ממש חשוב לברר טוב

איפה לברר? מקווה שימליצו לך פה כי אני לא ממש יודעת.

לא חושבת שכל טיפול צריך לשפוך את הסיפור חיים כולו, אפשר לחכות שתרגישו בטוחים ובנוח ובנתיים לדבר כל נקודות ספציפיות שצריכות שיפור.

תזכרי הכל לפי הקצב שלך,מטפל/ת שלוחץ לספר דברים זה לא תקין.

כי זה נושא שבדר"כ ב"טאבו" (בכל אופן בציבור שאני מגיעה ממנו)

אם את מכירה פסיכולוגית /עובדת סוציאלית שאת סומכת עליה ודיסקרטית אפשר לפנות ולבקש המלצות.

לגבי מה לספר ומתי, אתם קובעים!!

כל אחד שמגיע לטיפול אישי או זוגי משרטט את גבולות הגזרה שלו.

ומה שלא נח לו לפתוח ולספר אז לא!

וזה גם דינאמי, כנראה בהתחלה תהיו יותר סגורים ולאט לאט תפתחו.

זה כמו פצע כואב שנוגעים בו לאט לאט, מתחילים מהצד ומתקדמים.

ואיפה שאתם לא רוצים לפתוח בכלל זה בסדר גמור. זו בחירה שלכם.

מכיוון שהדבר הכי מפחיד בתחומים האלו זה שרלטנים למיניהם שעושים יותר נזק מתועלת.

אני אישית הייתי מתעקשת על תעודות רשמיות ותואר שני טיפולי.

זה מצמצם את הסיכוי למטפל שרלטן (אם כי עדיין יש סיכוי)

(אצלנו בעלי מצא וסגר איתו), אבל לגבי מהלך הטיפול והפגישות-

אחרי איזו היכרות ראשונית, המטפל שלנו התחיל לשאול כל מיני שאלות מנחות, ואנחנו ענינו, ובגדול הוא זה שניתב את השיחות בהתאם לדברים שאמרנו. חשוב להגיד שכדי שהטיפול יהיה יעיל יש עניין לשתף פעולה ולספר, אחרת זה סתם. כשהיו דברים שלא רצינו לדבר עליהם או משהו כזה (בעיקר שעלה הנושא האינטימי), אז אמרנו שזה פחות מתאים, ובוודאי שהוא לא לחץ עלינו.

בהצלחה

הטיפול ללא עלות, די איכותי מניסיוני, יש המתנה אבל. לא מאוד ארוכה אבל בכל זאת. כן צריך לספר את כל החיים של כל אחד וביחד. 

אני זו שדיברה איתה ראשונה. הצגתי את עצמי, תיארתי בכמה משפטים את הקשר שלנו מהחתונה עד היום, ומה המטרות שלנו מהטיפול. היא שאלה כמובן כל מיני שאלות, וחוץ מזה בפגישות עצמן אחרי אחת ראשונה להיכרות, השניה והשלישית (אם אני לא טועה) היתה לכל אחד מאיתנו בנפרד, כדי לספר על עצמנו עם יותר רקע ולגשש אם קיימות טראומות ילדות כן או לא מדוברות.

היא מרחובות, זה לא היה לנו מספיק זמין, ואנחנו עשינו את כל התהליך בזום. אבל אני משערת שאולי יש לה קולגות/ חברים מהלימודים או מהשתלמויות שאולי רלוונטי לכם.

משהו שצריך לשים לב אליו- שמי שזה לא יהיה או תהיה, שתרגישו שאתם יכולים לקבל ממנה, שהדיבור איתה נוח לכם ולא מרגיש במאמץ או תחושה שאין לי כח עכשיו לשמוע מה היא אומרת. אם יש עניינים סביב התחום הגופני, אני נוטה להמליץ ללכת לאישה. מאמינה שיותר קל לנו הנשים לדבר עם אישה על זה, וגם בעלי בדיעבד אמר שהנטיה הראשונית שלו היתה לפנות לגבר, אבל אם היינו הולכים על מטפל גבר יכול להיות שהוא היה פחות ישר ויותר מנסה להוכיח משהו סביב הנושא (שהוא לא האישיו המרכזי בכלל לעצם הרצון לגשת ליעוץ).

אני לא יודעת אם יש לי הרבה מה להוסיף אבל אם יש לך שאלותאני אענה בשמחה, ומתייגת את @נגמרו לי השמות המיוחדת והאלופה.

בהצלחה!

חיממת את ליבי מאוד 

התרגשתי ממש לקרוא אותך ובעיקר לשמוע על החוויה החיובית עבורכם 🙏❤

ותודה רבה @כתבתנו יקרה על התיוג 🙏❤

לפני שמגיעים לתהליך של טיפול זוגי מאוד חשוב לדייק את המטרות שלנו מהטיפול עצמו.

זה השלב הראשון והחשוב ביותר לפני שמתחילים טיפול כלשהו.

כלומר, ממש להציב את המטרות שלך מהתהליך, לעשות תיאום ציפיות מול איש המקצוע, לומר את הרקע לפנייה ולברר ולוודא שאכן זו כתובת מתאימה שיכולה לתת לך את המענה השלם ב"ה.

(אישית זה בדיוק מה שאני משתדלת לעשות לפני כל תחילת תהליך - שיחת היכרות טלפונית ללא עלות קודם חובה, כי רק אם אני רואה שאני יכולה להיות כתובת מתאימה אני אומרת וממשיכים הלאה.

אם לא - אני אומרת זאת ואם מכירה - מפנה הלאה.)

חשוב גם לברר האם אנחנו רוצים וצריכים טיפול זוגי או יעוץ זוגי.

ההבדל, בגדול ממש ועל קצה המזלג, בין יעוץ (כדוגמת יועץ אישי, יועץ זוגי, יועץ מיני, יועץ משפחתי וכו') לבין טיפול (פסיכולוג קליני, מטפל מיני, פסיכולוג שהוא גם מטפל זוגי וכו') -

הוא שטיפול כשמו כן הוא - בא לטפל. בדברים יותר עמוקים, במורכבויות שיש בנפש, כמובן בדברים כדוגמת - דיכאון, חרדה, טראומות, כפייתיות, וכן הלאה - אלו מצבים שמתאימים *רק* למטפל שמוסמך בכך והמורכבות והעומק הנפשי שהם מצריכים היא בד"כ של טיפול ממושך יותר.

יעוץ לעומת זאת נכון למצבים בהם רוצים לקבל כלים, העצמה של הזוגיות/האישי/המיניות/ההורות וכן הלאה לפי התחום, רוצים לקבל תובנות, לקבל מקום גם של איוורור רגשות ופריקה ועשיית סדר בדברים עם קבלת אותן התובנות והכלים לדרך. זה מקום שרואה את הלקוח כלקוח ולא מטופל, כי זה לא מטפל, זה יועץ.

לכן כ"כ חשוב לברר כבר בשיחת ההיכרות עם איש המקצוע מה בדיוק המטרות שלנו, מה בדיוק תחום ההתמחות והניסיון שלו, ואם מתאים - מעולה, ואם לא - לחפש הלאה.

זה אחד הדברים שהייתי רוצה שממש יהיו נחלת כל אנשי המקצוע, כי אני חושבת שזה מאוד מאוד חשוב.

כלומר אם אישה מגיעה לפגישה, מבזבזת זמן, בייביסיטר, טירחה וכמובן כסף - ואז יושבת בפגישה ראשונה ומבינה שבכלל זו לא כתובת נכונה ומתאימה עבורה (לא מבחינת כימיה שאת זה ניתן לראות בעיקר בפגישות עצמן, אלא מבחינת תחום ההתמחות של אשת המקצוע) - זה חבל.

אני מאוד בעד לבקש מכל איש מקצוע שפונים אליו שיחת היכרות או לכל הפחות לברר ממש קודם את המטרות ואת תיאום הציפיות האם אכן הוא מתמחה בכך או לא. לדעת שלפחות זה ידוע.

ואז מגיעים לפגישה ראשונה ורואים מה הלאה, מבחינת כימיה חיבור וכו' וכמובן התקדמות התהליך.

ולגבי שאלותייך:

1. "איך יודעים/מבררים/המלצות למטפל/ת באזור ירושלים."

בעיקר שואלים ומתייעצים, בדיוק כמו שכתבת כאן

ואנשים שהיו או מכירים יוכלו להמליץ מניסיון אישי

אפשר גם לפנות לכתובות מקצועיות שמכירות אנשי מקצוע (כמו קו היועצות של מכון פועה שיכולות להפנות, למשל)

לשאול בעוד פלטפורמות

לבקש המלצות

וכן הלאה.

אם לא מוצאים באיזור מישהו שמתאים לכם אפשר לחשוב על להרחיב את טווח החיפוש או למקום רחוק יותר אבל נגיש, או לתהליך שנעשה כולו או רובו בזום, אם מתאים.

2. "איך בכלל מתנהל הטיפול הזוגי."

זו שאלה נפלאה אבל כמספר אנשי המקצוע כך מספר התשובות

כלומר זה מאוד תלוי במטפל עצמו ובתהליך שהוא עושה.

יש אנשי מקצוע שהתהליך אצלם יהיה למשל עם מחויבות לכל התהליך, בזמן ובשעה קבועים, למשל חודשים או שנים, במתכונת של פעם בשבוע פגישות זוגיות.

יש אנשי מקצוע שהתהליך אצלם יהיה ללא התחייבות אלא כל פגישה בפני עצמה, עם יותר מרחב מאפשר וגמישות בזמנים, במתכונת שמתאימה לזוג וגמישה גם היא (אחת לשבוע/שבועיים/משתנה עם הזמן וכן הלאה), ושישלבו פגישות זוגיות ופגישות אישיות לפי הצורך, והתהליך יהיה יותר ממוקד ומתפרס על כמה חודשים

יש אנשי מקצוע שיעבדו בעיקר על העבר, ויש שיותר יתמקדו בהווה

יש שיעבדו לפי פרקטיקה ותיאוריה, ויש שרק לפי תיאוריה

יש שיהיו כמו "משפך" ששופך ידע "מלמעלה למטה" ללקוח ויש שיאמינו שהתשובות רובן ככולן מצויות אצל האדם העומד מולם עצמו והם רק מסייעים לו להביא אותן מן הכוח אל הפועל

ויש עוד הרבה מאוד סוגים.

גם את זה מאוד ממליצה לברר כבר בשיחת ההיכרות הטלפונית אם יש. או לכל הפחות בפגישה הראשונה.

שוב, מאוד מאמינה בהתאמת המענה המדויק עבור הזוג עצמו ספציפית והשאלות הללו הן חלק בלתי נפרד מבחינת ההתאמה הזו.

(אני אישית דוגלת בלא לעבוד רק לפי גישה מסוימת. אלא מאוד מאמינה בהסתכלות באדם שנמצא מולי כאדם אינדיבידואלי וייחודי ומנסה להתאים את כל התהליך אליו/ה ספציפית.

כלומר לראות ממש אותו או אותה בפני עצמם. ולנסות לדייק את המענה שהכי נכון להם ספציפית.

לא "להכניס" אותם בכוח לאיזו תבנית או גישה מסוימת, אלא לבחון מה יכול לתרום להם הכי הרבה.

בפועל מדובר גם בשילוב של כמה גישות שיכולות להתאים לאדם מולי, אבל גם ובעיקר בהקניית כלים, תובנות, ידע ונגיעה לעומק. הבנה של שורשי הדברים וראיית התמונה השלמה של האדם הנמצא מולי.

דבר נוסף שאני מאוד מאמינה בו והולכת על פיו זו אמונה בכוחות שיש באדם עצמו, הבנה שרוב התשובות נמצאות בו/בה פנימה, שיש לו מסוגלות וערך רב. 

שנתינת מרחב וגמישות גם בפגישות עצמן הוא דבר מאוד תורם, שתהליך עמוק וממוקד יכול להתאים יותר לכל מיני אנשים ושוהתמקדות גם בכלים בפועל ולא רק בתיאוריה יכולה להתאים ולהועיל יותר).

3. "מה, צריך להתחיל לשפוך את "סיפור חיינו"?"

אז גם כאן, זה מאוד תלוי באיש המקצוע.

יש שיענו שכן ויש שיענו שלא.

אישית אני מאוד מאמינה שהאדם והזוג יביאו רק את מה שהם מרגישים בנוח להביא. בקצב שלהם. במרחב הבטוח שלהם.

אפשר לשאול בעדינות אבל תמיד עם נתינת מקום לבחירה ואוטונומיה על מה יפתח ומה לא, ובאיזה קצב.

4. "כמה כח צריך להכין לפני הכניסה לטיפול"

השאלות שלך באמת מקסימות וכ"כ כנות!

בהחלט צריך כוח בכניסה לתהליך.

אבל חשוב לזכור שהכוח הזה מתרגם אח"כ ב"ה לתועלת רבה מאוד.

כלומר זו עבודה מתגמלת מאין כמוה ועם פירות מתוקים מתוקים ב"ה, כיוון שאנו עוסקים באיכות חיינו ממש.

וגם חשוב לזכור שזה תהליך.

לאט לאט.

לא הכל בבת אחת.

וגם אם יש קשיים מאוד חשוב לשקף זאת למטפל.

שיהיה קשוב אליכם, גם בטוב וגם בקושי, שיהיה רגיש אליכם, שיהיה אכפת לו מכם באמת

שיעזור לתת כוח גם לכוח של התהליך עצמו

וב"ה רואים בתהליך גם תקופות של הנאה וסיפוק ולא רק רק עבודה קשה כל הזמן, אם כי אין ספק שרצון ההדי של הזוג להיות יחד *בטוב*, מוכנות של שניהם לתהליך (זה נכון גם אם רק אחד מהם מגיע לתהליך), ולקיחת אחריות אישית - מקפיצים את אחוזי ההצלחה בצורה משמעותית.

- כן יכולים להיות מצבים כמובן שתוך כדי כמה פגישות איש המקצוע רואה שאין התקדמות או שהוא לא יכול לעזור - ואז מתפקידו לשקף זאת ולהפנות הלאה ולא סתם לבזבז את הזמן של הלקוח בעוד ועוד ועוד פגישות אינסופיות שלא מקדמות ולא מביאות לכלום. לצערי גם זה קורה בעולם הזה וצריך להיות קשובים לעצמנו ובהחלט לבקש ולשקף מה שמרגישים מול איש המקצוע.

בחירת איש מקצוע היא לעיתים מסע, לעיתים לוקח זמן עד שמוצאים.

אבל אם זה נצרך זה כ"כ משמעותי וחשוב ומחזקת את ידי כולנו לעשות את זה ולדאוג לרווחה הנפשית שלנו שהיא הכי חשובה.

לדעת שמקום שאנו פונים ליעוץ או טיפול זו תעודת גבורה עבורנו. וממש ממש לא תעודת עניות כמו שטועים לחשוב.

זה *לא* כי "מה דפוק בי / בנו / בזוגיות" ש"הצטרכנו" להגיע ליעוץ או טיפול,

אלא - איזה יופי אני, אנחנו, ש*כי* כ"כ חשובה לנו הזוגיות שלנו,

*כי* כ"כ חשובה לנו הרווחה הנפשית שלנו,

*כי* כ"כ חשובים לנו הילדים שלנו וכמובן אנחנו עצמנו - אנחנו הולכים להעצים את זה, לקבל כלים, להיות עוד יותר גדולים ומדויקים בתוך זה!

מתוך הבנה ברורה שזה לימוד!

זוגיות היא לימוד

הורות היא לימוד

מיניות היא לימוד

מקום שלנו מול עצמנו הוא לימוד

ואף אחד מאיתנו לא נולד יודע

גם כל המטפלים וכל הפסיכולוגים וכל היועצים - כולם כולם צריכים ללמוד את זה! וכמובן לעבוד בזה בינם לבין עצמם, בזוגיות שלהם עצמם וכו', כולם ממש ללא יוצא מן הכלל.

וגם המטפל הכי טוב בעולם שלא ידאג לזה לעצמו פנימה - לא יהיה לו טוב. וגם הוא נדרש לעבודה מתמדת ולימוד מתמיד על עצמו ועל חייו.

כך שאין לנו כלל כלל מה להתבייש בלפנות לטיפול או יעוץ אלא רק להיות גאים בעצמנו!

לכל אדם זה יכול להיות טוב ומועיל (שוב, בדגש על כל, כולל המטפלים עצמם, הם בדיוק אותו דבר כמו כולם ).

אז אם אנחנו באים מהמקום הזה,

של להעצים את הקיים,

של להיות 10 מעשר אם אנחנו עכשיו 9,

של להיות 11 מעשר אם אנחנו עכשיו 10 אפילו

מגיעים עם מוכנות לתהליך

מגיעים עם רצון לתהליך ולמטרות

מגיעים עם לקיחת אחריות אישית

מגיעים לכתובת המתאימה

- הסיכויים להצלחה שלנו מאוד מאוד גדולים ב"ה!

וכמובן שהקב"ה ישים את ברכתו בכך כי באמת שהכל הכל רק מאיתו יתברך

אז מחזקת אותך יקרה למצוא את המקום שהכי מתאים ונכון לך ולשמוח מפרי עמלך ולהגיע לחיים הכי מתוקים עבורך ועבור כל משפחתך 🌹

שהיינו אצלה לתקופה של קצת יותר משנה

היינו מאוד מאוד מרוצים

מקבלת בירושלים

אם את רוצה מספר יכולה לכתוב לי בפרטי 

לפני שבת אם אני רואה, לא דווקא מחביאה. יכול להיות שהיא רואה ומבקשת ואני מסבירה ששבת ומציעה תחליף.

אם היא מוצאת בכל זאת משהו מוקצה ומשחקת בו אני מסבירה ששבת ואסור, בדרך כלל היא מבינה

ושוב אני מציעה תחליף של משחק שיעניין אותה, שהיא לא תשתעמם...

אגב גם לבן שנתיים אני משתדלת לקחת משחק מוקצה אם הוא מוצא, למרות שאני לא תמיד יתעקש איתו אם הוא יצרח.

6. לא מחביאה, הילד משחק, אני מבקשת שיכבה והולכת, אם הוא משתף פעולה מצויין, אם ממשיך לשחק מתעלמת.

   מקסימום מבקשת עוד פעם, ואם הוא ממשיך מתעלמת מזה ומחכה שיפסיק לשחק בזה מעצמו. אני מאמינה שככל שהילד גדל ושומע יותר פעמים שאסור בשבת, בסוף הוא מבין ומפנים.

   אפשר תכלס להחביא מראש, אבל אני לא בנאדם שעומד בכזו רמה של סדר של החבאה והוצאה של צעצועים אז אפילו לא טורחת לנסות

העבודה הקשה היא מול האחים שלה, שמזדעזעים... השכנים - יתמודדו הם יודעים שיש לנו ילדים קטנים (ושאחת מהם מיוחדת).

לא רק בגלל הילד עצמו יצא כבר ששכחתי לכבות ובטעות התיישבתי ליד וזה הפעיל את הצעצוע.

אני לא נאבקת על שבת, אם הילד ישאל אגיד שזה מוקצה אבל לא אריב על זה.

עם הזמן הם מבינים שלא עושים את זה בשבת

אם שוכחת האמת לי לא כזה אכפת, אומרת לילד שזה לא לשבת וממשיכה בחיי. לבעלי יותר אכפת, אז בדכ הוא לוקח לילד, מסביר שאסור.

יש לקטנטונות שלנו משחק שמנגן ומסתובב. כל שבת אנחנו שמים אותו בצד.

וכשהן מסתכלות עליו בערגה, אנחנו אומרים להם שעכשיו שבת ולא משחקים בו.

זהו.

אומרת פעם אחת שמוקצה (לפעמים גם זה לא) ומשחררת.

תהיתי בשבת האחרונה אם אני מידי משחררת, תודה לכן על המענה. נרמלתן אותי.

בד"כ מעלה למעלה כי כשזה מעורב עם המשחקים האחרים תמיד זה נלחץ בטעות...

כמה פעמים קרה ששכחתי והוא שיחק, אמרתי לו שבשבת ה' רוצה שנשחק במשחקים מעניינים אחרים ובוא נשים את זה ביחד בארון ונחזור לזה במוצ"ש, דווקא זרם יפה... אולי הוא קטן מידי...

ואם לא והשתמשו אז זה יותר בהתאם לילד מאשר בהתאם לגיל

גיל 4 זה תחילת גיל חינוך וזה הרבה עניין של איך זה יתקבל אצלו..

אומרת שמוקצה ולרוב הוא ממשיך

בגדול, אצלינו זה 4. יש למשחקים מנגנים מגירה סגורה והילדים יודעים לא לפתוח בשבת. זה לא מול העיניים אז בד"כ אפילו לא חושבים על זה. אם יש משחק שקשה להם במיוחד, אנחנו שמים יחד איתם לפני שבת במקום מיוחד ולא נגיש.

כמובן, הכל עם דיבור והסבר כדי לבנות הרגל ארוך טווח.

אומרת פעם אחת ומשחררת...

לפעמים מאפשרת בלי מצפון לפעמים מזכירה ששבת ולפעמים מחביאה לפני שבת

אבל חייבת לפרוק שכשהוא מדליק את האור (3.5) אני ממש מתרגזת

משתדלת לכבות לפני שבת, לא את הכל אפשר/ לא תמיד זוכרת

הקטן בן שנתיים מדליק חופשי, לאחרונה בן ה3 וחצי קלט שזה לא לכבודו:

אז הוא מצא פתרון גאוני

פונה לאחיו: אתה יכול בבקשה להדליק לי את הסירנה של המשטרה??

עכשיו תסיע את הטרקטור לכיווני...

וכו וכו...

אני כרגע עושה כמוך, מזכירה פעם אחת ומשחררת.. השכנים לא מעניינים.

וזה היה נורא מתוק! לקח לעצמו דף טיוטה וטושים וארגן לו מקום לציור... ובעיקרון ביום חול זה ממש נהדר שהוא ככה מסדר לעצמו תעסוקה חיובית, התלבטתי מה לעשות, אבל בסוף התעקשתי איתו שיחזיר הכל למקום ופינקתי אותו בעוגה לכבוד שבת שלא יתבאס מדי ששבת היום.

הקטן הנוכחי מבין לחלוטין את המעבר משבת לחול, שואל לפני שימוש במשחק אם מותר בשבת, ומתי תצא שבת.

לא מדליק כלום חשמלי בשבת, ומעיר לאחותו הגדולה..

לקח לי זמן להיזכר שהוא החריג..

מקווה שזה בסדר לנצלש

איך בכללי אתן מתנהלות עם האיסורים של שבת?

הבת שלי בת כמעט 3

והרבה מהדברים שהיא אוהבת לעשות אסורים בשבת-למשל היא מאוד אוהבת יצירות, לכבות לבד את האור בחדר.. אין לי עוד דוגמאות עכשיו אבל בעיקרון.

היא גם מאוד אוהבת ללכת למעון ואם אין מעון זה גם מבאס אותה😆

כל פעם שאני מזכירה לה ששבת עכשיו

היא מתבאסת עלי

ולא בא לי שהיא תגדל בתחושה ששבת זה מבאס ואסור..

אז תמיד אני מזכירה כזה כמה כן כיף בשבת

ועדיין מרגיש שבתחושה שלה שבת זה יום כזה שאסור לעשות כל מה שכיף...

ובכנות, היא קצת צודקת. זה באמת באסה הדברים שאסור.. גם אם יש כיף.

יש לכן רעיון איך עוד לתווך?

ופעילות משפחתית שעושים רק בשבת

ככה שהיא מתבאסת תוכלי להציע לה את זה.

יש לי משחקים מיוחדים לשבת (דברים שהם אוהבים לא משחקים שיוצרו לכבוד שבת ) שאנחנו מורידים רק אחרי הדלקת נרות

ביום שישי התפקיד של בן ה3 וחצי שלי זה לכבות אורות ולשים כיסוי - זה לא מונע ממנו להדליק ולכבות אורות בשבת אבל זה כיף לו ומתי שהוא הוא ילמד שלא מדליקים ומכבים בשבת

ובשבת אנחנו הולכים לגינה שווה שבד"כ ביום חול אנחנו לא הולכים לשם.

ומספרת מלא פעמים ספרים על השבת

ויש לנו כל מיני דברים מיוחדים לשבת שבמהלך השבוע אנחנו מזכירים שזה שמור לשבת...

בשבת יש הרבה זמן לשחק במשחקים של הבית. ליצור זמן למשחק משותף איתה ולהגיד שזה נחמד שבשבת יש הרבה זמן יחד.

עוד משהו - לא עושים יצירות, אבל גם אין טלפונים ואמא ואבא יותר פנויים

המון סיפורים ומשחקי דמיון

אנחנו גם עושים בסעודה סבב שכל אחד מספר מה היה לו הכי כיף השבוע. הם מחכים לזה ממש

אצלי יותר גדול, אבל זה דברים שעשיתי מגיל קטן... אני בשבת מרשה מלא מתוקים שאני לא מרשה במהלך השבוע, גם משהו טעים בדלקת נרות, אבל מיוחד, לא מהסטנדרטיים, ומדגישה שהכנו לעבוד שבת , גם בשבת בבוקר אני מרשה לחמנייה עם שוקולד , גם הוא אוהב את הקידוש והמיץ ענבים, גם פוגשים יותר חברים ואני משווקת את זה שזה בזכות שבת, גם אנחנו משתוללים ביחד יותר ואני מזכירה לו שזה בזכות שבת יש לנו הרבה זמן... כל הזמן מכניסה את איזה כיף זה שבת😅

כל פעם שמדברים על משהו שאסור בשבת, לדבר גם על הדברים המיוחדים לשבת.

בגדים מיוחדים, מאכלים של שבת, תפילות ודברים שהילד אוהב לעשות בשבת.

אפשר גם במהלך השבוע להזכיר את הדברים המיוחדים של שבת, אליצור ציפייה לקראת שבת.

בלי קשר לשבת.

אז בשבת יש עוד קצת דברים שאסור.

ומצטרפת לזה שבשבת גםמיש דברים מיוחדים שמותר.

למשל הקטנים שבאים להתכרבל איתי בבוקר במיטה, להכין שוקו, לשחק עם השכנים.

למי יש זמן בבוקר שהוא לא שבת לכל הדברים האלה.

אני אומרת אני לא עושה כך וכך... ואני יכול? תעשה מה שאתה רוצה. אני לא מביאה לך צבעים כי אני לא מתעסקת עם צבעים בשבת. למשל.. אני יכול להדליק את האור? אנחנו לא מדליקים את האור בשבת.

קרה לנו עם ילד בן 3 ומשהו שרצה להדליק משהו בשבת. אמרנו שאנחנו חא מדליקים. שאל אם הןא יכול. אמרתי שאנחנו לא ושיעשה מה שרןצה. שאל שוב. וכך המשכנו שהוא מתעקש שאני אגיד לו שהוא יכול. בסוף אמרתי בצחוק אולי נשאל את הרב אם אתה יכול... אם הילד שואל את הרב זה אומר שהוא מבין מה זה שבת או לא מבין?! 🤔

אבל בכללי בשבת יש ממתק שבת בכניסת שבת. ואוכל יותר טעים. וקינוח. ועוגות. ויותר זמן לשחק עם אבא ואמא. ותפילת ילדים. ותהילים. וזמן משפחתי כיפי.

לק"י

אבל בן הארבע לפעמים מוצא או לוקח טושים וכאלה. אני אומרת וחוזרת שאסור, אבל לא רבה על זה יותר מידי.

משחקים מוקצה בדרך כלל נמצאים במקום פחות נגיש

זה גורם שגם בשאר הימים פחות משחקים בהם.

ובכללי, אני מעדיפה פחות משחקים מנגנים, כי זה חופר.

אם בכל זאת ילד קטן לקח משחק מוקצה, אני אשתדל למנוע ממנו לשחק.

בגיל 4 ילד יכול להבין שזה אסור בשבת, ויהיה אפשר ביום אחר.

כלומר עושה את ההשתדלות שלי לפני שבת,

ואם קרה והתפספס אז בפועל 1.

השכנים לא פונקציה בכלל.

לגבי 5 זה מאוד תלוי בשלות, וצריך להיזהר מלהקדים את המאוחר.

יש ילדים בני 4 שעוד אין להם מושג זמנים, אז איך אפשר באמת שהם יבינו שדווקא עכשיו אסור.

לאט לאט. הכי חשוב לא להיבהל.

וגם תאפשרו בלי מצפון -

אז גם תסכימו לילד לשחק עם ספר מנגן, שבת בבוקר במרפסת?

רק לי מרגיש לא לעניין?

לק"י

אבל באמת נראה לי שהייתי מעדיפה שלא במרפסת. למרות שאני חושבת שהשכנים יכולים להבין שמדובר בילד קטן.

( אנחנו גם גרים במקום שיש בו לא רק דתיים, וגם אין לנו מרפסת או מקום פתוח שישמעו ממש טוב).

אני לא רוצה הורמונלית אבל חייבת כמובן מניעה לשנה וחצי

איזה אפשרויות חדשות שמותרות אחרי קיסרי?

מתייגת לי לכל השאלות את @מתואמת

כתבת שעברתי ארבעה ניתוחים שכאלה, אז בטח תדעי לענות❤️

אני הייתי אחרי הניתוח עם התקן לא הורמונלי והיה מצויין ממש

כדור או נובה טי

מה עדיף?

ואיך זה עובד, הולכים לרופאה, היא אומרת איזה התקן, הולכים לקנות וקובעים עוד תור ורק אז מתקינים? או שמגיעים מראש עם ההתקן שאני בוחרת והיא מתקינה?

קבעתי תור לרופאה פרטית שהמליצו לי עליה (ד"ר רחל פיקאר)

אמרתי לה שאני רוצה התקנה של התקן לא הורמונלי והיא שמה לי במקום.

הייתי הולכת לבדוק במיוחד שאמרת שהיה זיהום

זה מין כאב עמום כזה.. אני מתפקדת איתו סבבה.

הוא מוזר, אבל כל הסיטואציה חדשה ומוזרה לי.

אני רק שבועיים אחרי הניתוח. זה משנה? או שעדיין לא נשמע תקין?

אני עוסק בתחום ולכן אני "מעז" לענות בתקווה שאוכל להיות לעזר.

שבועיים אחרי ניתוח קיסרי (עד חצי שנה) זה לגמרי תקין להרגיש כאב. המקום עדיין רגיש והגוף עבר טראומה.

יכול להיות שהכאבים נובעים כתוצאה מהתכווצות חזרה של הרחם, או הידבקויות של הרקמות שנחתכו. צריך לזכור שנחתכו שרירים ועצבים והם עוברים תהליך של החלמה שמשפיע על הכאבים.

יתכן גם, וזה דבר שקורה המון בעיקר אחרי ניתוחים, סיכון מוגבר לבקע טבורי (הרניה) לשבר כתוצאה מפעילות מאומצת וכו'. לפעמים זה מאוד קטן ורגיש ולא מורגש אך הולך וגדל. לפעמים הכאב הוא רק בנגיעה כמו שתואר פה. לכן כל עוד הצלקת לא מזדהמת או מפרישה או שאין חום וכדו' סביר להניח שמדובר באחד מהמקרים הנ"ל וזה לגמרי תקין.

אצל המון נשים קורה התפתחות של בקע טבורי אפילו בלי לשים לב (הנפיחות מטשטשת את זה) עד שזה בולט וכואב זה אחד הדברים שצריך לשמור ולהיזהר אחרי ניתוח. לשמור שלא להתאמץ יתר על המידה.

מקווה שהייתי לעזר

מאוד נזהרת

גם שקיות מהסופר, ואפילו להרים את התינוק/ת לצורך הנקה נחשב מאמץ.

ההמלצה היא להיזהר במיוחד בחצי שנה הראשונה. ואם יש צורך בהנקה אז שמישהו יגיש את התינוק או להרים אותו בישיבה.

מעבר לזה אם אין משהו חריג אין מה לחשוש כל כך

מותר להרים את התינוק ודברים נוספים ששוקלים כמותו, וצריך להיזהר ממאמץ עד שישה או שמונה שבועות.

אולי במקרים חריגים ההנחיה היא אחרת...

במספר הניתוחים, במצב אחרי הניתוח וכו'.

לרוב ההמלצה היא 3-עד 6 חודשים.

העניין זה לאו דווקא עם המשקל בפני עצמו אלא התנוחה שבה נמצא הגוף. אפשר להרים תינוק על הידיים ולא יקרה דבר אבל אם לצורך העניין מתכופפים לכיוון העריסה ומרימים את התינוק ואחר כך מתכופפים ומחזירים זה עלול ליצור לחץ על הבטן שיכול לגרום לשבר. אלה מקרים שנתקלים בהם יום יום. כמובן שזה לא קורה פעם אחת, וגם צריך להיות מותאם לכל יולדת ולמצבה הרפואי. שבועיים בכל מקרה זה מעט זמן ומומלץ להיזהר ולהימנע.

בכל אופן, באמת שבועיים זה מוקדם מכדי לחזור לתפקוד.

לי לא הזדהם ב"ה אז לא יודעת לענות מניסיון.

אם עברו כבר כמה שבועות, נראה לי שכדאי לבדוק...

בקשר למניעה - בעיקרון אפשר את כל סוגי המניעה. אבל אולי במקרה שלך ספציפית אסור התקן? צריך לשאול רופא שמכיר בעצמו את מה שעברת בקיסרי...

תודה!

כשהילדות מתקלחות יחד.

אם זה כשהן מתקלחות לבד, מחילה מהחברה שלך, אבל בעיני זו בושה מיותרת שרק תעשה נזק.

זה מקום שהגיינית ממש צריך לנקות אותו וללמד את הילדה לנקות מפשעה, זה לא נורמלי...ככה אי אפשר לנקות כמו שצריך

גם כשהייתי רוחצת את הילדות יחד, לא הייתי משאירה להן , מה העניין , למה לסבך את החיים

אולי אם היא מקלחת יחד עם בנים קטנים או משהו כזה

וכשהם מתקלחים יחד הם עם תחתונים,

זה הגיע מהבן שלי שביקש כי לא נעים לו המבטים שלה על האיבר שלו,

והיא זה אחר לה ומענין אז היתה מנסה לבדוק מה יש לו, והסברתי להם שזה איבר פרטי שלנו ולכן דבר ראשון היא לא נוגעת בשלו והוא לא בשלה ודבר שני אם הוא רוצה אפשר בשמחה תחתונים אם זה יותר נעים לו.

הוא העדיף, ואחריו גם היא..

אבל אם הם מתקלחים לבד אז הם בלי..

חושבת שמשם זה הגיע גם אצלה... סתם בהיגיון.

אבל לקלח עם תחתונים גם כשמתקלחים לבד נשמע מוזר.

והיא התכוונה כשהילדים מתקלחים ביחד?

לא שמתי לב שאמרה את זה...

ילדות ביחד אמבטיה? כמו שבבריכה שמים בגד ים

עדיף לעבור למקלחות אישיות ולא להתקלח עם בגד...

נשמע לי ממש לא בריא גם היגיינית וגם בתפיסה נכונה של הגוף לפיתוח מיניות בריאה.

אולי הכוונה למקלחת משותפת?

אישית פחות מתחברת לזה בכללי. בטח שלא בגיל שמצריך להתחיל לכסות.

ומאוד מוזר

נורא מציק וגם איך אפשר לשטוףככה כמו שצריך?

כי לבד זה נשמע לי אפילו בעייתי ואנטי הגייני..

אבל אם פעם ב.. עושים אמבטיית משחקים משותפת(נגיד קצף/צעצועים וכאלה)

מגיל שמבינים פרטיות(סביב 3-4-5, תלוי ילד) הייתי מכוון באמת להישאר עם תחתונים או ללבוש בגד ים...

לא באופן יומיומי(באופן יומיומי הגיל הזה הוא בעיני גם השלב שנכון להפריד מקלחות, כשכבר יש הבנה ששומרים על הפרטיות של הגוף שלי)

כל הקטע להתנקות מהחיידקים שנאספים עלינו במהלך היום, לא להדביק אלינו את מה שנדבק לבד..

ואם זה כי הילדים מתקלחים יחד אז אולי הגיע הגיל לקלח אותם בנפרד

שיש אנשים שנסיעות מרדימות אותם כמו שתינוקות נרדמים מנדנוד (או עגלה\נסיעה) - משהו בתנודתיות שבנסיעה משפיע על הפעילות המוחית שלהם באופן הזה.

לא זוכרת אבל איפה וכמה זה היה מוסמך ^^'

זה עוזר פחות להתעייף מנהיגה.

אבל בכללי מזדהה עם התחושות.

אני מזדהה ממש

הייתי נגמרת עד טיפת דמי האחרונה מהנסיעות.

מאז שעברתי לעבוד בעיר שלי, החוויה שלי אחרת לחלוטין!!

קצת עזר לי לישון בדרכים... אבל עדיין נגמרתי

וואי תודה על ההזדהות!! בדיוק ככה אני מרגישה

ואיזה כיף לך שאת עובדת בעיר! חלום שלי שכרגע לא נראה שהולך להתגשם בקרוב...

(אין בעיר שלי הרבה משרות שמתאימות לי וגם פרט שולי, אני לא שולחת קו"ח😂)

נסי לעשות את השאלון באינטרנט.

גם אני מתעייפת מנסיעות מחוץ לעיר (נדירות לשמחתי) ובעצם מנסיעות באופן כללי ומכל שהייה במקום הומה ומציף חושים... וזה לא קשור לעייפות הפיזית שלי באותו רגע (שתכל'ס היא תמיד נוכחת🤭).

טוב, אולי זה בעצם לא קשור אלייך... אבל כתבתי את זה בכל זאת ככיוון מחשבה.

אני כל הזמן מתלבטת אם אני כזאת, אבל אז זה אומר שנגזר עלי לעולם להיות מותשת מנסיעות?

לא בטוחה שאני אוהבת את הכיוון הזה אם כן חח

יש דרכים להתמודדות, אבל קשה למצוא אותן.

לי לפעמים עוזר לשמוע משהו תוך כדי, עוזר לי להתנתק מהסביבה. ולפעמים הפוך - זה רק מעצבן אותי...(מציינת שאני לרוב נוסעת בתחבורה ציבורית, שזה מציף יותר)

מקווה שתקבלי פה רעיונות.

גם בטיפול טוב אפשר לקבל רעיונות...

ביום שיש לי נסיעה (שאני נוהגת) יודעת שאסיים אותו בכאבי ראש ומיגרנה🤦‍♀️

מה שאני עושה ומאוד מקל עלי

לצאת כמה דקות קודם ולסוע בנחת

לשמוע משהו נחמד

או לדבר בטלפון עם מישהו, ממש מעביר בקלות.

וזה ממש מעייף

אולי לנסות לישון מוקדם לילה לפני?

את השאר אני עושה וזה עוזר לי בנסיעה עצמה

ממש שומרת לי פודקאסטים ספציפיים שאני יודעת שישאירו אותי ערה כי בכיף אני נרדמת במיוחד אם פקוק...

הבעיה היא שגם אחכ כשאני חוזרת הביתה אני מותשת ממש ולא מצליחה לתפקד

בינעירוני כל יום

נסיעה אצלי לרוב זה תרפיה

מוזיקה ומחשבות

נסיעה במהירות סבירה שלא דורשת ריכוז גבוה

לפני נסיעה תמיד אוכלת ושותה או מצטיידת עם אוכל ושתיה

אם זו נסיעה ארוכה

עושה הפסקות

ובכל מקרה אף פעם לא ממהרת לאנשהו

ראיתי שנסיעות שלא מתוכננות טוב עם אוכל/ שתיה/ הפסקות

גורמות לכאבי ראש ועייפות

בימים כאלה.

איםה את עושה הפסקות? וממש נרדמת או לא להגזים?

זה להתרעננות

בתחנת דלק/ מקום חניה מסודר

לצאת לרגע מהאוטו

לחלץ עצמות

לאכול לשתות

יכול לקחת שנתיים ויותר.

אל תהיי קשה עם עצמך.

תנסי לשלב כושר ותזונה נכונה, זה מאוד מאוד עוזר להחלמה.

גם ההנקה לוקחת הרבה כוחות.

את מתארת שבימים של נסיעות את אחראית עם האיסוף והפיזור.

האם אפשר לשנות את זה שלא תהיי אחראית גם וגם?

נניח אם את יכולה לצאת מוקדם לפני הפקקים, לסיים קודם ולנוח חצי שעה, או לאסוף את הילדים ולשים להם סרט חצי שעה או משהו בזמן שאת נחה

ואז לקום להמשך היום, אולי זה יעזור.

באמת אחרי שכתבתי את זה פה אמרתי לעצמי שוואלה אני עושה די הרבה ביום כזה ואולי זה כן הגיוני שאני עייפה אחרי הכל.

פשוט בתחושה אני קצת במרדף ומרגישה שלא מספיקה הרבה ממה שתכננתי.

העלית רעיונות טובים

ואולי אני צריכה ללמוד לשחרר את עניין הסרטים כי יש אצלנו רק בשישי לזמן מוגבל אבל אולי צריך פה חשיבה מחודשת.

תודה!

עשית בדיקת ראייה בזמן האחרון? יכול להיות שאת מאוד מתאמצת וזה דורש המון אנרגיה