מרגישה שההתמוטטות קרובה מאי פעם.
לא לביאה כמו כולן, לא התרגלתי כמו כולן, לא מצליחה להחזיק את הכל כמו כולן, וכן, יש לי רק אחד ועדיין קשה לי!
מתחשק לי להתפטר מהעבודה כי אני קורסת כל כך וכי לא טוב לי שם ואני מבזבזת את מעט האנרגיות שעוד יש לי על תלמידות שלי ואז לבן שלי לא נשאר וזה לא מגיע לו.
נהייתי אמא חסרת סבלנות ועייפה, כל כך עייפה. אין חיידק או וירוס שדילג עלינו. ולא, אני לא בנאדם שמסוגל לתפקד יום אחרי יום על פחות מ5 שעות שינה לא רצופות ולהשאר חייכנית וטובת לב.
קשה לי הלבד הזה, שאין חיבוק בסוף היום, שאין שותף שנושא איתי את החיים יד ביד ולא טלפונית, שמתחלק איתי בלילות ועושה קניות ושוטף כלים ולוקח את הפח. ואנחנו עושים שבתות ביחד, וארוחת ערב זוגית עם טלפונים בצד ופשוט חולקים את החיים כמו שאמור להיות ולא על זמן שאול של אפטרים.
השבוע גם הייתה לי סתימה בשירותים שהובילה להצפה בחצי בית (היי לאאוטינג) ואולי זה מה שפירק אותי סופית, פשוט הרגשתי שהכל גדול עליי וחלאס, פשוט חלאס.
לא רוצה להקריב יותר. החיים שלי נעצרו, ביטלתי את הקורס שחשבתי עליו השנה מה שאומר שאני נשארת תקועה במקצוע הזה עוד שנה וחצי לפחות. הריון נוסף מבחינתי לא אופציה עם המצב כרגע למרות שהלוואי ותכלס נראה לי שהייתי רוצה. וכנראה שגם לא יהיה כשהוא יחזור כי כולנו נזדקק לתקופת שיקום, ואחכ מי יודע כמה זמן זה יקח.
אני כל כך הרבה שלבים אחרי המיצוי, למה אין לי אומץ פשוט להתפטר?
ואם אני כבר כל כך לא מאמינה במדינה הזאת ובמנהיגיה ובהתנהלות הצבא, למה אני פשוט לא אומרת לו שיחזור וזהו? על מי אני עובדת שאני אידיאליסטית?
פשוט מתמוטטת.