[להרגשתי זה פחות מוצלח, וקצת ארוך, ו... הרבה ביקורת עצמית 
בכל מקרה, מתפלל שאוכל לחזור לסגנון הזה]
איפה שהוא ליד צומת פת יש כמו ירידה כזו לאזור קצת פסטורלי, בין הכביש לשכונת המגורים שסמוכה לו. כשהוא עבר שם בפעם ראשונה, בדרך לבית הספר שהתנדב בו, הוא חשב לעצמו שזה מקום טוב לפגישות, במיוחד בשעות הערב שאזור פחות רועש וסואן. הוא אף פעם לא היה שם בערב אבל בהתאם לתנועה הבינונית, לפי הדירוג שלו, של הכביש והמדרכה בשעות האור הוא למד, כמו בן ישיבה טוב, ב'קל וחומר' לשעות הערב המאוחרות.
כשהם ישבו שם, על אחד הספסלים היותר מוארים, הוא עדיין התקשה לקבל את העובדה שזה לא בדיוק ככה, ליתר דיוק – ממש להפך, אז לאחר התנצלות שנשניתָ כמה פעמים הוא העלה שכנראה יש כאן משהו חריג.
היא קבלה את הדברים בהבנה, צחקה קלות על כל התנצלות שלו, ועשתה את ההשדלות להתקרב, כפי שהמרחב האישי-הדתי מאפשר, כדי לשמוע אותו, וגם קצת כדי להשמע.
זו היתה הפגישה השישית שלהם, ולאחר כמה שעות של דיבורים ואיזה משחק רביעיות ברקע, הם התארגנו והתחילו ללכת לאורך הכביש שהתנועה בו קצת התמתנה, מדברים ושותקים כמעט בהתאמה לחפירת היסודות שבסמיכות למדרכה, שקצת שבשו אותה.
"אז זוכרת," הוא פתח לאחר שהגיעו לאזור שונה, כבר קרובים לתחנות האוטובוס שיפרידו ביניהם לימים הקרובים, "כשהתחלנו את המשחק, אמרתי לך שלדעתי יש משהו שאנחנו עדיין צריכים לדבר עליו.." דעתה היתה קצת מוסחת והיא אבדה את הקשר השאלה, "משהו בקשר שלנו?"
"לא לא," הוא השיב, נימה דקה של פליאה או תמיה חדרה לקולו, "במשחק אני מתכוון". היא נזכרה בנימת המסתורין שניסה לשוות לקולו כשאמר לה את זה תוך שחילק לראשונה את הקלפים, אז נתחדדה לה ההבנה שהוא לא רע בלשמור סודות. "אין בו שום התיחסות להתמודדות עם משברים. יש משהו בקשר שלנו שאת מרגישה שאנחנו צריכים לדבר עליו?"
היא ניסתה להעביר את זה הלאה, לא לדבר על זה פנים אל פנים. "טוב," הוא קרא את הסיטואציה, "אז אני אשמח לומר את דעתי ראשון בנושא הזה". הוא הרהר כמה שניות ואז נעמד, שולח את ידו כבתמרור עצור ואמר, מתנצל, "רגע של תורה, ברשותך". הוא עשה את זה כמה פעמים בפגישות, וזה שעשע אותה כל פעם מחדש.
"עקבת השבת אחרי פרשת השבוע?" שאל, "לא לגמרי" היא השיבה, שניהם כבר ידעו כמה חשוב שהיא תנצל את השבת למנוחה, "אבל הלכתי עם אבא לשיעור של הרב אז אני יודעת את ההתחלה". "יופי!" השיב, מעוּדד, "זה בדיוק מה שצריך". היא הנהנה, נותנת לו את האישור להמשיך.
"אחרי שמשה מבצע את השליחות הראשונה לפרעה כדי להוציא את בני ישראל ממצרים, הדברים לא כל כך מסתדרים, לא רק שפרעה לא משחרר את בני ישראל אלא אדרבא, הוא מכביד את העבודה. משה לוקח את זה קשה ומתלונן לפני ה' – כאן מסתיימת הפרשה הקודמת, והפרשה שלנו מתחילה במין הסברה כזו של הקב"ה למשה על כל התהליך, באופן מפורט יותר ממה שמצאנו לפני השליחות הראשונה. וכל המפרשים שואלים, מה העניין?" הוא לקח שבריר הפסקה, והוסיף בבדיחות "או 'מה נשתנה' אם מדברים על הפרשות האלה. מה את חושבת?" הוא כבר ציין בפניה כמה פעמים שהוא נהנה מההתבוננות שלה על הדברים.
"אולי..." היא פתחה, לוקחת עוד רגע לחשוב, "אולי היתה כאן חוסר הבנה? מראש הקב"ה התכוון שיהיו כאן עליות וירידות", לפתע הבריק לה העניין " – משברים, אבל משה לא הבין את זה, הוא חשב שזה יהיה 'חד וחלק'".
"מעניין", הוא לקח רגע להרהר בדבריה, לקבל אותם, "באמת נראה שזה הכיוון של הפרשנים על המדרש. אני וחבר שלי חשבנו על כיוון אחר. כשה' מדבר עם משה לראשונה חז"ל מספרים לנו שמשה טען שעם ישראל לא ראויים לגאולה. כאן עומד יסוד העניין. אם מי שמייצג את העם, המנהיג הנבחר לרצונו או לא לרצונו, לא מאמין שהם ראויים לגאולה – אז למה שהמשעבד שלהם יוציא אותם מיד? ממילא הקב"ה אומר למשה – עכשיו הסדר הוא שיהיו כאן עליות וירידות".
זה היכה בה פתע.
היא נזכרה באחותה ששכנעה אותה לצאת מהפסקה ארוכה שהיתה בה, שהבטיחה לה שהפעם זה יהיה אחרת, והיא לעומתה לא האמינה שזה יצליח, מצד המצב של עצמה. אבל בסוף היא הסכימה. וזה התחיל מדהים, אבל פתאום היו לו סודות, והיא ממש איש של אמת, והרמזים האלה... הם רק מכבידים את זה יותר.
"אז מה את חושבת?" הוא לקח צעד קדימה, מצמצם את הפער אל התחנות שלפני רגע יכלו להפריד ביניהם לעולם. "אני..." היא התחילה ועצרה את עצמה, לוקחת רגע לצאת בו לדרך חדשה, "אני מסכימה שחייבים להאמין".
