אני לא רוצה לנצלש לפותחת, אבל זה נגע לי בעצב חשוף..
אין לי הרבה ילדים וההריונות וגם אחרי היה לי קשה מאוד. שמירה, בדידות, יציאה ממעגל התעסוקה עקב ההיעדרות המרובה בגלל השמירות. (המעסיק לא קיבל את זה והעיף אותי בהזדמנות הראשונה שהייתה לו), הזנחה עצמית עקב הדכדוך, הרעה בשלום בית, דכאון קל..
מאוד מאוד חשובה לי יציבות בחיים. מאוד חשוב לי לצאת בבוקר מהבית לעבודה לשגרת יומי ועוד הריון ישבש את זה כמובן לצערי, ובנוסף לחולשה ולבחילות של ההתחלה, יש את הקושי של ההמשך שמשבית אותי וזה חוזר כל הריון
המחשבות שהפותחת דיברה עליהן נגעו בי ממש כי הרגשתי וחשבתי כך בהריונות ואחריהם. ולא חשבתי שזה ככ נפוץ האמת
אז השאלה היא, בעצם, למה לעשות את זה?
למה עשיתן/ אנחנו עושות את זה לעצמנו?
כן, אני רוצה עוד ילד. לא רוצה את הקושי הנלווה. מבאס אותי הקושי הזה וגורם לי לא לרצות את זה מצד אחד ובגלל זה עד עכשיו אני נמנעת, ומצד שני מאוד רוצה שוב את הקסם הזה של חיים חדשים בתוכי. אבל למה זה צריך להיות ככ קשה??
אני מרגישה שככ טוב לי ככה עם הקיים שאני ממש מפחדת להרוס ולהתחרט על זה. למרות שההריונות היו רצויים וילדיי אהובים מאוד ואנחנו משקיעים בהם.
אני מתקרבת לגיל שמעליו החלטתי שאני לא רוצה שוב הריון, ומאז ההריון האחרון עברו 5.5 שנים ולקח לי הרבה זמן לחזור לעצמי ולהתיצב. ובראש הייתי רוצה עוד, אבל ברגש.. אני מכווצת רק מהמחשבה שאחזור למקום הזה של חוסר יכולת לתפקד, הפחד שיהיה תקין, איך תהיה הלידה ומתי, איך נצא מזה..
הילדים שלי גם מאוד רוצים אח
בקיצור, אשמח לכל מי שיש לה מה להגיד.