תנועת המוסר בסה"כ היא מעין "נאו" חובות הלבבות, או לחילופין, קונטרה ליטאית לתנועת החסידות כאשר המטרה היא אותה מטרה פשוט במקום להשתמש בשיח החסידי-קבלי תנועת המוסר נשארת בפשט הפשוט.
אני לא יודע על איזה בדיוק נושא או אסכולה של תנועת המוסר אתה מדבר (קלם?) כי יש הרבה נושאים והרבה גישות. אני מסכים איתך שחיטוטים אינסופיים בנפש זה קצת OCD ומרחיק את האדם מהחיים הממשיים ומחברת בני אדם. לכן הגישה הנכונה, לדעתי, היא לקחת את הדברים בפרופורציה, לצורך העניין הנושא של מידת האמת והנגיעות, כמה צריך לדקדק עד אינסוף בכל דיבור ומעשה ועניין עד חוט השערה. מבחינה מעשית זה יכול להחליש ולסבך. אבל אם להשאיר את זה בתור "ביקורת גמישה" כלומר לא משהו אבסולוטי אולטימטיבי זה יכול בהחלט לעזור להתבונן פנימה, במיוחד בעידן המודרני אנחנו חיים רוב הזמן על טייס אוטומטי, אנחנו לא מבקרים את עצמנו יותר מדי, אז זה טוב לעצור מדי פעם ולשאול האם אנחנו באמת דבקים במידת האמת או שאנחנו מבלפים? האם אנחנו באמת מקיימים את המצוות ברמת דקדוק שתואמת את הרמה הרוחנית שלנו? וזה לא משהו מיוחד לתנועת המוסר, זה רעיון כללי שאפשר למצוא בכל-מיני מקומות, החל משער חשבון המעשים בחובות הלבבות, דרך כל ספרי המוסר הישנים, קח אפילו את ההקדמה לשער המצוות של המהרח"ו, או אפילו במשלי ותהילים, אם לסכם את תנועת המוסר בשני פסוקים אז זה "מכל משמר נצור לבך" ו"אתה ציויתה פיקודיך לשמור מאוד" (כלומר במובן רחב, פנימי, משמעותי, כמה שיותר מלא).
אמנם ביקורת עצמית היא רק אחד מהכלים של תנועת המוסר, קשה לומר שבזה זה מסתכם.
וברור שאנחנו רוצים להיות אנשים מוסריים ומזוככים, אני לא חושב שזה חייב לבוא דווקא מכיוון של גאווה. עכ"פ לא זאת התחושה שקיבלתי ממה שקראתי מתנועת המוסר (אם כי אכן לא התעמקתי בכל). ועכ"פ רואים גם שתנועת המוסר (לפחות בזרמים שאני מכיר, להוציא קלם קלאסי) מאוד נותנת דגש על אהבת הרע ועניינים בסגנון, אם כבר הזכרתי את אור הצפון, הסבא מסלבודקה מאוד מאריך בנושא הזה, אבל ראיתי גם בספרים בסגנון נובהרדוק רעיונות דומים, בקיצור לא רואה איך הם מפספסים את המטרה אא"כ אתה מדבר על משהו ספציפי.
ביחס למדרשים ואגדות חז"ל, כל מה שקראתי של תנועת המוסר (טוב, האמת לא המון - מכתב מאליהו, "ואני תפילה", אור הצפון, אולי עוד דברים שאני לא זוכר), מבוסס מאוד על מדרשים וגמרא ותנ"ך. פשוט לומדים את אותם מדרשים דרך העדשות המיוחדות של תנועת המוסר כלומר שמים לב לדגשים מיוחדים או מבליטים נושאים מסוימים. כמו שאפשר ללמוד מדרש בסגנון עין איה, מהר"ל, מהר"ץ חיות. או ללמוד באופן מאוד שטחי.
אז נכון, נפש החיים לא מתלהב מהגישה הזאת, היא היא המחלוקת כנראה. אם כי, נפש החיים בעיקר נותן משקל נגד כנגד כל-מיני תופעות קיצוניות. ובכל מקרה האדמו"ר יסוד העבודה סגר פחות או יותר את הנושא.
דעתי האישית: אני לא אוהב גישות "שיטתיות" לעבודת השם. זאת אומרת, ברור שלכל תנועה או ראשון או אחרון יש גישה שיטתית אבל זה מאוד בעייתי לאמץ איזשהו קו מסוים מאוד וללכת איתו באש ובמים, בתוך מציאות חיצונית ופנימית דינמית ומעורפלת. לכן לוקחים את מה שעוזר בכל פעם, לפעמים מה שעוזר זה חסידות, לפעמים מוסר, לפעמים פשוט ללמוד גמרא עם תוס'. לכן גם ביחס לתנועת המוסר אפשר לאמץ עקרונות מסוימים בזמנים מסוימים אם רואים בזה תועלת.
לגבי ביקורת עצמית באופן ספציפי, אני לא רואה אישית תועלת משמעותית בלשאול את עצמי פעמיים ביום מה טיב כל פעולה שעשיתי. שינוי שאינו חוזר לברייתו, ואינו דומה לזאב והרועה שרבים על הכבש בשמות רבה, הוא שינוי תודעתי ולא רק טקטי. אני חושב שהרש"ר הירש עושה בזה עבודה טובה. אבל גם תנועת המוסר יכולה לעזור לנו לשנות את השיח ואת האופן שבו אנחנו מבינים דברים, כאשר הביקורת העצמית מלבד המעלה האינטרינזית שלה, היא גם חלק מאותו "שיח אלטרנטיבי" שאנחנו מנסים לאמץ.
לגבי הטבה לזולת:
א' מי אמר שלא מדברים על זה
ב' כ"א לפום שיעורא דיליה, יש כאלה שהנפש שלהם יותר שייכת לעבודה מעשית-כללית ויש כאלה שפחות, לא בהכרח מעיד על חיסרון
ג' חלק מההטבה לזולת זה תיקון עצמי, כמו שאומר הרב דסלר זצ"ל "לב העולה על גדותיו", ואני יכול להעיד על עצמי שעבודה פנימית מצומצמת הביאה אותי קרוב יותר ל"לב העולה על גדותיו" באופן שרציתי יותר לעזור לאחרים וגם הייתה לי יותר יכולת לזה
