זוכרים אותי? פעם ההיתי כותבת פה מלאא.
אחלה תקופה זאת היתה ... אבל עכשיו אני עובדת על משו גדול יותר .
אני מפרסמת את הספר של עצמי.
פתחתי קבוצת ווצאפ שאני שולחת בה כל שבוע פרק אני ממש אשמח אם תכנסו, תקראו , ותהנו.
זה ספר פנטזיה לנוער אבל גם אם אתם לא מתחברים לזאנר אני אשמח אם תפיצו את הקבוצה לאנשים שאתם מכירים וכן אוהבים
מציע לפרסם פה פרק כדי לגרות אותנו יותר ;)
הוד
"הוד מעלתך" אמרה הרופאה המלכותית בישיבת המועצה "הגיעו אלי שמועות, אסונות טבע מרובים מתרחשים בצפון "
הוד הרים את עיניו מהספר המשעמם שקרא כדי לא להשתעמם "יש הרוגים?" שאל
"כן , מאות אדוני" אמרה בעצב
" למה לא ידענו מזה ? "
שאלה המלכה בזעזוע "אני מקווה שיש הסבר לזה העוצרת'
" הם כולם היו מורדים .אנחנו צריכים להיות אסירי טובה."
"גם מורדים הם בני אדם!"
"זה שבתך מורדת לא אמור לשנות את עובדת המורדים בני מוות בכל מקרה"
אמר שר הטקס
"היא גם הבת שלך" אמרה הרופאה ,אשתו בכעס
"היא כבר לא"
ואז הדלתות נפתחו.
"ערב טוב כולם "
אמרה הנערה ונכנסה לחדר.
היא הייתה כולה כעס מרדני , מקצה מגפי העור השחורות שלה ועד לשיער הקוצני שלה. היא היתה ילדה רעה . אבל גם יפיפייה בצורה מעוררת השראה.
"חוץ ממך אבא זה לא מגיע לך "
ואז הוא זיהה אותה .זאת היתה אלי.
אלי היפיפייה הצעירה והמבטיחה של שר הטקס והרופאה המלכותית .
הוא ידע שהיא עזבה את הבית והצטרפה למורדים. אבל הוא לא חשב שהיא השתנתה כל כך
אני רואה שלא שמרו לי כיסא" אמרה " אל תדאגו אני אין צורך אני אסתדר" היא לא אמרה את זה בצורה חברותית אלא אפלה ,מפחידה קצת.
ואז קפצה על השולחן , מפילה בדרכה כמה כוסות יין "אתם יודעים מה אני בכלל לא רוצה לשבת עכשיו שאני עומדת כאן למעלה ורואה את הכתר המדהים הזה ששם " אמרה במבט סהרורי, מטורף כמעט הולכת לאורך השולחן . היא תלשה את הכתר מראשו של המלך והניחה על ראשה "הוא כל כך יפה לי נכון הוד מעלתך?" אמרה למלכה, קולה קר ,מתגרה ופתחה מראת כיס קטנה " האמת שאת צודקת יותר מתאים לי כסף" אמרה וזרקה את הכתר הזהוב לרצפה.
העוצרת היתה הראשונה להגיב "סער תיקח אותה החוצה ותזרוק אותה לשומרים "
" הבן הטיפש שלך לא יתקוף אותי, את לא רואה איך הוא מסתכל עלי . הוא עדיין מאוהב" היא חייכה חיוך אכזרי עד אימה "ובכל מקרה אין שומרים בחוץ האנשים שלי כלאו את כולם " אמרה " כן יקירי אני השתלטתי על הארמון ואני עומדת ממש לידך המלך עם הפגיון היפה והמפורסם ם שלי" אמרה בחיוך זחוח עד טירוף "זה היה כל כך כיף"
ואז החיוך נמחק "אבל לא באתי בשביל זה."
אמרה ,הדלת נפתחה ונער שחור עיניים נכנס לחדר סוחב כיסא
היא התיישבה עליו במלכותית " באתי להזהיר אתכם"
"ממה?"
"האסונות בצפון אינם אסונות טבע אני הייתי שם אם לא נעצור את זה כאן תמותו גם אתם".
" למה את מתכוונת?" שאל המלך, עדיין חיוור מעוצמת הפגיעה.
"אלפים מתים שם בצפון הקמנו מחסה לאנשי האזור מאות נערים חובשים את הפצועים וקוברים את המתים מידי יום .אני בעצמי נתקלתי בכוח שתוקף אותנו פעם אחת" פתאום היא נראתה קצת פגיעה וחלשה כשהרימה את ראשה וחשפה סימני חנק כחולים וצלקת מזעזעת "אני היחידה ששרדה"
"ולמה זה אמור לעניין אותנו? אתם כולכם הרי מורדים" אמרה העוצרת שנראה סולדת מכל דבר שקשור באלי "עכשיו גם כל הזקנות והתינוקות באזור אשמות במרד?" שאלה אלי "אני לקחתי חסות על האנשים האלה והם סובלים תפקידי להגן עליהם" הכעס והכאב בעייניה היו אמתיים . הוד גילה שלמרות איך שהתנהגה לאביו הוא לא שונא אותה " למה את חושבת שזה קורה בעצם?"
"אני חושבת שזאת האגדה."
כולם הכירו את האגדה, על הנערה הזאת, מהעולם שמעבר שאין כוח חזק ואכזרי ממנה בעולם.
זאת שתשמיד אותם עד עפר .
אמרו שהיא מסוכנת, שהיא יכולה לפגוע אפילו בעזרת מחשבה , גם במרחק אלפי קילומטרים.
הם קראו לה נערת הצללים.
כי לא ידעו מי או מה היא כשהסתתרה.
וחוסר הידיעה הזה היה הדבר שהכי הפחיד אותם.
"יש לך הוכחות?" שאלה המלכה
"ראיתי אותה, היא מתאימה בדיוק לתיאורה באגדה .אני רוצה להרוג אותה לפני שיהיה מאוחר "
" נשמע לי כמו תכונית מדהימה" אמר שר האוצר בחשדנות " אבל מה הביא אותך לספר לנו עליה"
היא הביטה בעייני אביו במבט חד " אני צריכה הגנה הוד מעלתך. הגנה לאנשי ולאנשי באזור, הבא אותם לבירה ודאג להם בתמורה טפל בהם, ואני אחסל את הנערה"
"אני אדאג לאנשים כי הם נתיני ולא נתינייך זהו תפקידי כמלך "
"תודה לך הוד מעלתך"
אמרה בכבוד כנה "אצא מחר עם שחר , סגני ראיין יעזור לך ככל יכולתו בפינוי האנשים ,הם נאמנים לך ברובם זה הרעב שהוביל אותם למרוד"
"רעב? איזה מין רעב " שאלה המלכה באלם
"את השאלה הזאת עלייך לשאול את הממונים על האזור " אמרה אלי ואז יצאה מותירה את הנוכחים לבהות המומים אחד בשני "אני חושבת ,הוד מעלתכם שכדאי שנשלח איתה עוד אדם ,לוודא שלא תבגוד בנו ביחד עם הנערה" אמרה העוצרת "אולי את נסיכנו האהוב"
"אותי???" שאל ,המום.
"אין דבר שיכבוש את לב העם יותר מגיבור חדש " אמרה "כולנו מעדיפים שזה יהיה אתה"
הוא בלע את רוקו " אני אלך " אמר "אני אביא לנו שקט"
אבל בפנים קילל את עצמו את העולם .
עכשיו הוא יצטרך להרוג, דבר שנשבע לא לעשות לעולם.
מההתחלה? מהסוף? יש אפילוג? הקדמה?
כתיבה מושכת ומעניינת.
אהבתי מאוד ..תמשיכי לכתוב..
ובהצלחה עם זה..
אפשר להגיד משהו?
דרך כוכב מיעקב, זהרורי אור הלאה זורה.
סיר נפוח גועש, שביבי אדים עולים לבורא.
משהו ישן נפתח כחדש, לבנה בדרך לבית המקדש.
חיוך מטופש, עיניים בורקות, ורגליים שבקושי ברצפה נוגעות.
מוקדש ל @אני הנני כאינני
שלושת השורות הראשונות נשמעות כתיאורים למהלכים הפנימיים של הגאולה. משהו בשורה האחרונה זורק את הכל לעולם אחר 
השעון המתקתק במרתף
-סיפור זכרונות מנעוריו של הרב מיכל וישצקי בברה"מ,
בצילו של רֶבּ מענדל פוטרפס-
ה ז ר
צ'רנוביץ (עיר בברית המועצות), 1955. בן 14.
גבר מעט נמוך, עם זקן עבות ועיניים חודרות, עומד בפתח הבית, חצי מטר ממני, ועיניו סוקרות אותי.
אני מעפעף מולו. מאות השׂערות הקטנות והמסולסלות על לחייו כמו מדביקות את עיניי לפניו, ומקפיאות אותי על מקומי למשך שניות.
זָ-קָ-ן. זקן!
יש בברית המועצות עוד אדם מזוקן, חוץ מאבא?
"זה הבית של רֶבּ מיישה וישצקי?" הוא אומר בקול מיוחד, מלא תקווה.
אז הוא מכיר את אבא! מי הזר החסידי הזה יכול להיות?
אני מהנהן.
פניו מוארות לפתע.
"ואבא בבית?"
"אפשר לדעת מי אתם?" אני אומר ברבים, לשון כבוד. "מה צריך למסור לאבא?"
"שמי מענדל פוּטֶרְפַס, אני חבר של-"
"רב מענדל פוטרפס?!" אני משתאה בקול רם מדי.
*
אולי אני חולם? או מדמיין?
הרי גם המורה להיסטוריה העירה לי על זה בתעודה השנה: 'בעל דמיון מפותח שבהחלט מחייה את הנלמד'. וצדקה. בשבילי הסיפורים היו עובדות, ותמיד ראיתי כל דבר שקראתי. יותר מראיתי: שמעתי, הרחתי, נגעתי. אולי אפילו יכולתי ללחוש הוראות לדמויות, מפעם לפעם.
ולא היו סיפורים מלהיבים יותר ממה שסיפרו על פוטרפס. אמרו עליו שניצח את הצוענים ביער, והציל את הבחורה החטופה מידיהם – בקרב בו האדמה רעדה. כן התלחשו שנתלה על מוט מחוץ לרכבת, בגדיו נעים ברוח, בנסיעה ממוסקבה לחרקוב – לארגן מלמדים לכמה בחורים. וגם היללו אותו על שהבריח את כל חב"ד לפולין, ונשאר כדי לברר ניצוצות אחרונים של אור.
זה באמת הוא?
*
"מענדל!" אבא מצטעק מאחור וכבר רץ לכיוון הדלת. השניים מתחבקים, בוכים, ואז מתיישבים. במשך חמש דקות הם מסתכלים אחד על השני בדממה, ואז מתחילים לבכות שוב.
והנה, אמא מגישה להם תה שחור בידיים רועדות – הנוזל כמעט מטפטף החוצה, ושתי צלוחיות וַארֶנְיָּה קנוי, מדובדבנים מתוקים מעורבבים בסוכר.
ואני עדיין עומד, קפוא. זה באמת רב מענדל פוטרפס! זה באמת הוא… מי היה מאמין?!
מאז שאבא השתחרר מהכלא לפני חודשיים, הוא הספיק לספר למשפחה על הפגישה ביניהם בכלא. אבל מי היה מאמין שרב מענדל פוטרפס ישתחרר גם? ולמה הוא הגיע דווקא אלינו? ואיך, ריבונו של עולם, הוא ידע את הכתובת?
אני בוהה באיזו נקודה לעוד רגע. רב מענדל זה אגדה. הסיפורים עליו לפחות, היו אגדות.
ועל אגדה אין שאלות.
*
אבא ורב מענדל נעלמים מעיניי עוד לפני שאני מספיק להתיישב איתם, ומסתגרים בחדר השינה. אני נשאר רגע לעמוד, מביט בדלת הסגורה.
"בוא, מִיכֵל, מכינים ארוחת צהריים", קוראת אמא. ואני נחפז לעזור.
היא מגישה לי קערת תפוחי אדמה, ואני קולף אותם במהירות הפוצעת לי אצבע. ואז רץ לחנות לקנות עשר ביצים, "אבל שיהיו הכי גדולות", לטורט הגבוה שהיא מעולם לא הכינה בימי חול.
*
שעתיים לאחר מכן, פירה מומס בחמאה מוגש לאסירים המשוחררים, ואנו מתיישבים על יד השולחן בבית.
הם מדברים – בעיקר רב מענדל מדבר – ואני רק שעוּן קדימה. מרותק.
בשלב מסוים, לא יודע איך, אני כבר רק בוהה בו, בהר הגעש שנקרא רב מענדל. רוחו זורמת אליי, משקיטה את הקולות סביב, את מה שאבא אומר, את צלילי המזלגות המונחים חזרה על הצלחות, את ריח הטורט הגבוה, את התחושה בפה, את המגע של האוויר עם העור, של הגוף עם הכיסא, של הבגד עם הגוף.
הסיפור המלא יפורסם בקרוב...
הכותבת היא כותבת סיפורי חיים.
ליצירת קשר:
0553075722
yehuditorens@gmail.com
"תודה טליה" הוא אמר לה ולאט קם מחיבוקה "אני צריך קצת זמן עם עצמי" הוא התנצל כשפסע יחף לכיוון הדלת.
"לילה טוב" היא לחשה, עיניה עוקבות אחריו בדאגה.
הוא נעצר לרגע כשידו על הידית ולבש חיוך על פניו "לילה טוב מתוקה" הוא סובב את ראשו שחרר אנחה, הרפה, עצם עיניים, ויצא.
***
הוא הסתכל אל השמים, אל הירח המלא, אך מכוסה עננים.
אלוהים מה קרה. מתי הכל הפך להיות כל כך. כל כך כזה.
הוא הביט אחורה אל ביתו הקטן, פעם חשב שכשימצא שלווה האושר יבוא. הוא נאנח שוב והשעין את ראשו על הגזע הגדול בעצימת עיניים ונגה.
***
הוא הרגיש יד נוגעת בכתפו ופקח עיניים במהירות "אבא?"
כמה זמן הוא פשוט ישב שם על האדמה? שעה? אולי כמה דקות. ואולי רק הרגע עצם את העיניים?
"היי מתוקה למה את לא ישנה?" הוא קירב אותה בחיבוק לשבת לידו.
עיניה הגדולות הסתכלו עליו מתעלמות מהשאלה, חוקרות היטב מבעד לעיניו שלו העייפות "זה נכון שפיטרו אותך מהעבודה?"
צל של חיוך עבר על פניו, איך הילדה הזאת תמיד יודעת הכל "לא בדיוק" הוא חייך אליה "בואי נגיד שהחלטתי להפסיק לעבוד במקום הזה פשוט"
"כי הם לא מביאים לך מספיק כסף?" המבט הדואג בעיניה לא שכח.
עכשיו הוא ממש צחק "לא לא מה פתאום, שלא תדאגי מזה חמודה" הוא הצמיד אותה אליו בידו "פשוט חשבתי והחלטתי שאני רוצה אולי לחפש עבודה מסוג אחר, את מבינה?"
נראה שהוקל לה מעט וגופה נרגע בחיקו "באיזה עבודה תהיה?"
הוא בהה לרגע באופק, זה שאלה מצוינת למעשה "אני לא יודע"
"אבא, לא הבנתי למה הפסקת לעבוד" היא לא עזבה את העניין.
הוא הביט אל הירח, איך הוא מסביר לילדה הזאת איפה החיים שלו נתקעו.
"אבא?"
הוא נאנח "אלי, במה את רוצה לעבוד כשתהיי גדולה?"
"אני אהיה רופאה כמו דודה נאווה" מבט נוצץ הופיע לה בעיניים, רק שתשמור על זה אלוהים.
הוא נשם אוויר פנימה "אני רציתי להיות צייר כשהייתי בגילך" הוא ליטף את שערה "חלמתי הרבה חלומות, ופתאום אני כבר גדול, מבינה?"
הוא הסתכל עליה, שעונה בתוך חיקו, עיניה כבר עצומות ונשימתה סדורה.
הוא הביט חזרה אל הירח. "אני אבוד" הוא לחש בשקט ובלע את רוקו "כל כך אבוד".
"אבא" היא התעוררה פתאום "אתה – בוכה?"
הוא מחה במהירות דמעה קטנה "לא אני רק-"
היא שלחה שתי ידיים וחיבקה אותו חזק, מניחה את ראשה על הבטן שלו.
משהו בפנים נשבר.
גוש עמוק בגרון שלו קיבל ממשות , הוא ניסה לומר משהו , שהכל בסדר, אך יצא רק המהום חלוש ועלוב.
היא נרדמה שוב.
עיניו כוסו דוק של רטיבות, והוא עטף אותה חזק בשתי ידיים והצמיד את ראשה לראשה.
"אני אוהב אותך ילדה שלי" מישהו בתוכו לחש "את מדהימה" והוא נתן לדמעות לזרום כרצונם.
****
היא לא הפסיקה להסתכל מבעד לחלון של החדר, חיוך מאושר התגנב אל פניה כשראתה אותם מחובקים כך, אבא ובת.
דמעה קטנה ירדה במהירות על לחיה, והיא נרגעה, חיבקה את עצמה וחזרה למיטה.
היתה רק נקודה שהפריעה לי - היא מדברת במבט נוצץ, מה שמעיד על ערנות מסוימת, ואז כבר עם עיניים עצומות ונרדמת. ניגודי ומתהפך במהירות מידי לדעתי.
מלבד זאת - הגה"ה: 'ראשו לראשה' ולא "ראשה לראשה".
יש לי הרבה הרבה מה לומר. אבל העיקר שאני רוצה להבליט: יש בטקסט הזה המון המון חמלה שמובעת דרך הריאליזם. השאלות של הילדה שדוחקות באבא, הפער הבלתי ניתן לגישור בין תחושת היותו "אבוד" ובין היותו אבא עוטף ומנחם; אי הפיתרון בסוף שבכל זאת מביא נחמה; המבט החומל והטוב של האישה בסוף... כמה עדינות וחמלה בקטע כל כך בלתי פתיר!
בקלות ניתן היה להוסיף גסות "אתגר קרתית" לסיפור - למעוך לילדה את התמימות, להוסיף מתח בין טליה והגיבור. אבל בתוך ומתוך המורכבות התגלתה חמלה פשוטה ויקרה מפז
תודה רבה רבה!
אהבתי את המוטיב של הירח
בשעה טובה, הוצאתי לאור את ספרי הראשון באמזון
אני מחפש אנשים שיקראו אותו ויתנו לי פידבק, הספר זמין בחינם למשתמשי קינדל אנלימיטד.
אם אתם משתמשי קינדל אנלימיטד אשמח לשמוע מכם את דעתכם (קשה לי לבקש ממישהו לשלם על ספר של סופר לא מוכח).
https://www.amazon.com/dp/B0GCVFXHKP
משוגע שעובר חוויה שגורמת לו להיוולד מחדש
ימח שם עראפתימח שם עראפתטוב... אז אהבה. לכאורה - כל כך הרבה כתבו על זה, מכל כיוון, אבל בסוף יש תחושה שנשארנו בלי באמת להבין. ואולי זו המהות.
מה זאת אהבה בשבילכם? לאחרונה אני מנסה ללמוד על הנושא. פניתי לספרות התורנית, למוסיקה הישראלית, לפסיכולוגיה, ועכשיו אני פונה גם פה, אליכם.
בסוף אנחנו, הכותבים, הם אלה שהכי נדרשים להבין את הדברים האלה, שעליהם אנחנו כותבים - אם זה כאב, וגם עליו צריך לכתוב ולהבין, להעמיק ולהפנים - כי זה מה שכתיבה עושה (לדעתי), היא גומרת ועוזרת לנו להפנים, לשכלל, לראות מלמעלה ולבחור. ואם זו אהבה.
בנוסף חשבתי - האם יש מילה אחרת לאהבה? מילה נרדפת? אולי חיבה? אולי חמלה (ככה ראיתי שכותב הרב שמואל יניב שליט"א)? אולי אהבה? תשוקה? מה אתם חושבים??
אז אני מניח את זה כאן, עם כמה שירים שמצאתי מעניינים במסע הזה עד כה, ומבקש ממכם לכתוב כאן, בשרשור הזה, את הגיגיכם. זה יכול להיות פרוזה, שיר, סתם הבחנה. באמת - תנו מה שיש לכם [או אולי צריך לומר - בכם]!
אני הנני כאינני(בניגוד למוסיקה המודרנית שם: אהבה=מה שגורם לי ולשני שמחה. שזה גם נכון אבל רק חלק מהאהבה)
האמת שעלה לי קטע לראש, אבל לא מצאתי אותו. (בגדול הרעיון שלו זה שאהבה זאת אמת. שני אנשים שיודעים שיש ביניהם רק אמת ומרחב בטוח בשבילה)
מצאתי כמה דברים אחרים ששמרתי.
אצרף שניים מהם.
ועוד אחד, יותר במציאות (זה לא נותן לי להעלות אז אתמלל):
זוגיות | עידית ברק
כל הזמן הולכים
זה לקראת זו.
ישנם ימים שנפגשים
ישנם ימים שלא.
אבל אולי זה זה:
כשהייתי קטנה רציתי לי בית.
שאלתי, חיפשתי, התאמצתי.
בסוף נמצא הבית המיוחל, שלו ומתוק
ושלי!
יום אחד בא הטרקטור, הרים את הבית, אני בתוכו, העמיס על העגלה, ונסע לו,
ואני לא ידעתי לאן.
הנסיעה טלטלה אותי, נפלתי, כאבתי.
עם כל מהמורה שבדרך התכווצתי, כמו מחכה למכה שתבוא.
בכל עליה שעברנו חששתי שמא היא תלולה מידי, שמא ניפול בדרך.
בירידה פחדתי שהנה אנו יורדים עד לתהום,
ובנסיעה במישור לא פסק ליבי מלפעום באימה-
לעולם לא נגיע.
עלינו למעלה, ירדנו למעלה, היו גם זמנים של עמידה במקום.
''לאן אתה לוקח אותי? לאן אתה לוקח את הבית שלי?'' שאלתי את הנהג, והוא לא השיב.
עד היום אני נוסעת.
בלי לדעת לאן,
כמה זמן תארך הנסיעה
והאם בסופה ישאר לי בית,
אשאר אני.
אך הוא הנהג, ואני הנוסעת,
ואין לי אלא להאמין בו, שבסופו של דבר אמצא את עצמי,
בתוך ביתי,
בין שני שיחים בָּצֶל.
קצת התקשתי לעמוד על התוכן הפנימי של הכתוב. בכללי מזכיר את תחילת הסיפור של 'הקוסם מארץ עוץ'. בהתחלה נשמע מין קונטקסט של פינוי התנחלויות, שדי מהר נאבד.
יש משהו אבסורדי באי-הריאליסטיקה בזה. טרקטור שלוקח איתו בית לנצח, אדם שגר בביתו ולא יוצא החוצה.
ניכרת מין תחושה של הסכמה מאורע, להרגשת שותפות עם הטרקטור (ונהגו, שבתחילה לא מוזכר כלל, רק מתייחסים לטרקטור, ופתאום בסוף ניכר ש"הוא הנהג" [קצת באופן.. מוזר. כאילו, היה אפשר לטעות שהטרקטור הוא הנהג, מין האנשה שכזו], שישנו מין מכוון).
את הסיומת לא הבנתי.
בגדול לא ממש אוהבת להסביר את הכתיבה שלי, אבל אנסה..
מה שניסיתי לתאר פה זו חוויה פנימית של חיפוש בית שליו וטוב, ואחרי שהבית נמצא, פתאום משהו בו מתערער ומיטלטל, ואיפשהו מגיעה ההבנה שאני צריכה לסמוך על הנהג (בנמשל- הקב''ה) ולדעת שהסוף הטוב יגיע.
הנהג מגיע בסוף בכוונה, כי לוקח זמן להסכים לשחרר שליטה ולומר שיש פה נהג, ועוד יותר לוקח זמן להסכים לבטוח בו..
יותר מובן?
(אני מקווה שהיה מובן שהבסיס לקטע זה הסיפור 'הבית של יעל')
יפה מאוד
אהבתי ממש
טאטע מלך העולםעל המסר יש מקום לדון
בעצם אולי אנחנו לא חלוקים
להתעטר
בשקט בחוץ בפנים
קצת יצירת אטמוספירה אחרת
להרגע להתייחד ומאיליו זה מקרין
עושה מעשה נערות מסלסל בשערו
הוא המושלם הוא מקרין הוא בשלב אחר
מגלה ה' בפועל
במעשה בתנועה
יש לו צדק מיוחד
יש לו שם
יש לו אומץ
אי אפשר להתעלם
מעבר לכל החלומות יש שם אמת
נו אז מה עכשיו נשחט עוד עיר?
נפקיר עוד אחת?
-מגע של בית אבא-
אנוכי ערב את הנער
תפילה חרישית
פיצוץ
'ויגש אליו'
חור שחור
ליט לה מגרמה כלום
הוציאו כל איש
ויבך..
(קצת הרבה מבולגן אבל אשמח לתגובות @ימח שם עראפת
