זוכרים אותי? פעם ההיתי כותבת פה מלאא.
אחלה תקופה זאת היתה ... אבל עכשיו אני עובדת על משו גדול יותר .
אני מפרסמת את הספר של עצמי.
פתחתי קבוצת ווצאפ שאני שולחת בה כל שבוע פרק אני ממש אשמח אם תכנסו, תקראו , ותהנו.
זה ספר פנטזיה לנוער אבל גם אם אתם לא מתחברים לזאנר אני אשמח אם תפיצו את הקבוצה לאנשים שאתם מכירים וכן אוהבים
מציע לפרסם פה פרק כדי לגרות אותנו יותר ;)
הוד
"הוד מעלתך" אמרה הרופאה המלכותית בישיבת המועצה "הגיעו אלי שמועות, אסונות טבע מרובים מתרחשים בצפון "
הוד הרים את עיניו מהספר המשעמם שקרא כדי לא להשתעמם "יש הרוגים?" שאל
"כן , מאות אדוני" אמרה בעצב
" למה לא ידענו מזה ? "
שאלה המלכה בזעזוע "אני מקווה שיש הסבר לזה העוצרת'
" הם כולם היו מורדים .אנחנו צריכים להיות אסירי טובה."
"גם מורדים הם בני אדם!"
"זה שבתך מורדת לא אמור לשנות את עובדת המורדים בני מוות בכל מקרה"
אמר שר הטקס
"היא גם הבת שלך" אמרה הרופאה ,אשתו בכעס
"היא כבר לא"
ואז הדלתות נפתחו.
"ערב טוב כולם "
אמרה הנערה ונכנסה לחדר.
היא הייתה כולה כעס מרדני , מקצה מגפי העור השחורות שלה ועד לשיער הקוצני שלה. היא היתה ילדה רעה . אבל גם יפיפייה בצורה מעוררת השראה.
"חוץ ממך אבא זה לא מגיע לך "
ואז הוא זיהה אותה .זאת היתה אלי.
אלי היפיפייה הצעירה והמבטיחה של שר הטקס והרופאה המלכותית .
הוא ידע שהיא עזבה את הבית והצטרפה למורדים. אבל הוא לא חשב שהיא השתנתה כל כך
אני רואה שלא שמרו לי כיסא" אמרה " אל תדאגו אני אין צורך אני אסתדר" היא לא אמרה את זה בצורה חברותית אלא אפלה ,מפחידה קצת.
ואז קפצה על השולחן , מפילה בדרכה כמה כוסות יין "אתם יודעים מה אני בכלל לא רוצה לשבת עכשיו שאני עומדת כאן למעלה ורואה את הכתר המדהים הזה ששם " אמרה במבט סהרורי, מטורף כמעט הולכת לאורך השולחן . היא תלשה את הכתר מראשו של המלך והניחה על ראשה "הוא כל כך יפה לי נכון הוד מעלתך?" אמרה למלכה, קולה קר ,מתגרה ופתחה מראת כיס קטנה " האמת שאת צודקת יותר מתאים לי כסף" אמרה וזרקה את הכתר הזהוב לרצפה.
העוצרת היתה הראשונה להגיב "סער תיקח אותה החוצה ותזרוק אותה לשומרים "
" הבן הטיפש שלך לא יתקוף אותי, את לא רואה איך הוא מסתכל עלי . הוא עדיין מאוהב" היא חייכה חיוך אכזרי עד אימה "ובכל מקרה אין שומרים בחוץ האנשים שלי כלאו את כולם " אמרה " כן יקירי אני השתלטתי על הארמון ואני עומדת ממש לידך המלך עם הפגיון היפה והמפורסם ם שלי" אמרה בחיוך זחוח עד טירוף "זה היה כל כך כיף"
ואז החיוך נמחק "אבל לא באתי בשביל זה."
אמרה ,הדלת נפתחה ונער שחור עיניים נכנס לחדר סוחב כיסא
היא התיישבה עליו במלכותית " באתי להזהיר אתכם"
"ממה?"
"האסונות בצפון אינם אסונות טבע אני הייתי שם אם לא נעצור את זה כאן תמותו גם אתם".
" למה את מתכוונת?" שאל המלך, עדיין חיוור מעוצמת הפגיעה.
"אלפים מתים שם בצפון הקמנו מחסה לאנשי האזור מאות נערים חובשים את הפצועים וקוברים את המתים מידי יום .אני בעצמי נתקלתי בכוח שתוקף אותנו פעם אחת" פתאום היא נראתה קצת פגיעה וחלשה כשהרימה את ראשה וחשפה סימני חנק כחולים וצלקת מזעזעת "אני היחידה ששרדה"
"ולמה זה אמור לעניין אותנו? אתם כולכם הרי מורדים" אמרה העוצרת שנראה סולדת מכל דבר שקשור באלי "עכשיו גם כל הזקנות והתינוקות באזור אשמות במרד?" שאלה אלי "אני לקחתי חסות על האנשים האלה והם סובלים תפקידי להגן עליהם" הכעס והכאב בעייניה היו אמתיים . הוד גילה שלמרות איך שהתנהגה לאביו הוא לא שונא אותה " למה את חושבת שזה קורה בעצם?"
"אני חושבת שזאת האגדה."
כולם הכירו את האגדה, על הנערה הזאת, מהעולם שמעבר שאין כוח חזק ואכזרי ממנה בעולם.
זאת שתשמיד אותם עד עפר .
אמרו שהיא מסוכנת, שהיא יכולה לפגוע אפילו בעזרת מחשבה , גם במרחק אלפי קילומטרים.
הם קראו לה נערת הצללים.
כי לא ידעו מי או מה היא כשהסתתרה.
וחוסר הידיעה הזה היה הדבר שהכי הפחיד אותם.
"יש לך הוכחות?" שאלה המלכה
"ראיתי אותה, היא מתאימה בדיוק לתיאורה באגדה .אני רוצה להרוג אותה לפני שיהיה מאוחר "
" נשמע לי כמו תכונית מדהימה" אמר שר האוצר בחשדנות " אבל מה הביא אותך לספר לנו עליה"
היא הביטה בעייני אביו במבט חד " אני צריכה הגנה הוד מעלתך. הגנה לאנשי ולאנשי באזור, הבא אותם לבירה ודאג להם בתמורה טפל בהם, ואני אחסל את הנערה"
"אני אדאג לאנשים כי הם נתיני ולא נתינייך זהו תפקידי כמלך "
"תודה לך הוד מעלתך"
אמרה בכבוד כנה "אצא מחר עם שחר , סגני ראיין יעזור לך ככל יכולתו בפינוי האנשים ,הם נאמנים לך ברובם זה הרעב שהוביל אותם למרוד"
"רעב? איזה מין רעב " שאלה המלכה באלם
"את השאלה הזאת עלייך לשאול את הממונים על האזור " אמרה אלי ואז יצאה מותירה את הנוכחים לבהות המומים אחד בשני "אני חושבת ,הוד מעלתכם שכדאי שנשלח איתה עוד אדם ,לוודא שלא תבגוד בנו ביחד עם הנערה" אמרה העוצרת "אולי את נסיכנו האהוב"
"אותי???" שאל ,המום.
"אין דבר שיכבוש את לב העם יותר מגיבור חדש " אמרה "כולנו מעדיפים שזה יהיה אתה"
הוא בלע את רוקו " אני אלך " אמר "אני אביא לנו שקט"
אבל בפנים קילל את עצמו את העולם .
עכשיו הוא יצטרך להרוג, דבר שנשבע לא לעשות לעולם.
מההתחלה? מהסוף? יש אפילוג? הקדמה?
כתיבה מושכת ומעניינת.
אהבתי מאוד ..תמשיכי לכתוב..
ובהצלחה עם זה..
אפשר להגיד משהו?
אם היית רק שלך בסדר
אבל את לא וגם אני
אבל זה עלייך ועל הכל
הכל זה רק להשכרה
חכירה הכי הרבה
הסוף יבוא
לאט
כמו שניות בשעון חול שלא רואים שזזות ופתאום חצי כבר למטה
הזיכרון
היופי
הכוח
העוצמה
המוח
הבית שקנית בכל הכסף
אפילו הילדים
הכל
בסוף זה יגיע
הזמן מגדל את כל הדברים בשביל לקחת אליו דברים שווים
בוגרים
בשלים
ואת יושבת מחייכת
שותה את השוקו שלך
כרגיל לאט
כשאני מסתכל עלייך מחייך
חושב מה למרוח לך בסנדביץ' הבוקר
אהבתי מאוד, מרגישים אותך בשיר...
ועדיין יש הערות, רוצה?
כל אחד רואה את עצמו בפרשנות שהוא מביא
אני מאוד אוהב את הקטע הזה ולכן נמנע מלתקן או לומר מה באמת היתה הכוונה מבחינתי
לא בטוח שזה שיר
גירושין יכול להבין איפה מצאת את זה
לא מוצא בזה הרבה קלאס
אולי כשהייתי סוּפֶּר צעיר
סופר צעירזה כזה מקסים שיש כל־כך הרבה כותבים
וכולם כותבים יפה ומיוחד
ברמה הטכנית בלבד, הפונטית קצת מבולגנים לי
דבר ראשון ספרתי חמישה פונטים כשכל אחד מהם מיוחד / סריף רציני
לא יודע איך קוראים לכל אחד אבל:
– הסריף המרובע סובל מבעיית קרנינג בינונית, ומרגיש קצת "יותר מדי". לדעתי אפשר ללכת על משהו קצת יותר "מסורתי" (לא בהכרח סטנדרטי לחתולין)
– בדפים של מראה המקום, הניגוד בין הפונט המיוחד של הכותרת לבין הסריף המרובע הוא קיצוני
– בדפי השירים יש לי שלושה פונטים מאוד שונים זה מזה במהות, השילוב בין הכותרת לתוכן סבבה אבל שם המחבר פשוט לא מתחבר בגופן
– אמנם חלק מהשירים עמוסים במילים אבל חייב חייב חייב טיפונת רווח בין השורות לפחות היכן שזה מתאפשר
סופר צעיראחרונהאפיק לקחים לגיליון הבא
שוב נצבעים מי נהרִי
בכסף עננים
והרים מלאי סלע
ישנים בדמדומי האינסוף
כוכביי, ירחיי, שמשותיי, פנסיי ואורי הפנימי
רק הופכים את החלל למשהו יותר אפור
ופיסת הזוהר הקטנה נמשכת
אך כמה דקות.
ליאב ויואב ונווה וניר ודור,
תסבירו לי איך יש עוד מקום במדור
לא נגמר שם למעלה? לא כלו הקיצים?
הלוואי שלא נצטרך שיפוצים
הכסאות שמורים לוותיקי המרום
החדשים עוד עומדים מפני כבוד המקום
ויש שידורים חיים מלמטה
והלוויות ובכיות של אבא אמא וסבתא
וצפוף, וצפוף, אך סוף סוף נפגשים
עם החבר'ה שמזמן כבר הפכו לקדושים
ואור גדול בניגוד מוחלט
לעולם שממנו לא רואים כמעט
נצח שמיים ואינסוף
ופורפורציות לעולם שנגדע אל הסוף
מה הלו"ז שם למעלה?
יש לו"ז בכלל?
נהנים מזיו השכינה?
חיים חיי כלל?
יש שם אחדות? יש געגוע?
הכל טוב כמו שהבטיחו? שווה להגיע?
ליאב ונווה, ניר ודור ויואב,
איך רואים מלמעלה את ארץ ארץ שנאהב?
יש איום גרעיני? יש איום? יש גרעין?
גרעין של טוב? יש במה להאמין?
והבחירות שבפתח, וכל התככים,
תהיה כאן מלחמת או שיש כאן אחים?
יואב ודור וליאב וניר ונווה,
סליחה שהפרעתי לנצח מההווה
יש כמה ניחומי אבלים השבוע
ואיזה פחד שהלו"ז הזה הפך להיות קבוע
יש בכרם מהר"ל והרצליה ובית השיטה
ובגבע בנימין וגם בהוד השרון המהלומה נחתה
אז אם לא מסובך והלו"ז התפנה
תקפצו לנחם, בשבילכם בקטנה
תזרקו קצת כוחות, בשמיים אין גבול
רק פה בארץ הלב כבר חלול
דְּמָמָה פְּשׁוּטָה
בִּנְקֻדָּה אֲחוּזָה.
לִשְׁטֹף רוֹצָה
מִקָּצֶה לְקָצֶה.
חֻרְבָּנָהּ -
בְּמַחֲשֶׁבֶת מוּקְצֶה.
אֲנִי אִישׁ שֶׁל חוֹרֶף
כְּשֶׁלֶּהָבוֹת בּוֹעֲרוֹת מִסָּבִיב
בְּתוֹכִי יוֹקֶדֶת שַׁלְהֶבֶת
וּכְשֶׁכְּפוֹר חֲרִישִׁי מְכַסֶּה הַכֹּל
עַד לִמְלוֹא הָעַיִן
תָּשׁ כּוֹחִי.
כְּשֶׁשִּׁכְבַת הָאָבָק
הָרוֹכֶנֶת מֵעַל כַּנְפֵי נִשְׁמָתִי
חוֹנֶקֶת אוֹתִי עַד לִבְלִי מְשׂוֹא
אֲנִי אוֹגֵר בְּתוֹכִי
רְסִיסֵי זִיכְרוֹנוֹת מַבְלִיחִים
שֶׁהִבְלִיחוּ
מִבֵּין לֵילוֹת חַסְרֵי שֵׁנָה
רְסִיסֵי נְשָׁמָה
שֶׁנִּכְתְּבוּ בְּדָם
וְעוֹלָם
שֶׁהֵד אַכְזָרִיּוּתוֹ
מְהַדְהֵד מִבְּלִי שׁוּב
מָשָׁל הָיִיתִי כֶּאֱחוּז כִּישּׁוּף.
כְּשֶׁאוֹר הַבּוֹקֶר הַחִיוֵּר
בּוֹקֵעַ גַּלְגַּלֵּי עֵינַי
אֶפְרִי מִתְנַעֵר
שֵׁנִית
נוֹשֵׂא בְּתוֹכוֹ
צַלָּקוֹת שֶׁנֶּחְרְטוּ
בִּתְהוֹם הַצְּלָלִים.
לוּ הָיִיתִי כּוֹתֵב
אֶת סִפְרִי
בְּדַם חַיַּי
הָיָה הָעוֹלָם נָמוֹג
לְנוֹכַח הַשְּׁתִיקָה
אַךְ בִּמְקוֹם זֹאת
אַצְפִּין סוֹדוֹתַי
וְאֶשְׁתּוֹק
אֶת כְּאֵב הַזְּעָקָה.
ראשית זה מאוד יפה.
קראתי כמה וכמה פעמים, והרגשתי מעין יופי חד/מרוסק כזה. מצד אחד השיר עוסק בתיאור דמותו של "איש של חורף", אבל הדמות לא מתגבשת לכדי משהו קוהרנטי וברור, אלא יותר כמו וינייטות קטנות, הצצות קצרות אל מבעד לפרגוד. רב הנסתר על הגלוי.
גם מאוד אהבתי את השורות המצומצמות למילים בודדות.
מה שקצת הציק לי, ברמה האסתטית בלבד, הוא חיבורי מילים עם משמעות פחות או יותר זהה: "תהום הצללים", "כאב הזעקה". כלומר אחת משתי המילים בזוג מבטאת בכל מקרה את מה שחברתה אומרת, וזה הופך את זה קצת ל-overly. כמובן זה לא "אופל החושך" או "ייסורי העצב" או משהו כזה, אבל עדיין, הייתי רוצה משהו קצת יותר "מחודש".
טוב אז שלום, אני אשמח שמי שקורא את זה (אם יש לו כוח וזה לא טרחה כמובן) אם יאהב יפרגן לי (לא שיש לי בעייה בביטחון עצמי ב"ה אבל לא נראה לי שיזיק... 😝 ) ואם לא יגיד למה. יציע הצעות לשיפור וכו' בנוסף רציתי לשאול, אני חושב שכדאי לשפר כמובן את השיר ולעשות לו כמה סקיצות, אבל יש לזה שני חסרונות.
א': אחרי כמה עריכות לפעמים הוא יותר יפה אבל פחות מבטא את עצמי ו/או המסר וכדו'
ב': אני כשאני כותב שיר אני נמצא באיזה מצב נפשי ולפעמים קשה לחזור למצב נפשי מגיל 16 (לפני 3 - 4 שנים...) אשמח גם בזה לעזרה (במיוחד אשמח לשמוע את דעתך @ימח שם עראפת ועוד כמה שמות שקצרה היריעה מהכיל...)
זה שיר שאני עדיין עובד עליו אז אני הכי פתוח לשינויים בו... השיר נועד לבטא את הדיכאון מהריחוק מה' (שמתבטא חזק מאוד בזה שאין מקדש) ואת זה שאנשים מנסים להמשיך בחיים על אף שאנו רחוקים מה'... וכיסופים לסוף המיוחל, לגאולת ציון. ולנקמה!
"זה עתה חרב הבית
כולם בוכים, נאנקים
בבלה מובל עם הזית
אבות, נשים, ילדים
על ערבים בתוכה אנו תולים כינורותינו
שואלים התינוקות חלב אימם
דברי שיר ושמחה רוצים עוללינו
חפצים הם לראות את ביתם
וגם אם תיקח הדרך שנים לא נחכה לה
נמשיך בדרכנו לעבר הגדולה
ננפץ בעצמנו עוללים אל הסלע
נשלם לבת בבל את גמולה"
{בשלב הזה הרגיש לי שמשהו חסר אז הוספתי בסימן שאלה את זה:}
"ואז יבוא יום בוער וילהט הרשעים
ישובו לחיק האם הבנים
ונצעד שוב בחצרות האלוהים
תתנחם ציון בבניה האובדים"
תודה אחים!
א' תודה רבה.
ב' מסכים איתך, הסוף יותר אופטימי אבל לפעמים דווקא צריך להתרכז במה שכואב, ברע, בשכול באובדן... ט' באב זה הדוגמא...
ג' התלבטתי על זה, טוב לשמוע דעה נוספת בנידון.
ד' אמממ, לא חשבתי על זה, אנסה...
