אני הולך ומתקרב לגיל 30, שנים לא יצאתי לפגישות כי אני אלוף בדחיינות ובמציאת תירוצים.
כמובן שהסיבה העיקרית היא שסבבה לי לגמרי להיות רווק, מאוד נעים לחזור הביתה ב12 בלילה, ובמקום לספוג צעקות עד 1 בלילה, אני אוכל ארוחת ערב ושומע מוזיקת רקע בפול ווליום עד הבוקר וישן עד הצהריים ואף אחד לא מעיר לי ולא אומר לי מה לעשות.
נחמד מאוד לשתות ישר מהבקבוק, לאכול ישר מהמחבת, לא להדליק דוד חשמל לעולם ולהתקלח חצי שעה במים חמים מאוד בלי להתחשבן ובלי לפחד לגמור את המים החמים למישהו אחר.
איזה כיף לעבוד חצי משרה ולהרוויח כפול מההוצאות.
עד כה יצאתי קצת לפגישות מתוך הנחה שחיי נישואין מאושרים יותר בגלל המקורות ביהדות, הסטטיקה וכמובן ככה כולם עושים וככה מצופה ממני.
עם השנים שחיפשתי תירוצים לדחות את הפגישות כי לא באמת רע לי איפה שאני נמצא, התחלתי להבין שלא חסר לי כלום בתור רווק, אין לי שום צורך במישהי שתאהב אותי או תעריך אותי ואין לי צורך לחזור הביתה ולספר למישהי מה עבר עלי במהלך היום.
כמובן שזה נחמד להכיר אדם חדש בהנחה שאנחנו באותו הראש, ולהפוך אותו לחבר קרוב מאוד, אבל אני לא מחפש הרפתקאות ותכלס, עבורי להתחתן זה לתת את כל החיים שלי למישהי אחרת ובמקרה הכי טוב לקבל דברים שאני לא באמת צריך ולא חסרים ולא קריטיים עבורי.
כלומר בטווח הקרוב זה נעים מאוד להכיר אדם חדש ולהתקרב אליו, אבל בטווח הארוך החיים שלי כנראה לא יהיו במצב טוב יותר מהמצב הנוכחי.
השאלה הגדולה היא האם לעשות כמו בתשעה באב, שאני צם כי ככה כתוב בשולחן ערוך, למרות שלא באמת חסר לי בית מקדש וקורבנות.
האם לחזור ולחפש בת זוג כי ככה ההלכה דורשת בלבד בתור התחלה, מתוך הנחה שאחרי החתונה אבין כמה זה חשוב וכמה זה היה חסר לי וכמה החיים שלי השתפרו (לא רואה את זה קורה, מוזמנים לנסות לשכנע אותי)
ודבר אחרון, כל הדיבורים על נפש תאומה ועל זה שאני חצי בן אדם (ולכן מברכים יוצר האדם בתוך החופה) לא מדברים אלי בשום צורה. ובמיוחד לא המקורות על אדם ללא אישה הוא ללא שמחה. לא תצליחו לשכנע אותי שאני סובל בלי לדעת.
נא להתמקד בשאלה האם אפשר לחפש בת זוג בשביל המצווה בלבד.
(אם התשובה היא לא, אני צפוי להזדקן רווק בשמחה 
)
