תעשה חסד עם אשתך לעתיד ותחכה עד שתרגיש שאתה רוצה בה ובחיים משותפים איתה ושהיעדר חיים כאלה מורגש ושלילי בעיניך. 

אני כמובן מתכוון להתחתן רק עם מישהי שאני אוהב ומעריך, גם אם עצם החיבור הזה לא כל כך קריטי עבורי.

אגב זה כמובן מאוד יכול להשפיע ומאוד מעלה לי את הבררנות שלי, חוסר הפחד המוחלט למות רווק.

למרבה המזל הדבר היחיד שחשוב הוא מישהי דתיה, עם לב טוב.

(אין כמעט שום משמעות למישהי שיודעת 4 שפות או לא יודעת מילה אחת באנגלית, כמה כסף היא מרוויחה וגם לדברים כמו גובה רזון או בלונד)

וזה מאד לא מנומס (בלשון המעטה) להקשות על אמירה של מישהי ולנסות לגרום לה לפקפק במה שהיא אומרת. 

ובלשון פחות מנומסת - זו התבטאות שמהווה "גזלייטינג". 

ממש לא הטלתי ספק האם את מאמינה במה שאת כותבת, רק הטלתי ספק האם את מבינה את התמונה המלאה.

ומאחר שאת מייחסת לי מניפולציות שלטתניות, אז מעתה והלאה אני מייחס לך 0 רצינות לכל ההודעות שלך לנצח.

תעשה חסד עם נשות ישראל ואל תתחתן כל עוד אתה מי שאתה כרגע. 

הייתי מרותקת.

אחרי פוסט כזה אין לי מילים ואין לי שכנועים.

עשה מה שטוב לך.

רק נקודה אחת מהדהדת לי-

חרטה!!!

מה יהיה אם תחליט להישאר "רווק וטוב לו" ואז בעתיד תתחרט על זה...על זה שאין מישי לצדך,על זה שאין לך ילדים?

ואז כבר יהיה מאוחר מדי...

מצד אחד אתה חייב מהתורה להתחתן ולהוליד ילדים, מצד שני אני לא חושב שכדאי להתחתן אם לא רוצים באמת. 

איך זה מסתדר ביחד? לא יודע, זאת בעיה שהתחילה רק בדור שלנו.. אולי אתה חייב ללמוד ולהעמיק בנושא עד שתרצה להתחתן.

וחוצמזה שיש מצב שאגיע להסדר שאוכל לראות אותם רק בשבתות.

ולגבי הגדרה של רווק, אפשר להגדיר את זה כמישהו שאין לו בת זוג, במיוחד כשהוא גר לבד רוב הזמן.

אם מראש אתה רוצה להביא ילדים מתוך כוונה לראות אותם כמה שפחות, כדי שלא יפריעו לשגרת החיים שאתה מכיר ואוהב...

זו לא דרך טובה לצאת למסע הזה, ואכמ''ל.

ואני ממש לא חושב שהם פינצ'רים.

מה גם שאני יכול לעשות חסד עם לסבית או רווקה מבוגרת שרוצה ילדים.

הילדים שלך הם לא האחיינים שלך, והם דורשים סוג אחר לגמרי של יחס מצידך.

(של להאכיל ילדים ולהרדים אותם) לאמא בלבד. ובשביל לחנך ילדים ולייעץ להם מספיק לראות אותם פעמיים בשבוע, או לכל היותר כמה שעות ביום.

מה גם שאני עושה חסד עם אישה שמימלא רק רוצה ילדים בגלל המצב המורכב.

מצב א' - אתה לא רוצה קשר לילדים, אלא רק לעזור לאשה שרוצה ילדים בלי זוגיות עם גבר.

במצב הזה אתה יכול לעשות תרומת זרע אנונימית (ואז לעולם לא תדע אם יש לך ילדים, מי הם ומה מספרם), או לחתום על הסכם עם האמא המיועדת ולהביא ביחד את הילד לעולם.

מצב ב' - אתה כן רוצה להיות אבא של הילדים, ולא רק לעשות חסד עם מישהי שרוצה ילדים.

אם זו האפשרות שיותר מדברת אליך, אז אין טעם לדבר על "כמה שעות" אתה צריך להיות עם הילדים בשביל לחנך אותם או "לייעץ להם", כי כל הדיבור הזה מראה שאתה בכלל לא בכיוון ולא מבין מה האחריות בלהיות הורה לילד. זה לא 5 או 15 או 150 שעות בשבוע, אלא כל התפיסה כאילו אפשר לכמת הורות למספר מסוים של שעות ולא לאחריות מלאה של 24/7.

בהחלט יכול להיות מדבריך שאפשרות א' היא המתאימה לך, ואז באמת הדיבור על מספר השעות לא רלוונטי.

או שאתה אבא או שאתה לא.

כי אם אתה אבא כשמסתדר לך, עדיף שלא תהיה בכלל, אחרת תיצור נזק. 

(אני מדבר מניסיון אישי, יכול להיות שזה כלל לא רלוונטי אליך)

יכול להיות שאתה מתרץ תירוצים בשביל להרגיש טוב?

שאתה בדיסוננס קוגנטיבי ולכן המוח שלך עושה מה שהוא יכול כדי שתוכל לשרוד ולהיות מאושר?

ובמילים פשוטות:

אולי בגלל שלא מצאת זוגיות מסיבה זו או אחרת, אתה משכנע את עצמך (אפילו בלי לשים לב, זה תהליך מורכב שקורה באופן לא מודע) שככה בדיוק טוב לך ואתה לא צריך משהו אחר?

אבל אני לא יכול לאבחן את עצמי ולא מתכוון לשלם מאות שקלים על אבחון יקר שיענה לי על השאלה ההיא.

מה שחשוב הוא שאני לא מרגיש שום חוסר. לא משנה מודע או תת מודע.

אני אפילו מרגיש שבמשך שנים חיפשתי חסרונות ברווקות שלי ולא מצאתי, והנחתי שבתור נשוי אהיה מאושר יותר בלי סיבה, וחיפשתי סיבות ולא מצאתי כלום.

שלום, 

המילים שלך תפסו אותי כי אלה מחשבות שגם עברו בראשי לפני שהתחתנתי. בסגנון קצת אחר כמו "כמה כבר מהזוגות שאני מכירה באמת חיים באושר".. "יש כל כך הרבה  אנשים שזה לא מצליח להם" " לא יכול להיות שקיים האיש שאני מחפשת" "רוב הבנים הם..." .  ואז החלטתי שזה נושא מספיק משמעותי כדי להתעמק בו. כזה שמשפיע על כל החיים. הלכתי לטיפול. שם העלתי את כל התהיות והפחדים האלה .  שם גם הבנתי עד כמה אני מושפעת מהדוגמאות שאני חוויתי ומהסביבה הקרובה שלי שלא בהכרח מייצגת את העולם האמיתי. ואחרי טיפול של שנתיים והמון תפילות ברוך השם מצאתי את האיש שלי וכן למרות שזוגיות זה דבר שגם דורש השקע וכוח אני ברוך השם מאושרת הרבה יותר. אני בטוחה שלא כל אדם שמתחתן  הופך למאושר יותר. כמובן שזה מושפע מאיך באים לקשר ובעיקר עם מי מתחתנים. אבל היום אני חושבת שלחיות בלי זוגיות (כזו שמיטיבה ומצמיחה) זה פספוס גדול. אני מציעה לך להתבונן עם עצמך , נשמע שאתה נורא חושש לחופש שלך , לעצמאות ובעיקר פוחד לספוג ביקורת. האם ראית מודל כזה של זוגיות נורא ביקורתית? האם חווית קשר כזה בעבר. האם אחת מהדמויות המשמעותיות בחייך ביקרה אותך ללא הפסקה? במידה ואתה מרגש שמשו מזה יכול להיות הכיוון אני מציעה להשקיע בזה את הכסף הנדרש ואת הזמן כי בסוף זה החיים שלך וגם אם תבחר בסוף שלא להתחתן שזה יהיה ממקום של בירור וריפוי עצמי. מציעה גם ללמוד קצת על תאוריות ההתקשרות של בולבי. הוא מדבר על כך שבילדות אנו מפתחים את הסגנון התקשרות שיהיה לנו לאנשים אחרים. (בהכללה) מי שחווה קשר מיטיב עם הדמויות המטפלות שלו יפתח דפוס בטוח וכאשר הוא ייגש לקשר בעתיד הוא יצליח לפתח קשר ארוך טווח של אמון , קרבה, לא יפחד מנטישה או דחייה ועוד. לעומת זאת יש גם התקשרות חרדה או נמנעת שבהן הילד לא חווה את הדמות המטפלת כתומכת ורגישה אל צרכיו ובעתיד הוא עלול לחוות קשיים במערכת זוגית. קושי ביצירת הקשר, בקרבה, באמון, בתחושת ערך ואהבה. בביטחון. האיש הנמנע יעדיף לעיתים שלא להיכנס לקשר על מנת לא לחוות את כל סערת הרגשות ותחושת הפחד מדחייה , השתלטות ועוד. זה מאוד מכליל וייתכן שלא קשור למה שאתה חווה. אך ייתכן שגם כן . מציעה ממש על טיפול . יש גם דרך רוב קופות החולים בסכום סביר הרבה יותר. נראה לי ששווה לך לצאת למסע ולבדוק מה גורם לך להירתע מקשרים או לא לרצות בהם. תמיד תוכל להמשיך לחיות את חייך כפי שהם אך לא תמיד יהיה קל לצאת מזה. ויש לי שאלה עבורך. נניח אם היית מוצא אישה שהיא מאוד קרובה לכל מה שהיית רוצה מבחינת האופי בעיקר - מאפשרת, אוהב אבל נותנת מרחב, לא ביקורתית ותוסיף עוד.. האם לא היית רוצה בזה?  ממש מקווה שעזרתי במשהו וממש חושבת שטיפול אצל מטפל טוב (ולא כל מטפל הוא כזה) יכול לסייע לך להבין את עצמך לעומק ולבחור את בחירותייך ממקום מודע ופחות חרד.

אני סטרייט מוחלט ויכול לתאר עד לרמה שאני נחסם מפורום של דוסים.

אני יכול לספר שיש לי קטע מאוד חזק עם מישהי מהעבודה שלי, אבל אני לא חושב בכלל על לצאת איתה כי היא בת 17.

אפילו אמרתי לה שהיא בחורה מאוד מאירת פנים (והיא השאירה אותי תחת הרושם שהיא מאוד התחברה למה שאמרתי).

הסיכוי שאפגוש מישהי טובה ובגיל שלי ואצא איתה קטן מאוד יחסית אבל קיים.

(אני מדבר על האופציה לפגוש מישהי בעבודה או הלימודים ואנחנו מכירים לפני הדייט הראשון שלנו, מה שלא קרה עד כה)

וזה יכול לקרות.

אבל אני לא מבינה מה אתה מנסה לתאר לנו: אם אתה חווה מיניות ומעניין אותך מימוש מלא שלה כלומר הדדי אז האם לא היית רוצה שזו תהיה כששניכם נאמנים זה לזה?

ואם נאמנות לא מעניינת אותך אז אתה צריך לקחת בחשבון שבגיל מבוגר הצורך במיניות (כמו עוד כמה צרכים) לא ימצא בקלות מענה כמו שהיום יכול.

לכן בעיניי הגיוני יותר להוציא עכשיו את הכמה מאות שקלים שבתגובות כתבת שאתה לא מעוניין להוציא על "אבחון" (מניחה שהתכוונת ייעוץ או טיפול) מאשר להסתכן בחרטה בעתיד.

מציעה דווקא לחשוב עם עצמך בחודשים הקרובים מה אתה יכול לתת (אם יש כזה) במערכת זוגית. אתה עשוי לגלות גילויים מעניינים ולך תדע לאילו התנסויות בפועל - ותובנות - זה ייקח אותך.

והערה אחרונה, כי אני לא מרגישה שאתה מגיע בלב פתוח לשמוע ולפרוס מחשבות אלא רק להשמיע את מה שאתה חושב שאף אחד לא יזיז אותך ממנו - מכירה רבות שחששו מחתונה כי חששו מילדים. בתור תרגיל מחשבתי נוסף נסה לדמיין את עצמך עם מישהי שלא רוצה ילדים (יש כאלו) ולקינוח אוהבת עוד יותר ממך לאכול ישר מהמחבת. יש לא מעט נשים כאלה.

בהצלחה! בטוחה שתהיה בשל יותר להתייעצות בעוד מספר שנים. תהנה בינתיים🌸

סביר להניח במצב הזה שהיינו יוצאים. ואם היינו מתחתנים הייתי מאושר מאוד.

אבל שוב, הסיכוי לפגוש באיזה מסגרת מישהי דומה ובגיל קרוב אלי נמוך מאוד להערכתי.

אבל כל דבר ממה שכתבת אפשר לעשות גם בתור נשוי

ולמה אתה חושב שאם תחזור ב-1 בלילה תחטוף צעקות?

זה נשמע שאתה חושב שנישואים זה סבל אחד גדול וכולם שותקים וסובלים

אבל זה ממש לא ככה...

בלי קשר אני חושבת שאדם שחי ללא נתינה וללא אהבה זה נורא משעמם ומקבע

ממליצה לך לעשות בירור עם עצמך יותר לעומק ממה אתה ככ חושש

ואם אתה בנאדם עם רגש למיניות קצת מוזר שבגיל 30 אתה לא מרגיש חוסר בזה

אלא אם כן אתה מספק את עצמך...

(שלדעתי לא דומה בכלל אבל איכשהו אפשר להבין)

את טועה בגדול במשפט האחרון שלפני הסוגריים עם השלוש נקודות בסוף.

דבר שני, אני חושב שקצת קשה למכור למישהו שאפשר להיות נשוי ולשמוע מוזיקה כל הלילה ולקום בצהריים.

חברי הפורום יודעים לספר שחיי נישואין דורשים עבודה קשה והתמדה שאין לי בתור רווק.

ודבר אחרון. אם את מנסה למכור לי שאפשר להיות נשוי עם ילדים, לעבוד חצי משרה ולהרוויח כפול מההוצאות, יכול להיות שאת קולגה של הדר אשוח?

הכלל הזה מתפרט להרבה 'מצוות', שבחלקן אפשר טכנית 'לצאת ידי חובה' בלי להתמודד עם המקום האגואיסטי, אבל חלקן הגדול, פשוט לא רלוונטי בלי היכולת הזאת. כדאי לעבוד על זה.

אבל במענה לשאלה האם אפשר להתחתן בשביל המצווה בלבד - כן. אבל זה חיים קשים לדעתי

לגבי כל השאר -

1. אני רק יכולה לומר שרוב האנשים שמתחתנים מוכנים לשלם את המחיר כי המשמעות של החתונה עם ה'תיק' והאחריות והמחויבות שווה את זה בראייה שלהם. או שגם, החיים דינמיים ויש דברים לא צפויים שלא חשבנו שיקרו. עם כל הרצון לתכנן מראש..
 

2. לא יודעת מה אתה מדמיין בזוגות נשואים, אבל לא חייב 5 ילדים צמודים ועבודה משעממת ומחיקת אישיות ומצב כלכלי רעוע בשביל להיות נשוי אם זה מה שאתה מדמיין.. יש אנשים שזה ממש סבבה להם אגב ובוחרים בזה, וגם אם משתפים בקושי זה לא מעיד על התמונה השלמה.זה רק רגע אחד או תקופה

אצלנו בכל אופן זה ממש לא ככה ב"ה

בעלי שומע מוזיקה כמה שבא לו ומתנהל כמו שבא לו וחוזר מתי שבא לו. והעבודה שלו מאפשרת לו להתנהל בנוחות.

יש לו תחום אחריות שלו בבית שמתאים לו, כמו שלי מתאימים תחומי האחריות שלי ולא 'כי ככה צריך'.

לשנינו חשוב הזמן שלנו עם עצמנו בבית ובחוץ. ואני גם אגב שומעת מוזיקה מתי שבא לי ולוקחת חופש כשבא לי, מניעה ונוסעת לחצי יום בכיף שלי ושיתפוצץ העולם.

לא חושבת שאתה סובל בלי לדעת, כמו ש- אתה לא יודע כמה כיף יכול להיות לך.

יש גם כאלה שלא כיף להם, ברור, ובדרכ זה מה שקוראים עליו. אבל יש גם מציאויות אחרות.

איך אין בך משיכה ורצון להיות בקרבת המין השני??

ואם תחליט להתחתן "בכוח" או מסיבות טכניות שהזכרת, אל תשכח לשתף בהם את זוגתך לעתיד. חבל שהיא לא תדע את זה.

תסתכל על העניין מעין גזירת הכתוב

תתפלל שתגיע לנקודה שתוכל להתחתן בפן לכתחילאי כלשהו. אל תתחתן 'בשביל המצווה '.

לא מצופה בפרט אם אתה לא מסתיר, שתגיע לחופה כילד. אינך שם. הצלחה רבה 

כפי שכתבת: "האם אפשר לחפש בת זוג בשביל המצווה בלבד?."

אז אפשר? כן. אפשר. אנו אנשים בחיריים עם רצון חופשי.

אבל האם זה כדאי או ראוי? לדעתי לא.

לא כי זה לא מגיע לאישה שינשאו לה רק בשביל המצווה ולא כי בוחרים בה במיוחד לחיות את החיים לצידה ושמחים בכך מאוד (כנ"ל לאיש כמובן),

ולא כי בעיניי חיי נישואין הם הרבה מעבר ל"סימון וי" של כך כתוב אז כך עשינו. ויש בתוכם מהות שלמה ונשמה שלמה ועולם שלם.

וקטונתי ממש אבל לענ"ד גם המצווה עצמה כוללת בתוכה את עשייתה מהמקום הזה של כלל המהות ולא כמצוות אנשים מלומדה ובאופן שטחי...

וגם עבורך להיות במקום שבוחר בכך ורוצה את זה יכול להיות הרבה יותר נכון ומדויק ומקדם מאשר "אני חייב".

לעשות כי כך צריך או כך חייב או מלחץ חברתי או כל תחושת כורח אחרת, בטח בנושא מהותי כמו זה, בעיניי חוטא למטרה ולא נכון.

והמקום של הבחירה כ"כ מהותי ויקר בעיניי כאן.

ב"ה שיהיו החלטות טובות ובשורות טובות 🙏

ו"סבבה" להיות רווק בלי עול של משפחה.

השאלה היא האם זה מה שצריך להנחות אותנו בחיים? שיהיה לנו נוח ככל האפשר?

או שיש חשיבות לצמיחה, לבניה, לנתינה, לעמל? ולפעמים בוחרים אותם גם על חשבון הנוחות?

אושר ונוחות הם לא אותו הדבר.

ופירות של עבודה קשה בסוף מתוקים הרבה יותר מחיי בטלה.

אבל אני ממליץ לך שתמצא גם אחת כזו

שמחפשת בשביל לקיים את מצוות

"לא טוב היות האדם לבדו"

ואז הנישואין שלכם יחזיקו לתמיד

גם כשלא בא לכם, שניכם הרי מחוייבים להמשך קיום המצוה

וגם אם ה' אמר שלא טוב לבדו, אז שווה בדיקה לא?

אתה לא מתמודד רק מול חז"ל זה ממש ה' אמר את זה

אני אישית הייתי נשוי ונהנתי

זה כיף לקחת את הילדה למעון ולהיות איתה

גם אם לפעמים לא בא

בעניין זה שהנשים בדורנו לא יודעות מחויבות מה היא

ועושות רק מה שבא להן, וכולם חייבים להם הכל

והן לא.. זה בעיה, אין לי איך לענות על זה

אז אולי באמת בדור כזה יש יותר מקום להקל להשתמש

בהיתר של בן עזאי, ולעסוק בתורה בלבד ללא נשיאת אשה

וממה שאני מכירה, טבע האדם הוא להיות בזוגיות.

לאיש יש רצון להשפיע, להעניק, להיות משמעותי,

גם ליחסים קרובים ולבית

גם לאישה יש רצונות מותאמים למבנה הנפש שלה.

כשהרצון הטבעי הזה לא מופיע עד גיל מסויים, סביר להניח שחוסם אותו פחד כלשהו.

לא תמיד הוא מודע ויכול להיות שאתה ממש לא מרגיש פחד.

זה יכול להיות פחד ממחוייבות, מאינטימיות, תפיסה של חיי נישואים כמשהו

לא ממש מיטיב (קצת עלה ממה שכתבת), חוסר בטחון וחיבור לעצמיות שלך,

לרצון שלך להשפיע ולהיות משמעותי ועוד ועוד כיוונים שלפרט כאן פחות יעזור.

סימולטנית כתבת שעבורך להתחצן זה לתת את כל החיים בשביל מישהי אחרת

ולקבל צעקות, הוצאות, ובמקרה הכי טוב דברים שמבחינתך לא חשובים ומשמעותיים.

כתוב שלא טוב היות האדם לבדו.

כדי להצמיח את עצמנו ולהגשים את מי ומה שבאת לעולם לעשות, אנחנו זקוקים בין היתר לבני זוג.

יש שלב ראשון בתיקון שהוא שלב של גדילה שלנו והתבגרות והתגבשות כעצמאים

אחר כך הגדילה נעשית בזוג ומצמיחה מקומות חדשים שאי אפשר להגיע אליהם בלי זוגיות

ובהמשך בהורות כנל.

ולכן אם אתה אדם שומר תורה ומצוות, שמצווה על פרו ורבו,

ממליצה לך לא לחפש בחורה בשביל לסמן וי (שסביר להניח שגם לא יקרה, או לא יקרה בטוב מדי כשאתה לא בשל לנישואין)

אלא לעשות תהליך אמיתי משמעותי ובוגר שיאפשר לך להבין מה אתה רוצה בחיים, מה חוסם אותך,

ולמה בגיל 30 יותר קריטי לך התשלום לדוד ולהוצאות משתהיה לצידך אישה אוהבת ושיהיו לך בע"ה משפחה וילדים.

הצלחתם להפחיד אותי מהרעיון של הורות משותפת.

התחלתי להיזכר שהמופרעים שהכרתי בחיים עם בעיות יציבות ואלימות היו ילדים להורים גרושים.

ונראה שלא ממש הבנתם את מה שאני מתאר. אני פחות מפחד מחתונה/מחויבות/אינטימיות ממה שאתם חושבים ויותר נוטה לסרב לראות את צורך בדברים הטובים שאמורים לקרות, כלומר אני פחות בעניין של לצאת להרפתקה.

ובהמשך לפסקה הראשונה, הצלחתם להפחיד אותי מהרעיון של לחיות לבד לתמיד, כך שאולי אין ברירה והגיע הזמן לצאת מאיזור הנוחות 😓

ועוד נקודה. היו מי שניסה לבדוק למה הגעתי למצב שאני אוהב לגור לבד לטווח הארוך בגיל 30 ולא מחפש מישהי קרובה. פחד מאינטימיות או מחויבות או לא יודע מה.

בתור הבן הכי קטן היו לי הורים ואחים שתלו בי ציפיות מכאן ועד סוף השמיים והיו בטוחים שהחלום הכי גדול של החיים שלי הוא לעמוד בכל הציפיות שלהם על מנת לקבל את ההערכה שלהם ממני, מה שעשה לי אנטי חזק מאוד.

ודבר אחרון, היו פה כמה נשים שפחות הרגשתי בנוח עם התגובה שלהן, אם זה בגלל דיבורים על מין, פנטזיות ואיך אני גומר לבד במיטה,

או לחלופין היו מי שראו לנכון לספר לי עד כמה אני אידיוט ומקובע, והיה קשה להתייחס לתוכן למרות העקיצות ולא בזכותן.

בכל אופן יש מצב שאעדכן מה הולך אם יהיה התפתחות.

על המודעות העצמית ועל הפתיחות לנסות דברים חדשים.

הנקודה שכתבת לגבי האנטי למשפחה היא נקודה שכדאי לך לדעתי להתעמק בה, יכול להיות שהמשפחה שלך מייצגת את כל מה שמרתיע אותך:

לאכול מנומס, לקום מוקדם בבוקר, להוציא הרבה כסף על הוצאות החיים וכו'.

חופש זה דבר יקר.

מצד שני, הייתה סיבה טובה שבגללה כתבת פה, ועוד יותר שהמשכת לקרוא את התגובות.

כלומר יש איזה קול בפנים שאומר לך שהחופש לעשות מה שבא לך אולי הוא לא מספיק...

ואני חושבת שכדאי לך להעמיק בנקודה הזו.

חושבת שבמנותק מהמשפחה שלך, כדאי לך לברר עם עצמך מה גרם לך בכלל לחשוב על זה שאתה לא בטוח רוצה להישאר בנקודה הנוכחית.

עוד שאלה שכדאי לענות לעצמך, עד כמה המשפחה שלך תופסת מקום בחיי היום יום שלך?

כלומר, נניח שאתה עכשיו אוכל מהמחבת או קונה אוטו, לא משנה מה גודל המעשה, מה מנחה אותך?

האם המשפחה שלך שם איתך בראש? (או ממש פיזית מתערבת...)

האם אתה שונא שאומרים לך מה לעשות?

אם התשובה היא לא, אולי זה לא הכיוון.

אם התשובה היא כן, תדע שזו נקודה ששווה להתעכב עליה, כי בשלב זה של החיים אתה כבר אמור לצאת לעצמאות מחשבתית ולא לחיות את החיים מתוך קונטרה למה שגדלת עליו.

ממליצה לך על תרגיל קטן בדמיון מודרך, תכתוב על דף את על מה שחושבים עליך, כל מה שאתה חושב שחושבים עליך, ככה בשליפה בלי לחשוב יותר מדי.

גם הדברים הקטנים.

ואז תשמיד את הדף (למשל תשרוף או תוריד באסלה בחתיכות), זה משחרר (מניסיון).

אפשר לעשות את זה כמה פעמים.

אגב סתם מסקרנות, במה אתה עובד שמאפשר לך הכנסה פי שניים מההוצאות ועדיין לקום בצהריים?

אני חושב שכדאי לא לקפוץ מהר למסקנות על אנשים.

את יוצאת מנקודת הנחה שאני קם מאוחר כל הזמן, אז קמתי למנין ותיקין הבוקר וגם בשבת.

כשאני חוזר הביתה מאוחר מאוד, אני מעדיף להישאר ער בלילה, להתפלל ותיקין ולישון בבוקר.

ואני לא מחפש לעשות דווקא לאף אחד. יש לי אחות שלא מרשה לי לשמוע את בריטני ספירס, ולא שמעתי שום שיר שלה מעולם ואני לא מתכוון לעשות את זה גם בעתיד.

ואגב, הסיבה לפוסט הזה היא לא שאני מרגיש שיש משהו שמפריע לי בחיים, אלא שיש מצווה חשובה להתחתן.

אגב, יש כמה דברים שלמדתי מהמשפחה על דרך השלילה, דבר שאפשר לפרש בטעות בתור אנטי. והוא לקבל החלטות על בסיס חישוב רציונלי בלבד.

כמו שאחרי 7 באוקטובר כל החברים והמשפחה שלי רצו להכניס את כל הצבא לעזה ולרסק את החמאס ולכבוש הכל בבת אחת ובמהירות, בעוד שאני הבנתי שזה לא הגיוני.

ובאמת שאני לוקח בהומור מה שהמשפחה חושבת עלי.

אגב אני עובד במאפיה, משלם 2.5 על הבית, 1.5 הוצאות ומרוויח 7.

באיזה זכות?

אתה חושב שמתאים לך לשמוע? תשמע. אתה חושב שלא מתאים לך? אל תשמע. משהו פה מציף לי משהו עמוק יותר בפנים.

יש שם אנרגיה אצלך שממש צועקת מכל שורה שאתה כותב וראויה ליחס מכבד. גם ובעיקר בגלל שזו בעיה נפוצה מדי.

מתנצלת אם לא הייתי ברורה או נשמעתי לך שיפוטית, זו לא הייתה הכוונה בכלל.

מה שניסיתי לומר, זה שאם המשפחה שלך מאוד דומיננטית בחיים שלך, זו נקודה שעלולה לחסום אותך.

למשל, אם נלך לפי מה שאתה כתבת, אין שום סיבה שאחותך תרשה או לא תרשה לך לשמוע משהו, אתה קרוב לגיל 30 לפי מה שאתה אומר, ואין שום סיבה בעולם שיהיה לה "סיי" על דבר כזה מינורי, וגם לא על דברים משמעותיים יותר.

לכל היותר היא יכולה להגיד את דעתה ("בריטני ספירס שרה מכוער") וזהו.

אתה תשמע את דעתה ותחשוב מה שאתה רוצה...

למה אני חושבת שזה משמעותי?

כי אם אתה "מעורבב" עם בני המשפחה שלך ברמה הזו שהם אומרים לך מה לעשות כשאתה כבר מבוגר, זה לא מאפשר לך לגלות מה אתה באמת, מי אתה ומה אתה רוצה.

ומטבע הדברים זה עלול לחנוק תובנות פנימיות שקשורות למה שהעלית.

תן לי לנחש שאתה גר בבית ההורים, לפי ההוצאות שלך.

זה לא בהכרח רע וכלכלית זה בטח הגיוני יותר.

אבל אם לא הצלחת לייצר נפרדות נפשית (כלומר להתנהל תודעתית כאדם בפני עצמו, לא לעומתם ולא איתם אלא פשוט לחיות את חייך לפי מה שאתה רואה לנכון)

אז יכול מאוד להיות שלצאת לעולם הגדול יעשה לך טוב .

לשכור לעצמך דירה, להחליט את ההחלטות הקטנות והגדולות שלך בלי שיש עליך עוד "עיניים".

לחזק את השריר הזה בתוכך, של ההקשבה לעצמך.

אם אני משלם על דירה, ברור שאני גר לבד. (וכמו שכתבתי, אני אוכל מהמחבת ושומע מוזיקה בפול ווליום באמצע הלילה)

ואני חושב שכבר הדגמתי שאני עושה מה שנראה לנכון, לא לפי מה שאומרים ולא אנטי כמו שכתוב פה:

מה שאני מבהיר - נשואים טריים

ומה שאמרתי הוא שכל הזמן המשפחה אמרו לי איך להתנהל מתוך הנחה שאני מחפש מהם הערכה, אבל זה שלהם בלבד.

אתה גר לבד ועושה מה שבא לך, מעולה.

אם אתה מרגיש שההתנהלות של המשפחה שלך לא מזיזה לך/בריאה לך אז הכול טוב.

לי משהו שם מצלצל שווה בדיקה אבל סבבה אתה מכיר את החיים שלך הכי טוב, אני רק שומעת מה שאתה כותב...

אם לא היית דתי או יהודי, כלומר לא היה עניין של מצווה, היה לך טוב להישאר רווק?

מה התוכניות שלך לעתיד הקצת יותר רחוק, נגיד עוד חמש שנים, עשר שנים?

מה היית רוצה שיזכרו עליך אחרי 120?

(לא צריך לענות לי כמובן, אלא רק לעצמך)

דברים שכנראה היו בסביבה הקרובה שלך (ואם לאמר את האמת, קיימים במינון כזה או אחר בכמעט כל בית בישראל).

ועוד דבר שאני רואה פה - אנרגיה של "גבר מרצה" שהדרך שלך להתגונן היא פשוט להרחיק את האישה שאותה אתה (לא רוצה) לרצות. זה אומר שאתה מתגונן ממשהו שנכון להתגונן ממנו אבל לא בטוח שבצורה הנכונה.

יש הרבה חומר על זה (חפש הרבה על ריצוי ועל "בחור נחמד"  בגוגל), ותראה שכשאתה מפרק את ההתנהלות שלך בפנים מול הציפיות שלהם אתה תראה שיש שיפור.

ואם יש לך אומץ - יש לי קובץ PDF של 200 עמודים על זה. אבל רק אם ממש תרצה. באישי.

אתה רוצה להיות רווק ערירי בלי אישה וילדים?

אם לא כדאי שתלך לטיפול כי נראה שמשהו מול המשפחה שלך לא עושה לך טוב וגורם לך לראות את העולם בצורה לא טובה

נכון שנישואין והורות זה הרבה עבודה (אדם לעמל יולד, זו תכלית האדם), ונכון שזה לגמרי לצאת מאזור הנוחות. אבל זו העבודה הכי שווה שיש.

אני מניחה שלא היית רוצה להתבטל לו היתה לך אפשרות ולא לעשות כלום לנצח, אלא תעדיף לעבוד בעבודה שתתן לך סיפוק, לא?

בסופו של דבר זה מה שנכון לנפש, לצאת מאזור הנוחות ולהשקיע באחר, אחרת זה דיכאון אחד גדול.

ופה זו העבודה הכי מתגמלת בעולם, להיות עם אישה אוהבת וילדים אוהבים, שווה את כל העמל וההשקעה.

כדאי לחפש מישהי א מינית או א זוגית דומה, ולשקול גם הורות משותפת - גם קיום מצווה וגם דרך להורות וחיים מספקים למי שזה מתאים לו או לה

בשום פנים ואופן לא להתחתן "בשביל מצווה" כי זה עוול עצום לבת הזוג שלא מבינה למה היא נכנסת!

אנשים הזקוקים לזוגיות ואהבה, רומנטית ומינית, יסבלו סבל עצום אם ימצאו עצמם בנישואין עם מישהו "בשביל מצווה". זה אונאת דברים וחטאים חמורים ממש, דיני נפשות!

יש אישור לנשים דתיות מעל 35 להשתמש בבנק הזרע לפי חלק מהפוסקים, בוודאי תוכל למצוא פיתרון גם אתה - שעדיף עשרות מונים על "בנק"

אבל- למה להתחתן אומר לחטוף צעקות עד 1 בלילה??

וגם לא עד 1 בלילה...

לחזור הביתה מאוחר זה כמו לשכוח את היום הולדת של אשתך, לא?

אם אני טועה אשמח שתתקנו אותי.

אם זה לא משהו קבוע, ודיברת על זה עם אשתך לפני (לא סתם נעלמת), אז זה בסדר

על זה ששכח יום הולדת, או יום נישואים או משהו כזה, אני בעצמי די גרועה בזה...

לא זוכרת תאריכים.

יש גם סיכוי שלא תחטוף צעקות אלא בכי של עלבון, כי אישה (אני מניחה שגם גבר, אבל אישה במיוחד) אוהבת שזוכרים אותה ושמים לב אליה.

ואם אתה שוכח או סתם בא הביתה מתי שבא לך אז אולי לא אכפת לך? אז אולי אתה לא אוהב אותה?

וזה העניין.

גם על לחזור מאוחר בלילה או לקום מאוחר, זה עניין של תיאום ציפיות.

מטבע הדברים רוב האנשים ישנים בלילה וערים ביום ויש התרחשויות בהתאם, למשל ללכת לעבודה, לשבת לפטפט עם אשתך מה שלומה, להיות עם הילדים, לקחת ילד לרופא או ללכת לאסיפת הורים וכו'.

אז כן זה יותר כובל (בייחוד אם יש ילדים) אבל אתה אומר שאין לך בעיה לקום לוותיקין אז זה פשוט שאלה של מה אתה רוצה שיקרה, ואיך אתה מנהל את זה עם עוד מישהי,

ונקודת המוצא היא שהיא חשובה לך ואתה אוהב אותה והיא אוהבת אותך...

אם התפיסה שלך לגבי זוגיות היא שלהיות נשוי זה אומר להיות כבול, אומלל, שיגידו לך מה לעשות ותחטוף צעקות כשתעשה מה שמתאים לך (כמו סטיגמה של נשים שתלטניות) אז כדאי שתכיר עוד מודלים של זוגיות...

וזו תהיה האישה שתחפש, בהתאם למודל שיותר מתאים לך...

אבל כולם יודעים את זה שזה לא אני אלא היומן במחשב... שזוכר גם אנשים שהיו פעם במעגל שלי והיום כבר לא.  לפעמים אני יודע שיש יום הולדת למישהו שהכרתי לפני 10 שנים והיום לא זוכר מי הוא או מי היא בכלל...

כמו שאתה לא אמור לחזור הביתה מאוחר סתם בלי סיבה כל יום

וגם לא לשכוח את יום ההולדת של אשתך (אם כי זה עלול לקרות)

ובכלל חיי נישואין לא אמורים להיות בודדים כלכך כמו שאתה מתאר אותם

מאיפה להתחיל🤔

לא יודעת מי הזוגות שאתה מכיר.

אני נשואה+4 ילדים קטנים מאוד.

חוזרת ב3 בלילה לפעמים.

ומעולם לא חטפתי צעקות על זה.

אה, ואני גם שותה ישר מהבקבוק אם זה מה שזורם באותו רגע.

ואוכלת מהסיר והמחבת.

ומתקלחת חצי שעה בלי להתחשבן ובלי לפחד לסיים את המים החמים (יש לנו דוד, המצאת השנה)

ואני לא עובדת בכלל.

להמשיך?

הרעיון הוא שאתה תקוע עם דוגמא לאיזה זוג או 2 שאתה מכיר ובטוח שזאת המציאות אצל כולם.

אולי אני יותר מידי מושפע מבדיחות שחורות שרצות ברשת.

כנראה גם לא מספיק הבנתי שמה שיש פה בפורום לא מייצג את רוב האנשים, כי מי שיש לו בעיות בא לפה להתייעץ.

וזה מצחיק שאתם מאבחנים אותי.

אני מכיר רק את היחסים בין אבא לאמא שלי, והוא לא שכח שום יום הולדת כי היה לו מזל והיום הולדת של אמא שלי בתאריך שקל לזכור (אחד החגים).

ואני לא מאבחנת, אני מנסה להבין מאיפה המסקנות החותכות האלה שעל פיהן אתה מחליט החלטות כאלה גורליות.

ואני מוחה על השימוש במילה אוטיסט כמילת עלבון, מה שמשתמע מהקונוטציה של דבריך.

אוטיזם זה לא גנאי אלא מצב מולד של חשיבה שונה משל האנשים שאינם בעלי אוטיזם. (לאוטיזם יש משמעויות נוספות, ולכן כתבתי אספרגר למרות שזו לא אבחנה קיימת כיום)

התכוונתי בתמימות וברצינות,

אני קוראת בתגובות שלך חשיבה שונה, כיווני מחשבה שרוב האנשים לא חושבים כמותם, בעיקר בנוגע לתקשורת הזוגית.

לכן הצעתי ושאלתי האם בדקת פעם את הכיוון הזה. אם יש תחומים נוספים בחיים שבהם אתה חושב אחרת מהסביבה והם לא מבינים למה, אולי זה כן כיוון ששווה לבדוק.

אני מייקרת מאוד, מעריכה ואוהבת את הasd שקרובים אלי. כך שאני מקווה שתאמין לי שלא התכוונתי לרגע לפגוע או לזלזל.

בניגוד להרגל של רווקים רבים, לשתף את כל החבר'ה בכל דבר - חלק מהמיוחדות בזוגיות ומהיכולת לפתח אינטימיות, זאת העובדה שיש עולם פרטי של בני הזוג, שהוא רק שלהם. זה לא נוגע דווקא לדברים שהם מהותית סודיים או צנועים, גם סתם ככה, אני לא אשתף בלי סיבה מיוחדת דברים שביני לבין אשתי - זה רק שלנו.

ממילא (להוציא שרשורים של רעיון למתנה/המלצות לנופש וכד') - רוב מוחלט של האנשים, לא ישתפו או לפחות כמעט לא ישתפו כאן בחיים שלהם וגם מי שכן - יעשה את זה רק כשהוא מוכרח ורק את מה שהוא מוכרח לספר. התוצאה היא שמתייעץ כאן (בענייני זוגיות) רק מי שיש לו מורכבות משמעותית, שבתוך המעגל הזוגי, מרגישים שהיא ללא מוצא. שים לב, יש כאן הרבה יותר מגיבים ממשתפים, בד"כ גם המגיבים יגיבו בסגנון של רעיון כללי ולא 'אצלנו...'.

בד"כ כשמישהו פותח כאן שרשור, ההנחה שלי היא שמלבד הקושי עליו בא להתייעץ - יש לו חיי זוגיות טובים. רווק, שלא מכיר את העולם הזה מבפנים, חווה שכל מה שיש כאן זה רק קשיים. אכן, ממש לא ממליץ לרווק לקרוא כאן

כנ"ל הבדיחות הנפוצות. כמו שרוב הבדיחות השחורות על החיים, הם של אלו שפוגשים בעיקר את המוות - הבדיחות על חיי הנשואין, הם דרך התמודדות של המעטים שלא שפר גורלם.

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

עבר עריכה על ידי חתול זמני בתאריך ח' בניסן תשפ"ו 9:11

עבר עריכה על ידי חתול זמני בתאריך ז' בניסן תשפ"ו 23:22

1.לכל אדם בעולם יש drive שונה לתקשורת שיכול להשתנות גם מתקופה לתקופה ולפעמים מיום ליום. יש אנשים שככל שהם עמוסים, אין להם כח לדבר, ויש אנשים שדווקא הפוך, ככל שהם עמוסים הם רוצים לדבר ולפרוק וזה מעניק להם נחת וכן הלאה. אגב זה לאו דווקא אומר שהם לא נהנים מהתקשורת פשוט הם לאו דווקא ייזמו אותה (מסתבר שאלה שני חלקים שונים במוח: מוטיבציה והנאה).

עכשיו אפשר לגשת לסוגיה הזאת בשתי דרכים, אפשר להציף את העניין ולהגיע לכל־מיני פשרות וכו' כו' ויש כאלה שזה עובד להם. לעניות דעתי... אין בדיוק עניין "להכריח" מישהו לדבר איתך אם הוא לא כזה רוצה. עכשיו השאלה היא אם פשוט היא בן־אדם שפחות יוזם (או בתקופה שהמוח שלה לא משדר לה אותות ליזום, אם תרצה להגדיר זאת כך) ואז פשוט תתרגל לעובדה שאתה יוזם, או שאין לה ראש לדיבורים ואז לעניות דעתי הקטנה אין עניין "להכריח" מישהו שלא במוּד... כמו בכל־דבר. ופשוט לקבל את זה כמו שזה, זה לאו דווקא אישי. סתם לגבי עצמי, אני מסוג האנשים שממש לא אוהבים לדבר כל יום, אולי פעם בשבוע, אבל זה עדיין הרבה ביחס למישהי שהכרתי שאוהבת לדבר פעם בכמה שבועות, יש בזה משהו קצת מבאס אמנם, אבל תמיד ידעתי שהיא מאוד מחזיקה מהידידות שלנו פשוט זה הקצב החברתי שלה ואין לנו מה לעשות אלא להעריך אחד את השני.

ועוד משהו קטן, עם כל הכבוד לנו בסופו־של־דבר חיי היום־יום לא כאלה מעניינים... היום נסעתי לעבודה בדרך חזור קפצתי לסופר נשרף לי המוח מהתור חזרתי הכנתי חביתה עם פפריקה למדתי קצת הלכות והלכתי לישון. מחר... אותו דבר בדיוק. מחרתיים... אותו דבר רק בלי הסופר. יש אנשים שנהנים מעצם השיח ומעצם זה שמדברים יש כאלה שאוהבים לדבר על דברים מעניינים בלבד (אני שייך לקבוצה ב' ואם אין לי משהו מעניין לדבר עליו אני מסוגל לשתוק גם חודשים). זה לא משהו אישי אלא קשור למבנים מסוימים במוח (רמת גירוי והפרשות של כל־מיני הורמונים כתוצאה מאינטרקציה חברתית).

עריכה: וגם כמו שהזכירו כאן יש אנשים שתקשורת טלפונית / התכתבות זה פשוט לא בשבילם. ויש כאלה שמתים על זה. אין מה לעשות בעניין.

2. ראשית להיות מאובחן עם דיכאון זה לא נדיר מחד וגם לא בהכרח מלמד על העתיד מאידך, דיכאון מז'ורי זאת אפיזודה אקוטית שברוב המוחלט של המקרים תחומה בזמן, בשונה מהפרעות אישיות או מחלות כרוניות כמו סכיזופרניה / ביפולר / כו'. מה שאתה מתאר זה יותר בפן האישיותי + סף גירוי רגשי או משהו כזה, שזה שונה.

זאת הערה צדדית אבל עכשיו לגופו של עניין. המקרה שאתה מתאר הוא מאוד מאוד בעייתי כי א' עצם ה"עצימות" של הסיטואציה מספיקה כדי לערער את היציבות ולסחוט רגשות רעים. ב' לא די בכך אלא יש לה ציפייה מאוד עמוקה למשהו שאינך מסוגל לעשות (וגם רוב האנשים הרגילים אינם מסוגלים אליו).

עכשיו כמובן הפתרון האופטימלי שאליו מגיעים זוגות מאוד מוצלחים הוא שכל צד עושה את כל מה שהוא יכול כדי לשמור על יציבות. מצדה למשל זה יכול להיות טיפול מקצועי (פסיכולוגי או פסיכיאטרי), ללמוד לא לצפות ממך לעשות את מה שאינך יכול, ללמוד וויסות רגשי וכן הלאה וכן הלאה. ומצדך להיות מודע לקשיים שלה ומניין הם נובעים ומהי הדרך הסבירה (לא נמנעת מחד ולא "התאבדות המונית" מאידך) להתמודד איתם כשהם צפים. כמובן מצריך המון מודעות ונכונות אולי טיפול זוגי אבל עד שמגיעים לשם והמכשולים בדרך...

עכשיו תראה לדעתי אם אתה "תיכנע" לבלגן שלה גם אם זה ימצא חן בעיניה לטווח קצר זה הולך ליצור המון, המון, המון מרירות אצלך לטווח ארוך (יכול להיות גם ברמה של התניה פבלובית...) וחוץ מזה שזה ממוסס את יסודות הקשר אני מאמין שבסופו־של־דבר ככל שאתה תרגיש שמח ובטוח תוכל להקרין את זה וככל שתרגיש גרוע ככה גם האווירה הכללית תהיה גרועה יותר ויותר.

נו אז מה בכל־זאת אפשר לעשות? אני חושב שגם אם לא נפתור לה ברגע זה את כל הבעיות, לפחות כסעד זמני כדאי להציף את הנושא ולא למרוח אותו לנצח. להגיד מה אתה מסוגל לעשות ומה אתה לא מסוגל לעשות, אילו דרכים של תמיכה רגשית (ולא טיפול או פתרון בעיות! אינך אביר על סוס לבן) אתה כן יכול לתת ואילו סוחטות אותך, אילו דרכים חלופיות יכולות לעזור לה לפרוק קיטור (שזה כבר שייך יותר לפן טיפולי, אבל יש כל־מיני כישורים שאפשר ללמוד, מיינדפולנס / CBT / טיפול באומנות / סביבה תומכת רחבה יותר ולא רק אתה כו' כו' וכו'). ומהצד השני איך לגרום לה להרגיש חשובה אהובה מוערכת נתמכת וכן הלאה ולשמור על התחושה שהקשר אכן מספק לה את הביטחון וההגנה שבנות כל־כך אוהבות מבלי שאתה תאבד את השפיות. תוספת: ואולי גם במקביל להבין את המקום של ההתמודדות שלה ולבנות איזושהי דרך שבה אתה תומך בה באופן שמטיב לשניכם.

עכשיו איך מנהלים שיחה כזאת... יכול להיות שכדאי ייעוץ זוגי רק בשביל שהדיון יהיה בסביבה נייטרלית שמעודדת שיח פתוח, אני מתאר לעצמי שזה לא יהיה הכי נעים אם תתנפל עליה ותגיד לה "שמעי מתוקונת וואלק אין לי כח יותר ליללות האלה פעם הבאה שאת מרגישה רע אני אציע לך כוס מים ושבי ציירי ציור" (אלה לא המילים אבל התחושה שיכולה להגיע בצד השני אולי כן קצת נטישה או זלזול או וואטאבר צריך להתגבר איכשהו על השלב הראשוני הזה).

אמנם אתם חצי שנה ביחד אבל יש לכם כנראה עוד איזה 100 שנה אז כן צריך להתחיל לחשוב איך אתם מנעימים את הזמן הזה.

רציתי להציע גם שהיא תלך לטיפול רגשי

השאלה איך אומרים לה את זה בלי שהיא תיפגע.

המטרה בטיפול רגשי זה להעצים אותה.

לתת לה כלים לגדול.

בתור עזרה ראשונה -

האם יש לה תחביבים?

מה היא אוהבת לעשות?

אני חושבת שזה יעזור לה

לעשות יותר את מה שהיא אוהבת.

אני לא יודעת למה היא סטודנטית, אבל יש מקצועות דורשים ממש. במיוחד אם היא עובדת גם… גם ימים חופשיים, יש המון מה לעשות בהם בלא מעט מקצועות…

ויש אנשים שגם לא מתחברים לתקשורת בטלפון.

אלו שני דברים שיכול מאוד להיות שמשפיעים על חוסר התקשורת שלה איתך ועל העובדה שאתה זה שיוזם.

ובאמת גם יש פעמים שלא חושבים על זה אפילו מרוב עומס… גם אם לא עשו משהו חשוב אלא אפילו ראו סרט, לא תמיד יש את זה בראש.

ויש בנות יותר רגשיות. אני לא אומרת שזה לא יותר מהרגיל, וכמובן שלא אומרת כלום על הדיכאון, אבל תדע שזה תקין על גבול מסויים. כלומר גם אם תטפלו בזה, והמצב ישתפר, סיכוי גבוה שחלק מזה יישאר.

אני לא אומרת בשביל לייאש או משהו, אלא בשביל שתהיה מודע לזה.

וכן נשמע שכדאי לטפל בדיכאון שלה.

ובעיקר לדבר איתה ולשתף מה אתה מרגיש. לא להאשים ולא להתגונן. לתקשר ולדבר.

בהצלחה!

לוקח זמן בזוגיות רגילה עד שמוצאים דרך נכונה וטובה לתקשר, ואצלכם יש את המרחק ותקשורת טלפונית שזה מקשה פי כמה, וכל אחד זקוק לתקשורת אחרת, תמצאו ותדברו על הדרך ותדירות שמתאימה לשניכם, ממש טבעי שזה קשה.

בקשר ל2,

יכול להיות שיש נקודות מסוימת שהן טריגריות בשבילה ומפעילות אותה, וכשלוחצים על אותן נקודות רוב האנשים מגיבים בחוסר פרופורציה, ב"ילדותיות" בחוסר איזון,

כי הדבר השטותי שעליו אתה חושב שהיא עושה סרט,

הוא הקצה החשוף של קרחון הטראומה שלה.

מציעה כמה דברים,

דבר ראשון אל תקרא לה ילדותית או שטותית (בינך לבין עצמך) כי אתה עדיין לא מכיר אותה, וגם אם זה תסכול שנראה לך על שטות, כנראה זה יושב על משהו עמוק יותר. לרוב אם תתבונן תמצא חזרתיות במשבר סביב אותו נושא.

נסה להגיע בסקרנות, ולא בשיפוטיות, להבין מה עומד מאחורי זה.

אם אפשר, תנסה לתקשר איתה על זה כשהיא לא בקרייסס, אבל רק אם אתה בא בעיניים טובות, ולא בשיפוטיות שהיא ילדותית.

ותציע לה טיפול.

אף פעם אל תציע תוך כדי משבר, רק אחרי שאתם מלבנים את הדברים, וגם אז מתוך דאגה "אני רואה שקשה לך" ולא מתוך מקום ש"את בעייתית".

לא נשמע ממה שכתבת שזה דיכאון, יכול להיות שהיא מתמודדת עם קשיים אחרים (שאולי גם הובילו לדיכאון)

אנחנו נשואים כמה שנים, וכשאני מסתכלת על השנה הראשונה שלנו, שהייתי מאושרת ומאוהבת, אבל הייתי שמחה לשנות הרבה מהתנהלות שהיתה לי כלפי בעלי.

תחילת הנישואים עדיין יתכן והיא מחפשת ביטחון שאתה אוהב אותה ולכן מחכה לחיזוק שלך-יוזמה שלך לשיחות. תנסה לומר לה בצורה עניינית אוהבת שאתה ממש רוצה להרגיש שהיא מתגעגעת ואן תוכל לפעמים להפתיע עם טלפון או הודעה זה יחזק אותך.

לגבי ילדותיות- זה סובייקטיבי,אבל גן כאן אולי עדיין לא נוצר קשר זוגי שהוא חדש אז נח לה לקבל את האופציה שלך דרך זה. נשמע שההתנהלות שלה לא ילדותית-היא לומדת, מתפרנסת, מעודדת אותך ללכת בדרך שלך. אז זה המקום הקטן שלה לדרוש תשומת לב שחסרה כשאתה רחוק. אולי אם מלכתחילה תנסה לפרגן על מה שעושה היא לא תצטרך להתבכיין ואתה לא תצליח להוביל שיחה למקום גבוה יותר? שוב, זה מזוית של מה שעברתי. ואני מחשבת מחוץ לבית לבוגרת מאוד, אבל יש מקום מול בעלי שאהבתי מאוד להתרפק, וזו הדרך אולי להתרפק עליך מרחוק.

חצי שנה זה כלום, ואם אתם לא יחד יום יום אז בכלל. אבל זה לא מוקדם מידי ללמוד ולנסות לשפר את הראיה מהתקשורת.

מזל טוב והרבה הצלחה! 

שנית - מזל טוב גדול לחתונה. לשירות צבאי קרבי יש מחירים משמעותיים. מחירים אישיים ומחירים זוגיים ומשפחתיים. אני ממש לא אומא זאת כדי להחליש אותך, אבל צריך להיות מודעים לזה.

חלק מהותי מיצירת היחד הזוגי ותחזוקו - זה הנוכחות הרצופה ביחד. כמובן אנשים גם לומדים/עובדים/מתפללים/הולכים לאירועים וכד', אבל הסדר הרגיל הוא שלפחות נפגשים כל ערב, אוכלים ביחד, ישנים אחד ליד השני, כל שבת נמצאים ביחד וכו'. זה נכון כל החיים, זה נכון גם אצל זוגות וותיקים, בלי תחזוקה היחד הזוגי מתייבש. אבל, זה נכון שבעתיים אצל זוג צעיר, שעוד צריך לייצר את היחד הזה. לא סתם במלחמת רשות התורה פטרה חתן בשנתו הראשונה - השנה הזאת, הנוכחות היום-יומית בה חשובה מאוד.

אנחנו לא במלחמת רשות, אנחנו במלחמת מצווה, באמת אין אפשרות לפטור את החתנים, גם ככה יש חוסר מטורף בקרביים. אני לא מעודד אותך להפסיק, להפך, לך בכחך זה והושעת את ישראל. אבל צריך מודעות למצב ולמורכבות שבו.

אחרי כל ההקדמה הזאת, לגופם של דבריך:

ההגדרה 'ילדותיות' לא מקדמת אתכם לשום מקום. יש לה התנהלות שאתה לא רגיל אליה ואולי באמת מלמדת על קושי, אבל היא אדם בוגר וכדאי להתאמץ ללמוד את העולם שלה. הרבה פעמים נשים מתתנהלות בצורה קצת ילדותית ליד או באוזני הבעל, כי הם מנסות להרגיש שיש להן על מי לסמוך, מישהו חזק להשען עליו. מעבר לזה - יתכן שזה הדרך שלה למלא את החוסר בנוכחות שלך.

גם לגבי הטלפונים, סביר שדווקא המרחק, מעצים את הצורך שלה, כנראה שאפילו באופן לא מודע, שאתה תחזר אחריה. מעבר לזה, מסתבר שאתה הרבה לא זמין. סביר שהיא מתגוננת מהאכזבה שבנסיון ליצור קשר שוב ושוב ומשאירה את הצפיה לזה שאתה תתקשר.

בהצלחה רבה

אתה זמין בטלפון כל היום? כי אם לא אין שום טעם שהיא תתקשר אליך כשהיא יכולה ותנסה להשיג אותך, ועדיף שאתה תתקשר אליה שאתה יכול. בעלי גם עכשיו בצבא ואני לא מתקשרת אליו בכלל, אני יודעת שאין טעם כי הוא כנראה לא יענה וכשהוא יוכל הוא יתקשר.

לגבי 2, אני גם חושבת שטיפול יעזור, אבל לא בהכרח כי משהו לא תקין אצלה, אלא כי נשמע שהיא בתקופה מאוד מאוד מציפה בחיים. היא עובדת ולומדת במקביל, שזה קשוח מאוד, והיא גם התחתנה לא מזמן והיא כלה טרייה עם כל ההצפה שבזה, ובעלה לא בבית רוב הזמן שזה קשוח בטירוף. האמת שביחס לכל זה התגובה שלה נשמעת לי ממש נורמלית, והיא פשוט צריכה ללמוד איך לאזן את עצמה ולהתרגל למצב הזה, שהוא קשה מאוד

יכול להיות שהיא הורמונלית?

מניעה הורמונלית יכולה מאוד לגרום לכאלה מצבי רוח

אתה בסדיר צבא, זו שפה שונה דינמיקה אחרת, התנהלות שונה. שים לב לזה

מותר לה לשכוח ממך, זה בסדר.

אין קשר בין תסכול לדכאון אל תחבר ביניהם. זה שאובחנה בדכאון קל כמו רוב אזרחי המדינה לא אומר שהיא דכאונית.

מתןסכלת יש הרבה סיבות וזה גם בסדר לןמדים להתנהל ביחד.

אם אחרי חצי שנה אתה לא מסוגל לא יודע מה לעשות והגעת לקצה ההכלה

תעשה לעצמך ולה טובה לכו לייעוץ זוגי, זה לא לפורום נדרשת עבודה להבין מהות האשה והגבר בתוך הקשר הזוגי ובפרט כשהמציאות היא לא זוגית לרוב כי אתה בצבא ומידי פעם צריך לקפוץ למציאות זוגית

הייתי שולחת אותך לחקור ולהבין מהו המהות של הגבר

אחרי שיח של קושי / אתגר/ רגש/ בכי שלה

לא תקין שמה שאתה חושב עליו זה לעזאזל למה אני צריך להתמודד עם זה . ?

( שאלה שצריכה להישאל למה זה כזה מפריע לך ? גילוי של רגש מצידך ?מה אתה מכחיש בך שמעורר את זה? בילדות ?)

אלא

איזה כיף שאשתי סומכת עלי מתייעצת איתי אני משנה לה את המצב רוח לטובה

ואם אתה בהכחשה לזה משהו לא תקין .

תוסיף את זה שאין דבר יותר קשה מלצאת עם גבר קרבי בסדיר .

וכל הכבוד לה שהיא שורדת את זה בכלל

(אולי היא לא כזו ילדותית כמו שציינת?)

בנוגע לזה שהיא לא יוזמת .. יכול מאוד להיות ששידרת לה שאתה עסוק/ עמוס.

( תגיד לה כיף לי לשמוע אותך תתקשרי גם את ..)

נשים אוהבות יחס (בלשון הרחוב צומי ..) אתה מביא לה את זה?

(שאלה שעולה : למה היא צריכה להגיע לבכי כדי שתתיחס ?)

מעבר לזה שבכי אצל האישה זה חלק מהחיים שלה

ואתה צריך ללמוד לקבל את זה ..

כמה פעמים אתה אומר לה שאתה מעריך אותה?

כמה פעמים אתה פונה אליה לא כדי להשיג משהו? לא כדי לסמן וי על אמרתי לה לילה טוב ?

אלא אני באמת רוצה לשמוע מה שלומך ?

בלתי נסבל בעייני שהיא משתפת אותך סומכת עליך 

ואתה קורא לה ילדותית . 

אתה חייב הכוונה הייתי ממליצה על יהונתן קליין

מגיב פה אבל זה להרבה תגובות שהיו.

אתם מציגים את זה כאילו אני לא מכיל בכלל אבל זה לא מה שכתבתי, אנסה לדייק.

גם אחרי כל ההכלה יש פעמים שכל מה שקורה היא צורחת ומגיבה כמו ילדה- משפטים "לא באלי את זה" "די הכל באשמתך" (על זה שהיא לא הצליחה איזה נשהו במטבח "לא יודעת מה אני מרגישה" "לא רוצה לא רוצה לא רוצה" ובסוף בשעת המעשה אני מכיל מאוד ומנסה לעודד ולהרים אבל הגעתי למצב שכל מקרה כזה כבר מצטרף לקודמים ואני לא יודע אם אוכל להכיל עוד מקרים כאלה בלי להיגמר מהם ולפנצר אותי

מרגיש וויתור על עצמי.

מנסה להבין איך ממשיכים הלאה אחרי שזה קורה ולהתמלא כוחות כדי להיות שם בשבילה

הרי התחתנתי איתה ברור לי שהיא החזקה והמושלמת באדם- סתם נק' שקשה לי איתה ואשמח לעצות

עבר עריכה על ידי נפש חיה. בתאריך י"א בניסן תשפ"ו 10:08

"נקי יהיה לביתו" - הנקיות הנפשית מאפשרת להתמקד יותר בבן הזוג וזה גם טבעי בהתחלה

(יש בזה משהו מאד משחרר! זהו, אני לא צריך לחפש יותר, התחתנתי! עכשיו אנחנו מכירים אחד את השני כדי שנוכל לבנות לאט לאט את החיים שלנו כזוג)

כדאי לזכור שהשנה הראשונה

היא שנה לא תמיד פשוטה

היא הבסיס לשנים הבאות בע"ה

וזאת שנה שלומדים בה הרבה אחד על עצמו ואחד על השני

אז בהצלחה גדולה בע" ה!

דבר שני

לפעמים ממבט ראשון על הבנאדם

הרושם ראשוני אולי יותר מאופק/ סבלני

לאט לאט  כשנמצאים בסביבה שבה מרגישים נוח וחופשי להתבטא או להגיב לסיטואציות, התגובה הופכת אמוציונאלית יותר וממילא נחשף רובד/ פן נוסף באישיות מולנו, שלא התגלה קודם (בנישואין ההתבטאויות/התנהגויות יכולות להיות שונות מאשר בדייטים. אפשר להסתכל על זה גם חיובי- מהצד השני זאת יכולה להיות קלילות - ואז כשמשהו לא מסתדר התגובה בהתאם)

לפעמים זה עניין של מודעות לניהול רגשות/ ניהול כעסים

ולכן לא הייתי ממהרת לשלוח אותה לטיפול חיצוני.

יצירת תנאים לשיחה פתוחה וכנה איתה, בלי לפגוע, לחסום או לשפוט אותה, יכולה לתת לך עוד הבנה והיכרות עם העולם הפנימי של אשתך.

ואז תוכל להציג גם מה שנראה מהצד שלך ואת המחשבות שלך בנושא

וביחד תראו איך מגיעים לעמק השווה.

אתם רק התחלתם את החיים כזוג ,

ההיכרות/ הבנייה של הזוגיות לוקחת זמן ומתפתחת לעומקים ורבדים נוספים ככל שהשנים עוברות.

לכן מאחלים שיהיה בניין עדי עד- בניין שהולך ונבנֶה כל הזמן, עדי עד.

אם בכל זאת יש קושי בתקשורת-

אפשר לפנות לייעוץ (אולי משם ייתנו המלצה לטיפול קצר בנושא הרגשי, אבל בעיניי זה מוקדם מידיי לעשות צעד כזה)

דבר שלישי שחשבתי עליו ממש עכשיו

לפעמים בחורה לא צריכה פיתרון לבעיה. היא חכמה ויודעת לפתור את הבעיות שלה ולהסתדר. 

היא פשוט רוצה להרגיש ש"יש לה על מי להישען" ולבדוק את הגבול - שיש לה מרחב ביטחון, שאוהבים ומקבלים אותה בכל מצב, שהיא יכולה "להשליך" את הלב שלה על בעלה (והוא יקבל אותה וישדר לה ביטחון) התגובות ה "ילדותיות" מבטאות בצורה קצת מוקצנת קושי מסויים באופן כדי להבליט ולהדגיש את הצורך הנפשי "תראה אותי, תראה את המאמצים שלי ואת ההשקעה" 

אז אולי הסמנטיקה/ התנהלות שלה מופיעה קצת לא כמו שהיית מצפה ממנה לאור ההיכרות שלכם

וזאת דווקא ההזדמנות ליצור שיח או תגובה לסיטואציה בצורה בוגרת ומכבדת.  

יכול להיות שהיא תקלוט טוב את היחס המכבד והבוגר שלך-  אליה שלא תלוי בשום תגובה שלה, וממילא השיח שלה יישתנה גם.

להחזיר לה באותה מטבע של ילדותיות לא כדאי, כי יכול לדרדר את ההרגשה של שניכם.

בהצלחה רבה

מזל טוב!

תזכו לבניין עדי עד

בשמחה ובבריאות

מתוך אהבה ואחווה, שלום ורעות. 

בעיות קשות מדי לפתרון באמצעי הזה. בהצלחה. יתכן שאם היית משתחרר או לפחות משרת במקום יותר קרוב. חלק מהבעיה הייתה נפתרת. במצב הנוכחי כמעט בלתי אפשרי, שתצליחו לצאת מזה לבד. דבר ראשון תבקש העברה. ככה יהיה יותר קל לטפל. גם המצב ביניכם יש מקום להניח שישתפר. חצי שנה זה כלום בשביל נישואין. במצב שאתם נמצאים בו, קשה לבנות משהו שאפשר יהיה להתייחס אליו. בקש העברה. הבית בעדיפות עליונה. 

לגבי 2, משתנה. תשאל אותה איך היתה פותרת את הבעיה אם לא היית יוצר קשר כרגע....

 רוצה להגיב דווקא בתור נשואה ותיקה
יש מצב שגם אשתך כבר הגיעה לכאן וגם כבר קוראת. 
השנתיים שלוש הראשונות שלנו היו ממש קשות אפילו שאנחנו ממש מתאימים והיה לנו ברור מהרגע הראשון שמצאנו אחד את השני ואפילו שלא היה לנו אתגר של צבא. 

אז למה היה קשה?
כי היינו צריכים ללמוד לדבר על מה שקשה לנו. כי לא התרגלנו לחיות בזוג ואני הייתי ממש בראש שאני לא מבקשת טובות ומצד שני, גם כשהייתי צריכה ממש, לא ביקשתי וציפיתי שהוא יבין. 
ולאט לאט למדנו לדבר אחד עם השני ולהגיד מה קשה לכל אחד ואיך אפשר לעזור לזה. 
אצלנו זה כבר היה תוך כדי ילדים. 

אצלכם, אתה בצבא והיא לבד. הלבד יכול להיות ממש קשה ולפתח איזה שריון כזה כדי להתמודד ואולי לכן היא לא מתקשרת ומצד שני אתה בודד ורחוק וצריך את הקשר הזה. 
וגם בקושי- אתה תופס את זה כילדותיות אבל היא בסף השבירה שלה, במצב לא הגיוני ומגיבה באופן לא הגיוני. 
בשני המקרים כדאי לדבר. 
בענייין של הקשר- להגיד לה שאתה רוצה וצריך גם לשמוע ממנה. 

בעניין של הקושי שלך, אשתו- תמיד כדאי לא להגיע למצבי שבירה. להקדים תרופה למכה. תחשבו ביחד איפה המקומות הללו ותנסו למנוע אותם ואז יהיה הרבה פחות להכיל. אבל גם כשיהיה, אתה צריך להכיל. כי היא לבד ומתמודדת. 

כמובן שהשיחה חייבת להיות פנים אל פנים ולא בטלפון. 

ודבר אחרון- אני לא יודעת כמה זמן נשאר לך בסדיר אבל יכול להיות ששווה לקצר או לעבור דירה קרוב להורים או כל מיני דברים שיכולים לעזור. 
בסוף זה הבית שלכם. 
ותזכרו שהשנים הראשונות קשות גם כשאין צבא והיא האשה המושלמת שלך ואני בטוחה שאתה האיש המושלם שלך. 

בהצלחה! 

א. קודם כל מזל טוב גדול לנישואיכם, אתם ממש נשואים טריים בשנתכם הראשונה, השנה בה התורה מנחה אותנו "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשק לקח".

עצם המציאות של השנה הראשונה לנישואים, ללא כל שאר האתגרים שמסביב - מביאה עימה אתגר והתמודדויות רבות.

על כן הפניות הזו לעבוד ולעבד יחד את היחד שלנו כזוג חשובה מאוד.

ב. מעבר לכך, ציינת שאתה גם חייל קרבי בסדיר.

רק הנתון הזה לכשעצמו מוסיף עוד אתגר קשה שבעתיים.

גם לך. כמובן. ותודה עצומה מכל עם ישראל על המסירות והנתינה הזו שלך!

גם לאשתך היקרה. שמתמודדת כאישה של חייל קרבי בסדיר. עם המון התמודדיות, המון לבד, המון חששות, המון שינויים.

וגם לכם כזוג נשוי. 

רק לפני חצי שנה עוד הייתם רווקים

כל אחד גר בבית אחר, אולי אם גרתם אצל ההורים לא הייתם צריכים לנהל בית מבחינת ניקיונות, בישולים, כביסות, קניות, משכנתא, חשמל, גז וכל השאר,

ובעיקר - השינוי הזה מרווקות לנישואים שהוא שינוי בפני עצמו ומצריך הסתגלות לאט לאט ובהדרגה וקבלת כלים שם

וכמובן בצבא הכל שוב מתעצם ונהיה קשה שבעתיים.

ג. לא זאת בלבד,

ציינת שאשתך גם לומדת כעת

וגם עובדת במקביל

נשמע שיש על שניכם עומס עצום

גם פיזי וגם מנטלי וגם רגשי, נפשי.

ד. השיח העיקרי שלכם הוא בטלפון - שכמובן לא ניתן להגיע לאותה אפקטיביות ואותם עומקים כמו פנים מול פנים. זה משנה המון.

(כמובן שכדאי בזמן שכן מתאפשר כן לקיים שיחות טובות ועמוקות ביניכם פנים מול פנים

ולקבוע שמתי שלא ניתן ונאלצים להסתפק בטלפון יודעים יחד שזו באמת פלטפורמה מוגבלת ולוקחים זאת בחשבון).

ה. ציינת שאתה מרגיש שרק אתה מחפש אותה או יוצר את הקשר הראשוני -

כדאי לשאול אותה ישירות ולשמוע ממנה את הלמה שלה (ל' בקמץ).

אולי היא לא רוצה להתאכזב שאתה לא זמין וזה סוג של מנגנון הגנה?

אולי היא לא רוצה להפריע לך ולא יודעת מתי אתה פנוי ומעדיפה שאתה תתקשר כדי לא להפריע?

אולי יש לה המון חוזקות אחרות אבל ליזום שיחה היא לא אחת מהן, אבל יש לה עוד המון אחרות?

אולי אם היא תדע עד כמה זה משמעותי עבורך ומה זה גורם לך להרגיש היא תוכל לחשוב על דרכי שינוי מטיבים עבור שניכם? שתחשבו יחד כמובן...

ואולי עוד הרבה מאוד הנחות.

חשוב לשמוע ממנה ישירות

ולפי התשובה לעבוד.

ו. כדאי לעשות הפרדה בין דבר לדבר כדי לא ליצור כאוס ועומס יתר עם בלאגן בראש ובלב.

כלומר:

לגבי הדיכאון שהיה בעבר - זה לא אומר שום דבר רע מלבד זה שאשתך גיבורה ואלופה שהתמודדה בגבורה עם מכת הדור, דיכאון, ויכלה לו!

שיש לה תעצומות נפש ובטוח גם למדה וגדלה מכך מאוד.

לגבי ההווה - אם יש כרגע דיכאון או כל דבר אחר שמקשה כדאי לאבחן בצורה מסודרת ומקצועית ולטפל בכך.

גם אמצעי מניעה הורמונליים כגון גלולות עלולים מאוד להגביר את עוצמות התנודות במצבי הרוח ואת הדכדוך, לכן חשוב לברר לעומק גם את הנקודה הזו.

לגבי זה שהיא מתוסכלת מדברים ביום יום - בפני עצמו זה כמובן לגיטימי. בטח לאור כל הסעיפים הקודמים שהיא אישה נשואה טרייה, עם המון המון שינויים בבת אחת בחצי שנה הזו,

בעלה בסדיר חייל קרבי,

היא עובדת

היא לומדת

היא מחזיקה בית

היא לומדת את הגוף שלה וכל הלכות טהרת המשפחה שגם לוקחים משאבים לכך

יש מלחמה (בתוך מלחמה בתוך מלחמה...)

אזעקות

חדשות

דאגות

ומה לא...

ובתוך כל זה ממש מותר ואנושי שהיא תהיה מתוסכלת מדי פעם.

אם זה באופן חריג או פוגע בהתנהלות או יושב על משהו עמוק - אז כנזכר קודם, כדאי לאבחן ולטפל בצורה מיטבית כדי להגיע לרווחה נפשית.

ז. המשפט אולי הכי חשוב בכל ההודעה - הייתי ממליצה לך לשנות את המשוואה שנוצרה לך בראש שאומרת "אשתי ילדותית"

ולהפוך אותה ל: "אשתי *אנושית*".

כי היא באמת אנושית. רק בשר ודם.

היא לא ילדה קטנה, היא אישה שמתמודדת עם הרבה מאוד מאוד מאוד.

יכולה להעיד על עצמי (נשואים עוד רגע 19 שנים ב"ה) שאם היה לי רק דבר אחד מכל מה שהיא מתמודדת איתו בשנה הראשונה (או בכלל) - הייתי בהחלט מתוסכלת ואף מגיבה בתסכול עמוק לא פעם ולא פעמיים.

בשנה הראשונה שלנו, והרבה אח"כ, למדתי את עצמי לאט לאט, את בעלי לאט לאט, את היחד שלנו לאט לאט,

ובדרך היו לי המון המון המון פיקשושים.

הכל בסדר.

זה לימוד.

זוגיות היא לימוד.

נישואים הם לימוד.

ללמוד את עבודת השמחה שלי ומי אני ואיך אני עובדת ומהם הצרכים שלי, הקשיים שלי, מנגוני ההגנה שלי וכן הלאה - הכל הכל זה לימוד

לימוד של שנים

ואפשר להתחיל בלימוד הזה

מתוך מקום מעצים ולא מחליש

מתוך מקום שבאמת רואה את האנושיות שבכל אחד ואחת מאיתנו.

ללמוד - מה היא רוצה מעצמה? רגע להעמיק בכך באמת.

ומה אתה?

ומה היא מרגישה עכשיו? רגע לעצור ולהיות נוכחת וקשובה פנימה, קשובה לגוף ולנפש.

ומה גורם לבכי? או עלבון? ומדוע? מה היה שם בעומק שהפעיל את זה? ומה עוד הטריגרים שלי?

ח. כמובן שאתה לא המטפל שלה אלא בעלה האוהב. וחשוב לשים את הדברים במקומם.

מצד אחד להעניק תמיכה, אוזן קשבת, אהבה, הכלה, עידוד וכו'

ומצד שני - במקומות בהם יש צורך טיפולי או צורך אחר מעבר ללהיות בן הזוג - חשוב לפנות לגורם מקצועי.

אתה לא אמור לפתור לאשתך את הבעיות הרגשיות שלה וגם היא לא את שלך.

וזה גם לימוד.

למצוא את האיזון הנכון

ללמוד איפה הנפרדות בתוך הביחד

איפה המקום להתייעץ עם אנשי מקצוע

איפה הביחד בתוך הנפרדות

איפה אני כן יכול/ה להיות שם עבור אשתי / בעלי.

אז צעד צעד

לימוד אחר לימוד

התקדמות אחר התקדמות

תהיו בתוך הלימוד הנפלא הזה ששמו זוגיות

ותמצאו בתוכו גם לימוד מפעים כל אחד כלפי עצמו

ובעיקר - צמיחה אישית וצמיחה זוגית מתוך כל זה.

המון ברכה והצלחה ב"ה

ופסח כשר ושמח

בימים כאלו, בהחלט משתדלים לא להתעכב. לא עמדתי בצורך, אבל מניח שאם הייתי בסיטואציה - ברגע שהמוהל נמצא והתינוק נמצא, הייתי משתדל לבצע את הברית, לפני שתהיה אזעקה...

אגב, לא הבנתי למה 13:15 זה מוקדם, זה כשבע וחצי שעות אחרי הנץ...

ברור שהתכוונת לטוב והתאמצת.

אבל בכל מקרה איחרת, הבן אדם נפגע, אפשר לקחת אחריות קלה ולהתנצל מכל הלב. 

ומוסיף

תלמד מזה

האם אני מתאמץ לראות את המציאות לפי המשקפיים של האחר?

או שאני מקטין ראש ומחשיב רק את המשקפיים שלי 

חתונות מקובל להתחיל כשעה לאחר הזמן בהזמנה (ואצל חרדים אף יותר משעה).

בריתות - בזמן 

אתה לא האבא של התינוק,
נראה שגם לא הסנדק.
הגעת מתי שראית לנכון, שלום.
לא הבנתי את האירוע בכלל..

תהילים פרק לב

א לְדָוִ֗ד מַ֫שְׂכִּ֥יל    אַשְׁרֵ֥י נְֽשׂוּי־פֶּ֗שַׁע כְּס֣וּי חֲטָאָֽה׃
ב אַ֥שְֽׁרֵי אָדָ֗ם לֹ֤א יַחְשֹׁ֬ב יְהוָ֣ה ל֣וֹ עָוֺ֑ן    וְאֵ֖ין בְּרוּח֣וֹ רְמִיָּֽה׃
ג כִּֽי־הֶ֭חֱרַשְׁתִּי בָּל֣וּ עֲצָמָ֑י    בְּ֝שַֽׁאֲגָתִ֗י כָּל־הַיּֽוֹם׃
ד כִּ֤י ׀ יוֹמָ֣ם וָלַיְלָה֮    תִּכְבַּ֥ד עָלַ֗י יָ֫דֶ֥ךָ
נֶהְפַּ֥ךְ לְשַׁדִּ֑י    בְּחַרְבֹ֖נֵי קַ֣יִץ סֶֽלָה׃
ה חַטָּאתִ֨י אוֹדִ֪יעֲךָ֡    וַֽעֲ֘וֺנִ֤י לֹֽא־כִסִּ֗יתִי
אָמַ֗רְתִּי    אוֹדֶ֤ה עֲלֵ֣י פְ֭שָׁעַי לַֽיהוָ֑ה
וְאַתָּ֨ה נָ֘שָׂ֤אתָ עֲוֺ֖ן חַטָּאתִ֣י    סֶֽלָה׃
ו עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד ׀ אֵלֶיךָ֮    לְעֵ֪ת מְ֫צֹ֥א
רַ֗ק לְ֭שֵׁטֶף מַ֣יִם רַבִּ֑ים    אֵ֝לָ֗יו לֹ֣א יַגִּֽיעוּ׃
ז אַתָּ֤ה ׀ סֵ֥תֶר לִי֮    מִצַּ֪ר תִּ֫צְּרֵ֥נִי
רָנֵּ֥י פַלֵּ֑ט    תְּס֖וֹבְבֵ֣נִי סֶֽלָה׃
ח אַשְׂכִּֽילְךָ֨ ׀ וְֽאוֹרְךָ֗ בְּדֶֽרֶךְ־ז֥וּ תֵלֵ֑ךְ    אִֽיעֲצָ֖ה עָלֶ֣יךָ עֵינִֽי׃
ט אַל־תִּֽהְי֤וּ ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֮    אֵ֤ין הָ֫בִ֥ין
בְּמֶֽתֶג־וָרֶ֣סֶן עֶדְי֣וֹ לִבְל֑וֹם    בַּ֝֗ל קְרֹ֣ב אֵלֶֽיךָ׃
י רַבִּ֥ים מַכְאוֹבִ֗ים לָרָ֫שָׁ֥ע    וְהַבּוֹטֵ֥חַ בַּֽיהוָ֑ה חֶ֝֗סֶד יְסֽוֹבְבֶֽנּוּ׃
יא שִׂמְח֬וּ בַֽיהוָ֣ה וְ֭גִילוּ צַדִּיקִ֑ים    וְ֝הַרְנִ֗ינוּ כָּל־יִשְׁרֵי־לֵֽב׃

יש המון הסחות שמונעות מאיתנו לשים לב לכל הטוב העצום שעוטף אותנו, ובעיקר מאמץ מטורף של איראן ושלוחות הרשע לזרוע בכולנו פחד, תבהלה, דכדוך, יאוש.

אבל אנחנו ה-ר-ב-ה יותר חזקים וחכמים מהם! ולא ניתן להם!

וממש מזמור לתודה!

זה פלא אלוקי מה שקורה כאן.

אני יודעת שכולנו בתוך תוככי הקושי והאתגר וה"קוצר רוח ועבודה קשה"

אבל ממש כך היא גאולתן של ישראל

בתחילה קמעא קמעא וכל מה שהיא הולכת - היא רבה והולכת (ירושלמי, ברכות)

ובניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל

יש לנו כוח על

כל אחת ואיפה שהיא

כל אחד ואיפה שהוא

ונתחיל ממש בנו פנימה.

כי אם יש לי את עצמי -

אז יש לי את עצמי.

ויש לאחרים את עצמי.

וכל אחד ואחת מאיתנו הוא אור אינסוף

רק להביט רגע פנימה ולזכור זאת, להתחזק מכך, להאיר בתוכנו מכוח כך.

"כי יש שכר לפעולתך"

יש שכר לכל פעולה ופעולה שלנו

תחזיקו מעמד

אתם הגאולה עצמה!

וב"ה נזכה לראות בחוש ממש את הישועה השלמה שלנו במהרה, בשלמות, במתיקות ובטוב גלוי!!! ❤️

כַּמָה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ!

אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִהקונספציה וְלֹא עָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ עָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, וְלֹא עָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ עָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, וְלֹא הָרַג אֶת־אייתוללותיהם, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ הָרַג אֶת־אייתוללותיהם וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת־הגנה אלוקית, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הגנה אלוקית וְלֹא קָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ קָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות וְלֹא הֶעֱבִירָנוּ בְתוֹך לימוד אמונה, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ הֶעֱבִירָנוּ בְתוך לימוד אמונה וְלֹא שִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ שִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם וְלֹא סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שנה דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שָׁנָה וְלֹא סיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ  סיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, וְלֹא קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה השלמה, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה השלמה, וְלא נָתַן לָנוּ אֶת הביטחון והתורה. דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הביטחון והַתּוֹרָה וְלֹא שמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ שמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא בָנָה לָּנוּ אחדות העם דַּיֵּנוּ.

עַל אַחַת, כַּמָה וְכַמָה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ: שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמהקונספציה, וְעָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, וְעָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, וְהָרַג אֶת־אייתוללותיהם, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הגנתו האלוקית, וְקָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות, וְהֶעֱבִירָנוּ בְתוֹך לימוד אמונה, וְשִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם, וְסִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שנה, וְסיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' גם במלחמה, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, וְקֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה שלמה, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הַביטחון והתּוֹרָה, וְשמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבָנָה לָּנוּ אֶת־אחדות העם.

המצב מתיש, אבל להחזיק ראש מעל המים. אנחנו מכים באוייב מכות נוראיות. אנחנו ב'נהפוך הוא' על מלא.

אויבי היהודים ביקשו להשמיד להרוג ולאבד (ואם למדנו משהו משמחת תורה, אז כשאויב אומר שהוא מתכוון להשמיד אותנו - כדאי להתייחס לזה ברצינות) וכיום אנו מכים בהם מכה אחר מכה, הרג וחרב ואובדן.

לא להיות קצרי רוח, לא להחזיק עיניים על הסטופר, להתמקד בהצלחות הלאומיות ובהצלחות האישיות של כל אחד ואחד.

החיים שלך הם שלך. לא שלהם.

כשמתחילים להסתכל פנימה ולא החוצה מבינים מה המעלות והדברים טובים שכן יש בחיים.

(אגב רוב ככל הדברים שכתבת הם ברי שינוי, אבל העבודה היא לא להשיג את מה שיש לאחר אלא להעריך את מה שכן יש לי. אח''כ לחשוב מה אפשר לשדרג בחיים ואיך).

הפייסבוק יוצר אשליה. מעלים את הרגעים המחוייכים ולא את המורכבויות שיש לכולם. אתה שמכיר גם את הצדדים המורכבים אצלך, אבל אצל אחרים מכיר רק את מה שהם מעלים, חי בתחושה שלכולם יש.

החיים בהשוואה לחיצוניות של אחרים, תמיד יהיו מתסכלים. כדאי לעבוד עם עצמך על שמחה בחלקך. אם לא מצליח לבד אפילו שווה לקחת טיפול ממוקד בזה.

אתה בנוני.

כמו שיש כאלה שיותר, יש גם כאלה שפחות

אולי סיפורם לא מוצג בפייסבוק וכו'

אבל הוא קיים.

לא סתם נאמר באבות. "השמח בחלקו..."

שרשתות חברתיות זה המקום האחרון שמשקף משהו

בעיניי קנאה זה דבר טוב

זה שיקוף של מה שכואב בנפש

על מה כדאי לעבוד ולטפל

כמעט כל מה שכתבת אפשר להשיג ב10 אצבעות

בעבודה נכונה

במודעות למידה יישום והתמדה

גם אם החיים שלך עכשיו בינוניים

אגב רוב האנשים בינוניים ומטה

תסתכל על סטטיסטיקות

בכל נושא

הממוצע/ החציון לא משהו

יותר כמו, "יש כזה בעולם, אני רוצה גם, איפה משיגים?".

התחושה הזו דיכאה אותי למרות שידעתי שזה שקר.

אני בפייסבוק כל יום בין קבוצות של חשמלאים וקבוצות DIY ודורשי עבודה וקבוצות מסויימות בבאר שבע שחשוב לי להיות בהם אבל לא מאשר אף חבר אפילו לא קרובי משפחה.

כשאתה יודע שכולם רוכשים דברים דברים שהם לא צריכים, עם כסף שאין להם כדי להרשים אנשים שהם לא אוהבים, כשאתה מודע לזה שזה משפיע על הנפש בצורה  הרסנית, אתה יכול פשוט להחליט שאתה לא משחק את המשחק הזה יותר.

אף אחד לא מפרסם את ההחזר החודשי של המשכנתא שסוגר עליו, רק מפרסם תמונות של הבית, אף אחד לא מפרסם את ההקרבה של לאכול רק כוסמת ועשבים, רק את הרזון, אף אחד לא מפרסם כמה רע וקשה לו בעבודה (חוץ ממורים) רק כמה כיף ואיזו עבודה נחשקת הם עובדים.

וכולם בינוניים בתחומים מסויימים, כולם מפרסמים רק את ההצלחות, אלה שמפרסמים תמונות מחופשת הסקי באלפים או קרוז בים התיכון לא מפרסמים את הקבלה של כמה עלה להם התענוג כי הם לא רוצים לצאת אידיוטים, אלה שמפרסמים תמונות מחוייכות מהדיסני וורלד לא יפרסמו לעולם את התמונות של הפרצוף שלהם עומדים בתור למתקן שלא באמת מלהיב כמו סרטון של יחידת החילוץ בטלפון.

ופתאום אתה מגיע לגיל 35 ופתאום חבר שסוגר את העסק וידידה שמתגרשת, מעניין, הם תמיד היו נראים כל כך מאושרים בפייס מה קרה?

שמראה מתאם גבוה בין כמות התמונות הזוגיות ברשתות החברתיות, לבין גירושין...

עזוב.

אנשים מראים מה שבא להם לשדר. זה ממש לא אומר מה יש להם באמת.

(ואספר שוב סיפור שכבר סיפרתי כאן בעבר-

חברה טובה, שהיתה תקופה שקינאתי בה כי כמה פעמים כשהייתי שם בעלה הגיע עם זרי פרחים, ומתנות, ומפרגן לה בלי סוף.

אבל אחרי כמה שנים היא התגרשה, וגיליתי שהוא היה מכה אותה, אבל אני נחשפתי רק לזמנים בהם הוא ניסה לפייס...

עבורי זה היה לימוד מטורף לכמה אנחנו לא יודעים כלום על החיים של אחרים, גם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים משהו).

אתה רוצה להיות מאושר.

ואתה חושב שהדרך לאושר היא בבית יותר גדול, אישה יפה יותר, להיות פחות בינוני, יותר מוצלח, ויותר בראש הפירמידה.

למזלך סוגיית האושר נחקרת כבר אלפי שנים.

ולפילוסופים יהיו לא מעט תשובות עבורך איך משיגים אושר - ואף אחד מהם לא תולה אושר בחומר כמו כסף או אישה יפה, ממש להפך, לרוב ככל שהחומר גדל יש יותר ניתוק מהעצמי האמיתי ופחות אושר.

לא סתם אחוז ההתאבדויות בקרב נערים בעמק הסיליקון עולה ועולה - העשירים ביותר ואני מניחה שעם הבחורות היפות ביותר, כי כסף מושך יופי.

אז מה כן עושה אושר?

תקרא את ד"ר טל בן שחר.

הוא מסכם את זה

*באיכות הקשרים שסובבים אותנו - משפחה, חברים, ילדים, זוגיות.

ככל שהם טובים יותר האושר עולה.

*תחושת משמעות -מטרה בחיים, סיפוק, משמעות, הגשמה עצמית.

*קשר טוב בינינו לבין עצמנו- לתת לעצמנו להרגיש רגשות, לא להדחיק, שהמעגל האישי שלנו עם עצמנו יהיה בריא.

*הנאה יום יומית- כלומר לא רק להשיג מטרות עתידיות, גם ליהנות מהדרך בחיי היום יום הרגילים.

רוב הפילוסופים גם הגדירו אושר כתחושת משמעות.

יש לו ספרים בעברית אם זה מעניין אותך.

ופרקטית, עזרה ראשונה, תמחק את הרשתות החברתיות, זה חתיכת בולשיט.

מי שמאושר באמת לא מרגיש צורך להוציא את זה החוצה.

מהתורה (מרבה נכסים..ועוד), הרמב"ם , פילוסופים יוונים כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו ואפיקורוס ועוד,

הבודהה, ועד לפילוסופיה המודרנית.

 אף אחד מהם לא הגדיר את תלה את אושר כהנאה רגעית או ריבוי חומר.

חלקם ממש מאמינים שהתנאי לאושר הוא צמצום החומר והסתפקות בצרכים בסיסיים בלבד  (כמו אפיקורוס, בודהה ועוד )

וחלקם לא אומרים שצמצום הוא תנאי לאושר, אבל עושר וחומר הם רק אמצעי ולא יכולים להיות מטרה ברגע שהם הופכים למטרה ורדיפה ותלות ל'לאושר' הם מרחיקים אותנו מהאושר.

האסכולה הקירנאית – ויקיפדיה

מה זה אומר כשאנשים סובלים?"

"אתה מרגיש בסדר, לין?"

"אני בסדר גמור," צחקתי.

"שתית דארו הלילה, כמו השיכור הזה ג'וזף?"

"לא, אני באמת בסדר. בחייך, אתה תמיד מגדיר כל דבר בשבילי. דיברנו הלילה על סבל, ואני רוצה לדעת מה דעתך על העניין הזה."

"זה קל. סבל זה להיות רעב, לא? רעב, בשביל כל דבר, פירושו סבל. בשביל כל דבר, לא להיות רעב זה לא לסבול. אבל כולם יודעים את זה."

אה בעצם חכה יש גם שם ציטוט אחר

"אושר זאת המצאה כדי לגרום לנו לקנות דברים"

תמצא נקודה אחת ברשימה, תחשוב איך להשתפר בה, אם צריך תיעזר במישהו,  תציב יעד, בעוד x חודשים סימנתי ווי על , ככה וככה. אבל זה עבודה,  לא משחק ילדים.

בהצלחה 

במקום "לקנא".

בוא תסתכל עליהם, ותשנה פרדיגמה.

מה אתה רוצה ללמוד מהם? איזה שיעור האנשים האלה באו להביא לך לעולם?

אתה רוצה כסף?

איך אתה מגיע לשם. אפשר לתפור תוכנית.

אתה רוצה בית יפה?

לך למעצבת פנים שעובדת עם עלי אקספרס. אל תשכח גם שצריך לתחזק ולנקות.

אתה רוצה שרירים? לך לחדר כושר. פעמיים בשבוע.

אה, לא? עדיף לגלול בפורום?. זה סבבה. פשוט יש לזה מחיר.

הדבר היחיד שבאמת חשוב לעבוד עליו ולהתאמץ לשנות תפיסה זה לגבי אשתך. זה בן אדם שהתמסר אליך ואתה אליה, ומן הראוי להתאמץ לא לפגוע ברגשותיה. היא גם בן אדם שיש בסיפור שלך.

את הצילום מסך של המינוס בבנק,

תמונה של בוס מאוכזב, או ילד שהתחצף...

אף אחד לא מתאר איזה דברים פוגעים בן הזוג אמר או עשה,

ולא מספר כמה הוא שונא איזה בטטה הוא הפך להיות ...

מה שמעלים זה את הרגעים הכי יפים.

זה בדיוק השקר.

כולם בינוניים.

מי שיש לו 100 רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות.

תמיד רוצים יותר ממה שיש.יש פה אפשרות למנף עבודה על הודיה על הקיים- יש לך בית? יש לך אישה? תודה

ועשינו ותפילה להתקדמות. יש הרבה שבידיים שלך.

אבל תמיד יהיה יותר

אם תשווה החוצה, לעולם לא תהיה שמח במה שיש לך.

מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, שכל אחד עסוק בד אמותיו

רוצה יותר לעצמך? תיצור לך מציאות כזו, במה שאתה יכול. ולא כל אחד יכול לשנות הכל

אנחנו לא נהפוך כולנו לכוכבים רשת שמגלגלים שותפים בעשרות אלפי שקלים. כאילו, תנסה עם בא לך, אבל חשוב לדעת שרוב האנשים חיים את היומיום ה"ממוצע"

לרזות ולהיות שרירי זה בהישג יד

גם להחליף עבודה

עם אשתך לדעתי יש לך עבודה פנימית לעשות.. אני די בטוחה שאם זה מה שהייתה חושבת עליך היית מתבאס. חוצמיזה שהחיים הם לא רק חיצוניות

נכון לא נכון מה שכתבת

זה לא משנה.

לא בריא לחיות ככה

אתה מוכרח להיות במבט אחר

על החיים, או אפילו בלי מבט

בלי לדרג ולתת ציונים יתר.

לזרום עם עצמך ולהיות במצב רוח יותר חיובי

אני מזדהה, קודם כל.

אצלי זה קשור לחוסר אמונה בעצמי. בגלל שאני מרגישה חוסר מימוש עצמי מצד אחד, וחוסר אמונה שאני יכולה להגיע לזה מהצד השני, לא נשאר לי אלא להשוות ולקנא... במקום להתרכז בעשיה. 

צריך איכשהו לחזור לעצמך. וזאת כנראה דרך ארוכה אבל משתלמת. זה הדברים היחידים שאני יודעת.

אז  במקום להסתכל מה קורה בדשא של השכן תתחיל להשקות את הדשא שלך. מאוד ממליצה לך על  צום דיגטלי.

ובעלי תמיד מאזן אותי בנושא הזה.
תמיד יהיו יפות ממני, מוצלחות ממני, עם מספר ילדים יותר גדול משלי, עם גוף יותר יפה, עם בעל יותר וואו, עם בית מתוקתק יותר
אבל איכות חיים פנימית
היא בלהודות על השפע הספציפי שמגיע אליי.
שפע שמגיע בדמות חברה שפתאום שולחת הודעה שמחממת את הלב,
צחוק של ילד,
זמן נחמד ביחד עם בעלי
הוכרת תודה להורים

אני מבינה מאיפה זה מגיע. זה הרצון לשלמות אובייקטיבית. שלמות שהיא בכל הפרמטרים, מקיםה את כל תחומי החיים, וכמובן שלמות עצמית.

התבגרות זה לעזוב את השלמות האובייקטיבית הזאת

לשמוע את השיר החדש והנפלא הזה של ישי ריבו - הנשמה לא meta.

מדבר ממש על ההפסד והשקר העצום ברשתות החברתיות.

ממש כל מילה שם מתאימה.

מצרפת את השיר:

שם המבט.

שם המיקוד.

פנימה.

איפה ואיך אני יכול לתקן? לשפר? להעצים? לבנות?

כי החוץ מלא שקר, מלא זרות, מלא זיוף, מלא הפסד, מלא הסתרה 

ובעיקר מלא במה שלא שייך לי.

אם נבין באמת כמה כוח עצום יש לכל אדם ובטח כל יהודי, זה לא נתפס!

אתה חלק אלו-ק ממש!

עוצמות על גבי עוצמות

נשמה מאירה של אינסוף

ואתה בהחלט יכול להביט בה, פנימה, ולהוציאה מן הכוח אל הפועל ולהביא אותה לזרוח להאיר ולחמם את חייך שלך ממש!

ב"הצלחה רבה

שלא טוב לך בחיים שלך עצמך.

קנאה מסמנת לנו שיש בתוכנו רצונות לא ממומשים, ומקומות או מצבים שהיינו רוצים להשתייך אליהם.

במקום לעסוק בפייסבוק ובחברים, כדאי לשאול את עצמך:

מה הייתי רוצה לשפר בחיים שלי? איך הייתי רוצה להרגיש?

מול עצמי, מול אשתי, מול הילדים?

בכלל?

עם מה מה שאני רואה בחוץ וצובט לי מפגיש אותי בתוכי? שם העבודה האמיתית.

אל תהיה קרבן, תנסה להבין מה חסר לך ואיזה טוב אתה רוצה בחיים שלך,

ומשם תצא לדרך שיהיו לך חיים משמחים ומספקים עבורך. 

כולנו יודעים את זה אבל אף אחד לא מחייך, וכשאני אומר מחייך אני מתכוון לשמחה אמיתית שבאה מהלב, לא שמחה תלוית נסיעה לחופשה בחו"ל, קניית בגד, מחמאה שקיבלנו, עיסקה שנסגרה או חצי בקבוק ויסקי. הרי נצטרך לחזור מחו"ל, ושמחת קניית הבגד חולפת מייד אחרי שהוא נלבש בפעם הראשונה, והעסקה חולפת והסוטול עובר.

אני רוצה שמחה אמיתית, שמחה של אהבה מתמדת, של הסתפקות במה שיש, של הכרת תודה. 

בai אתה יכול ליצור כל מה שתרצה

הנתינה נותמת לאדם המשמעות

ותן בראש ובראשונה לאישתך

"שנתן לי כל צורכי"

בדיוק מה שאני צריך לשליחות שלי