מבינה אותך. קורה לי גם שאני מתפוצצת לפעמים....

ואשמח גם לשמוע מהאחרות בנושא הגבולות.

אולי כדאי לעצור אותם הרבה לפני , לא לחכות שהם יעברו יותר גבולות ואת תגיעי לקצה היכולת.

קודם כול - את בטח מבינה שזו תקופה קצרה שתחלוף, נכון? כי הייתם חולים כולכם, וזו תקופה ממש ממש קשה, גם לילדים אבל בעיקר להורים. אז לא צריך לפחוד לגבי העתיד...

כתבת שאת בדרך כלל ממש חברה שלהם ועושה איתם צחוקים - זה מקסים! בע"ה כשקצת תתאוששו תחזרו לשגרה הכיפית הזו ❤️

שנית - חושבת שלא כדאי לצפות מהילדים להבין את סיטואציית המלחמה, את זה שיש אנשים שסובלים פי כמה מהם, והם צריכים להיות בהודיה תמידית על חייהם.

הם ילדים, בסופו של דבר, והם לא מסוגלים ולא אמורים להיות בהזדהות פנימית כזו עם אחרים...

מניחה שזה "נפלט" לך בסערת הרגשות ושאת מבינה את זה בעצמך... אבל כותבת בכל זאת.

שלישית - לעניין התפקידים: יש מליון עצות איך להאציל סמכויות ולחלק תפקידים קבועים לילדים. אצלי באופן אישי לא ראיתי שמשהו מחזיק מעמד יותר מדי זמן... ולכן בעיקר עשיתי שינוי מחשבתי: אני האמא פה, אני זו שאכפת לה מתפקוד הבית, והילדים - הם ילדים, ותפקידם בעיקר ליהנות מהחיים... אז פה ושם אני מבקשת מהם דברים, אבל משתדלת לא לכעוס אם הם מסרבים - כי מבינה שככה זה ילדים...

אולי אני טועה בגישה הכללית הזו, אבל כרגע זה מה שנכון לי...

כמובן, בתקופות מאתגרות כמו שרשרת מחלות הבית יוצא ככה לא מתוחזק בעליל, אבל בעיניי, לפחות כרגע, זה מחיר שעדיף לשלם אותו.

וזהו, בינתיים.

מאחלת לכם רפואה שלמה ורק שמחה!

זה הכפיות טובה ואני גם בגישה לך באופן עקרוני, שאנחנו ההורים צריכים להיות אחראים.

אבל אולי מי שלא עושה לא יודע כמה זה לוקח לעשות ולא יכול להעריך באמת את מה שאנחנו עושים.

רוצה שתהיה להם הכרת הטוב, שיעריכו אותנו ואת הרכוש שלנו

מדי פעם הם כן מעריכים... בעיקר הגדולים (מעל גיל 14) ואלה שיודעים בעצמם לסדר (כשרוצים), ואז אני מתרגשת ומודה על ההערכה, ואני חושבת שזה מחלחל.

לא יודעת איך להסתכל על זה בטווח הארוך...

די טבעי שאנחנו מתנהגים לא כמו שהיינו מצפים מעצמינו כשאנחנו עייפים פיזית או נפשית או לא מרגישים טוב וכו'. אז כדאי לסלוח לעצמך קצת.

מצד שני אפשר להבין גם את הילדים שגם הם לא מתנהגים בצורה רגועה כשהם עייפים פיזית או נפשית... ולילדים עוד יותר קשה להגיב בצורה מתונה, אין להם ניסיון חיים וראייה רחבה על דברים. אז אפשר לסלוח גם להם.

נראה לי שאם בעלך בבית עדיף לשלב כוחות ולראות איך מחלקים את העומס עם הילדים בינכם. נגיד הוא משכיב חלק ואת חלק, או אם יש לו יותר כח ממך אז הוא אוסף את כולם לסיפור או משהו ונותן לך ללכת לישון. אצלינו בערב שבת, בעלי בד"כ שפוך ברמות. אז אם גם אני עייפה מידי אני נשכבת  על הספה ומנמנמת, היום הרוב כבר גדולים אבל גם פעם זה עבד. הילדים היו רואים שאבא הלך לישון ואמא מנמנמת חצי ערה, לא כיף. היו משחקים לידי ולאט לאט זולגים למיטות או מביאים שמיכה ונרדמים על הספה השניה/ על שמיכה על הרצפה. אח"כ היינו מעבירים למיטות. זה רק בשבת. גם היום הקטן שלי כל ערב שבת נרדם על הספה ליד האחים הגדולים ומישהו מעביר אותו למיטה.

חוץ מזה ערב שבת זה זמן של מתח. לילדים ולהורים. ובטח אחרי שבוע שוחק במיוחד. כדאי מראש להנמיך ציפיות. להשתדל להשאר רגועים בעיקר כדי לא להפוך כל מתח קטן למתח גדול. להתחיל את הארוחה אולי בתיאום ציפיות עם הילדים. מה הייתם רוצים שיהיה? איך אתם יכולים לעזור לזה לקרות? לתת להם למצוא גם עניין בארוחה וגם פתרון אם משהו לא נראה להם. ולהנמיך ציפיות, לזרום עם מה שקורה. גם אם ילד נגיד כועס או עצוב, לא להפוך גם את עצמינו לכועסים ומאוכזבים מאיך שמתנהלים הדברים. אלה להגיב בצורה שונה מהתגובה שלו. זה עבודת חיים אבל שווה להשתדל יותר בשבת כדי שתהיה לכולם שבת מנוחה וכיפית.

דבר נוסף זה שאני לא בטוחה שאמא צריכה תמיד להיות חברה של הילדים. היא צריכה גם להעיר לפעמים. בצורה נעימה ובונה אבל יש בזה צורך..

כתבתי יותר מידי... רפואה שלמה ובהצלחה

אני גם חושבת שלא צריכה להיות חברה, אבל עדיין מחפשת את הדרך שמילה שלי תהיה מילה, אסרטיביות שקטה מה שנקרא, בינתיים רק לבקש לא ממש מביא לתוצאות 

כתבו לך כל כך הרבה דברים נפלאים,

רק רציתי להוסיף לגבי מה שכתבת על חוצפה והכרת הטוב,

זה לא בהכרח קשור לחינו,ולכן אם זה לא ככה זה לא אומר שזה כשלון שלך בחינוך,

זה נראה לי שיח שאנחנו פשוט צריכות ללמד אותם,

אבל לא מתוך עצבים,הם לא אשמים

כי ילד מטבעו הוא אגואיסט,וזה בדיוק הזמן ללמד אותו שיש עוד אנשים סביבו.

אפשר לעשות בבית שיח של הכרת הטוב לה',

ההרגל הזה יחלחל אליהם גם כלפי אנשים אחרים.

אפשר לעשות שיח של הכרת הטוב לסובב אותכם- לנהג אוטובוס,למוכר מכולת,לשכנה שטורחת על נקיון הבניין,לסבתא,לחברה וכו'

פשוט להודות להם ולפרט פרטי פרטים,

זה עוזר לפקוח את העיניים כמה יש לנו הכרת הטוב לסובבים אותנו,וכשהם יתרגלו זה ממילא יהיה גם כלפיכם.

מיותרים והרבה הרבה יותר גרועים.

אני כ"כ מתביישת בעצמי אח"כ.

אז אני הקטנה לא ממש יכולה לתת לך עצה, מה שאני כן יכולה לומר לך זה שלילדים אין שום מושג ודימיון מה קורה בעזה וזה באמת ממש לא שייך אליהם.

עם כל הכבוד שזה העם שלהם, כן?

זה כמו שאמא שלי הייתה אומרת לי שיש ילדים רעבים בהודו. ו??

וכך גם אני בעצמי היום.

אני יכולה לדמיין באמת מה עבר עמנו במצרים?

יש לי ממש את האפשרות להבין איך הכניסו ילדים במקום לבנים בפירמידות?

איך הטביעו אותם ביאור?

איך האמהות שלהן בכו והתחננו שזה לא יקרה?

כשאני בזמן הזה מתלוננת על הילדים שלי ועל הקשיים שלי, האם יש לי הכרת הטוב לקב"ה שהוציא את עמנו ממצרים?

שביטל את העבודת מהעולם?

אז אני באמת חושבת שכל אחד מבין בתוך המסגרת המצומצמת שלו וזה מאוד טבעי מהצד שלהם וגם מאוד טבעי מהצד שלנו שנרצה שיעריכו אותנו.

אז כשהילדים שלי לא מעריכים אותי והם לחלוטין לא מעריכים, אני מזכירה לעצמי שאלוקים הביא אותם לעולם כדי שאני אגדל אותם בטוב, עם קשר להערכה ובלי קשר להערכה.

סליחה שלא נתתי עצות יישומיות.

אני מאחלת לך בהצלחה מכל ליבי.

בס״ד

מזדהה עמוקות כי גם אצלנו זה ימים של ילדים חולים בבית, ואמא שנדבקה גם, וכמה אפשר להחזיק את זה בשלווה כבר? מקווה שהמשך החורף יעבור לכם בבריאות איתנה!

טוב עשית כשלקחת צעד אחורה והלכת לנוח!

לפעמים זהו, אנחנו כבר לא מצליחות לנהל את זה בטוב טעם וזה מעולה שהאופציה הזאת קיימת.

העלית הרבה נושאים חשובים ומעניינים. מנסה לענות לך את מה שנראה לי (בתור אמא שלגמרי בדרך בעצמה, כן?🙂)

1. אני חושבת שצריך כל הזמן להחזיק בראש שחינוך זה תהליך ארווווווווך-טווח. לעזור לילדים לעצב את האישיות שלהם לפי הערכים שאנחנו מאמינים בהם,

זה דבר שיכול לקחת שנים על גבי שנים. כמו גזע של עץ, שמתרחב טבעת אחרי טבעת בתהליך ממושך מאד. לפעמים מתוך תסכול על ההווה או חשש לגבי העתיד אנחנו שוכחות את העובדה הפשוטה הזאת ונבהלות או פוחדות שאנחנו כישלון - כשמה שחסר לנו זה פשוט זמן, כדי שהילדים יבשילו…

2. כשאני אומרת ״לחנך״, אני מתכוונת למשמעות הגבוהה ביותר של המילה. אידיאלית זה דרך דברים כמו דוגמה אישית / יצירתיות / להסביר להם בזמן רגוע וקרוב / להמחיש דרך סיפורים מעוררי השראה וכו׳. כשאני שומעת את המילה חינוך, אני מדמיינת איזה מורה דגול שכל התלמידים שלו זוכרים אותו בהערצה כזה. איזה יאנוש קורצ׳ק או אלבוס דומבלדור… ככה אני רוצה להיות. זה החזון. ככה רוצה להסביר שמתנה לרטש חודש זה דבר שצריך להעריך, ושלא קופצים על המיטות, או שלא מקובל לבלגן את החדר של ההורים, או שככה מתקנים אחרי שמתנהגים לא טוב. (בפועל ביום-יום זה הרבה פחות פואטי כאן 😅, ויש תסכולים, ולפעמים גם ציוויים, איומים וצעקות. אבל זה החזון. ובזכות זה שהוא קיים, בחלק מהזמן אני גם זוכה ליישם את הדברים).

3. אנחנו בדור חצוף… ככה זה… ככה גם הגמרא אמרה שיקרה לקראת הגאולה. לא כיף אבל זה חלק מהדור (החוץ מזה נפלא!) הזה. אני לא חושבת שזה אומר שצריך לוותר על לחנך את הילדים שלנו לכבד את מה שאבא ואמא אומרים. אבל צריך לדעת שנקודת הפתיחה שלנו מורכבת יותר מאשר בדורות אחרים.

4. בלי קשר לדור שלנו, ילדים טועים, לא מקשיבים, מתנהגים בצורה אימפולסיבית ולא מותאמת - וכמובן גם בצורה אגואיסטית - כי הם ילדים… לפעמים זה קשה לנו מאד, אין ספק. אבל כשנזכרים באמת הפשוטה הזאת, קצת יותר קל בהווה ומפחיד פחות לגבי העתיד (= זה לא אומר שהם יגדלו להיות מבוגרים כפויי טובה, עצלניים, אגואיסטיים ופוגעים. הם כאלה כרגע בחלקים מהזמן, כי הם עדיין ילדים. אם נמשיך לחנך בצורה טובה, בע״ה יבשיל להם ונראה פירות לעמלנו).

5. לגבי הכרת הטוב, מאד התחברתי למה ש@אם מאושרת כתבה. בנוסף לדבריה, אני גם חופשי אומרת בקול מתלהב כזה ״תודה אמא מתוקה שהכנת לנו טוסטים! את האמא הכי טובה!״. וזה גורם להם מיד לחזור אחריי במקהלה ולומר (מילה במילה 😂) ״תודה אמא מתוקה שהכנת לנו טוסטים! את האמא הכי טובה!״. עושה להם ולי טוב. להם כי ככה הם לומדים להכיר טובה. ולי כי מי לא זקוקה לפרגון כזה? וכמובן שאני מאד מאד משתדלת להודות להם מהלב כשהם עושים משהו בשבילי.

3. עשייה בבית, תפקידים קבועים וכו׳ - אין לי מתכון. אצלנו נכון להיום אין תפקידים קבועים אבל לא פוסלת שיום אחד יהיו. אבל אני כן רואה מגמה של יותר ויותר עזרה ושותפות ככל שהם גדולים ומסוגלים יותר (וגם מבינים יותר). אם זה לרדת למכולת בשבילי. להוציא אח צעיר מהמסגרת. להחזיק תינוק. לקלח אח קטן. לעזור לסדר את הקניות. לחתוך נייר סופר לפני שבת. לפני כמה חודשים בעלי התחיל להנהיג כלל חדש בשבתות שכל אחד צריך לפנות את הצלחת שלו כדי לקבל קינוח... ואגב, אני מרגישה שככל שהגדולים בבית מסוגלים יותר לעזור, כך זה גם מושך את הקטנים לעזור גם, כי ממלא נוצרת דינמיקה של שיתוף פעולה בבית. אז מה שנרכש עבור הגדולים הוא כבר סוג של סביבה טבעית לקטנים. (ושוב - אם זה היה נראה כמו תיאור פסטורלי תמידי, אז קורה לגמרי אצלנו שלצד העזרה יש גם את הפעמים שהם לא רוצים לעזור - ושזה מתסכל טילים).

בהצלחה יקרה ❤️

את מציגה בסיפור שלך התנהגות /התנהלות מתמשכת של הילדים  שאת לא מרוצה ממנה.  ובשבת הייתה התפרצות. אבל זה לא רק השבת.  אני מבינה נכון?

אם כן, אזלדעתי זה בדיוק המקום להבין שזה סוג של קו פרשת מים ושהגיע הזמן להתייעץ ולקבל הדרכה.

את נשמעת אמא כיפית וזורמת אבל איפה שהוא מתוסכלת מזה שאולי אין גבולות? לדעתי מפה יותר קשה לעזור לך כי מאד מותאם לכל אחת ולאימהות שלה ולאמא 'היא רוצה להיות.

בקיצור, חוץ מחיבוק גדול.נראה לי שלטווח רחוק שווה ללמוד קצת על העניין.

ואולי עם יותר מדי גבולות..

בתוך הבית אני מרגישה לפעמים שהם חוצים קווים אדומים, אבל לא בטוח שזה לא משהו שמאפיין את כל הילדים..

אני לא בטוחה שבנתי שדיברת על גבולות כמו על זה שיש התנהלות לא נכונה בבית. לא בקטע המרסן - גבולות אלא בקטע של אחריות של הילדים, שיתוף וכאלה.

ככה אני הבנתי.

את צודקת שרוב הילדים לא ששים לעשות עבודות בית וכאלה.

אז אם זה בגדר הסביר לך - הכל טוב (יש לי ילד שאומר תמיד- אני אעשה את התפקיד אבל אני גם מתלונן. קחי את כל החבילה)

אן את מרגישה שמשהו לא נכון, כמו שכתבת, אז אפשר ללכת ולבדוק בצורה אישית שנכונה לך ולמשפחה שלך.

איך לבנות את זה נכון.  

בעיני זה לגרום לילדים להרגיש רע עם הרגשה לגיטימית של חוסר כח לבצע משימה כלשהי.

זה לא שלי תמיד יש כח, זה לא שאני לא עסוקה בעצמי, אני כן יותר מבוגרת ויותר יודעת לנהל את זה, אבל בתור ילדה ידעתי? לא. בעיני זה פחות מתאים להוסיף כל מיני טענות של מי יותר מסכן ממי. צריך לתת אמפתיה ומוטיבציה 'חיובית'. נכון, אין כח, נכון לא כיף, צודק. אבל זה צריך להיעשות ואתה עכשיו קיבלת את התפקיד. ההבדל בין מישהו בוגר למישהו שקשה להתייחס אליו ברצינות הוא שבוגר מבין שלמרות שהוא מעדיף עכשיו לעשות x הוא מתגבר ומחכה עם זה כי הרבה יותר חשוב ונצרך שיעשה y. אתה רוצה לקבל בבית יחס של בוגר או של תינוק? תינוק לא עושה כלום מעצמו. אתה רוצה לחזור להיות תינוק? חיתולים ומוצצים ובקבוק?

דבר שני, אם רוצים להשוות נזק שילד עשה למשהו, זה בעיני צריך להגיע מהעולם שלו. איך היית מגיב אם אחד האחים היה מתעצבן על משהו ובתגובה גוזר לך את הילקוט או מזיק למשהו אחר שאתה אוהב. זה נשמע לך סביר? זה גם מצער, וגם אי אפשר עכשיו להשתמש בזה שוב. השחתה היא פעולה מאוד לא טובה וצריך לא להגיע למצב שאנחנו מגיבים ככה על משהו. אתה מרגיש נסער מאוד (למרות שאתה יודע שיש בקבוק כמעט מלא וכנראה ניתן לך מה שמגיע לך)? תיקח כרית ותפוצץ אותה בבוקסים עד שתירגע. תצא לסיבוב ריצה של שתי דקות לפרוק את המתח השלילי, אל תזרוק כסאות או תהרוס יצירות של אח שלך (דוגמאות מהבית שלנו). חשוב ממש, שיחד עם מה שאסור לעשות, לתת את הדרך של איך כן אפשר להתמודד עם משהו מסעיר כולל דרך פיזית לפרוק את הביעבוע.

חדר שינה, בחכמת בדיעבד, נכון היה כנראה להבין מראש שאת/הקטנה צריכות עכשיו יותר מנוחה ולכן הפעם פחות מתאים לאפשר להם לבוא. גם כאן, להסביר בגובה העיניים- אני לא הרגשתי טוב השבוע, אני יותר צריכה את השינה עכשיו ללא הפרעות, הפעם לא לבוא אלי לחדר, כשאתחזק/ שבת הבאה בע"ה אני מקוה שארגיש מספיק טוב ותוכלו לעשות מחנה. לדעת להגיד לא במיוחד בזמנים שמועדים לפורענות כמו חולשה פיזית או סף עצבים נמוך מאוד, אבל גם להגיד מתי כן.

גם בעניין ההפתעה המיוחדת, שוב בחוכמה שלאחר מעשה, יש זמנים שבהם עדיף להגיד מה זה, שהעצבים של הילדים קצת מתוחים כי גם הם אחרי שבוע קשה, אז לא להוסיף עוד מתח אלא להגיד מה ההפתעה. (ואם מפחדים שמישהו שבדיוק לא מסתדר לו יהרוס לכולם, אפשר לעשות קצת יחצנות, אבא חשב מה הכי יתאים לכם מכל מה שהיה בחנות או חיפשתי את הדבר שחשבתי שהכי ישמח אתכם, או כשהייתי בגיל של A ממש אהבתי את זה, וככה מראש הם עם פחות התנגדות).

ולסיום, אני חושבת שעניין הבחירה והריצוי זה באמת משהו שצריך לחשוב עליו, לפצח אותו אפילו, ולא שיש לי משהו שהוא המתכון להצלחה. אבל כמה נק' שכן אני חושבת עליהן-

*לעודד מאוד להתפתח או לבחור מעבר או מה שלא בגבולות שה"מסגרת" מציעה. נגיד סגנון לבוש, עיצוב השיער, חוגים, לעודד דברים שהילד מוצא בהם עניין גם אם בעיני זה חסר ערך או אני הייתי בוחרת תחומי עניין אחרים.

*הריצוי הוא חלק מהחיים שלנו, אנחנו לא עושים אף פעם רק מה שאנחנו רוצים, ויש דברים שאנחנו רוצים לעשות לא כי המעשה נעים לנו אלא מה שנגרם ממנו. צריך לנסות לתת לילדים כלים להגיד לא כשזה לא משהו שהם מחויבים אליו. מותר לא לרצות לשחק עכשיו עם חבר מסוים, ואני לא אכפה את זה. מותר לא לרצות לעשות בייביסיטר ולא לספק הסברים למי שפנה אליך למה, ככה. מותר שלא יבוא ללכת למשהו של השבט או הסניף ושזה לגיטימי וכן על זה הדרך.

*ילדים קטנים (וגיל 7 הוא בעיני עדיין קטן לעניין הזה) התחומים שהם יכולים לבחור בהם- מצומצמים מאוד. ילדים צריכים מסגרת וגבולות. לא להתבלבל בין מה שבונה ושם לעודד אותם לבחור (מתנה בסכום שאפשר, ממתקים לטיול, בגד שהם אוהבים, איזה סיפור מקריאים לפני השינה או במה לשחק עכשיו וכד')

לבין מה שזה עוד לא משהו שבריא להם להחליט עליו (מתי ללכת לישון, איפה מותר לקפוץ או לשחק בכדור, לא לקום לבית ספר וכד'). גם נוער עוד לא בשל לקבל החלטות חשובות בעצמו. צריך מאוד להיות שם ולשקף להם משמעויות של הבחירות שהם עושים. ולפעמים זה דק מאוד, איפה זה סבבה שהם יבחרו ואיפה זה פשוט לא. אבל בעיני אם זה מול העיניים, זה כבר מפחית את סיכויי הטעות. וללמוד על זה. לשמוע מהם עצמם על ההעדפות שלהם, מהדרכת הורים, מפודקאסטים ומה שיש לרשת להציע.

בהצלחה, אני לא חושבת שעשית שום טעות קריטית, ואם רק כשאת אחרי מחלה וילד בדיוק קילקל את הגביע על כלום, חטפת את הג'ננה- אז את נשמעת לי בשליטה גבוהה מאוד. תרגישי טוב, תרגישו טוב כולכם.

הגדול מגיל צעיר קם מעצמו בזמן לתפילות (יש מנינים גם ב9 פלוס ככה ש8:15 זה די מוקדם)

ודווקא הבא אחריו שהוא בן 15 לא תמיד קם מעצמו לתפילה

בעלי מעיר אותו

לפעמים כמה פעמים

אבל בגלל שהוא רגיל לקום (בזמני שיגרה) מוקדם לישיבה

אז לא קשה לו לקום ב8+

כשאנחנו מעירים אותו לישיבה

זה יכול להיות הרבה פעמים

אבל למדנו להישאר עם אווירה טובה גם כשזה לוקח הרבה פעמים

(סבלנות+ התאמת הציפייה למציאות)

לבן שני בגיל של הבן שלך יש קושי , אז בעלי מעיר אותו אבל לא כל יום. בכוונה העברתי את הכבוד לבעלי מכל מיני סיבות.

בנות מתבגרות ביום חול קמות לבד, בשבת ובחופש יכולות לקום מאוחר . אני לא מעירה.

את ילדה בכיתה ו מעירה בימי חול , בשבת לא.

את קטנים מעירה ביום חול , בשבת לא .

אבל לא יותר מכמה פעמים. (יש לנו בת בכורה ואז שלושה בנים מעל בר מצווה)

לא חושבת שזה נותן דוגמה אישית לאחים הקטנים, לכאן או לכאן... כל אחד עם האופי שלו (והמורכבויות שלו), וכולם יודעים שלא כל האחים אותו דבר...

אחרי הרבה ניסוי ותהיה ובנים באופי שונה . החלטנו שלא מעירים. כן אומרים בוקר טוב. מעירים את מי שאנחנו יודעים שחשוב לו לקום. לא חופרים. חלק מהבנים שלנו קמים מוקדם לתפילה וחלק לא, מתפללים במנין מאוחר ולפעמים גם בבית כי אין כבר מנין. החלטנו שיותר טוב להשאיר את זה להתמודדות שלהם עם עצמם ומול הקב"ה ולא מולנו. זה גם לא קשור לכמה הילד תורני. מי שקשה לו לקום זו התמודדות שלו, לא מאבק מולנו. אנחנו רוצים שיקום לתפילה מתוך רצון ובחירה שלו. וראינו שאם זה מולנו זה הופך את זה לענין מולנו. אני לא רואה שזה משפיע על האחים אצלנו. יש 2 בנים שקמים מוקדם ו 2 שקשה להם יותר. והאח בן ה 11 הוא באופי של הקמים מוקדם וזה שאחיו ישן לא קשור אליו. היה נראה לנו שחבל על המלחמות בנושא. ובנות מתבגרות שקמות מאוחר בימי חופש אני לא מעירה. אלא אם כן הגזימו( השעה 12 והן עוד ישנות... )

נהגת ממש בחוכמה, וכל הכבוד גם לו ששיתף אותך ככה.

נראה לי שהכי חכם לפנות ליועצת. אבל לא עכשיו, רק כשתסתמן חזרה לשגרה, כדי שהיא תוכל לדבר בדברים האלה בזמן אמת.

איך הוא עכשיו, כשהוא נמצא בבית ולא באזור הפעולה הקשה? איך הוא מושפע מהמצב?

כן מדברת עם המחנך. המחנך בבעיה, הוא צריך להשליט סדר בכיתה וללמד. זה מאוד מאוד קשה. בנוסף יש מורים שהקול שלהם גבוה יותר ממורים אחרים ונשמע יותר מאיים. הם לא תמיד מודעים לזה. גם בגלל שתלמידים לא ממש מקשיבים, הם נאלצים לצעוק לפעמים. יש ילדים רגישים (גם לי יש כאלו, וגם אני כזאת) שצעקות מלחיצות אותם. במיוחד רואים את זה שהם נבהלים מצעקות על מישהו אחר. כי אם זה היה עליהם זה היה מובן, אבל על מישהו אחר זה כבר רגישות גבוהה יותר.

שיחה כנה עם המחנך, יכולה להועיל, גם כדי להכיר את המחנך ודרכי הפעולה שלו, גם שהמחנך יהיה יותר מודע לילד שיושב בכיתה ומפחד ממנו, וזה בטח לא הכוונה שלו. (בד"כ, לא מכירה). לפעמים פיתוח של קשר אישי עם המחנך יכול לעזור ליותר קרבה והרגשה יותר בטוחה.

להסב את תשומת ליבו של המחנך לילד השקט בכיתה, זה חשוב. וחשוב גם לשתף אותו במה שקורה בין הילדים. המורים לא נמצאים עם הילדים כל רגע וממש חשוב שמחנך ידע גם מה קורה בהפסקה.

אפשר לאמר לו שתשמחו שידבר בכיתה על נושא כזה או אחר בלי להזכיר שמות של ילדים. האירוע נשמע כמו התחלה של בריונות, כדאי לגדוע אותה כבר עכשיו.

אבל נראה בכלל מתי יחזרו ללימודים...

(הבן שלי בתחילת השנה שמע מי יהיה המחנך שלו וממש התבאס ולא רצה ללכת ללימודים כל יום. היו לו דעות ממש גרועות עליו בגלל שפעם הוא לימד אותו וגער בו, או משהו כזה. אבל כמה שיחות שלי עם המחנך ויותר תשומת לב אישית של המחנך לבן שלי והתיחסות אליו בכיתה בצורה שמותאמת לו, באמת שינו את היחס של הבן  שלי למורה הזה. לפני כמה זמן המחנך יצא למילואים ועכשיו הבן שלי מתלונן על המורה המחליף ומתגעגע למחנך 😆). בהצלחה ממש, רוב המורים הם אנשים טובים שרק מנסים לעשות את העבודה שלהם. זו אחת העבודות הכי קשות שיש (מניסיון). לפעמים הם גם עושים קצת טעויות. כדאי לבא בעין טובה על המחנך וממקום כזה לשוחח איתו.

בהצלחה

לק"י

היו שנים שבאמת קניתי לילדים פיג'מות במיוחד לכבוד היום הזה, כי הם ישנים עם בגדים מאידיאל😅

(האידיאל שלי כמובן).

יצא סוף סוף לבית הספר,

הפתרון:

פיג'מה ועליה בגדי יום יום, כלומר לדחות את הדילמה להמשך...

יש מסיבת פיג'מות קבועה פעמיים-שלוש בלילה😅

(גם אצלנו לא לכולם יש פיג'מות אמיתיות, וזה אכן פדיחה כשצריך להציג את הפיג'מה לראווה...)

באזעקות הראשונות אחרי המעבר, לילדים היה חסר ממש המפגש עם השכנים.

השבת עשינו קצת השלמה, כשירדנו למקלט של בית הכנסת, המשמש גם את השכנים, באזעקה שהיתה מיד בסיום קריאת זכור ושרנו שם שירי פורים בצותא, כולל פועלי בניין מהודו שמתגוררים ליד, וגם הצטרפו לשירה.

כי אני לא מתעסקת עם זה

אבל מגיל צעיר הם מכינים משלוח שכולל

שקית מעוצבת כלשהי

פחית/ טרופית

חטיף כלשהו

כמה ממתקים קטנים

הם מחלקים בין 5-15 משלוחים כאלה

תלוי גיל/ ילד

לק"י

אצלינו לארבעה ילדים יצאו בערך 20 משלוחים,

כך שמבחינתי גם 10 למשלוח זה בסדר. השנה יצא פחות. נראה לי סביב 6-7.

שזה בא עם הגבלה של כמה ממתקים מותר לשים שם (2 או 3 בד"כ).

בפורים עצמו הם מביאים הרבה משלוחי מנות (הבת שלי בת 12 מן הסתם תכין לכל החברות בשבט ולמדריכות). אז אני מעדיפה להתבסס על משהו שמגיעים בבית (עוגיות מכמה סוגים), ומוסיפים לזה חטיפים/ממתקים שאנחנו מקבלים במשלוחים שמביאים לנו (גם ככה נשאר לנו אחר כך הר של ממתקים...)

מהמתכון השני בחתימה של @יעל מהדרום, ומכינים מזה הרבה עוגיות מכמה סוגים - עוגיות בצורות (עם קורצנים), עוגיות ספירלה (צובעים חלק מהבצק בחום עם קקאו בשביל זה), אם יש כוח אז גם עוגיות דובים (דורש יותר השקעה אבל הילדים אוהבים).

ולפעמים הגדולה שלי מכינה גם עוגיות שוקולד צ'יפס.

בדרך כלל שמים בכל משלוח מנות כ-4-5 עוגיות, אורזים יפה בשקית צלופן, ולפעמים גם מוסיפים משהו מהממתקים/חטיפים שקיבלנו.

לפעמים אורזים כמו סוכריית טופי (בשקית צלופן ארוכה, קושרים משני הצדדים כמו סוכריה גדולה), ולפעמים הילדים מכינים לפני פורים מארזים למשלוחים שלהם בצורת ליצן, כמו פה -

זה לא יוצא משלוח ענק, אבל כן כזה שכיף לקבל. והילדים אוהבים את ההכנות, זה חלק מאווירת חודש אדר...

איך עושים את הליצן? הוראות לידיים שמאליות בבקשה 😅

מתי את מכינה ומתי אורזת? 

משלוח מנות קטן עם המון יצירה | נעמה ואני רעיונות לעיצובים מתוקים

לא חייבים לעשות בדיוק כמו שם.

בגדול העיקר זה ריבוע/מלבן לגוף הליצן, עיגול לראש (מציירים פרצוף, אפשר להדביק עיניים זזות), משולש לכובע, ומלבנים ארוכים לידיים שמחבקות את הכוס (אפשר להוסיף בקצה כפות ידיים, בעיני יוצא חמוד גם בלי צורה ברורה של ידיים..). לא צריך להיות מוכשרים בשביל שיצא טוב.

צריכים למצוא לזה יום השבוע.

את הליצנים הילדים מכינים בעיקר לבד, לפעמים אני קצת עוזרת להם לגזור את החלקים. (בפעם הראשונה עשינו ביחד, אבל עכשיו הם כבר מנוסים...)

נניח שקית שוקו ועוגיות ביתיות (היה עכשיו 8 שקיות ב15)

או פחית/בקבוק מיץ (משהו מהמבצעים) וחטיף ממארז או חטיף שוקולד קטן

או כמה חטיפים/ממתקים ממארזים

בעזהי"ת

קונה דברים שנחשבים בעיניהן 'שווים' בהזדמנויות משתלמות, כך שהמשלוח יוצא שווה ובעלות נמוכה. 

בד"כ סביב 4-5 שקלים, השנה הגענו ל6.5 וזה כולל את הכל (אריזה וכו'). 

ספציפית השנה לכל משלוח יש כוס ובו ממתק שווה של מקלות גומי עם ג'ל לטבילה וסוכריות קטנות לציפוי, חטיף קטן פשוט, סוכריה על מקל מהסוג השווה, סוכריות קופצות, שעון סוכריות, ובתוך המכסה של הכוס- סקוושי קטן ויד נדבקת (לגדולה במקום היד הנדבקת יש מחזיק מפתחות חמוד של דובי). 

זה יצא 4.5 שקלים למשלוח, אבל הן נורא רצו להביא גם בקבוק שתיה קטן אז זה עוד שני שקלים למשלוח.. 

יש שנים שהן עשו ביתי, נדמה לי ששנה שעברה הן הכינו כמה סוגים של עוגיות וארזו יפה, הייתה שנה שהן הכינו עוגות אישיות (בתבנית אינגליש-מיני) ואת השם של החברה משוקולד, כל פעם משתנה.. אבל זה סדר הגודל של העלויות.

כי הזמנתי מראש בזול מארזי חטיפים וֶסוכריות ומיני שוקולדים לכולם.

ואז הגדולה החליטה שהיא רוצה יותר מזה

אז נתתי לה עוד חטיף מיוחד בנוסף וגם זה כנראה לא היה נראה לה מספיק והיא רוצה להביא ללפחות 11 בנות רק היא.

אז את הפחית שרצתה להוסיף- היא קנתה מכספה. הרגשתי 'שה לא נכון להרגיל אותה לכזה רף גבוה ורק לה ואז בהמשך כולם יצפו להצטרף לרף הזה וגם ככה הז חג כהז יקררר

אז התלבטתי אם זה היה הגיוני שקנתה את הפחיות מכספה

אני כן מבינה שבשלב מסויים לגדולים מתאימים דברים אחרים. אפשר להחליט שבמקום 2 דברים זולים- לשים משהו אחד יקר יותר/ יותר מיוחד.

אבל פעם שמענו הקלטות של הרב עמנואל תהילה.

יש לו קטלוג של סיפורים לבחירה במגוון נושאים, אני מאוד התרשמתי, זה לא ילדותי, אבל לא סיפורי אלא ממש סיפורי צדיקים, פרשת שבוע, סביב החגים, סביב מידות 

לק"י

ובכלל הגיוני שסגנון הדיבור משתנה עם הגיל.

את יכולה לשאול את הבת שלך על מה הן אוהבות לדבר. לא לעשות חקירה, סתם להתעניין.

ואם משהו נראה לך לא תקין אז חשוב שתנסי לברר אותו.

לא הייתי שואלת את הבת ישירות כי זה עלול לעורר מגננה והסתרת יתר.

יותר מלברר מה קורה- חשוב שתתני לבת שלך תחושה שהיא תמיד אהובה ורצויה ושאת כתובת, וגם כלים מה לעשות במקרה של חברות שלא מיטיבה/במקרה שהיא דואגת לחברה שלה שעובר עליה משהו לא טוב - איך היא תוכל לעזור לה בלי להתערבב בפנים.. בנושא הזה יש את יעלה אדרי שמתעסקת בנושא, היא הייתה נערה בסיכון והשתקמה והיום עוסקת בליווי להורים למתבגרים מתוך שליחות. שווה לעקוב אחרי התכנים שלה.

אני לא חושבת שזה ברמה כזאת בכלל ב"ה

בגלל זה תוהה אם צריך "לטפל" בזה או שזה המקום לסמוך על הילד וכמו שאמרת לחזק את הקשר בתקווה שאם תגיע לצומת תבחר בטוב

אלא מנסה לתת כלים כדי שלא יגיעו למקום כזה..

בסופו של דבר כל אחד חווה התמודדות ויש צורה מיטבית יותר או מיטבית פחות להתמודד עם זה

זה לא אומר שכל אחד שלא מקבל מענה מיטבי הופך לנוער בסיכון, זה יכול להיות טריגר..

קצת עקבתי אחרי התכנים שלה, לא בהתעמקות כי לי עדיין אין מתבגרים (אגב גם לה אין..) השיח עם מתבגרים הופך להיות שונה מאשר מול ילדים ושם היא מנסה לעבוד..

כנראה שיש משהו...

אני דווקא חושבת שכן כדאי לדבר עם הבת שלך, אבל בעקיפין. לדבר איתה באופן כללי על גיל ההתבגרות, ועל כך שלפעמים השינויים שעוברים מתבגרים גורמים גם לשינוי בחברויות. ולפעמים השינויים האלה עלולים להפוך גם חברות שהייתה פעם מיטיבה לחברות פחות טובה. ושכדאי לשים לב לחברים שלנו, לראות אם עובר עליהם משהו, ואם כן אז להתייעץ עם מבוגר איך לעזור להם, ולחשוב אם החברות במתכונת הנוכחית לא מזיקה לנו.

את כל זה את יכולה בטפטופים, לא דווקא בשיחה אחת שעלולה להבהיל.

ועוד נקודה - אם יש לך קשר קרוב עם אמה של החברה, כדאי להסב את תשומת לבה בעדינות שנראה שמשהו עובר על הבת שלה...

אני צריכה יותר לטפטף על זה בבית..

אם הייתי בטוחה הייתי מדברת עם האמא, אבל אני לא בטוחה שזה משהו "שעובר" עליה או אופי יותר פתוח ממה שהייתי רוצה לבת שלי..

אבל, לשים לב שאת לא מלבישה על הבנות מחשבות ורגשות שלך מהחוויות שלך בחיים, ומדמיינת שזה קורה אצלן. ז"א להסתכל עליהן במבט נקי ולראות אם באמת ההתנהגות שלהן היא משהו לא תקין/ לא טוב באווירה שלו.

קרה לי עם הילדים שלי כמה פעמים שהיו חברים שפחות אהבתי, בעיקר בגלל ההתנהגות שלהם. עם חלק ניסיתי לשכנע ללכת ולהתחבר עם ילדים אחרים ועם חלק הבלגתי ובסופו של דבר הילדים גדלו קצת ולמדו להבחין לבד מי מיטיב איתם. אחת הבנות שלי שהיתה בתקופת ההתבגרות שלה חברה ממש טובה של מישהי, שגם משהו בקשר בינהן לא עשה לי טוב. פחדתי שהיא משפיעה עליה לרעה. אבל ממש ניסיתי לראות את הטוב בחברה, החברה היתה בת של חברים שלנו.  בסופו של דבר לא ברור לי מי השפיע על מי. אמרתי לעצמי, האם הייתי רוצה שהורים של החברות של הבת שלי יסתכלו עליה ויגידו לבנות שלהן להתרחק מהבת שלי? הבת שלי באמת בחרה בדרך אחרת, ואף אחת לא הפנתה לה עורף ממש. מטבע הדברים והגיל כל החברות קצת התרחקו ונשארה רק החברה ההיא שלא הייתי שלמה עם החברות איתה. היום החברה נשואה וגרה רחוק ועדיין הן כל היום מדברות בטלפון ונפגשות כשיכולות וזה פשוט מרגש לראות את הקשר העמוק שלהן.

גם בגלל שזה בנות ובעלי פחות מבין בקטע הזה פחות שם לב לניואנסים, אני מרגישה שאין לי עם מי להתלבט בשביל כמו שאמרת לבדוק אם זו נקודה מבט נקיה או שאני מגזימה..

בסוף בסוף יש ביניהן קשר מאוד מאוד חזק, לא רוצה לומר תלותי, אבל זה כל מה שהבת שלי מכירה.. היא לי טיפוס של חבורות. אז ברור שאם אני בטוחה שהקשר לא מיטיב אני יכולה לדבר איתה ולהסביר לה, אבל אני לא רוצה לערער אותה ואת החיים שלה בשביל ספק

כן הייתי פותחת איתה ומדברת איתה על קשר שהיה *לך*, בכלל לא לדבר על הקשר שלה אלא לשתף בחוויה שלך, שהיתה לך יברה מאוד מאוד טובה אבל הקשר היה קצת תלותי ולא בריא או נגיד לספר שהיה חונק והרגשת לא בנוח לפתח קשרים עוד חברות ואחרי כמה זמן הרגשת שזה לא טוב לך ושחררת את זה בצורה x..

כשאת מספרת עלייך זה גם מעניין, גם נותן הרגשה נוחה וגם לא מרגעש שיפוטי והיא יכולה לקחת מזה מה שהיא רוצה...

מה שאני רוצה להגיד שגם אם אין בחברה משהו בעייתי זה לא בריא קשר כזה ולכן זה פותר לך את ההתלבטות..

לא שצריך לחצול אבל כן לעורר מודעות שכדאי לאוורר ולהיפתח לעוד כיוונים חברתיים

בהצלחה גדולה!!

ילדים זה כל הזמן התמודדויות חדשות...

נתחיל מהסוף, נשמע שדרכת בנקודה וזה מה שהפעיל אותה וגרם לה להגיב מתוך כאב.

נשמע שהיא כאובה על זה שכנראה היא לא מוצאת את מקומה מבחינה חברתית, שלא טוב לה, שלא כיף לה.

במקום לנסות לדחוק בה (נשמע שאת לא כופה ומאפשרת לא להגיע,

אבל פחות הייתי מתייחסת לזה בהאשמה ויותר מנסה ליצור שיח רגשי אם יש ביניכן קשר שמאפשר.

גם כאן נשמע שהיא יחסית מכונסת אז לא לכשות את זה באופן שפולש לה לפרטיות, אלא לנסות לפתח בעדינות כשאתן מדברות בכללית, ולאט לאט להרחיב

לדוגמא:

היא אומרת שזה לא אטרקציה, להגיד שזה באסה שזה עדיין לא מספיק כיף עם החברות החדשית מתוך השתתפות ולא בשיפוט, ולראות אם היא תזרום לדבר עוד)

לנסות להבעץין שזה מצב לא כיפי ולא נעים בטח עבור בת ביישנית להרגיש עוד לא חלק ולא למצוא מקום, ולהיות יחד איתה במקום מולה ❤️

את באמת עוברת לי להבין יותר את התגובה שלה.

האמת שבפעמים אחרות שניסיתי לפרש מה עומר מאחורי ולדבר על הקושי שלה (בדברים אחרים) היא ממש כעסה ולא היתה מוכנה לשמוע.

אולי אני כן אצליח עם זה הפעם. יש לי תחושה שהיא להדוף ולא תרשה לי להיכנס לדיבורים כאלו.

אבל אפילו לשנות את הדיבור הפנימי עליה שלי אולי יעשה משהו..

אפילו היכולת לנסות להבין את המקום שלה מייצרת בנו אמפתיה, ואני מניחה שהשדר יעבור גם בהתנהלות או במילים.

ואפשר גם לתמוך, או פשוט להביע הבנה

ולהגיד לה שזה בסדר שלוקח זמן ולכל אחת יש את הקצב שלה ולהגיל את זה שזה קשה ומכאיב

כן להסכים שהפעילות לא כיפית אבל לא תמיד להרשות להישאר בבית.

בסופו של דבר פעילויות הן חלק מדרישות אולפנה והרבה פעמים הן סתם חובה מעצבנת. בנות שלי גם לא אוהבות חלק ניכר מפעילויות , זה הגיל.

כמו שהעבודה תכריח אותך ללכת לפעילות שלא בא לך כדי להתגבש עם כולם...

לדעתי התגובה שלה מראה שהיא נמצאת בסוג של לחץ תמידי באולפנא והאירועים החברתיים הם רק סוג של קצה הקרחון.. כי ילדה שלא מעוניינת בפעילויות, ולאף אחד לא אכפת שלא מגיעה? זה אומר ששאר הימים היא סובלת והולכת רק בשביל הפן הלימודי, וזה הרבה מאוד ימים להעביר ככה לדעתי..

יש אפשרויות נוספות באיזור?

אבל אני אנסה למצוא הזדמנות לדבר איתה בנחת ולשמוע ממנה יותר איך היא מרגישה שם.

אחה"צ היא מעסיקה את עצמה בבית לרוב. לפעמים יוצאת כשיש פעילות בסניף או לנוער בישוב.

אבל היא היתה ככה גם קודם. טוב לה ככה...

הרגשתי חובה לכתוב לך!!

אני בחורה בי"ב וגם לי היה מאד קשה בתחילת בתיכון למורת שאני מאד חבורתית.

ונסיתי להמנע מכל הפיעלויות החברתיות שהיו ,

וכן רציתי לקבל אישור מאמא שלי שבאמת עדיף שלא אלך והיא לא עשתה את זה.

אני לא חושבת שאת צריכה להסכים איתה שכדאי לה להמנע מפעילויות כאלה אבל להבין שזה כל כך קשה בשביל בת להיות נוכחת במקומות כאלה בחברה.

בעצם שאת לא מסיכמה איתה את מצפה ממנה ללכת למקום שהוא סבל עבורה ולכן היא הגיבה ככה.

מסיכמה איתך שהמנעות זה לא הפתרון והיא בטח גם מבינה את זה ומאמינה שהזמן יעשה את שלו  (כמו שהיה אצלי)

האמת שאני דווקא לא ציפיתי ממנה ללכת. אמרתי לה שאני לא מתכוונת להכריח אותה, רק שבעיני זה הפסד לא ללכת.

אני מבינה שהיא כנראה ניסתה לתרץ תירוצים כי היה לה קשה להגיד לי שהיא לא מרגישה בנוח עם החברות שם ולכן קשה לה. ואולי תסכל אותה שלא קראתי בין השורות את הקושי האמיתי שלה? (כי להסביר שלא בא לה ללכת כי יהיה לה חם, כשאנחנו באמצע החורף, לא נשמע לי משכנע בכלל... אבל כנראה שבאמת זה רק תירוץ)

אחת על אחת?

לבקש מהמורה שתיתן לה פרוייקט עם בת שנראית לה מתאימה ולהזמין אותה אליכם הביתה לעבוד ביחד, או שאפילו יצאו מכמה שיעורים כדי לעבוד על זה?

לדעתי ככל שזה יהיה פרוייקט יותר מתמשך זה יותר יחזק את החברות ויעזור לה למצוא מקום במארג הכיתתי.

ובמקביל לחזק את הביטחון העצמי שלה שתרגיש בטוב להביא את האיכויות שלה בכיתה.

ועוד משהו - לוודא שאין משהו קשה שקורה לה חברתית. זה יכול להיות אפילו ברמה של חברה טובה שעזבה אותה לטובת מישהי אחרת, בגיל הזה זה כואב מאוד ויכול להביא לפחד מיצירת קשר חדש ולחוסר רצון להשתתף באירועים חברתיים כי היא לא מוצאת את עצמה

האמת שלאחרונה היה קטע לא נעים מול המחנכת שלה, שנתנה לה ציון נמוך על עבודה בצורה מאוד לא הוגנת.

דיברתי עם המורה, והיא קיבלה את הדברים ואמרה שתתקן. ובפועל הבת שלי אמרה שהמורה לא נתנה לה ציון חדש אבל אמרה שהיא נתנה לה 100 בתעודה במקצוע הנ"ל.

אבל היא עדיין אומרת הרבה שהמורה הזו מעצבנת בגלל מה שהיא עשתה לה. והאמת שאני ממש מבינה אותה...

(כשפניתי למורה, אמרתי לה שזה לא רק עניין הציון, אלא כל היחס שלהן נפגע בגלל הדבר הזה, כי היא הרגישה שנעשה לה פה עוול. אמרתי למורה שכדאי שתדבר איתה, והיא אמרה שהיא תדבר איתה. אבל נראה שהיא לא הצליחה ממש לתקן את הפגיעה...).

לא חושבת שזה הרקע היחיד למה שהיה עכשיו. כי גם לפני כן היא לא הכי התלהבה מפעילויות שעשו להן. אבל אולי זה מוסיף..

לבן שלי בתחילת השנה הייתה בעיה של יצירת אמון מול המחנך החדש

וזה היה ממש קשה לו

הוא ממש לא שמח ללכת לבית הספר וגם הייתה לו תקופה לא טובה מבחינה חברתית.

לדעתי זה היה קשור אחד בשני איכשהו.. אולי גם אצלכם?

אני אנסה באמת לדבר שוב עם המורה.

מקווה שהיא תצליח לעזור לה...

לשאול אותה איך הולך לה באולפנה? איך היא מרגישה באופן כללי? רק להקשיב, בלי לבקר, בלי לתת עצות, בלי להגיב, רק לשמוע. זו משימה שנשמעת קלה אבל בפועל היא קשה ממש להקשיב בלי לשפוט. בהזדמנות אחרת אחרי שממש הקשבת לה לנסות להעלות ולחשוב ביחד איתה על פתרון.

בהצלחה, נשמע לא קל!

שדיברתי בסוף עם המורה שלה.

דבר ראשון - היא אמרה שעל הפעילות הזו היתה אווירה כללית בכיתה שזה לא כזה כיף והרבה בנות אמרו שהן לא יגיעו (חלק גם לא הגיעו באותו יום בגלל הנטיעות בסניף), אז זה לגמרי משנה את התמונה...

אבל בכל מקרה דיברנו קצת על המצב החברתי שלה והמורה חשבה מה לעשות כדי לעזור לה להשתלב יותר (אבל גם אמרה שהיא כן רואה שיש לה כמה חברות שכן טוב לה איתן).

וגם ביקשתי ממנה לסגור יותר יפה את העניין של העבודה עם הציון הלא פייר.

בינתיים עוד לא הצלחתי להגיע לשיחה פתוחה עם הבת שלי על איך היא מרגישה באולפנא וכו', אבל ננסה להגיע גם לזה...

בהצלחה לכולנו בזה כי זה לא פשוט בכלל...