מבינה אותך. קורה לי גם שאני מתפוצצת לפעמים....

ואשמח גם לשמוע מהאחרות בנושא הגבולות.

אולי כדאי לעצור אותם הרבה לפני , לא לחכות שהם יעברו יותר גבולות ואת תגיעי לקצה היכולת.

קודם כול - את בטח מבינה שזו תקופה קצרה שתחלוף, נכון? כי הייתם חולים כולכם, וזו תקופה ממש ממש קשה, גם לילדים אבל בעיקר להורים. אז לא צריך לפחוד לגבי העתיד...

כתבת שאת בדרך כלל ממש חברה שלהם ועושה איתם צחוקים - זה מקסים! בע"ה כשקצת תתאוששו תחזרו לשגרה הכיפית הזו ❤️

שנית - חושבת שלא כדאי לצפות מהילדים להבין את סיטואציית המלחמה, את זה שיש אנשים שסובלים פי כמה מהם, והם צריכים להיות בהודיה תמידית על חייהם.

הם ילדים, בסופו של דבר, והם לא מסוגלים ולא אמורים להיות בהזדהות פנימית כזו עם אחרים...

מניחה שזה "נפלט" לך בסערת הרגשות ושאת מבינה את זה בעצמך... אבל כותבת בכל זאת.

שלישית - לעניין התפקידים: יש מליון עצות איך להאציל סמכויות ולחלק תפקידים קבועים לילדים. אצלי באופן אישי לא ראיתי שמשהו מחזיק מעמד יותר מדי זמן... ולכן בעיקר עשיתי שינוי מחשבתי: אני האמא פה, אני זו שאכפת לה מתפקוד הבית, והילדים - הם ילדים, ותפקידם בעיקר ליהנות מהחיים... אז פה ושם אני מבקשת מהם דברים, אבל משתדלת לא לכעוס אם הם מסרבים - כי מבינה שככה זה ילדים...

אולי אני טועה בגישה הכללית הזו, אבל כרגע זה מה שנכון לי...

כמובן, בתקופות מאתגרות כמו שרשרת מחלות הבית יוצא ככה לא מתוחזק בעליל, אבל בעיניי, לפחות כרגע, זה מחיר שעדיף לשלם אותו.

וזהו, בינתיים.

מאחלת לכם רפואה שלמה ורק שמחה!

זה הכפיות טובה ואני גם בגישה לך באופן עקרוני, שאנחנו ההורים צריכים להיות אחראים.

אבל אולי מי שלא עושה לא יודע כמה זה לוקח לעשות ולא יכול להעריך באמת את מה שאנחנו עושים.

רוצה שתהיה להם הכרת הטוב, שיעריכו אותנו ואת הרכוש שלנו

מדי פעם הם כן מעריכים... בעיקר הגדולים (מעל גיל 14) ואלה שיודעים בעצמם לסדר (כשרוצים), ואז אני מתרגשת ומודה על ההערכה, ואני חושבת שזה מחלחל.

לא יודעת איך להסתכל על זה בטווח הארוך...

די טבעי שאנחנו מתנהגים לא כמו שהיינו מצפים מעצמינו כשאנחנו עייפים פיזית או נפשית או לא מרגישים טוב וכו'. אז כדאי לסלוח לעצמך קצת.

מצד שני אפשר להבין גם את הילדים שגם הם לא מתנהגים בצורה רגועה כשהם עייפים פיזית או נפשית... ולילדים עוד יותר קשה להגיב בצורה מתונה, אין להם ניסיון חיים וראייה רחבה על דברים. אז אפשר לסלוח גם להם.

נראה לי שאם בעלך בבית עדיף לשלב כוחות ולראות איך מחלקים את העומס עם הילדים בינכם. נגיד הוא משכיב חלק ואת חלק, או אם יש לו יותר כח ממך אז הוא אוסף את כולם לסיפור או משהו ונותן לך ללכת לישון. אצלינו בערב שבת, בעלי בד"כ שפוך ברמות. אז אם גם אני עייפה מידי אני נשכבת  על הספה ומנמנמת, היום הרוב כבר גדולים אבל גם פעם זה עבד. הילדים היו רואים שאבא הלך לישון ואמא מנמנמת חצי ערה, לא כיף. היו משחקים לידי ולאט לאט זולגים למיטות או מביאים שמיכה ונרדמים על הספה השניה/ על שמיכה על הרצפה. אח"כ היינו מעבירים למיטות. זה רק בשבת. גם היום הקטן שלי כל ערב שבת נרדם על הספה ליד האחים הגדולים ומישהו מעביר אותו למיטה.

חוץ מזה ערב שבת זה זמן של מתח. לילדים ולהורים. ובטח אחרי שבוע שוחק במיוחד. כדאי מראש להנמיך ציפיות. להשתדל להשאר רגועים בעיקר כדי לא להפוך כל מתח קטן למתח גדול. להתחיל את הארוחה אולי בתיאום ציפיות עם הילדים. מה הייתם רוצים שיהיה? איך אתם יכולים לעזור לזה לקרות? לתת להם למצוא גם עניין בארוחה וגם פתרון אם משהו לא נראה להם. ולהנמיך ציפיות, לזרום עם מה שקורה. גם אם ילד נגיד כועס או עצוב, לא להפוך גם את עצמינו לכועסים ומאוכזבים מאיך שמתנהלים הדברים. אלה להגיב בצורה שונה מהתגובה שלו. זה עבודת חיים אבל שווה להשתדל יותר בשבת כדי שתהיה לכולם שבת מנוחה וכיפית.

דבר נוסף זה שאני לא בטוחה שאמא צריכה תמיד להיות חברה של הילדים. היא צריכה גם להעיר לפעמים. בצורה נעימה ובונה אבל יש בזה צורך..

כתבתי יותר מידי... רפואה שלמה ובהצלחה

אני גם חושבת שלא צריכה להיות חברה, אבל עדיין מחפשת את הדרך שמילה שלי תהיה מילה, אסרטיביות שקטה מה שנקרא, בינתיים רק לבקש לא ממש מביא לתוצאות 

כתבו לך כל כך הרבה דברים נפלאים,

רק רציתי להוסיף לגבי מה שכתבת על חוצפה והכרת הטוב,

זה לא בהכרח קשור לחינו,ולכן אם זה לא ככה זה לא אומר שזה כשלון שלך בחינוך,

זה נראה לי שיח שאנחנו פשוט צריכות ללמד אותם,

אבל לא מתוך עצבים,הם לא אשמים

כי ילד מטבעו הוא אגואיסט,וזה בדיוק הזמן ללמד אותו שיש עוד אנשים סביבו.

אפשר לעשות בבית שיח של הכרת הטוב לה',

ההרגל הזה יחלחל אליהם גם כלפי אנשים אחרים.

אפשר לעשות שיח של הכרת הטוב לסובב אותכם- לנהג אוטובוס,למוכר מכולת,לשכנה שטורחת על נקיון הבניין,לסבתא,לחברה וכו'

פשוט להודות להם ולפרט פרטי פרטים,

זה עוזר לפקוח את העיניים כמה יש לנו הכרת הטוב לסובבים אותנו,וכשהם יתרגלו זה ממילא יהיה גם כלפיכם.

מיותרים והרבה הרבה יותר גרועים.

אני כ"כ מתביישת בעצמי אח"כ.

אז אני הקטנה לא ממש יכולה לתת לך עצה, מה שאני כן יכולה לומר לך זה שלילדים אין שום מושג ודימיון מה קורה בעזה וזה באמת ממש לא שייך אליהם.

עם כל הכבוד שזה העם שלהם, כן?

זה כמו שאמא שלי הייתה אומרת לי שיש ילדים רעבים בהודו. ו??

וכך גם אני בעצמי היום.

אני יכולה לדמיין באמת מה עבר עמנו במצרים?

יש לי ממש את האפשרות להבין איך הכניסו ילדים במקום לבנים בפירמידות?

איך הטביעו אותם ביאור?

איך האמהות שלהן בכו והתחננו שזה לא יקרה?

כשאני בזמן הזה מתלוננת על הילדים שלי ועל הקשיים שלי, האם יש לי הכרת הטוב לקב"ה שהוציא את עמנו ממצרים?

שביטל את העבודת מהעולם?

אז אני באמת חושבת שכל אחד מבין בתוך המסגרת המצומצמת שלו וזה מאוד טבעי מהצד שלהם וגם מאוד טבעי מהצד שלנו שנרצה שיעריכו אותנו.

אז כשהילדים שלי לא מעריכים אותי והם לחלוטין לא מעריכים, אני מזכירה לעצמי שאלוקים הביא אותם לעולם כדי שאני אגדל אותם בטוב, עם קשר להערכה ובלי קשר להערכה.

סליחה שלא נתתי עצות יישומיות.

אני מאחלת לך בהצלחה מכל ליבי.

בס״ד

מזדהה עמוקות כי גם אצלנו זה ימים של ילדים חולים בבית, ואמא שנדבקה גם, וכמה אפשר להחזיק את זה בשלווה כבר? מקווה שהמשך החורף יעבור לכם בבריאות איתנה!

טוב עשית כשלקחת צעד אחורה והלכת לנוח!

לפעמים זהו, אנחנו כבר לא מצליחות לנהל את זה בטוב טעם וזה מעולה שהאופציה הזאת קיימת.

העלית הרבה נושאים חשובים ומעניינים. מנסה לענות לך את מה שנראה לי (בתור אמא שלגמרי בדרך בעצמה, כן?🙂)

1. אני חושבת שצריך כל הזמן להחזיק בראש שחינוך זה תהליך ארווווווווך-טווח. לעזור לילדים לעצב את האישיות שלהם לפי הערכים שאנחנו מאמינים בהם,

זה דבר שיכול לקחת שנים על גבי שנים. כמו גזע של עץ, שמתרחב טבעת אחרי טבעת בתהליך ממושך מאד. לפעמים מתוך תסכול על ההווה או חשש לגבי העתיד אנחנו שוכחות את העובדה הפשוטה הזאת ונבהלות או פוחדות שאנחנו כישלון - כשמה שחסר לנו זה פשוט זמן, כדי שהילדים יבשילו…

2. כשאני אומרת ״לחנך״, אני מתכוונת למשמעות הגבוהה ביותר של המילה. אידיאלית זה דרך דברים כמו דוגמה אישית / יצירתיות / להסביר להם בזמן רגוע וקרוב / להמחיש דרך סיפורים מעוררי השראה וכו׳. כשאני שומעת את המילה חינוך, אני מדמיינת איזה מורה דגול שכל התלמידים שלו זוכרים אותו בהערצה כזה. איזה יאנוש קורצ׳ק או אלבוס דומבלדור… ככה אני רוצה להיות. זה החזון. ככה רוצה להסביר שמתנה לרטש חודש זה דבר שצריך להעריך, ושלא קופצים על המיטות, או שלא מקובל לבלגן את החדר של ההורים, או שככה מתקנים אחרי שמתנהגים לא טוב. (בפועל ביום-יום זה הרבה פחות פואטי כאן 😅, ויש תסכולים, ולפעמים גם ציוויים, איומים וצעקות. אבל זה החזון. ובזכות זה שהוא קיים, בחלק מהזמן אני גם זוכה ליישם את הדברים).

3. אנחנו בדור חצוף… ככה זה… ככה גם הגמרא אמרה שיקרה לקראת הגאולה. לא כיף אבל זה חלק מהדור (החוץ מזה נפלא!) הזה. אני לא חושבת שזה אומר שצריך לוותר על לחנך את הילדים שלנו לכבד את מה שאבא ואמא אומרים. אבל צריך לדעת שנקודת הפתיחה שלנו מורכבת יותר מאשר בדורות אחרים.

4. בלי קשר לדור שלנו, ילדים טועים, לא מקשיבים, מתנהגים בצורה אימפולסיבית ולא מותאמת - וכמובן גם בצורה אגואיסטית - כי הם ילדים… לפעמים זה קשה לנו מאד, אין ספק. אבל כשנזכרים באמת הפשוטה הזאת, קצת יותר קל בהווה ומפחיד פחות לגבי העתיד (= זה לא אומר שהם יגדלו להיות מבוגרים כפויי טובה, עצלניים, אגואיסטיים ופוגעים. הם כאלה כרגע בחלקים מהזמן, כי הם עדיין ילדים. אם נמשיך לחנך בצורה טובה, בע״ה יבשיל להם ונראה פירות לעמלנו).

5. לגבי הכרת הטוב, מאד התחברתי למה ש@אם מאושרת כתבה. בנוסף לדבריה, אני גם חופשי אומרת בקול מתלהב כזה ״תודה אמא מתוקה שהכנת לנו טוסטים! את האמא הכי טובה!״. וזה גורם להם מיד לחזור אחריי במקהלה ולומר (מילה במילה 😂) ״תודה אמא מתוקה שהכנת לנו טוסטים! את האמא הכי טובה!״. עושה להם ולי טוב. להם כי ככה הם לומדים להכיר טובה. ולי כי מי לא זקוקה לפרגון כזה? וכמובן שאני מאד מאד משתדלת להודות להם מהלב כשהם עושים משהו בשבילי.

3. עשייה בבית, תפקידים קבועים וכו׳ - אין לי מתכון. אצלנו נכון להיום אין תפקידים קבועים אבל לא פוסלת שיום אחד יהיו. אבל אני כן רואה מגמה של יותר ויותר עזרה ושותפות ככל שהם גדולים ומסוגלים יותר (וגם מבינים יותר). אם זה לרדת למכולת בשבילי. להוציא אח צעיר מהמסגרת. להחזיק תינוק. לקלח אח קטן. לעזור לסדר את הקניות. לחתוך נייר סופר לפני שבת. לפני כמה חודשים בעלי התחיל להנהיג כלל חדש בשבתות שכל אחד צריך לפנות את הצלחת שלו כדי לקבל קינוח... ואגב, אני מרגישה שככל שהגדולים בבית מסוגלים יותר לעזור, כך זה גם מושך את הקטנים לעזור גם, כי ממלא נוצרת דינמיקה של שיתוף פעולה בבית. אז מה שנרכש עבור הגדולים הוא כבר סוג של סביבה טבעית לקטנים. (ושוב - אם זה היה נראה כמו תיאור פסטורלי תמידי, אז קורה לגמרי אצלנו שלצד העזרה יש גם את הפעמים שהם לא רוצים לעזור - ושזה מתסכל טילים).

בהצלחה יקרה ❤️

את מציגה בסיפור שלך התנהגות /התנהלות מתמשכת של הילדים  שאת לא מרוצה ממנה.  ובשבת הייתה התפרצות. אבל זה לא רק השבת.  אני מבינה נכון?

אם כן, אזלדעתי זה בדיוק המקום להבין שזה סוג של קו פרשת מים ושהגיע הזמן להתייעץ ולקבל הדרכה.

את נשמעת אמא כיפית וזורמת אבל איפה שהוא מתוסכלת מזה שאולי אין גבולות? לדעתי מפה יותר קשה לעזור לך כי מאד מותאם לכל אחת ולאימהות שלה ולאמא 'היא רוצה להיות.

בקיצור, חוץ מחיבוק גדול.נראה לי שלטווח רחוק שווה ללמוד קצת על העניין.

ואולי עם יותר מדי גבולות..

בתוך הבית אני מרגישה לפעמים שהם חוצים קווים אדומים, אבל לא בטוח שזה לא משהו שמאפיין את כל הילדים..

אני לא בטוחה שבנתי שדיברת על גבולות כמו על זה שיש התנהלות לא נכונה בבית. לא בקטע המרסן - גבולות אלא בקטע של אחריות של הילדים, שיתוף וכאלה.

ככה אני הבנתי.

את צודקת שרוב הילדים לא ששים לעשות עבודות בית וכאלה.

אז אם זה בגדר הסביר לך - הכל טוב (יש לי ילד שאומר תמיד- אני אעשה את התפקיד אבל אני גם מתלונן. קחי את כל החבילה)

אן את מרגישה שמשהו לא נכון, כמו שכתבת, אז אפשר ללכת ולבדוק בצורה אישית שנכונה לך ולמשפחה שלך.

איך לבנות את זה נכון.  

בעיני זה לגרום לילדים להרגיש רע עם הרגשה לגיטימית של חוסר כח לבצע משימה כלשהי.

זה לא שלי תמיד יש כח, זה לא שאני לא עסוקה בעצמי, אני כן יותר מבוגרת ויותר יודעת לנהל את זה, אבל בתור ילדה ידעתי? לא. בעיני זה פחות מתאים להוסיף כל מיני טענות של מי יותר מסכן ממי. צריך לתת אמפתיה ומוטיבציה 'חיובית'. נכון, אין כח, נכון לא כיף, צודק. אבל זה צריך להיעשות ואתה עכשיו קיבלת את התפקיד. ההבדל בין מישהו בוגר למישהו שקשה להתייחס אליו ברצינות הוא שבוגר מבין שלמרות שהוא מעדיף עכשיו לעשות x הוא מתגבר ומחכה עם זה כי הרבה יותר חשוב ונצרך שיעשה y. אתה רוצה לקבל בבית יחס של בוגר או של תינוק? תינוק לא עושה כלום מעצמו. אתה רוצה לחזור להיות תינוק? חיתולים ומוצצים ובקבוק?

דבר שני, אם רוצים להשוות נזק שילד עשה למשהו, זה בעיני צריך להגיע מהעולם שלו. איך היית מגיב אם אחד האחים היה מתעצבן על משהו ובתגובה גוזר לך את הילקוט או מזיק למשהו אחר שאתה אוהב. זה נשמע לך סביר? זה גם מצער, וגם אי אפשר עכשיו להשתמש בזה שוב. השחתה היא פעולה מאוד לא טובה וצריך לא להגיע למצב שאנחנו מגיבים ככה על משהו. אתה מרגיש נסער מאוד (למרות שאתה יודע שיש בקבוק כמעט מלא וכנראה ניתן לך מה שמגיע לך)? תיקח כרית ותפוצץ אותה בבוקסים עד שתירגע. תצא לסיבוב ריצה של שתי דקות לפרוק את המתח השלילי, אל תזרוק כסאות או תהרוס יצירות של אח שלך (דוגמאות מהבית שלנו). חשוב ממש, שיחד עם מה שאסור לעשות, לתת את הדרך של איך כן אפשר להתמודד עם משהו מסעיר כולל דרך פיזית לפרוק את הביעבוע.

חדר שינה, בחכמת בדיעבד, נכון היה כנראה להבין מראש שאת/הקטנה צריכות עכשיו יותר מנוחה ולכן הפעם פחות מתאים לאפשר להם לבוא. גם כאן, להסביר בגובה העיניים- אני לא הרגשתי טוב השבוע, אני יותר צריכה את השינה עכשיו ללא הפרעות, הפעם לא לבוא אלי לחדר, כשאתחזק/ שבת הבאה בע"ה אני מקוה שארגיש מספיק טוב ותוכלו לעשות מחנה. לדעת להגיד לא במיוחד בזמנים שמועדים לפורענות כמו חולשה פיזית או סף עצבים נמוך מאוד, אבל גם להגיד מתי כן.

גם בעניין ההפתעה המיוחדת, שוב בחוכמה שלאחר מעשה, יש זמנים שבהם עדיף להגיד מה זה, שהעצבים של הילדים קצת מתוחים כי גם הם אחרי שבוע קשה, אז לא להוסיף עוד מתח אלא להגיד מה ההפתעה. (ואם מפחדים שמישהו שבדיוק לא מסתדר לו יהרוס לכולם, אפשר לעשות קצת יחצנות, אבא חשב מה הכי יתאים לכם מכל מה שהיה בחנות או חיפשתי את הדבר שחשבתי שהכי ישמח אתכם, או כשהייתי בגיל של A ממש אהבתי את זה, וככה מראש הם עם פחות התנגדות).

ולסיום, אני חושבת שעניין הבחירה והריצוי זה באמת משהו שצריך לחשוב עליו, לפצח אותו אפילו, ולא שיש לי משהו שהוא המתכון להצלחה. אבל כמה נק' שכן אני חושבת עליהן-

*לעודד מאוד להתפתח או לבחור מעבר או מה שלא בגבולות שה"מסגרת" מציעה. נגיד סגנון לבוש, עיצוב השיער, חוגים, לעודד דברים שהילד מוצא בהם עניין גם אם בעיני זה חסר ערך או אני הייתי בוחרת תחומי עניין אחרים.

*הריצוי הוא חלק מהחיים שלנו, אנחנו לא עושים אף פעם רק מה שאנחנו רוצים, ויש דברים שאנחנו רוצים לעשות לא כי המעשה נעים לנו אלא מה שנגרם ממנו. צריך לנסות לתת לילדים כלים להגיד לא כשזה לא משהו שהם מחויבים אליו. מותר לא לרצות לשחק עכשיו עם חבר מסוים, ואני לא אכפה את זה. מותר לא לרצות לעשות בייביסיטר ולא לספק הסברים למי שפנה אליך למה, ככה. מותר שלא יבוא ללכת למשהו של השבט או הסניף ושזה לגיטימי וכן על זה הדרך.

*ילדים קטנים (וגיל 7 הוא בעיני עדיין קטן לעניין הזה) התחומים שהם יכולים לבחור בהם- מצומצמים מאוד. ילדים צריכים מסגרת וגבולות. לא להתבלבל בין מה שבונה ושם לעודד אותם לבחור (מתנה בסכום שאפשר, ממתקים לטיול, בגד שהם אוהבים, איזה סיפור מקריאים לפני השינה או במה לשחק עכשיו וכד')

לבין מה שזה עוד לא משהו שבריא להם להחליט עליו (מתי ללכת לישון, איפה מותר לקפוץ או לשחק בכדור, לא לקום לבית ספר וכד'). גם נוער עוד לא בשל לקבל החלטות חשובות בעצמו. צריך מאוד להיות שם ולשקף להם משמעויות של הבחירות שהם עושים. ולפעמים זה דק מאוד, איפה זה סבבה שהם יבחרו ואיפה זה פשוט לא. אבל בעיני אם זה מול העיניים, זה כבר מפחית את סיכויי הטעות. וללמוד על זה. לשמוע מהם עצמם על ההעדפות שלהם, מהדרכת הורים, מפודקאסטים ומה שיש לרשת להציע.

בהצלחה, אני לא חושבת שעשית שום טעות קריטית, ואם רק כשאת אחרי מחלה וילד בדיוק קילקל את הגביע על כלום, חטפת את הג'ננה- אז את נשמעת לי בשליטה גבוהה מאוד. תרגישי טוב, תרגישו טוב כולכם.

כמה זמן אתם מתכננים להשאר בדירה? אם בכל מקרה סביר שתעברו תוך שנתיים-שלוש או שאתם בשאיפה להשתקע לזמן ארוך?

מה ההבדל במחיר בין הדירות?

בדקתם האם אין חסרונות לדירת הקרקע שלא ידועים לכם? (לדוגמה: נמלים וחרקים אחרים, הצפות ביוב, חלון על הרחוב), כדאי לוודא עם הדיירים הנוכחיים אם אפשר.

שידת החתלה נראית לי אביזר מיותר, לא היתה לי אף פעם והסתדרנו מצויין בלי, בגדים אפשר לאחסן בארון שלכם או במגירות פלסטיק ולהחליף יותר נוח לי במיטה. אבל אם רוצים ואין מקום בחדר אפשר לשים בסלון.

לדעתי, עד גיל שנה וחצי לפחות, חדר וסלון אמור להספיק, אם אין לכם תוכניות לארח לעיתים קרובות.  

מכירה גם משפחות שבאופן קבוע הסלון שימש אצלם כחדר ילדים גם בגילאים גדולים, אבל זה נראה לי פחות רצוי.

.

אבל קלילים בהחלטות וגם במעברים...

הקטנה בקומת קרקע יקרה ב300 שח.

בגיל שנה וחצי מסתדרים כי התינוק בחדר או בחוץ?

אפשר אתכם בחדר, אפשר לסדר לו פינה משלו בסלון.

ואפשר שתהיה לו מיטה בחדר שלכם וגם לול בסלון וכל פעם תחליטו מה מתאים לכם, נגיד אם אתם רוצים לארח או סתם לעבוד בסלון עד מאוחר אז ישן בחדר ואם בערב אחר אתם מעדיפים פרטיות בחדר אז ישן בסלון.

הפורום הזה מיועד לשאלות לגבי גילאי בית ספר ומעלה.

אני חושבת שכדאי לפנות להדרכת הורים ובמקביל לאבחון. נשמע שהיא לא עושה את זה מ"רוע", ויכול להיות שזה יושב על קושי ממשי כלשהו.

לא מכירה מקרוב את התחום הזה, אבל נראה לי שהכתובת הראשונה לאבחון היא רופא הילדים, בתנאי שהוא מבין וקשוב.

בהצלחה, יקרה❤️

מצד אחד לשדר לה שאת שם בשבילה , מוכנה לעזור לה. לבדוק שהיא מקבלת מספיק הפתעות , חטיפים.

מצד שני כן להציב גבולות. שכן תהיה תוצאה כלשהי למעשה. האחריות עדיין צריכה להישאר עליה.

לבדוק מה קורה במעגל חברתי שלה. לפעמים ילדים גונבים כדי להרגיש גבר-גבר או חסר להם ריגוש או מישהו יותר חזק ( חברה חזקה) מכריח אותם.

גם אבא צריך להיות חלק מהתהליך. אמא לא יכולה להיות במצב הזה לבד. רק שתחליטו על קו אחיד לפני השיחה עם ילדה

חשוב לדעת שזה יכול להיות משהו פסיכולוגי קל מאד,

ראיתי מקרים כאלה, וכרגע הדבר שצריך להיות הכי חשוב לך כאמא, זה שהיא לא תתייג את עצמה כילדה רעה או עבריינית חס ושלום.

אל תשדרי לחץ ותטפלי בכלים מקצועיים ועניינים ועם המון המון אהבה כלפיה.

ולא נעים כשהילד שלך נכשל במשהו כזה.

אבל כדאי ממש לברר את שורש העניין. מה מהות הגניבה? מה עומד מאחורי זה. לבדוק אם זו לא דרך למרוד/ להשיג תשומת לב שהיא צריכה אותה. או שאולי בכלל היא בבעיה אחרת וזו זעקה לעזרה. ללכת לטיפול מתאים. ממליצה ללכת לטיפול מחוץ למסגרת ביה"ס בינתיים, כדי שלא יתייגו אותה. אם יעלה בטיפול משהו שחשוב לידע את ביה"ס אז לשתף.

כמובן כל זה אם זה אכן לא פעם ראשונה. 

היינו בוויט פול בבית שמש ונהננו מאד

יש גם בפתח תקווה.

יש את ירכא

ומג'יק קאס בדיסיטי

כל הנ"ל מקורים ומקומות ממוזגים שזה בעיניי הפלוס הכי גדול שיש....

דרך ויזה, ישראכרט, רמי לוי, ארגוני עובדים, חבר, הצדעה...

יכול לחתוך עלויות בחצי.

בריכה?

אולי לחפש שוברים בבהצדעה או הסתדרות המורים וכאלה לבאולינג/אייג'אמפ?

הן היו כבר בפאנקי מנקי אז מתחם שעשועים כבר היה...

חשבתי על מרכז מבקרים אבל לא מצאתי באיזור הזה

אם כי תלוי איך הקבוצה. זה בעיקר הרצאה ואז סיור קטן במוזיאון, אז השאלה כמה הם סבלניים. (אפשר לנסוע ברכבת הקלה מקריית אריה).

וגם אולי מוזיאון של אחת המחתרות. יש בהרצליה נדמה לי, ובתל אביב
 

וכיתה ד אולי הגן החי בפ''ת?

בכיתה ה או ו וזה היה מעניין ומחכים

נכון זה לא היה כיף חיים כמו לונפארק או בריכה

אבל לפעמים טוב לפתוח את הראש לדברים קצת מעבר

רכבת כבדה או קלה. העלות פרוטות והנסיעה עצמה היא חוויה. אפשר לשלב עם ים או משהו דומה.

ראיתי בפורום פעם שיש אוטובוס קומותיים. אבל לא זוכרת איפה.

עכשיו את פארק ידידיה ברבבה.

אפשר ללכת לבריכות.

פחות אטרקציה ללכת לשם

פארק הצנירים בקדומים

יש באלון מורה איזה מעיין ומנהרה עם מים.

יש עוד הרבה

אני הייתי נוסעת לבד וגם עם אחים שלי הקטנים בגילאים הרבה יותר צעירים. וגם הרבה ילדים בגילו נוסעים לבד לפנימיות.

אבל כמו שפילה כתבה, לגבי המעבדה הייתי חוששת שלא ידע לעמוד מולם, שלא יקחו ממנו מחיר מופקע או שירצו לדבר עם מבוגר

כלומר אם קורה משהו הוא יכול להתקשר אליכם?

(אם צריך להשאיר את הטלפון שם לתיקון זה בעיה)

את יכולה להתקשר מראש ולשאול מחיר, האם האחריות מכסה וכו'?

אם התשובה היא כן לשתי השאלות הייתי שולחת.

אין דרך נוחה להגיע לשם בתחבץ

אולי כבר סידרו משהו, אבל ממה שאני יודעת זה איזור לא נגיש

רק תבדקו שוב שההליכה לא מוגזמת

*לימדתי את כולם לסרוג גם את הבנים,זה עבד יופי אצלי.

*יצירה מושקעת לסוכות.

*גם קישוט לשולחן לראש השנה

*כנל גם לשבת,עשינו אגרטלים מצנצנות ריקות למשל,חבקים מגלילי נייר סופג,בירכונים,קופות צדקה וכ'ד חילקנו גם לסבתות.

*חיפשנו קרשים מפורקים ברחוב ובנינו אדניות פשוטות,שרפרפים,לא הכל יצא מוצלח אבל הם ממש נהנו.גם נתן להם קצת מושגים

*כולם אצלי שותפים במטבח. מכינים סלטים, מבשלים,שוטפים כלים.

חגים (כרטיסי שנה טובה, קישוטים לסוכה, לימוד הלכות?)

אקולוגיה (ללמוד על זה, להכין יצירות בצורה אקולוגית, ליצור עציצים בצורה אקולוגית)

גמילות חסדים(ללכת להתנדב, להכין עוגיות וברכות לחיילים/אנשים עריריים לפני שבת)

בין אדם לחברו (ביקור חולים, כיבוד הורים) 

חוגים:

אומנות (ציור/ פיסול/ צילום)

מלאכות יד (נגרות/ קדרות/צורפות/ רקמה/ סריגה/תפירה)

בישול/אפיה

טיול

חיות

התעמלות

דרמה/ תיאטרון

נושאים:

חקלאות/ גינון (איך מגדלים חסה ואיך מוסקים זיתים ומכינים שמן זית...)

מדע/ טבע (לצפות בכוכבים, לחקור את החרקים בוואדי הסמוך לבית...)

היסטוריה/ גיאוגרפיה של ארץ ישראל

וואו, זה נשמע השקעה ממש!! כל הכבוד לך!! בהצלחה!!

זה בבית אבל אפשר לעשות גם בבית ספר

משחקי קלפים ודימיון 

משחקים חינוכיים

והוא לא נועד לפרסומות (או להבאת קישורים מכל מיני מקומות).

גם יפגע בה, גם רוב הסיכויים שלא ישתנה משהו בעקבות זה. מקסימום היא תאמר לבת שלך לחגור. זו לא אחריותנו לחנך אנשים . ממש מבינה אותך. גרה בעיר , אבל עיר קטנה , לא כבישים מהירים . ואין מצב ליסןע לא חגורים גם נסיעה של 2 דקות.