בהריון התחילה לי צניחה של צוואר הרחם. זה מאוד הציק וגם גרם לדימומים מידי פעם. בעקבות זה רצו שאלך להערכה האם אני יכולה ללדת רגיל או שצריך קיסרי. התור הקרוב ביותר היה לקראת סוף שבוע 37.
בשבוע 36 אני ובעלי חלינו בשפעת. ארבעה ימים לא תפקדנו. הכביסה נערמה, הכלים הצטברו, הבית התבלגן והילדים השתגעו. בקושי עשינו קניות בסיסיות. לא הספקנו לקדם כלום ללידה.
מהיום השלישי התחילו לי צירים. לא מאוד תכופים וכואבים, אבל לאורך כל היום והלילה. ביום החמישי הרגשתי שהשפעת עברה. עוד השתעלתי והתעטשתי, אבל החולשה ותחושת המחלה עברו. בעלי עוד היה ממש חולה, בקושי זז מהמיטה.
אני מתחילה להחזיר את הבית למצב לא קטסטרופלי. על כל עשר דקות עבודה אני נחה שעה, כדי לא להתיש את עצמי. בינתיים הצירים ממשיכים כל עשר דקות בערך. מורגשים היטב, אבל עוד לא "זה". אנחנו מדברים על כך שאם הצירים יתחזקו בעלי לא יוכל לבוא איתי ללידה ומחליטים במקרה הצורך להזמין את אמא שלי.
בנוסף, אחותי ביקשה ביום ראשון שנבוא להורים לשבת הזו. אמרנו שנבוא, בהנחה שנרגיש טוב. יום רביעי אנחנו שוקלים לבטל ומחליטים לחכות לחמישי. יום חמישי אני מרגישה טוב, אבל בעלי עוד חולה אז שוב שוקלים לבטל.
יום שישי, אני כבר ביום הרביעי של צירים כל עשר דקות. בעלי מרגיש יותר טוב ואנחנו מחליטים לנסוע. בזמן שאורזים אני במהירות מארגנת תיק לידה "למקרה ש..."
מגיעים להורים. אנחנו ישנים אצל הורי בעלי. גיסתי גם בהריון ובאופן טבעי הרבה מהשיחות סביב זה. חמותי שואלת מה התכנון אם אלד בשבת. אנחנו עונים שהשבת אנחנו שם, שבת הבאה אחותי תהיה אצלנו ואז נראה. אף אחד, כולל אני, לא חושב שהלידה תהיה באמת באותה שבת.
בוקר שבת. אני מרגישה חוסר נוחות ומתקשה לשבת. הצירים עדיין בממוצע כל עשר דקות, כמו בכל הימים האחרונים. הבנים מתפללים במניין ותיקין ואז אנחנו עושים קידוש. בעלי קורס לנוח ואני הולכת עם הקטן לתפילה ומשם לבית הורי. הגדולה ובעלי אמורים לבוא מאוחר יותר.
אנחנו מגיעים לבית הכנסת, אני לוקחת מפתח מאמא שלי ומחליטה לא להשאר בגלל שאני עדיין משתעלת. אפילו לא מתעכבת להגיד שלום לאחותי ולסבתא כי נראה אותם בארוחה עוד חצי שעה.
בדרך מבית הכנסת לבית הורי הצירים מתחילים להתחזק. אני מבינה שהם עלו רמה כשאני נאלצת לעצור ולהחזיק בגדר בגלל הציר. אני והקטן מגיעים לבית הורי ואני לא מסוגלת לשבת. יש צירים כואבים כל 3-5 דקות.
בעלי מגיע. אני אומרת לו שהצירים עלו רמה וצריך לנסוע. הוא הולך להביא את המכונית מבית הוריו. אני אומרת לאמא שלי, שהגיעה בינתיים, שאנחנו נוסעים והיא מארגנת לנו במהירות אוכל לקחת.
הצירים מצטופפים ומתחזקים. אני בורחת לחדר של אחותי וכורעת ליד המיטה שלה. ככה אני מצליחה לעבור את הצירים יחסית בטוב. בין לבין אני יוצאת מהחדר כדי להגיד לילדים שאנחנו עומדים לנסוע והם ישארו עם סבא וסבתא.
אמא שלי באה לעזור לי ואני אומרת לה שעדיף להזמין אמבולנס כי אני מחילה להרגיש צורך ללחוץ. אני משתדלת להיות שקטה כדי שהילדים בחדר ליד לא ילחצו.
הצירים מצטופפים ומתארכים ואני יותר זמן בציר מאשר במנוחה. בעלי חוזר ומעדכנים אותו שהזמינו אמבולנס.
האמבולנס מגיע, הפרמדיקית מסתכלת עלי ומזמינה נט"ן. היא אומרת משהו על חוסר האחריות של המיילדת שלא הסכימה לבוא איתם באמבולנס ומנסה לברר אם גרה קרוב מילדת אחרת.
אני בעיקר מנסה לא לצרוח כדי לא להלחיץ ילדים ולהתאפק לא ללדת על השטיח של אחותי.
הנט"ן מגיע ועוזרים לי לעלות אליו. אני עם עיניים סגורות רוב הזמן. אין לי מושג איך נראו הפרמדניקים בכלל. הנסיעה היתה סיוט. הזוית של הכיסא היתה ממש גרועה וכל ציר אני צורחת כמו חיה פצועה ומועכת לפרמדניק את היד. בעלי מעדכן אותם שלא ברור שאני יכולה ללדת רגיל והם עונים "אם היא יולדת, היא יולדת"
באיזשהו שלב אני מרגישה ממש צירי לחץ ושואלת כמה זמן נשאר. עונים לי שחמש דקות אז אני מצליחה לא ללחוץ בכל הכח.
נכנסים לחדר לידה הפרמדיק מעדכן את הצוות שאני יולדת עכשיו ושבעלי אמר משהו על אולי צורך בקיסרי. מצליחים להעביר אותי למיטה. אחרי פחות מחמש דקות התינוקת בחוץ.
ברגע שהיא בחוץ אני מרגישה נהדר. מפטפטת עם המיילדת ועונה על כל השאלות.
התינוקת בריאה וקטנטנה, פחות מ2.5 קילו. בגלל שהיא נולדה לפני שבוע 37 אני לא יכולה אפס הפרדה וקצת מתבאסת מזה.
