אני שלישית במשפחה. יש לי אח ואחות שמבוגרים ממני (ועוד כמה אחים צעירים).
אחי הבכור גדול ממני בשלוש שנים (הוא היה שמינסט כשאני הייתי חמשושית), ואחותי בערך בשנה וחצי. אחי התחתן עם מישהי שטיפה מבוגרת מאחותי, ואחותי התחתנה עם מישהו שקצת יותר מבוגר ממנה.
לאחי הבכור יש מעמד מיוחד בבית. זה מתבטא בהמון דרכים, הנה כמה דוגמאות (גם אם הם לא רלוונטיות להיום, רק כדי שתבינו):
הוא עושה הכי פחות בבית. לא יוזם. לא מנקה. לא מסדר. לא עורך. לא מגיש. לא שוטף כלים. לא כביסה. לא בישול. לא אפייה.
אם יבקשו ממנו להוציא את הזבל, הוא יוציא, אבל אף פעם לא יעשה את זה מעצמו.
כל שאר האחים והאחיות - שותפים בכל הדברים הנ"ל. לפני פסח, אמא מכינה רשימה של מה כל אחד אחראי לנקות - הוא אחראי רק על החדר שלו (אה, והוא היחיד מהילדים עם חדר לבד).
לכאורה, זה סוג של מעמד יותר מההורים שלי - כי הם כן שותפים במלאכות הבית.
אבל גם מעבר לצד של החובות - הוא תמיד היה מקבל את המושב הכי שווה באוטו. מחליט החלטות לכולם. כאילו מעין מנהיג מורם מעם.
ושיהיה ברור - אני אוהבת אותו מאוד, מעריכה אותו מאוד, מכבדת אותו מאוד. ב"ה הסתדרנו בלי השותפות שלו, וכשהיה צורך ספציפי לעזרה - ביקשנו, והוא תמיד הושיט יד. ועדיין, יש לו את הסמל סטטוס של הבכור.
ועכשיו אליי: כאשר מציעים לי לצאת עם מישהו שמבוגר מאחי הבכור - אני נוטה לפסול על הסף, כי אני 'מפחדת' לערער את המבנה המשפחתי שלי, פוחדת שאחי הבכור ירגיש שזה יאיים על המקום שלו, כאילו שהבכורה תעבור למישהו אחר. אולי זה משהו שאני מדמיינת, ואני לא רוצה לדבר על זה עם אחי ולפתוח מולו חזית כלשהי, אז בנתיים אני מסננת הצעות מבוגרות מידי.
אתם חושבים שאני מגזימה? זה נשמע לכם הגיוני? או שזה משהו שאני צריכה לעשות איזשהו עבודה עצמית כדי לשנות את התפיסה שלי?
