כמעט לכל בעלי העיינים המיוסרות והנוגות יש אותו סיפור.
אנשים שלא אהבו אותם מספיק, שאהבו אותם עם תנאי, כישלונות, חלקים מהלב שלהם שאחרים השאירו זרוקים לכל עבר. זכרונות מפוחדים ורחוקים, געגועים.
כמעט אף אחד לא מדבר על אלו שאהבו אותם יותר מידי. כן, יש כזה דבר יותר מידי.
הם אף פעם לא הרגישו לא מיוחדים מספיק, או לא חכמים מספיק. כולם תמיד אהבו, האמינו, תלו בהם עיינים מייחלות.
לפני שהן נולדו, הדביקו עליהם במפעל את המדבקה- המושיע.
אז הם אומנם תמיד האמינו בעצמם וכמעט ולא נכשלו, וכשכולם דיברו על חוסר ביטחון הם ידעו שזה לא משהו שנם יכולים לבזבז עליו זמן, יש להם משימה.
אבל לפעמים אחרי כל הניצחונות וההצלחות והאהבה והטוב. כשהם עלו למיטה וסגרו את כל הדלתות מפני העולם בחוץ, הם הסתכלו על עצמם במראה והרגישו כל כך רע שכולם אוהבים אותם סתם.
להיות מושיע , גם אם יש לך את כל היכולות בשביל התפקיד, זה מפחיד. לפעמים כל מה שאני רוצה זה להוריד את כל גלימות החוזק וההצלחה ולהסתכל בירח בלי לפחד מהכיוון שהמחשבות ילכו אליו, מהלב שכואב בלי סיבה, מהרצון לברוח מהכול, לפרק את הלוז את התוכניות והתבניות ואת הגדרות שגדרתי בהם את עצמי כדי לא להתפרע מידי.
לפעמים בא לי לקחת הכל אל הקצה, להתפרק ולהרכיב את הכל מחדש. לא לפחד מהלבד. לא לדבוק באף מסגרת. לפרק ושוב לפרק ושוב לפרק. בסוף אני אצליח לבנות. וכשאני אבנה זו תיהיה אני באמת.
