לפעמים, כשהכל שקע לדיכאון והיה שחור קודר, שי כתב. אחז בעיפרון, בעט, במה שהיה קרוב, ופשוט כתב.
הכניס למילים החיוורות על הדף את כל תסכולו, שאיפותיו, חייו. ואז, כמו תמיד, שי הסתכל על הנייר בעצב. קרא פעם אחת. פעמיים.
וזרק לפח.
למה? אנשים שהכירו שאלו. את מה אתה זורק, את החיים? את השאיפות, את מה?
את מה? הוא שאל את עצמו, ובשונה מכולם ידע את התשובה. את עצמי, היה לוחש בשקט, אחרי שכולם הלכו ורק הוא נשאר להקשיב לתשובה. את השער לעצמי.
ללב הזה שכל אחד יכול לקרוא בשתי מילים, וזה הדבר הכי מפחיד בעולם.
שי אהב לכתוב. שי לא אהב להחשף. אז שי זרק.
---
"בוקר". הדר קיפצצה על מיטתו של שי, צוחקת.
"הדרוש!" חייך ישי חיוך מופתע. "מה את עושה על הבוקר בבית חולים?"
הדר צחקה, מלאת מצב רוח כתמיד. "יש לך יום הולדת היום, אז אני ואבא הגענו לחגוג לך! הוא עוד מעט יבוא עם מלא הפתעות..." עיניה זהרו בשובבות.
שי עצר לרגע וחשב. נכון, יש לו יום הולדת היום. 17. 17 שמח. שמח. שיהיה שמח, הלוואי.
"לא זכרתי" הוא העיר בחיוך. כי בתוך כל הכאב הזה, מי יכול לזכור יום הולדת?
הדר הסתכלה עליו, מהורהרת פתאום. אולי קלטה את זהרורי העצב בעיניו, אולי לא. "גם את היום הולדת שלי תשכח? שנולדתי?"
שי חשב לרגע. "לא, מתוקה." ענה. "אי אפשר לשכוח אותך. את הכי חשובה בעולם. וגם אם אני אשכח את היום הולדת שלך, בטח אני לא אשכח שנולדת. את חשובה, מותק. החיים שלך חשובים, ואף אחד לא ישכח אותך. גם אני", קרץ, "רק שכחתי לשניה. ואת יודעת מה? תמיד יזכירו לי שיש לי יום הולדת ושאני חשוב. תמיד יזכירו לי מי אני. גם כשאני שוכח."
הוא הביט בה, באחותו הקטנה, הכל כך בוגרת אחרי הפיגוע המקולל הזה שפצע אותו, ותהה אם הבינה. אם יום אחד תוכל להכיל את כל האהבה, את כל האושר שיהיה לה. ויהיה, הלוואי. מגיע לה.
----
בלילה, אחרי שכולם הלכו, שי שוב לקח דף. וכתב, את הנשמה כתב. כמו תמיד. ואז קרא. פעם. פעמיים. וחשב על הדר, וחייך. המילים החיוורות נשארו על המדף, פותחות פתח לסיפור חדש ועלום, ובכל זאת כל כך מוכר.
והוא לא זרק אותם. הוא הסתכל עליהם שוב, ונזכר.
