ומה קורה אם אנחנו חושבים הפוך?
וכל אחד מושך לכיוון שלו/ה?
אז...
היא נורמלית, הוא נורמלי
ובכן, זה מצב שקורה ל100 אחוז מהזוגות בקירוב...
וממש לא רק לזוגות ״טריים״
זה יכול להופיע גם אחרי 20 שנות נישואין ויותר.
וכאשר אנו ניצבים אל מול קונפליקט זוגי לרוב נחווה מחשבות, רגשות ותחושות לא קלים.
ההרגשה הזו
של הריחוק פתאום,
והפחד הזה מהריחוק פתאום
ומה הוא אמר?! ולמה הוא אמר?!
ומה, אני כבר לא חשובה לו?!
למה???
למה הוא פוגע ככה?
למה להעליב?
למה להקניט?
למה ליצור מציאות מגעילה שכזאת?!
ואז,
אחרי המילה המעליבה
או המשפט
או הבעת הפנים
או המקרה
או הסאבטקסט -
משתבללים.
ולא רק שההשתבללות הזו מעצבנת לכשעצמה,
היא גם מביאה איתה עוד יותר מחשבות רעות,
עוד יותר דמיונות מפחידים
עוד יותר הסקת מסקנות מרחיקות לכת,
תסריטי אימים כמו שרק המוח יכול לתסרט,
בדידות,
הגולה הנוראית הזו בגרון,
בכי לכרית
הרגשה של קיפוד מכווץ בחדר שרק רוצה לישון ולקום עוד שנה שהכל יסתדר, ואם אפשר שהאיש יבוא עם זר פרחים ומילת סליחה ענקית מודבקת עליו,
ישתפך עד כמה הוא מצטער
עד כמה הוא טעה
ועד כמה את נהדרת ומושלמת ומה הוא זכה שיש לו אותך?!?
ובגלל שלרוב כל זה לא קורה,
לפחות לא במציאות אלא רק בחלום,
אז מרגישים עוד יוצר מבואסים
עוד יותר קטנים
עוד יותר כועסים
עוד יותר פגועים
"איזה חצוף הוא! מה הוא חושב שהוא דיבר אליי ככה?! מה זה פה?!"
ושוב המוח והרגש משתלטים והרגשה של מחנק שהכל סוגר והריחוק והניכור מקבלים ממדים מפלצתיים פשוט מריב אחד קטן...
אז מה עושים?
קודם כל נושמים.
נושמים עמוק ומבינים שאנחנו יצורים אנושיים נורמליים עם רגשות וכעסים
ומותר לנו להרגיש פגועים אם משהו פגע בנו.
אחר כך אומרים לעצמנו כמו מנטרה (אפילו שלא נאמין לעצמנו בהתחלה, עדיין לחזור ולומר):
הכל יהיה בסדר!
זה משברון וממנו נצמח!
בסוף הזוגיות תתחזק מזה!
להחזיק מעמד, זה יפתר!
זה יעבור והכל יהיה בסדר!
אין שום אפשרות אחרת!
(כן, גם אם המוח והכעס כבר גלשו לדמיונות על גירושין, חלוקת רכוש, הסדרי ראייה ואיך הילדים יגיבו וכו׳ וכו'...)
להרגיע את עצמנו ולהיות בטוחים שזה יסתדר לטובה!
אחרי שנתנו לעצמנו לגיטימציה,
ואחרי שנרגענו
קובעים לדבר על זה!!!
לדבר לדבר ושוב לדבר
זה הדבר אולי הכי חשוב בזוגיות!
אז עם כל האגו הגדול
ועם כל הפגיעות
נותנים לעצמנו איזה כמה שעות שבהן כל אחד חושב על מה שנעשה עם עצמו ותופס קצת דיסטנס,
כל אחד מעבד עם עצמו מה הרגשתי?
מה היה חשוב לי כאן בעצם?
איפה זה נגע בי בדיוק?
ואחרי העיבוד והבירור העצמי האישי -
לבוא לשני/ה,
כמה שזה מרגיש מאולץ, קשה לאגו וכו'- לבוא ולדבר!
לפתוח ולומר שאני מאוד רוצה לדבר
שזה חשוב לי מאוד
לברר האם יש עכשיו זמן לשיחה רצינית וארוכה, בלי הסחות,
בלי ילדים צועקים ברקע
בלי עבודה שחייבים עכשיו לרוץ אליה,
בלי סדרה או מונדיאל שיש עכשיו בדיוק ונרצה לסיים מהר,
פשוט לברר האם אפשר לדבר עכשיו? אבל שיחה עמוקה וטובה.
אם כן - מה טוב.
פותחים הכל.
את אומרת מה שעל ליבך, הכל, והוא שומע.
אחר כך הוא אומר את כל מה שעל ליבו ואת נקודת המבט שלו, הכל, ואת שומעת.
לא מפסיקים לברר עד שהעניין מוצה עד תום!
בלי פירור שנשאר לא פתור!
ולא רק זה,
אלא גם עושים הסקות מסקנות וסיכום בסוף.
אפשר ביחד ואפשר אפילו לכתוב את זה במקום אישי ולזכור.
כמו ״רשימת דגשים בזוגיות שלנו" (לדוגמא):
1. כשאני נפגעת אני צריכה שקט
2. כשבעלי אומר לי איקס הוא מתכוון וואי
3.אם אני עושה א׳ בעלי מרגיש לא כל כך כיף
4. המוח שלי שונה מהמוח של אישי, אני מפרשת ככה את זה והוא ככה, פשוט כי אנחנו שונים ובלי שום כוונה רעה
5. בפעם הבאה שזה קורה - יהיה טוב אם נעשה / לא נעשה / נשים לב / ניזהר יותר מ...
אחרי הרשימה הזו
לזכור תמיד שאת אוהבת את בעלך
ובעלך אוהב אותך
ורוב הסיכויים שלא הייתה לו כוונה לפגוע, אלא אמר מה שאמר או עשה מה שעשה מהרגל / רוח שטות / שיעמום / לחץ / עייפות / חוסר תשומת לב / שוני בפירוש המשמעות במוח שלו וכן הלאה.
אחרי ההבנה המאוד חשובה הזו אפשר להתקדם.
אז הוא כעס כי הוא הרגיש ממש רע עם עצמו.
אז הוא כעס כי הוא תפס את התגובה הנפגעת והמתרחקת שלי כביקורת שלילית כלפיו שכאילו אומרת לו: "אתה לא בסדר! תתבייש לך!"
אז הוא כעס כי אולי הוא מאוכזב וכועס בכלל על עצמו שפגע בי בכוונה או לא ומתוסכל מזה וזה יוצא בצורת כעס או צעקה
אז הוא כעס כי הרגיש שדוחקים אותו לפינה
וכן הלאה
ואני?
אני כעסתי אולי כי המילה הזו מתפרשת במוח שלי כפוגענית
אז אני נפגעתי כי אולי הרגשתי שאני לא חשובה לו
שאני לא מקום ראשו אצלו
שאני לא מושלמת בעיניו
שהוא לא מכבד אותי כמו שאני מצפה ורוצה
וכן הלאה.
אחרי ההבנה והתובנות הללו שעולות לנו,
אפשר לתווך אותן אחד לשנייה, שכל אחד יעשה ״ביקור הדדי״ בלב של השני,
ברגשות של השני,
בדפוסי החשיבה והמוח של השני,
שכל אחד יכנס רגע לראש של השני ממש כמו משחק תפקידים,
ואחרי ההבנה השלמה הזו את תביני בדיוק מה גרם לו ולמה
והוא יבין בדיוק מה קרה לך ולמה
ותוכלו להמשיך בחיים ביתר כיף ואהבה עם ההבנות והתובנות החשובות הללו.
ואם אין זמן לשיחה ארוכה אומרים: ״חשוב לי לדבר.
עכשיו לא מסתדר, מתי כן אפשר?״
ולקבוע זמן מדויק, עדיף כמה שיותר מוקדם,
לפנות את הכל ושזה יהיה ראשון בסדרי העדיפויות
אבל לא לוותר!
לקבוע!
לדבר, ללבן
עד הסוף!
ולזכור - ממשברים צומחים.
ולזכור גם –
שמכיוון ששניכם בני אדם שונים,
והמוח שלכם מפרש בצורות אחרות לפי דפוסי ילדות ודפוסים אחרים שמשפיעים עליו,
כל אחד מכם מפרש שונה את אותה סיטואציה.
אז מצד אחד בעלך צריך להבין שאין צורך לכעוס, כי את הבנת מה שהבנת מדבריו כי כך המוח שלך פירש את הדברים,
כך שלל החוויות, הרגשות והמחשבות שלך אישית גרמו לך להרגיש - כי את זו את
ואי אפשר לעשות ניתוח לשינוי מוח עדיין...
ואת צריכה להבין ולא לכעוס עליו ש(למשל) המוח שלו פירש את הסיטואציה כפוגענית כלפיו, כיוון ששפטו אותו לחומרה *לפי דעתו והרגשתו*
המוח שלו, על שלל דפוסיו וכל המטענים שהוא חי וסוחב איתו מינקות פירש שאם אשתו אומרת לו ״נעלבתי ממך שאמרת לי כך וכך״ - אז זה אומר כנראה שאשתו חושבת שהוא אפס, לא יוצלח, לא משהו
וזה אומר שהוא חושב על עצמו גם דברים רעים - ובגלל שאי אפשר לחיות בנוחות עם כל התחושות האלו - המוח שלו רוצה ישר להדוף אותם ממנו, שלא יהיו שם
אז זה מתבטא בצורת כעס.
אז זה מתבטא בצורה שהוא אומר לך ש*את* לא בסדר שככה הבנת ולא דנת אותו לכף זכות
זה קצת מוריד ממנו את כל המטען הכבד הזה של התחושות הללו,
בין אם במודע ובין אם בתת מודע.
לכן העבודה של שניכם היא להבין אחד את השניה לעומק.
וההבנה הזו יסודה בכך ששניכם בני אדם שונים
עם מוח אחר
עם דפוסי ילדות שונים
עם מטענים גנטיים וסביבתיים שונים
עם שלל חוויות ואירועים שעיצבו את מי שאתם
ומעצם כך התגובה והפירוש שלכם לאותה סיטואציה בדיוק שונים בתכלית.
אחרי שתבינו את ההבנה הראשונית הזו יחד
אפשר שבעלך ירגיש רגע בנעלייך, ינסה לחשוב מדוע את, כי את את, כן נפגעת מהמילים הללו, להבין ולהזדהות.
ואת תיכנסי רגע לנעליים של בעלך ותנסי לחשוב מדוע הוא, כי הוא הוא פירש את הפגיעות שלך כמתקפה נגדו או כחוסר הערכה שלך אותו, או כהקטנה שלך אותו בעינייך וכן הלאה.
אחרי ההבנה היותר עמוקה הזו תגיעו להסכם
בהסכם מסכימים שמותר להביע רגשות.
שלא צריך להתגונן ולהדוף רגשות של השני.
שהרגשות לגיטימיים.
שאם פעם הבאה את אומרת : ״פגע בי שקראת לי חפיפניקית״
הוא מקשיב ולא כועס
הוא לא חייב להתנצל ישר ואפילו לא להגיב
(זה יכול להיות בהמשך, אחרי שהוא יתקדם צעד צעד בתהליך הזה)
אבל הוא כן צריך להקשיב ולהכיל את הרגש הזה שלך ולא לבטל אותו.
ופעם הבאה שזה יקרה,
את צריכה להכיל את הרגש הזה של בעלך שמרגיש מותקף או לא בסדר ולומר לו אולי בסוף ״אתה טוב ואני אוהבת אותך. אני רק אומרת עכשיו מה פגע בי נקודתית, וזה ממש לא אומר שאתה רע או שאני חושבת עליך דברים רעים, ממש ממש לא, רק רוצה לבטא שבגלל שאני אני ובגלל שככה גדלתי המילה הזו מתפרשת אצלי כפוגענית.
אני בטוחה שלא התכוונת כי אני יודעת שאתה טוב
אבל בבקשה אם תוכל להשתדל לא לומר אותה יותר כי לי היא מזכירה דברים לא כל-כך נעימים״.
ההסכם הזה ביניכם,
שתחילתו בהבנת השוני ביניכם ובמוחכם,
דרך הבנה עמוקה אחד של השני
וכלה בהסכם שמותר לפרוק ולהרגיש ולא מבטלים רגשות ומנסים לבוא אחד לקראת השני ולתקן אצלנו מה שלוחץ על כפתורים פחות נעימים אצל בן זוגנו,
צריך להיעשות בזמן רגוע וטוב שלכם,
שאתם בקירבה ולא בריחוק,
בלי הסחות דעת אפשריות,
עדיף על בטן מלאה ושמחה ובמצב רוח טוב.
בטוחה שתצאו עם הרבה תובנות על עצמכם ועל החיים בכלל.
קבלו את עצמכם
את הרגשות שלכם.
זה לא קל בכלל ואפילו מעצבן מאוד להרגיש שגם פוגעים בך וגם לא נותנים שום לגיטימציה לרגש הזה
וגם עוד כועסים ומאשימים!
זה כמו להוסיף חטא על פשע בריבוע!
וזה גם לא קל להרגיש שמישהו בוחן אותך בזכוכית מגדלת ועל כל נפילונת הכי קטנה שלך ישר נפגע,
כי זה גורם לך להרגיש בן אדם ירוד ושפל, ולהרגיש קטן בעיני עצמך ובעיני אשתך.
והיית רוצה שיותר יחליקו לך על טעויות,
יותר יתייחסו בסלחנות,
יותר יגידו ״הוא בטח אמר את זה כי נפלט לו בלי להתכוון
או כי הוא ממש עייף
עובד ממש קשה
טרוד
עמוס
לחוץ
דואג, רעב
אז יאללה נחליק לו הוא בעצם טוב מאוד במהותו..".
וזה חשוב גם להפנים את העובדה האנושית והלפעמים מאוד מצחיקה הזאת
(ולפעמים מאוד מעצבנת ומבאסת הזאת, תלוי במצב רוח):
יש לנו אנרגיה מוגבלת.
אנחנו רק בני אדם.
אם השקענו x אנרגיה במשהו כזה ואחר, זה באופן ישיר גרע לנו מסך כל האנרגיה שיש לנו לדברים האחרים והבאים בתור, עד כדי גמירה מוחלטת של הכוחות.
אז תיעול האנרגיה המאוד מוגבלת שלנו לדברים חשובים ומתועדפים שאנו בוחרים יום יום לעשות זו המציאות האנושית המעוררת האמיתית
וחסל סדר הלקאה עצמית, רגשות אשם ורגשות של "אני כלום מכלום ואיך כולם מצליחים ואני לא״
כולם כמוך
את כמו כולם
חלק בוחרים להשקיע את האנרגיה בזה
חלק במשהו אחר
ואת במה שאת
וכולם בסדר גמור
ואנושיים
אני אנושית
בעלי אנושי
והאנושיות הזו גורמת לנו מדי פעם גם לנפילות.
"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא".
וההבנה הזו שנפילות הן חלק בלתי נפרד מהחיים, קורות לכולם
ואינן אומרות בפני עצמן ובעצם קיומן שום דבר רע עליכם או על הזוגיות שלכם!
אלא רק מבטאות את אותה אנושיות שלכם. את זה שגם לכם, כמו לכל בני האדם, יש מדי פעם קשיים ונפילות.
ודווקא מהנפילות אפשר ללמוד לעומק על עצמנו ועל בן זוגנו יותר,
להבין מה היה כאן,
להבין את עצמי,
להבין אותו/ה
לזהות את הבמפרים הללו
ובפעם הבאה - לנטרל את כל אותם הבמפרים מראש!
לעשות בפועל את מה שלמדנו מכל משבר!
כי תמיד שיש משבר -
אם נטאטא אותו מתחת לשטיח - רק יחמיר ולא יועיל בכלום.
אבל אם נשכיל להבין לעומק מה היה כאן בעצם?
מה הקווים האדומים שלו?
מה קשה לי?
מה חשוב לי?
על מה זה דרך לי?
וכל זה לבן זוגי?
אז כל ההבנות הללו, הלמידה העמוקה הזו והעשייה של הלקחים הללו בפועל בפעם הבאה - הם הם אלו שיעמיקו את הקשר ואת האהבה ויגרמו לכם דווקא מהמשברים לצמוח עוד יותר!
המשבר הוא כמו שובר - שובר מתנה ושובר הזדמנות להתבוננות עמוקה ורחבה יותר על עצמינו, על החיים שלנו, ועל האנשים הקרובים אלינו.
ואם לא הגענו בכל זאת להסכמה,
ומישהו מוותר לשני?
אם אתה מגיע למצב שאתה מוותר - חשוב מאוד לעשות זאת מכל הלב,
אחרי שגם אתה וגם אשתך הבנתם לעומק את כל ההשלכות שיכולות להיות למקרה בו אתם דנים.
אם זה לא נעשה מכל הלב - עדיף שלא יעשה בכלל.
אתה תרגיש רע עם זה.
אשתך תרגיש רע עם זה.
כולם ירגישו רע עם זה.
חשוב גם להגיע להסכמות ביניכם ותיאום ציפיות מדויק ביניכם
שאם הגעתם למצב שאתה מוותר,
ואתה שלם עם זה,
אבל יחד עם זאת אתה עדיין מרגיש כאוב - מותר לך ויש לך את כל הלגיטימציה בעולם להביע את הכאב שלך בכל זמן נתון שבו תרגיש צורך לכך.
לפיכך, אם וויתרת אבל אתה מרגיש קשה,
ורוצה לשתף את אשתך בקושי הזה -
החלק שהיא מקבלת הוא להכיל את הכאב שלך,
לשמוע עד הסוף,
להודות לך מכל הלב,
ואפילו להבטיח לך פיצוי שאתה ממש אוהב.
אי אפשר גם שאחד מבני הזוג יוותר ב100%,
גם לא להיות מסוגלים לשמוע את הכאב שלו ולא לתת לו להביע אותו,
גם לא לחשוב על שום פיצוי
וגם לא להודות לו על המאמץ הענקי אלא לקחת זאת כמובן מאליו.
אז לסיכום:
בן הזוג שמוותר -
זוכה לתודה,
זוכה להכרה בכאב שלו וברצון לשמוע עד הסוף שהוא מרגיש צורך לפרוק,
זוכה לפיצוי מאוד שווה שהוא אוהב
ובן הזוג שלא מוותר:
זוכה לוויתור של בן זוגו.
כל זה במצב של ויתור.
אפשר כמובן גם להגיע לפשרות, להסכמות, לאמצע.
ואפשר בעקבות התהליך הנ"ל לראות מהם הקווים האדומים של כל אחד ואחת מכם,
מה הכי חשוב לך, ולמה.
מה הכי חשוב לה, ולמה.
עד כמה אתה מסוגל לבוא לקראתה ולהתגמש, ומה הקו האדום שבו אתה לא מסוגל.
עד כמה היא מסוגלת לבוא לקראתך ולהתגמש, ומה הקו האדום שבו היא לא מסוגלת.
מדברים
