מה את אומרת מצד אחד.
מצד שני, אני לא מרגישה שיש הבנה אמיתית של תחושת העלבון והפגיעה של מי שמגוייס מול מי שלא משרת.
אני אישית, בתור אדם מאמין ושומר תורה ומצוות, באמת ובתמים לא מצליחה להבין את העמדה של הציבור החרדי בנושא הזה. ויכול להיות שזה שטותי, אבל אני מרגישה עלבון אישי בכל העניין הזה.
בבחירות המקומיות האחרונות, יש עיר שהייתה בה התמודדות של מועמד חרדי מול מועמד לא חרדי. ומטעם המועמד החרדי הועלו פרסומות "למלחמת מצווה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" והמסר היה - צאו להצביע. קרובי משפחה שלי גרים שם, והמודעה הזו פגעה בכל כך הרבה אנשים. מבחינת תזמון, תוכן וכל נפיצות הנושא.
אני מרגישה שגם אם הטיעונים שמי שבעד לגייס חרדים יביא הם הגיוניים ולגיטימיים, לרוב התשובה תהיה שאנחנו מוטים, מוזנים מהתקשורת ובכללי אתם אוהבים לשנוא ולכעוס על חרדים.
זה פוגע בי בבטן
בעלי כבר חצי שנה עצר את החיים שלו, זה לא נוח לו, זה לא נעים לנו, זה נורא לחשוב שאולי תמות ותשאיר את המשפחה שלך לבד, זה נורא לחשוב שאולי אני אשאר לבד. אבל אנחנו באמת רואים את זה כמצווה בלי שאלה בכלל. ברור לנו שזה מה שהתורה מצווה במצב כזה.
ואז מסתבר שיש אנשים שלא חושבים ככה, ולא רק שהם לא חושבים ככה, הם גם לא מבינים על מה הצעקה ועל מה הכאב. ואז עוד מעיזים להשתמש ברטוריקה של מלחמה על עניינים אחרים. וזה מה שקשה לי. חוסר ההבנה, המחשבה שהדעה שלי בעניין קשורה ל"סתם" שנאה ולא לאמונה אמיתית בצדקת הדרך שלי.
אני מרגישה זלזול, חוסר הערכה, ומעל לכל אני חוששת, שלהמשיך לדבוק בדרך הזו מושך את מדינת ישראל כולה לאובדן.
אז אני כותבת מעלבון, מכאב, מפגיעה, מפחד עמוק.
אני לא באמת חושבת שאצליח לשכנע
אבל אני כבר חודש מסתובבת בעולם ובא לי לצעוק מכאב, וזה המקום שממנו אני כותבת כאן.
האם זה הוגן להשליך את מה שאני מרגישה על השרשור כאן? לא בטוח.
יכול להיות שלא.
אבל לא כל מענה הוא תמיד הכי רציונאלי ומדוייק, ולא לכל צעקה תמיד יש סיבה.
ובכנות, נמאס לי כבר להכיל. אין לי סבלנות לתהליך. במשך שנים בדיונים סינגרתי על התפיסה הזו, כעסתי על מי שמתלהם וכועס. אבל די.
יכול להיות שזה לא בסדר. אבל זה מה שאמרו לנו כל השנים, ייקח זמן, בסוף זה יקרה. אבל הנה, רגע האמת הגיע, וזה לא קורה. ומי שמשרת עובד ועובד ועובד, החיים שלו נעצרים, הוא משלם מחירים כבדים ואחרים ממשיכים בחיים שלהם כרגיל, ואפילו לא מבינים את גודל ההקרבה.
אני לא יכולה לשכוח שבאחד הדיונים סביב הנושא הזה בפורום, מישהי אמרה שמסירות נפש של אברך שלומד תורה היא כמו מסירות נפש של חייל. והסיכוי של חייל להיפגע זה כמו הסיכוי שעל אברך ייפול מדף בזמן הלימוד והוא ייפגע גם כן. וזה כל כך כאב. וזה כל כך מעוות. וזה רק ממחיש לי את חוסר ההבנה.
אז אין לי שום דבר אישי נגד אף אחת, אבל כבר חודש אני רוצה לצעוק מכאב. צעקה שתהדהד עד סוף העולם את העלבון והתסכול. אז אולי זה לא הוגן שזה יצא כאן, אבל זה מה שיצא
נשגב מבינתי הדבר...מקווה שלא יגיע אלינו
)