משקפת, להבנתי, את אורח החיים וההשקפה החרדית.
(הטוטליות של דרך החיים, כפי שכתבת)
זו לא ההשקפה ואורח החיים של הציונות הדתית, השקפה הרואה בשילוב אורח חיים יהודי, תורה ומצוות, יחד עם השתלבות אזרחית בכל מה שנדרש בבסיס הקיום של התנהלות מדינה עצמאית ומודרנית: מדע, כלכלה, מחקר, פיתוח, תעשייה, ייצור, חקלאות, מערכת בריאות מפותחת, השקעות, טכנולוגיה, בנקאות, ייצוא, יבוא, וגם - צבא וביטחון.
אורח החיים שאתה מתאר, ומן הדברים משתמע שאתה מחובר אליו, אורח חיים שכזה נבנה והתקבע במהלך שנים רבות של חיים בגלות.
היהודים בגלויות השונות היו קשים מאד. העמים שבתוכם חיו ראו בהם נטע זר. הגלות הייתה רצופה ברדיפות, בהשפלה בגירושים בפרעות (פוגרומים) בהרג ששיאו היה בשואה.
בשבתו בגולה הצליח עם ישראל לבנות לעצמו חיים סביב תורתו, תרבותו ומנהגיו, והקפיד שלא להתבולל בגויים שבהם חי. בגלות בבל בערים סורא ובפומבדיתא נוצר ונתגבש התלמוד הבבלי, שעיצב את אורחות החיים של היהודים לא רק בגולה זו אלא בכל הגלויות. בכל הגלויות בנו היהודים מוסדות ציבור, מוסדות חינוך ותרבות: בתי כנסיות, בתי מדרש "חדרים" או "כותאב" לילדים. יהודים דאגו זה לזה במוסדות חסד וצדקה.
עם ישראל הצליח לשרוד גם ללא מולדת.
כולנו יודעים שהיהודים היו מופלים ונרדפו בהתמדה ובעקביות על ידי הכנסייה בארצות הנוצריות, וגם בארצות המוסלמיות החיים לא היו פשוטים.
תמיד היו על היהודים מגבלות רבות.
ידוע ומוכר שהיהודים היו מאוד מופלים לרעה ביכולות הפרנסה שלהם. יהודים לא יכלו להיות בעלי קרקעות, למשל. היו צריכים למצוא לעצמם פרנסות ״אויר״. גובי מיסים, סוחרים.
במציאות חיים שכזו, בחיים בגלות, היהודים לא היו צריכים לנהל מדינה, לנהל צבא, לנהל מערכות ותשתיות של מדינה.
מאידך, יהודי הגולה גם לא עיצבו והשפיעו וכמעט לא תרמו לבנייה והפיתוח של המרקם החברתי, התרבותי והמדיני של העמים והארצות בהם הם חיו.
מאורעות היסטוריים גדולים - שהחלו ״כרגיל״ בפרצי אנטישמיות, בפרעות ופרוגרומים באירופה, הביאו בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 להקמת התנועה הציונית, כתנועה לאומית-יהודית, בעיקר בתחילה במרכז ומזרח אירופה.
היחס לציונות נוצר בתגובה לתהליכים היסטוריים אחדים מאז המאה ה-18; בהם תנועת ההשכלה במערב ובכלל זאת תנועת ההשכלה היהודית, מתן שוויון זכויות אזרחי ליהודים - האמנציפציה, תנועת המרת דת רחבה לנצרות אצל יהודים בעיקר במערב ומרכז אירופה, ניצני החילון באומות העולם ובעם ישראל, וייסודה של התנועה הציונית בסוף המאה התשע עשרה. תהליכים אלו והשלכותיהם, גררו חילוקי דעות ופולמסים רבים בציבור שומרי המצוות. בעוד קבוצה אחת הזדהתה עם רעיונות הציונות והצטרפה לתנועה הציונית (בעיקר במסגרת תנועת המזרחי), חלק אחר התנגד לה (בעיקר במסגרת אגודת ישראל), ואחרים לא הביעו כלל עמדה בסוגיה. נושא זה הוא הגורם המשמעותי לפיצול שהחל בקרב הציבור שומר תורה ומצוות והוביל ליצירת הציבור הדתי לאומי.
זכינו וקמה מדינת ישראל.
עברו כמה עשרות שנים, המדינה גדלה והתפתחה.
כולנו אזרחי מדינת ישראל, מכל הזרמים והמגזרים ואורחות החיים וההשקפות - כולנו, וזאת ההנחה, רוצים לחיות במדינה בביטחון, ברווחה, בשגשוג, באושר, בבריאות, ושכל אזרח במדינה יוכל לקיים את אורח חייו לפי רצונו.
על מנת לקיים ולנהל מדינה עצמאית, השלטון קובע ומגדיר מסגרת של חובות וזכויות אזרחיות המוטלות על אזרחי המדינה.
כך זה מאז ומעולם.
זו לא המצאה של מדינת ישראל.
ותודה לאל, זכינו ואנו חיים במדינה דמוקרטית- ולא בדיקטטורה או תחת שלטון של מלך כל יכול (כמו שלמה המלך למשל… שלמה חילק את הארץ לנציבויות והקים מימשל ופקידות מאוד נרחבים, תוך שיעבוד העם לצרכי השלטון. העול הכבד שהטיל על העם העשיר את המלך אולם עורר תסיסה ומרידות בקרב העם (מלכים א, ד'-ה').)
ויש פלח אוכלוסיה גדול ומשמעותי- שמדיר עצמו מכל מה שאומר השתלבות אזרחית בכל מה שנדרש בבסיס הקיום של התנהלות מדינה עצמאית ומודרנית - מדע, כלכלה, מחקר, פיתוח, תעשייה, ייצור, חקלאות, מערכת בריאות מפותחת, השקעות, טכנולוגיה, בנקאות, ייצוא, יבוא, וגם - צבא וביטחון.
לפני חורבן בתי המקדש, כשהיהודים כן חיו כאן במדינה יהודית, בתקופת דוד ושלמה, בתקופת החשמונאים - האם היה כאן דבר כזה שפלח אוכלוסייה כה גדול ומשמעותי, רוב הגברים שלו ישבו בישיבות ולמדו תורה?
או שרובם ככולם היו, כפי שהיה אז העולם העתיק, כפי שמשתקף מהמשנה והגמרא, מספרי התנ״ך, חקלאים, בעלי שדות וכרמים, רועי צאן ובקר - ובשלושת הרגלים היו מקיימים את מצוות החג, ועולים לרגל.
מה לעשות ומאז החשמונאים ועד הקמת מדינת ישראל - העם היהודי היה בגלות ולא היה צריך להתמודד עם ניהול מדינה עצמאית.
במקום להתמודד עם האתגרים של ניהול מדינה מודרנית ומשגשגת לרווחת כל תושביה, על כל המשתמע מכך, הולכים ונשארים מסוגרים באורח החיים של היהודי הגלותי.
