הסקר הסטטיסטי יצא לי יותר טוב מהתוצאה רק לפי הגיל.. אבל עדיין יחסית גבוה לפי מה שכתוב ..

אני ממש ממש מפחדת ממי שפיר מלחיץ אותי מאוד שיכולה לגרום להפלה חס ושלום ובמיוחד אם יראו שהעובר היה בריא לא אסלח לעצמי אני יודעת שהיום זה סטטיסטיקה נמוכה אבל שוב יכול לקרות זה לא בדיקה בלי סיכון.. 

טעיתי במילה "פה", לא התכוונתי "פה" במשמעות "אצלך" אלא במשמעות "בכל מקרה".

למשל לי היו תוצאות מצויינות וגיל מתחת ההמלצה של כללית לעשות, ובכל זאת עשיתי כי בימינו הסיכון לפגיעה נמוך מהסיכוי למצוא משהו ששווה לדעת עליו מראש. היום גם מנתחים עוברים כשהם בתוך הבטן...

שמעתי שבמכבי ההמלצה היא לכל הריונית בלי קשר לגיל לבצע מי שפיר.

הלחץ גם לא יהיה לך בריא עכשיו ולנפש...

אני גם בעד לדעת מראש אם חס וחלילה.. זה מכין אותך נפשית..

ואין שמחה כמו הסרת ספקות..

שאדם באי ודאות זה עלול לשתק אותו בתפקוד היום יום או ממש להפריע לו להתנהל...

לכן דעתי כן לעשות בדיקות וכו' ...

מי שפיר במקרים חריגים .. אבל אם הניפט יוצא תקין לדעתי אין צורך להגיע למי שפיר ואת תהי ממש רגועה יותר.

בהצלחה יקרה

והייתי בהיריון בסיכון ..

והרופא ממש לחץ על מי שפיר אז מבחינתי הפשרה היתה ניפט. גם ככה תכננתי ניפט בלי שיגיד ..

אבל ברגע שיש תוצאת ניפט הרבה רופאים יורדים ממך למרות הגיל... 

הם המליצו לי ...

לא זוכרת את שם החברה ...

מכון פועה כן אמרו שתעשי מי שפיר?

בדרך כלל הם מאוד נמנעים..לא?

אמרו לי מראש שהתייעצתי איתם בתחילת ההריון שבמקרים מסוימים הם כן אומרים שכדאי מי שפיר.

אני ממש לא רוצה לקחת סיכון קטן אפילו להפלה..או שיסתבך משהו כבר היו מקרים גם עם רופאים הכי טובים..

אני עכשיו שבוע 17פלוס.. 

תסמונת דאון

שוב ממליצה לך לפחות לעשות את זה. יש לי חברה טובה שככה גילתה שהבן שלה עם תסמונת דאון.

לא היה צריך מי שפיר....

תוצאת הבדיקה היא 99.9 והיא לא פולשנית בכלל...

נשמע שאת ממש ממש באיזה לחץ ובכל מקרה גם אם חס וחלילה תגלי לא תסיימו את ההיריון.

אז רק בשביל לדעת ולהיות רגועים או להתכונן למה שלא יהיה, הייתי ממליצה על ניפט...

אין לך מה להפסיד לדעתי

אז או שזה ירגיע אותך מאוד בע"ה או שחלילה תהיי לחוצה יותר ותנתבי את זה לתפילות שיהיה טוב בע"ה.

בכללי אני בעד לדעת כמה שיותר לפני, הלידה היא לא תזמון מתאים לגלות דברים חדשים שהיה כדאי לדעת ולהתכונן אליהם לפני

ובכל זאת ילדה תינוקת עם תסמונת דאון, אני יכולה להגיד לך שההכנה מראש היא חשובה.

אני לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי עושה מי שפיר ויודעת מראש, זה גם לא רלוונטי מבחינתי, כי התינוקת פה, אבל להתמודד עם זה רגע אחרי לידה, לעכל ולהבין את הסיטואציה רגע אחרי לידה, זה קשה.

החלטות טובות והמשך הריון קל

גם ניפט יצא לך תקין??

אז אם כן רק באמת מי שפיר זה הכי אמין

מה הגיל שלך אם אפשר לשאול..

אמרו לי שתמיד בגיל שלי יוצא בדרכ גבוה..

יצא צשוקלל עם הגיל 1:20000 (אני בת 36)

עשיתי ניפט בכל זאת.

בת 37

זה מאוד תלוי אופי

אבל לי החוסר ידיעה והמחשבות של מה אם

קשות לי יותר מהידיעה- גם אם הידיעה לא טובה

מי שפיר אצל רופא מקצועי כמעט ולא מהווה סיכון

והוא נותן תשובה ודאית ולא סטטיסטית

ואני מעדיפה לדעת- ולהתמודד עם התוצאה

אז אל תעשי. רק את מחליטה. מתוך הבנה של המשמעות- שאמנם אין את הסיכון בבדיקה אבל יתכן שיהיה משהו לעובר שלא תדעי ממנו מראש.

לגבי nipt- לא רואה סיבה לא לעשות, זה עניין של כסף בסופו של דבר. אין מה להפסיד, אין סיכון.

בבדיקת מי שפיר?

גם אני מתלבטת. אם אעשה זה רק בגלל גיל (37)

אני מוכנה לחיות עם חוסר הודאות, מבחינתי שווה לעשות את הבדיקה רק אם יש יתרון ממשי, כלומר

1. יש סיכוי משמעותי לגלות בעיה שצריך לטפל בה עוד לפני הלידה (למשל ניתוח לעובר לפני הלידה)

או

2. יש סיכוי משמעותי לגלות משהו חמור (שאין לו שום סימנים בסקירות שאני עושה ממילא)

את יודעת להגיד לי אם יש תרחישים סבירים של 1 או 2? יכולה לתת דוגמאות?

תודה!

לא תמיד יכולים לגלות משהו שאפשר לטפל.

למשל אם יגידו לך בוודאות ת.דאון כי זה בדיקה שאומרת מדויק ככה הבנתי...אז מה תעשי?

מבינה? זה הדילמה שלי..

לי החשיבה קצת אחרת משאר הבנות פה אולי קצת מדחיקה אבל מה יתן לי לדעת לפני ? אני אלחץ יותר..

אולי גם..

לפעמים זה דורש מהצוות בבי"ח להתכונן, נגיד ת. דאון לפעמים מגיע עם בעיות לבביות, אולי צריך להכין רופא בחדר לידה או סמוך ללידה?

אם יגידו לי בוודאות תסמונת דאון, בעז"ה לא אעשה עם זה כלום (חוץ מעוד תפילות והכנה נפשית). לכן בשביל לבדוק תסמונת דאון לא שווה לי אישית לעשות את הבדיקה.

אבל יכול להיות שיש בעיות חמורות הרבה יותר, שבהן חלילה העובר לא בר חיות ולכן צריך לא עלינו להפיל.

זה מה שאני מנסה להבין פה.

בשקיפות עצמה היתה בדיקה תקינה לחלוטין. עצם אף 1 מ'מ עובי . הרופא אמר מצוין על הבדיקה. רק אחרי הבדיקת דם עלה קצת הסיכון..

והסקירה המוקדמת היתה תקינה ברוך ה'...

היא בדיקה אבחנתית, לא רק לתסמונת דאון. הבדיקה שנעשית בדגימת מי השפיר נקראת cma או צ'יפ גנטי, והיא בודקת עודפים או חוסרים בחומר הגנטי של העובר. עודפים- זה עודף של כרומוזום או מקטע כרומוזום, כמו למשל תסמונת דאון, טריזומיה 13 וטריזומיה 18.

חוסרים- חוסר בכרומוזום או מקטע כרומוזום כמו תסמונת טרנר למשל.

הבדיקה הזו מגלה הרבה תסמונות שבשונה מתסמונת דאון אין להם קשר לגיל האשה, כלומר הסיכוי למצוא אותן זהה בכל גיל ואין הבדל בין 21 ל41.

הסיכוי לממצא לא תקין בצ'יפ הגנטי גם כשכל הבדיקות כולל סקירות תקינות הוא כ1:130.

לגבי דברים שאפשר לטפל בהם בהריון- מדובר במומים מבניים שמזהים בסקירות כמו בקע סרעפתי או ספינה ביפידה. במי שפיר מזהים פגמים גנטיים שלאו דוקא יש להם ביטוי מבני.

לגבי בעיות חמורות- בוודאי, יש תסמונות גנטיות שלא יכולים לזהות בסקירה ויכולים בבדיקה של מי השפיר, למשל תסמונת אנגלמן ופרדר ווילי, תסמונת וויליאמס.

לפי מה שאת אומרת, מומים שצריכים טיפול לפני הלידה או בלידה ניתן לזהות בסקירה, ואם הסקירה תקינה אפשר להיות רגועים מהבחינה הזו.

אבל יש תסמונות שונות שאפשר לגלות בבדיקת מי שפיר, שלא יתגלו בסקירה.

אני מבינה שהתסמונות האלו הם לא תסמונות שמצריכות טיפול רפואי לפני או סמוך ללידה? כלומר שהגילוי שלהן הוא יותר בשביל הכנה נפשית (או הפלה, למי שבוחרת בכיוון הזה)?

לפי מה שכתבו לי.. אמנם יצא לי סיכון נמוך יותר מסיכון לפי גיל.. אבל עדיין בסיכום כתבו שיש סיכון מוגבר..

וניפט אני כן שןקלת אבל שוב אם יש יצא חס ושלןם לא תקין.. מה אז אני עושה מבינה??

מפחדת שאהיה בדילמה שלא אצליח להתמודד איתה.. 

לא נשמע שיש בעיה ממה שתיארת. נשמע שהכל די בסדר כך שאין ממה לדאוג

ניפט לא דורש הרבה ואם אכנס להריון אני חושבת לעשות כך שבעיניי אין שום סיבה שלא....

אם זה יראה על בעיה ח"ו כדאי לחשוב שוב על מי שפיר. מה הסיבה בעצם שאת לא רוצה לעשות מי שפיר?

רק אחרי הלידה, יהיה לך יותר קל ת

אני חושבת שזאת השאלה. במקרה ויש משהו, מתי את מעדיפה לדעת, הלידה או לפני? להתמודד עם הכל עם הקושי של הליגה עצמה גם או לפני, שתכלי להכין את עצמך?

אני הגישה שאני מעדיפה לדעת לפני ולהכין את עצמי

בייחוד שבעלי לא מקל עליי.. הוא לא מבין את הלחץ שלי..ולא רוצה שאעשה עוד בדיקות מעבר..

שוב אני אומרת כתבתי שאני אחרי טיפןלים שחיכינו מלא זמן לעוד הריון ומי יודע אם יהיה עוד אחד בגלל גיל וכו... ועברתי ועוברת תקופה של אובדן קשה מאד לא אפרט פה.. ההתמודדויות שלי באמת ה' ירחם אף אחד לא היה רוצה להתחלף איתי.. מודה לה' על הנס הזה אבל קשה לי מאוד להכיל את כל מה שאני עוברת כרגע.. 

ואני רואה פה ושם (למרות שבאמת היום יש פחות ילדים כאלה) וחושבת לעצמי שיש הורים שמפילים על זה. אבל כשרואים ילד כזה, למה אין לו זכות לחיות, כי הוא שונה?

אז נכון שזה מורכב ויש גם בעיות בריאות. אבל האם אין להם זכות לחיות?

בלי קשר, בין אם יש בעיה ובין אם לא, את תדעי בלידה. האם לא עדיף לדעת קודם כדי להערך?

להפסיק הריון, בהנחה שיש סיבה מוצדקת, זו גם שאלה אתית, ערכית, אידיאולוגית, הלכתית. גם אם הרב אומר שמותר, הזוג יכול להגיד שהוא לא מעוניין בזה.

בעיניי עדיף לבדוק ולפחות ניפט. כדי אפילו להשלים עם הגזרה. ובכלל שלא נראה שיש לך סיבה מיוחדת לדאגה וככה תוכלי להינות מההריון בלי המעמסה הזו על הכתפיים שלך. זה לא בריא לדאוג

וזה נכון, אף אחד לא רוצה להתמודד עם קשיים כאלה.

אבל זו שאלה אתית וערכית וההחלטה להפיל היא לא סתם עוד שיקול של המשפחה...

ודווקא המקרים היותר קשים באיזה מקום יותר קלים. כי אתה משאיר את הבחירה בין חיים למוות לה'

כבעלי תבונה פה בעולם הזה יש לנו אחריות

וחלק מזה זה הבחירה.

היא לא רשות... היא חובה

לבחור להשאיר הריון במקרים קשים תוך ידיעה מלאה שהוא עלול להרוס חיים היא בחירה שיש בה אחריוות

זה לא להשאיר את הבחירה לקב"ה

הקב"ה בוחר אם נרצה או לא...

ואין לנו את הפרווילגיה שלא חקחת אחריות על החיים שלנו, של הילדים שלנו...

זו ההשתדלות המינימלית שלנו פה בעולם
 

לא כל משפחה יכולה לעמוד בניסיון הזה

והנזק עלול להיות בלתי הפיך

ולכן דווקא בגלל זה ההלכה מאפשרת להפיל

ולפעמים אפילו מחייבת

ואפחד לא מחליט להפיל "כסתם עוד שיקול"

או שזה מצביע גם על דברים שהם לא דאון?

ברור שיש מקרים יותר קשים, 

זו החלטת כבדת משקל ביותר, שאלה אתית, ערכית, ואידיאולוגית של שני בני הזוג גם כשההלכה מתירה זאת!

את יכולה לבחור לראות את שימור המכלול המשפחתי כערך יותר גדול (או התמונה האידילית שאנחנו רוצים לראות עבור המשפחה שלנו), ובעיניי ערך החיים יותר גדול.

זו גם הסיבה שרשמתי שזו ההרגשה שלי

זה בדיוק ערך החיים!

האנשים החיים שקודמים לעובר שעוד לא כאן.

זה מאוד מאוד מאוד מורכב

ואני שמחה שלא נתקלת במקרים בהם ההלכה מתירה זאת...

זה ממש דיני נפשות

(לפעמים זה אפילו בגדר דין רודף...)

בעלי יותר קיצוני ממני מבחינתו אין דבר כזה הפלה יזומה..

הוא לא בנאדם שרואה דברים מורכבים זה בעיה..עכשיו קבעתי לניפט למרות שאני כבר מתחילה שבוע 18

לא יודעת למה לא עשיתי מוקדם יותר.. מקווה שיהיה בסדר .. תפילות.. 

המקרים האפורים, של עוברים פגועים שהם כן ברי חיות, הם קשים ומייסרים מאד.

מחברות שילדו בגילאים כאלו הבנתי שקשה מאוד לקבל תוצאות טובות סטטיסטית בגיל 40 ולכן הן לא מדד עבורך

חברותיי עשו מיד ניפט וטענו שהיא בדיקה כמעט וודאית

בכל מקרה יקירה, לכי עם תחושות ליבך

גם אני הרבה פעמים מעדיפה לא לדעת ולקוות לטוב

לא שזה תמיד חכם, אבל זו צורת ההתמודדות הכי טובה עבורי ברוב המקרים.

מעדיפה לא לדעת

ויודעת למה כדאי וכו

אבל הלב שלי יודע מה טוב לו

ולי טוב ככה

בשלב הזה לעשות.. גם בעלי לא התלהב שאעשה.. אני גם לא היתי שלמה כל כך עם זה אבל עשיתי בסוף כי אין לי כח גם להלחצות של הרופאים.. חברות שלך עשו בטח בשלב מוקדם..

בגיל חצי שנה אני לא יודעת כמה טרמפולינה זה רלוונטי, בדרך כלל זה לגילאים קטנים יותר ובגיל הזה רוב זמן הערות זה משחק בשטיח וכו'

ולגבי המשקל לא נראה לי כדאי, בשלב הזה הוא כבר בטח הגיע קרוב ל9 קילו או אפילו עבר את המשקל

לדעתי אין למה לקנות משהו שתול חודש גג כבר לא רלוונטי בכלל...

אז לזה נראה לי כדאי עגלה או כיסא אוכל (אם זה עד חצי שעה אין בעיה להושיב גם אם עדיין לא יושב).

למה שלא תשקלי אותו עכשיו, אפילו במשקל ביתי- איתך ובלעדייך ולחשב את ההפרש ותראי כמה הוא שוקל?

יושב מעצמו- כך אמרה לי פיזיותרפיסטית.

מה שחשוב זה לא להושיב לזמן ארוך מדי.

אבל לזמן אוכל בודאי שאפשר ואף רצוי

אם יש לך למשל כסא של איקאה יש לקנות ריפוד שמתאים לקטנים יותר

כל אחד נכנס לנישואין עם מחשבות/רצונות לגבי עצמו ולגבי הדינמיקה עם השני

חלומות רגשות וכו יכולים להיות משותפים אם מוציאים אותם מגדר מחשבה ומדברים עליהם ביחד כי לא כתוב על המצח מה אני רוצה .... ואז אחרי שמקשיבים אחד לשני בלי שיפוט/ בלי להפריע לו להביע את מה שרוצה, מנכיחים את הרצון או רצונות של כל אחד, מכבדים (= לשון כובד, נותנים מקום לרצון במלואו, על כל מכלוליו) ואחרי ההתייחסות הראשונית הזו  אפשר לעשות תיאום ציפיות/ לבדוק מה דומה, מה שונה ומה מתנגש בין שני הרצונות

וממילא איך  בונים את הדבר הזה ביחד .

וכמובן שלא חייבים להיתפס לדפוס מסויים לעולם ועד.  כל כמה זמן יושבים ישב"צ ומדברים על התקופה/ איך אני רואה את הדברים/ ממה אני מרוצה ושמח, על מה אני מודה,  מה הייתי רוצה לשנות או לשפר  במערכת הזוגית או האישית. 

ממש לא אומרת שהוא חצי רווק ואת קורסת

מבחינתי לפחות הכוונה זה שהוא אחראי על הפרנסה ואני על בית וילדים. בפועל שנינו עובדים ושנינו מתחלקים פחות או יותר חצי חצי במטלות בית ועם הילדים וזה מעולה מבחינתי. אם ישתנה משהו נדבר על זה ובעז''ה נגיע להסכמות בינינו.

ולגבי הריצוי- אני חושבת שהרבה פעמים אנשים שיוצאים מריצוי הולכים לקצה השני של לא להתחשב באף אחד, בלי להגיע לאמצע

אז כן אני חושבת שצריך לדבר על זה ולהבין איך השינויים מסתדרים מבחינתך, ואיך הוא יכול להגשים חלומות ועדיין לקחת אחריות על החיים שלו ועל החלק שלו בבית...

אני חושבת שנכון שהאישה תהיה קשובה לעצמה ולא תלך לפי תבניות כאלה ואחרות כי החיים דינמיים. והסוד במעורבות הבעל הוא תקשורת ומערכת יחסים טובה

אם לא סבבה לך להיות 'האישה בבית' ואת מרגישה שאת מוותרת על עצמך לטובת גידול הילדים - צאי לעבוד במה שאת רוצה חולמת ואוהבת, בסוף אישה שטוב לה ושמחה תהיה אמא יותר טובה לילדים בבית ואישה יותר שמחה לבעלה כי יש לך מילוי עצמי דרך הקריירה. (יש נשים שהמילוי העצמי שלהן הוא אחר, כל אחת ומה ששלה)

היום להרבה דברים טכניים שקשורים בתחזוקת הבית יש חלופות שהם לא את,. הדבר הכי חשוב שיהיה בבית בתור הורים לילדים זה לב קשוב תקשורת טובה ושלום בית.

לגבי "ככה הוא". לדעתי זו תבנית שאנחנו שמים בה את הבעל כי אנחנו לא מעזות לשנות. ברגע שאת תשני הוא יצטרך להתאים את עצמו או שתמצאי דרכים אחרות להסתדר. בסוף בעל שלא מעורב בבית זה סימפטום לבעיה אחרת לדעתי יותר עמוקה

הטא לא מחפש שלא אעבוד

הוא רק היה רוצה שלא יהיה לי קשה להחזיק הכל לבד לתקופות ארוכות

ושבכללי יזרום לי יותר לפרגן לו ו'יסע לכל מיני שרוצה

ואני מפרגנת אבל לא תמיד בקלות

זה משו אחר לגמרי

וברור שקשה לו. הציפיות שלו פחות ריאלית בעיניי.

אל תנסי לרבע את העיגול לגבי מה שאת מרגישה, זה מגיע אחרכך ומשלמים על זה לא מעט

למה שייעדר ככ הרבה ותחזיקי הכל לבד לתקופות ארוכות? זה מילואים? בילויים? 

והז כבר קורה כל המזן במילא

וגם היה רוצה בכללי לחיות ככה

יותר מתוך שליחות ועישה משמעותית לא לבילויים

ואת החלומות המממ שגדולים מעדיפה שיחכה קצת בכמה נשים ובינתים יסתפק במינון משתאים לכוחות

הוא גם לא מבקש כלום ספציפי

מבקש את זה כדרך חיים

לא יודעת בדיוק לא מבינה

מספיק קשה לי שהל שנה בממוצע לפחות 4 -5 חודשים הוא לא פה

נגמר לי הכח לחןשב מעבר

ואת הילדים והעבודה וכו..?

גם פיזית וגם רגשית..

נגיד הבעל נעדר לתקופה ממושכת...

אתן מרגישות שזה קשה אבל סביל או מעבר לכוחות+..?

אם תציינו גם מס' ילדים אולי יותר יעזור

מנסה להבין קצת את עצמי ומעבר

הבאת ילדים בשותפות עם בעל ומעולם לא התכוונת להחזיק לבד את הבית ילדים ועבודה רגשית ופיזית לבד לא?

אם מגיעים למצבים שאין ברירה ויש העדרות של תקופה ממושכת (כמו מילואים לדוגמא) אז אנחנו מכחרות בזה שזה מעל כוחתנו ונעזרות כמה שיותר ואפשרי...

אבל זה לא הנורמה ולא האידיאל כלומר השאיפה שלנו כנשים לא צריכה להיות "להצליח להסתדר ולהחזיק הכל לבד" כי זה בדיוק ההפך ממהות נישואים ובית...

לשאלתך אני גיליתי שבמצב של אין ברירה אני מתפעלת את הכל מצויין ++ אבל זה מצב של חוסר ברירה ולא בחרתי להביא ילדים כדי לגדל לבד;)

ישלי 3 ילדים 

לא מבינה למה זה טבעי להיות כל יכולה לאורך זמן

והוא לא חושב ככה

מבחינתו אם זה היה ההפך הוא היה עושה את זה עבורי בקלות הרבה יותר

ואני עושה

אבל קשהההה לי מאוד

וכן זקוקה גם לקצת הקלות לפעמים..לרוב לא והוא מסיים עם כולם את הסבב והכל ..אבל בצו הבא מרגישה שפשוט גדול עלי . חגים לבד בעולם ועם כל הילדים

זה דכאון . מעדיפה שיתבטל החג ולא לחגוג ולא לבנות סוכה מאשר לשבת בה כגננת לבד כל היום

אוף אני סתם משגעת אתכן

אני קצת מוצפת ופגועה וכועסת על המילואים שהשפיעו לי ככה על הזוגיות שהיתה העוגן של חיי

הוא הבעל הכי עוזר בעולם בערך כולן תמיד מקנאות בי

לא דמיינתי שזה מה שהוא מחביא בלב

אלא הוא פשוט רוצה לצאת בתחושה שהאישה שהוא אוהב בסדר ומסתדרת?

ואז הוא רוצה לו שכמו תתני "אישור" שאת מסתדרת ויכולה להחזיק הכל לבד בשביל הרוגע הנפשי שלו שאת בסדר?

ואני לגמרי לא רק מתלוננת ומחצינה את זה כל הזמן

זה רק עכשיו אני ככה כי אני ברגע מתוסכל

בלב פתוח..

שברגיל את לא מאמינה שאישה צריכה לתפוס בית לבד ובדיוק בגלל זה בית מקימים ב2

ובמצבי חוסר ברירה- כמו מילואים את צריכה עזרה חיצונית/כל דבר אחר שיעזור לך כדי לעבור את התקופה הלא אידאלית הזו

אני נראה לי ברגע מתוסכל אז אני אמשיך לכתוב כשקצת ירגע לי הלב

עכשיו מרגישה שאני בעיקר שלילית

כי יושב לי גוש ענק בלב ואין לנו מתי לדבר אפילו חוץ מערב אחד ויחיד השבוע ורק בהמשכו

תודה רבה על העזרה והרצון וההבנה

שאני מרגישה שבטבע שלנו אנחנן מרגישות יותר 'אחריות' על הבית, גם כזה במחיר של לוותר על רצונות שלנו, והגברים בטבע שלהם יותר חושבים על עצמם, לא בקטע אגוסאיסטי אלא פשוט זו המחשבה הראשונית, ואחכ חושבים איך זה יכול להסתדר עם הבית.

ובמקום להתעצבן על זה, אני חושבת שאפשר ללמוד מהם ולחשוב גם על עצמנו.

במקום לכעוס עליו ששלושה ערבים בשבוע הוא לא נמצא בבית (נניח), אז ללמוד ממנו ולהגיד, ביום הזה והזה אני לא אהיה בבית כי אני הולכת להתאמן/יוצאת עם חברה/ מה שבאלך, צריכה שתהיה בבית.

ואני חושבת שכשאנחנו נלמד לדאוג לעצמנו אז זה גם יגרום להם לראות יותר את הבית ולקחת את האחריות וגם יאוורר אותנו ויפחית את האמוציות שלנו כלפי העניין.

הכותבת היא אחת שלא דואגת לעצמה בכלל ויודעת רק לכתוב מילים יפות

וממש דואגת 'הבקרים החופשיים שלי לא יבוזבזו על סדר נקיון וביושלים ועושה מה א'ני אוהבת לעצמי והולכת לערבי נישם ץמיד או לסדנאות שבא לי.. וכשחושב לי ללכת לביכנ''ס..

ולגמרי חושבת שאני חשובה

ועדיין ברור לי שיש לי אחריות על הילדים 'הבאתי לעולם ואני אעשה מה חשושב לי ולפעמים אהי. יצירתית כדי שזה יקרה

אבל כן מסתפקת במינון ובאופן שמתאים למציאות

לא מצפה להתנער מאחריות לגמרי או כמעט

לא שאין שותפות, אבל האחריות הבסיסית נתונה לכל אחד לפי ה"תפקיד" שלו. (האמת שאם כבר בעלי הרבה יותר שותף בבית מאשר אני בענייני החוץ...)

זה אולי גם קשור לאופי הגברי ולאופי הנשי, אבל בעיקר זה נובע מהאופי של כל אחד מאיתנו -

בעלי איש מתמטיקה וחישובים, איש מעשי שיודע "להחזיק ראש" ולכן הוא האחראי הפיננסי של הבית והאחראי על כל הסידורים שדורשים הסתובבות בחוץ. (הוא גם נוהג ואני לא, אז זה גם קשור בזה)

אני אישה של בית מטבעי (גם עובדת מהבית) ולכן רואה יותר את הצרכים של הבית ומצליחה לנהל אותם (פחות או יותר...)

בטיפול בילדים אנחנו לגמרי שותפים, אם כי מטבע הדברים אני יותר נמצאת איתם. אבל שנינו יודעים מה הצרכים שלהם (אולי אני קצת יותר) ויודעים לטפל בהם בבית ובחוץ.

לנו זה טוב ככה... כל זוג צריך להחליט מה טוב לו.

נקיון וסדר זה גם אבל מבחינתי הצד השולי

גם כי אני לא פרפקציוניסטית

וגם כי זה פחות מעסיק אותי

אלה דברים שדורשים תכנון וגם הרבה עשייה. אולי זה רק אצלי? (אני לא פרפקציוניסטית בכלל, אבל עם תשעה ילדים לא הכי מסודרים הבית מתבלגן מאוד כל יום ויש גם הרבה כביסות... באוכל אני באמת הכי פחות משקיעה, אבל גם זה משהו שצריך לתת עליו את הדעת)

ושוב, הילדים נמצאים איתי חלק ניכר מהיום, אבל האחריות עליהם היא של שנינו.

ואם זה מה שמפריע לך אצלכם - אז באמת הגיע הזמן לדבר על זה וליצור שינויים מתאימים... (לא כל כך הבנתי מה בדיוק קשה לך, למען האמת. אם תפרטי נוכל אולי לתת לך טיפים)

לבעלי מפריע

הוא היה רוצה דינמיקה שבה הוא משוחרר יותר בקלות ו'סבבה לי להסתדר בקלות יותר בלעדיו

הוא לא דורש את זה

הוא משתף בתחושות שלו

כמובן לרקע 'יחות על מילואים מתקרבים

והתחושה שתמיד קשה לו עם זה שכל כך קשה לי

ו

שבלב פשוט מצפה שיהיה לי קל יותר להחזיק

אוף וזה קשוח לי ההכל יחד

אצלי הסדר והניקיון הם לא המשקל ..לא כזה מעניין אותי.. עושה מה שצריך וזהו..לא מעבר...

זה פשוט ההכל יחד..האחריות התמידית וזה שאני שונאת להיות רק במעשיות ובתפקודיות של החיים אני לא אדם כזה

ומנסה להבין את עצמי אם אני חרידה שקשה לי לתקופות ארוכות להיות לבד על הכל

יש לי כמעט כמוך מצד מספר ילדים 

זה לא רק ה"תכל'ס" שאת נמצאת איתם לבד, זו גם התחושה הרגשית של הלבד, שאפילו אין לך למי לפרוק את היום שעברת בסוף היום...

אולי תנסי להסביר את זה לבעלך?

אבל טלפון זה איכס

וגם זה היה מעצבן אני מתלוננת ומשתפת והוא רק באורות ותהליכים פנימיים

ואין לומגם מה לומר אז הכל מעצבן

בפעם הקרובה באמת לא יהיה לי

הוא אמור להכנס ללבנון

והוא יודע כל מה שקשה לי.

קשה לו עם זה שבכלל כזה קשה לי

מבחינתו זה אני שחריגה שמרגישה שזה גדול עליה לבד

השותפות הנפשית היא העיקר, וזה באמת קשה ליצור כשיש מרחק פיזי ומנטלי גם יחד.

ובאמת טלפון זה איכס ממש לא מחליף קשר קרוב, עם מבט בעיניים ותחושה פיזית של קרבה...

יכול להיות שהוא חושב שאת היחידה ככה, כי חבריו בצבא משדרים שהכול בסדר אצלם בבית (או שגם הם עצמם לא ממש קולטים מה עובר על נשותיהם). אבל את יכולה לראות כאן בפורום - ואת יכולה להזמין אותו לראות גם - כמה זה קשה לנשים כשבעליהן במילואים או לא שותפים רגשית מסיבה אחרת...

בקיצור, השאלה הפותחת שלך לא מכוונת לשאלה שבאמת רצית לשאול❤️ ואני לגמרי איתך בזה - לא, את ממש לא אמורה להחזיק הכול לבד (מה גם כשהבעל במילואים את הופכת להיות גם שרת החוץ), ובעלך צריך להבין את זה, גם אם אין לו ברירה אחרת...

שחלוקה המגדרית הכוללנית הזאת יותר מזיקה מאשר עוזרת.

הכללות האלה אולי תופסות כשמסתכלים על הכלל, אבל כשזה מגיע לפרט זה לא תמיד נכון ולפעמים מנסים להכניס את הבעל / האישה בכוח לתוכן.

בסוף זה אדם מול אדם.

את מתחתנת עם גבר אחד ולא עם כל העם הגברי, וגם הוא, עם אישה אחת.

הפיתרון הוא להיות כנים עם עצמנו להבין מה באמת מתאים לנו, גם עם החברה חושבת אחרת.

ולתקשר את זה לבעל.

שינויים יש לאורך החיים כל הזמן.

אני לא מכירה זוג שהחיים שלהם הם אחד לאחד כמו שהם דיברנו בדייטים.

אנחנו מתבגרים והצרכים והרצונות משתנים.

אני כן חושבת שנשים משלמות קצת ביוקר על הפמיניזם הלא מאוזן, במיוחד בארץ.

יש המון המון דרישה מנשים (שלא לדבר על המגזר החרדי)

גם ילודה מאוד גבוהה, גם משרה שהיא לרוב לצאת ולחזור עם הילדים הביתה, גם בישולים ונקיונות ללא עזרה חיצונית.

אני לא מתחברת למושג "חשיבה של גברים" מה זה חשיבה של גברים? בעלי לא חושב כמו אחי , כל גבר הוא אדם בפני עצמו עם מחשבות משלו.

את חיה עם בעלך ועם החשיבה שלו, ואתם צריכים לתקשר ביניכם את הרצונות והצרכים שלכם.

מה מתאים *לך*?

מה מתאים לאיש *שלך*?

זה מה שחשוב.

גם אם 90% מהנשים פה יהיו בדעה אחת, וזו לא משנה מה היא, זה לא אמור להשפיע עליכם.

תדברו. תביעו את הרצונות שלכם. את הערכים שלכם. מה טוב לכם כרגע ומה חסר. תנסו להבין יחד מה מכאן וקדימה, מה יהיה נכון לבית *שלכם*.

ובהערה קטנה אגיד- שגם אם כשהתחתנת לפני אי אלו שנים היית בדעה אחת, ועכשיו חסר לך משהו ואת בדעה השניה- זה לגיטימי לחלוטין.

אם כשהייתי מתחתנת הייתי צריכה לענות על שאלון ש*יחייב* אותי תשובותיו לכל החיים, אולי לא הייתי מתחתנת אף פעם… ובוודאי היה לי מסובך לעשות זאת.

מה שחשוב זה להיות "באותה קבןצה". אתם לא אחד נגד השני. אתם יחד, בעד שניכם, בעד הבית.

מכאן זה להבין מה טוב לקבוצה המשותפת שלכם ואיך עושים זאת. 

מעלה אופציה

שמילואים זה לא שגרה (לצערנו בשנתיים וחצי האחרונות זה כן, אבל זה לא נורמלי!!!)

ומילואים יכולים להציף מאוד

גם כשהם לא קרביים.

ולהיות רוב היום עם הילדים ובעלך חוזר מאוחר בערב, מול להיות כל היום עם הילדים ובעלך חוזר פעם בשבועיים זה שני דברים שונים מאוד מאוד.

ומילואים יכולים לטלטל

ולהיות קשים רגשית

ואולי הוא מרגיש שגם ככה הוא סוחב הרבה כרגע, ובעיקר היה רוצה לדעת שלך כן טוב.

ושזה לא שלשניכם מאוד קשה עכשיו

וש"מותר" לו להתפרק קצת מהאחריות עכשיו.

ואולי משם זה בא.

וזה לא אומר שאת צריכה לעשות מה שהוא רוצה, ממש לא. אתם יחד ואתם תחשבו יחד על שניכם ועל הבית.

אבל זה גם לא אומר שהוא כל השנים החזיק את זה בבטן

פשוט היה על הגבול ולא ממש בלחימה.

ולא הוא מפורש אומר שסה משהו עוד טרום המילואים שרצה להרגיש שאני מסתדרת יותר גם בלידיו

לא פיסית

לרוב היתי לבד רוב הזמן

הוא מדבר על התחושת מסוגלות וחוסר תלותיות רגשית

איזה קשה זה ושוק ממש❤️💕🩷 לא מקנאה בך על הטראומה...

ובאמת מקווה שזה יגדל מהר וישאר לך מזה רק סיפור לספר לו כשיגדל😉

גם בחלקה בשבילי זה משבר... פתאום אין תינוק , יש ילד ענק! הרגת אותי הוא נראה בן 40 🤣🤣

איך אנחנו אוהבות אותם קטנים... פווו... 

קראתי את התגובות שלכן מוקדם יותר ולא יכולתי להגיב אבל הן עזרו לי להירגע קצת.

הזכרתן לי שבאמת שיער גדל חח והוא באמת ככ חמודדד שזה הנס שלו😍

והמסקנה כמובן לא לשלוח את הבעל לספר לבד!!

והילדים שלי בערך מגיל שנה וחצי שנתיים מסופרים ממש (עם מכונה) והולכים עם כיפה.

לדעתי זה מתוק ממש...

זאת ממש לא היתה הכוונה שלי..

אני בטוחה שהם מתוקים ממש😍

האמת שהעיקר היה אלמנט ההפתעה, לא חלמתי שככה הוא יחזור ולא התכוננתי לזה וגם לא הייתי איתו בתספורת.

בקיצור הכל ביחד היה לי יותר מידי

אבל שימשו אותי נאמנה כמה שנים טובות, גיליתי איתן כמה וכמה הריונות וכשלא היה הריון יצא שלילי.

עכשיו שבאתי לקנות בסופר פארם קלטתי איזה מחירים מוגזמים. כשזה לא בתוקף כמובן לא לבנות על זה, אבל בגדול קונים בתוקף.

מסכימה איתך

קניתי גם לפני שנים.

בהריון הקודם היה קו ממש חזק ביום האיחור או יום לפני.

הפעם היה קו כמעט שקוף באותו זמן, כי הבדיקות כבר לא בתוקף. אבל היה קו.

ובדקתי כמה פעמים כשלא היה הריון וזה לא הראה כלום.

עולה גרושים ומחזיק לכמה שנים. לא מתקרב למחירים בארץ. 

ולא היה הריון בפועל.(גם לא כימי או משו. עשיתי את הבדיקה בערב, בבוקר הלכתי לעשות בטא והיא הייתה אפס)

בהחלט שווה

אבל לא פעם ב9 שנים כי אין תוקף ואז לא אמין

יצא לי להשתמש בכאלו ללא תוקף והראו לפעמים קווים שקריים- לא כי מי- בדקתי בחברות אחרות ולא היה פס 

זכור לי שקראתי פה פעם שהם לפעמים דוחים על זה חבילות ואז *כל* החבילה חוזרת

מישהי יודעת?

זה בעייתי להביא בדיקות במשלוח מח"ול?

והאם דין iherb כדין אליאקספרס?

המלצתי פה עליה כבר מלא פעמים

מעולה ביחס למחיר ובכלל

אני ראיתי בהרבה מקומות בפחות מ-500

ויש מבצעים וכו זה לגמרי מגיע גם ל-400 ... (ואם רלוונטי לכם אז מוכרים אותה בהרבה חנויות שיש בהצדעה כמו מוצצים ושילב ואז בכלל יוצא יותר שווה)

היא מחזיקה יפה מאוד יש לנו אותה שלוש שנים+ חרושה ללא הפסקה הרבה מהזמן גם עם שני ילדים עליה ומחזיקה יפה לגמרי! אני לא אגיד שהיא במצב חדש אבל היא לגמרי עדיין טובה.

אני צוחקת שהם צריכים לתת לי אחוזים בגדול

כמות האנשים שקנו בזכותי😅

אחרי כמה המלצות. בינתיים מחזיקה טוב, אבל לא השתמשנו הרבה, אז לא יודעת להגיד.

אם רלוונטי, ממליצה להעביר לפני הלידה, שהגדולה לא תרגיש ש"לקחו" לה.

אינפנטי רויאל

עלה 400 שקל

ממש נוח

אני קניתי יד נשיה בזול ממ שומצב חדש

ממש טיולון טוב

קל נח לקיפול ונוסע טוב ממש

אני אוהבת

מגנטים

קוביות

סברס

לגו דופלו

אם הם בעניין, אפשר בובות, כלי מטבח, מכוניות

אפשר גם לצייר, מדבקות, טושטושים, בר בצק.

יש גם משחקים של דגמים, כמו משושים.

פליימוביל

מכוניות, יש גם כל מיני מסלולים וכאלה שזה לבן 5 וגם סתם מכוניות

לאחרונה קנינו מאמזון בחול שככה יותר זול

ואו זה אחד המוצלחים!! הבן שלי בן 4 כל היום על זה

והקטנה בת שנה וחצי גם מצליחה ממש יפה להרכיב מגדל

ממש ממליצה

יש גם פליימוביל שהולך אצלנו טוב

ומשחק רכבות מעץ ממש רץ

וכמובן מגנטים

גם חבילה של חיילים קטנים

פליימוביל

מגנטים

לגו

קליקסים

פאזלים

משחק זכרון

כלי מטבח

זה מה שעולה לי כרגע🤔

ואצלינו בכל גיל הכי רצוי זה פליימוביל

אפשר את החלקים היותר קטנים לשים בצד, אבל לשיקולך...

משחקים אצלי שעות בגילאים שכתבת...

פליימוביל גם משחק אהוב

מטבח וכלי מטבח

משחקי קלפים קלים, כמו מלחמה, רביעיות לפי תמונות, משחק הפרצופים ועוד

אם בנים אז כל מיני משחקי הרכבה לגו ודופלו וכל אלה 

אהבתי חחח

מגנטים

קליקס

מכוניות - והרבה

חיות

ובגדול משחקי הרכבה 

כלי מטבח

בעיני אם יש קופסא מלאה מהסוגים הנ''ל

לא צריך הרבה מעבר

אצלי כל השאר סתם יושב בארון

אפשר לגדול יותר שיהיו משחקי קופסא לשחק עם חברים אבל הקטן עוד פחות בגיל

אולי לוטי קרוטי וכדומה