😵‍💫

אין שום ניואנסים שצריכים לדעת?

ענייני רכוש, ילדים (בין אם בשעת הכתיבה חלקם בגירים וחלקם קטינים) ועוד

1. האם החוק מחייב עורך דין?

לא. אפשר לכתוב צוואה גם בלי עורך דין, הדרך הפשוטה והזולה ביותר היא לכתוב צוואה בכתב יד ואז אין צורך לא בעורך דין ולא בעדים.

2. האם כדאי להיעזר בעורך דין?

אני מניח שבמקרים מורכבים כדאי (למשל אדם שיש לו ילדים מיותר מאשה אחת), אבל לדעתי אין בכך צורך במצבים רגילים (אדם שהיה נשוי לאשה אחת כל חייו והיא האמא של כל ילדיו והוא האבא של כל ילדיה). כמובן יש כאלה שיעדיפו עורך דין בכל מצב, זכותם המלאה.

בגדול, כתבתי בצוואה את הדברים הבאים:

אחרי 120 וכו' כל רכושי יהפוך להיות רכושה של אשתי.

אם היא לא תהיה בחיים ביום פתיחת הצוואה, אז כל רכושי יתחלק בין הילדים (והוספתי שם איזה חישוב כך שאחד מהם יקבל יותר בהתאם למה שקיבלתי עבורו מהמדינה, אבל זה לא רלוונטי לרוב האנשים).

אם גם הם לא יהיו בחיים, האחים שלי יקבלו את רכושי. ואם גם הם לא, אז ילדיהם.

את הצוואה אני מתכוון להחליף באחת אחרת כאשר הילדים יתחילו להתחתן, כך שהיא תכלול שתי תוספות:

א. ילד שלא בחיים - ילדיו ואשתו יורשים את חלקו

ב. ילד שכבר קיבל ממני סכום כסף גדול (לחתונה, דירה וכו') - סכום זהה יחולק מתוך העיזבון לכל שאר האחים, ורק ביתרה שנשארה לאחר מכן תבוצע חלוקה שווה בשווה בין כל האחים.

פשוט, בסיסי, לקח לי חצי שעה לעשות הכל (וזה בערך הזמן שייקח ליורשים להבין את כתב היד שלי...).

את הפתיח העתקתי מהאינטרנט, יש עשרות צוואות לדוגמה שאפשר לקבל מהן השראה. 

למשל:

הואיל ואין אדם יודע יום פקודתו ומידת ימיו.

והואיל וברצוני לסדר שטר צוואה ולהביע בו את רצוני האחרון ואת הוראותיי על מה שייעשה ברכושי לאחר מותי.

לפיכך אני החתום מטה _________ בעל תעודת זהות מספר _______________ מרחוב ___________, בהיותי בדעה צלולה ושפוי בדעתי ומוכשר מכל הבחינות לכך על פי דת ישראל והחוק האזרחי, מצווה בזה ברצוני הטוב והגמור, בלב שלם וברצון מפורש, ללא כל אונס והכרח, את כל רכושי שיישאר לאחר מותי, כמפורט להלן:

שאם ח"ו תמות צעיר.

ואישתך תירש את כל כספך.

ותתחתן שנית ויהיו לה עוד ילדים, רכושך שלך

יהיה רכושה ובסופו של דבר יתחלק כרצונה אולי לא לטובתם המלאה של ילדך שלך?

( אלא סתם להתחיל ויכוח כללי רגיל של נשים נגד גברים ולהפך 😅 ), אעיר,

שיש הבדל בנושא זה בין גברים לנשים. 

אני מניח שאדם גרוש לא ירצה שהכסף שלו, ביום מן הימים, יגיע לילדיה של גרושתו מנישואיה השניים.

לעומת זאת אדם בריא שאוהב את אשתו, מקווה שאם חלילה הוא יילך לעולמו בטרם עת, היא תבנה את עצמה מחדש ותהיה מאושרת כל ימי חייה - כולל רצון לתמוך כלכלית במשפחתה החדשה.

ואגב, אם אתה 'סומך במאה אחוז' - אין שום צורך בצוואה. הצורך הוא כיוון שלמרות שכולם טובים וישרים, לא תמיד רואים את הדברים עין בעין.

א. חצי לילדים וחצי לבן הזוג, זה החוק. כלומר הוא לא יירש הכל.

ב. יש חשיבות גדולה לכתוב צוואה גם אם סומכים במאה אחוז.

אשה שמקבלת חצי בעלות על רכוש בעלה והחצי השני עובר לילדים קטינים - זה סיוט בירוקרטי. היא לא יכולה למכור את הבית או לשחרר קופות גמל או לקנות משהו גדול בלי לקבל אישור מהאפוטרופוס שזה נעשה לטובת הילדים, כי הרכוש שייך גם להם.

אם היא מוכרת את הבית וקונה אחד אחר, מכל סיבה שהיא, אז חוץ מזה שהיא תצטרך אישור של האפוטרופוס היא גם תצטרך לרשום את הבית החדש על שם הילדים כדי שמצבם לא יורע בעקבות הקנייה והמכירה.

סתם סיוט בירוקרטי שצוואה פשוטה יכולה לפתור, אם מורישים הכל לאשה ולא לילדים הקטינים.

בכל מקרה, היא תכתוב צוואה בהתאם במקרה כזה.

ואז בן הזוג מקבל חצי, ממה שנשאר אחרי שהוא קיבל את חלקו בתור שותף.

ממש ממש לא באתי לשכנע שהצוואה שאני עשיתי היא דוגמה ומופת!

היא מתאימה לי, לצרכים שלי, למשפחה שלי, לאמונות שלי.

אין לי שום עניין לשכנע מישהו שיכתוב בצורה דומה למה שאני כתבתי.

כן רציתי לעורר שיח על עצם החשיבות שבכתיבת צוואה.

בדיוק בשביל זה, יש צוואה ובגלל זה כדאי להתייעץ על כתיבתה, עם מישהו שמבין איך מנסחים זאת נכון, גם על פי ההלכה וגם על פי החוק.

(רמב"ם הלכות נחלות פרק א' הלכה ח)

אם אין צוואה הבעל לא יירש בשלמות.

וגם שם יקיימו את הצוואה ככתבה וכלשונה

בכל מקרה מדובר על עוד 15 שנה בערך במקרה הטוב 😝

כפי שכתבתי כאן, בעז''ה כשיתחילו חתונות אכתוב צוואה חדשה.

אין גבול למספר הצוואות שאפשר לכתוב, אפשר גם בכל שעה.

האחרונה היא הקובעת.

נראה לי שרוב הצוואות היום לא תקפות מבחינה הלכתית,

וזה עלול לגרום לגזל של היורשים לפי ההלכה.

למשל, אם אתה כותב שהמתנה היא לאחר מותך, אז זה לא תקף מבחינה הלכתית.

וכן אם השתמשת בלשון ירושה למישהו שאינו יורש.

וכדו'..

זה נושא שכדאי לבדוק אותו..

שו"ת הרשב"א, חלק ו', סימן רנ"ד.

בגדול, בלי להכנס כאן לכל החילוקים. בפרטים יש כמה וכמה חילוקים (וגם קצת מחלוקת בפוסקים), לכן כדאי להתייעץ עם מישהו שמבין.

(בגדול, אם כותבים שמישהו שלא אמור לרשת על פי התורה 'יירש" - זה מתנה על מה שכתוב בתורה ובטל. הדרך שהפוסקים מציעים, היא להגדיר את מה שרוצים לתת לאשה/לבנות וכד' כמתנה שעה אחת לפני המיתה)

כיוון כללי לגבי התחומים בהם אומרים ולא אומרים 'דינא דמלכותא', אפשר לראות במאמר הזה (אם כי המיקוד שלו אינו בירושות):

ב.ד. מעמדם ההלכתי של חוקי המדינה

לתת שעה אחת לפני המיטה זה כמו למכור את הקיבה לגוי ואז לאכול חמץ בפסח.

יש גבול כמה אפשר לצחוק על ההלכה.

https://www.google.com/url?sa=t&source=web&rct=j&opi=89978449&url=https://www.kiryatmoshe.co.il/index2.php%3Fid%3D3611%26lang%3DHEB&ved=2ahUKEwj-t4Tg2rWFAxXRXvEDHZREAs0QFnoECD0QAQ&usg=AOvVaw1UBqRkFcG5t_aHsmjkaK5K

אבל אתה צודק שכדאי לכתוב לא כתבתי בגלל עצלנות,

מה שהכי קריטי לי בצוואה זה בעיקר איך הלוויה שלי תראה ואיך אני רוצה שינציחו אותי וגם כמה חובות כספיים וסגירת פינות עם אנשים(בקטע טוב)

לגבי כסף פחות מדאיג ומעסיק אותי כי ההורים של אשתי ממש עשירים ואני יודע שאת כל מה שנמנעו מלתת לה כשאני חי יתנו לה כעת.

עצוב מצד אחד ומרגיע מצד שני

זו כנראה הדרך היעילה וההלכתית ביותר לעשות זאת, 100 אחוז לבן/בת הזוג ולאחר מכן רבע לכל ילד.

על כל ילד שנולד צריך לחתום על צוואה חדשה, לקחת חצי יום חופש לכל ההורים.

הדיין התפלא שהגענו כל כך צעירים, הוא רגיל לבני שישים.

ואני מאוד מקווה שעשית...

בניגוד לצוואה, 100 אחוז מימוש.

בסופו של דבר מדובר בקטסטרופה גדולה, גם כלכלית, ולכן כדאי להיערך.

אלמנתו תקבל כמעט את אותו שכר שלו

ואם יש ילדים מתחת לגיל 18. את כל השכר שלו ממש.

אם היה בית על שמם,

הבית ישאר לה.

אם היתה משכנתא. היא תתבטל.

א. הרבה מאוד אנשים לא מצליחים לחסוך כשהם צעירים, כי השכר נמוך ביחס להוצאות. עם השנים השכר עולה ואז זה מסתדר. אלמנה שמקבלת קצבת שארים, לא תקבל שום עלייה בקצבה.

ב. לא כל השכר מבוטח. לפעמים החלק הלא מבוטח הוא רק 200 ש''ח נסיעות, ולפעמים זה אלפי שקלים (אחזקת רכב, פרמיות, בונוסים). כמובן החלק הלא מבוטל לא ייכלל בקצבה.

ג. בנוסף לשכר, המעסיק והעובד מפרישים לפנסיה ולפעמים גם לקרן השתלמות. אלה סכומים שבזכותם אפשר להזדקן בכבוד. קצבת שארים כמובן לא כוללת את זה.

ד. אם אחד מבני הזוג מת, האלמנה כמעט תמיד תצטרך להוריד את אחוזי המשרה שלה בצורה מאוד משמעותית, והשכר ייפגע בהתאם. כשאין עזרה בבית והכל נופל על אחד מבני הזוג, אי אפשר להמשיך לעבוד כמו קודם. הדברים נכונים וחמורים יותר דווקא כאשר ההורה שנמצא יותר עם הילדים הולך לעולמו. תאר לך אדם שרגיל לעבוד עד 18, וכך בנויה המשכורת שלו, ופתאום הוא צריך להוציא מהגנים עד השעה 16.00.

ה. היכולת לקחת הלוואה אם יש אירוע לא צפוי או כן צפוי (למשל חתונה של ילד) יורדת פלאים כאשר אחד מבני הזוג מת.

ו. נניח אדם מסוים לא מת בבת אחת מתאונת דרכים למשל, אלא חולה בסרטן וממשיך לחיות עוד 5 שנים. מן הסתם באותן 5 שנים השכר שלו יירד דרמטית, או שאולי הוא לגמרי יפסיק לעבוד. מה קורה לביטוח של הפנסיה במצב כזה? הרי הסכום נקבע לפי השכר בחודשים האחרונים לפני המוות*. כמובן אחרי שכבר מתגלה סרטן אי אפשר לעשות ביטוח חיים פרטי, זה מאוחר מדי...

תראה,

אם מישהו מרוויח 40 אלף ש''ח ועל כל הסכום יש לו ביטוח פנסיוני, אין לו ילדים קטנים ואשתו לא תצטרך להקטין אחוזי משרה, יש לו כבר נכסים רבים שצבר בחייו והילדים מסודרים כלכלית - אולי באמת אפשר לוותר.

אבל במצב של רוב האנשים, שאפילו עם שני הורים מפרנסים קשה לפעמים לסגור את החודש שלא לדבר על לחסוך מספיק לחתונות ודירות לילדים, וכאמור בגלל שהשכר הבסיסי בבית יירד כי הקצבה לא תמיד מכסה את כל הסכום והאלמנה צריכה להוריד אחוזי משרה... כן כדאי לשלם כמה עשרות שקלים בחודש בשביל לדעת שבמקרה הכי גרוע ח''ו הילדים אולי יהיו יתומים אבל לא יהיו עניים.

*אולי אני טועה ויש מנגנון שמונע מצב כזה? כלומר משמר את סכום הביטוח לפי מה שהיה לפני גילוי הסרטן? נשמע לי מתבקש אבל אני לא מכיר

לפחות בתקופה בה יש ילדים קטנים וטרם נצברו נכסים משמעותיים. 

כמובן ניקח בחשבון את ביטוח החיים למשכנתא אם יש.

לגבי מה שכתבת אם אדם חולה ויורדת ההכנסה שלו אז ירד ביטוח השארים- זו נשמעת בעיה גדולה. אם במקרה תמצא תשובה- אז תגיד, כי לא הגיוני לא לפעול כדי לפתור את זה. אני גם אנסה לברר אצל אנשים שמבינים בזה..

בעיקרון אם אדם באי כושר עבודה ויש לו כיסוי ביטוחי בקרן פנסיה - יקבל הפקדות מקרן הפנסיה/ביטוח על השכר לפני המחלה. אם איבד חלק מכושר העובודה - ולא עובד בכלל, כדאי וצריך להפקיד בעצמו את הכיסוי הביטוחי - של לפני המחלה. אם עובד חלק, המעסיק יפקיד חלק וקרן הפנסיה תפקיד את השאר.

בלי קשר, חשוב לשים לב לעניין שמירה על כיסויים ביטוחיים אם מישהו במשפחה חלה, כדי שלא יבטלו אם הפסקת תשלום. לדוגמא, פוליסת ביטוח חיים/בריאות קבוצתית של מקום העבודה וכעת אינו עובד שם יותר, עלולה להתבטל אך לרוב ניתן להשאיר אותה בתשלום עצמי ישירות מול החברה (המשכיות) וזה ממש כדאי כאשר אדם כבר חולה ולא יתקבל לביטוח אחר. לחברות הביטוח ממש כדאי שהכיסוי הביטוחי יתבטל...

כי מה שארשום בצוואה זה בכל מקרה לפי חוקי הירושה המקובלים

א. כמו שכתבתי למעלה,

אשה שמקבלת חצי בעלות על רכוש בעלה והחצי השני עובר לילדים קטינים - זה סיוט בירוקרטי. היא לא יכולה למכור את הבית או לשחרר קופות גמל או לקנות משהו גדול בלי לקבל אישור מהאפוטרופוס שזה נעשה לטובת הילדים, כי הרכוש שייך גם להם.

אם היא מוכרת את הבית וקונה אחד אחר, מכל סיבה שהיא, אז חוץ מזה שהיא תצטרך אישור של האפוטרופוס היא גם תצטרך לרשום את הבית החדש על שם הילדים כדי שמצבם לא יורע בעקבות הקנייה והמכירה.

סתם סיוט בירוקרטי שצוואה פשוטה יכולה לפתור, אם מורישים הכל לאשה ולא לילדים הקטינים.

כמובן על זה תקף גם על גבר שמקבל חצי מרכוש אשתו

ב. נניח הילד הבכור מתחתן ומקבל מההורים 100 אלף ש''ח במתנה.

לפי חוקי הירושה, אם ההורים או אחד מהם מתים אחרי זה, הרכוש מתחלק שווה בשווה בין כל הילדים - בלי התייחסות לכך שאחד מהם כבר קיבל מתנה יפה לחתונה והשאר לא. כשאנשים כותבים צוואה זה אחד הסעיפים הבסיסיים שמכניסים לשם - האחים שלא קיבלו מתנה יקבלו סכום זהה למה שקיבל האח, ורק את היתרה יחלקו ביניהם שווה בשווה.

סתם שתי דוגמאות שעלו לי עכשיו, אני לא איש מקצוע ומן הסתם יש עוד בעיות שהצוואה יכולה לפתור.

 בעצם רבע, כי לוקחים חצי ממה ששייך לשותף שנפטר 

לקנות לילדים אוכל וספרי לימוד וכו' ?

בהם היא לא תוכל לעשות שימוש בלי שהמדינה תתערב.

יהיה קשה למכור אותו, כן, אבל אפשר פשוט להשתמש בו עד שהוא ימות גם אם זה יקח עוד כמה שנים.

קופות גמל נפתחות במילא כשהנפטר גומר את הקריירה והכסף שם פשוט נזיל. אם יש ילדים, לא בעיה פשוט לאכול את  הכסף הזה עד שהוא נגמר (או לשמור להם לחתונה, לא מאוד משנה).

הבית זה יהיה אתגר קשוח. כן.

קופת הגמל תעביר חצי מהכסף לחשבונות על שם הילדים כי הם היורשים, ואז האמא לא תוכל להשתמש...

או דברים כאלה. לזה הכוונה כשאני מתכוון "לאכול אותו". אפשר לקנות בו ספרי לימוד / לשלם לישיבות תיכוניות / ווטאבר.

למשל אם הבעל מתחתן שוב שהילדים לא יקופחו. 

ואני ממש מקווה שאם חלילה לא אהיה כאן יותר, היא תתחתן שוב ותלד ילדים מתוקים ויהיו לה חיים מאושרים.

הילדים המתוקים האלה (שאני מקווה שלא יוולדו כי אני אהיה כאן עד 120) מבחינתי צריכים ליהנות מפרי עמלי לא פחות מילדיי שלי.

אני חושב שכך מרגישים רוב האנשים בנוגע לאלמנוּת, להבדיל ממצב של גירושין שאז ברור שלא רוצים שהילדים החדשים יירשו ביחד עם הילדים הקיימים.

עם הבעל החדש שלה.

ואחרי זה היא תמות. הוא יורש אותה ב100%

משמע ילדיך תלויים בטובת ליבו.

לא שאני חושב שעשית לא נכון.

עשית בסדר  אבל אתה/אישתך צריכים להסכים שאם אחד מכם הולך לעולמו.

שהצוואה הבאה שהוא שם. תהיה שונה מאשר 100% לבן/בת זוג.

לאן הרכוש הולך?

באופן אוטומטי לבעלי? להורים שלי? לילדים שלי?

הייתי רוצה שזה יילך לבעלי והוא יפעל בהם כראות עיניו - ככה זה בפועל או שהחוק שונה?

אולי גם את ה 115 האלה אני יכולה לחסוך 😏

הבעיה אצלנו היא שבעלי לא מוכן לדבר על זה, אני מאוד רוצה לכתוב אחת

גם בקטע שאם חלילה קורה משהו לשנינו (במציאות הבטחונית של היום לא קשה לי לדמיין את זה) - מה קורה עם הילד? ומה עם הרכוש?

הכל עובר אליו?

מי מחליט איפה הילד עובר לגור?

הבן שלי מתוקי מושלמי כולם ירצו אותו 🥰♥️🥰

הייתי שואלת לסיכום, איך רותמים את הבנזוג לתהליך הזה?

במידה ו2 ההורים רוצים לגדל זה להחלטת בית משפט

איך רותמים?? מסבירים שאם חלילה קורה משהו חלק מהכסף כלוא כנל הבית האוטו הכל עד שהילד מגיע לגיל של אפוטרופוס לעצמו

בלאגן שאף אחד לא רוצה

קרה לך פעם שהגעת לבהירות טובה כזו דווקא אחרי התבוננות איטית? או מהלך איטי?

לפעמים בתוך המהירות מתפספסים דברים מהותיים.

דווקא הלאט מאפשר להגיע אליהם, לתפוס אותם, לנשום אותם, ולאמץ אותם קרוב ללב.

ע"י כך פעמים רבות ניתן להגיע לבהירות מרגיעה, טובה כזאת.

בהירות שהיא לכשעצמה מקצרת תהליכים ומקצרת את הדרך.

לכן לפעמים דווקא הדרך הארוכה כביכול היא הקצרה באמת.

דווקא הלאט הוא מהר. 🩵

לפעמים לא מספיקים לעשות כלום והופ עברו 40 שנה, יש כאלה שאם לא ירוצו במרוץ העכברים הם לא ירוצו בכלל וימותו לוזרים בלי שום יכולת לחיות חיים טובים יותר בלי הון, בלי בית, בלי משפחה, בלי מקצוע.

קורה ליותר מידי אנשים סביבי, לפעמים אתה נתקע בהתפתחות שלך ומגלה שהלכת בנחת יותר מידי וזה הזמן לספרינט או למות חסר כל.

כי מה שאני התכוונתי אליו כמובן שונה,

ומדבר על משהו אחר.

יותר על הדרך הקצרה שלפעמים היא בעצם ארוכה ולא מובילה אותנו למטרה שלנו, או למטרת העל שלנו.

ודווקא הדרך שהיא ארוכה, במקרה הזה הלאט, יכולה להיות הקצרה באמת, זו שתניב לנו את המטרה בסופו של דבר. יחד עם השלווה, הבהירות, העומק, הבחירה, הכיוונון למה שנכון וכן הלאה.

אני פשוט לא חושב שנכון להאט, לפחות לא לפני שכל פרמידת מאסלו אצלך ביד.

פירמידת מאסלו תושג דווקא ע"י הלאט.

ראיתי את זה המון אבל אם אתמקד רגע בעצמי ובניסיון אישי -

בתור אדם שבעבר היה בקצב מאוד מהיר גם של המחשבות, גם של הדיבור, גם של המעשים - באמת שפיספסתי דברים דווקא מהקצב המהיר הזה.

ודווקא כאשר למדתי להאט - הגעתי לדברים שלא הייתי מגיעה אליהם לולא ההאטה.

גם דברים מהותיים וגם אפילו הספקים טכניים.

אם אני יושבת ועוצרת רגע להאט את המחשבות שלי שהיו רגילות רק לרוץ ולעשות סדר ובהירות,

אם אני מאיטה גם בדיבור, אפילו בתפילה להגיד את המילים לאט יותר ובכוונה,

אם אני במקום לרוץ מדבר לדבר מאטה גם את קצב ההתנהלות - כל אלו גרמו לי הרבה מאוד טוב ב"ה.

הלאט גורם פעמים רבות ליותר צלילות, בהירות, ריכוז, מיקוד במה שחשוב ובעיקר יותר נחת.

ובאמת שזה בדברים הכי קטנים ועד הגדולים.

אפילו לחתוך סלט מהר מהר ולפעמים להיפצע בטעות בגלל זה, או להאט ולשים יותר לב.

לחשוב קודם על היום או השבוע או השנה או כל כיוון החיים שלי רגע לאט ובהבנה והתבוננות עצמית מאשר רק לרוץ ולרוץ ולהספיק עוד ועוד,

להוריד עוד סלט ועוד תבשיל ועוד מרדף להכנות לשבת או חג ולהגיע דווקא עם יותר אוויר ושלווה,

לדבר עם הילדים יותר לאט ובנחת מאשר רק להספיק לסמן "וי" מהיר על כל מה "שצריך" להספיק,

לנשום נשימות עמוקות ואיטיות יותר ולא רק מהירות ושטחיות, מה שהגוף עצמו מפרש כמוריד סטרס, וכמקום לא הישרדותי, ונהיה רגוע יותר וכן הלאה.

לעצור באמצע היום להביט בשמים, בפרח, בחיוך, במילה, בכל דבר בעצם ודווקא הקצב האיטי הזה גורם להתפעלות פנימית וחיבור לקב"ה, לבריאה, לטוב שבעולם ובחיים, וממילא יוצר יותר שלווה פנימית ומוטיבציה וכוח גם להמשך היום.

לשתות לאט כוס תה ולהתמקד בטעם ובמרגש ובלגימה האיטית והנינוחה ולהכניס עוד רוגע וכיף לחיים, זה גם נותן עוד כוח הלאה וגם בפני עצמו ממלא ומרפא.

לעצור להקשיב לגוף, לשהות ברגע, להיות בנוכחות.

לחשוב, לנשום, לבחור מה שייך לי ומה לא שייך לי, מה נכון ומתאים ומה פחות.

זה בכ"כ הרבה דברים לבני אדם באשר הם. גם חיבוק בין בני זוג יכול להיות בלאט שלו ובשהות שלו יותר ממלא ומקרב, גם כל קירבה שהיא רגע לאט יותר וקרוב יותר יכולה לתת מה שרק מהר לא מאפשר, גם לחשוב על הפן התעסוקתי שלנו אפילו או השליחות והייעוד שלנו בעולם יכול לקרות יותר מהר דווקא כשחושבים על זה יותר לאט ומקדישים לזה את הזמן בנחת ובבירור עומק.

גם איך להגיע ליעדים כולל כלכליים יכול להתאפשר פעמים רבות דווקא מהלאט שנותן רגע התבוננות במבט-על וכולל דרכי פתרון יצירתיות ואפקטיביות יותר,

גם לתת לעצמי כבן אנוש את התנאים הכי טובים כדי לתפקד בעולם הזה, ולזכור שאני כולל גוף פיזי ונפש ורגש ושכל ורוח ובכל אחד מהם לפעמים הלאט הוא ברכה שרק דרכו ודווקא דרכו נוכל לגלות ולהעצים עוד יותר את עצמינו ואת התפוקה שלנו.

אז ודאי שזה לא 0 או 100

זה לא או ללכת בהילוך איטי וכמו צב להתנהל באיטיות תהומית 24/7 בכל רגע ורגע, וזה גם לא לרוץ בלי הפסקה ובלי אוויר ואם לא אז להגיע לפת לחם ובלי קורת גג...

ודאי שיש הרבה באמצע.

וודאי שיש פעמים שאחרי הלאט הזה יגיע המהר, אבל רק על גבי הנדבך שהיה קודם הלאט ומה שהוא איפשר - הבהירות הזו והצלילות הזו - ועל גבי זה אפשר לרוץ קדימה בביטחון ובשלמות יותר.

וודאי שיש פעמים שהלאט לכשעצמו הוא יותר נכון.

וודאי שיש מצבים שגם מהר יהיה אפקטיבי ונכון.

וודאי שיש גם אנשים שונים וגם מצבים שונים והכל בהתאם למקרה המדובר.

לכן כתבתי שלפעמים הלאט הוא מהר. לא תמיד, אבל פעמים, ואפילו פעמים רבות, כן

בעיקר בציבור הדתי, שאנשים הולכים לאט מידי וצריך לדרבן אותם להתחיל לרוץ במקום להאט, את אומרת לא 0 או 100 ולפעמים וכו אבל לעיקר האנשים צריך לבעוט בהם להכנס לכושר ולא להוריד דופק.

בכל הציבורים ובטח בדתי.

אבל יותר נראה לי שאנחנו פשוט מדברים על דברים שונים.

הסברתי קצת בהודעות שלי למה אני אישית מתכוונת.

נ - נוכחות

ח - חמלה

ת - תיעדוף

כאשר אנחנו בנוכחות בחיים שלנו, באמת נמצאים בכאן ועכשיו וחיים אותו ובו,

וכשאנחנו בחמלה עצמית (וגם על הזולת כמובן),

ומתעדפים בסדרי עדיפויות את מה שיותר חשוב ויקר לנו, מה שיותר שייך אלינו מאשר מה שלא -

או אז יכולה להיות לנו יותר נחת.

ונחת זו אחת הברכות המשמעותיות ביותר שיכולה להיות לנו כבני אדם.

בעזרת ה' שתהיה לכולם גמר חתימה טובה עם המון נחת ושלווה 🤍

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

ומחפש להיות טוב מבלי לדרוך ולרמוס אחרים בשם הצדקנות והצדקות

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

הרי אם לא היה לך אכפת בכלל שום דבר, זה לא היה מזיז לך.

וזה שמזיז לך, מעיד על הכל ...

זה חלק מאיך שנבראנו וצריך לעבוד ולהתפלל על זה.

לא סתם ר' נחמן הקדיש לזה תורה (תורה קמא) שזאת זכות להגיע לדרגה להרגיש כאב על העבירות שעשינו.

"אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו, הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב, וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת"

ור' נתן מתפלל על זה בתפילה ו' "שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ כְּאֵב חֲטָאַי וַעֲווֹנוֹתַי הַמְּרֻבִּים, וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ"

אני לגמרי לא חושב שזאת צביעות לבקש סליחה למרות ההרגשה,

אנחנו לא מנסים לעבוד על הקב"ה וגם יודעים שאי אפשר, אלא רוצים שיסלח לנו (מכל סיבה שהיא) למרות שעדיין לא מרגישים רע עם מה שעשינו

אני שואל לא בעוקצנות

זה משהו שאתה מרגיש שהוא נכון לאחרים אבל לא לך?

משהו מיושן בדת?

אתה כועס על הקבה והחטא כאילו מוציא אתכם במקום מאוזן?

מה מדובר?

מה נכון ללמוד ממך ומה לא נכון?

לא אמרתי לאף אחד ללמוד ממני, ואני לא יודע מי זה ''אתכם''...

שקשורים לבין אדם לחברו

וודאי שאנחנו גם

מדברת על דברים קיצוניים שאנשים עוברים..

באותו יום יש להבנתי הדלה, משהו שיורד מלמעלה שמוריד לנו את המשיכה לעברות (קרוב קצת לאדם הראשון קודם החטא), האתגר שלנו שם זה בעיקר לתפוס את זה, ולראות איך משמרים משם דברים הלאה...

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב