היה לי ערב קשה אתמול.. עם השינה של הקטנים ועם בעלי.. הגעתי ממש לקצה..צרחתי על הקטנים והייתי אגרסיבית כשהרמתי כל אחד למיטה שלו.. הם נבהלו ממני ואני נבהלתי מעצמי.. בכיתי כל הלילה בקושי היה לי אוויר לא מסוגלת לחשוב על זה מבלי לפרוץ בבכי.. לקחתי את הגדול והסברתי לו שאמא עשתה את זה בטעות ולא התכוונה ושככה לא צריך להתנהג.. וגם הקטנה נבהלה והלב שלי נמחץ. מרוסק.. מרגישה אמא רעה שהרסה משהו בנפש שלהם.. אני כל כך משתדלת.. מנסה ללמוד לקחת קורסים בזמן האחרון כי באמת שנהיה מאתגר. ואני נותנת את הלב והנשמה שלי להם. את כל כולי. ובתחילת הריון.. מפחדת שאולי הרסתי משהו בהתפתחות שלו עם כל הסטרס והבהלה שהייתי בה..
אתמול מבחינתי הערב הזה שינה לי את כל ההסתכלות עלינו ועל הבית שאנחנו רוצים. בטח שיש עוד תינוק קטן שב'ה בדרך..
אנחנו גרים אצל ההורים שלי מכל מיני סיבות (אתמול הם לא היו בשעות הערב אבל הסטרס שצריכים לחזור והילדים משתוללים ואז הם יכנסו לתמונה והלך עוד ערב.. פשוט שיגעה אותי. חנוקה מזה) הרבה זמן כבר רוצים לעבור ולא מסתדר.. מוצאים תירוצים ומאוד חוששים מהצעד הזה.
והפעם החלטתי שזהו. אני רואה בחוש איך החינוך שלנו על הילדים מושפע מהשהות שלנו כאן. ההורים מנסים לתת פרטיות אבל הילדים גרים גם עם סבא וסבתא וזה לא בריא לא להם ולא לנו. מה גם שהאינטימיות שלנו כבר לא קיימת ובקושי נמצאים ביחד.. שיחות בערב לא קורות בחופשיות ואנחנו מתלחששים כי לפעמים אפשר לשמוע ולא רוצים שישמעו כל שיחה בינינו.. ועוד הרבה דברים שפשוט מכבים את האישה שאני ואת האמא שאני. (לצד דברים חיוביים וחוויות נעימות ביחד כי בכל זאת הם ההורים שלי אבל עדיין..הייתי שמחה שהחוויות האלו יהיו מחוץ לבית או במפגשים בצורה אחרת)
אחרי הפריקה עלתה לי מחשבה אחת - מצאנו כנראה דירה אבל מדברים על מלחמה ואני אומרת לעצמי - מה יקרה אם נעבור וישר תפרוץ מלחמה?? אולי אתחרט על זה ואחשוב שיכולנו להיות עם ההורים שלי ביחד ולהיות יותר רגועים ולא להיות ככה בנפרד?? ואז מה? לעבור ולהיות שבועות במלחמה ובכל מקרה לא תהיה שגרה תקינה אז מה אני רודפת אחרי שגרה נורמלית אם בכל מקרה זה הולך להיות?? ומי יודע מה יהיה אחרי??
מחשבה הזויה אני יודעת. אבל לא יודעת איך לשחרר אותה מעצמי. ואיך להיות מספיק אמיצה בשביל השפיות שלי ולהילחם על הבית ולמרות הרבה קולות שיעבירו ביקורת או יתערבו בצעד הזה (ולאו דווקא מהכיוון של ההורים שלי) עדיין להאמין שזה רצון ה'.
נואשת לעצה ולעזרה.. וגם קצת לעידוד שלא שרטתי את הילדים שלי ואפשר לתקן הכול..
