לאלפי הרוגים .

רק בזכות השם לא נהרג ולא נפצע אף אחד 

א. גם במדינה אחרת לא היו אלפי הרוגים, אם כמו במקרה שלנו הטילים כולם היו מכוונים למתקנים צבאיים ולא למרכזי אוכלוסייה. שים לב שהטילים היחידים שכן הגיעו ליעדם ולא יורטו - פגעו בבסיס צבאי.

ב. להגיד "רק בזכות ה'" אחרי שיש עשרות אלפי אנשים שעמלו עשרות שנים על התוצאה הזאת, מבחינת פיתוחים טכנולוגיים פורצי דרך וקשרים דיפלומטיים עם מדינות האזור, החל מפיתוח החץ דרך פיתוח כיפת ברזל ועד לאחרון החיילים שכבר חצי שנה כמעט לא רואה בית כי יש לו משמרות פסיכיות סביב סוללות המיירטים,

זאת כפיות טובה גדולה בעייני.

בדיוק כמו שאחרי ניתוח מוצלח אתה תבוא לרופא ותגיד לו "תודה", ולא תגיד "רק בזכות ה'".

אין סתירה בין להודות ל-ה' על הטוב והחסד (ועל זה שיש לו שליחים נאמנים מלאי חוכמה, אומץ ותושיה) לבין להודות לאנשים שעוד לפני שאתה ואני נולדנו עבדו מסביב לשעון בשביל שיהיו לנו מערכות ההגנה המתקדמות בעולם.

רק מעיר לגבי ב'. אם אתה מבין שה' הוא זה שנתן לאותם אנשים את הכוחות שלהם, אז כן, אין אף בעיה להגיד שהכל בזכות ה' (אם כי באמת מדבריו לא נראה שלכך התכוון....).

אבל בסופו של דבר ה' נתן לאדם את ההזדמנות לבחור בטוב. זה כמו מישהו שבא להומלס, מביא לו כסף, בית, מסדר לו עבודה, מביא לו הזדמנות להתחיל מחדש את החיים, באופן שבלעדיו הוא היה נשאר הומלס. בסוף אפשר לומר שהכל בזכותו, וכל החיים אחרי זה של ההומלס, אף שההומלס זה שיצא מהמעגל הזה, וזה רק נתן לו דחיפה, בסופו של דבר הם בזכות אותו בן-אדם שעזר לו. מלבד העובדה שגם במערכות משוכללות, בסופו של דבר התוצאות לא כאלו טובות, רואים שיש ניסים מעבר לרגיל. נ.ב לא אמרתי שלא צריך להודות לאותם אנשים, רק אמרתי שהמשפט ש@כְקדם כתב הוא נכון

ובכ"ז הם מחליטים להישאר הומלסים מבחירה

אז אם לוקחים את הדוגמא שלך, זה דווקא מחזק את דעתו של @פשוט אני..

דיברתי על ציור שבו ההומלס לוקח את מה שנותנים לו. לא הבנתי מה ההוכחה במה שאמרת.

בוחרים שלא לקחת את הדברים הטובים שנותנים להם,

אז יש כנראה סיבה להעריך בעיקר את אלו שכן בוחרים להשתקם..

בסוף ההומלס הוא זה שבחר להשתקם, ולכן אפשר לומר שההומלס עשה, אבל מנגד הכל בזכות מי שנתן לו את האפשרות. זה בדיוק היה המשל

הוא כאילו משתמש בשחקנים שיש לו על המגרש

זה לא בעיה בשבילו

הנה תראה מה היה עם יוסף הצדיק

תשאל את האחים הם יגידו לך תמיד שנאנו אותו

תשאל את יוסף הוא יגיד לך הם שנאו אותי

תשאל את ה' הוא תיזמן את השנאה שלהם

כדי שיוסף ימכר, ואח"כ הוא תיזמן את אשת אדוניו

לחמוד אותו, (כדי שהוא יגיע לכלא, ואח"כ לפרעה, בתור פותר חלומות) 

עכשיו זה לא הפתעה גדולה שהיא חמדה אותו

ברור שהיא לא היתה צדיקה

יש לו על המגרש שחקנית שהיא רשעה ובוגדנית

הוא משתמש בתכונה הזאת שלה

כדי לשלוח את יוסף לבור

בערך שלושת רבעי מההשגחות (: ה' פשוט לא יוצר מכלום, אלא מהכלים שיש כבר על הלוח

ונגיד במגילת אסתר הכל ככה..

יש תפיסת השגחה כזאת.

שבעצם ה' משתמש בתכונות הקיימות

סתם לגבי מה שציירת שאשת פוטיפר הייתה מרשעת, חז"ל חולקים עליך ואומרים שהיא עשתה את זה לשם שמים, כיוון שראתה בכוכבים (או שחוזה בכוכבים אמר לה) שיהיה לה או לבתה בן מיוסף. בסופו של דבר זה היה מבתה, אסנת. (אמנם חטאה בכך שרצתה לעשות את זה תוך כדי שהיא נשואה. מנגד, יש בכך מסירות נפש גדולה, שהיא מוכנה להפסיד את העולם הבא שלה כדי להעמיד את השושלת המשיחית- משיח בן יוסף).

לגבי התכונות שה' משתמש בהן, רק מדייק את דבריך: כתוב ש: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", התכונה עצמה ה' לא מגלגל אותה, ה' מגלגל רק סיטואציות שיקרו. (אמנם ר' צדוק באיזה מקום משמע שחולק על כלל זה, ואכמ"ל).

מדרש תנחומא תזריע ה

ודי לחכימא ברמיזא

כשמדברים על השוואה בין מעשי האדם למעשי הבורא אז מעשי האדם נמצאים במדרגה יותר גבוהה. אבל בעומק עצם ההשוואה בין שני התחומים האלו לא נכונה, כי באמת זהו תחום אחד, הכל מעשי ה'. ובכללי, מה שאומר המדרש שמעשי האדם נאים יותר, הכוונה היא שהם נמצאים במצב יותר גבוה, אך בוודאי שמעשי ה' יותר נפלאים וגדולים. כמו ננס על גבי ענק, הננס נמצא במקום יותר גבוה, אך זה רק משום שהוא על גבי הענק. כל מה שהאדם יכול לעשות הוא לקחת משהו א-לוקי ולשכלל אותו, אך בלי הבריאה הא-לוהית, לא יכל היה לעשות כלום. וזה מחזק את מה שאמרתי. ה' בענוותנותו נתן לאדם את המחשבה שהוא זה שדאג ללחמו, כדי שלא יהיה "נהמא דכיסופא", אך זו אינה האמת. כמו יואב שנתן לדוד לסיים להילחם ביבוסים כדי שהעיר תיקרא על שמו, כיוון ש"מלאכה נקרית על שם גומרה", אך זה רק לפרוטוקול, בפועל ברור שיואב הוא זה שכבש את העיר. גם לעניינינו, ברור שה' פעל הכל, אולם ה' רצה שכלפי חוץ ייראה כאילו האדם הפועל, ולכן נתן לאדם לגמור את מלאכת ה', השאיר לו פינישים, כדי שזה ייקרה על שמו. (אצלנו זה עוד יותר, גם הפינישים הם בעצם מכוח ה', כיוון שה' נתן לנו את הכוחות והכלים לגמור את מלאכתו). זהו, הארכתי די.

שיש לו הרבה אנשים בכל מקום. אם האנשים האלה עוזרים לך - אז ברור שאתה מכיר להם טובה על העזרה שהם נתנו לך.

וברור גם שאתה מכיר בזה שמי שנתן להם את ההכשרה/כלים/התארגנות קהילתית - זה אלה שיזמו את הארגון ומנהלים אותו ואנשי הצוות הראשיים שם.

אז נכון ש"הכל בזכות ה' ", אבל:

א' - זה לא אומר שזה קרה בדרך שיש בה חריגה מדרך הטבע. רוב מה שה' עושה הוא עושה בעזרת השליחים שלו, וההתערבות שלו מאד נסתרת.

ב' - זה לא אומר שאין מה להכיר טובה לשליחים.

אני כן רואה הבדלים בין המשל לנמשל, ומאמין גם שיש השגחה פרטית, שכוללת איזושהי הכוונה ומעורבות של ה' בנעשה. אבל ככלל, אני חושב שצריך להיזהר מלבטל את המעשה של האדם.

הכנסת פה נקודות שבהחלט קשורות בקשר ישיר לדיון, אבל לא התייחסתי אליהן עד כה. (פחות דיברתי על הפן ה"פילוסופי" של העניין, של הסתירה בין הידיעה לבחירה, בין ההשגחה וניהול העולם לבחירה של האדם).

בסופו של דבר במבט האישי יש בחירה חופשית. אבל כשאתה מסתכל על המערכת כולה, על הניהול הגדול, אתה מבין שיש פה מנהל להכל שמסדר ודואג לכך שכל דבר יהיה במקומו. לכן כתוב: "לב מלכים ושרים ביד ה'". כיוון שהחלטותיהם נוגעות לכלל, אז בוודאי ששם ישנה השגחה גדולה שמכוונת את הדברים, ואין הדברים רק ע"פ החלטותיהם הפרטיות ומצב רוחם. וגם יש כאן שני רבדים אני חושב, המבט האנושי והמבט הא-לוהי. במבט האנושי, יש בחירה חופשית, והכל מתנהל לפי הבחירה. אבל במבט הא-לוהי, הכל מחושב ומתוכנן, גם הדברים שנראים עראיים ומקריים. כתבתי פה דברים שנראים לי, אבל באמת לא ברור לי הנושא, וצריך להעמיק בו כדי להבין את הדברים עד הסוף.

נ.ב. בכל אופן, אע"פ שכתבתי שאכן אין לבטל את המקום האנושי, אני לא חושב שיש בעיה לומר את המשפט ש"הכל בזכות ה'". כמו שבארגון חסד בטקס הוקרה אתה מודה למארגנים ואומר שהכל בזכותם, וזה גם לא שקר, כך גם לעניינינו. בסופו של דבר לולי ה' שום דבר פה לא היה, הוא ברא את המציאות, עם חוקי הטבע שלה, עם המערכות החכמות שלה. ולכן, כן, אני לא מבין מה הבעיה לומר שהכל בזכותו. נראה לי שכל מניעה מהתבטאות כזאת מגיעה בתת-מודע מגאווה וחוסר רצון להיות "אסיר תודה" לקב"ה. וזה בסדר, זו המטרה של ה' בבריאת העולם, שלא יהיה נהמא דכיסופא, וישנם אנשים שקשה להם להכיר בדבר הזה, כיוון שאז הם יצטרכו להתאמץ מאוד מאוד בלנסות לתת מה שאפשר לה', והאמת היא ש: "מה אשיב לך והכל שלך לך שמים אף ארץ לך". אבל זו האמת. עד כאן התבטאותי בדיון כאן (אא"כ תרצה שאגיב).

הם שומרים זה נכון.

אבל אם השם לא ישמור עיר, שווא שקד שומר.

בסופו של יום זה הכל הוא.

כי אותם שומרים בדיוק היה ב7 לאוקטובר, וגם שם היו חסדי השם גדולים

ספציפית מבחינת ההגנה מפני רקטות - גם אז היא הייתה מאוד מאוד מאוד מוצלחת.

אלפי טילים שנורו תוך שעות ספורות הובילו לכמות חד ספרתית של הרוגים, זה מטורף בכל קנה מידה (ובשונה מהטילים האיראניים - הם דווקא כן כוונו למרכזי אוכלוסייה).

ולגבי ההגנה היבשתית/אווירית, כולנו יודעים כמה היא לקתה בחסר.

בנוסף,

הפסוק שציטטת לא רק שאינו סותר כלל את מה שכתבתי, אלא שאם מבינים מי כתב אותו (אדם שיצא למלחמות בעצמו ולא קרא תהילים במקום להילחם) ובאיזו דת הוא האמין (דת שבה חתן יוצא מחופתו בשביל מלחמת מצווה), אז ההבנה שאין סתירה בין הודאה ל-ה' לבין החשיבות שבמעשי בני האדם רק מתחדדת (וממילא גם להם צריך להודות) 

דוד המלך עצמו שילב בין הדברים, ובזמנים שלא יצא למלחמות, או עסק בניהול הממלכה, היה לומד תורה, כותב מזמורי תהלים לה', מנגן לה'. גם מלחמתו הייתה נראית בהתאם, כולה דביקות ובטחון בה', כפי שמתואר במלחמתו בגליית שהוא בא בשם ה' א-לוקי ישראל. כל הזמן הוא היה בתודעה שכל הנצחונות שלו במלחמות הן בזכות ה', בזכות הסייעתא דשמיא המיוחדת שהוא קיבל מה'. לא סותר שהפעולה הא-לוקית עוברת דרכו, דרך הפעולות שלו והאסטרטגיה שלו (בוא נגיד שאדם רגיל לא יכול לנצח ארי ודוב לבדו). הרמב"ם במורה-נבוכים מביא בדרגת רוח הקודש במעשים את דוד ושמשון, שאע"פ שמדובר במעשים גשמיים, זה סוג של רוח הקודש, סיוע א-לוקי שחל במעשי האדם. אצל שמשון זה בולט ממש העניין הזה, שלולי עזרת ה' הוא לא היה מצליח לנצח, רק כשרוח ה' מתחילה לפעם בו הוא מצליח להרוג את הפלישתים, וכל הכוח שלו תלוי בכך שהוא נזיר א-לוקים.

מסביר במאות דוגמאות שרק על השם הוא סומך.

"אך הוא צורי וישועתי משגבי לא אמוט"

"כי לא בחרבם ירשו ארץ, וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם"

"כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני"

כן כן מדובר באותו דוד המלך שידיו מלאו בדם שכתב את הפסוקים החרדיים האלו

מבינים שאין שום סתירה, בין הצורך להתפלל/ללמוד וכיוצ"ב לבין הצורך לפעול בגשמיות.

וממילא אם יש צורך לפעול בגשמיות, אז להגיד "רק בזכות השם" זה לא נכון.

בזכות ה' ובזכות שלוחיו הטובים, החכמים והאמיצים.

 ולפי מה שאמרתי אין אף סתירה. מכירים תודה לחיילים כי בפועל הם עשו, אבל מבינים שבאמת הכל מאת ה', כי הוא זה שנתן להם את הכוחות וסייע בעדם (וגם בשעה של המלחמה עצמה לא יכלו לנצח לולי עזרת ה', ככה זה אצל עם ישראל). או אם אתה רוצה עוד פסוק מפורש שלא מתהילים: "...אל יתהלל הגיבור בגבורתו", או: "(יב) פֶּן־תֹּאכַ֖ל וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבָתִּ֥ים טֹבִ֛ים תִּבְנֶ֖ה וְיָשָֽׁבְתָּ...(יד) וְרָ֖ם לְבָבֶ֑ךָ וְשָֽׁכַחְתָּ֙ אֶת־ה֣' אֱ-לֹהֶ֔יךָ הַמּוֹצִיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים:....(יז) וְאָמַרְתָּ֖ בִּלְבָבֶ֑ךָ כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה: (יח) וְזָֽכַרְתָּ֙ אֶת־ה֣' אֱ-לֹהֶ֔יךָ כִּ֣י ה֗וּא הַנֹּתֵ֥ן לְךָ֛ כֹּ֖חַ לַעֲשׂ֣וֹת חָ֑יִל לְמַ֨עַן הָקִ֧ים אֶת־בְּרִית֛וֹ אֲשֶׁר־ נִשְׁבַּ֥ע לַאֲבֹתֶ֖יךָ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה" (דברים פרק ח פסוק יב - יח (פרשת עקב). לכן, הכתבה שהבאת לא מביאה אף הוכחה לדבריך.

כן, אבל גם צריך להבין שזה לא משנה כמה גיבורים וחכמים השליחים בסוף לולא ה' אין הצלחה.

אנחנו נודה לשליחים גם כשאין הצלחה כי היתה להם כוונה טובה וכו'

יש שליחים כי ה' פועל איתנו דרך הטבע, דרך ניסים נסתרים.

אם ה' לא ישמור עיר, שווא שקד שומר.

כלומר אם ה' כן ישמור עיר, *לא* שווא שקד שומר.

הפסוק אומר בדיוק ההיפך ממה שהתכוונת. 

"אם ה' לא ישמור עיר- שווא שקד שומר"

אך אם ה' שומר על העיר לא שווא שקד השומר.

אדרבה אם אין צורך בשליחים בעולם הזה אזי שווא שקד השומר בין ה לא ישמור עיר ובין אם ישמור עיר -  אין לפעולות השומר אף משמעות.

רק אם נבין שדרך פעולתו של ה בעולם היא ע"י שליחים בעולם הזה שמנתבים את הסיוע השמיימי לכדי מערכות טכנולוגיות יקבל הפסוק משמעות.

אני מבין שכאנטיתזה לתפיסות חרדיות שתופסות שהכל בידי ה', וממילא שומטים ידיהם מלעשות השתדלות (שאגב, אלו תפיסות שמאוד דומות לתפיסות מוסלמיות: הכל מכתוב), אתה תופס, וביושר ובצדק, שאין זה כך, וה' ברא את בני האדם במציאות כדי שהם יפעלו ויעשו. אבל נראה לי שהאמת איננה צריכה להקצין כ"כ מאותה תפיסה מוטעית, ואפשר להבין את התפיסה שהצגתי כאן. אני חושב שהחרדים מדגישים מאוד את המקום הא-לוהי, ומבטלים את המקום האנושי (עיין כתבה כאן של הרב שרקי שהסביר את התפיסה המוסלמית: הרב אורי שרקי: הנאצים היו בעלי תורת הגזע, חמאס באים בשם הדת שכפי שאמרתי דומה מאוד לתפיסה זאת), התפיסה שאתה מציג מבליטה מאוד את המקום האנושי, אך מנגד קצת מעלימה את הא-לוה, והתפיסה שאני מציג באה להראות שהעולם והא-ל אלו לא דברים מנוגדים. בסופו של דבר העולם הוא עולמו של הקב"ה, ואין בעצם הבדל מהותי בינו לבין העולם. כמו שאומרים חז"ל שאדם לא מתקנא בבנו ובתלמידו, כך גם ההגדלה של המקום הא-לוהי אצלי לא מצמצמת את המקום האנושי, וכן הפוך, ההגדלה של המקום האנושי לא מצמצמת את הנוכחות הא-לוהית. מדובר על שני דברים שמשלימים זה את זה, ובאים תמיד ביחד.

אמרתי שזה גם וגם.

אחרי שיצאתי מניתוח בריא ושלם, לא התלבטתי אם להגיד הגומל או להודות לרופא. היה לי ברור שצריך גם וגם

כאילו אמרתי דברי כפירה..

עולם הפוך

איך ממשפט אחד שלי אתם עושים אקשן

יאללה לא צריך תמיד לחפור ..

מה יש להגיד פה ?

להגיד נכון מפחיד

או לי  לא מפחיד

וזהו חחח

לראות גם את העומק שלה ולא רק את מה שנראה מבחוץ. הרבה פעמים אישה מבטאת את עצמה דרך רגשות ושם דווקא אפשר להבין מי היא באמת.

אם אתה מבין שהיא בוגרת ומבינה תתקדם.

מאוד יכול להיות שיש פה משהו

מה שקפץ לי מהפוסט הוא שנראה שאתה קצת בודק אותה דרך רשימת נתונים חיצונית גיל לימודים תכנון קריירה

לפני שבדקת מי היא באמת(:

בסוף, מקצוע או העובדה שהיא כבר התחילה ללמוד לא מעידים בהכרח על בגרות. הייתי מנסה לברר קודם מי היא כאדם מה הערכים שלה מה היא אוהבת , איך היא חושבת ומתנהלת ורק אחר כך מחליטה אם הפער ביניכם באמת משמעותי..

אבל בסוף קשה לברר את כל זה בבירורים שלפני.. לפני אפשר לברר לרוב דברים יותר טכניים, שלפעמים מעידים על בגרות וכו'

או שאני טועה, מוזמנת להאיר את עיניי(:

האם עובד גם הפוך?

אפשר לדון על מה זה בגרות.

ואולי כדאי לפרק את המושג הזה - לדוגמה, האם אתה מדבר על מודעות כלכלית? על יכולת להכיל מורכבויות?

אם אתה יכול לפרק את המושג הזה, אפשר לנסות מראש לברר, וגם בפגישות לדבר על הנושאים האלה.

אבל -

קח בחשבון שבירורים לא בהכרח מציגים תמונה מלאה. כל אחד מכיר מישהו בפן מסוים שלו, ואולי לא מודע ולא מכיר צדדים אחרים.

לגבי פער השנים,

אני לא חושבת שהגיל הכרונולוגי בהכרח מעיד על משהו. לכל אחד מאיתנו יש מסע בחיים, ואנחנו עוברים בתחנות שונות, והאישיות שלנו משתנה בהתאם. יכול להיות מישהי בגיל 19 שעברה מבחינה נפשית הרבה יותר ממך - לא שזה תחרות, אלא שגם לה יש חיים מלאים.

תמיד תפסתי את עצמי כאדם בוגר יחסית לחברות שלי; זה לא מנע ממני לצאת עם אנשים שצעירים ממני בכמה וכמה שנים - וגם אם היה בינינו פער כמו שאתה מתאר, אבל הפוך, לגבי הלימודים. גם מזה לא נבהלתי, כי מה זה כמה שנים של לימודי מקצוע יחסית לחיים שלמים ביחד?

ואולי זה קצת אירוני, אני חושבת שמי שיצאתי איתו עם הפער הגי גדול מעליי - היה אחד המדוייטים הכי פחות בוגרים שלי (לפי ההגדרות שלי), ודווקא עם לא מעט שצעירים ממני ראיתי בגרות גדולה יותר. כמובן שלא כולם, היו גם כאלה שהיו צעירים ממני, וממש לא בוגרים בעיניי - כשהפער שכתבת, כשאני בלימודים והם עוד לא יצאו מהישיבה (כולל לא עשהו עדיין צבא), יחד עם איך שהתרשמתי בפגישה - ראיתי שזה מאוד לא רלוונטי מבחינתי.

בקיצור, לדעתי צריך לבדוק לגופו של אדם. אם שאר הפרטים נשמעים לך טוב, לדעתי כדאי לנסות -

אבל --

רק אם אתה מגיע עם ראש (ולב) פתוח.

אם אתה כבר ירית את החץ ורק רוצה לצייר מסביב את המטרה, עזוב. אתה לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. רק אם אתה מוכן לתת הזדמנות אמיתית לבחורה להביא את עצמה, לך על זה. אם אתה לא שלם עם זה, אם כל הזמן יהיה לך ציפור בראש שתגיד לך - היא ילדותית, אינפניטילית וכו' - חבל על הזמן שלכם.

.

ואני זוכר שגם היה לי חשש דומה וראיתי שהיא בוגרת והכל היה סבבה.

תחשוב על זה שהיא אחרי שנתיים שירות,

כמו שהשלב של הצבא מבגר אז ככה גם שירות לאומי, וממש לא פחות בדר"כ.

אתה יכול לשאול בבירורים איפה היא ביחס לרצון להתחתן, אם היא מתכננת ללמוד בקרוב, אם היא בכללי בחורה מקורקעת-מעשית שלוקחת אחריות על עצמה ועל הסביבה.

חוץ מזה, תזכור - יש בזה גם יתרון שהיא צעירה, זה משהו שאפשר מאוד להנות ממנו

זוגות כאלה, אנחנו ביניהם (:

( עם פער של כמעט 5 שנים, אני הייתי בת 19 בחתונה)

בנות בגיל הזה הרבה פעמים כן בוגרות, והרבה מהן גם די סגורות על עצמן.

מה היא עושה שנה הבאה זה משהו שאתה כן יכול לבדוק בבירורים...

קיצור, לא לפסול על הסף

שהתחתנה כשהייתה בת 18

עם בן 24

אפילו תעודת בגרות לא הייתה לה

אבל היא הייתה בוגרת ובשלה

והם התאימו

בגיל 21 יצאתי עם מישהי בת 24, היה הרבה פחות ממה שחשבתי והיא הודתה שגם היא הופתעה.

המרחק הזה לא חריג… נפגשים באמצע, נפגשים פעם פה ופעם שם.

ואם הקשר מצליח ומתקדם, המרחק כבר בכלל לא יהיה גורם בשיקולים…

אני נקבית. מספיק אני מתאמצת בכך שאני מקבלת."

סתם

אם יש מרחק משמעותי והזמן יקר, זה די מתבקש להפגש באמצע ברוב הפעמים.

חיזור מצד הגבר יכול להתבצע באופנים נוספים וזה לא צריך להיות כל כך טוטאלי.

אני מאמינה שיש יופי בדינמיקה שבה הגבר נמצא יותר באנרגיה הזכרית, יוזם, מחזר, מוביל ונותן, והאישה באנרגיה הנקבית, מקבלת, נענית, נוכחת ומאפשרת לו להעניק, תוך שהיא מעריכה את המאמץ.

זה לא נובע מחוסר יכולת של האישה, אלא מבחירה בדינמיקה שיוצרת בעיניי ביטחון, הערכה ומשיכה. לכן, באופן אישי, אני פחות מתחברת למצב שבו הגבר מצפה שהאישה תגיע אליו או שמתחילים לחשב תורות. זו פשוט תפיסת הזוגיות שאני מאמינה בה.

אני חושבת שלפעמים יש גברים שמפספסים את הנקודה הזו. לא כי האישה לא מסוגלת לנסוע, ברור שהיא יכולה, אלא כי עבור הרבה נשים, החיזור עצמו הוא שפה של אהבה. כשגבר אומר "הפעם תבואי את", הוא אולי מתכוון לחלוקה הוגנת, אבל יש נשים שחוות את זה כוויתור על המקום המחזר והיוזם שלו.

אני תמיד אומרת לגברים שמתייעצים איתי הבחורה שלכם היא האדם האחרון שכדאי להתחשבן איתו. תנו מכל הלב. אישה מרגישה היטב מתי גבר נותן מתוך רצון ואהבה, ומתי זו רק חלוקה טכנית או סימון וי. בעיניי, דווקא הנתינה החופשית היא זו שבונה ביטחון, הערכה ומשיכה לאורך זמן.

תבחר נכון או ..

אבל החשש הזה לא בא ממני, אלא מהצד השני- הבחורה.

שלדעתי חבל לא לנסות אפילו, וצריך לראות אם בכלל יש בסיס

ואם צריך פתרונות אז נמצא בעתיד..

שורה תחתונה- ממנה הבנתי שזה יותר מרתיע אותה.

מקווה שזה לא היה נשמע אצלה נואש מידי, אבל הבנתי שגם ככה בנות אוהבות חיזור במידה מסויימת

אח"כ רואים איך מתפתח הקשר והדינמיק, הזמינות של כל צד

אל תתייחס לאישה כמו לחבר שלך

לפעמים גברים היו מצפים שאני אחזור ב11 בערב לבד זה לא נעים וברור שזה הוריד לי חשק

לא נעים לדעתי..

ועוד יותר ברור ומובן מאליו שבחורה לא חוזרת לבד הביתה בשעת לילה.

תחשבי שהגבר תמיד צריך להגיע לאיפה שהבחורה גרה. אם מדובר בחצי שעה נסיעה זה באמת לא נורא. אפילו שעה.

אבל לנסוע שעתיים כל כיוון כדי לפגוש מישהי זה לשלם מחיר מטורף על כל דייט. תלוי מי, תלוי בסיטואציה, אבל להרבה אנשים נסיעה שעתיים לכל כיוון זה קנס רציני.

וזה אומר שאם הקשר דורש סבלנות, לתת לה את הזמן שלה להבשיל בקשר, לתת לקשר עצמו להבשיל, לתת את עצמך - אז באיזשהו שלב, אם לא ממש ממש כיף לך בקשר, נמאס לך לשלם את המחיר. יכול להיות שתגיע לפגישות מותש, ולפחות התשובה לשאלה של "האם אני רוצה לפגוש אותה שוב" יהפוך להיות שוב ושוב "לא בטוח", או "היה יכול להיות נחמד אבל אני לא יכול לעמוד בזה". ואם יש ספקות - אז זה קשר הרבה יותר שביר, כי בשביל מישהי שאני גם ככה לא בטוח, כנראה המוטיבציה שלי להשקיע השקעה רצינית תהיה פחותה יותר

ונכון שחיזור הוא חשוב, וזאת בדיוק הסיבה שצריך למצוא דרך שהבחורה תבין שכאן זה כבר לא חיזור, זה הקרבה, וצריך למצוא דרך לשמור על החיזור ועדיין להקל קצת את העול הזה.

ואז אם צריך להחליט בין לא לפגוש מי שגרה במרחק כזה, לבין האפשרות לחלוק את העול של הנסיעות - אני חושב שהאפשרות של לחלוק היא קצת יותר טובה

מספר פעמים.

מצד הבחורה לפחות.

אם היא תהיה חשובה לך, ומתאימה לך, ותתאהב בה,

אתה תרחף מחיפה עד אליה.

בסה"כ רצועת חוף קטנה בינכם.

יש שיר כזה- גם לי מגיע להיות מאושר, אל תשאיר אותי מאחור...תן לי מחסה מהקור.. עד שיקלו המים עד שנגיע אל החוף.

רחוק. מה זה כמה שעות לנסיעות כדי לא לפספס את הזדמנות חייך?

אצלנו בקהילה יש הרבה אנגלוסקסיים. זוגות שהמרחקים בין הערים מהם באו פי כמה יותר רחוקים - לונדון ומנצ'סטר למשל, בוסטון וצפון ניו ג'רזי…

באופן כללי מאוד אין סיבה שזה לא יעבוד. יש אנשים גמישים והתחבורה מפה לשם לא כזאת מטורפת אפשר גם להיפגש באמצע.

מי שממש רוצה להרגיש חיזור כאילו אנחנו לטאות בג'ונגל ושה"גבר" שלה יסע אחריה שעתיים אחרי העבודה ויחזור הביתה בשתיים בלילה אחרי כל פגישה, לבריאות.

אישית אני רואה בזה משהו קצת מטומטם כי למה שתחזר אחרי מישהי שאתה בכלל לא מכיר? לך תבין. אבל לא משנה.

תעשה מה שכיף וטוב לך. אם אתה מרגיש שסבבה לך לנסוע רחוק או אפילו לנסוע עד אליה ואתה רואה בזה משהו מגניב ורומנטי ומעניק אז אחלה. אם זה מתיש אותך ואתה קם למחרת הפוך והפגישות הופכות לחתיכת קאדר אז אין בזה שום טעם. לשניכם אמור להיות נחמד וכיף.

האמת יש מדרש רבה כזה – לכל המפקפקים והמפקפקות.

רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח: בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת, רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ, מָצִינוּ בַּתּוֹרָה בַּנְבִיאִים וּבַכְּתוּבִים שֶׁאֵין זִוּוּגוֹ שֶׁל אִישׁ אֶלָּא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּתּוֹרָה מִנַּיִן: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר. בַּנְּבִיאִים: וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא. בַּכְּתוּבִים הַיְנוּ דִּכְתִיב: וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. יֵשׁ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ וְיֵשׁ שֶׁזִּוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, יִצְחָק זִוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ: וַיַּרְא וְהִנֵּה גְּמַלִּים בָּאִים. יַעֲקֹב הָלַךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, דִּכְתִיב: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב.

אחד בשביל השניה

קצת מוגזם להגביל גם אזור מגורים בתוך הארץ הקטנה.

מדובר בקשר למטרות חתונה ולא קשר אחר..

ובהתחלה כמחווה אני כן רואה את זה יפה לבוא יותר לאזור שלה, בהמשך אפשר להציע במרכז.

הכירו בזמן שהוא למד בישיבה בדרום והיא למדה בתל חי. וגם בתי ההורים במרחק של מעל שעתיים נסיעה.

ובכל זאת- התאמצו, נפגשו, היום כבר עם חמישה ילדים.

אני ובעלי מרחק שעה וחצי נסיעה

פעמיים ראשונות הוא בא, אחרי זה גמני נסעתי

זה לעניין הדייטים

בעלי הניח על השולחן מהרגע הראשון את העובדה שהוא רוצה להישאר לגור בעיר שלו, ועברתי לגור בעיר מגוריו. מתרגלים להכל ואני לא מצטערת על ההחלטה

כדאי לדבר על זה

על פקטור של מרחק

אם תתחתנו תיהיו קרובים נכון? כלומר תגורו באותו בית

לתקופת הדייטים תיפגשו בנקודות אמצע ומניחה שגם לפעמים אתה תיסע אליה וההפך

חברה טובה שלי נשואה +8 ילדים בזוגיות מדהימה

היא מרחובות בעלה מרמת הגולן..

אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.

סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה

ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.

את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.

אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.

הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים

אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.

אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.

בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.

פשוט תני לעצמך זמן, כמה שאת צריכה

ואחכ תבואי עם כוחות מחודשים

אל תפחדי מההפסקה.. היא תיתן לך כוחות להמשך הדרך

תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה

שאת נאמנה לדרך שלך .

יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.

ועכשיו,

שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.

אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.

רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -

'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.

הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...

וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.

לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...

אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...

ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...

אֲת.

גם לחיוב וגם לשלילה

רק צריך לזכור שלפעמים אנשים מצטערים כחוכמה בדיעבד בכל מקרה.

מה שאפשר לעשות זה להיות קשובים לאנשים חיצוניים שאינם מעורבים ריגשית

ולשים לב לדברים שעלולים להיחשב כתמרורים ( לאו דווקא אדומים, אלא כאלה שפשוט לא מתאימים לך)

ולזכור עבודת המידות.

לא רק בחתונות

בכל נושא

אני חושבת שיש כאן גם צד נוסף.

יש בנות שהתחתנו בגיל צעיר בין היתר כי התלהבו מהבחור הראשון שבאמת נתן להן תחושה שרואים אותן, שמתעניין בהן ונותן להן תשומת לב. לפעמים זה הרגיש להן כמו הזדמנות שלא תחזור, והן חשבו כנראה שלי ..

ומנגד, יש נשים בנות 28, 30 ו-32 שאני מנסה לשדך. דווקא להן הרבה יותר קשה להתרגש ממחמאות או מהתחלה טובה, כי הן כבר פגשו את זה לא מעט. מחמאות ותשומת לב הן לא מה שמכריע עבורן (:

האם הן יכלו להתחתן? כנראה שכן, ואולי אפילו מזמן. אבל בעיניי הן לא מחפשות רק את ההתרגשות הראשונית או את התחושה שמישהו בחר בהן.

 הן מחפשות משהו עמוק יותר  חיבור אמיתי, ערכים משותפים ותחושה שזה באמת האדם הנכון לבנות איתו חיים.

לכן אני דווקא חושבת שיש בזה אומץ. לא לבחור מתוך לחץ, לא מתוך נו כבר הגיע הזמן להתחתן ולא מתוך רצון לרצות את הסביבה, אלא להישאר נאמנה לעצמך גם כשזה לא פשוט בכלל.

האם יש גם מקרים שבהם צעירות מושפעות יותר מלחץ חברתי? לדעתי כן. יש משהו בנשים שכבר עברו כמה שנים בעולם הדייטים נניח מעל 26 שהן פחות עסוקות בלרצות את הסביבה ויותר יודעות להקשיב לעצמן.

אני זוכרת בחורה בת 22 שבכתה לי בטלפון רק כי אמרה לא להצעה. כששאלתי מה קרה אמרה שהייתה לה שדכנית שגרמה לה להרגיש שהיא חייבת לתת אינסוף הסברים ולהצדיק את עצמה.. אז היא ממש נלחצה שזה שוב יקרה

בעיניי זה לא נכון. בגיל צעיר הרבה פעמים עדיין קשה להתמודד עם הלחץ הזה.

בסוף, כל אחת נמצאת במסע שלה. הכי חשוב הוא הרבה חיבור לעצמך, תפילה, ועבודה פנימית  כדי שהבחירה תגיע ממקום שלם ולא ממקום של פחד או לחץ.

( ובפן האישי ואני יכולה להגיד על עצמי  יכולתי להתחתןזה לא שאין בחורים שרוצים , זה שפשוט לא הרגשתי שזה בעלי..

זה שחברות שלי כבר נשואות לא אומר שאני צריכה להתחתן מתוך לחץ. זה פשוט לא..

אני לא יאבד את עצמי רק בגלל כמה בחורים שרוצים להתחתן מי אמר שאני רוצה ;/

שהרבה פעמים את מחלקת בתגובות שלך בין בין הכלות הצעירות- אלו שהתחתנו מתוך לחץ חברתי, התלהבות ראשונית וחוסר בשלות

לבין הכלות מבוגרות יותר: אלו שהתחתנו מתוך קשר אמיתי, פנימי ועמוק, מחוברות לעצמו ולאנרגיה שלהן.

ואני מתקוממת על החלוקה הזו.

נכון, יש כאלה שאכן אצלם זה ככה, אבל ממש לא כולם, וממה שאני מכירה בסביבה שלי, גם לא הרוב.

כי באמת יש מכל הסוגים.

אז נכון שמי שהתחתנה בגיל 19 כנראה פחות בוגרת מבחורה בת 29 אבל זה לא בהכרח הופך אותה ללא בשלה שהתחתנה ממניעים לא נכונים.

ברור שלך כרווקה יותר נכון להתמקד ביתרונות של נישואין בשלב יותר מאוחר, ואין לך מה להתבחבש בכמה כיף להתחתן בגיל 19, אבל עדיין, ההכללה מאוד צורמת לי

(ודווקא מי שמתחתנת בגיל ממש צעיר, הרבה פעמים זה לא מתוך לחץ, כי אף אחד עוד לא מצפה ממנה להתחתן...)

באופן אישי, אני לא מכירה הרבה נשים שהתחתנו בגיל 19 מתוך בשלות מלאה והחלטה מאוד מגובשת. ברור שיש כאלה, אבל בעיניי הן פחות שכיחות.

ומצד שני, הכרתי גם נשים שהתחתנו בגיל 21 והיו בוגרות מאוד וקיבלו החלטה מתוך מקום בריא ומהמם

ואם כבר מדברים על לחץ, לפעמים דווקא בנות בנות 22 מרגישות יותר לחץ להתחתן מאשר בנות 27. למה?, בעיניי זה קשור לסביבה משדרת אותו דבר

(עד גבול מסוים)

אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי

וכמובן המוסד מחזק את העניין

אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.

לק"י

והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.

לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.

אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.

לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה

לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.

גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.

מה שכן-

זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן

(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)

מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'

ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.

אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?

לק"י

עד לגיל 20+

הטובים הולכים ללמוד במקום מסויים, גם בגלל שיקולים שהאלטרנטיבות הרבה פחות טובות.

זה באמת לא מעיד על אורח החיים, הההשקפה, הכיוון הדתי, בגיל 20 ומעלה.

אני יכול להעיד על עצמי שלמדתי בישיבה שנחשבת ממש אשכנזית ואני בכלל בכלל לא כזה. לדעות קדומות בדרך כלל יש שורש באמת, אבל צריך לקחת אותן בערבון מוגבל ולבדוק כל מקרה לגופו.

אני אישית מרגישה שמקום לימודים יכול לתת כיוון מסוים אבל הוא לא באמת מגדיר את האדם.

פגשתי בוגרות של אותה אולפנה או מדרשה שהיו שונות מאוד אחת מהשנייה. בסוף האישיות הערכים וההשקפה נבנים מהרבה דברים לאורך החיים ולא רק מהמקום שבו למדו.

לכן הייתי פחות מתמקדת בשם המוסד ויותר במי שהבחורה היא היום.

לבדוק מוסד תיכוני:

א. מי בוחר את המוסד?

עד כמה זה החלטה שלי, ועד כמה זה החלטה של ההורים שלי?

ב. עד כמה בוגרים של מוסד דומים זה לזה? עד כמה אתה דומה לחבריך, ועד כמה אתם מקשה אחת?

ג. עד כמה הבחירה במוסד משקפת עמדה אידואלוגית, ולא נוחות\סיבה כלכלית\חברתית וכו'?

ד. עד כמה מה שהיה לפני "היציאה לעולם האמיתי" משקף את מי שאני היום? פתאופ כשאנשים יוצאים מהמסגרת, הם יכולים לבחור דרך קצת שונה ממה שהיה.

מדרשות זה אולי יותר פשוט, כי זה יותר מבטא בחירה אישית. אבל גם שם יש מגוון (בדיוק כמו שבישיבה יש מגוון...).

אבל בהחלט -

סטיגמות עוזרות לנו להתמודד עם העולם. לחלק אנשים לקופסאות. האם זה בהכרח נכון ויעיל? אפשר לדון על זה. אבל כדאי לדעתי להסתובב עם התודעה שזה לא בהכרח שמי שאתה מחפשה תהיה בוגרת אולפנה X ומדרשה Y, אלא שזה יכול לבוא מכל כיוון, גם אם אתה מחפש דווקא בוגרות של מוסדות מסוימים.

יש הרבה קווים דקים פה שצריך לברר. ולכן אין כאן דבר מוחלט. צריך לדעת לברר טוב ונכון וגם לדעת איך להתייחס לסטיגמות

ברור לי שבחורה שלמדדה באולפנת ראשית תצא משם עם סל ערכים מסוים וזה לא בגלל הסטיגמות זה באמת בגלל שהיא בחרה לבדוק שם ולקבל מהאולפנה