כל פעם שאני מנסה תכנית לעצמאות, בעלי מתישהו מפסיק. הוא מעדיף לעשות להם כי זה יותר קל ומהיר. ככה יוצא שאין עקביות בתכנית.

אבל רק מתחילה.

זה בגרות שמבשילה לאט

אבל את תראי בעזה זה כמו פרח.

פתאום זה פורח

צריך גבולות.

כאילו לא לשאול לגבי לנקות מגירה, אלא להודיע..

וגם חושבת שגם אנחנו כמבוגרים

לא תמיד תמיד יש לנו כח להתאמץ לעזור למישו אחר..

וזה בסדר.. 

שדברים שסיימו זורקים לפח?

שכשחוזרים מקניות כל אחד מרים משהו

שכשמסיימים לשחק אוספים?

וגם באופן שבו ההורה מתנהל (איך מבקש עזרה, דוגמה אישית שנותן)

וגם בגיל, הסתכלות על האחר זה משהו שמתפתח

אצלי בן ה4 כבר מציע לפעמים עזרה ונענה לחלק מהבקשות, בן 13.5 לעומת זאת מציע ונענה רק בדברים ספציפיים שאוהב, לדברים אחרים קשה להניע אותו, בן 18 שמציע עזרה ועושה מעצמו מגיל צעיר.

זה לא פשוט כמו שזה נשמע, ואני לא יודעת מאיזה גיל הם חושבים על זה מעצמם.

אני כן יודעת שכשאני עולה עם קניות אני נותנת להם לעזור כל אחד כפי גילו, עם שקיות קלות, העיקר שיבינו שהם שותפים.

למי שנפל הסוודר, הוא ירים. תבקשי.

משחקים הם יודעים שהם אחראים לאסוף, אחרת זה הולך לפח. זה לא המשחקים שלי, זה שלהם.

עטיפות של ממתקים, הקטנה באה להביא לי ואני אומרת לה - קחי לפח, אני לא הפח. וכן הלאה..

לגבי פסח, בשגרה אני אומרת להם לפעמים לרוקן מגירות אישיות מדברים שלא צריכים.. אבל אם אני רוצה שזה יהיה יעיל ונקי כמו שצריך אני עושה את זה איתם. מרוקנים, מנקים ומנפים.. הם גם אוהבים לעשות את זה יחד.

ואחרי כל זה, צריך לדעת שיש ילדים שאוהבים יותר לעזור מאחרים. זה לא אומר לא לבקש/לומר לנקות. אלא לדעת שמעורב בזה גם אופי.

הבת שנה ו5 שלי כבר זורקת דברים לפח, מביאה נעליים, אוספת יחד איתי צעצועים... בסוף אפשר להביא כיף ולהגיד כל הכבוד וגם למחוא כפיים. אני לא יודעת בן כמה הבן שלך וזה לא באמת משנה. מציעה לך להתחיל בדברים הכי קטנים וטריויאלים, וגם להסביר לו שאת סומכת עליו והוא יכול , זה חשוב לתחושת המסוגלות שלו ולעצמאות שלו.. וגם כמובן חינוכית ..

ולא נורא זה קורה לומדים תמיד ותמיד אפשר לתקן. 

מגיל אפס אפשר לחנך לשותפות.

אבל אני לא חושבת שמגיל אפס ילד חושב על הסובבים שלו. זו בשלות שלוקחת יותר זמן.

רק שגם כשילד עוד מרוכז בעצמו עושה בשביל עצמו, אפשר לפתח בו מוטיבציה לעזור - כי הוא רוצה שיעריכו אותו, כי הוא רוצה להרגיש חלק מהמשפחה, כי הוא רוצה להרגיש גדול, וכו'.

וכמובן שאנחנו נותנים לזה גם פרשנות של עזרה, ומחמיאים על כמה שזה משמח אותנו, ומתוך כך זה מחנך אותו גם למחשבה על אחרים.

אבל בגיל צעיר זה טבעי ובריא שילד יעדיף את האינטרסים של עצמו על פני של אחרים. הדרך לגייס אותו לעזרה היא על ידי זה שמכוונים לאינטרסים שלו, ולא על ידי זה שמצפים ממנו לחשוב עלי ועל כמה שזה יעזור לי...

לדבר ולדבר ולדבר.

פשוט להגיד.

הם בד"כ לא מבינים בין השורות ולא יודעים לזהות שאמא כרגע צריכה עזרה.

לפעמים גם בגיל 15 הם עדיין לא קולטים.....

אז-

פשוט לומר

X אני צריכה עזרה במדרגות

Y תרים בבקשה את המשחק מהרצפה שלא יהרס. ואם לא הרימו ונהרס? ילמדו לפעם הבאה!

וכמובן- לא  לשכוח לפרגן כשהם כן היו ערניים לצרכים של אחרים. "ראיתי ששמת לב שנפל הבקבוק לתינוק והרמת, כל הכבוד" וכן הלאה.

רק נחת

אז מה את עושה?

שלה בבוקר הוא להכניס את המיטות.

וכל בוקר מחדש היא שוכחת

וכל בוקר מחדש אני מזכירה לה

ברור שיש בקרים שזה כבר נאמר בכעס כי זה בהחלט נמאס לי.

אבל לרוב אני מליחה להתאפק לבקש ולהזכיר לה יפה.

בסוף היא תלמד

אלא בוחרת ללכת לקרוא במקום התפקיד שקבלה. מה אז היית עושה?

אני מגיבה אותו דבר כי זו הדרך היחידה להגיע לפתרון.

לא יעזור שאצרח עליה כל בוקר מחדש

זה פשוט לא יעיל.

אבל אני משוכנעת שבסוף היא תבין שזה חשוב לי וזה התפקיד שלה והיא תעשה אותו גם כשלא "בא  לה"

עוד דוגמא עם אותה ילדה- בכל צהריים היא מעיפה את התלבושת שלה, מכוצ'צ'ת אותה על המיטה למרות בקשות חוזרות ונשנןת שלי לתלות אה.

אמרתי לה שאני מפסיקה להזכיר לה לתלות את הבגדים

אם היא שוכחת או שלא מתחשק לה לתלות שתדע שמחר היא תלך עם חולצה/חצאית מקומטת. ובפעם הבאה אני לא מגהצת.

לאט לאט זה מחלחל לה. אמנם יש לה פספוסים אבל פעם אחת ללכת עם חולצנ מקומטת הספיק לה. (ממש לא מזיז לי מה יחשבו חברותיי המורות על בתי ה"מוזנחת" אם חשוב לי לחנך אותה לסדר, ממש לא מעניין אותה תגובת הסביבה)

הם עוזרים ומרצונם

אני נותנת להם לעשות דברים גם אם הם לא עושים טוב או מתבלבלים בהתחלה העיקר שיעשו אפילו טעויות.

וגם עוזרת אבל יחד איתם והדפוסים טבועים בתוכם.

וגם עידוד- מילה טובה וגם התחלתי לעשות להם מדבקות נחת שעל המדבקה אני כותבת על כל מיני דברים טובים שהם עושים והם ממש אוהבים

לפזר כלים לארונות מהייבוש כלים

לפזר קניות מהסופר

לקלף/לחתוך ירקות

לנקות כלים, את הבית(כלים,טיטוא וכד')

ועוד ועוד

קטנים מאוד ויש להם את היכולת הפיזית והמוטורית.

לפזר קניות/כלים מגיל שהם יודעים ללכת חח

לטאטא מגיל שהם מצליחים להחזיק את המטאטא..

העניין הוא לא לכבות את הרצון

למשל אתמול הבת שלי רצתה לפנות את האשפה שהצטברה בכיור נתתי לה כמו שאני עושה עם שקית אוכל ואז היא הסתבכה להוציא עוד נגלה אז היא בקשה עוד שקית ונתתי לה. יכולתי לא להרשות, יכולתי להתעצבן עליה בשביל מה עוד שקית, אבל נתתי להתנסות ולהצליח גם אם זה שתי שקיות לא נורא אבל לפעם הבאה היא תרצה שוב ושוב לעזור לי כי היה לה ניסיון טוב והיא תשפר את עצמה בהמשך. והיא בת 4..

או בפרטי או פה

פשוט לא רוצה לנצלש לפותחת...

זה רק מגילאי העשרה, וגם זה רק ילדים בעלי אופי מתחשב...

לבקש יפה ושזה מיד ייעשה?

זה יכול לקרות כבר מגן חובה, אבל רק אצל ילדים ממש-ממש מיוחדים.

לרוב צריך לבקש כמה פעמים, ולפעמים לעבור ל"איומים" ("אם לא תאסוף את המשחקים הם ילכו לפח!") כדי שזה יקרה...

אני בעד לנסות לבקש יפה ("חמודים, חזרנו מהגינה והיה כיף, ועכשיו אני צריכה בבקשה עזרה עם העגלה"), ואם הם פיתחו חירשות זמנית - להשתדל לכלוא את האנחה ולעשות את זה בעצמי... ובעיקר לזכור שהם ילדים, ובאמת בעיקר רואים את עצמם, וחושבים שלהורים שלהם יש יכולות על... (שזה מחמיא, בסופו של דבר )

האמת שדווקא בגילאי גן אפשר יותר בקלות לבקש מהם עזרה, אם מצליחים להעצים אותם ולומר שהם גדולים ואלופים ואיזה מדהים שהם מצליחים לעשות דברים כאלה. (בת החמש שלי, למשל, כשנחה עליה הרוח מסוגלת לסדר יפה את כל הסלון...)

ועוד דבר - לבקש עזרה מהילדים לפי נטיות לבם. יש לי ילד, למשל, שאוהב לסדר. לרוב אין לו חשק לזה, אבל כשכן - הוא עושה את זה מצוין ממש. ואז אני משבחת ומעצימה אותו מאוד, וכך יש לו חשק להמשיך. או ילדה שאוהבת לעשות יצירות - אז כך אני מפעילה אותה בשמירה כל הקטנים, כשהיא עושה איתם יצירות. או שהיא אוהבת ללכת לקניות, אז קפיצה למכולת זה תפקיד שהוא לרוב שלה. יש ילדים שאוהבים להתעסק עם מים - אז לתת להם לשטוף רצפה או לנקות דברים באמבטיה. וכן הלאה...

לא תמיד זה מסתדר עם הצרכים הנוכחיים שלך, אבל זה מה יש...

ודבר נוסף - מדי פעם אפשר לעשות להם שיחות מוטיבציה, ולדבר איתם על כך שהבית הוא של כולנו, ולכולם יש אחריות שהוא יתנהל היטב, לא רק להורים. זה בדרך כלל מחזיק מעמד לתקופה קצרה אחר כך...

לבין לעשות משהו בשביל מישהו אחר

לדוג

ילד בגן יכול להפנים שיש כלל שבסוף הארוחה מורידים מהשולחן... כי זה החוק

יכול להיות שלפעמים יצטרך תזכורת

אבל לצפות ממנו לראות שאמא עובדת קשה ולכן הוא יתחשב בה ויוריד מהשולחן- זה ציפיה שלא תואמת גיל

זה לא סותר שהרגישות לאחר זה חינוך מגיל 0

ז.א. - אפשר לפמפם שזה הכלל- וזה נקבע ככה כדי לעזור לאמא

נתתן לי נק' למחשבה.
הבעיה היא שאני מצפה שאחרי שאני מסבירה כמה פעמים זה יכנס ויופנם.
וכשזה לא זה יוצא ברגעי כעס...למשל- למה הסוודר שלך זרוק? את אחר כך עוזרת בכביסה?
ואני כן לוקחת עזרה חיצונית. ובכל זאת יש הרבה דברים שהם עלי...
 

מהרצפה. הייתי צריכה לבקש 3 פעמים עד שהפנימו שהתכוונתי שיעשו את זה....

זה באמת מתסכל, אבל הם לפעמים כ"כ שקועים בעולם שלהם שהם לא מבינים מה אכפת לי שזה על הרצפה.

לכן תפקידנו לדבר, לתווך ולהסביר. שוב ושוב ושוב

בסוף זה מחלחל

וכמובן, שוב- הרבה הרבה לפרגן

גם אני נופלת להתפרצויות הכעס האלה...

אבל אולי עדיף לומר ככה: "למה הסוודר שלך זרוק על הרצפה? אמא לא יכולה לעשות לבד הכול בבית, אז לפחות את הדברים שלכם תדאגו לשים במקום."

אני לפעמים עושה להם סיבה ותוצאה: "לא מצאת את הנעליים בבוקר? אולי זה כי לא שמת אותן במקום. אמא אמנם מסדרת את הבית כל ערב, אבל היא לא יכולה לשים לב שכל הנעליים חוזרות למקום..."

לא יודעת אם זה עוזר מיד, אבל מקווה שזה מחלחל...

על כל "למה" שיוצא מהפה, לעשות משהו קטן

כמו לשים מטבע בכוס

או לשים מדבקה.

או לעשות סקווט (להרוויח ספורט על הדרך חח)

תקשיבי מניסיון זה משנה עולם.

זה נכנס לי כבר למחשבות.

נגיד התקלחתי ולא היו מים חמים, במחשבה אני "למה גמרו את המים החמים????"

ואז באה לעשות סקווט במקלחת וצוחקת על הסיטואציה..

המטרה כמובן להתרגל להוציא את העוקץ מהביקורת שמתחפשת לבירור.

את לא באמת מבררת למה הסוודר זרוק, אלא מעבירה ביקורת על העובדה שהסוודר הזרוק.

לכן על כל "למה" אוטומטית תגבי ממך מחיר קטן סמלי כלשהו.

זה מרגיל לנסח מחדש ומתרגל תקשורת נכונה יותר.

למשל: אני רואה שהסוודר זרוק, תוכל בבקשה להרים אותו?

או: אה הנה הסמרטוט שחיפשתי, אה לא, זה לא סמרטוט בעצם..

או אפילו רק לומר את המילה: "סוודר"

כל הניסוחים האלו יותר נעימים לשומע ולא גורעים מהאומר.

שיותר ממה שאת זקוקה לעזרה או לעצמאות שלהם,

את זקוקה שיראו אותך ואת כל הטרחה והעשייה.

עם הילדים תנסי לדבר בקול את הרגשות שלך ורגשות באופן כללי.

ולשתף גם מבוגרים אחרים בתחושות שלך.

את בשלב קשה בהורות שהילדים מספיק גדולים שיש הרבה עשייה סביבם, ומדי קטנים להיות עצמאיים או לשאת באמת בנטל המשפחתי.

אז קודם כל תתני לגיטימציה לתחושות שלך.

זה קשה כשחוזרים הביתה שהם עושים כמו כלום ואת נשארת לבד עם להרים הכל,

זה קשה שכל הזמן צריך לעשות דברים.

אבל תפרידי בין מה שאת מרגישה שזה סופר לגיטימי, להתנהגות שלהם שגם היא די לגיטימית ותואמת גיל והתפתחות.

לגבי לדבר רגשות, את יכולה לומר למשל:

אני חותכת סלט לילדים המתוקים שלי וזה משמח לראות שמשתתפים איתי במשימה ומביאים ירקות מהמקרר.

אני שוטפת כלים וזה עוזר לי שפורסים מגבת

אנחנו עוד מעט עולים הביתה וזה כ"כ ישמח אותי כשכל אחד יעלה משהו (לפרט מה בדיוק הם אמורים להעלות)

אנחנו מנקים לפסח וזה יעזור לי שתנקו את המגירה. ואם הם לא רוצים לבצע בזמן סביר לומר להם,

אני רואה שאתם רוצים עכשיו לשחק ולא לנקות את המגירה, אני מבינה באמת המשחק הזה מושך מאוד.

יש לי הרבה עבודה היום לנקות את א ב ג

ואני קצת חוששת שלא אספיק, זה ירגיע אותי לדעת שסיימתם לנקות את המגירה עד שהשעון יראה 123

להשתדל לשים פוקוס על מה שכן עושים, ולא על מה שלא עושים.

כלומר לשבח כשהם כן מרימים בגד מהרצפה, לשבח כשהם כן זורקים לפח דברים, לשבח כשהם מעלים משהו הביתה. לשתף אותם בהרגשה הנעימה שזה עושה לך. (אני שמחה לראות שאתה משתדל לשמור על הבגד שקניתי לך)

בנוסף להשתמש בהומור

למשל מביאים לך שקית במקום לזרוק לפח.

תגידי: איזה קטע שחשבת שאני פח. מה השמלה שלי באותו צבע?!

או איזה יופי, איזה ילד מקסים. איזה מתנה הבאת לי? שקית! אוי זה מקסים, אפשר לשים בתוך השקית משהו. מתנה מקסימה.

עם חיבוק ונשיקה.

תשאירי את השקית במקום נגיש, רוב הסיכויים שהיא תיעלם משם..

בנוסף, גם עבור הדברים הטריוויאליים שאת עושה עבורם, תשבחי את עצמך "בשמם"

למשל סיימו לאכול ואת מפנה את הכלים, תגידי לעצמך בקול: תודה רבה לאמא המתוקה שטרחה והכינה ארוחה כ"כ טעימה!

תודה רבה לאימוש שקיפלה את הכביסה

כל הכבוד לאמא החרוצה שניקתה את החדר ועכשיו נעים להיות בו.

בסוף זה מחלחל...

להפנים את הציפייה לא במהלך הסיטואציה אלא ליצור שיח עם הילדים או עם כל אחד בנפרד ולהסביר מה מצופה ממנו מה כללי הבית. בזמן סיטואציה מגיבים בלי לחשוב ואז באמת כמו שאת מתארת שאת מותשת והם לא מתייחסים כי זה מעצבן שאת מגיבה להם ככה.

אפשר אפילו להשחיל בשולחן שבת איזה פנינה על זה אולי אפילו לפרגן למי שהצליח לעמוד בכללי הבית/עזר לך/אפשר לפרגן אם ילד עזר להכין לארגן אז ממש להגיד 'תראו את הפינת משחקים איזה מסודר ונעים לשחק דני ודנה ארגנו ממש יפה.' או 'תראו איזה פינוק עשה לנו ישראל, איזה סלט טעים הוא חתך את הירקות, מקסים, תודה רבה'

אבל בעיקר לשחרר ולתת להם להתנסות גם אם לא יצליחו במאה אחוז

שזה המון עניין של אחריות שאת לוקחת. בעיקר על דברים שלהם.

הבן שלי בן 4.5 קיבל רחפן מאוד יקר מסבא.

הוא מתעלל בו בלי סוף ואין לי ספק שעוד יומיים זה יפסיק לעבוד.

הסברנו לו שיש הוראות הפעלה, בעלי הראה לו איך מנווטים פחות או יותר, אמרנו לו שזה שביר ומפה- זה שלו.

אם זה יהרס או יישבר בעיני זה שכר לימוד הרבה יותר גדול מאשר שאני אגיד לו כל פעם שיזהר, שיהיה יותר עדין עם זה וכו.

גם לגבי הסוודר, מה אכפת לך שזה נמצא על הריצפה?

אם זה חשוב *לך* שלא יהיה על הריצפה- תרימי

ואם לא, אז הוא יתלכלך או יקרע והם ילכו איתו ככה לגן או לבית הספר כחלק מהאחריות שלהם.

זה לא עונש. זה לקיחת אחריות.

אין מקום לשני אנשים לקחת אחריות ולכן ברגע שאת לקחת אוטומטית הם לא יקחו.

והרעיון הוא לא לקחת אחריות על דברים שלא חשובים לך לא בשביל שהם יעשו אלא מתוך הרפיה אמיתית.

כתבתי קצת מבולגן, מקווה שיצא מובן.

ואני מבינה אותך מאודדד. עבודת חיים בשבילי

אבל עכשיו אני קצת קוצרת את הפירות וזה כיף גדול.

ואם מתאים לך אז ממליצה על הפודקאסט של עינת נתן, בעיקר הפרקים הראשונים. עזרו לי מאוד.

אני זוכרת שפעם @אמאשוני כתבה על הבן שלה שהיתה לו פינה בסלון לכל המכוניות שלו ואמא שלה הגיעה ואמרה: אף פעם לא יהיה מסודר אצלכם בבית?

והבן שלה לא הבין מה לא מסודר. כל מכונית וכל משאית היתה בדיוק במקום המיועד לה.

(תראי איך אני מצטטת אותך אמאשוני. זה ממש הולך איתי).

מה שאני לקחתי מזה זה שגם אם יש לנו המבוגרים סדר מסוים בראש, איך דברים צריכים להתנהל ולהראות, זה לא בהכרח מה שהילדים שלנו מרגישים.

בעיניים שלי מכוניות בסלון זה בלאגן אבל כמה אלבומים מסודרים יפה על השלחן עם פרחים זה יפה.

חשובה לי השותפות ביחס לילדים, שהם חלק מהבית ועושים ועוזרים (ואגב זה באמת ככה)

אבל לא למחוק אותם או לחייב אותם. מעבר לזה שזה לא יעיל זה גם לא נכון בעיניי.

אנחנו משתדלים למצוא דברים שמתאימים לכל אחד מהם, מסבירים להם את הרעיון הכללי וזה ככ חמוד לראות שהם רוצים להיות חלק.

ומלוכלך וכו.

אבל לי כן מפריע.

יש לי צפייה שישמרו על הציוד שלהם  גם אם לדעתם זה לא בעיה.

נגיד הילדים שלי אוהבים לדרוך על הקופסאות קרטון של משחקי קופסא

ולא מפריע להם שנהרס

לא לגיטימי שלא ידרכו כי לי מפריע?

אני שואלת באמת כדי ללמוד

כי אני מתחברת לנושא של להרפות

ושל שילמדו לבד את התוצאה וכו..

אבל רואה גם צד שני, מבינה?

זה מתחבר לי גם לעניין של הצבת גבולות ובחירת מלחמות.

השאלה איך אנחנו רוצים לראות את היומיום שלנו וכמה מאמץ להשקיע בתביא, תחזיר, תעזור וכו.

אני בוחרת את המלחמות שלי.

מאוד חשוב לי יופי ואסטתיקה אבל זה לא שווה לי את המלחמה שנלווית לזה.

לכן הבת שלי שביקשה מעצמה להתלבש לבד עוד לפני גיל 3 (חולצה, מכנס, גרביים ונעליים!) חופשי יכולה ללכת לגן עם חולצה הפוכה.

אני מחמיאה לה בלי סוף על זה שהתלבשה לבד ומבחינתי למרות ש*לי* חשוב שהיא תראה הכי יפה שיש אני מבינה שיש דברים אחרים, רצונות אחרים של אנשים אחרים שאני רוצה לכבד.

(בסוגריים ממש זה מתחבר לי לזה שהילדים שלנו הם לא התעודת זהות שלנו, הם לא מייצגים אותנו. אם הם הולכים עם סוודר קרוע זה לא אומר כלום עלינו. באיזשהו מקום אני יותר אעריך אמא שהילד שלה הולך עם סוודר מלוכלך אם יש מאחורה חשיבה מאשר אמא שהכריחה את הבן שלה ללבוש סוודר מסוים פשוט כי היא רוצה וחשוב לה והילד לא רלוונטי בסיפור).

ולגבי קופסאות, אז בעיניי לגמרי אפשר להציב גבולות. להגיד בבית שלנו שומרים על רכוש (תמיד מעדיפה לנסח בצורה חיובית) אבל זה יותר אילוף מחינוך. ופה גם מגיעה ההבנה שלא בטוח שיקשיבו לי בפעם הראשונה, שאם נסביר להם את הרציונל מאחורי אולי זה יעזור להם להתחבר גם לרעיון הגדול.

אבל מבחינתי יש הבדל גדול בין 2 הדוגמאות בעיקר עם מה שעומד מאחורה.

בדרכ כשמשהו חיצוני נכנס לתמונה כמו סוודר מלוכלך ואז יגידו איזה אמא אני אז אוטומטית אני מבינה שאני בבעיה בעיקר כשיש השלכות על הילדים.

וואי אני משתגעת. אני אחרי לידה ומרגישה שאיבדתי את היכולת ביטוי שלי. איזה סיוט🤪

אבל מכירה את זה שאחרי לידה המח מרגיש פירה?

אז ככה אני🙈

כי לך זה מפריע.

מפריע לך משהו?

תשקפי להם את זה נכון.

לא לגיטימי לצפות מילד להיות קורא מחשבות או להיות מסוגל לציית להוראות שקשות לו לתפיסה.

זה לא מרצון למרוד, זה מבלבול.

גם אני בתור עובדת שכירה מתקשה לעמוד בציפיות שלא ברורות לי,

לא בגלל השאלה אם זה לגיטימי לבקש ממני לעשות משהו בלי להבין את המטרה,

אלא כשאני מבינה את המטרה, זה גורם לדרך להיות ברורה יותר וממילא מגביר את יכולת הביצוע.

למשל בנוגע לקופסאות המשחק,

אפשר להגביל את כמות המשחקים, אפשר להרגיל להרים את הקופסה ולא להשאיר אותה בגובה הרצפה.

אם זה מספיק חשוב לך, עדיף להשקיע עשר דקות בשבוע למשך כמה שבועות, בנחת ובנועם ולא להשקיע עשר שניות כמה פעמים ביום מתוך אמירה ביקורתית או ציווי.

מה את יכולה לעשות בעשר דקות שאת מקדישה פעם בשבוע לנושא?

1. לפתוח קופסה עקומה/ קרועה, להראות להם לעומת קופסה שלמה ולשחק מצא את ההבדלים.

המטרה שיעסיקו,בעצמם מסקנה שמה שעקום נוטה ליפול ולהתבלגן מהר יותר.

2. לבקש מהם למיין 10 קופסאות מה שלם ומה קרוע מתוך משחק (אפשר לצ'פר במדבקה מי שמצליח למיין הכי נכון)

מטרת המשחק ללמד אותם לשים לב לניואנסים.

3. לערוך שיח משותף שבו הם מביעים את הרצון/ חוסר רצון לשמור על קופסאות שלמות. חשוב בשלב הזה לשמור על שיח פתוח ולעודד אותם לחשיבה עצמאית.

4. נניח הם הגיעו למסקנה שלהם לא מפריע קופסאות שבורות, לתת להם להציע רעיונות חלופיים. למשל להעביר חלק מהמשחקים שקשה לשמור עליהם לאחסון יותר פרקטי.

למשל מגירות כתר עבור משחקים כמו מגנטים ופליימוביל, ושקיות איקאה לסגירה חוזרת עבור משחק זיכרון או משחק התאמות.

תנסי לאתגר אותם בחשיבה האם לפאזל למשל יש ערך מוסף בקופסה עצמה (תמונה מסייעת)

אפשר גם להחליט על פיילוט ולשמור את הקופסאות המפונות לתקופה מסויימת ולחזור ולשאול האם הקופסה עצמה עושה יותר חשק לשחק או שזה לא משנה להם.

5. נניח ובשיח המשותף הגעת למסקנה שלהם זה לא מפריע ולך כן ואת לא מוכנה לוותר על הנקודה הזאת. את מסבירה להם יפה שאת מבינה שהם לא מבינים וזה לא מפריע להם, לך זה מפריע ואת לא מוכנה יותר שקופסאות יהרסו והם יצטרכו להתרגל.

יהיה די קשה להשיג שיתוף פעולה, אבל הרבה יותר אפשרי כשהם מבינים את עצמם, מבינים אותך ומבצעים מתוך סמכות הורית ולא מתוך משימה מוזרה שעוברת אצלם כלאחר יד. (מתרכזים במשחק ולא בקופסה)

6. אחרי כל זה, בשלב ההטמעה, אפשר ורצוי להשתמש בחיזוק חיובי. (אני רואה שאיקס הקפיד להרים את הקופסה כדי שלא ידרכו עליה, אני רואה שוואי נזהר ללכת מסביב לקופסה למרות שהיא הייתה במעבר)

אפשר להשתמש בתומך זיכרון. למשל בתנועה מסויימת של הרמה והורדה של ידיים למטה ולמעלה.

הכוונה להדגים להם שלוש פעמים הורדה של ידיים למטה עם קופסת משחק והרמה של ידיים למעלה שרומסת על הרמת הקופסה.

כמה פעמים עם הקופסה, ואח"כ בלי הקופסה ועם דיבור. "להוריד משחק" (עם תנועת הורדה) "להרים קופסה" (עם תנועת הרמה).

אח"כ יישאר רק התנועה עצמה כתומך זיכרון.

כשאת רואה מישהו שוכח אז עושה "הורד הרם"

וככה הם מקשרים בין התנועה לבין הפעולה שהם צריכים לעשות.

בשלב ההטמעה כדאי לשלב יצירתיות,

למשל ילד שכח להרים קופסה, את עושה הצגה שאת לא רואה את הקופסה וכאילו נתקלת בה במקרה ואומרת אאוצ אאוצ קיבלתי מכה ממשהו..

והילד מסתכל ומיד מרים את הקופסה ואת "מחפשת ממה קיבלת מכה" וצוחקים.

אפשר לעשות משחק דילוגים מעל הקופסה, בוא נראה אם אני מצליחה לדלג, ולעשות פסיעה גדולה ומודגשת, ככה לילד יש הזדמנות לתקן ולא מתוך ביקורת ישירה.

אם כל זה לא עוזר, את יכולה לעבור לשלב הסנקציות. להסביר שאם לא שומרים על המשחקים אי אפשר לשחק יותר. נשמור אותם שיהיה לנו תינוק/ נכדים/ שכנים שיהיה להם חשוב שלמות המשחקים והם יקבלו את המשחק.

כמובן שזו רק דוגמה אחת, אפשר ליישם את העקרונות על כל "כישור חיים" שאת חושבת שנכון להטמיע.

בהצלחה!

כל תגובה שלך זהב.

בגדול את עושה לי חלישות הדעת, אבל אני אתאפס על עצמי ואנסה ליישם😅

לא קראתי אמנם את כל התגובות

אבל בתגובות שלך התייחסת לנושאים החשובים במהותיות של חינוך ודינמיקה.

אני רק נתתי דוגמה איך מורידים את זה לפרקטיקה.

לפעמים מרוב שמשהו פשוט לנו, אנחנו לא מתקשים להתמודד עם העברת המסר הלאה.

איזה קטע שאת זוכרת,

אני עדיין זוכרת את המבע המופתע/ מבולבל שלו 🤭

באמת ילדים לא חושבים מעצמם

ולוקח להם זמן להפנים

וזה נורמלי

כמה דברים שלמדתי על עצמי (ולומדת...)

*להגדיר ברור וממש ללמד. לחשוב שאני מלמדת אותם נגינה כלל ותרגולים- אימונים, כלל ותרגולים...

*הוצאתי את המילה למה וממילא הרבה פחות האשמה. במקום למה הסוודר על הרצפה? מחליפה ל הסוודר רוצה להגיע למקום שלו/ יש משהו על הרצפה שממש מבקש שישימו אותו במקום שלו

*המון המון פרגונים וצלשים, סמוך למעשה וגם אחרי, מספרת באוזניהם לאבא איזה ילדים גדולין/ איך סדרו היום יפה/ איך זכרו לשים את התיק במקום....

בהצלחה

וזה משהו תמידי...

הרבה לימוד ויש התקדמויות קטנות

מרגישה שזה חלק מעבודת ה' שלי כאמא...

1.מאיזה גיל הילד מקשיב לי?

2.מאיזה גיל הילד מציית להוראות?

3.מאיזה גיל הילד יחשוב על הסובבים אותו?

נראה לי שהתשובה לכל שאלה היא לא דווקא תלוית גיל.

לילד יש יצר הרע מאד גדול ( עוד אין לו יצר טוב) ולכן להקשיב למבוגר זה מאד קשה.

נראה לי שדווקא לתינוקות זה יותר קל- כי הם עדיין רואים את עצמם חלק מהישות של האמא,

ככל שגדלים הקושי גובר כי תופסים את ההורה כמבוגר,

בגיל ההתבגרות הכי קשה להקשיב למבוגר ואחר כך לאט לאט זה נעשה יותר קל ( ככל שהילד נהיה מבוגר בעצמו).

לגבי הדוגמאות שהבאת - זה אילוף ולא חינוך-

אצלנו בבית מרימים סוודר מהרצפה, אצלנו בבית כל אחד עוזר לעלות במדרגות...

חינוך אמיתי לא נגמר לעולם,( הרי ביננו גם לבעל הרבה פעמים אנחנו אומרות- אתה לא רואה שאני צריכה עזרה😉)

ונראה לי שהוא מתחיל בנו, כשילד. יראה שמבוגרים חושבים על אחרים הוא ישאף גם לעשות

כמותם.כשיש אווירה של לעזור אחד לשני ,הילד ירצה להתאים את עצמו לאווירה בבית ולכן גם יתנהג ככה.

קראתי הכל ויש לי נקודות למחשבה

הבנתי שאני בציפיות שלא מותאמות

ובעומס נוסף (לא פסח) שהשפיע עלי ...

(אולי חוזרת קצת אבל לא נורא)

ילד הוא אגוצנטרי ועסוק במה שמושך את תשומת ליבו כרגע.

אם את מצפה שבמוקד תשומת הלב שלו תהיה חשיבה על האחר (עלייך למשל) המשמעות היא שהוא יהיה פחות ילד, וזה לא יתרום להתפתחות או לבריאות הנפש שלו.

לשים לב למה שקורה מסביבי או לאיך האחר מרגיש זו עמדה של מבוגר, והיא מגיעה באופן טבעי כתוצאה תהליך של התבגרות והבשלה. התהליך הזה קורה באופן טבעי עם הזמן, והדרך הכי בטוחה לתמוך בו היא לאפשר היקשרות איתנה.

אם אני מזהה נכון, כשהילדים שלך מתנהגים כמו ילדים את מרגישה שקופה ולא מוערכת, ויש לך תביעה פנימית להיראות וש"יצילו" אותך - כשהיא מופיעה כלפי הילדים נוצר היפוך תפקידים, כאילו את הילדה והם ההורים.

יש לך פה עבודה עם התחושות שלך, שתעזור לך לשמור על עמדת הובלה גם כשאין שיתוף פעולה מצד הילדים ולא ליפול להתקרבנות.

שתראי ותרגישי ניסים גלויים!

כל כך לא פשוט.

מתפללת בשבילך...

בעז"ה שתראו ישועות בקרוב!

אם תרצי לתת שם לתפילה בפרטי - מוזמנת בשמחה. אם מתאים לך...

מתפללת בעבורכם לחירות אמיתית מכל המיצרים❤️

שתזכו לראות את ידו הגדולה של הקב"ה!

שיהיו ניסים ודברים יסתדרו בדרך ומעל הטבע!

שכבר לא תרגישי חנוקה ♡♡♡

אפשר לעצב את השולחן בצורה מיוחדת, לקנות מפיות יפות מעוצבות לחג, להכין חידון או משחק למהלך הסדר, לבקש מכל אחד להכין משהו קטן.

לא יודעת מה יש לכם ברגיל/ בשגרה ומה היכולת הכלכלית, אז מציעה כל מיני דברים והלוואי ותמצאי פה משהו שיתאים לך.

•לערוך שולחן מראש, מוקדם

•אפשר להרגיש מיוחד ומרגש בפריט לבוש חדש או מיוחד. יכול להיות תכשיט פשוט ב20₪ שרק נותן גיוון...

•אפשר להוסיף פרחים יפים לשולחן החג

•להתחדש בכלי או אביזר, יפים ומיוחדים: מפה/ ראנר/ מפיות/ כוסות/ צלחות/ מגש למצות/ מרכז שולחן כלשהו, אפילו פלייסמנט או אגרטל לפרחים יפים...

אפילו להתחדש במשהו לבית, לא לשולחן דווקא. וילון, תמונה, מדף, וכו'.

•כריות להסבה בכל כיסא בשולחן עם ציפית לבנה חגיגית.

•אוכל מיוחד שאין בד"כ.

•משחקים תוך כדי הסדר. אם את בקטע של כאלו אולי יוכלו לעזור לך בזה פה...

•חידון. חידות בציורים...

כרגע

במצב של החודש האחרון, שיש עומס של החיים בצורה די קיצונית, הכל ביחד

פלוס זה שאני אדם רגיש

מוציא ממני משהו מאוד דומה למה שאת מתארת

משהו כמו הקש ששבר את גב הגמל רק בצורה יומיומית

דברים קטנים שמהם נשברים אבל בגלל שהעומס הכללי הוא ענק

אני אסביר

בתור אדם רגיש מאוד,  כל דבר שסביבי הולך איתי.

בקשת העזרה של השכן

הילד שחורק עם הכסא

אם אני צריכה לגעת בדברים שאני לא מסוגלת לגעת בהם או להרגיש את המגע שלהם 

כמות העומס שעלי מורגשת והולכת איתי

ואז כל דבר קטן, יכול להיות הצעקת 'די אני כבר לא יכולה יותר'

וזה יכול לבוא לידי ביטוי ב'איזה טפט גרוע' וב 'אוף על איקס ואי זד'

לחיות כבנאדם רגיש זה דורש עבודה ולימוד

מאוד קשה להיות הבת זוג/בן זוג של אדם שקשה לו להכיל את המציאות. שמורכב לו. אני מודה...

מעריכה ממש את בעלי וגם הוא משתגע מזה לפעמים

אני יודעת שכשאני מעל המים מבחינת שינה, אוכל, זמן לעצמי, זמן זוגי- אני לא לוקחת קשה..

וגם אני גם מנסה להכיר במתנות שיש ברגישות הזאת, כמו יכולת הזדהות, הבנה עמוקה של דברים ועוד

זה מה שיש לי לכתוב

ממש כל הכבוד לך, אני באמת מעריכה את הצד השני של אנשים כמונו

ובתור אני מנסה ללמוד להקליל, להבין שהחיים מורכבים ולא הכל חייב להיות במאה אחוז דיוק

זה קשה (ממש)

וגם לעבוד על לבקש את הצורך שלי כדי לקבל אותו

ושלא יתבטא בעצבנות כללית כזאת כי אף אחד לא מבין מזה שיש כאן צורך שלא מולא

אבל זה הקטע

אנחנו חיים במקום בלי אזעקות כמעט

אומנם הילדים בבית ואני עובדת כרגיל אבל הוא במילואים! דווקא במילואים אצלו יותר נחת מהעבודה ( בדכ עובד מאוד קשה)

אז למה הפתיל הקצר הזה?

ובכל אופן, מה לדעתך החלק שלי בסיפור?

אני לא ככ יודעת איך להתייחס לזה..

מצד אחד צריך פה הכלה כנראה

מצד שני לא מוכנה לקבל האשמות

הצורך ללמוד מקום חדש

או ליצור קשרים חברתיים חזקים חדשים במילואים

או אדם שלא מסתדרים איתו במילואים

או הנסיעות 

או כל דבר שאת חווה כמשהו קטן ומעצבן ולאדם רגיש מאוד ולא מספיק בטוח בעצמו יכול להשפיע מאוד על מצב הרוח

החלק שלך

קודם כל לדעת ש'את' לא הסיפור פה... לא מאשימים אותך, אלא את המציאות ואת הקושי

ולשקף שזה מאוד לא נעים

אם הוא באמת אדם רגיש מאוד הוא יתנצל ויקח לתשומת ליבו

אחכ לנסות לדייק מה הצורך שלא ממומש אצלו או מה יושב עליו

אלופה ממש!

כי חיפשתי ל@טוט את השרשור על המקווה 😅 אגב לא מצאתי.. באסה.

זאת אני אל דאגה❤️

כמה הוא זכה בך!!

ואיזה כיף למשוע שגם את בו!!

כותבת בקצרה כי אני ביום מעוך אז הראש לא עובד..

יכול להיות שיש לו "פוסט טראומה " קלה מהמילואים?

זה ממש הגיוני .. ולפעמים מגיע באופן קל..

אבל בסוף השנתיים וחצי האחרונות מטורפות לגמרי...

מקווה שזה בסדר לכתוב...

בכל מקרה חיבוק ענק

ובע"ה שתהיה לכם מלא סיעתא דשמיא להיחלץ ולהתעלות מהכל!!

על פניו לא נראה לי...

מצד שני גם אם כן- אין לי ככ מה לעשות עם זה... הוא טיפוס שלא מוכן ללכת לשום טיפול, בטח אם אין טריגר מסויים שהוא מרגיש אותו... מה שאני באה לומר זה שבאן כללי הוא לא ילך לשום טיפול בלי שהוא ירגיש צורך. וגם אז זה רק כשזה יבוא לגמרי ממנו...

כרגע הוא לא מרגישככ בעיה לדעתי למרות שניסיתי קצת לשקף לו (גם בזהירות. כי איזה לא כיף זה לשמוע יותר מידי שאתה עצבני כל הזמן...)

ולא צריכה לספוג את כל זה בשקט.

אבל אם זה ממשיך נגיד אחרי החג, תמצאי זמן רגוע ותפתחי את זה איתו בצורה נעימה.

ובזכות עכבס בלוטוס גיגלתי אתמול...

וואלה באמת יש מצב!

באמת גם יש לו קטע עם רעשים קצת, ובכלל כל מיני דברים שכתובים שם.

מצד שני זה לא היה ככה חזק תמיד....

וגם. שוב מחזיר אותי לשאלה מה החלק שלי בסיפור.

בנות כותבות פה וזה עוזר.

אם יש לך עוד תובנות אשמח לשמוע❤️

לפי כמה אני טרודה/עצבנית

אבל אני לא חושבת שיש לך כ''כ איך לעזור לו, זה יותר שלו מול עצמו.

תמיד אוהבת לקרוא אותך.

לא יודעת אם מתאים, אבל פעם @אמאשוני כתבה על שפת הפה לעומת שפת הלב בהקשר של ילדים ואני משתמשת בזה המון איתם וזה עוזר להבין את הדברים שנאמרים בהקשר האמיתי שלהם.

הכוונה שיש את מה שיוצא מהפה ויש את מה שהלב מרגיש.

ילד יכול לראות חבר שלו עם משחק חדש ולהגיד לו כמה זה משחק דפוק ומשעמם כשבעצם הוא רק מרגיש קנאה והיה מאוד שמח במשחק כזה.

נשמע שבעלך לא מספיק יודע להביע במילים בדיוק מה הוא מרגיש (לא איש של מילים..), קל לו יותר להטיח בך דברים.

במקום להגיד: זלדה, אני ככ מבואס שיצא כזה מכוער ועוד עבדתי על זה ככ קשה ואיזה חבל שלא יצאתי בעצמי לקנות סוג אחר של טפט

הוא אומר לך: זאת את, את אשמה, את שוכחת, את מתעלמת ממני ומהבקשות שלי

כשלומדים לשמוע את שפת הלב מבין המילים הכל נראה אחרת.

וואו תודה זה כיף לשמוע.

אני באמת מרגישה שיש פה את שפת הלב שאת אומרת.... אבל זה גם קצת משגע אותי. כאילו יאללה... אתה בנאדם בוגר. זה מעייף אותי ככה כל הזמן.. כי כאמור התדירות ממש גברה..

וגם. מודה שיש בי צד אגןאיסט שברגע שאני מקבלת האשמות אני עוברת להגנה ולא מוכנה לשמוע את הביקורת או הקושי שלו ש"אני מתעלמת מהבקשות שלו". כשאני חושבת על זה, הוא גם באמת אמר את זה לאחרונה שאני הרבה פעמים לא מספיק עונה לו ומתעלמת. ואני בהחלט הרבה יותר משתדלת לענות אבל חשבתי על זה, וזה מגיע בעיקר כי הדרך שהוא מדבר לא נותנת מקום לצד שני (למשל- לא הספקתי לשטוף, תצטרכי להביא בייביסיטר שתשמור על הילדים ואת תשטפי. אז לא היתה פה בקשה, או שאלה מה דעתי, אלא קביעת עובדה. אז מבחינתי קצת הרגשתי שלא ראה אותי/כיבד אותי. ובכל מצב קבע עובדה אז מה יש לי לענות? תוסיפי לזה גם טון קצת עצבני.. ואז הוא אומר לי- למה את לא עונה? בקיצור.....

ברור לי שיש פה צורך בלתי ממומש שלו

וגם קושי שלי לתת מענה כי נפגעת מהדרך שהוא מביע את זה

גם אני נוטה להיות חסרת סבלנות ולהאשים לפעמים.

לא נעים לי להגיד, אבל עוזר לי שמקרקעים אותי קצת.

(היי מותק, אני מבין שלא נעים לך, אבל ממש לא נעים לי שאת מאשימה אותי ככה

או זה באמת מכוער, מתנצלת, אבל דיברנו על זה כבר, אני אשמח שלא נדבר על זה כל היום).

כן הבנתי שזה קצת נצרך...

גם אחרי סיפור הטפט אמרתי לו את זה. שהעצבים שלו לדעתי חסרי פרופורציה לאירוע שזה.

זה אומנם קצת הפסיק את הויכוח, אבל לא הרגשתי שהוא הפנים את זה באמת...

התפקיד שלך זה לדבר עלייך ומה את מרגישה עם מה שהיה ועם ההתנהגות שלו. כל עוד את מכילה ומוציאה את עצמך מהתמונה או מדברת עליו רק - זה  מפספס את הנקודה שלך פה בעצם.

ומצטרפת לנכתב פה, את זהב לא פחות♥️

סבתא שלי היתה קוראת לזה "שפת האני"....

תודה על התזכורת❤️

שאת מחליקה בחיים.

אם את אומרת שזה משהו שהשתנה נשמע כמו קלאסי קשור למילואים, מלחמה. אנשים על הקצה, עצבניים.

כן, קשוח לחיות לידם.

ואת צודקת שאת יכולה להיות מכילה אבל עד האשמה אלייך. לא לאפשר לזה לקרות. יכול לחטוף כריזה, אני אכיל... אבל להפיל את האשמה עליי ועוד בחוסר פרופורציה. לא. לא. אני לא שק חבתות.

כן יכולה להזדהות איתו שדברים קטנים יכולים לגרום לי לעצבים מוגזמים. חיבוק

בגלל שאני יותר "פלואידית"- יותר יכולה ללכת לקראת ויותר מרגישה את האחר, וגם אין לי כמעט דרישות מהזולת

אז אני יותר רגישה לתחושות של ניצול או של מרמור.

כביכול אם הזולת רוצה משהו אני חייבת להיענות לו. בלי לבדוק אם רציתי בכלל. ויש תחושה של אשמה כבדה אם לא עשיתי.

כל ציפייה של האחר מכניסה אותי קצת ללחץ.

ויכול להיות שגם בעלך לא רוצה את הטפט

או שהוא רוצה להרגיש שהוא לא חייב לשים אותו. ושהוא חופשי להגיד לך לא. ואם הוא שם מתוך כפייה (גם אם פנימית ולא מצידך)- הוא ירגיש מרמור

ויכול להיות שהןא מרגיש שאפילו הבקשות של השכנים מחייבות אותו.

ואז הוא גם אשם כלפיהם שלא עזר.

או שהוא מרגיש אשמה ונחיתות כלפיי עצמו- אחרים נרתמו בכיף ואני לא. איזה מן בן אדם אני?

בקיצור הערך העצמי לא חזק דיו כדי להרגיש שלם עם הבחירות שלי.

לאנשים כאלה הכי טוב לפעול דרך מרחב ושחרור.

והרבה מחמאות וחיזוקים שהם טובים גם אם לא עשו כמו הציפייה מהם.

ממש כל מה שכתבת. ואני מודעת לזה.

ונותנת יםם של מרחב ושחרור. כנל על החיזוקים.

יש מצב שכשזה קשור אלי אני יותר מצפה/רגילה שהוא כן עושה.. ואז כשלא זה יותר קשה לי.

אבל אני באמת משתדלת המון לתת לו את כל הכבוד לומר שמשהו לא מתאים לו. ולכבד את זה.

חושבת שבאמת יש שיפור בנושא... אבל אולי גם בגלל הוא יותר כועס בזמן האחרון? מרגיש לי שזה גם חלק מהלהביא את עצמו כמו שהוא ולא לשמור הכל בפנים ולהיות מרצה.... ובכל זאת... אני מצפה שיגיד "לא מתאים לי" בענייניות ואולי גם נדבר על זה. אבל לא לעצבים לא קשורים...

טוב  מבינה שיש דרך ולמרות שהןא מושלם הוא כנראה לא. ואולי טוב שכך.....

על הריצוי והאשמה - בעלי היה ככה (עדיין אבל הוא כן הלך לכמה מפגשים עם מישהו והוא במודעות)

אני חושבת שמאוד מאוד משמעותי פה שלא תקחי עלייך את הבלאגן הפנימי שלו, אני הרגשתי תקופה ארוכה שאסור לי להביע רגשות של תסכול לידו כי ישר אפילו אם זה בדקות הוא נכנס ללופ ממש לופ מתגונן וכמובן גם מאשים ואין איך לעצור אותו.

עד שלמדתי כן לשים לב הרבה יותר לעיתוי אם אני באמת מעוניינת בשיח שיוביל לאנשהו ולעשות הרבה הקדמות, ועדיין אם הוא יוצא מפרופורציה וזה קורה לו בהחלט הרבה יותר בתקופות לחוצות - אני אומרת לעצמי ברור את ההפרדה - ועם הזמן גם הוא למד להגיד לי אותה בעצמו שזה לא שייך אליי וזה רק הוא שלא מסוגל להכיל כלום עכשיו.

אבל זה באמת אחרי הרבה זמן של עבודה דו צדדית.

בהתחלה הוא היה כמו דובי לא לא חחח , כל בקשה שלי הוא היה בודק עם עצמו אם הוא עושה את זה כי הוא רוצה - מטריף

אבל הבנתי שזה שלב ושמחתי מזה כי עכשיו אחרי התהליך הרבה יותר כיף ונעים איתו, הוא נותן והוא חושב מה הוא רוצה לתת ולשים פה ולא כי הוא מרגיש חייב.

(אצלם בבית לאמא שלהם היה רצון מאודדדד חזק ולא היה כדאי שהיא תצא לא מרוצה )  

אני כן אומרת בזהירות שאם אני הייתי מנסה בכח להימנע לגמרי מפיצוצים -לא היינו מגיעים למודעות והקרבה של היום -פשוט הייתי מתרחקת וזהו, ותסמכי עליו שאם הוא אדם טוב לב ורגיש כמו שאת מתארת הוא יעשה את שלו ויתקדם בעז"ה .

וזה שאת נותנת את הכבוד אין טוב מזה - יכול להיות שזה בדיוק מה שמאפשר לו להרגיש סוף סוף בבית להרגיש רגשות ולעשות שינויים בעצמו שלא היו מתאפשרים קודם . 

זה עניין של ביטחון עצמי.

נדרשו לי הרבה שנים כדי להביא את עצמי לקשר. היה חי הרבה יותר קל להקשיב לבעלי ולהשתתף אתו בעולם שלו, מאשר להביא את עצמי.

גם כי לא ראיתי טעם בסתם לשתף כשהוא לא יכול לעזור לי (דברים מהעבר שלי)

וגם כי לא הייתי מספיק בטוחה שזה יעניין אותו.

היום יש לי כבר יותר ביטחון עצמי בקשר, כי גם פיתחתי יותר את העולם שלי, ואני מרגישה שיש לי עניין בתוך עצמי.

אבל פיתוח הביטחון העצמי זה מסע.

בתור בת זוג באמת להחמיא ולפרגן זה הכי חשוב. ככל שהוא יאמין שהוא חשוב לך, שאת מסתפקת בו כמו שהוא. שהוא כמו שהוא זה וואו, שהוא מספיק לך ואת אוהבת אותו-

הוא ירגיש יותר בטוח להביא את העולם שלו.

לאנשים שאין להם מספיק ביטחון עצמי ושלא עודדו אותם מהבית להגיד הכל בחופשיות, ולא שידרו להם קבלה עמוקה של מי שהם-

הנטייה הראשונית היא לברוח. לנוס.

האסטרטגיה הראשונה היא להדוף כל מתקפה על הסף.

גם אני כזאת. הודפת כל ביקורת ממני. כי המחשבה שאני פגומה בעיניו היא ממש קשה לי. זה נתפס לי כאיום על הבסיס, ולא כביקורת של מישהו שאוהב אותי מאוד, אבל בסה"כ רוצה שאתקן דברים קלים.

עם הזמן למדתי פחות לענות ויותר להקשיב. לא לפחד לשהות ברגש. לא לפחד להכיר בחסרונות שלי. להסכים לקבל אותם, ואותי כמו שאני.

הדיפת הביקורת היא מאוד מתסכלת עבורך, אני לגמרי מבינה, אבל זה נטו ממצוקה שלו. הוא כ"כ רוצה להיות מושלם עבורך, ורוצה להאמין שהוא יכול להיות מושלם עבורך.

בעיניו, אם הוא לא מושלם, אולי את תחפשי מישהו יותר מושלם ממנו... (שזה כמובן קשקוש, אבל ככה מדבר מוחצשל אדם כזה)

כתבו פה על אדם רגיש מאוד.

בתור אחת כזו - אני לא חושבת שזה הדבר היחיד שמציק לו. כלומר, יכול להיות שהוא אדם רגיש מאוד, אבל על זה התלבש משהו נוסף שמעצים הכול. (מצטרפת לרעיון שאולי זה קשור למילואים. זה בהחלט משהו שיכול להציף אנשים רגישים...)

כתבת שהוא לא יהיה מוכן ללכת לטיפול. אולי ביחד איתך הוא כן יהיה מוכן? ואם לא - אז אולי ללכת בעצמך לטיפול שיעזור לך בהתמודדויות איתו?

הרבה הצלחה, אישה יקרה❤️

לתחזוקה ולטיפול

פותחי סתימות וחומרים לתחזוק

יש בסופר

זה לא מוריד הכל אבל גורם לזה שלא יהיו סתימות (חומר חריף מאוד)

יש בנוזל ויש באבקה ששמים עליה מים

הדברים הגדןלים לרוב נשארים בסיפון אפשר לפתוח אותו ולנקות.

השאר נשטף לצנרת ושם הבעיה של הסתימות, אז כמן שעכבר בלוטוס אמרה, כדאי להשתמש בסודה קאוסטית. אנחנו משתמשים בנוזל מוכן שנקרא אינסטלטור נוזלי, זה קיים בסופר. אפשר גם להשתמש באבקה אבל צריך לערר עם מים ורק אז לשפוך פנימה, יותר התעסקות. וזה חומר ממש מסוכן עם הוראות שימוש שצריך להקפיד (גם הנוזל וגם האבקה) אז אני אישית מעדיפה פשוט להשתמש בנוזל. פחות כאב ראש.

לשפוך את זה פעם בחודש חודשיים אמור לשמור על הצנרת

גם צריך לחכות לפני ואחרי.

תקני אחד ותעשי לפי מה שכתוב עליו.

ןחשוב לשתמש בכפפות

הגיוני שאם זה חומר חריף זה הורס את הצנרת.

פחות מתאים לנירוסטה 

לכל דבר שצריך להוריד

בכל מקרה אם זה מקום שלא פותחים בשגרה אין צורך לנקות שם וגם לא לבדוק

זה לא בהגדרה של 'ידו מגעת'

(כל מה שצריך להבריג כדי לנקות עונה להגדרה הזו)

אינסטלטור נוזלי קוראים לזה

לחלופין להחליף סיפון לא עולה יקר

אני מרתיחה קומקום.

עד שהמים רותחים שופכת סודה לשתייה בנדיבות, מעל שופכת הרבה חומץ, ומעל הכל את המים הרותחים.

ואח''כ סוגרת את הפקק של הכיור שכל האדים ישארו למטה (אצלי שני הכיורים עם אותו סיפון- אז את שני הפקקים יחד, שלא יברח האדים של הבשרי מהכיור החלבי).

זה בדרך כלל פותר את הבעיה לאיזה שבוע-שבועיים, עד שאני מספיקה לקנות 'אינסטלטור' (תכשיר נוזלי שופכים פנימה ופותר את הבעיה לבערך שנה קדימה)

מה לגבי ל את עם בעלך לתפילה והוא יקח את הילדים לגינה ואת תלכי לטבול ותחזרי זריז?

סקרנת עם הניסים.

בעלי אמור להתפלל יחד עם המארחים אז יהיה חשוד אם לא יבוא איתם לתפילה, הקטנה שלי תפטפט בלי הפסקה בביכ, אז לא שייך להכניס אותה.

מספיקים לחזור מהמקווה לפני שהתפילה מסתיימת? אם לא זה ממש פדיחה שאגרום לסעודה להתעכב

כנראה כתבתי מאנונימי

אצלי מה שהיה בסוף זה שסיפרתי לחברה שגרה שם באיזור והיתה באותה שבת על המקווה

קבעתי להפגש איתה כאילו סתם עם הילדים והכל

היא שמרה לי על הילדים בגינה קרובה ואני טבלתי..

בעקרון אם את מנוסה בטבילות ליל שבת את יודעת שזה די זריז ומוקדם.. אם תגיעי מספיק מוקדם ואם לא יהיה עומס חריג את אמורה לחזור בזמן

אגב אני טיפה התעכבתי כי היה עומס במקווה והוא גם היה ממש רחוק מהמארחים אבל זה התקבל טוב כי "היה ככ כיף עם החברה שלא שמנו לב לשעון..."

וניסים מעל הטבע..

כבר מאוחר אין חי כח לפרט אבל זה היה משהו לא נורמלי

אפילו בעלי לא האמין שדברים כאלה קורים

ואם נוסעים ויהי מה, אז לצאת כולם ביחד לתפילה עם הילדים, אחרי קבלת שבת (בחוהמ נראה לי מקוצרת) בעלך לוקח ממך את הילדים לטיול ואת הולכת למקווה. הוא משלים את התפילה בחדר ביחידות...