כל פעם שאני מנסה תכנית לעצמאות, בעלי מתישהו מפסיק. הוא מעדיף לעשות להם כי זה יותר קל ומהיר. ככה יוצא שאין עקביות בתכנית.

אבל רק מתחילה.

זה בגרות שמבשילה לאט

אבל את תראי בעזה זה כמו פרח.

פתאום זה פורח

צריך גבולות.

כאילו לא לשאול לגבי לנקות מגירה, אלא להודיע..

וגם חושבת שגם אנחנו כמבוגרים

לא תמיד תמיד יש לנו כח להתאמץ לעזור למישו אחר..

וזה בסדר.. 

שדברים שסיימו זורקים לפח?

שכשחוזרים מקניות כל אחד מרים משהו

שכשמסיימים לשחק אוספים?

וגם באופן שבו ההורה מתנהל (איך מבקש עזרה, דוגמה אישית שנותן)

וגם בגיל, הסתכלות על האחר זה משהו שמתפתח

אצלי בן ה4 כבר מציע לפעמים עזרה ונענה לחלק מהבקשות, בן 13.5 לעומת זאת מציע ונענה רק בדברים ספציפיים שאוהב, לדברים אחרים קשה להניע אותו, בן 18 שמציע עזרה ועושה מעצמו מגיל צעיר.

זה לא פשוט כמו שזה נשמע, ואני לא יודעת מאיזה גיל הם חושבים על זה מעצמם.

אני כן יודעת שכשאני עולה עם קניות אני נותנת להם לעזור כל אחד כפי גילו, עם שקיות קלות, העיקר שיבינו שהם שותפים.

למי שנפל הסוודר, הוא ירים. תבקשי.

משחקים הם יודעים שהם אחראים לאסוף, אחרת זה הולך לפח. זה לא המשחקים שלי, זה שלהם.

עטיפות של ממתקים, הקטנה באה להביא לי ואני אומרת לה - קחי לפח, אני לא הפח. וכן הלאה..

לגבי פסח, בשגרה אני אומרת להם לפעמים לרוקן מגירות אישיות מדברים שלא צריכים.. אבל אם אני רוצה שזה יהיה יעיל ונקי כמו שצריך אני עושה את זה איתם. מרוקנים, מנקים ומנפים.. הם גם אוהבים לעשות את זה יחד.

ואחרי כל זה, צריך לדעת שיש ילדים שאוהבים יותר לעזור מאחרים. זה לא אומר לא לבקש/לומר לנקות. אלא לדעת שמעורב בזה גם אופי.

הבת שנה ו5 שלי כבר זורקת דברים לפח, מביאה נעליים, אוספת יחד איתי צעצועים... בסוף אפשר להביא כיף ולהגיד כל הכבוד וגם למחוא כפיים. אני לא יודעת בן כמה הבן שלך וזה לא באמת משנה. מציעה לך להתחיל בדברים הכי קטנים וטריויאלים, וגם להסביר לו שאת סומכת עליו והוא יכול , זה חשוב לתחושת המסוגלות שלו ולעצמאות שלו.. וגם כמובן חינוכית ..

ולא נורא זה קורה לומדים תמיד ותמיד אפשר לתקן. 

מגיל אפס אפשר לחנך לשותפות.

אבל אני לא חושבת שמגיל אפס ילד חושב על הסובבים שלו. זו בשלות שלוקחת יותר זמן.

רק שגם כשילד עוד מרוכז בעצמו עושה בשביל עצמו, אפשר לפתח בו מוטיבציה לעזור - כי הוא רוצה שיעריכו אותו, כי הוא רוצה להרגיש חלק מהמשפחה, כי הוא רוצה להרגיש גדול, וכו'.

וכמובן שאנחנו נותנים לזה גם פרשנות של עזרה, ומחמיאים על כמה שזה משמח אותנו, ומתוך כך זה מחנך אותו גם למחשבה על אחרים.

אבל בגיל צעיר זה טבעי ובריא שילד יעדיף את האינטרסים של עצמו על פני של אחרים. הדרך לגייס אותו לעזרה היא על ידי זה שמכוונים לאינטרסים שלו, ולא על ידי זה שמצפים ממנו לחשוב עלי ועל כמה שזה יעזור לי...

לדבר ולדבר ולדבר.

פשוט להגיד.

הם בד"כ לא מבינים בין השורות ולא יודעים לזהות שאמא כרגע צריכה עזרה.

לפעמים גם בגיל 15 הם עדיין לא קולטים.....

אז-

פשוט לומר

X אני צריכה עזרה במדרגות

Y תרים בבקשה את המשחק מהרצפה שלא יהרס. ואם לא הרימו ונהרס? ילמדו לפעם הבאה!

וכמובן- לא  לשכוח לפרגן כשהם כן היו ערניים לצרכים של אחרים. "ראיתי ששמת לב שנפל הבקבוק לתינוק והרמת, כל הכבוד" וכן הלאה.

רק נחת

אז מה את עושה?

שלה בבוקר הוא להכניס את המיטות.

וכל בוקר מחדש היא שוכחת

וכל בוקר מחדש אני מזכירה לה

ברור שיש בקרים שזה כבר נאמר בכעס כי זה בהחלט נמאס לי.

אבל לרוב אני מליחה להתאפק לבקש ולהזכיר לה יפה.

בסוף היא תלמד

אלא בוחרת ללכת לקרוא במקום התפקיד שקבלה. מה אז היית עושה?

אני מגיבה אותו דבר כי זו הדרך היחידה להגיע לפתרון.

לא יעזור שאצרח עליה כל בוקר מחדש

זה פשוט לא יעיל.

אבל אני משוכנעת שבסוף היא תבין שזה חשוב לי וזה התפקיד שלה והיא תעשה אותו גם כשלא "בא  לה"

עוד דוגמא עם אותה ילדה- בכל צהריים היא מעיפה את התלבושת שלה, מכוצ'צ'ת אותה על המיטה למרות בקשות חוזרות ונשנןת שלי לתלות אה.

אמרתי לה שאני מפסיקה להזכיר לה לתלות את הבגדים

אם היא שוכחת או שלא מתחשק לה לתלות שתדע שמחר היא תלך עם חולצה/חצאית מקומטת. ובפעם הבאה אני לא מגהצת.

לאט לאט זה מחלחל לה. אמנם יש לה פספוסים אבל פעם אחת ללכת עם חולצנ מקומטת הספיק לה. (ממש לא מזיז לי מה יחשבו חברותיי המורות על בתי ה"מוזנחת" אם חשוב לי לחנך אותה לסדר, ממש לא מעניין אותה תגובת הסביבה)

הם עוזרים ומרצונם

אני נותנת להם לעשות דברים גם אם הם לא עושים טוב או מתבלבלים בהתחלה העיקר שיעשו אפילו טעויות.

וגם עוזרת אבל יחד איתם והדפוסים טבועים בתוכם.

וגם עידוד- מילה טובה וגם התחלתי לעשות להם מדבקות נחת שעל המדבקה אני כותבת על כל מיני דברים טובים שהם עושים והם ממש אוהבים

לפזר כלים לארונות מהייבוש כלים

לפזר קניות מהסופר

לקלף/לחתוך ירקות

לנקות כלים, את הבית(כלים,טיטוא וכד')

ועוד ועוד

קטנים מאוד ויש להם את היכולת הפיזית והמוטורית.

לפזר קניות/כלים מגיל שהם יודעים ללכת חח

לטאטא מגיל שהם מצליחים להחזיק את המטאטא..

העניין הוא לא לכבות את הרצון

למשל אתמול הבת שלי רצתה לפנות את האשפה שהצטברה בכיור נתתי לה כמו שאני עושה עם שקית אוכל ואז היא הסתבכה להוציא עוד נגלה אז היא בקשה עוד שקית ונתתי לה. יכולתי לא להרשות, יכולתי להתעצבן עליה בשביל מה עוד שקית, אבל נתתי להתנסות ולהצליח גם אם זה שתי שקיות לא נורא אבל לפעם הבאה היא תרצה שוב ושוב לעזור לי כי היה לה ניסיון טוב והיא תשפר את עצמה בהמשך. והיא בת 4..

או בפרטי או פה

פשוט לא רוצה לנצלש לפותחת...

זה רק מגילאי העשרה, וגם זה רק ילדים בעלי אופי מתחשב...

לבקש יפה ושזה מיד ייעשה?

זה יכול לקרות כבר מגן חובה, אבל רק אצל ילדים ממש-ממש מיוחדים.

לרוב צריך לבקש כמה פעמים, ולפעמים לעבור ל"איומים" ("אם לא תאסוף את המשחקים הם ילכו לפח!") כדי שזה יקרה...

אני בעד לנסות לבקש יפה ("חמודים, חזרנו מהגינה והיה כיף, ועכשיו אני צריכה בבקשה עזרה עם העגלה"), ואם הם פיתחו חירשות זמנית - להשתדל לכלוא את האנחה ולעשות את זה בעצמי... ובעיקר לזכור שהם ילדים, ובאמת בעיקר רואים את עצמם, וחושבים שלהורים שלהם יש יכולות על... (שזה מחמיא, בסופו של דבר )

האמת שדווקא בגילאי גן אפשר יותר בקלות לבקש מהם עזרה, אם מצליחים להעצים אותם ולומר שהם גדולים ואלופים ואיזה מדהים שהם מצליחים לעשות דברים כאלה. (בת החמש שלי, למשל, כשנחה עליה הרוח מסוגלת לסדר יפה את כל הסלון...)

ועוד דבר - לבקש עזרה מהילדים לפי נטיות לבם. יש לי ילד, למשל, שאוהב לסדר. לרוב אין לו חשק לזה, אבל כשכן - הוא עושה את זה מצוין ממש. ואז אני משבחת ומעצימה אותו מאוד, וכך יש לו חשק להמשיך. או ילדה שאוהבת לעשות יצירות - אז כך אני מפעילה אותה בשמירה כל הקטנים, כשהיא עושה איתם יצירות. או שהיא אוהבת ללכת לקניות, אז קפיצה למכולת זה תפקיד שהוא לרוב שלה. יש ילדים שאוהבים להתעסק עם מים - אז לתת להם לשטוף רצפה או לנקות דברים באמבטיה. וכן הלאה...

לא תמיד זה מסתדר עם הצרכים הנוכחיים שלך, אבל זה מה יש...

ודבר נוסף - מדי פעם אפשר לעשות להם שיחות מוטיבציה, ולדבר איתם על כך שהבית הוא של כולנו, ולכולם יש אחריות שהוא יתנהל היטב, לא רק להורים. זה בדרך כלל מחזיק מעמד לתקופה קצרה אחר כך...

לבין לעשות משהו בשביל מישהו אחר

לדוג

ילד בגן יכול להפנים שיש כלל שבסוף הארוחה מורידים מהשולחן... כי זה החוק

יכול להיות שלפעמים יצטרך תזכורת

אבל לצפות ממנו לראות שאמא עובדת קשה ולכן הוא יתחשב בה ויוריד מהשולחן- זה ציפיה שלא תואמת גיל

זה לא סותר שהרגישות לאחר זה חינוך מגיל 0

ז.א. - אפשר לפמפם שזה הכלל- וזה נקבע ככה כדי לעזור לאמא

נתתן לי נק' למחשבה.
הבעיה היא שאני מצפה שאחרי שאני מסבירה כמה פעמים זה יכנס ויופנם.
וכשזה לא זה יוצא ברגעי כעס...למשל- למה הסוודר שלך זרוק? את אחר כך עוזרת בכביסה?
ואני כן לוקחת עזרה חיצונית. ובכל זאת יש הרבה דברים שהם עלי...
 

מהרצפה. הייתי צריכה לבקש 3 פעמים עד שהפנימו שהתכוונתי שיעשו את זה....

זה באמת מתסכל, אבל הם לפעמים כ"כ שקועים בעולם שלהם שהם לא מבינים מה אכפת לי שזה על הרצפה.

לכן תפקידנו לדבר, לתווך ולהסביר. שוב ושוב ושוב

בסוף זה מחלחל

וכמובן, שוב- הרבה הרבה לפרגן

גם אני נופלת להתפרצויות הכעס האלה...

אבל אולי עדיף לומר ככה: "למה הסוודר שלך זרוק על הרצפה? אמא לא יכולה לעשות לבד הכול בבית, אז לפחות את הדברים שלכם תדאגו לשים במקום."

אני לפעמים עושה להם סיבה ותוצאה: "לא מצאת את הנעליים בבוקר? אולי זה כי לא שמת אותן במקום. אמא אמנם מסדרת את הבית כל ערב, אבל היא לא יכולה לשים לב שכל הנעליים חוזרות למקום..."

לא יודעת אם זה עוזר מיד, אבל מקווה שזה מחלחל...

על כל "למה" שיוצא מהפה, לעשות משהו קטן

כמו לשים מטבע בכוס

או לשים מדבקה.

או לעשות סקווט (להרוויח ספורט על הדרך חח)

תקשיבי מניסיון זה משנה עולם.

זה נכנס לי כבר למחשבות.

נגיד התקלחתי ולא היו מים חמים, במחשבה אני "למה גמרו את המים החמים????"

ואז באה לעשות סקווט במקלחת וצוחקת על הסיטואציה..

המטרה כמובן להתרגל להוציא את העוקץ מהביקורת שמתחפשת לבירור.

את לא באמת מבררת למה הסוודר זרוק, אלא מעבירה ביקורת על העובדה שהסוודר הזרוק.

לכן על כל "למה" אוטומטית תגבי ממך מחיר קטן סמלי כלשהו.

זה מרגיל לנסח מחדש ומתרגל תקשורת נכונה יותר.

למשל: אני רואה שהסוודר זרוק, תוכל בבקשה להרים אותו?

או: אה הנה הסמרטוט שחיפשתי, אה לא, זה לא סמרטוט בעצם..

או אפילו רק לומר את המילה: "סוודר"

כל הניסוחים האלו יותר נעימים לשומע ולא גורעים מהאומר.

שיותר ממה שאת זקוקה לעזרה או לעצמאות שלהם,

את זקוקה שיראו אותך ואת כל הטרחה והעשייה.

עם הילדים תנסי לדבר בקול את הרגשות שלך ורגשות באופן כללי.

ולשתף גם מבוגרים אחרים בתחושות שלך.

את בשלב קשה בהורות שהילדים מספיק גדולים שיש הרבה עשייה סביבם, ומדי קטנים להיות עצמאיים או לשאת באמת בנטל המשפחתי.

אז קודם כל תתני לגיטימציה לתחושות שלך.

זה קשה כשחוזרים הביתה שהם עושים כמו כלום ואת נשארת לבד עם להרים הכל,

זה קשה שכל הזמן צריך לעשות דברים.

אבל תפרידי בין מה שאת מרגישה שזה סופר לגיטימי, להתנהגות שלהם שגם היא די לגיטימית ותואמת גיל והתפתחות.

לגבי לדבר רגשות, את יכולה לומר למשל:

אני חותכת סלט לילדים המתוקים שלי וזה משמח לראות שמשתתפים איתי במשימה ומביאים ירקות מהמקרר.

אני שוטפת כלים וזה עוזר לי שפורסים מגבת

אנחנו עוד מעט עולים הביתה וזה כ"כ ישמח אותי כשכל אחד יעלה משהו (לפרט מה בדיוק הם אמורים להעלות)

אנחנו מנקים לפסח וזה יעזור לי שתנקו את המגירה. ואם הם לא רוצים לבצע בזמן סביר לומר להם,

אני רואה שאתם רוצים עכשיו לשחק ולא לנקות את המגירה, אני מבינה באמת המשחק הזה מושך מאוד.

יש לי הרבה עבודה היום לנקות את א ב ג

ואני קצת חוששת שלא אספיק, זה ירגיע אותי לדעת שסיימתם לנקות את המגירה עד שהשעון יראה 123

להשתדל לשים פוקוס על מה שכן עושים, ולא על מה שלא עושים.

כלומר לשבח כשהם כן מרימים בגד מהרצפה, לשבח כשהם כן זורקים לפח דברים, לשבח כשהם מעלים משהו הביתה. לשתף אותם בהרגשה הנעימה שזה עושה לך. (אני שמחה לראות שאתה משתדל לשמור על הבגד שקניתי לך)

בנוסף להשתמש בהומור

למשל מביאים לך שקית במקום לזרוק לפח.

תגידי: איזה קטע שחשבת שאני פח. מה השמלה שלי באותו צבע?!

או איזה יופי, איזה ילד מקסים. איזה מתנה הבאת לי? שקית! אוי זה מקסים, אפשר לשים בתוך השקית משהו. מתנה מקסימה.

עם חיבוק ונשיקה.

תשאירי את השקית במקום נגיש, רוב הסיכויים שהיא תיעלם משם..

בנוסף, גם עבור הדברים הטריוויאליים שאת עושה עבורם, תשבחי את עצמך "בשמם"

למשל סיימו לאכול ואת מפנה את הכלים, תגידי לעצמך בקול: תודה רבה לאמא המתוקה שטרחה והכינה ארוחה כ"כ טעימה!

תודה רבה לאימוש שקיפלה את הכביסה

כל הכבוד לאמא החרוצה שניקתה את החדר ועכשיו נעים להיות בו.

בסוף זה מחלחל...

להפנים את הציפייה לא במהלך הסיטואציה אלא ליצור שיח עם הילדים או עם כל אחד בנפרד ולהסביר מה מצופה ממנו מה כללי הבית. בזמן סיטואציה מגיבים בלי לחשוב ואז באמת כמו שאת מתארת שאת מותשת והם לא מתייחסים כי זה מעצבן שאת מגיבה להם ככה.

אפשר אפילו להשחיל בשולחן שבת איזה פנינה על זה אולי אפילו לפרגן למי שהצליח לעמוד בכללי הבית/עזר לך/אפשר לפרגן אם ילד עזר להכין לארגן אז ממש להגיד 'תראו את הפינת משחקים איזה מסודר ונעים לשחק דני ודנה ארגנו ממש יפה.' או 'תראו איזה פינוק עשה לנו ישראל, איזה סלט טעים הוא חתך את הירקות, מקסים, תודה רבה'

אבל בעיקר לשחרר ולתת להם להתנסות גם אם לא יצליחו במאה אחוז

שזה המון עניין של אחריות שאת לוקחת. בעיקר על דברים שלהם.

הבן שלי בן 4.5 קיבל רחפן מאוד יקר מסבא.

הוא מתעלל בו בלי סוף ואין לי ספק שעוד יומיים זה יפסיק לעבוד.

הסברנו לו שיש הוראות הפעלה, בעלי הראה לו איך מנווטים פחות או יותר, אמרנו לו שזה שביר ומפה- זה שלו.

אם זה יהרס או יישבר בעיני זה שכר לימוד הרבה יותר גדול מאשר שאני אגיד לו כל פעם שיזהר, שיהיה יותר עדין עם זה וכו.

גם לגבי הסוודר, מה אכפת לך שזה נמצא על הריצפה?

אם זה חשוב *לך* שלא יהיה על הריצפה- תרימי

ואם לא, אז הוא יתלכלך או יקרע והם ילכו איתו ככה לגן או לבית הספר כחלק מהאחריות שלהם.

זה לא עונש. זה לקיחת אחריות.

אין מקום לשני אנשים לקחת אחריות ולכן ברגע שאת לקחת אוטומטית הם לא יקחו.

והרעיון הוא לא לקחת אחריות על דברים שלא חשובים לך לא בשביל שהם יעשו אלא מתוך הרפיה אמיתית.

כתבתי קצת מבולגן, מקווה שיצא מובן.

ואני מבינה אותך מאודדד. עבודת חיים בשבילי

אבל עכשיו אני קצת קוצרת את הפירות וזה כיף גדול.

ואם מתאים לך אז ממליצה על הפודקאסט של עינת נתן, בעיקר הפרקים הראשונים. עזרו לי מאוד.

אני זוכרת שפעם @אמאשוני כתבה על הבן שלה שהיתה לו פינה בסלון לכל המכוניות שלו ואמא שלה הגיעה ואמרה: אף פעם לא יהיה מסודר אצלכם בבית?

והבן שלה לא הבין מה לא מסודר. כל מכונית וכל משאית היתה בדיוק במקום המיועד לה.

(תראי איך אני מצטטת אותך אמאשוני. זה ממש הולך איתי).

מה שאני לקחתי מזה זה שגם אם יש לנו המבוגרים סדר מסוים בראש, איך דברים צריכים להתנהל ולהראות, זה לא בהכרח מה שהילדים שלנו מרגישים.

בעיניים שלי מכוניות בסלון זה בלאגן אבל כמה אלבומים מסודרים יפה על השלחן עם פרחים זה יפה.

חשובה לי השותפות ביחס לילדים, שהם חלק מהבית ועושים ועוזרים (ואגב זה באמת ככה)

אבל לא למחוק אותם או לחייב אותם. מעבר לזה שזה לא יעיל זה גם לא נכון בעיניי.

אנחנו משתדלים למצוא דברים שמתאימים לכל אחד מהם, מסבירים להם את הרעיון הכללי וזה ככ חמוד לראות שהם רוצים להיות חלק.

ומלוכלך וכו.

אבל לי כן מפריע.

יש לי צפייה שישמרו על הציוד שלהם  גם אם לדעתם זה לא בעיה.

נגיד הילדים שלי אוהבים לדרוך על הקופסאות קרטון של משחקי קופסא

ולא מפריע להם שנהרס

לא לגיטימי שלא ידרכו כי לי מפריע?

אני שואלת באמת כדי ללמוד

כי אני מתחברת לנושא של להרפות

ושל שילמדו לבד את התוצאה וכו..

אבל רואה גם צד שני, מבינה?

זה מתחבר לי גם לעניין של הצבת גבולות ובחירת מלחמות.

השאלה איך אנחנו רוצים לראות את היומיום שלנו וכמה מאמץ להשקיע בתביא, תחזיר, תעזור וכו.

אני בוחרת את המלחמות שלי.

מאוד חשוב לי יופי ואסטתיקה אבל זה לא שווה לי את המלחמה שנלווית לזה.

לכן הבת שלי שביקשה מעצמה להתלבש לבד עוד לפני גיל 3 (חולצה, מכנס, גרביים ונעליים!) חופשי יכולה ללכת לגן עם חולצה הפוכה.

אני מחמיאה לה בלי סוף על זה שהתלבשה לבד ומבחינתי למרות ש*לי* חשוב שהיא תראה הכי יפה שיש אני מבינה שיש דברים אחרים, רצונות אחרים של אנשים אחרים שאני רוצה לכבד.

(בסוגריים ממש זה מתחבר לי לזה שהילדים שלנו הם לא התעודת זהות שלנו, הם לא מייצגים אותנו. אם הם הולכים עם סוודר קרוע זה לא אומר כלום עלינו. באיזשהו מקום אני יותר אעריך אמא שהילד שלה הולך עם סוודר מלוכלך אם יש מאחורה חשיבה מאשר אמא שהכריחה את הבן שלה ללבוש סוודר מסוים פשוט כי היא רוצה וחשוב לה והילד לא רלוונטי בסיפור).

ולגבי קופסאות, אז בעיניי לגמרי אפשר להציב גבולות. להגיד בבית שלנו שומרים על רכוש (תמיד מעדיפה לנסח בצורה חיובית) אבל זה יותר אילוף מחינוך. ופה גם מגיעה ההבנה שלא בטוח שיקשיבו לי בפעם הראשונה, שאם נסביר להם את הרציונל מאחורי אולי זה יעזור להם להתחבר גם לרעיון הגדול.

אבל מבחינתי יש הבדל גדול בין 2 הדוגמאות בעיקר עם מה שעומד מאחורה.

בדרכ כשמשהו חיצוני נכנס לתמונה כמו סוודר מלוכלך ואז יגידו איזה אמא אני אז אוטומטית אני מבינה שאני בבעיה בעיקר כשיש השלכות על הילדים.

וואי אני משתגעת. אני אחרי לידה ומרגישה שאיבדתי את היכולת ביטוי שלי. איזה סיוט🤪

אבל מכירה את זה שאחרי לידה המח מרגיש פירה?

אז ככה אני🙈

כי לך זה מפריע.

מפריע לך משהו?

תשקפי להם את זה נכון.

לא לגיטימי לצפות מילד להיות קורא מחשבות או להיות מסוגל לציית להוראות שקשות לו לתפיסה.

זה לא מרצון למרוד, זה מבלבול.

גם אני בתור עובדת שכירה מתקשה לעמוד בציפיות שלא ברורות לי,

לא בגלל השאלה אם זה לגיטימי לבקש ממני לעשות משהו בלי להבין את המטרה,

אלא כשאני מבינה את המטרה, זה גורם לדרך להיות ברורה יותר וממילא מגביר את יכולת הביצוע.

למשל בנוגע לקופסאות המשחק,

אפשר להגביל את כמות המשחקים, אפשר להרגיל להרים את הקופסה ולא להשאיר אותה בגובה הרצפה.

אם זה מספיק חשוב לך, עדיף להשקיע עשר דקות בשבוע למשך כמה שבועות, בנחת ובנועם ולא להשקיע עשר שניות כמה פעמים ביום מתוך אמירה ביקורתית או ציווי.

מה את יכולה לעשות בעשר דקות שאת מקדישה פעם בשבוע לנושא?

1. לפתוח קופסה עקומה/ קרועה, להראות להם לעומת קופסה שלמה ולשחק מצא את ההבדלים.

המטרה שיעסיקו,בעצמם מסקנה שמה שעקום נוטה ליפול ולהתבלגן מהר יותר.

2. לבקש מהם למיין 10 קופסאות מה שלם ומה קרוע מתוך משחק (אפשר לצ'פר במדבקה מי שמצליח למיין הכי נכון)

מטרת המשחק ללמד אותם לשים לב לניואנסים.

3. לערוך שיח משותף שבו הם מביעים את הרצון/ חוסר רצון לשמור על קופסאות שלמות. חשוב בשלב הזה לשמור על שיח פתוח ולעודד אותם לחשיבה עצמאית.

4. נניח הם הגיעו למסקנה שלהם לא מפריע קופסאות שבורות, לתת להם להציע רעיונות חלופיים. למשל להעביר חלק מהמשחקים שקשה לשמור עליהם לאחסון יותר פרקטי.

למשל מגירות כתר עבור משחקים כמו מגנטים ופליימוביל, ושקיות איקאה לסגירה חוזרת עבור משחק זיכרון או משחק התאמות.

תנסי לאתגר אותם בחשיבה האם לפאזל למשל יש ערך מוסף בקופסה עצמה (תמונה מסייעת)

אפשר גם להחליט על פיילוט ולשמור את הקופסאות המפונות לתקופה מסויימת ולחזור ולשאול האם הקופסה עצמה עושה יותר חשק לשחק או שזה לא משנה להם.

5. נניח ובשיח המשותף הגעת למסקנה שלהם זה לא מפריע ולך כן ואת לא מוכנה לוותר על הנקודה הזאת. את מסבירה להם יפה שאת מבינה שהם לא מבינים וזה לא מפריע להם, לך זה מפריע ואת לא מוכנה יותר שקופסאות יהרסו והם יצטרכו להתרגל.

יהיה די קשה להשיג שיתוף פעולה, אבל הרבה יותר אפשרי כשהם מבינים את עצמם, מבינים אותך ומבצעים מתוך סמכות הורית ולא מתוך משימה מוזרה שעוברת אצלם כלאחר יד. (מתרכזים במשחק ולא בקופסה)

6. אחרי כל זה, בשלב ההטמעה, אפשר ורצוי להשתמש בחיזוק חיובי. (אני רואה שאיקס הקפיד להרים את הקופסה כדי שלא ידרכו עליה, אני רואה שוואי נזהר ללכת מסביב לקופסה למרות שהיא הייתה במעבר)

אפשר להשתמש בתומך זיכרון. למשל בתנועה מסויימת של הרמה והורדה של ידיים למטה ולמעלה.

הכוונה להדגים להם שלוש פעמים הורדה של ידיים למטה עם קופסת משחק והרמה של ידיים למעלה שרומסת על הרמת הקופסה.

כמה פעמים עם הקופסה, ואח"כ בלי הקופסה ועם דיבור. "להוריד משחק" (עם תנועת הורדה) "להרים קופסה" (עם תנועת הרמה).

אח"כ יישאר רק התנועה עצמה כתומך זיכרון.

כשאת רואה מישהו שוכח אז עושה "הורד הרם"

וככה הם מקשרים בין התנועה לבין הפעולה שהם צריכים לעשות.

בשלב ההטמעה כדאי לשלב יצירתיות,

למשל ילד שכח להרים קופסה, את עושה הצגה שאת לא רואה את הקופסה וכאילו נתקלת בה במקרה ואומרת אאוצ אאוצ קיבלתי מכה ממשהו..

והילד מסתכל ומיד מרים את הקופסה ואת "מחפשת ממה קיבלת מכה" וצוחקים.

אפשר לעשות משחק דילוגים מעל הקופסה, בוא נראה אם אני מצליחה לדלג, ולעשות פסיעה גדולה ומודגשת, ככה לילד יש הזדמנות לתקן ולא מתוך ביקורת ישירה.

אם כל זה לא עוזר, את יכולה לעבור לשלב הסנקציות. להסביר שאם לא שומרים על המשחקים אי אפשר לשחק יותר. נשמור אותם שיהיה לנו תינוק/ נכדים/ שכנים שיהיה להם חשוב שלמות המשחקים והם יקבלו את המשחק.

כמובן שזו רק דוגמה אחת, אפשר ליישם את העקרונות על כל "כישור חיים" שאת חושבת שנכון להטמיע.

בהצלחה!

כל תגובה שלך זהב.

בגדול את עושה לי חלישות הדעת, אבל אני אתאפס על עצמי ואנסה ליישם😅

לא קראתי אמנם את כל התגובות

אבל בתגובות שלך התייחסת לנושאים החשובים במהותיות של חינוך ודינמיקה.

אני רק נתתי דוגמה איך מורידים את זה לפרקטיקה.

לפעמים מרוב שמשהו פשוט לנו, אנחנו לא מתקשים להתמודד עם העברת המסר הלאה.

איזה קטע שאת זוכרת,

אני עדיין זוכרת את המבע המופתע/ מבולבל שלו 🤭

באמת ילדים לא חושבים מעצמם

ולוקח להם זמן להפנים

וזה נורמלי

כמה דברים שלמדתי על עצמי (ולומדת...)

*להגדיר ברור וממש ללמד. לחשוב שאני מלמדת אותם נגינה כלל ותרגולים- אימונים, כלל ותרגולים...

*הוצאתי את המילה למה וממילא הרבה פחות האשמה. במקום למה הסוודר על הרצפה? מחליפה ל הסוודר רוצה להגיע למקום שלו/ יש משהו על הרצפה שממש מבקש שישימו אותו במקום שלו

*המון המון פרגונים וצלשים, סמוך למעשה וגם אחרי, מספרת באוזניהם לאבא איזה ילדים גדולין/ איך סדרו היום יפה/ איך זכרו לשים את התיק במקום....

בהצלחה

וזה משהו תמידי...

הרבה לימוד ויש התקדמויות קטנות

מרגישה שזה חלק מעבודת ה' שלי כאמא...

1.מאיזה גיל הילד מקשיב לי?

2.מאיזה גיל הילד מציית להוראות?

3.מאיזה גיל הילד יחשוב על הסובבים אותו?

נראה לי שהתשובה לכל שאלה היא לא דווקא תלוית גיל.

לילד יש יצר הרע מאד גדול ( עוד אין לו יצר טוב) ולכן להקשיב למבוגר זה מאד קשה.

נראה לי שדווקא לתינוקות זה יותר קל- כי הם עדיין רואים את עצמם חלק מהישות של האמא,

ככל שגדלים הקושי גובר כי תופסים את ההורה כמבוגר,

בגיל ההתבגרות הכי קשה להקשיב למבוגר ואחר כך לאט לאט זה נעשה יותר קל ( ככל שהילד נהיה מבוגר בעצמו).

לגבי הדוגמאות שהבאת - זה אילוף ולא חינוך-

אצלנו בבית מרימים סוודר מהרצפה, אצלנו בבית כל אחד עוזר לעלות במדרגות...

חינוך אמיתי לא נגמר לעולם,( הרי ביננו גם לבעל הרבה פעמים אנחנו אומרות- אתה לא רואה שאני צריכה עזרה😉)

ונראה לי שהוא מתחיל בנו, כשילד. יראה שמבוגרים חושבים על אחרים הוא ישאף גם לעשות

כמותם.כשיש אווירה של לעזור אחד לשני ,הילד ירצה להתאים את עצמו לאווירה בבית ולכן גם יתנהג ככה.

קראתי הכל ויש לי נקודות למחשבה

הבנתי שאני בציפיות שלא מותאמות

ובעומס נוסף (לא פסח) שהשפיע עלי ...

(אולי חוזרת קצת אבל לא נורא)

ילד הוא אגוצנטרי ועסוק במה שמושך את תשומת ליבו כרגע.

אם את מצפה שבמוקד תשומת הלב שלו תהיה חשיבה על האחר (עלייך למשל) המשמעות היא שהוא יהיה פחות ילד, וזה לא יתרום להתפתחות או לבריאות הנפש שלו.

לשים לב למה שקורה מסביבי או לאיך האחר מרגיש זו עמדה של מבוגר, והיא מגיעה באופן טבעי כתוצאה תהליך של התבגרות והבשלה. התהליך הזה קורה באופן טבעי עם הזמן, והדרך הכי בטוחה לתמוך בו היא לאפשר היקשרות איתנה.

אם אני מזהה נכון, כשהילדים שלך מתנהגים כמו ילדים את מרגישה שקופה ולא מוערכת, ויש לך תביעה פנימית להיראות וש"יצילו" אותך - כשהיא מופיעה כלפי הילדים נוצר היפוך תפקידים, כאילו את הילדה והם ההורים.

יש לך פה עבודה עם התחושות שלך, שתעזור לך לשמור על עמדת הובלה גם כשאין שיתוף פעולה מצד הילדים ולא ליפול להתקרבנות.

3 כיוונים שחשבתי, לא יודעת אם מתאים

גם באמת לא מכירה את הסיטואציה אז אולי הרעיונות שלי לא טובים

1. אולי לחגוג אבל לא ממש בתאריך היום הולדת?

2. לחגוג ביום ולהזכיר במהלך המסיבה מול האורחים את מה שארע לפני 16 שנה ושהתינוקת הזאת שמורה לך בלב עד היום

3. אולי עצם זה שתחגגו את המסיבה יעזור לך להתמודד יותר טוב עם התאריך הזה?

שזה בסדר להיות באבל גם אחרי שנים ארוכות

גם אותי מלוות תחושות (אחרות לא אובדן) שנים ארוכות ואני נותנת להם מקום

אם בעלך רוצה לחגוג בגדול

אולי שהוא יארגן את המסיבה

אולי השתתפות בה בלי הארגון תהיה יותר קלה

נראה לי שזה בסדר שלפעמים חוגגים אירוע בשביל הילדים/ הבעל ופחות בשביל עצמנו

כמובן שזה גם בסדר לא לחגוג אירוע

(אנחנו עושים יומולדת סימלית גם בגיל 3)

(לנו היתה בר מצווה לילד קצת אחרי ה7 באוקטובר

עשינו את האירוע בלי חשק בכלל

אבל לא ביטלנו בגלל הציפייה של הילד

בסוף היה אירוע טוב למרות שהגעתי אליו שאני פיזית לא מרגישה טוב בגלל חרדות

ושמחתי שלא ביטלנו אותו)

א. נשמע שהרגש שלך לא מקבל מספיק מקום

הוא צריך שיראו אותו שיבינו ללב הכואב הזה שיחבקו אותו ..נמשע שאת מנסה להשתיק את הלב..כי ככה נדמה לך משצפים ממך

שנו כבר עבר זמן אז ,...

ונשמע לי שאולי הלב צריך שם מקום יותר להביע את מה משרגיש גם היום אחרי כל השנים

ושזה יתקבל באהבה ובחיבוק ..אולי ללכת אפילו חד פעמי לטיםול שיקשיבו למקום הזה זה לפעמים משחרר.. או לשבת עם חברה לבקש לשתף

או עם עצמך..לכתוב...לבכות את זה ..

ב. מעשית - בוודאי לחגוג להם צריך גם נפרדות מול הילדים - בלי קשר למה שאת מרגישה..

רק מה

לא חייב באותו היום שמאוד רגיש

לא חקרה כלום אם ץבחרו תאריך אחר קצת לפני או קצת אחרי

לגיל שנתיים אני אישית חוגגת בבית רק עם המשפחה המצומצמת ברמת המתנה קטנה ועוגה קנויה ובלון העיקר לרקוד לה ולשמח אותה בפשטות

וגיל 3 היתי עושה חלאקה

גם חלאקה אפשר פשוט יחסית

אבל כן חגיגי וכן עם הזבא וסבתא ומי שחשוב לכם

אבל הניתוק מאותו היום ובעיקר הלתת לעצמך מקום גם בלי קשר לזה אולי ישקיט קצת את הרגיושת הספציפית

נשמע לי שכדאי לך כבר עכשיו לנסות לעבד את התחושות הקשות של האבל, עוד לפני שתגיעי לבר-בת מצווה, שהם אירועים בלתי נמנעים (וגם הילדים יהיו זקוקים להם).

לא יודעת אם כדאי שתעשי את זאת באירוע כזה, שיפיל אותך לתוך המים, אבל כן כדאי כבר עכשיו להתחיל בתהליך, ואולי כן להצליח לחגוג להם עכשיו ברמה זו או אחרת.

היית בטיפול סביב האובדן?

(משתפת מהמקום שלי, אף שזה שונה: הבת הבכורה שלי נולדה כמעט בדיוק שלוש שנים אחרי הולדת אחותי, שנפטרה בגיל חצי שנה. בעיניי וגם בעיני הוריי זו הייתה נחמה גדולה... אני חושבת שזה בזכות תהליך שחרור שעשינו מול התינוקת שנפטרה. היה לנו קל יותר, כי היא הייתה תינוקת מיוחדת, ובעצם הולדתה היה סוג של אבל. אבל עדיין...)

הרבה כוחות, יקרה❤️

קודם כל חיבוק גדול

אני לא מדברת מנסיון

ואני מטבעי שכלתנית יותר

אבל בכל מקרה אני מאמינה שאבל והתמודגות עם אובדן זה מאוד אינדיבידואלי

אז בסוף זה מה שנכון לך

1. אני לא חסידה גדולה של טקסים

וחלקה בסוף זה טקס... אין חובה שכזו

2. מעט מאוד תאריכים הם קדושים בעיני... וגם תאריך יומולדת הוא לא קודש, הוא הזדמנות (ואני אגיד בעדינות שגם אזכרות)

3. אני חושבת שחשוב להקשיב לעצמך, לרגשות שלך, למה שאת מסוגלת ולהיות רחומה וסלחנית כלפי עצמך, שיפוטיות היא רעה חולה גם כשהיא מופנת פנימה

4.(מקווה שאני אצליח להעבירהאת הנקודה הזאת)

אני מאמינה שהחיים חזקים יותר מהמוות

אם זה ביצר החיים על האבל או ששמחתם של אנשים החיים קודמת לזכרם של המתים

ולשם צריך לשאוף

יש פה את בעלך ואת ילדי היומולדת וצריך בזהירות למצוא את האיזון לתת מקום לרגשות שלך אבל במקביל גם לא לדחוק אותם הצידה

16 שנה זה תהליך ארוך

אבל יום יבוא ויהיו בתאריך הזה גם בר מצווה ובת ממווה ואני חוששת שמה שלא קאה ב16 שנה לא יקרה גם בעוד עשור

ובסוף בסוף בסוף

את כותבת בעצמך שאת לא מצליחה להשתחרר

ואולי כדאי לראות איך אפשר לעבור תהליך של אבל ולדעת לחיות לצד הכאב

הלוואי וירבו השמחות במעונכם

והבית יהיה מלא חיים ובשורות טובות

אני חושבת שיש פה עניין של בחירה אם לשחרר את האבל או לאחוז בו כל כך הרבה שנים. במיוחד שמעורבים פה ילדים ואולי הם משלמים או ישלמו בעתיד מחיר מסוים.

אפשר לתעל את הזיכרון והרגש לכיוונים אחרים, למשל להקים גמ"ח לזכרה או כל דבר אחר שאת מתחברת אליו. אולי ללכת לטיפול שיעזור לך

(ניסיתי לכתוב בעדינות, סליחה אם לא הצליח לי. אני מרשה לעצמי לכתוב רק כי עברתי את זה בעצמי)

מבינה לגמרי את הכאב, עברתי גם אובדן הריון. אני חושבת שזו בהחלט חוויה שמלווה לאורך החיים אבל זה שמשהו מלווה לא אומר שהוא פוגע ברמה משתקת שלא מאפשרת שום דבר חגיגה באיזור התאריך. את כותבת שמרגישה נשארת לבד.

 קושי שפוגע בך ולא מתקדם 16 שנים מצריך רמה מסוימת של טיפול, של עיבוד ממליצה ממש לעשות את זה עבורך ולטובתך 

ליבי איתך

דילמה בנושא כואב כל כך

אני הייתי שואלת מה את מרגישה?

אם תחגגי להם מזה אומר? שאת כבר לא עצובה? ששכחת את התינוקת שנולדה?

ולהתעקש להנכיח (בצדק..) את האבל של אותו יום מה ייתן לך להרגיש?

ומה עם הילדים? לא יחגגו ימי הולדת?

זה סתם שאלות שעלו לי

לא פשוט בכלל

❤️❤️❤️❤️

להקשיב לעצמך שהזמן הזה לא מתאים לך אם זה המצב.

ויחד עם זה אולי בתאריך קצת יותר מוקדם או מאוחר, כשאפשרי לך, לחגוג על הילדים הקיימים ב"ה.

זה לא אמור להיות ככה? שאני יבין באמת אם אני צריכה ללכת ולטפל. כי להבדיל ילד שנפטר כל החיים זה יום של אבל אז למה פה זה שונה? זאת הילדה שלי כל החיים, כל הזמן אני מתפללת אליה, סחבתי אותה 9 חודשים, ילדתי אותה ,מה שונה פה? אולי אני ה"מוזרה" בסיפור שלא מוכנה לשחרר

ולמה זה עדיין קשוח לי למרות שעברו ככ הרבה שנים? יש לי מלא חברות שילדו בזמן שלי וקשה לי מאוד לראות את הבנות שלהם, זה בעיה או שזה "נורמלי" ? 

בחוויה שלי אובדן הריון הוא אחר, אבל בחוויה שלך זה כן דומה.

אני לא יודעת להגיד לך מה עושות משפחות שאיבדו ילד אבל אני חושבת שגם בזה יש שונות ולא כל משפחה נוהגת אותו דבר.

אני מתחברת לשאלות של @תהילה 3>, של מה יקרה אם לא תאחזי כ''כ חזק באובדן, מה המשמעות של זה עבורך?

אני לא חושבת שזו שאלה של נורמלי ולא נורמלי אלא של מאפשר תפקוד ולא מאפשר תפקוד, כרגע נשמע שהאבל לא מאפשר לך לתפקד וזה דבר שכדאי לטפל בו, לבחון אותו לגעת בכאב הזה באופן רגיש ולחשוב אותו, להחליט מה לוקחים הלאה ומה משאירים בעבר

יום הזיכרון לא חייב להיות יום של אבל.

בשביל זה יש לנו ביהדות הלכות אבלות מאונן, לשבעה, חודש, שנה, אזכרה שנתית. הדרגתיות באבל.

יש משפחות שהופכות את יום הזיכרון ליום אבל שאי אפשר לעשות בו כלום. ויש משפחות שבוחרות בחיים למרות הקושי שוודאי קיים, ועושות משהו לזכרו או לעילוי נשמתו של הנפטר.

כאן אפילו לא ממש היו חיים בעולם הזה. לא שהצער לא קיים. והגיוני שאחרי לידה שקטה יש קושי לקום ולהמשיך הלאה. אבל אם אחרי 16 שנה את עדיין באותו מקום משתק אז בהחלט ממליצה על טיפול.

אני עברתי אובדן של עובר (שהיה בשלב בו יכולתי לבחור בין לידה שקטה לבין גרידה ובחרתי גרידה). זה היה בשלב כשכבר הרגשתי תנועות. וגם הרגשתי כשהן פחתו... כך שזה ממש הרגשה שהיו חיים ונעלמו... התקופה שאחרי היתה קשה. לקח זמן לחזור לעצמי. לי אישית עזר כן לדבר על זה ולשתף אנשים שקרובים אלי ולספר את הסיפור והשתלשלות הדברים. אחרי זה ילדתי עוד 2 ילדים אחד צמוד לתאריך הגרידה ואחד צמוד לתל"מ של ההריון שנפל. ומרגישה שהתאריכים האלה הם דווקא סמליים ומשמחים אותי שיצאו ככה כי בזמן שלא זכיתי להביא חיים, היה תיקון וקיבלתי מתנה (וד"א הילדה שנולדה אחרי הגרידה שהיא ילדה מהממת! לא היתה נולדת ללא אותה הפלה. אז זו גם דרך להסתכל...)

ממליצה גם על הספר 'כחלום יעוף' של הרב אברהם סתיו.

כמעט, זה דבר שב"ה לא חויתי (חויתי אובדן קרוב אחר) אבל ממי שמכירה שחווה זה אובדן קשה ממש.

בכל מקרה אני לא חושבת שאת צריכה להשוות את עצמך לאחרים, אלא להיות קשובה לעצמך.

אם *לך* קשה שזה עדיין כל כך משפיע עלייך, אפשר לנסות לטפל בזה, אבל באופן כללי אובדן זה דבר קשה וכואב וזה טבעי.

שאת היחידה שנשארה להחזיק את הזיכרון, השאר המשיכו הלאה.

אולי במובן מסויים חלק מחוסר היכולת לחגוג ימי הולדת,

נובע מתחושה שאם חוגגים= השארנו מאחור לגמרי את האובדן?

כי אם כך את מרגישה (אפילו אם זה רק במובן מסויים..)

אז מאוד מובן למה את מתקשה לשחרר ולחגוג.

אז אולי אפשר אחרת וכן להנכיח באירוע את האובדן? כלומר אפשר גם לשמוח בשמחת הילדים שנולדו ב"ה, וגם לזכור שיש להם אחות גדולה שאיננה.

ואני זוכרת שהלידה של הבת דווקא הכי טלטלה אותך, וזה היה רק לפני שנתיים,

אז הגיוני שעדיין הדיסוננס הזה קשה לך..

כיוון נוסף, אולי אפשר לתעל את האירועים לא לחגיגה רגילה, אלא לעשות משהו ערכי ומיוחד יותר שיעזור לך להכיל את המורכבות.

אולי נסיעה לקברי צדיקים לתפילה וטקס חלאקה או נסיעה לכותל.

וכמה מרגש לשמוע את פרסום הנס שלך ❤️

ב"ה שתזכי לעוד ועוד ניסים ונפלאות וישועות גדולות במתיקות שלמה 🙏

אני אעשה גם בע"ה.

שתראי עוד ניסים 

תוהה האם זה נכון לשתף את הילדים בזה. מתלבטת אם זה לא יגרום ליותר מידי אכזבה אם הדברים לא יתגשמו כמו שהם מבקשים.

ילדים מתקשים לפעמים להבין מציאות מורכבת

והםתק/סגולה/אמונה , בטח כשנניח לא הכל מתקיים

יכול להיות קשה להכלה.

זאת רק דעתי ואין לה שום ביסוס

תמיד בתקופה הזאת הרשתות למינהם מלאות בבנות (בעיקר) שמספרות את איך שהבקשות שלהם התמלאו, והרבה פעמים זה קשור להריון ולידה.. בתור מטופלת פוריות, אני יכולה להגיד שהקבוצות של מטופלות בתקופה הזאת מלאות גם בסיפורים על בנות ששמו פתק אבל לא התגשם להם.. ואת כל ההאכזבה שלהם, והכאב לראות בלי סוף סיפורים על כאלו שכן התגשמו להם התפילות.. אז לשים לב כשמפרסמים שיש כאלה שזה רגיש להם, וכל שזה רק סגולה ולא מבטיח כלום.. גם לפעמים זה נותן הרגשה שכל מה שצריך זה לעשות את בסגולה הזאת וזהו, הכל מתגשם (ואז מחשבות שהיו לי בכל מקרה, מה, אולי בגלל שלא עשיתי את הסגולה אני לא נכנסת להריון?) אז גם כשמפרסמים חשוב לשים לב שזה לא פיתרון קסם או הבטחה להצלחה..

וכל מי שעושה את הסגולה, לחשוב על זה גם..

עבר עריכה על ידי אמהלה בתאריך א' בטבת תשפ"ו 2:04

זהו יום מיוחד שמסוגל לתפילות וישועות גדולות.

כל אחד בדרכו שלו

קראתי מר' אלימלך בידרמן. כתוב בתהילים: (צ"ב, ז')

"איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת"

אומר ר' אלימלך שאדם שלא מבין את "זאת-חנוכה" הוא כסיל ובער....

והאריך על כך עוד הרבה

וסיים במילים "בזאת אני בוטח".

אינני יודעת את מקור הסגולה להטמין פתק בחנוכיה

גם אני מצאתי פתק שלא זכרתי שהטמנתי מלפני שנתיים

וב"ה אכן תפילתי התגשמה.

אבל צריך לזכור שהסגולות נועדו בשביל לעורר את הלבבות לתפילה

ולנצל את היום המיוחד זאת חנוכה לתפילה ולתחנונים במיוחד ל"בניי ומזוניי"

בשורות טובות

שיתקבלו כל התפילות לטובה

והרופאה נתנה טיפות מסוג אחר.

אולי גם אצלכם יעזרו טיפות אחרות.

ואם הוא מצונן, יכול להיות שזה חלק מהצינון, ולא דלקת.

שדלקת עיניים עוברת לבד, באמת ראיתי את זה על הילדים שלי,  לי, שאני לא ילדה היתה דלקת עיניים שפשוט סבלתי ממנה, הביאו לי משחה בסוף

אם את רואה שמחמיר או לא עובר, תחזרי אל הרופא, אולי ייתן לך סינטומצין, זה עוזר ממש

וגפ הוא המליץ לכבס את המצעים והמשחקים אבל לא עשיתי את זה😅

מה בעצם את מתלבטת

אם ללכת עכשיו למיון?

אני חושבת שבאמת אין כ"כ מה לעשות עכשיו חוץ מלחכות למחר בבוקר ולקוות שלא יצא לבד

ולעבור את הגרידה כמתוכנן.

אולי אם תקפידי ממש לשכב כל הזמן עד הגרידה זה יעכב  במידה מסויימת.

חיבוק גדול ושיעבור בקלות.

היא האם זה שהופיע דימום אוטומטית פוסל את הגרידה?

זאת אומרת אם מחר כשאגיע ואגיד שהתחיל דימום יסרבו לבצע גרידה?

כדי לא לעשות סתם גרידה אם כל התוכן יצא.

הרבה נשים מגיעות מדממות לגרידה

אני לא מכירה יותר מידי, אבל זה נשמע כמו פעילות נחמדה לגילאים האלו.

מניחה שיש משהו באזור, לא ממש מכירה בעצמי..

אשמח לעוד

לא הכי הכי קרוב...

ילדים נכנסים חינם

ב‘ה בנושא הזה אני מושא קנאתך אבל ההריונות שלי קשים בטירוף! ואני הרבה מוצאת את עצמי מקנאה באילו שרצות ויפות ואוהבות להיות בהריון...

ועדיין מודה על רגע על ההיריון ומאוהבת בתוצאות שלו...!!

שמכירה נשים שילדו גם ככה

אשמח לעזור בזה אם תרצי כתבי לי בפרטי

אולי צריך משחה אנטיביוטית וחבישה

ולא הייתי עושה שום דבר בבית כדי לפוצץ לה את המוגלה. זה יכול חלילה להזדהם

כנראה זה זיהום. טוב וחלילה שלא יתפשט.

(לבעלי היה זיהום ביד ואישפזו אותו כמה ימים כדי שיקבל אנטיביוטיקה דרך הוריד)

בבית כמו מופירוסין. אם אין לך אופציה לראות רופא בקרוב תתיעצי עם רופא טלפונית ושיתן לך מרשם.

חשוב מאד לטפל בזיהום לפני שמחמיר ומתפשט חלילה.

ו-בשום אופן לא לפוצץ מוגלה!!! זה ממש עלול להחמיר את המצב במיוחד שהיא עם היד על הרצפה

היינו איתה אצל הרופא לפני כשבוע וחצי כי חשבנו שאולי זה הזדהם, והוא אמר שלא אבל שליתר ביטחון נשים לה פולידין/יוד.

קנינו את זה באמת, אבל הרוקח אמר שזה רעיל במאכל, וקצת נלחצנו שהיא תכניס את היד לפה אחרי שנשים לה, אז בפועל שמנו לה פעם אחת בלבד...

יעזור אם נשים עכשיו?

לא נראה לי שנצליח היום להגיע לרופא...

נקווה שישתחררו משם מהר עם הוראות מה לעשות...

(יש לי נקיפות מצפון שלא אני הלכתי איתה, אבל רציתי לסיים לארגן לשבת...)

מצפון. עשית בדיוק מה שנכון לעשות במצב הזה.

בשורות טובות

החלמה מהירה

מה מתאים לכוויות

טוב עורכת....

רואה שכבר לא רלוונטי.... תרגישו טוב

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

זה לא בהכרח קצת.

זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".

למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.

חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.

ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית

גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.

מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.

וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.

כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.

כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר

והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי

זה לא חייב להיות רק בזוגיות

בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר

להיות בשיח כזה עם מחוייבות וברית נצחית. גם לי יש מערכות יחסים קרובות ומיטיביות, ועדיין, יש חלקים והיבטים ששמורים לזוגיות.

זה כמו להגיד- מה ההבדל בין להיות מורה ללהיות אמא. גם אם תהיה המורה הכי טובה בעולם אוהבת ואכפתית ומסורה, בסוף למחוייבות ולאהבה שיש לנו לילדים ולבן הזוג אין תחליף

ברור שהם שונים בזוגיות

אבל

השיח לא חייב להיות שונה

אם רגילים לדבר בכנות בפתיחות ובזרימה

זה יכול להיות עם הרבה אנשים אותו דבר

לי לפחות

בקשר ההבדל

במגע ויחסים

במחויבות

בחלק שלו בחיים שלי

כמו @תהילנה, השיח שלי עם בעלי הרבה יותר פתוח מאשר עם הסביבה שלי וגם עם החברים הקרובים ואפילו עם המשפחה וההורים. יש דברים שלא אגיד לאנשים סביבי ,לפעמים דווקא בשביל לשמור על המרחב שלנו לבד.

תודה על התגובות, העלה לי נק' למחשבה טובה 

שהתשובה בגוף השאלה ..

שותפות מול זוגיות.

לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך

כשאנחנו זוג זה שלנו.

אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.

גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.

גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..

בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון 

כמה פעמים ועלו לי נק' למחשבה.

בינתיים עוד שאלה בהקשר -

מרגיש לכן שיש פער בין האווירה וה'זוגיות' שהאישה רוצה שתהיה ביומיום לבין מה שהאיש רוצה?

לדוגמא עלה פה כמה פעמים לגבי לשבת יחד על כוס תה/קפה או מחוות קטנות במהלך היום. מרגיש לי שלי זה חשוב הרבה יותר מלבעלי, לא בקטע רע, פשוט זה לא חסר לו. הוא לא צריך את ה'דייט' הזה בסוף יום כששנינו עייפים ואם אני מבקשת ישב איתי כמובן אבל לא ביוזמתו. כנ''ל מחוות קטנות במהלך היום. כמה אתן מצפות מהאיש שלכן שיעשה משהו כזה ואולי בכלל זה בסדר שזה בא רק מצד אחד..?

אתם שני אנשים שונים שמביעים ומרגישים אהבה בדרכים שונות.

בעיני זה בסדר גמור שזה מגיע רק מצד אחד, ואם יש משהו שאת מרגישה צורך שיהיה מצידו פשוט לבקש...

תכלס

כל אחד עושה מחוות אחרות גדולות או קטנות יותר

אנחנו מצרפות במחשבה את המחוות של כולם ויוצרים גבר מושלם שלא קיים.

ולגבי מה ששאלת, ברור שיש פער.

באופן כללי בין גברים לנשים, ולכל זוג.

(אני ממש לא מצטטת את הפסוק הבא כאידאל, אלא כתיאור מסוים של המציאות: אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך....)

כתבתי כאן על מחוות

זה קודם כל דברים טכניים, שאני למדתי לפרש כאהבה

וכשאני נתתי לזה את הפרשנות הזו ופרגנתי או שמחתי בזה, זה גם הלך והתגבר.

וגם, זה ממש עניין של אופי ושל איך אתה "מדבר אהבה"

וזה גם עניין לדעת באיזו שפה בן הזוג שלך רוצה לשמוע אהבה, אבל זה גם עניין ללמוד את השפה שבה בן / בת הזוג מדבר ולזהות את זה כמשהו שהוא מעבר לטכני.

1. יש את כל העניין של "שפות האהבה" שצריך ללמוד אותן. וכשבעלי מחליף לי מצעים/ מתדלק לי את האוטו/ שוטף כלים אני "סופרת" את הדברים האלו כמחוות על אף שאני טיפוס יותר רומנטי.

2. עם השנים יותר לומדים ומתרגלים גם את השפה של הצד השני. אז למרות שעדיין אני יוזמת יותר מחוות אני רואה עם הזמן ( אנחנו נשואים 5 שנים) שהוא גם "לומד" דברים.

בעיניי צריך להחזיק את 2 הקצוות, מצד אחד לקבל ולאהוב את איך שהוא ולא לדרוש שינויים ומצד שני להאמין שאנשים הם דבר דינמי לומד ככה שבפרספקטיבה רואים שינויים והתקדמויות.

וכמובן לדבר על זה! על הצורך בקשר ביומיום, על איך היית רוצה שיהיה וגם לשמוע אותו. איך הוא מרגיש? מה עושה לו טוב? באיזו דרך הוא אוהב לתת ובאיזו לקבל? וכו' וכו'...