אחים תמיד רבים...

אני חושב א בל שחשוב להציב גבול אדום לאלימות. אם יש אלימות, להעניש. שידעו שזה גבול אדום

אבל מרגיש לי שלאחרונה זה נהיה מוגזם ממש... כמעט לא עוברת שעה בלי מריבה כלשהי - והיא כמעט תמיד תכלול אלימות (במכות או במעין קללות)...

אפילו עכשיו עשיתי ניסיון: אמרתי להם שאם עד מחר בצהריים לא יהיו בכלל מריבות, אקנה להם משחק שהם רוצים לפסח. לא עברה שעה - וכבר מריבה...

איך אפשר להציב גבול אדום לאלימות? אילו עונשים אפשר לתת? (מקודם נתתי לשניים מהם עונש ללכת להירגע עשר דקות בחוץ. אחד הסכים אבל השני מיד התחיל להתווכח ולצעוק שזה לא פייר, כי מקודם האחים נעלו אותו בחוץ, ולקח הרבה זמן ועונש נוסף עד שהוא הסכים לצאת החוצה...)

עם הגילאים האלה יש לך ניסיון?

(למרות שהיום גם שני הגדולים משום מה רבו ביניהם ברמה של ילדים וכמובם, בת השנתיים מחקה את המריבות והצעקות של אחים שלה בצורה מדויקת, ולמדה להרביץ חזק כמעט כמותם)

יש זמנים אישיים מדי פעם ויש זמן לשיתוף מהיום שעבר בכל יום (האמת שעכשיו עם ההכנות לפסח זה קצת התמסמס, אז אולי זה קשור להסלמה במריבות שלהם...)

לא נראה שזה רצון לתשומת לב. הם פשוט "נדלקים" בקלות מכל הערה קטנה של אחד האחים...

אבל אולי כן. אנסה לשים לב...

חיבוק גדול.

לי מציק אפילו הרעש עצמו של המריבה ואז אוטומטית אני נהיית יותר קצרה.

אין לי מתבגרים אז לא מרגישה שאני יכולה לענות לך.

אבל בדיוק היום חזרתי לשמוע פרק בפודקאסט של עינת נתן (בסוף יחשבו שיש לי אחוזים אצלה😆) על מריבות בין אחים וזה עזר לי מאוד!

(פרק מספר 6)

בגדול היא מסבירה כמה שזה בריא וטוב ובעיניה התפקיד של ההורים הוא רק להיות מד"א.

זאת אומרת בלי תיחקור של האירוע ואפילו לא להתקרב יותר מידי לזירה עד כמה שניתן, רק ללטף, לחבק, לנשק את מי שמגיע אליה בלי להתערב ובלי לקחת צד.

היא מסבירה שם את התיאוריה שלה וזה התיישב לי מאוד על הלב וגם נירמל לי את הסיטואציות בין הילדים שלי.

שיהיה המון בהצלחה! את נשמעת אמא מדהימה!

יש לי רגישות שמיעתית חזקה, ואוטומטית אני נדלקת על הילד שצועק, גם אם הוא זה שפחות אשם... ובאמת פשוט נהיית מחורפנת מזה, ולא מצליחה להגיב בצורה שקולה

אנסה לשמוע את הפודקאסט של עינת נתן, מקווה שיהיו שם רעיונות בשבילי...

תודה רבה!

ילדים רבים יותר ליד ההורים כי הם יודעים שזה "מפעיל" אותם.

לא נראה לי שזה מודע אבל זה קורה...

תעשי ניסוי, ותראה האם הם רבים פחות כשאת לא שם (נגיד כשמתחילים לריב תעברי לחדר אחר/החוצה לרוקן פח ולפטפט עם שכנה/שימי לעצמך אוזניות עם מוסיקה, בהנחה שאין סכנה לאף אחד, ותראי אם זה נרגע לבד)

אני גם לא סובלת כשהם רבים. לפני כמה שבועות היו פה ריבים בלי סוף ומצאתי את עצמי מתחננת שיפסיקו. ואז חשבתי שאולי מרוב זה שהם רואים שזה קשה לי כשהם רבים, זה הופך להיות ברור שזה כפתור אצלי, וכידוע, על כפתור, לוחצים. אחרי כמה שבועות שממש סבלתי אמרתי לעצמי שאני אנסה להיות בקבלה של הריבים שלהם. במקום מחשבה של ״רק שהם לא יריבו״ אני משתדלת להיות עם מחשבה של ״הם רבים, זה בסדר, הם זקוקים לזה להתפתחות שלהם. ואני מסוגלת להכיל את זה״. בתחושה שלי הם רבים פחות מאז שאני מנסה את זה. בהצלחה לנו!!

אבל תדעי לך שאני כילדה רבתי המון עם האחים שלי. ממש מעבר לכל פרופורציה הגיונית.

ברמה שאמא שלי לפעמים היתה עם דמעות ממש מרוב דאגה מה יהיה איתנו.

היום אנחנו כ"כ קשורים, ברמה שאני לא מכירה עוד אחים או אחיות שעד כדי כך חברים אחד של השני.

חברות שלי שנשואות ומכירות קצת את הבית וגם בעלי ממש מקנאים בקשר הזה.

אני ממש לא הייתי נכנסת אפילו קצת ללופ של הדאגה מה יהיה. אחים רבים זה אחים שיש בניהם קשר!

אחים שלא רבים בגלל אדישות זה ממש מדאיג אותי.

לגבי עצות פרקטיות-

לא לקחת אותם קשה, את לא צד במריבה.

מפרטת בפרטי מחשש לאואטינג

אני לא דואגת מהעתיד הרחוק - אני רואה שבבסיס הם אוהבים זה את זה ויודעים לעשות דברים יפים ביחד.

אני דואגת מעכשיו, מהאווירה הטובה של הבית שנעכרת שוב ושוב, מהעצבים שלי שמתרופפים מרגע לרגע... זה פשוט לא נחמד לחיות ככה!

וצועקים ומעליבים ומרביצים? 

איזו הקלה...חשבתי שרק אצלי המצב חמור...

מה שאני מנסה לעשות, כשיש לי כוח, זה לנסות לזהות מה הצורך שלא מקבל מענה ועומד מאחורי הענין. (העקרון של תקשורת מקרבת) לפעמים אני מצליחה ואז אני "מתרגמת" את הילדה או הילד לאחים שלו. נניח- "היא עכשיו עיפה וצריכה קצת זמן בשקט במיטה אחרי שכל הבוקר עשתה דברים לקראת פסח, זו הסיבה שהיא מתעצבנת מכל דבר עכשיו. אז בואו ניתן לה את הזמן" וכד'.

אם אני לא מצליחה לזהות, אני מנסה לדלות מהילדה- בשיחה שקטה רחוק משאר הילדים, ואם זה לא עובד, אז אני אומרת שתנסה לחשוב מה בעצם היא רוצה או צריכה ותבוא להגיד לי. 

הרבהפעמים זה עוזר כי אז היחדים מרגישים שרואים אותם ולא רק את הצרחות שלהם. וזה גם פותח פתח לאחים להבין אחד את השני.

כאמור- זה כשיש לי כוח.

כשאין לי כוח- הפרדת כוחות, לפעמים שולחת ילדה לסיבוב בחוץ כדי להרגע, ולפעמים מאיימת שיפסידו משהו כמו לראות סרט. 

וגם- לתת לדברים להסתדר מאליהם. זה גם קורה

השאלה איך אפשר בכלל לבודד משהו מהתחושות שלהם כשהם צורחים ומרביצים ככה...

אבל אנסה לקחת את הרעיון הזה לתשומת לבי, ולנסות לשים לב.

(וכן, מסתבר שאצל כולם רבים. למרות שעד לפני שנתיים-שלוש יכולתי לומר שאצלנו זה כמעט לא קורה!)

אני ממש שמה לב שזה משתנה אצלנו בין תקופות.

יש תקופות שהמשחקים הרבה יותר זורמים והמריבות נדירות, ויש תקופות שכל רגע מתעוררת מריבה, עד לרמה שאני לא יכול ללכת לשירותים או לברך ברכת המזון בלי שבינתיים תתעורר מריבה שתסלים מהר כי אני לא שם כדי לעזור להם לעצור.

אני חושבת שחלק מהסיבה לשוני בין תקופות כן קשור לתשומת לב שהילדים מקבלים. ככה לפחות למדתי אצל רותי דריאל.

אבל זה לא רק זה. יכולים להיות עוד גורמים שמביאים לקושי. אצלנו היתה תקופה ארוכה של מריבות סביב ההריון של הקטנה שלי, וגם אחרי הלידה. וכן השתדלתי לתת להם זמן אישי, אבל אפילו סביבו התעוררו מריבות...

אני חושבת שקודם כל צריך לזכור שהאחריות על היריבות היא לא שלנו. הילדים בוחרים לריב, והם נושאים בתוצאות. למרות שזה ממש קשה לנו לראות את זה (אמא שלי תמיד אומרת שזה עוזר לנו להבין למה ה' כל כך לא אוהב שנאת חינם. אולי זו הזדמנות בשבילנו להתפלל יותר בכוונה על אחדות בעמ"י...).

אני כן מציעה עזרה, אני כן מפרידה כשהמכות מוגזמות, אני כן משתדלת להגדיר כללים שלא יעברו גבולות עם המכות, למשל - לא לזרוק חפצים אחד על השני (ואני מדגישה שזה עבור כולם - אם מישהו עובר על הכלל אני שואלת אותו אם ככה הוא רוצה שהמריבות ייראו מעכשיו ושגם לו יעשו ככה כל פעם שכועסים עליו).

אני גם אומרת להם שבשביל מריבה צריך שניים, ואם יש מישהו שבוחר להפסיק את המריבה הוא יכול לבוא להיות לידי ואז אני אגן עליו שלא ימשיכו להרביץ לו (אבל זה דורש ממנו גם להפסיק, כמובן. כולל במילים).

ולפעמים שום דבר לא עובד. ואני משתדלת להזכיר לעצמי שב"ה שאלו הקשיים שלנו - קשיים בריאים של ילדים בריאים שמתנהגים כמו ילדים...

אהבתי את נקודות ההסתכלות שנתת (בעיקר את זו הממחישה לנו מה זו שנאת חינם שהקב"ה לא אוהב...) - לוקחת אותן אליי, כדי לחוש קצת יותר רוגע בקשר למריבות.

הבוקר ב"ה (אולי סגולת הפורום?) הם ממש מתנהגים יפה זה עם זה! עוזרים זה לזה במצגות במחשב, מתחלקים יפה בחטיפים שנקנו הבוקר, ובאופן כללי שלווים ורגועים. ברוך ה'! מקווה שזה יחזיק מעמד גם כששני הקטנים יחזרו...

גם אצלי פעם הם היו ממש חברים טובים.

ואז באיזשהו שלב (לדעת בעיקר סביב הקורונה) התחילו מריבות, ולאט לאט זה הפך לבלתי נסבל מבחינתי, למרות ש"זה קורה במשפחות הכי טובות".

והתחלנו לפני חצי שנה טיפול משפחתי. זה כלל גם טיפול אישי שלי, גם טיפול זוגי (בעיקר סביב נקודות בהורות שלנו), ועכשיו אנחנו בטיפול משפחתי כולל. ולא ייאמן כמה שהמצב השתפר!!! נניח, אם לפני חצי שנה לא היתה סעודת שבת שלא נגמרה באחד מהילדים שעוזב את השולחן בכעס או בבכי- השבת אחרי האוכל ארבעת הגדולים נשארו לדבר יחד בסלון, ואז החליטו לפתוח משחק קאטן משותף. ב"ה ממש רואים תוצאות, ואמנם עדיין יש ריבים- אבל זה לא היריבויות, העקיצות ועם עוצמות הרגש הנוראיות שהיו כאן לפני.

בגדול מאוד מה שהמטפלת שלנו אומרת, זה שכשילד נמצא בסערה רגשית- בין אם לבד ובין עם מול אחד האחים- צריך לדבר אל "הפצע" שלו. ולכל ילד יש "פצע" אחר- אחד מרגיש לא ראוי לאהבה, אחד שלא מקבלים אותו כמו שהוא, אחד שהוא לא מוערך...  נניח שיש ילד שמרגיש שלא מעריכים את מה שהוא עושה. ואז הוא מפרש כל תנועה (שלנו כהורים או של אחים שלו) כהוכחה לזה שלא מעריכים אותו. אבל אם בתוך הסערה הרגשית שלו נדאג להראות לו הערכה כלפי הדברים שהוא כן עושה- הפצע לאט לאט יתרפא, במקום לגדול. ואמנם זה מאוד קשה ומורכב כהורים- אבל מדהים כמה שזה מרגיע גם את הפיצוץ באותו הרגע, וגם את האווירה בבית בכלל (ובעיקר- את הנפש של כל אחד מבני המשפחה ).

ולפעמים גם לאותו ילד יש כמה פצעים. ולכל ילד יש את הדרך הנכונה להצליח לגעת לו בלב. וב"ה שמצאנו מטפלת מדהימה שעזרה לנו לזהות פצעים של הילדים (ושל עצמנו) ואת הדרך לדבר איתם. אבל אולי זה אפשרי לעשות ברמה כזו או אחרת גם לבד בבית- ולכן כתבתי.

(אצלנו בקורונה דווקא היה מושלם מהבחינה הזו! לכן אני לא מבינה מה קרה עכשיו...)

איך בעצם עובד טיפול משפחתי? מי בפועל נפגש עם המטפלת? ואיך השאר מוכנים "להקשיב"?

לוקחת את הנקודות שכתבת לתשומת לבי ומקווה להצליח ליישם...

בהתחלה אני נפגשתי איתה בערך חודש וחצי לבד. ואח"כ בעלי הצטרף. ואחר כך היו כמה פגישות שלו לבד איתה. ועוד פגישות זוגיות.

ואז התחלנו להביא גם את הילדים- לפעמים לבד, לפעמים אחד מאיתנו עם אחד מהילדים, פעם אחת גם כל המשפחה יחד (מגיל חמש ומעלה...).

זה ממש משתנה, לפי הרצון והצרכים שעולים תוך כדי. אני כן מרגישה שבגדול אני זו ש'מחזיקה' את הטיפול ומתייעצת עם המטפלת כל פעם בהחלטה מי יגיע בפעם הבאה. 

בתוך הטיפול עצמו, זה קצת כמו טיפול זוגי- הילדים קצת כלואים בסיטואציה ולכן הם כן מקשיבים (היא גם עושה איתם פסיכודרמה שמכריחה אותם לראות את הצד השני). 

הקושי הגדול יותר שנתקלנו בו הוא הקושי להיפתח ולדבר על מקומות כואבים. לכן אני ממש שמחה שזכינו במטפלת הזו.

ובכל מקרה, היא כל הזמן אמרה לי שגם אם רק אדם אחד במשפחה משנה את דפוסי ההתנהגות שלו- כולם משתנים ומזיזים את עצמם. תחשבי כמו שנולד תינוק חדש- ואיך כל המשפחה משתנה. ככה יקרה גם אם רק את כאמא תעשי שינוי. כשאין פתולוגיות עמוקות, אנשים יגיבו להתנהגות חדשה בצורה חדשה, וככה אפשר ממש ליצור שינוי.

אם מתאים לך לכתוב לי באישי את שמה של המטפלת - אשמח, ונשקול אם זה באמת מתאים לנו.

תודה!

שזה בסדר לריב. כשהם רבים אני אומרת: מותר לאחים לריב, גם אני רבתי עם אחים שלי כשהייתי ילדה והיום אנחנו חברים הכי טובים.

ב. לא כדאי להתערב במריבות. להתרחק פיזית אם אפשר

ג. הכי חשוב- למצוא את הרגעים (אפילו הכי קטנים) שהם מראים אהבה/ משחקים יפה ואת זה להעצים! לומר ידעתי שתצליחו להשלים, אתם אחים טובים ןכד'

באמת ניסיתי קצת לעשות את זה בימים האחרונים, ועדאי שאתחזק בזה עוד.

בקשר לסעיף א' - הבעיה העיקרית שלי שהם נגררים לאלימות פיזית ומילולית, וזה לא מרגיש לי בסדר בכלל...

אנסה להתרחק, כמו שהצעת בסעיף ב'...

תודה רבה!

הרבה פעמים כשאני רואה שכל דבר קטן מתסיס את ההית, זה לעשות זמן איכות של 1:1 עם הילדים.

זו יכולה להיות גם חצי שעה עם כל ילד.

מאתגר בערב חג, אבל אולי שווה לנסות במהלך החג- אולי זה יעזור..

ובימים אלה זה קצת התמוסס... אולי זה באמת קשור...

(או שפשוט קשור לזה שהם נמצאים כל שעות היממה זה עם זה, שלא כמו תמיד...)

אני הייתי נוסעת לבד וגם עם אחים שלי הקטנים בגילאים הרבה יותר צעירים. וגם הרבה ילדים בגילו נוסעים לבד לפנימיות.

אבל כמו שפילה כתבה, לגבי המעבדה הייתי חוששת שלא ידע לעמוד מולם, שלא יקחו ממנו מחיר מופקע או שירצו לדבר עם מבוגר

כלומר אם קורה משהו הוא יכול להתקשר אליכם?

(אם צריך להשאיר את הטלפון שם לתיקון זה בעיה)

את יכולה להתקשר מראש ולשאול מחיר, האם האחריות מכסה וכו'?

אם התשובה היא כן לשתי השאלות הייתי שולחת.

בריכה?

אולי לחפש שוברים בבהצדעה או הסתדרות המורים וכאלה לבאולינג/אייג'אמפ?

הן היו כבר בפאנקי מנקי אז מתחם שעשועים כבר היה...

חשבתי על מרכז מבקרים אבל לא מצאתי באיזור הזה

אם כי תלוי איך הקבוצה. זה בעיקר הרצאה ואז סיור קטן במוזיאון, אז השאלה כמה הם סבלניים. (אפשר לנסוע ברכבת הקלה מקריית אריה).

וגם אולי מוזיאון של אחת המחתרות. יש בהרצליה נדמה לי, ובתל אביב
 

וכיתה ד אולי הגן החי בפ''ת?

רכבת כבדה או קלה. העלות פרוטות והנסיעה עצמה היא חוויה. אפשר לשלב עם ים או משהו דומה.

ראיתי בפורום פעם שיש אוטובוס קומותיים. אבל לא זוכרת איפה.

*לימדתי את כולם לסרוג גם את הבנים,זה עבד יופי אצלי.

*יצירה מושקעת לסוכות.

*גם קישוט לשולחן לראש השנה

*כנל גם לשבת,עשינו אגרטלים מצנצנות ריקות למשל,חבקים מגלילי נייר סופג,בירכונים,קופות צדקה וכ'ד חילקנו גם לסבתות.

*חיפשנו קרשים מפורקים ברחוב ובנינו אדניות פשוטות,שרפרפים,לא הכל יצא מוצלח אבל הם ממש נהנו.גם נתן להם קצת מושגים

*כולם אצלי שותפים במטבח. מכינים סלטים, מבשלים,שוטפים כלים.

חגים (כרטיסי שנה טובה, קישוטים לסוכה, לימוד הלכות?)

אקולוגיה (ללמוד על זה, להכין יצירות בצורה אקולוגית, ליצור עציצים בצורה אקולוגית)

גמילות חסדים(ללכת להתנדב, להכין עוגיות וברכות לחיילים/אנשים עריריים לפני שבת)

בין אדם לחברו (ביקור חולים, כיבוד הורים) 

חוגים:

אומנות (ציור/ פיסול/ צילום)

מלאכות יד (נגרות/ קדרות/צורפות/ רקמה/ סריגה/תפירה)

בישול/אפיה

טיול

חיות

התעמלות

דרמה/ תיאטרון

נושאים:

חקלאות/ גינון (איך מגדלים חסה ואיך מוסקים זיתים ומכינים שמן זית...)

מדע/ טבע (לצפות בכוכבים, לחקור את החרקים בוואדי הסמוך לבית...)

היסטוריה/ גיאוגרפיה של ארץ ישראל

וואו, זה נשמע השקעה ממש!! כל הכבוד לך!! בהצלחה!!

זה בבית אבל אפשר לעשות גם בבית ספר

משחקי קלפים ודימיון 

משחקים חינוכיים

והוא לא נועד לפרסומות (או להבאת קישורים מכל מיני מקומות).

גם יפגע בה, גם רוב הסיכויים שלא ישתנה משהו בעקבות זה. מקסימום היא תאמר לבת שלך לחגור. זו לא אחריותנו לחנך אנשים . ממש מבינה אותך. גרה בעיר , אבל עיר קטנה , לא כבישים מהירים . ואין מצב ליסןע לא חגורים גם נסיעה של 2 דקות. 

לפורום הריון ולידה.

זה פורום שעוסק האימהות לגילאים גדולים יותר, וגם הוא פחות פעיל.

זה מאוד משתנה בין אחת לאחת, וגם בתינוק וההנקה הספציפיים.

לא כתבת באיזה גיל התינוק.

תעשי מה שטוב לך, בלי קשר למה אחרים חושבים.

מזל טוב על סיום מסכת בבא בתרא! זהו הישג מרשים מאוד.

לכבוד המאורע המכובד, הנה כמה רעיונות לעיצוב עוגה המשלבים מוטיבים מעולמה של המסכת:

עיצוב "דף גמרא": הפיכה של העוגה (ניתן להשתמש בדף אכיל מודפס) למראה של דף מסכת בבא בתרא. ניתן להדגיש בצורה ויזואלית את המילים "סליקא לה מסכת בבא בתרא" בפונט בולט ומעוטר.

מוטיב ה"חזקה" או "שותפין": מכיוון שחלקים נרחבים במסכת עוסקים בדיני שכנים, שותפין, וחזקות, ניתן לעצב על העוגה אלמנטים של בתים, חצרות או גבולות (סמליים), שיוצרים מראה של שכונה עתיקה ומזכירים את התוכן הלימודי של המסכת.

עיצוב ספרית ספרים: יצירת "מדפי ספרים" מבצק סוכר או שוקולד, כאשר אחד הספרים בולט ומסומן כ"בבא בתרא", מוקף בספרים נוספים, מה שמשדר את עוצמת הלימוד וההתמדה.

מוטיב כלי הלימוד: עיצוב של שולחן לימוד עם זוג משקפיים, עט נובע (או נוצה), ומסכת בבא בתרא פתוחה מונחת עליהם, כסמל להשקעה והעמל שהושקעו בלימוד.

טיפ למראה נקי ומכובד: שימוש בצבעים קלאסיים כמו כחול, לבן וזהב תמיד מעניק מראה חגיגי ויוקרתי המתאים לאירועי סיום מסכת.

האם תרצה עזרה נוספת בתכנון הפרטים הטכניים להכנת אחת האפשרויות הללו?

עוגה מלבנית ומצדדיה 2 רולדות- כמין ספר תורה

הייתי שם באמצע מחיצה שבורה

ולפיכך האבנים והמקום של שניהם

מניחה שהגעת לפה מהראשי בלי לשים לב.

הייתי בטוח שזה בית המדרש או משהו

שיש בו מין ציור של שער/עמודים.

אבל יש באזור את בני דרום וקבוצת יבנה.

רוצה להוסיף המלצה על היישוב ניצן, שנמצא מעט דרומית לאשדוד, יישוב דתי לאומי בעל אופי פתוח וליברלי, כמו שהכותבת מחפשת. יש משפחות צעירות, ואוירה קהילתית נחמדה.

ההיכרות שלי עם המקום מתוך 2 קולגות בעבודה (אני עובד בתל אביב) שגרים בניצן.

על אחד מהם אני יודע שאישתו עובדת באשדוד, זוג עם ילדים די קטנים (תאומים…)

אם צריך אני יכול לחבר למידע דרך הקולגות שלי בעבודה.

שווה בדיקה

נבקש שגברים לא יגיבו פה בבקשה.