אחים תמיד רבים...

אני חושב א בל שחשוב להציב גבול אדום לאלימות. אם יש אלימות, להעניש. שידעו שזה גבול אדום

אבל מרגיש לי שלאחרונה זה נהיה מוגזם ממש... כמעט לא עוברת שעה בלי מריבה כלשהי - והיא כמעט תמיד תכלול אלימות (במכות או במעין קללות)...

אפילו עכשיו עשיתי ניסיון: אמרתי להם שאם עד מחר בצהריים לא יהיו בכלל מריבות, אקנה להם משחק שהם רוצים לפסח. לא עברה שעה - וכבר מריבה...

איך אפשר להציב גבול אדום לאלימות? אילו עונשים אפשר לתת? (מקודם נתתי לשניים מהם עונש ללכת להירגע עשר דקות בחוץ. אחד הסכים אבל השני מיד התחיל להתווכח ולצעוק שזה לא פייר, כי מקודם האחים נעלו אותו בחוץ, ולקח הרבה זמן ועונש נוסף עד שהוא הסכים לצאת החוצה...)

עם הגילאים האלה יש לך ניסיון?

(למרות שהיום גם שני הגדולים משום מה רבו ביניהם ברמה של ילדים וכמובם, בת השנתיים מחקה את המריבות והצעקות של אחים שלה בצורה מדויקת, ולמדה להרביץ חזק כמעט כמותם)

יש זמנים אישיים מדי פעם ויש זמן לשיתוף מהיום שעבר בכל יום (האמת שעכשיו עם ההכנות לפסח זה קצת התמסמס, אז אולי זה קשור להסלמה במריבות שלהם...)

לא נראה שזה רצון לתשומת לב. הם פשוט "נדלקים" בקלות מכל הערה קטנה של אחד האחים...

אבל אולי כן. אנסה לשים לב...

חיבוק גדול.

לי מציק אפילו הרעש עצמו של המריבה ואז אוטומטית אני נהיית יותר קצרה.

אין לי מתבגרים אז לא מרגישה שאני יכולה לענות לך.

אבל בדיוק היום חזרתי לשמוע פרק בפודקאסט של עינת נתן (בסוף יחשבו שיש לי אחוזים אצלה😆) על מריבות בין אחים וזה עזר לי מאוד!

(פרק מספר 6)

בגדול היא מסבירה כמה שזה בריא וטוב ובעיניה התפקיד של ההורים הוא רק להיות מד"א.

זאת אומרת בלי תיחקור של האירוע ואפילו לא להתקרב יותר מידי לזירה עד כמה שניתן, רק ללטף, לחבק, לנשק את מי שמגיע אליה בלי להתערב ובלי לקחת צד.

היא מסבירה שם את התיאוריה שלה וזה התיישב לי מאוד על הלב וגם נירמל לי את הסיטואציות בין הילדים שלי.

שיהיה המון בהצלחה! את נשמעת אמא מדהימה!

יש לי רגישות שמיעתית חזקה, ואוטומטית אני נדלקת על הילד שצועק, גם אם הוא זה שפחות אשם... ובאמת פשוט נהיית מחורפנת מזה, ולא מצליחה להגיב בצורה שקולה

אנסה לשמוע את הפודקאסט של עינת נתן, מקווה שיהיו שם רעיונות בשבילי...

תודה רבה!

ילדים רבים יותר ליד ההורים כי הם יודעים שזה "מפעיל" אותם.

לא נראה לי שזה מודע אבל זה קורה...

תעשי ניסוי, ותראה האם הם רבים פחות כשאת לא שם (נגיד כשמתחילים לריב תעברי לחדר אחר/החוצה לרוקן פח ולפטפט עם שכנה/שימי לעצמך אוזניות עם מוסיקה, בהנחה שאין סכנה לאף אחד, ותראי אם זה נרגע לבד)

אני גם לא סובלת כשהם רבים. לפני כמה שבועות היו פה ריבים בלי סוף ומצאתי את עצמי מתחננת שיפסיקו. ואז חשבתי שאולי מרוב זה שהם רואים שזה קשה לי כשהם רבים, זה הופך להיות ברור שזה כפתור אצלי, וכידוע, על כפתור, לוחצים. אחרי כמה שבועות שממש סבלתי אמרתי לעצמי שאני אנסה להיות בקבלה של הריבים שלהם. במקום מחשבה של ״רק שהם לא יריבו״ אני משתדלת להיות עם מחשבה של ״הם רבים, זה בסדר, הם זקוקים לזה להתפתחות שלהם. ואני מסוגלת להכיל את זה״. בתחושה שלי הם רבים פחות מאז שאני מנסה את זה. בהצלחה לנו!!

אבל תדעי לך שאני כילדה רבתי המון עם האחים שלי. ממש מעבר לכל פרופורציה הגיונית.

ברמה שאמא שלי לפעמים היתה עם דמעות ממש מרוב דאגה מה יהיה איתנו.

היום אנחנו כ"כ קשורים, ברמה שאני לא מכירה עוד אחים או אחיות שעד כדי כך חברים אחד של השני.

חברות שלי שנשואות ומכירות קצת את הבית וגם בעלי ממש מקנאים בקשר הזה.

אני ממש לא הייתי נכנסת אפילו קצת ללופ של הדאגה מה יהיה. אחים רבים זה אחים שיש בניהם קשר!

אחים שלא רבים בגלל אדישות זה ממש מדאיג אותי.

לגבי עצות פרקטיות-

לא לקחת אותם קשה, את לא צד במריבה.

מפרטת בפרטי מחשש לאואטינג

אני לא דואגת מהעתיד הרחוק - אני רואה שבבסיס הם אוהבים זה את זה ויודעים לעשות דברים יפים ביחד.

אני דואגת מעכשיו, מהאווירה הטובה של הבית שנעכרת שוב ושוב, מהעצבים שלי שמתרופפים מרגע לרגע... זה פשוט לא נחמד לחיות ככה!

וצועקים ומעליבים ומרביצים? 

איזו הקלה...חשבתי שרק אצלי המצב חמור...

מה שאני מנסה לעשות, כשיש לי כוח, זה לנסות לזהות מה הצורך שלא מקבל מענה ועומד מאחורי הענין. (העקרון של תקשורת מקרבת) לפעמים אני מצליחה ואז אני "מתרגמת" את הילדה או הילד לאחים שלו. נניח- "היא עכשיו עיפה וצריכה קצת זמן בשקט במיטה אחרי שכל הבוקר עשתה דברים לקראת פסח, זו הסיבה שהיא מתעצבנת מכל דבר עכשיו. אז בואו ניתן לה את הזמן" וכד'.

אם אני לא מצליחה לזהות, אני מנסה לדלות מהילדה- בשיחה שקטה רחוק משאר הילדים, ואם זה לא עובד, אז אני אומרת שתנסה לחשוב מה בעצם היא רוצה או צריכה ותבוא להגיד לי. 

הרבהפעמים זה עוזר כי אז היחדים מרגישים שרואים אותם ולא רק את הצרחות שלהם. וזה גם פותח פתח לאחים להבין אחד את השני.

כאמור- זה כשיש לי כוח.

כשאין לי כוח- הפרדת כוחות, לפעמים שולחת ילדה לסיבוב בחוץ כדי להרגע, ולפעמים מאיימת שיפסידו משהו כמו לראות סרט. 

וגם- לתת לדברים להסתדר מאליהם. זה גם קורה

השאלה איך אפשר בכלל לבודד משהו מהתחושות שלהם כשהם צורחים ומרביצים ככה...

אבל אנסה לקחת את הרעיון הזה לתשומת לבי, ולנסות לשים לב.

(וכן, מסתבר שאצל כולם רבים. למרות שעד לפני שנתיים-שלוש יכולתי לומר שאצלנו זה כמעט לא קורה!)

אני ממש שמה לב שזה משתנה אצלנו בין תקופות.

יש תקופות שהמשחקים הרבה יותר זורמים והמריבות נדירות, ויש תקופות שכל רגע מתעוררת מריבה, עד לרמה שאני לא יכול ללכת לשירותים או לברך ברכת המזון בלי שבינתיים תתעורר מריבה שתסלים מהר כי אני לא שם כדי לעזור להם לעצור.

אני חושבת שחלק מהסיבה לשוני בין תקופות כן קשור לתשומת לב שהילדים מקבלים. ככה לפחות למדתי אצל רותי דריאל.

אבל זה לא רק זה. יכולים להיות עוד גורמים שמביאים לקושי. אצלנו היתה תקופה ארוכה של מריבות סביב ההריון של הקטנה שלי, וגם אחרי הלידה. וכן השתדלתי לתת להם זמן אישי, אבל אפילו סביבו התעוררו מריבות...

אני חושבת שקודם כל צריך לזכור שהאחריות על היריבות היא לא שלנו. הילדים בוחרים לריב, והם נושאים בתוצאות. למרות שזה ממש קשה לנו לראות את זה (אמא שלי תמיד אומרת שזה עוזר לנו להבין למה ה' כל כך לא אוהב שנאת חינם. אולי זו הזדמנות בשבילנו להתפלל יותר בכוונה על אחדות בעמ"י...).

אני כן מציעה עזרה, אני כן מפרידה כשהמכות מוגזמות, אני כן משתדלת להגדיר כללים שלא יעברו גבולות עם המכות, למשל - לא לזרוק חפצים אחד על השני (ואני מדגישה שזה עבור כולם - אם מישהו עובר על הכלל אני שואלת אותו אם ככה הוא רוצה שהמריבות ייראו מעכשיו ושגם לו יעשו ככה כל פעם שכועסים עליו).

אני גם אומרת להם שבשביל מריבה צריך שניים, ואם יש מישהו שבוחר להפסיק את המריבה הוא יכול לבוא להיות לידי ואז אני אגן עליו שלא ימשיכו להרביץ לו (אבל זה דורש ממנו גם להפסיק, כמובן. כולל במילים).

ולפעמים שום דבר לא עובד. ואני משתדלת להזכיר לעצמי שב"ה שאלו הקשיים שלנו - קשיים בריאים של ילדים בריאים שמתנהגים כמו ילדים...

אהבתי את נקודות ההסתכלות שנתת (בעיקר את זו הממחישה לנו מה זו שנאת חינם שהקב"ה לא אוהב...) - לוקחת אותן אליי, כדי לחוש קצת יותר רוגע בקשר למריבות.

הבוקר ב"ה (אולי סגולת הפורום?) הם ממש מתנהגים יפה זה עם זה! עוזרים זה לזה במצגות במחשב, מתחלקים יפה בחטיפים שנקנו הבוקר, ובאופן כללי שלווים ורגועים. ברוך ה'! מקווה שזה יחזיק מעמד גם כששני הקטנים יחזרו...

גם אצלי פעם הם היו ממש חברים טובים.

ואז באיזשהו שלב (לדעת בעיקר סביב הקורונה) התחילו מריבות, ולאט לאט זה הפך לבלתי נסבל מבחינתי, למרות ש"זה קורה במשפחות הכי טובות".

והתחלנו לפני חצי שנה טיפול משפחתי. זה כלל גם טיפול אישי שלי, גם טיפול זוגי (בעיקר סביב נקודות בהורות שלנו), ועכשיו אנחנו בטיפול משפחתי כולל. ולא ייאמן כמה שהמצב השתפר!!! נניח, אם לפני חצי שנה לא היתה סעודת שבת שלא נגמרה באחד מהילדים שעוזב את השולחן בכעס או בבכי- השבת אחרי האוכל ארבעת הגדולים נשארו לדבר יחד בסלון, ואז החליטו לפתוח משחק קאטן משותף. ב"ה ממש רואים תוצאות, ואמנם עדיין יש ריבים- אבל זה לא היריבויות, העקיצות ועם עוצמות הרגש הנוראיות שהיו כאן לפני.

בגדול מאוד מה שהמטפלת שלנו אומרת, זה שכשילד נמצא בסערה רגשית- בין אם לבד ובין עם מול אחד האחים- צריך לדבר אל "הפצע" שלו. ולכל ילד יש "פצע" אחר- אחד מרגיש לא ראוי לאהבה, אחד שלא מקבלים אותו כמו שהוא, אחד שהוא לא מוערך...  נניח שיש ילד שמרגיש שלא מעריכים את מה שהוא עושה. ואז הוא מפרש כל תנועה (שלנו כהורים או של אחים שלו) כהוכחה לזה שלא מעריכים אותו. אבל אם בתוך הסערה הרגשית שלו נדאג להראות לו הערכה כלפי הדברים שהוא כן עושה- הפצע לאט לאט יתרפא, במקום לגדול. ואמנם זה מאוד קשה ומורכב כהורים- אבל מדהים כמה שזה מרגיע גם את הפיצוץ באותו הרגע, וגם את האווירה בבית בכלל (ובעיקר- את הנפש של כל אחד מבני המשפחה ).

ולפעמים גם לאותו ילד יש כמה פצעים. ולכל ילד יש את הדרך הנכונה להצליח לגעת לו בלב. וב"ה שמצאנו מטפלת מדהימה שעזרה לנו לזהות פצעים של הילדים (ושל עצמנו) ואת הדרך לדבר איתם. אבל אולי זה אפשרי לעשות ברמה כזו או אחרת גם לבד בבית- ולכן כתבתי.

(אצלנו בקורונה דווקא היה מושלם מהבחינה הזו! לכן אני לא מבינה מה קרה עכשיו...)

איך בעצם עובד טיפול משפחתי? מי בפועל נפגש עם המטפלת? ואיך השאר מוכנים "להקשיב"?

לוקחת את הנקודות שכתבת לתשומת לבי ומקווה להצליח ליישם...

בהתחלה אני נפגשתי איתה בערך חודש וחצי לבד. ואח"כ בעלי הצטרף. ואחר כך היו כמה פגישות שלו לבד איתה. ועוד פגישות זוגיות.

ואז התחלנו להביא גם את הילדים- לפעמים לבד, לפעמים אחד מאיתנו עם אחד מהילדים, פעם אחת גם כל המשפחה יחד (מגיל חמש ומעלה...).

זה ממש משתנה, לפי הרצון והצרכים שעולים תוך כדי. אני כן מרגישה שבגדול אני זו ש'מחזיקה' את הטיפול ומתייעצת עם המטפלת כל פעם בהחלטה מי יגיע בפעם הבאה. 

בתוך הטיפול עצמו, זה קצת כמו טיפול זוגי- הילדים קצת כלואים בסיטואציה ולכן הם כן מקשיבים (היא גם עושה איתם פסיכודרמה שמכריחה אותם לראות את הצד השני). 

הקושי הגדול יותר שנתקלנו בו הוא הקושי להיפתח ולדבר על מקומות כואבים. לכן אני ממש שמחה שזכינו במטפלת הזו.

ובכל מקרה, היא כל הזמן אמרה לי שגם אם רק אדם אחד במשפחה משנה את דפוסי ההתנהגות שלו- כולם משתנים ומזיזים את עצמם. תחשבי כמו שנולד תינוק חדש- ואיך כל המשפחה משתנה. ככה יקרה גם אם רק את כאמא תעשי שינוי. כשאין פתולוגיות עמוקות, אנשים יגיבו להתנהגות חדשה בצורה חדשה, וככה אפשר ממש ליצור שינוי.

אם מתאים לך לכתוב לי באישי את שמה של המטפלת - אשמח, ונשקול אם זה באמת מתאים לנו.

תודה!

שזה בסדר לריב. כשהם רבים אני אומרת: מותר לאחים לריב, גם אני רבתי עם אחים שלי כשהייתי ילדה והיום אנחנו חברים הכי טובים.

ב. לא כדאי להתערב במריבות. להתרחק פיזית אם אפשר

ג. הכי חשוב- למצוא את הרגעים (אפילו הכי קטנים) שהם מראים אהבה/ משחקים יפה ואת זה להעצים! לומר ידעתי שתצליחו להשלים, אתם אחים טובים ןכד'

באמת ניסיתי קצת לעשות את זה בימים האחרונים, ועדאי שאתחזק בזה עוד.

בקשר לסעיף א' - הבעיה העיקרית שלי שהם נגררים לאלימות פיזית ומילולית, וזה לא מרגיש לי בסדר בכלל...

אנסה להתרחק, כמו שהצעת בסעיף ב'...

תודה רבה!

הרבה פעמים כשאני רואה שכל דבר קטן מתסיס את ההית, זה לעשות זמן איכות של 1:1 עם הילדים.

זו יכולה להיות גם חצי שעה עם כל ילד.

מאתגר בערב חג, אבל אולי שווה לנסות במהלך החג- אולי זה יעזור..

ובימים אלה זה קצת התמוסס... אולי זה באמת קשור...

(או שפשוט קשור לזה שהם נמצאים כל שעות היממה זה עם זה, שלא כמו תמיד...)

הוא דורש ממנה יותר ממה שהוא דורש מעצמו

כי כשהוא עצבני הוא אומר כינויי גנאי

והיא לא יכולה לומר בסדר בטון שלא נראה לו

חסר הגיון לחלוטין

הרי הוא המבוגר והיא הילדה
 

באופן כללי אני לא מייחסת חשיבות לטון של מתבגרים

אחרי ההבנה שזה סגנון דיבור תואם גיל

וגם לא מייחסת חשיבות גדולה לתוכן כל עוד זה לא משהו חריג

וגם לא מחפשת כבוד מהילדים אלא קשר נעים וטוב

הכבוד מגיע לבד בלי שדורשים אותו

ע"י דוגמא אישית

אם מתנהלים בכבוד עם הילד הוא לומד להתנהל בכבוד

יש סיטואציות בין בעלי והילדים שאני מתערבת

משתדלת שזה לא יקרה לעיתים קרובות ושזה יהיה בצורה מועילה 

ואני הרבה פעמים אומרת לו את זה כשהוא כועס עליה.

(וגם לא בטוחה שפועלת נכון בזה. כי להגיד לו ביקורת בפני הילדים זה גם לא הכי חינוכי, במיוחד כשאני בעצם מבטלת את מה שהוא אמר כרגע לילדה).

אפשר לדבר על זה ברגוע בהזדמנות אחרת אחד על אחד,בשום אופן לא מול הילדה,

גם אני לא מתייחסת לטון,אבל כמו שהייתי מדברת על זה עם בעלי בנחת ב4 עיניים גם איתה הייתי בהזמנות מדברת בארבע עניים,ואז יורדת מזה לחלוטין,

ונכון שככל שתדרשו כבוד זה פשוט לא יעזור אלא רק יחמיר את המצב.

לדבר איתו בנפרד

לא בזמן אמת

לשקף לו שהדרישה שלו לא הגיונית ולבקש ממנו לא להתייחס לכל טון שלא נראה לו

זה דבר קצת מבלבל.

מצד אחד יש בהם משהו הודף, ולפעמים חצוף ומתריס, ומצד שני, לא פחות ואף יותר הם זקוקים לאהבה, לתחושה שהם רצויים, לקשר בריא

והקשר משנה צורה בגיל הזה וצריך להסתגל אליו מחדש ולהעביר אותו שלב.

לכן א:

פינוי המרחב הרגשי שלכם:

לדבר יחד או לעבד לבד את התסכול מההתנהלות שלה, ואצלך גם שלו.

כשמגיעים טעונים לסיטואציה די בקלות מגיעיל לשיח קשה ורחוק וחבל.

כשמגיעים נינוחים יותר, ניתח להעמיד גבול בצורה נינוחה.

לדוגמא; אני מבינה שזה קצת עצבן אותך, בבית שלנו לא מרימים קול/מדברים בחוסר כבוד להורים.

הרעיון הוא-

לתת שם להרגשה והכרה בתחושה שלה

להציב גבול- להגיד שזה לא מקובל עליכם

לעשות את זה באופן ענייני ובלי בעצמכם לדבר באופן לא מכבד.

בהחלט מאתגר וצריך ללמוד את זה.. בהצלחה

1. איך מתייחסים למתבגר שמדבר לא יפה.

2. איך מסבירים לבעל שצריך להגיב בצורה מותאמת ולא עצבנית.

אני מציעה שתשבו שניכם יחד ברגע של נחת, ותנסו *יחד* ליצור גישה מתאימה לגיל ההתבגרות שנכנס לפתחיכם. את יכולה בשיחה להוביל אותו בעדינות לכך ש"כמים הפנים לפנים", ושאם אתם תדברו בנחת, יכול להיות שגם המתבגרת תספוג את האווירה ותדבר בנחת. אבל גם אם לא - עדיין התפקיד שלכם כהורים הוא להראות לה איך מתנהגים ואיך מדברים בנחת.

בכל אופן, אנחנו לא עוברים בשתיקה רק כשמדובר בחוצפה ממש, מילים שלא אומרים להורים. על טון דיבור אנחנו יותר מחליקים, מקסימום אומרים: "לא נעים לנו לשמוע טון דיבור כזה, אולי תנסה לענות בנחת?"

(והאמת שגם אנחנו - בעיקר אני - לא תמיד מצליחים לדבר אליהם בנחת...)

אחרי האבחון תוכלי לקבל קצבה מבט''ל, שהיא מעל ל-3 אש''ח בחודש, ויהיה לך קל יותר להוציא עליה כספים...

חוץ מזה שבאבחון יעזרו לך לחשוב מה יכול להתאים לה.

אם תרצי המלצות למאבחנים פרטיים - מוזמנת בפרטי.

ואז יהיה יותר קל למצוא את הטיפול המדויק עבורה

טיפול מדויק יותר, ואולי גם המאבחנים יוכלו להמליץ על סוג טיפול מתאים.

אם את מרגישה שהיא יכולה עוד "לסחוב" בלי טיפול, אז תחכו לאבחון בקופה. היתרון הוא שבדרך כלל הם גם מסדרים את העניין מול ביטוח לאומי, ואתם לא צריכים להתעקש על זה בעצמכם...

אבל אם את כן מרגישה שהיא חייבת כבר תמיכה, אז באמת כדאי ללכת לאבחון פרטי. זה לא זול בכלל-בכלל...

אני יכולה להמליץ לך על פסיכולוגית בירושלים שמאבחנת אוטיזם.

אז באמת זו גם המסקנה שהגענו אליה, לא לחכות לקופה אלא לחפש אבחון פרטי למרות שזו הוצאה.

אשמח להמלצות שלכן.

תודה

אבחון אוטיזם במידה ואכן יש אבחנה דורש אבחון כפול-פסיכולוגי ורפואי.

ממליצה כמו @מתואמת להתחיל בפסיכולוגי

כדי לקבל אבחון כפול כמו שהמליצה @מתיכון ועד מעון במקום אחד.

יש המלצה למישהי?

מעדיפה באזור השרון...

אני יודעת שבמרכז התפתחות הילד שבאוניברסיטה עושים אבחון משולב.

ואמור להיות אפשרי דרך קופ''ח, או עם החזר.

שווה לברר.

זה מתוך קבוצת הפייסבוק 'מרוצפות' של נשים על הרצף.

מאגר המאבחנים.ות המעודכן של מרוצפות - אוטיסטיות כותבות

אנחנו הלכנו מתוך הרשימה לפסיכולוגית ופסיכיאטר בנפרד, בחרנו רק לפי זמינות של תורים, ושניהם היו אנשי מקצוע מעולים ממש.

אני לא אמליץ לך ישירות עליהם בגלל שביקשת מקום שעושה גם וגם, אבל יש ברשימה גם מקומות כאלה.

בישיבה מול המזכירה בקופה בניסיון להבין איך אפשר לקדם.

ואם היא לא יכולה לעזור ללכת לרופאת ילדים,להסביר לה את הדחיפות ושהיא תלחץ.

באומנות

הידרותרפיה

ועוד..

אל תחכי שיצרו קשר. כדאי שתפנו לרופא המשפחה ותשלחו טפסים רלונטים

אולי להתחיל עם יצירה והרקדה לבנות ואז אוכל לכולם, שבזמן האוכל המשפחה מגיעה ואז החברות הולכות ונשארת המשפחה לברכות.

נשמע הגיוני?

בגלל שהמשפחה תבוא ב'טפטופים', זה לא כל כך מסתדר לי עם האוכל המרכזי (באירוע רגיל עושים סוג של קבלת פנים בשביל זה. למשוך את הזמן עד שכולם מגיעים).

חשבתי אולי לעשות-

אוכל לבנות

הרקדה

יצירה - ואז בנות שסיימו הולכות הביתה, ומשפחה שרוצים באים מוקדם להשתתף

מנה ראשונה למשפחה

ברכות

מנה שנייה למשפחה

אולי זה גם יצא לי יותר זול, כי לבנות אפשר להביא דברים זולים, ולמשפחה אוכל ברמה יותר גבוהה.

אבל אין לי מושג איך זה יעבוד, ואיך לתכנן את הלו''ז.

מעניין כמה זה באמת עוד כאב ראש.

בעלות זה בטוח מוסיף, כי זה לשכור אולם פעמיים.

ואיפור, ושיער לילדה...

אולי יש לכם מקום בבית? אולי אולם בבי"ס? לפעמים יש עוד פתרונות חוץ מאולם ממש.

מודה שאצלינו לא מתאפרים לבת מצוה ( הן קטנות!) והשיער זו לא הוצאה משמעותית אבל כנראה מקובל אחרת אצלכם...

אם במקרה אתם בירושלים יש לי המלצה למישהי אלופה וזולה לתסרוקת (לא עושה איפור)

לי אישית נשמע שלעשות אירוע ארוך ומתגלגל זה המון כאב ראש ויותר קשה לדייק את הצרכים 

ושיער לילדה.

קצת קשה לי לדמיין את המצב של אירוע לחברות בלבד, אבל אולי באמת כדאי לשקול את זה ברצינות.

אלא יותר בסגנון "ערב כיתה" ארוחה טעימה שמתאימה לבנות בגילן, יצירה, ריקודים, ואיזה משחק של ברכות לכלת השמחה.

הכי כיפי ומותאם

יצירה

אוכל וריקודים לחברות

ואס ארוע משפחה-

אוכל למשפחה

ברכות

ריקודים למשפחה

אפשר להוביף יצירה או סדנא לחברות לפני שכולם מגיעים

אם חשוב לכם

אבל בדרכ החבאות נשארות עם המשפחה

לדרשה ברכות וריקודים

בסוף הן עושות שמח ..

1. היחס הוא בערך חצי/חצי. חברות עושות שמח אבל גם באלגן, וזה פחות מתאים לאופי של חלק מהמשפחה.

2. הילדה ממש ממש לא רוצה לומר דרשה בפני החברות. ומתפדחת ממש גם שישמעו את הברכות של הסבתות ושלנו ההורים. מבחינתה, היא מעדיפה שלא תהיה בת מצווה ולא לדבר בפניהן.

אני גם הייתי מעדיפה שלא יהיה ארוע מאשר לדרוש לפני החברות שלי.

אצל אחת הבנות שלי עשיתי בוקר על על חשבון בית הספר בשיתוף עם המורה,ארוחת בוקר יצירה פעילות שהמורה הכינה,ריקודים בסוף,הבנות יצאו מרוצות עד השמיים,

ולמשפחה עשינו משהו כמו ערב סופגניות בחנוכה.

לא מאד רשמי,יצא ממש מוצלח,

רעיון נוסף,לעשות שני ארועים באותו יום צהריים חברות ואז בערב משפחה זה יכול להתיש מאד לכן ממש חשוב לתכנן הכל בצורה נכונה.

לק"י

אם זה השיקול המרכזי.

אם יש עוד סיבות, אז אולי באמת עדיף להפריד.

עוד אין לי ניסיון בנושא, אז אין לי כ"כ איך לעזור.

ומזל טוב!!

כשאני חגגתי בת מצווה - לחברות עשיתי טיול/סיור עם עוד חברה. ריקודים לא היו, אבל זה התאים לי מאוד... וגם דרשה לא הייתה.

למשפחה עשינו אירוע בחצר, ואמרתי דרשה - אבל דרשה בחרוזים בליווי מצגת תמונות, אז זה היה קליל יותר. (אולי זה משהו שיתאים לבת שלך גם מול החברות?)

לנו חשוב המעמד של הדרשה, דווקא בגלל שזו ילדה עם פחד במה, ואנחנו מאמינים שיעשה לה טוב להתמודד עם הפחד וכן לדבר, בסביבה מאוד תומכת ומחזקת.

מצד שני, אני לא רוצה לדחוק אותה מדי, וגם פחות בטוחה שהחברות יפרגנו, ולכן יהיה טוב בעיניי שהיא כן תאמר דרשה, אבל רק למשפחה.

אהבתי ממש את הרעיון של לשלב מצגת שתקל עליה. תודה!!

אני עם פחד קהל וההורים שלי דרשו ממני לדרוש לא רק שזה לא עזר גם הבת מצוה שלי זכורה כדבר שלילי בעבורי,רק בגלל הדרשה הזו,

בסוף אתם ההורים ומחליטים.

אבל את הבת שלי ממש זרמתי איתה

של הצורך להתמודד בדווקא עם הפחד?

כי אם זה לא בא ממנה - לא נראה לי שזה יעזור, אלא רק יגביר לה את הפחד...

בכל אופן, מעניין שדווקא המשפחה המורחבת היא סביבה תומכת ולא החברות זה אומר שיש לכם אווירה טובה במשפחה!

היא עדיין מאוד מפחדת, אבל יודעת שמול המשפחה זה יעבור בטוב ולכן מוכנה להתאמץ לעשות את זה.

מול חברות לא מוכנה ויהי מה.

וכן, ב''ה זכינו במשפחות מפרגנות שירימו לה לא משנה מה יהיה (והיא יודעת את זה).

בוריקיטס ביתיים

בורקס פיצה

פסטה/תפוחי אדמה מוקרמים

אורז

פתיתים

פסטה בולונז

פסטה עגבניות

פרגיות

שיפודי חזה עו

כנפיים קריספיות

סלמון בתנור

קציצות טונה מטוגנות

מלאווח עם ביצה ורסק

טורטיות ממולאות השר/ גבינות/ חביתה

חביתות עם תוספות

בוריקה

מה שמשביע.

שזה אומר הרבה בשרי מבושל ולא ארוחות ערב קלות.

(ומתאים גם לצהריים כמובן)

עם עדיפות ללא עצמות...

שניצלים, פרגיות, קציצות עם או בלי רוטב, בקר בבישול ארוך (אם נשאר משבת), בורקס בשר, פאי רועים וכד'.

מניחה שיהיו מתבגרים שיזרמו גם על כרעיים ואז מאוד קל להכין בתנור עם אורז או תפו"א.

וכמובן פחמימות וירקות כמו פתיתים, פסטה, אורז עם ירקות, תפוחי אדמה ברוטב, אנטיפסטי, סלט כרוב, ירקות חתוכים.

אם לא מתחשק לי או שאין בבית בשרי, אני מכינה קציצות טונה כשבא לי להשקיע, או תבשיל מהיר ומשביע של טונה, חצילים, פלפלים, עגבניות או כל ירק אחר שיש בבית ומתאים. מתייחסת לטונה כמו כל דג מבחינת תבלינים וכו' (תחשבי למשל על חריימה או דג מרוקאי עם טונה)

גם שקשוקה הולך טוב, עם אורז, פתיתים או קוסקוס.

הדגש הוא על כמויות ולא על אוכל הכי מושקע.

נגיד מלוואח פחות יהיה, כי יותר קשה לשחק עם הכמויות וזה הכנה אחד אחד (אני משווה להכנה של סיר אורז נגיד)

שלא לדבר על עניין הבריאות.

וגם לא בנים..

הגדול שלי בן 8

אבל בפשטות הייתי נותנת לה תקציב חודשי (מה שנקרא דמי כיס..) לשטויות כאלה שתתנהל איתו בעצמה. זה יכול להיות חינוך טוב לכלכלה. ולדבר איתה על תזונה נכונה. שלא תוציא את כל הסכום על שטויות של אוכל אלא שתקנה לעצמה פה ושם גם תכשיט מטופטן או דברים אחרים שהיא *רוצה*.

באופן כללי בעיני הורים אחראים לתת לילד את כל מה שהוא *צריך* ויכולים לפרגן גם במה שהוא *רוצה* אבל פה יש להם גם אפשרות להתחיל לחנך אותו להתנהלות כלכלית נכונה.

לק"י

אני כן אומרת להם (וגם לקטנים, שיש להם כסף מדמי פורים וכדומה), שגם אם זה הכסף שלהם, לא כדאי לקנות הרבה ממתקים.

אצלינו הם קטנים יותר, אז זה שונה. אבל בעיקרון פעם בשבוע אני הולכת איתם לקנות ממתק. ובעלי גם לפעמים לוקח פעם בשבוע.

בגיל גדול יותר הייתי משחררת כנראה. אבל כן מדברת על זה שלא כדאי וזה לא בריא לאכול יותר מידי שטויות (יש לנו בבית חטיפים ושוקולדים, ואני אומרת להם את זה. שלא יגזימו).

כי היא יודעת שיש לה תקציב מוגבל.

והתקציב הוא כי זיהית אצלה *צורך* בכסף ל*רצונות*.

אז את נותנת לה מענה על הצורך. כמובן שאת גם יכולה לעודד אותה לעשות בייביסיטר כדי שיהיה לה יותר כסף לרצונות שלה.

אבל בסופו ש דבר האינטרס פה הוא לתת לה להוציא בתבונה. ואת ז היא תלמד ע"י ניהול התקציב הקטן שתתנו לה. ובחודששיגמר לה הכסף אחרי שבועיים היא תבין שפשוט אין עוד..

כמובן בשיח נכון שמלווה את התהליך 

בעזהי"ת

זה לא כסף שהוא צ'ופר מבחינתי אלא צורך, וצורך אני נותנת לילדים שלי- כמו שאני נותנת להן אוכל, בית ובגדים ללא תמורה. וכמו שאני לא אגיד לבת שלי 'היום לא סידרת את החדר אז אין ארוחת ערב', אני לא אגיד לה 'לא עזרת אז לא תקבלי דמי כיס'. 

כן להגדיר מה הסכום שהוא צורך ולא אקסטרה.. אני כן חושבת שהיכולת לקנות מידי פעם פינוקים פה ושם בשליטה של המתבגרת זה צורך.

מעודדת תזונה נכונה גם כשקונים משהו טעים (נניח להעדיף יוגורט מפנק)

כשהילדים היו ביסודי נתתי כסף מדי פעם כשהיו מבקשים

ילד אחד היה מבקש הרבה

לפעמים הייתי מפנה אותו לקחת חטיף מהארון ולא לקנות

כשהם יצאו לישיבות נתתי להם לנהל לבד את התקציב

כשהם הבינו את המשמעות של ניהול כלכלי ע"י כרטיס אשראי/ מזומן

הם גם למדו פחות לבזבז

כתלות בעבודה/ משו אחר?

לא יודעת אם זה טוב או לא...

כן מנסה להגיד לה לקנות אוכל, ולא כל יום ממתק... אלא מידי פעם.

אבל לא יודעת כמה מתוך זה עובד.

לא יודעת אם אני נוהגת נכון, ככה מרגיש לי...

והם יודעים בדיוק מתי וכמה יקבלו, זה לא מותנה בשום דבר ובכסף הזה אני לא מתערבת במה הם קונים.

מעבר לזה משתדלת שבבית יהיה שפע של אוכל וגם של שטויות אבל דברים ביתיים כמו עוגות עוגיות ממתקים ביתיים שלפחות יהיה אפשר לנשנש דברים פחות גרועים 

היא עושה בייביסיטר מגיל מאד צעיר וגם יש לה כסף ממתנות וחגים.

בעזהי"ת

מספיק שהן יוצאות פעם בחודש לאוכל שהוא יותר מפיצה וזה כבר רוב התקציב. 

הבת שלי עוד לא לגמרי בגיל (הגדולה בכיתה ו'), נתנו להן עשרה שקלים לחודש מתחילת כיתה א' אבל מודה שאנחנו לא ממש עומדים בזה כי לא זוכרים וגם להן אין ממש צורך בזה אז דיי הפסקנו, כשהן מבקשות הן מקבלות וזה עוד סכומים מזעריים אז זה סבבה לנו (נניח שני שקלים לקנות ממתק במכולת אחת לחודש, נו שויין). 

עכשיו למשל יש חודש ארגון ויש קיוסק בסניף, נתנו לכל אחת מהגדולות (ד' וו') 20 שקלים לכל החודש בתחילת החודש ולבחירתן מה לעשות עם זה ואיך לחלק. 

אני כן רואה שחברות של הגדולה מתחילות לרצות וכשהיא תגיע, בטח נתחיל מ50 בכיתה ז' אבל יש לה חברות שמקבלות הרבה יותר.. 

אצלי אני לא מביאה להן שקל לשטויות.

הבנות שלי עובדות, מרוויחות יפה, ומוזמנות להשתמש בכסף כראות עיניהן. אחת באמת קונה איתו מדי פעם גומי וכאלה- אבל זה נדיר למדי.

ויש בבית יש אוכל בשפע, וגם פינוקים שאפשר לקחת לאולפנא (ונקנו בזול בסופר/ב'משנת', ולא במחירים של השמיני...). אז למה שאביא להן כסף נוסף?

כשהגדול שלי למד בישיבה ולא היה מסוגל לאכול את האוכל של חדר האוכל, כן הייתי מציידת אותו בסכום קבוע מראש כל יום, שהיה אמור להספיק לאוכל- והוא יכל לבחור מה לאכול ואיך להשתמש בכסף- כי הישיבה היתה צמודה למרכז מסחרי.

אבל שוב, זה היה כסף לארוחת צהריים. לא ל'שטויות'. 

ובאולפנה יש את השמיני- שמוכרות כל מיני מתוקים. וגם חנות קרובה ולפעמים היא רוצה להתפנק. לא רואה בזה בעיה כשזה במידה. כילדה אני זוכרת שלא היה לי כסף מהבית וההורים סמכו על מה שאקבל באולפנא, והייתי ממש מרגישה קושי לראות חברות נהנות לקנות דברים בין הארוחות גם אם זה נחשב שטויות ולי לא היתה היכולות.

ובכלל כמתבגרת זכורה לי תחושת הרעב הגדולה..

אני לא מסכימה לה להכנס לבתים בגיל הזה..

גרים בעיר.

מבינה שאתם בישוב ולכן השוני

דווקא בתיכון, כשהלימודים עמוסים יותר, ובטח אם יש פנימיה הדרכה וכו יש פחות זמן לעבוד מבכיתה ו'.

לפחות אצלנו זה ככה

שכבר אפשר לעבוד בו, ומצד שני באמת ההוצאות גדולות.

בעיני 2 כיוונים:

1. מדי פעם לפנק באיזה שטר באהבה אבל לא כל יום..

2. לתת דמי כיס שמבחינתכם כוללים גם אופציה לקניות האלה, וככה היא תחשב בעצמה מה איך וכמה.

אישית כן מתחברת לאופציה א' שמאפשרת ככה לפנק בכיף כשמתאים, מצד שני יש צדדים לכאן ולכאן..

אולי הפוך....

נראה לי מה שאפשר לעשות,

זה לנסות להחליף את הטריק, למשהו אחר שפחות מפריע.

לא יודעת איך עושים את זה.

אפשר לפנות לנוירולוג.

איך מדבקות על הציפורניים יעזרו לנגיעות באף?

נראה לי שיש הבדל בין הרגלים לא טובים (כמו חיטוט באף, כסיסת ציפורניים, גרוד גלדים וכדו') ובין טיקים ממש שהם הרבה פעמים נראים כתנועות לא נשלטות כל כך כמו מצמוצים בעיניים, העוויות מוזרות בפרצוף, תנועות חוזרות.

למה את מתכוונת?

כי אני חושבת שהטיפול שונה.

בהרגלים לא טובים ( כמו חיטוט באף), אפשר להסביר לילד את החסרונות של ההרגל( עושה פצעים בתוך האף ואז עוד יומיים מגרד, לא נעים להסתכל על זה וכו') ולהציע התנהגות חלופית או מקובלת חברתית( ללכת לכיור לקנח ולשטוף, להעסיק את האצבעות במשהו אחר כששמים לב).

אבל לגבי טיקים זה לא יעבוד, יש לי ילד שהיו לו תקופות של טיקים מתחלפים, לדעתי אצלו קשור לחרדה, אחר כך גם אובחן על הרצף אולי קשור. כאן שיחה ישירה לא תעזור והכי טוב להתעלם, ולנסות  להפחית חרדה ולעזור להרגע באופן כללי בלי קשר ישיר לטיק. ואולי באמת ללכת לנוירולוג להתייעץ...

אצלי הבן הנ"ל הצליח להפסיק או להפחית מאוד הרגלים לא טובים כשהבין את החסרונות שלהם והייתה לו מוטיבציה עצמית להפסיק. אבל טיקים לרוב עוברים מעצמם אצלנו אחרי תקופה... 

ככל שמתייחסים לזה יותר - זה יחמיר

אח''כ - בירור נוירולוגי

אם לא עוזר - פסיכולוגי / פסיכיאטרי