הפרשות שלנו, תזריע מהשבת שעברה ומצורע שנקרא השבת, עוסקות בהרבה דינים של טומאה וטהרה.

בלשון שלנו היום, טומאה מעלה קונוטציה של משהו מאוס, לא רצוי, אולי גם מלוכלך.

אבל למעשה, טומאה מבטאת מציאות רוחנית מסויימת, מציאות רוחנית שאין איסור להיות בה, לפעמים אפילו מגיעים אליה דרך קיום מצווה (לווית המת), וכנשים אנחנו מגיעות למציאות הזו של טומאה באורח סדיר ומחזורי כל חודש, כחלק מהטבע הגופני שלנו.

וטומאה היא לא משהו רע. אדם טמא ממשיך ללמוד תורה, להתפלל, וגם לקיים מצוות.

אבל בכל זאת יש שני דברים שהטומאה 'מפריעה' בהם. כל טומאה אוסרת עלינו כל התעסקות שקשורה למקדש (עליה לרגל, אכילת קדשים), וטומאת נידה/זבה גם אוסרת עלינו את הקרבה הפיזית לבעל.

קודם כל, כבר אפשר ללמוד מזה על הקשר המהותי שקיים בין הזוגיות הפרטית שלנו, ל'זוגיות' של עמ"י והקב"ה. ואפשר ללמוד מזה שהקשר שלנו עם הקב"ה בבניין בית המקדש משול לקשר הפיזי, למגע ולחיבור בין בני זוג (בשיר השירים שנקרא בפסח גם ניגע בקשר הזה).

ולמה טומאה מונעת מאיתנו את הקשר הזה? ולמה אנחנו חייבות לעבור דרך המסלול הזה של טומאה כל חודש?

אפשר להעמיק בזה המון, ויש הרבה מה ללמוד פה (אני למדתי הרבה בנושא בקורס של ליאון קנדיל, מומלץ ממש…).

אבל רק בנגיעה קטנה - האישה, שמשולה ללבנה, צריכה לעבור תהליך של בנייה עצמית, יש לנו עבודת ה' 'ספירלית', ובכל חודש מחדש אנחנו עוברות מסלול של התכנסות פנימה, בנייה עצמית, ומתוך כך יציאה החוצה וחיבור מחודש. המסלול הזה הוא גם מול הקב"ה וגם מול הבעל, ולכן ההלכות נוגעות גם בעיסוק בקדשים ומקדש, וגם בקשר הזוגי.

(לא יודעת אם אפשר להבין משהו מתמצית כל כך מקוצרת של הדברים, אבל אין לי פה אפשרות וזמן להאריך יותר מזה…).

ועוד כיוון שאפשר ללמוד מהקשר הזה, זה ההשפעה של השורש (הקשר בין עמ"י לקב"ה) על הענף (הקשר הזוגי הפרטי), והשפעת הענף על השורש.

יש פה שתי מערכות של קשרים, שיש ביניהם קשר רוחני עמוק. זה לא רק דימיון שאפשר ללמוד מאחד על השני, אלא הם קשורים ביניהם בעומק ויכולים להשפיע אחד על השני, בשני הכיוונים.

בצד של הריחוק זה התבטא בכך שאחרי החורבן נהיה גם יותר ריחוק בין איש לאשתו - 'מיום שחרב בית המקדש ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה', וזה גם קשור לשינוי ההלכתי וחומרת ר' זירא שהיו בערך בתקופה הזו (בקורס של ליאון העמקנו בזה הרבה, ופעם גם כתבתי על זה בפורום קצת יותר בהרחבה. אני יכולה לחפש את הקישור אם מעניין מישהי).

וכמו שההתרחקות השפיעה על הקשר הזוגי, כך גם ההתקרבות.

היום עמ"י כבר לא בגלות, מפוזר בכל העולם. אנחנו כבר בעיצומו של הקיבוץ גלויות, והכנה לקראת ה'טבילה' של עמ"י והטהרה שתאפשר לנו להתחבר שוב לקב"ה בבניין בית המקדש.

עכשיו זה ממש הזמן שהתשוקה צריכה להתחיל להתעורר שוב, וזה מתבטא בשני הרבדים - בשורש, התשוקה לבניין בית המקדש, שאנחנו עוד לומדים ומנסים לפתח ולהתחבר אליה, וגם בענף - הרבה יותר מודעות וחיבור לתשוקה ולעבודה על החיבור הזוגי מתוך רצון ועונג.

על ידי השינוי שאנחנו עושים במרחב הזוגי הפרטי שלנו, אנחנו משפיעים גם על כלל ישראל.

על ידי זה שאנחנו בעצמנו נרצה יותר את האיש שלנו, ניזום את הקשר ונראה לו שאנחנו רוצות בחיבור איתו, נשפיע גם על כלל ישראל שירצה יותר בקשר ובחיבור עם הקב"ה…

(הרבה מהדברים כתבתי בהשראת שיעורים מהכנס הוירטואלי 'גאולת הלבנה' שהיה השבוע, ובעקבות דיונים שהיו בקבוצת הוואטסאפ של הכנס על השיעורים)

מיוחד הסיום שכתבת. בעז"ה שנזכה!

יש שני פיוטים מיוחדים שכתובים ב"יוצרות" של שבת הגדול,

היום אנחנו שרים אותם בסיום של ליל הסדר.

תמיד זה מעניין להבין את המילים ולראות כמה ניסים קרו בדיוק בלילה הזה.

במוצאי שבת הזו חשנו כולנו את הפיוט הזה,

איך בתחילת הלילה היה נראה מצב מפחיד,אבוד , נורא.

ובכמה דקות זה הפך ללילה של ניסים , של הצלה גדולה ועצומה!!!

ראיתי שהרב עמיחי אליהו כתב השבוע הצעה לבית נוסף-

וּבְכֵן וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה

אָז עָצְמוּ חִצֵּי אוֹיֵב לְכַלּוֹת אֶת בָּנֶיךָ

בָּרָאת חָכְמַת יֵשׁ מֵאַיִן בְּלֵב חֲכָמָיו

גִּלּוּ חוֹמַת מָגֵן שֶׁהֵקַמְתָּ לִירֵאֶיךָ

וּבְכֵן קַמְנוּ בַּבֹּקֶר יוֹם רִאשׁוֹן וְהוֹדִינוּ לְפָנֶיךָ

בָּרוּךְ אַתָּה הַשֵּׁם.

ומתוך ההודאה הגדולה נתפלל שנזכה במהרה לראות את הלילה הגדול כמו המתפללים בסיום הפיוט-

קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה

רָם הוֹדַע כִּי לְךָ הַיּוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה

שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה

תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַת לַיְלָה

אני ראיתי מישהי שכתבה פיוט שלם על התקופה האחרונה, על בסיס הפיוט הזה...

אכן מרגש ממש!

"בדיקת חורים וסדקים" - מה הקשר בין הפסק טהרה ובדיקת חמץ - בינת הלבנה

תהייה על הפרשה:

בפרשות תזריע-מצורע מסופר על הצרעת, אבל בעצם לא כתוב בפירוש על מה היא באה. רק בין השיטין ובחז"ל מובן שהיא באה כעונש על לשון הרע.

למה בעצם זה לא כתוב במפורש?

תהייה על פסח:

ליל הסדר הוא השיא של חג הפסח, והוא מגיע ממש בתחילת החג, ולאחריו יש בעצם שבעה ימים "רגילים" למדי. אבל הרי כשמספרים סיפור - השיא שלו אמור להגיע לקראת הסוף.

אז למה השיא של פסח הוא על ההתחלה?

אם נתבונן ברעיון של חטא לשון הרע ולהבדיל ברעיון של מצוות סיפור יציאת מצרים - נגלה ששניהם קשורים בדיבור.

המצורע דיבר לשון הרע, ולכן מקבל צרעת וצריך להתבודד.

ובליל הסדר אנחנו מדברים ביציאת מצרים, ועושים את זה דווקא בחבורות, ההפך מבדידות.

שני הדברים הללו באים ללמד אותנו שסיפור אמיתי לא נגמר ברגע שכתוב "סוף" בסופו.

הסיפור שסיפר בעל הלשון הרע מתגלגל הלאה גם אחרי שסיים לספר, וגורם לנזק.

ולהבדיל - סיפור נס יציאת מצרים (והניסים בכלל) לא מסתיים בליל הסדר, אלא מצווה עלינו להמשיך ולספרו, להמשיך ולזכור אותו, ולגלגל את הסיפורים החזקים הללו הלאה, שילמדו זכות עלינו ועל כל העם, שימחקו כל דיבורים רעים של לשון הרע שנאמרו עלינו, ויובילו אותנו לסוף האמיתי של עמנו, שהוא יהיה גם ההתחלה של תקופה חדשה ומופלאה - תקופת הגאולה השלמה.

(מבוסס על מחשבות שעלו לי ועוד לא הספקתי לאומרן וגם על שיחה עם הבן המתוק שלי, שתהה על העניין של ליל הסדר.)

לגבי השאלה הראשונה, על המצורע ולמה לא נכתב על מה הצרעת באה -

זכור לי שפעם קראתי איפשהו משהו על זה. אני לא זוכרת בשם מי, וגם לא בטוחה שזוכרת מדויק, אבל בכל זאת כותבת מה שאני זוכרת.

בעצם, את זה שצרעת באה על לשון הרע אנחנו לומדים מהסיפור על מרים הנביאה, וגם ממשה רבינו בסנה (שאחד האותות שניתן לו היה שהיד היתה מצורעת, ואומרים שזה בגלל שאמר לשון הרע על עם ישראל). אבל אם היה כתוב בפירוש בפסוקים שצרעת באה על חטא לשון הרע, אז בעצם היה בזה לשון הרע על מרים ועל משה רבינו - כי כאילו היה כתוב בצורה מפורשת שהם חטאו ולכן קיבלו צרעת. ודווקא במה שבא על לשון הרע צריך זהירות יתירה, ולכן זה רק נרמז ואנחנו צריכים לעשות את ההקשר בעצמנו.

ואני חושבת שצריך להוסיף על זה את מה שהרב ראובן ששון כותב על הצרעת.

הצרעת דווקא מעידה על מדרגה גדולה וגבוהה של חיבור גדול לקב"ה, שמתבטאת גם בחיבור של מדרגת הרוח לגוף הגשמי, ואז כל סטיה קלה מהדרך הישרה מתבטאת בנגע גופני.

לכן אנחנו לומדים על הצרעת דווקא מהאנשים הגדולים והשלמים, משה ומרים, ולא מפשוטי העם.

ואהבתי מאוד את מה שכתבת על פסח והחיבור של זה לצרעת וללשון הרע.

בעצם התורה מלמדת אותנו בדוגמה אישית איך לא לדבר לשון הרע...

ואהבתי גם את ההסבר העמוק של הרב ששון. זה מדהים - להפוך את החטא הרע הזה למשהו ששורשו נשגב ועליון...

תודה!

בתפילות שמוסיפים בנוסח עדות המזרח לפני ואחרי כל המצוות הללו, אנחנו מתפללים לא רק על החמץ הפיזי, אלא גם על החמץ הרוחני שממנו אנחנו רוצים להישמר.

אחרי שאנחנו מבטלים את החמץ, אנחנו מתפללים לקב"ה -

"יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ… שֶׁתִּתֵּן לָנוּ כֹּחַ וִיכֹלֶת וְעֵזֶר וְסִיּוּעַ, לְפַשְׁפֵּשׁ בְּנִגְעֵי בָּתֵּי הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ בַּעֲצַת יִצְרֵנוּ הָרָע. אָנָּא יְהֹוָה, הַפְרֵד נָא מֵעָלֵינוּ צַד הָרָע שֶׁבַּיֵּצֶר הָרָע, וּתְזַכְּכֵנוּ וּתְלַבְּבֵנוּ בְּכֹחַ הַיֵּצֶר הַטּוֹב. הֲשִׁיבֵנוּ אָבִינוּ לְתוֹרָתֶךָ. וְקָרְבֵנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ. וְהַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ…".

בשריפת החמץ אנחנו מתפללים לא רק על ביעור החמץ הפנימי שבתוכנו, אלא גם על ביעור צד הרע שבכל המציאות - כל הכוחות שמתנגדים לקב"ה -

"...וְיַעֲלֶה לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ כִּוַּנְתִּי בְּכָל הַכַּוָּנוֹת הָרְאוּיוֹת לְכַוֵּן בְּמִצְוָה זוֹ שֶׁל שְׂרֵפַת הֶחָמֵץ, וְיַעֲלֶה לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ קִיַּמְנוּ מִצְוַת ''פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ'' (דְּבָרִים ז, כה). וּתְבַעֵר כֹּחוֹת הַטֻּמְאָה וְהַקְּלִפָּה. וְכָל אוֹיְבֶיךָ וְכָל שׂוֹנְאֶיךָ מְהֵרָה יִכָּרֵתוּ. וּמַלְכוּת הָרְשָׁעָה מְהֵרָה תְּעַקֵּר וּתְשַׁבֵּר וּתְכַלֵּם וְתַכְנִיעֵם וְתַשְׁמִידֵם בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ…"

המלחמה ברוע של המציאות היא חלק מהייעוד של עמ"י. ביציאת מצריים שינינו את פני ההיסטוריה לראשונה, שברנו את המציאות של 'בית עבדים', והופענו בעולם את המציאות של חירות.

מאז, עם ישראל החדיר לעולם לאט לאט ערכים של צדק, של מוסר, ושל אמת.

ועד היום אנחנו ממשיכים להילחם ברוע, באויבים החיצוניים לנו, וגם ביצר הרע שבקרבנו, שמסומל על ידי החמץ.

מתוך דיני בדיקת חמץ, אפשר ללמוד על המלחמה מול היצר הרע.

לפני שמבערים את הרע, קודם כל צריך שלב של חיפוש, של בירור והתבוננות כדי לזהות ולשים לב מה צריך לתקן. זה השלב של הבדיקת חמץ. רק אחר כך אפשר להגיע לשלב של ביעור החמץ.

כשלומדים בגמרא שצריך לחפש על ידי נר, מובא הפסוק "נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן". הנר מסמל את הנשמה של האדם, שהיא הצד האלוקי שבו,ההיא תמיד טובה ורוצה בטוב, על ידי ההארה שלה אפשר לזהות את הרע ולבער אותו מתוכנו.

(על פי ההגדה של פסח של הרב ראובן ששון)

פה אפשר לראות את נוסח בדיקת וביעור חמץ המלא, עם התוספות שהזכרתי -

https://www.yeshiva.org.il/midrash/51575

לצערי מכיוון שבעלי עושה את המצוות האלה, אף פעם לא הסתכלתי בתפילות המלוות אותן...

כתבת מרגש ומרומם ממש!

כשאנחנו קוראים את ה'מגיד', אפשר לחלק אותו לכמה חלקים.

בהתחלה יש לנו כמה 'הקדמות', לפני סיפור יציאת מצרים (בכל אחת מהן אפשר להעמיק הרבה, אבל הן עדיין לא הסיפור עצמו).

אחר כך מתחילים בסיפור עצמו, שמבוסס על הפסוקים של מקרא ביכורים.

ובסוף מודים לה' בפיוט- דיינו, מזכירים את עיקרי הסדר - פסח מצה ומרור, ומתחילים בשירת ההלל (שנמשיך עוד ב'הלל' שאחרי 'ברך').

איפה בעצם מתחיל הסיפור עצמו?

אמרנו שהסיפור של יציאת מצריים מבוסס על מקרא ביכורים, אז אפשר לחשוב שאולי ההתחלה של הסיפור היא כשמתחילים את הפסוק הראשון של מקרא ביכורים - "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי…"? או בעצם ב'צֵא וּלְמַד…' שמוביל אל הפסוק הזה.

אבל יש התחלה מוקדמת יותר, שמחזירה אותנו אל השורש הראשון של עמ"י, תרח ממנו נולד אברהם - 'מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו…', ושם גם אנחנו לומדים על ההבטחה של הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים - ההבטחה על הגלות וגם על הגאולה הגדולה שתהיה בסוף.

ולפני שאנחנו ממשיכים בסיפור של מה שקרה לעמ"י במצרים, אנחנו מרימים את הכוס, ומחברים את הסיפור הזה שהיה לנו פעם, למה שאנחנו עוברים עכשיו.

אנחנו מזכירים שההבטחה הזו של הקב"ה לאברהם לא היתה רק לגלות מצרים, אלא היא שעמדה לאבותינו בכל הדורות, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידי אויבינו.

ומתוך כך אנחנו ממשיכים לספר על גלות מצרים, על הקושי והמרור שחווינו שם, על התפילה של עמ"י, ועל כך שהקב"ה שמע אותנו והוציא אותנו לחירות.

וכשאנחנו מודים לקב"ה, אנחנו מודים לא רק על מה שקרה ביציאת מצריים עצמה, אנחנו ממשיכים להודות על כל שלב ושלב שהקב"ה המשיך להיטיב איתנו, ועל כל שלב אפשר להגיד 'דיינו', כל שלב בפני עצמו הוא גדול מספיק בשביל להודות לקב"ה.

וכשאנחנו מסיימים את ה'מגיד', אחרי שהתחלנו באמירת ההלל, אנחנו מברכים את ברכת 'גאל ישראל', בה אנחנו מודים לקב"ה לא רק על הניסים שהיו פעם, לאבותינו, אלא אנחנו מודים לקב"ה "אֲשֶׁר *גְּאָלָנוּ* וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם…".

הסיפור של יציאת מצריים חשוב לנו כי זו הלידה שלנו כעם, ואנחנו מעבירים את הסיפור הזה מדור לדור כחלק מהמסורת של עמ"י בשרשרת הדורות.

אבל הסיפור הזה הוא לא רק סיפור שהיה פעם. זה הבסיס של האמונה שלנו, ההיכרות שלנו עם הקב"ה היא "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".

וכמו שהקב"ה גאל אותנו משם, הוא ממשיך וימשיך להיות איתנו, להציל אותנו מאויבינו, ולהוביל אותנו לגאולה שלמה, "וְנוֹדֶה לְךָ שִׁיר חָדָש עַל גְּאֻלָּתֵנוּ וְעַל פְּדוּת נַפְשֵׁנוּ".

ואני מצרפת גם קובץ (מוכן להדפסה) של תפילות שכתבו השנה להוסיף בהגדה, לשחרור החטופים בעז"ה.

תודה גם על התפילות! באמת חיפשתי משהו כזה להדפסה... (מתאים לך לשלוח לי את זה בווטסאפ? יהיה לי קל יותר להדפיס כך...)

תודה!

כרגע

במצב של החודש האחרון, שיש עומס של החיים בצורה די קיצונית, הכל ביחד

פלוס זה שאני אדם רגיש

מוציא ממני משהו מאוד דומה למה שאת מתארת

משהו כמו הקש ששבר את גב הגמל רק בצורה יומיומית

דברים קטנים שמהם נשברים אבל בגלל שהעומס הכללי הוא ענק

אני אסביר

בתור אדם רגיש מאוד,  כל דבר שסביבי הולך איתי.

בקשת העזרה של השכן

הילד שחורק עם הכסא

אם אני צריכה לגעת בדברים שאני לא מסוגלת לגעת בהם או להרגיש את המגע שלהם 

כמות העומס שעלי מורגשת והולכת איתי

ואז כל דבר קטן, יכול להיות הצעקת 'די אני כבר לא יכולה יותר'

וזה יכול לבוא לידי ביטוי ב'איזה טפט גרוע' וב 'אוף על איקס ואי זד'

לחיות כבנאדם רגיש זה דורש עבודה ולימוד

מאוד קשה להיות הבת זוג/בן זוג של אדם שקשה לו להכיל את המציאות. שמורכב לו. אני מודה...

מעריכה ממש את בעלי וגם הוא משתגע מזה לפעמים

אני יודעת שכשאני מעל המים מבחינת שינה, אוכל, זמן לעצמי, זמן זוגי- אני לא לוקחת קשה..

וגם אני גם מנסה להכיר במתנות שיש ברגישות הזאת, כמו יכולת הזדהות, הבנה עמוקה של דברים ועוד

זה מה שיש לי לכתוב

ממש כל הכבוד לך, אני באמת מעריכה את הצד השני של אנשים כמונו

ובתור אני מנסה ללמוד להקליל, להבין שהחיים מורכבים ולא הכל חייב להיות במאה אחוז דיוק

זה קשה (ממש)

וגם לעבוד על לבקש את הצורך שלי כדי לקבל אותו

ושלא יתבטא בעצבנות כללית כזאת כי אף אחד לא מבין מזה שיש כאן צורך שלא מולא

אבל זה הקטע

אנחנו חיים במקום בלי אזעקות כמעט

אומנם הילדים בבית ואני עובדת כרגיל אבל הוא במילואים! דווקא במילואים אצלו יותר נחת מהעבודה ( בדכ עובד מאוד קשה)

אז למה הפתיל הקצר הזה?

ובכל אופן, מה לדעתך החלק שלי בסיפור?

אני לא ככ יודעת איך להתייחס לזה..

מצד אחד צריך פה הכלה כנראה

מצד שני לא מוכנה לקבל האשמות

הצורך ללמוד מקום חדש

או ליצור קשרים חברתיים חזקים חדשים במילואים

או אדם שלא מסתדרים איתו במילואים

או הנסיעות 

או כל דבר שאת חווה כמשהו קטן ומעצבן ולאדם רגיש מאוד ולא מספיק בטוח בעצמו יכול להשפיע מאוד על מצב הרוח

החלק שלך

קודם כל לדעת ש'את' לא הסיפור פה... לא מאשימים אותך, אלא את המציאות ואת הקושי

ולשקף שזה מאוד לא נעים

אם הוא באמת אדם רגיש מאוד הוא יתנצל ויקח לתשומת ליבו

אחכ לנסות לדייק מה הצורך שלא ממומש אצלו או מה יושב עליו

אלופה ממש!

כי חיפשתי ל@טוט את השרשור על המקווה 😅 אגב לא מצאתי.. באסה.

זאת אני אל דאגה❤️

כמה הוא זכה בך!!

ואיזה כיף למשוע שגם את בו!!

כותבת בקצרה כי אני ביום מעוך אז הראש לא עובד..

יכול להיות שיש לו "פוסט טראומה " קלה מהמילואים?

זה ממש הגיוני .. ולפעמים מגיע באופן קל..

אבל בסוף השנתיים וחצי האחרונות מטורפות לגמרי...

מקווה שזה בסדר לכתוב...

בכל מקרה חיבוק ענק

ובע"ה שתהיה לכם מלא סיעתא דשמיא להיחלץ ולהתעלות מהכל!!

על פניו לא נראה לי...

מצד שני גם אם כן- אין לי ככ מה לעשות עם זה... הוא טיפוס שלא מוכן ללכת לשום טיפול, בטח אם אין טריגר מסויים שהוא מרגיש אותו... מה שאני באה לומר זה שבאן כללי הוא לא ילך לשום טיפול בלי שהוא ירגיש צורך. וגם אז זה רק כשזה יבוא לגמרי ממנו...

כרגע הוא לא מרגישככ בעיה לדעתי למרות שניסיתי קצת לשקף לו (גם בזהירות. כי איזה לא כיף זה לשמוע יותר מידי שאתה עצבני כל הזמן...)

ולא צריכה לספוג את כל זה בשקט.

אבל אם זה ממשיך נגיד אחרי החג, תמצאי זמן רגוע ותפתחי את זה איתו בצורה נעימה.

ובזכות עכבס בלוטוס גיגלתי אתמול...

וואלה באמת יש מצב!

באמת גם יש לו קטע עם רעשים קצת, ובכלל כל מיני דברים שכתובים שם.

מצד שני זה לא היה ככה חזק תמיד....

וגם. שוב מחזיר אותי לשאלה מה החלק שלי בסיפור.

בנות כותבות פה וזה עוזר.

אם יש לך עוד תובנות אשמח לשמוע❤️

לפי כמה אני טרודה/עצבנית

אבל אני לא חושבת שיש לך כ''כ איך לעזור לו, זה יותר שלו מול עצמו.

תמיד אוהבת לקרוא אותך.

לא יודעת אם מתאים, אבל פעם @אמאשוני כתבה על שפת הפה לעומת שפת הלב בהקשר של ילדים ואני משתמשת בזה המון איתם וזה עוזר להבין את הדברים שנאמרים בהקשר האמיתי שלהם.

הכוונה שיש את מה שיוצא מהפה ויש את מה שהלב מרגיש.

ילד יכול לראות חבר שלו עם משחק חדש ולהגיד לו כמה זה משחק דפוק ומשעמם כשבעצם הוא רק מרגיש קנאה והיה מאוד שמח במשחק כזה.

נשמע שבעלך לא מספיק יודע להביע במילים בדיוק מה הוא מרגיש (לא איש של מילים..), קל לו יותר להטיח בך דברים.

במקום להגיד: זלדה, אני ככ מבואס שיצא כזה מכוער ועוד עבדתי על זה ככ קשה ואיזה חבל שלא יצאתי בעצמי לקנות סוג אחר של טפט

הוא אומר לך: זאת את, את אשמה, את שוכחת, את מתעלמת ממני ומהבקשות שלי

כשלומדים לשמוע את שפת הלב מבין המילים הכל נראה אחרת.

וואו תודה זה כיף לשמוע.

אני באמת מרגישה שיש פה את שפת הלב שאת אומרת.... אבל זה גם קצת משגע אותי. כאילו יאללה... אתה בנאדם בוגר. זה מעייף אותי ככה כל הזמן.. כי כאמור התדירות ממש גברה..

וגם. מודה שיש בי צד אגןאיסט שברגע שאני מקבלת האשמות אני עוברת להגנה ולא מוכנה לשמוע את הביקורת או הקושי שלו ש"אני מתעלמת מהבקשות שלו". כשאני חושבת על זה, הוא גם באמת אמר את זה לאחרונה שאני הרבה פעמים לא מספיק עונה לו ומתעלמת. ואני בהחלט הרבה יותר משתדלת לענות אבל חשבתי על זה, וזה מגיע בעיקר כי הדרך שהוא מדבר לא נותנת מקום לצד שני (למשל- לא הספקתי לשטוף, תצטרכי להביא בייביסיטר שתשמור על הילדים ואת תשטפי. אז לא היתה פה בקשה, או שאלה מה דעתי, אלא קביעת עובדה. אז מבחינתי קצת הרגשתי שלא ראה אותי/כיבד אותי. ובכל מצב קבע עובדה אז מה יש לי לענות? תוסיפי לזה גם טון קצת עצבני.. ואז הוא אומר לי- למה את לא עונה? בקיצור.....

ברור לי שיש פה צורך בלתי ממומש שלו

וגם קושי שלי לתת מענה כי נפגעת מהדרך שהוא מביע את זה

גם אני נוטה להיות חסרת סבלנות ולהאשים לפעמים.

לא נעים לי להגיד, אבל עוזר לי שמקרקעים אותי קצת.

(היי מותק, אני מבין שלא נעים לך, אבל ממש לא נעים לי שאת מאשימה אותי ככה

או זה באמת מכוער, מתנצלת, אבל דיברנו על זה כבר, אני אשמח שלא נדבר על זה כל היום).

כן הבנתי שזה קצת נצרך...

גם אחרי סיפור הטפט אמרתי לו את זה. שהעצבים שלו לדעתי חסרי פרופורציה לאירוע שזה.

זה אומנם קצת הפסיק את הויכוח, אבל לא הרגשתי שהוא הפנים את זה באמת...

התפקיד שלך זה לדבר עלייך ומה את מרגישה עם מה שהיה ועם ההתנהגות שלו. כל עוד את מכילה ומוציאה את עצמך מהתמונה או מדברת עליו רק - זה  מפספס את הנקודה שלך פה בעצם.

ומצטרפת לנכתב פה, את זהב לא פחות♥️

סבתא שלי היתה קוראת לזה "שפת האני"....

תודה על התזכורת❤️

שאת מחליקה בחיים.

אם את אומרת שזה משהו שהשתנה נשמע כמו קלאסי קשור למילואים, מלחמה. אנשים על הקצה, עצבניים.

כן, קשוח לחיות לידם.

ואת צודקת שאת יכולה להיות מכילה אבל עד האשמה אלייך. לא לאפשר לזה לקרות. יכול לחטוף כריזה, אני אכיל... אבל להפיל את האשמה עליי ועוד בחוסר פרופורציה. לא. לא. אני לא שק חבתות.

כן יכולה להזדהות איתו שדברים קטנים יכולים לגרום לי לעצבים מוגזמים. חיבוק

בגלל שאני יותר "פלואידית"- יותר יכולה ללכת לקראת ויותר מרגישה את האחר, וגם אין לי כמעט דרישות מהזולת

אז אני יותר רגישה לתחושות של ניצול או של מרמור.

כביכול אם הזולת רוצה משהו אני חייבת להיענות לו. בלי לבדוק אם רציתי בכלל. ויש תחושה של אשמה כבדה אם לא עשיתי.

כל ציפייה של האחר מכניסה אותי קצת ללחץ.

ויכול להיות שגם בעלך לא רוצה את הטפט

או שהוא רוצה להרגיש שהוא לא חייב לשים אותו. ושהוא חופשי להגיד לך לא. ואם הוא שם מתוך כפייה (גם אם פנימית ולא מצידך)- הוא ירגיש מרמור

ויכול להיות שהןא מרגיש שאפילו הבקשות של השכנים מחייבות אותו.

ואז הוא גם אשם כלפיהם שלא עזר.

או שהוא מרגיש אשמה ונחיתות כלפיי עצמו- אחרים נרתמו בכיף ואני לא. איזה מן בן אדם אני?

בקיצור הערך העצמי לא חזק דיו כדי להרגיש שלם עם הבחירות שלי.

לאנשים כאלה הכי טוב לפעול דרך מרחב ושחרור.

והרבה מחמאות וחיזוקים שהם טובים גם אם לא עשו כמו הציפייה מהם.

ממש כל מה שכתבת. ואני מודעת לזה.

ונותנת יםם של מרחב ושחרור. כנל על החיזוקים.

יש מצב שכשזה קשור אלי אני יותר מצפה/רגילה שהוא כן עושה.. ואז כשלא זה יותר קשה לי.

אבל אני באמת משתדלת המון לתת לו את כל הכבוד לומר שמשהו לא מתאים לו. ולכבד את זה.

חושבת שבאמת יש שיפור בנושא... אבל אולי גם בגלל הוא יותר כועס בזמן האחרון? מרגיש לי שזה גם חלק מהלהביא את עצמו כמו שהוא ולא לשמור הכל בפנים ולהיות מרצה.... ובכל זאת... אני מצפה שיגיד "לא מתאים לי" בענייניות ואולי גם נדבר על זה. אבל לא לעצבים לא קשורים...

טוב  מבינה שיש דרך ולמרות שהןא מושלם הוא כנראה לא. ואולי טוב שכך.....

על הריצוי והאשמה - בעלי היה ככה (עדיין אבל הוא כן הלך לכמה מפגשים עם מישהו והוא במודעות)

אני חושבת שמאוד מאוד משמעותי פה שלא תקחי עלייך את הבלאגן הפנימי שלו, אני הרגשתי תקופה ארוכה שאסור לי להביע רגשות של תסכול לידו כי ישר אפילו אם זה בדקות הוא נכנס ללופ ממש לופ מתגונן וכמובן גם מאשים ואין איך לעצור אותו.

עד שלמדתי כן לשים לב הרבה יותר לעיתוי אם אני באמת מעוניינת בשיח שיוביל לאנשהו ולעשות הרבה הקדמות, ועדיין אם הוא יוצא מפרופורציה וזה קורה לו בהחלט הרבה יותר בתקופות לחוצות - אני אומרת לעצמי ברור את ההפרדה - ועם הזמן גם הוא למד להגיד לי אותה בעצמו שזה לא שייך אליי וזה רק הוא שלא מסוגל להכיל כלום עכשיו.

אבל זה באמת אחרי הרבה זמן של עבודה דו צדדית.

בהתחלה הוא היה כמו דובי לא לא חחח , כל בקשה שלי הוא היה בודק עם עצמו אם הוא עושה את זה כי הוא רוצה - מטריף

אבל הבנתי שזה שלב ושמחתי מזה כי עכשיו אחרי התהליך הרבה יותר כיף ונעים איתו, הוא נותן והוא חושב מה הוא רוצה לתת ולשים פה ולא כי הוא מרגיש חייב.

(אצלם בבית לאמא שלהם היה רצון מאודדדד חזק ולא היה כדאי שהיא תצא לא מרוצה )  

אני כן אומרת בזהירות שאם אני הייתי מנסה בכח להימנע לגמרי מפיצוצים -לא היינו מגיעים למודעות והקרבה של היום -פשוט הייתי מתרחקת וזהו, ותסמכי עליו שאם הוא אדם טוב לב ורגיש כמו שאת מתארת הוא יעשה את שלו ויתקדם בעז"ה .

וזה שאת נותנת את הכבוד אין טוב מזה - יכול להיות שזה בדיוק מה שמאפשר לו להרגיש סוף סוף בבית להרגיש רגשות ולעשות שינויים בעצמו שלא היו מתאפשרים קודם . 

זה עניין של ביטחון עצמי.

נדרשו לי הרבה שנים כדי להביא את עצמי לקשר. היה חי הרבה יותר קל להקשיב לבעלי ולהשתתף אתו בעולם שלו, מאשר להביא את עצמי.

גם כי לא ראיתי טעם בסתם לשתף כשהוא לא יכול לעזור לי (דברים מהעבר שלי)

וגם כי לא הייתי מספיק בטוחה שזה יעניין אותו.

היום יש לי כבר יותר ביטחון עצמי בקשר, כי גם פיתחתי יותר את העולם שלי, ואני מרגישה שיש לי עניין בתוך עצמי.

אבל פיתוח הביטחון העצמי זה מסע.

בתור בת זוג באמת להחמיא ולפרגן זה הכי חשוב. ככל שהוא יאמין שהוא חשוב לך, שאת מסתפקת בו כמו שהוא. שהוא כמו שהוא זה וואו, שהוא מספיק לך ואת אוהבת אותו-

הוא ירגיש יותר בטוח להביא את העולם שלו.

לאנשים שאין להם מספיק ביטחון עצמי ושלא עודדו אותם מהבית להגיד הכל בחופשיות, ולא שידרו להם קבלה עמוקה של מי שהם-

הנטייה הראשונית היא לברוח. לנוס.

האסטרטגיה הראשונה היא להדוף כל מתקפה על הסף.

גם אני כזאת. הודפת כל ביקורת ממני. כי המחשבה שאני פגומה בעיניו היא ממש קשה לי. זה נתפס לי כאיום על הבסיס, ולא כביקורת של מישהו שאוהב אותי מאוד, אבל בסה"כ רוצה שאתקן דברים קלים.

עם הזמן למדתי פחות לענות ויותר להקשיב. לא לפחד לשהות ברגש. לא לפחד להכיר בחסרונות שלי. להסכים לקבל אותם, ואותי כמו שאני.

הדיפת הביקורת היא מאוד מתסכלת עבורך, אני לגמרי מבינה, אבל זה נטו ממצוקה שלו. הוא כ"כ רוצה להיות מושלם עבורך, ורוצה להאמין שהוא יכול להיות מושלם עבורך.

בעיניו, אם הוא לא מושלם, אולי את תחפשי מישהו יותר מושלם ממנו... (שזה כמובן קשקוש, אבל ככה מדבר מוחצשל אדם כזה)

כתבו פה על אדם רגיש מאוד.

בתור אחת כזו - אני לא חושבת שזה הדבר היחיד שמציק לו. כלומר, יכול להיות שהוא אדם רגיש מאוד, אבל על זה התלבש משהו נוסף שמעצים הכול. (מצטרפת לרעיון שאולי זה קשור למילואים. זה בהחלט משהו שיכול להציף אנשים רגישים...)

כתבת שהוא לא יהיה מוכן ללכת לטיפול. אולי ביחד איתך הוא כן יהיה מוכן? ואם לא - אז אולי ללכת בעצמך לטיפול שיעזור לך בהתמודדויות איתו?

הרבה הצלחה, אישה יקרה❤️

לתחזוקה ולטיפול

פותחי סתימות וחומרים לתחזוק

יש בסופר

זה לא מוריד הכל אבל גורם לזה שלא יהיו סתימות (חומר חריף מאוד)

יש בנוזל ויש באבקה ששמים עליה מים

הדברים הגדןלים לרוב נשארים בסיפון אפשר לפתוח אותו ולנקות.

השאר נשטף לצנרת ושם הבעיה של הסתימות, אז כמן שעכבר בלוטוס אמרה, כדאי להשתמש בסודה קאוסטית. אנחנו משתמשים בנוזל מוכן שנקרא אינסטלטור נוזלי, זה קיים בסופר. אפשר גם להשתמש באבקה אבל צריך לערר עם מים ורק אז לשפוך פנימה, יותר התעסקות. וזה חומר ממש מסוכן עם הוראות שימוש שצריך להקפיד (גם הנוזל וגם האבקה) אז אני אישית מעדיפה פשוט להשתמש בנוזל. פחות כאב ראש.

לשפוך את זה פעם בחודש חודשיים אמור לשמור על הצנרת

גם צריך לחכות לפני ואחרי.

תקני אחד ותעשי לפי מה שכתוב עליו.

ןחשוב לשתמש בכפפות

הגיוני שאם זה חומר חריף זה הורס את הצנרת.

פחות מתאים לנירוסטה 

לכל דבר שצריך להוריד

בכל מקרה אם זה מקום שלא פותחים בשגרה אין צורך לנקות שם וגם לא לבדוק

זה לא בהגדרה של 'ידו מגעת'

(כל מה שצריך להבריג כדי לנקות עונה להגדרה הזו)

אינסטלטור נוזלי קוראים לזה

לחלופין להחליף סיפון לא עולה יקר

אני מרתיחה קומקום.

עד שהמים רותחים שופכת סודה לשתייה בנדיבות, מעל שופכת הרבה חומץ, ומעל הכל את המים הרותחים.

ואח''כ סוגרת את הפקק של הכיור שכל האדים ישארו למטה (אצלי שני הכיורים עם אותו סיפון- אז את שני הפקקים יחד, שלא יברח האדים של הבשרי מהכיור החלבי).

זה בדרך כלל פותר את הבעיה לאיזה שבוע-שבועיים, עד שאני מספיקה לקנות 'אינסטלטור' (תכשיר נוזלי שופכים פנימה ופותר את הבעיה לבערך שנה קדימה)

שתראי ותרגישי ניסים גלויים!

כל כך לא פשוט.

מתפללת בשבילך...

בעז"ה שתראו ישועות בקרוב!

אם תרצי לתת שם לתפילה בפרטי - מוזמנת בשמחה. אם מתאים לך...

מתפללת בעבורכם לחירות אמיתית מכל המיצרים❤️

שתזכו לראות את ידו הגדולה של הקב"ה!

שיהיו ניסים ודברים יסתדרו בדרך ומעל הטבע!

שכבר לא תרגישי חנוקה ♡♡♡

הקטנה שלי אוהבת בעיקר לחם ופיתה וכמובן ממתקים🙈 לפעמים אוכלת גם פריכיות. בירקות מבושלים היא אוכלת רק תפו"א בצורת צ'יפס.

אנחנו ננסה לתת לה מהמצות, אבל אם היא לא תסכים - אז נקנה פיתות ולחמניות מקמח תפו"א (הן לא בהכשר לפסח שאנחנו אוכלים, אבל לא תהיה ברירה).

והיא תזלול הרבה במבה (מזל שאנחנו ספרדים...)

גם קניידלך יש סיכוי שהיא תאהב, אני מקווה. (היא אוהבת פלאפל וכדורי פירה)

מקווה שהילדים הבררניים של כולנו לא ירעבו🤷‍♀️

בחג עצמו אנחנו מתארחים

מקווה שיהיה שם דברים לאלתר לה

אין לי תנור של פסח...

מערבבים הכל על הגז עד לאיחוד

על נייר אפייה ליצור עיגולים ללחמניות

ולאפות על 180 עד שמזהיב קצת לצערי לא זוכרת כמה זמן.. 

קשוח בלי שרויה..

אפשר פנקייקים מקמח תפוח אדמה 

כשאני רוצה שתאכל בשרי אני מערבבת לה טוב באורז או בקוסקוס וגם אז לפעמים היא מסננת את זה

אבל הם בסוף מסתדרים!!

אגב,

אפשר להשרות חתיכות קטנות של מצה במים כמה דק' ואז לסנן ולהכין עם זה מצה ברייט עם קצת חלב, זה מרקמית מאוד מזכיר פתיתים.

גם קניידלך זה אחלה. 

קינואה אתם אוכלים?

במקרה שממש לא מוצאת הייתי מתייעצת עם רב אם אפשר להקדיש סיר לבישולים שלה ולהכין לה פסטה קטניות ואורז..

עד גיל שנתיים בוודאי התירו לי לתת קטניות

אפשר גם מקמח מצה וגם מקמח תפוחי אדמה

מצה מפוררת עם חלב וסוכר או שוקו אחרי כמה זמן קצת מתרכך

מצה טוסט במחבת

אני מכינה אותו מראש לעניין, ברמה ששאלתי אותו "אתה זוכר מה זה ליל הסדר?" והוא ענה: "כן, החג שאין בו פסטה." 😂

לא שאני חושבת שההכנב הזו תעזור...

מקרה דומה - ילד שלא אוכל וממש בורר.

כן אמרו להכין בסיר נפרד ולא בסיר שישמש גם אותנו.

אפשר גם מצב מטוגנת, קציצות ירקות פירה

זה בערך מה שמתכננת להכין כל יום כל היום 

אבל אנחנו קונים הרבה חטיפים לפסח.

ביסלי, וופלים, ציפס. זה בלי קטניות ומשביע במידה מסוימת. 

עזרתן לי ממש!

מקווה שבאמת ילך בקלות

מקסימום ניקח מהשכנים הספרדים באמת אורז בשבילה

אולי תצאו ביחד לקנות?

יכול לעזור? 

מותק!! חיבוק גדול גדול גדול!!!!

ואם זה בסדר להוסיף..

נשמע שמשהו בתקשורת שלכם חסר..

ושהקשר בכלל מאוד מבקש ודורש תחזוק, טיפול 10,000...

וטיפול זוגי יכול להיות ממש מתנה ענקית והקפצה מטורפת לקשר!

או השקעה אחרת אם את מעדיפה..

אבל להבין שיש כאן ששר שנשמע היה נורא חזק וקיבלתי ממנו הרבה ועכשיו דורש השקעה כדי לחזור למה שהיה ואפילו עלות עוד למעלה...

באופן אישי יכולה להמליץ לך מניסיון על @נגמרו לי השמות  שמאוד קיבלנו ממנה הרבה !!

בהצלחה גדולה יקרה!!

ואם יורשה לי - ברגע שהצהרת שקנית לעצמך, אולי הוא הבין שזה מיותר כי סגרת לו פינה?

מבינה ממש את הצורך הבסיסי הזה בהרגשה של יחס וזאת מוערכת

לדעתי זה יושב על עוד דברים וזה רק טריגר שמפוצץ הכל, אז מעודדת אותך לצלול פנימה לכאב ולטפל במוגלה

וגם,עוד לא מאוחר. חנויות התכשיטים יהיו פתוחות היום וגם מחר. תגידי לו ברחל ביתך הקטנה - בעלי אני רוצה להרגיש חשובה, אני מבקשת ממך שתלך לקנות לי תכשיט לחג, אני רוצה שתשמח אותי בזה. ככה ממש. "תפילי" עליו את הציפיות שלך כדי שיוכל לספק אותן

לא עזר

כן היום הגיע עם מאפה פלצני בשבילי

לא יודעת למה כל כך לא מזיז לו לא לקנות לי תכשיט או משהו לחג או סתם מכתב לבבי שגם עליו אני קודחת לו בלי סוף

אין לי מושג מה הסיפור

אם זה ספציפית כאן בעניין של תכשיט או מכתב לקראת החג, או שזו תחושה שיש לך גם במקרים נוספים.

נשמע שאת מאוד מאוד מתוסכלת, עושה השוואה בין רמת ההקפדה שלו על מצוות לבין איך הוא משמח אותך.

השאלה היא אם זה באמת דברים ברי השוואה

את מדברת על זה שהוא מקפיד כשנוח לו (מצוות אחרות) ומחפף שלא נוח לו (לקנות לך תכשיט)

האם לקנות לך תכשיט זה מצווה או עניין זוגי של הערכה ואהבה?

האם מה שמפריע לך זה החיפוף הזה, כי את באמת חושבת שאלו מצוות שוות?

או שאת ממש זקוקה ורוצה שהוא יראה אותך ואת פשוט מרגישה שאת מתחננת לכך והוא לא עושה עם הבקשות שלך מה שאת רוצה, ואז את מרגישה שהוא עוד יותר לא רואה אותך?

את לא חייבת לענות כמובן

פשוט לי עוזר קודם כל להבין על מה הקושי

האם את באמת כועסת על עבודת ה' שלו

או שאת פגועה ומאוכזבת ממנו מבחינה זוגית

כי אלו שני קשיים נפרדים, עם דרכים שונות לפתרון

ברור שמה שמפריע לי ברגע הזה זה שלא חשוב לו לקנות לי משהו ולהעריך ולהביע אהבה

אבל בוודאי שזה גורם לי לזלזל בדברים האחרים שהוא ככ מנסה להקפיד כמו מניין ספיציפי שמרגיש מתפללים בו יותר בדבקות.

מטריף אותי וגורם לי לרצות לבעוט בהכל

לפעמים עצם הציפייה גורמת להם לאבד את זה. בעלי פעם אמר לי אחרי איזה שנה שהוא לא קנה שהוא לא ידע מה להביא לי שאני גם יאהב.. לפעמים זה גם חלק מהעניין

אבל במקומך בהחלט הייתי אומרת - תודה על המאפה, ושואלת אם זה מבחינתו במקום תכשיט ועוד פעם פותחת את זה

גברים לא בהכרח מבינים את החשיבות והערך הרגשי של הדבר הזה. חבל להיכנס לערב חג עם מועקה כזו. הייתי אומרת שוב, אבל זה מאוד תלוי בדינמיקה ביניכם. יש כאלה שזה ימאיס עליהם ויבאס אותם

עבר עריכה על ידי הריון ולידה בתאריך י"ג בניסן תשפ"ו 13:50

באמת תוהה מה מניע אותו ככה לא לרצות לקנות

חושבת שאולי זה באמת ממאיס אותו על זה 

אבל מה אני אעשה? אני מבהירה ואז מרגישה שאולי אם אזכיר לו עוד אז זה יקרה

ברור שאני רוצה את זה נטו בשביל להרגיש אהובה ומוערכת (ומגיע לי הכי בעולם!!!!!) 

וכבר הסברתי לו שגם תכשיט בהכל בדולר יעשה לי את זה אם צריך והעיקר המחשבה 

ולא יודעת אם הוא לא מכיר בערך של זה

הרי בהתחלה הוא ממש היה קונה ומשקיע מעצמו 

הכאב שלך ממש זועק.

אני כן באה להציג זווית שונה, מה שמתאים לך תקחי.

אני מבינה אותך, בגלל שגם בעלי כזה. אף פעם לא קונה לי מתנות. ממש אף פעם.

האם עדיין זה מבאס אותי? בהחלט. אבל היום לא ברמה כמו שאת מתארת, ולא גורם להגיע לחג במתח.

אני הבנתי שאצלו זה לא " מה כואב לך לקנות לי" אלא יושב על אמונות מגבילות אחרות.

למשל " בטוח אם אני אקנה את לא תאהבי" ( למרות שמליון פעם אמרתי לו שזה לא נכון והוא אפילו לא ניסה).

או למשל הוא בן אדם של " על הדרך" ולקנות מתנה זה משהו שדורש קצת יותר.

זה לא הופך את זה ללא מעצבן, אבל כן אני יודעת שהשורש הוא לא חוסר אהבה.

ולי נשמע, שעם כמה שזה מעצבן וכואב, מה שנשאר לך זה לשחרר. לא בהכרח זה יגרום לו לקנות. אבל זה ייתן לך יותר שקט נפשי ופחות מתח ערב חג.

ותשקיעי בעצמך. מגיע לך משהו ביותר מ20₪.

זה לא מחליף את התחושה של האהבה מהבעל, זה נותן מענה לצורך להתחדש.

ומוסיפה עוד משהו. נשמע שיש לך התניה של מתנה= אהבה. (ע"ע שפות האהבה וכו' אבל אם את מכירה) את רוצה שהוא יראה לך אהבה דווקא בדרך הזו.

אני מציעה לנסות לרדת לצורך העניין, לרצון להרגיש אהובה, מוערכת ולא להשאר ברמת המתנה כי זה מאוד מגביל.

בהצלחה אהובה, בע"ה שיהיה לך החג הכי טוב בעולם!

מרגישה שאצלנו זה שונה כי הוא כן היה קונה לי כמה שנים

לא היה מפספס הזדמנות לקנות וגם אם סתם היה עובר במקום כלשהו ורואה היה עוצר לקנות לי גם סתם בלי סיבה.

אולי אם הייתי מרגישה שהוא מבטא את האהבה בעוד דרכים מספקות הייתי רגועה יותר אבל עכשיו כשזה חלק ממהות החג והוא מודע לזה לחלוטין, וגם יודע כמה שזה חשוב לי,  , זה מתסכל אותי יותר. כאילו אם הוא לא היה טיפוס של מתנות היה לי הרבה יותר קל לשחרר ולהסתפק במה שיכולה לקנות לעצמי

לפעמים אפילו בוכה מהתרגשות כשזה היה מצורף למכתב.

מה השתנה? לא יודעת.

אולי הוא פחות מרוצה ממני ופחות מסופק בעצמו בחיים. אבל זה עדיין לא סיבה לוותר על זה כשהוא מודע לצער הגדול שזה מביא לי. 

התגובות שלו נורמליות, לא אפאאי, מגיב כמו שהוא בדכ?

אם כן אני חושבת שזה מסםיק.

לא בטוח שהיא תשלח אחרי ככ הרבה שעות, תלוי רופאה אני חושבת.

ועכשיו הוא נרדם

מותר לישון אחרי שנפל?

אוף אני לא מאמינה שזה קרה לי

מכיוון שכנראה זה קרה מזמן נשמע לי הגיוני שזה בסדר שירדם. מצד שני אני לא רופאה..

מבינה אותך, העייפות הזאת בלתי בלתי נסבלת...

במצב דומה לשלך הצמדתי את המיטה שלי לקיר כדי שזה לא יקרה, ופעם אחת כשהשתמשתי במתחברת ולא יכלתי, שמתי אחרי המתחברת שידה קטנה כמעט בגובה המיטה עם מזרן קטן עליה שאם יתגלגל לא יפול חזק אלא יפול לשם

כנראה שעכשיו הלול גם בלם את הנפילה

הלול צמוד למיטה שלי וכשהוא נפל הלול התרחק מהמיטה

ותבדקי אם יש אפשרות לנעול את הרגליים של הלול או להצמיד לקיר בין המיטה שלך לקיר כדי שלא יהיה ללול לאן לזוז. אפשר גם מתחברת ואז הוא יתגלגל פנימה אליה

ואולי נפל לפני שבכה ולא מיד בכה?

אןף

אני מכניסה את עצמי לסרטים, אני אלופה בזה

כנראה לא שם קיבל מכה

אני מתלבטת אם ללכת לרופא או להתקשר

ותוהה לעצמי אם יש סיכוי שתגיד משהו אחר חוץ מללכת למיון

כי אני נמצאת המון בבתי חולים עם אחד מילדי

שומעת המון דברים

אבל כדאי שרופא יראה אותו, כנראה שהכל בסדר! מלא ילדים נופלים מהמיטה

וזה מלחיץ אבל ברוב הפעמים הכל בסדר

אז אולי אני הצד הלא נחמד עכשיו

לגבי אישונים מורחבים- קחי פנס של פלאפון ותכווני לעין אם את רואה שהאישון מתקטן לגודל קטנטנן זה סימן מעולה 

לק"י

רגיל. לרופא יש פנס אחר.

@פה לקצת קרה לנו גם פעם באמצע הלילה עם תינוקת בת כמה חודשים.

נסענו למיון, ושם בדקו ושחררו עם סימני אזהרה למה לשים לב. עכשיו בבוקר אפשר ללכת לרופא.

בגדול, הסכנה היא מנפילה מגובה של פי 2 או 3 מהגובה של התינוק.

וחיבוק, זה באמת מלחיץ.

היא לא שלחה למיון. שאלה כמה שאלות לגבי ההתנהגות שלו, ואמרה שאם אני לא רואה משהו חריג אז אפשר להישאר בבית.

אותי זה מרגיע להתייעץ עם גורם רפואי...

וחיבוק, זה בטח היה ממש מלחיץ❤️

עכשיו חזרנו מהרופאה, היא אמרה שב"ה הכל נראה בסדר ורק להמשיך לעקוב.

ואני מנסה לחשוב מה אני עושה שפעם הבאה זה לא יקרה וגם אם חלילה ארדם הוא לא יפול.

המיטה שלי צמודה לקיר ומהצד השני הלול של התינוק.

אני לא אניק בלי להישען כי זה גם מסוכן, אז במקום להשען על הקיר אשען על הלול.

או שלא הבנתי נכון?

לק"י

את יודעת להניק בשכיבה?

אני מניקה בשכיבה, והתינוק ישן בין הקיר לביני. אבל אנחנו ישנים ביחד.

בישיבה הייתי נרדמת...

(כם בשכיבה אני נרדמת אבל התינוק לא יכול ליפול)

עשיתי את זה עם הגדולים אבל זה גורם שכל הלילה הם ינקו כי כל פעם היינו נרדמים

אבל באמת רעיון לנסות איתו, שכחתי מזה

מעדיפה להניק כל הלילה מאשר שיפול שוב

שאם הוא יפול שוב זה יהיה למקום רך

התמונה שלו זרוק על הרצפה לא יוצאת לי מהראש

תודה לה' שזה עבר בשלום!

יש טיפים להנקה בשכיבה כדי שלא נרדם לפני שמסיים לאכול?

או שאצל כולן זה ככה? כשאני מניקה בשכיבה מרגיש לי שאני מניקה כל הלילה כי הוא נרדם כשמתנתק ואז מתעורר אחרי כמה זמן להמשיך ככה כל הלילה.