בעיקר לזה שאת לא רגילה לשקט וללבד..

ואי זה ממש ממש חסר לי מאז החתונה/הלידה

תקשיבי,

לגבי מניעה אני מנעתי נראלי 8 חודשים אחרי הלידה (והתחלתי רק 4 חודשים אחרי ככה שסהכ זה היה רק 4) ועברתי עם זה הרבה תלאות ובלבולים.. בכלל לא היה לי פשוט לעשות את זה . אצלי זה נטו היה לחזק תגוף והנפש טיפה לאזן.. קיצר מה אני באה להגיד? שכיף תחשבי על זה עם עצמך בנחת

אני התקשרתי לקו יעוץ האנונימי של מכון פועה וזה ממש עזר לי להבין את המחשבות של עצמי

גם הרב של בעלי ממש הרגיע אותנו ועזר לנו.

בעז"ה בתוך זה גם תמצאי את עצמך. תתחילי משם. בהצלחה ענקית!!

החלטנו שנמנע עכשיו לתקופה מסויימת שבה כבר קיבלנו היתר מרב ואז לפני שנשאל שוב נחשוב על זה ביחד ונתייעץ עם מישהו/מישהי שסומכים עליה ואז נחליט מה הלאה.

הקושי הכי גדול שלי זה שאני מונעת את השפע הזה בעצמי בצורה אקטיבית, לא אכפת לי להניק כדי למנוע.

בעיניי זה אחרת לגמרי מלקחת כדור כדי למנוע.

בחג את יכולה להרשות לעצמך קצת יותר להתפנק

לישון קצת מאוחר בגלל ספר.. ככה נראה לי

אנחנו גם מאוד מסודרים עם השעות שינה, ומקפידים על כך ביום יום

אבל בחג תמיד מרפה וזה הכיף...

ולגבי המניעה-

את יכולה להתייעץ עם דמות תורנית

וגם אפשר ללכת לייעוץ אישי/פסיכולוגי

זה לפעמים מאוד עושה סדר בראש ובלב

היתה לי תקופה שהייתי מאוד בהתלבטות לגבי תעסוקה ועבודה

הלכתי כמה פגישות לאישה חכמה שהיא גם פסיכולוגית, ביחד הצלחנו להגיע לאיזה מסקנה וזה היה לי ממש טוב, כי עברתי תהליך להחלטה והייתי שלימה עם עצמי.

אז אני חושבת שגם בעניין המניעה וילדים זה יכול לעזור.

אבל סתם מסקרנות אני שואלת

את לא מרגישה שיש לך פה כמה סתירות ברצונות שלך?

מצד אחד קשה לך האינטנסיביות של הקטנטנים. מצד שני באלך תינוק. מצד שלישי, חשבת הלאה איך זה כשהם יגדלו? והצרכים שלהם יגדלו? זה לא נהיה יותר קל. אלו קשיים מסוג אחר. פחות הקטע של הטיפול בהם

אבל לפעמים ההתנהגות שלהם סוחטת את הנפש. וצריך סבלנות. ולפעמים לקחת את הילד לכל מיני טיפולים מקדמים..

החיים הם לא רק המתיקות של ה3 חודשים הראשונים שהם עדיין מתנהגים כמו עובר 😉

סליחה אם זה לא מה שרצית לשמוע . פשוט ככה הראש שלי עובד בנושא הזה..

ברור שיש פה סתירות ברצונות, זה בדיוק הקושי.

לא פשוט לי בכלל למנוע, קשה לי מאוד עם הפעולה האקטיבית מצידי.

זה שקשה לי האינטנסיביות לא אומר שאני מתחרטת על זה או שהייתי רוצה שמשהו יהיה אחרת, כן? לרגע לא מתחרטת. מותר שיהיה לי קשה אפילו שזה לגמרי מרצון.

וזה נהיה קל יותר מבחינה אחת ונהיה קשה יותר מבחינה אחרת. אלה החיים. אם הייתי נותנת לחששות ממה יהיה בעתיד לנהל אותי כנראה שהייתי מסתפקת בילד אחד אבל אני סומכת על הקב"ה שיהיה איתנו ושאנחנו נעשה את המקסימום השתדלות שלנו והוא ישלים את חלקו.

ולגבי המתיקות, גם בן השלוש שלנו מתוק בדרכו. המתיקות לא עוברת, היא משתכללת. 🥰

הטיפול וההשקעה הנדרשת רק גוברים עם הזמן.

וזה בסדר להחליט ולהגיד שאת סומכת שתסתדרי עם זה ושה' יתן לך כוחות ותצליחי בזה.

ויש להחלטות האלו מחירים. לכל כיוון שלא יהיה.

רק צריכים להיות מודעים לזה.

כשאני מונעת, זה לא מפחד על העתיד.

אני פשוט בוחרת לאן אני מכניסה את עצמי. וזה גם בחירה מאוד מוגבלת כי אנחנו לא יודעים מה יהיה בעתיד

ויש הורים עם שני ילדים שקשה להם מאוד

ויש הורים עם 8 שהכל זורם להם קלי קלות..

אבל נראה לי שהיא מודעת לקשיים, ובכל זאת עשתה את הבחירה שחושבת שנכון לה 

וזה לא סותר שלא יהיו קשיים, ויהיה אפשר לפרוק מידי פעם

אני בלי קשר בחיים מוצאת את עצמי לפעמים צריכה לפרוק חוויות חיוביות, שעם כל הטוב שבהן עדיין הוציאו ממני כוחות נפשיים...

(שוב, לא רוצה לדבר בשמה, אבל רציתי להעביר את הרעיון שמותר לפרוק על בחירות שאנחנו בחרנו והכנסנו את עצמנו אליהם)

היא כותבת על זה שקשה לה עם המניעה ומנגד קשה לה לקבל החלטה לא למנוע.

אז סה״כ אני מאירה לה את הצד הזה של

למה לפעמים נשים כמוני למשל, מונעות הריון.

ואני לא אחת עם ילד וכלב.  אני מודעת למה אני מכניסה את עצמי. יש לי כבר כמה וכמה ילדים ב"ה ועוד אחד בדרך.

חייבת להגיד שהתגובה שלך היתה קצת פוגעת. קשה לי אפילו להגדיר בדיוק למה.

אולי הרגשה כאילו יש אנשים מאוד מיוחדים שמסתובבים בינינו שבוחרים בחירות קשות מורכבות ואני לעומתם, בוחרת לברוח מהם.

פשוט בהודעות שלך זה היה נשמע כאילו אני חסרת אחריות ולא מודעת לתוצאות של המעשים שלי. לי זה היה נשמע קצת ביקורת על הבחירות שלי.

ולא נפגעתי, היה ברור לי שהכוונה טובה ❤️

סליחה שפגעתי!

ממש לא תפסתי אותך כאחת עם ילד וכלב, באמת מעריכה אותך מקריאה בפורום (למרות שממש אין לי משהו נגד מי שרוצה רק ילד אחד)

לצורך העניין, אני ממש תופסת את עצמי כמיוחדת שבוחרת דברים קשים ומורכבים - למרות שאני מונעת עכשיו

פשוט לכל אחד יש את החיים שלו ואת הבחירות שלו... ואני מכבדת כל בחירה (בכללי, בלי שום גאווה או משהו, שיפוטיות היא לא אחת התכונות שלי)

שוב סליחה שיצא ככה...♥︎

ויש בינהם עוד אח ואחות

ההורות באמת מלמדת אותנו להסתגל לדברים חדשים ולסגל לנו הרגלים חדשים.

בקשר לקריאה - גם אני הייתי ככה כנערה. בערך כל יומיים מתחילה ספר חדש. (וגם הבת שלי כמוני, אף שהיא נערה עסוקה יותר ממה שאני הייתי). ועם הנישואין והילדים התדירות ירדה בהרבה, גם כי פחות יש זמן (ובימי חול אם יש לי פנאי מעדיפה להשקיע בעבןדה ובכתיבה שלי עצמי) וגם כי יש לי פחות ריכוז (מושפע כם מההיריונוצ ומטרדות החיים).

אבל אז מה - אני עדיין קונה ספרים או שואלת מהספרייה. אם מהספרייה - לוקחת רק אחד בכל פעם ואת השאר משאירה לילדים, כי יודעת שייקח לי זמן לגמור. אם קונה - אז יודעת שזה יספיק לי לזמן ארוך מאוד... (עכשיו למשל פינקתי את עצמי בשלושה ספרים חדשים, ועוד לא הגעתי אליהם בכלל, כי אני באמצע ספר שכבר היה לי בבית וגם לקחתי ספר מהספרייה. אז מה, אני אקרא אותם מתישהו, בקצב הנוכחי שלי, ואולי ככה אפילו איהנה יותר מהקריאה ויהיה לי זמן לעכל את התובנות בעקבותיה.)

אז קצב החיים כאמא הוא באמת אחר - מצד אחד תזזיתי ומהיר ואין דקה לנשום, מצד שני הדברים העמוקים (כמו קריאת ספרים ומחשבות על החיים) מתרחשים בקצב איטי יותר, כזה שנותן זמן למחשבה ולהעמקה ולבירור עצמי.

אני מזדהה איתך גם בקשר למחשבות על הפסקה ועל זה שלא יהיה תינוק, אף שאצלי ההפרשים גדולים יותר. (בדרך כלל המחשבות האלה מגיעות לי כשהתינוק האחרון בגיל שנה וחצי-שנתיים) וזה בסדר להיות במחשבות האלה, ולא צריך לברוח מהן בכל הכוח. וזה בסדר שגם עם ההחלטה המושכלת מגיעות מחשבות חרטה. זה לא אומר שהן ישנו את ההחלטה, אבל זה אומר שאת אישה בעלת לב ורגש, וגם לרגש מותר להיות נוכח בחיים, בלי לכעוס עליו.

מאחלת לך שתמצאי את השביל הנכון לך בתוך קצב החיים השונה הזה של השנים האחרונות ♥️

הבעיה שלי היא עם ספרים שאני חוששת שלא אעשה כלום עד שאסיים את הספר. אני לא יודעת להניח ספר בצד עד שיהיה לי שוב זמן לקרוא. אבל אולי גדלתי ;)

צריכה לנסות אבל מפחדת מעצמי 🙈
 

ותודה על זה!

הלוואי שאצליח לתת לרגשות האלה מקום בלי לנהל אותי.

בינתיים בעלי זה שדואג שלא אתן לזה לנהל אותי ומקווה שנתמיד בזה.

ואגב לפותחת-

אני מזדהה הרבה עם מה שכתבת

מסינה גם את הרצון והקושי שמשמשים בערבוביה..

וכמה נק מנסיוני כאמא לצפופים-

מה שתיארת על האין זמן לעצמך הוא בעיני שורש הבעיה

אני הבנתי רק עם השנים שזה הדבר הכי הכרחי וחשוב לי בשביל לצלוח את המשימה הזאת של האמהות באופן חיובי

המינון הוא לא כמו של רווקה

אבל חייבת את זה לעצמי

אם זה בבוקר -לפנות חלק מהזמן לעצמי

לשבת עם הקפה ,ספר לימוד ספר קריאה מחברת ומוסחקה

ממש עושה לי כיף ומשמעותי הנחת הזאת

הזמן הלא משימתי שבו מותר לי סתם לשבת ולהיות עם עצמי..ולא רק בתפקיד

אם היתי אוהבת אומנות או נגינה זה גם היה חלק

או יוגה או ספורט או מחול

אפילו חצי שעה כזאת באופן קבוע לפחות פעם או פעמיים בשבוע

לא לחכות להיות חנוקות וכבויות

רפואת מנע

לתקשר עם עצמי כל הזמן

לשים לב מה אני זקוקה

מה ישמח אותי

מה חסר לי

ותקופה ארוכה באמת לא קראתי

אבל לנשים כמונו, קריאה היא פשוט צורך נפשי.

ושמתי לב שהצורך בהפוגה לא נעלם אם אני לא קוראת, אלא מומר בשהייה מרובה בטלפון וחוסר סבלנות.

לכן חזרתי כן לקרוא שוב

אני משתדלת לא להיסחף, וזה הרבה יותר קל מבעבר.

פעם לא הייתי מצליחה לעצור עד שסיימתי, היום כן. למרות זאת יש פעמים שאני כן נסחפת, וחשוב לקבל גם את זה

אנחנו לא מושלמות, זה בסדר

והכי חשוב, שמתי לב זאחרי שעה קריאה אני הרבה יותר מלאת אנרגיות וסבלנות לילדים

אין להשוות את זה בכלל עם שהייה בטלפון

ואני עדיין די ככה האמת

לא מעודדת 😅

בתחילת הספר עוד אפשר להזיז אותי ממנו אבל ככל שאני מתקרבת לסוף זה נהיה בלתי אפשרי

גם הנפש שלך צריכה פינוק..

מתישהו ספר נגמר, וכמות השעות שלוקח לקרוא אותו היא מוגבלת. זה גם לא שבאמת לא תעשי כלום, בסוף הקטנים צריכים תשומת לב והיכולת לקרוא מוגבלת. מקסימום שבוע אחד תתני לעצמך לעשות קצת פחות ולקרוא קצת יותר, נשמע שיכול לשמח אותך ממש.

מה יקרה אם לא תעשי את כל ה"דברים החשובים" למשך יומיים? לדעתי מותר פעם פעם ב... לחרוג קצת.

למה שלא תהני מספר טוב? הכי מגיע לך! ואני עשיתי את זה לאחרונה, כיף חיים!

( רק מסייגת שלא לוקחת אחריות על התוצאות 🫣)

עושה חשק להכיר אותך במציאות.

תלמדי אותי לאמץ הסתכלות כמו שלך

סליחה שלא קשור 

גם הצורך בשקט ובחופש פעולה היה מתעורר שוב ושוב כשהיה לי תינוק קטן, אח״כ כשהיו לי גם גדולים, למדתי שזה זמני.

במיוחד על הקטע שממש רוצה עוד אחד אבל שכלית מבינה שעכשיו צריך טיפה לנוח ולהתחזק

זה ממש קשה המלחמה הזו

ההתמכרות לילדים מתעצמת עם הזמן

זה יתן לך אויר כלשהו

הריון זה גם כוחות ומאמץ ומצב שונה מטבעי ובכל אופן תדעי שאני מבינה ממש אנח גם עכשיו מונעת אבל ברגש אני ממש רוצה עוד אחד וזה פעם 1 שמונעת

אני הרבה פעמים יכולה לעלות לישון מוקדם 

וגם כשאני עייפה אני פשוט מחזיקה את עצמי עירה בסון כדי להרגיש ולשמוע את השקט שלי לבדדדד

אני יכולה לישון אבל חייבת לשבת לבד, אחרת אני לא מרגישה שהיה לי קצת את הזמן לעצמי אפילו אם עליתי לישון איתה מוקדם

אל תרגישי לבד 😉

ובקשר לספרים...אם יש לי ספר חדש אין מצב שאני לא מסיימת אותו!! אני לא יודעת איך זה קורה האמת, כי אני גם עמוסה. נראה לי זה עניין של *לגנוב רגעים*. במיוחד בשבת כשאין היסחי דעת אני מצליחה. גם אם יש לי המתנה בתור/ אוטובוס לעיר אחרת אני לפעמים לוקחת ספר.

איך עשית לי חשק לספר חדש! בשבת אני קוראת כבר אותם ספרים האהובים בסיבוב שלישי חחח

באמת כדאי להתעדכן שוב!

(אני רציתי לשאול את @פה לקצת איחו ספרים היא ראתה שחשבה לקנות, אבל התאפקתי, כי כבר הגזמתי בקניית ספרים חדשים לאחרונה 🙈)

זה הכיף בספר... אני גמרתי עכשיו סדרה של כמה ספרים וכל הזמן רציתי לקרוא... אז לא קראתי על חשבון הזמן על הילדים, אבל כן בהשכבות, בלילות אחרי שהם ישנים...

חשוב לישון מוקדם אבל מצד שני חשוב שיהיה לך זמן לעצמך... אז אולי תאחרי טיפה את זמן השינה.. 

אני באמת חושבצ לפעמים שאני צריכה ללמוד לקרוא קצת קצת

וכז גם אצליח להכניס את זה וגם אם אני מוצאת ספר טוב אני אהנה ממנו לקצת יותר זמן

שאת ממש אלופה!

ובאמת השראה בשבילי

בהצלחה באיזונים(:

בעלי היה במילואים עכשו במלחמה כ5 חודשים..

והיה לי זמן רב של הקשבה פנימית.

הקשבתי למלאאא פודרסטים , שיעורים מרתקים

וקראתי דברים מעניינים.

והיה כמובן קשה עם הבדידות וזה שעשיתי הכל לבד כי הייתי מיד מיד אחרי לידה.

ועכשיו שחזרתי לעבוד  והוא בבית פתאום השבוע הרגשתי שחסר לי זמן שקט לעצמי.

אני באינטנסיביות של עשיה ונוכחות מסביבי נון סטופ

וממש הרגשתי שמגעגעת לזמן שקט לעצמי

לקריאה או האזנה.

אז הרבה פעמים כשהתנוקת מתעוררת לפנות בוקר לינוק אני תופסת לי זמן של קריאה שקט בפייסבוק  , בספרים או בפורום

כי זמן הטענה

ואני ישנה ממש קצת מאזור 01 עד 7.

ולגבי מניעה זה אחד מנושאי החיים שמלווים אותנו 20 שנה...

ממש מחזקת את ההחלטה שאם החלטת זה היה נכון ולא להיתפתות לדוש בזה יותר מידי.

לפי מה שכתבת יש לך 4 ילדים צפופים ממש

זה לא העיניין רק ללדת אותם זה נשמות מיוחדות שדורשות השקעה רבה בפיתוח ובקידום שלהם.

וככל שיגדלו המשפט ילדים קטנים צרות קטנות וילדים גדולים צרות גדולות הוא ממש ממש נכון.

לנו יש כמה מתבגרים לצד כמה צעירים וזה אתגר

עכשיו בחג כשעשינו קניות עצומות לקראת החג

קראנו לזה מפעל חיים

!!!

שתראי ותרגישי ניסים גלויים!

כל כך לא פשוט.

מתפללת בשבילך...

בעז"ה שתראו ישועות בקרוב!

אם תרצי לתת שם לתפילה בפרטי - מוזמנת בשמחה. אם מתאים לך...

מתפללת בעבורכם לחירות אמיתית מכל המיצרים❤️

שתזכו לראות את ידו הגדולה של הקב"ה!

שיהיו ניסים ודברים יסתדרו בדרך ומעל הטבע!

שכבר לא תרגישי חנוקה ♡♡♡

אפשר לעצב את השולחן בצורה מיוחדת, לקנות מפיות יפות מעוצבות לחג, להכין חידון או משחק למהלך הסדר, לבקש מכל אחד להכין משהו קטן.

לא יודעת מה יש לכם ברגיל/ בשגרה ומה היכולת הכלכלית, אז מציעה כל מיני דברים והלוואי ותמצאי פה משהו שיתאים לך.

•לערוך שולחן מראש, מוקדם

•אפשר להרגיש מיוחד ומרגש בפריט לבוש חדש או מיוחד. יכול להיות תכשיט פשוט ב20₪ שרק נותן גיוון...

•אפשר להוסיף פרחים יפים לשולחן החג

•להתחדש בכלי או אביזר, יפים ומיוחדים: מפה/ ראנר/ מפיות/ כוסות/ צלחות/ מגש למצות/ מרכז שולחן כלשהו, אפילו פלייסמנט או אגרטל לפרחים יפים...

אפילו להתחדש במשהו לבית, לא לשולחן דווקא. וילון, תמונה, מדף, וכו'.

•כריות להסבה בכל כיסא בשולחן עם ציפית לבנה חגיגית.

•אוכל מיוחד שאין בד"כ.

•משחקים תוך כדי הסדר. אם את בקטע של כאלו אולי יוכלו לעזור לך בזה פה...

•חידון. חידות בציורים...

כרגע

במצב של החודש האחרון, שיש עומס של החיים בצורה די קיצונית, הכל ביחד

פלוס זה שאני אדם רגיש

מוציא ממני משהו מאוד דומה למה שאת מתארת

משהו כמו הקש ששבר את גב הגמל רק בצורה יומיומית

דברים קטנים שמהם נשברים אבל בגלל שהעומס הכללי הוא ענק

אני אסביר

בתור אדם רגיש מאוד,  כל דבר שסביבי הולך איתי.

בקשת העזרה של השכן

הילד שחורק עם הכסא

אם אני צריכה לגעת בדברים שאני לא מסוגלת לגעת בהם או להרגיש את המגע שלהם 

כמות העומס שעלי מורגשת והולכת איתי

ואז כל דבר קטן, יכול להיות הצעקת 'די אני כבר לא יכולה יותר'

וזה יכול לבוא לידי ביטוי ב'איזה טפט גרוע' וב 'אוף על איקס ואי זד'

לחיות כבנאדם רגיש זה דורש עבודה ולימוד

מאוד קשה להיות הבת זוג/בן זוג של אדם שקשה לו להכיל את המציאות. שמורכב לו. אני מודה...

מעריכה ממש את בעלי וגם הוא משתגע מזה לפעמים

אני יודעת שכשאני מעל המים מבחינת שינה, אוכל, זמן לעצמי, זמן זוגי- אני לא לוקחת קשה..

וגם אני גם מנסה להכיר במתנות שיש ברגישות הזאת, כמו יכולת הזדהות, הבנה עמוקה של דברים ועוד

זה מה שיש לי לכתוב

ממש כל הכבוד לך, אני באמת מעריכה את הצד השני של אנשים כמונו

ובתור אני מנסה ללמוד להקליל, להבין שהחיים מורכבים ולא הכל חייב להיות במאה אחוז דיוק

זה קשה (ממש)

וגם לעבוד על לבקש את הצורך שלי כדי לקבל אותו

ושלא יתבטא בעצבנות כללית כזאת כי אף אחד לא מבין מזה שיש כאן צורך שלא מולא

אבל זה הקטע

אנחנו חיים במקום בלי אזעקות כמעט

אומנם הילדים בבית ואני עובדת כרגיל אבל הוא במילואים! דווקא במילואים אצלו יותר נחת מהעבודה ( בדכ עובד מאוד קשה)

אז למה הפתיל הקצר הזה?

ובכל אופן, מה לדעתך החלק שלי בסיפור?

אני לא ככ יודעת איך להתייחס לזה..

מצד אחד צריך פה הכלה כנראה

מצד שני לא מוכנה לקבל האשמות

הצורך ללמוד מקום חדש

או ליצור קשרים חברתיים חזקים חדשים במילואים

או אדם שלא מסתדרים איתו במילואים

או הנסיעות 

או כל דבר שאת חווה כמשהו קטן ומעצבן ולאדם רגיש מאוד ולא מספיק בטוח בעצמו יכול להשפיע מאוד על מצב הרוח

החלק שלך

קודם כל לדעת ש'את' לא הסיפור פה... לא מאשימים אותך, אלא את המציאות ואת הקושי

ולשקף שזה מאוד לא נעים

אם הוא באמת אדם רגיש מאוד הוא יתנצל ויקח לתשומת ליבו

אחכ לנסות לדייק מה הצורך שלא ממומש אצלו או מה יושב עליו

אלופה ממש!

כי חיפשתי ל@טוט את השרשור על המקווה 😅 אגב לא מצאתי.. באסה.

זאת אני אל דאגה❤️

כמה הוא זכה בך!!

ואיזה כיף למשוע שגם את בו!!

כותבת בקצרה כי אני ביום מעוך אז הראש לא עובד..

יכול להיות שיש לו "פוסט טראומה " קלה מהמילואים?

זה ממש הגיוני .. ולפעמים מגיע באופן קל..

אבל בסוף השנתיים וחצי האחרונות מטורפות לגמרי...

מקווה שזה בסדר לכתוב...

בכל מקרה חיבוק ענק

ובע"ה שתהיה לכם מלא סיעתא דשמיא להיחלץ ולהתעלות מהכל!!

על פניו לא נראה לי...

מצד שני גם אם כן- אין לי ככ מה לעשות עם זה... הוא טיפוס שלא מוכן ללכת לשום טיפול, בטח אם אין טריגר מסויים שהוא מרגיש אותו... מה שאני באה לומר זה שבאן כללי הוא לא ילך לשום טיפול בלי שהוא ירגיש צורך. וגם אז זה רק כשזה יבוא לגמרי ממנו...

כרגע הוא לא מרגישככ בעיה לדעתי למרות שניסיתי קצת לשקף לו (גם בזהירות. כי איזה לא כיף זה לשמוע יותר מידי שאתה עצבני כל הזמן...)

ולא צריכה לספוג את כל זה בשקט.

אבל אם זה ממשיך נגיד אחרי החג, תמצאי זמן רגוע ותפתחי את זה איתו בצורה נעימה.

ובזכות עכבס בלוטוס גיגלתי אתמול...

וואלה באמת יש מצב!

באמת גם יש לו קטע עם רעשים קצת, ובכלל כל מיני דברים שכתובים שם.

מצד שני זה לא היה ככה חזק תמיד....

וגם. שוב מחזיר אותי לשאלה מה החלק שלי בסיפור.

בנות כותבות פה וזה עוזר.

אם יש לך עוד תובנות אשמח לשמוע❤️

לפי כמה אני טרודה/עצבנית

אבל אני לא חושבת שיש לך כ''כ איך לעזור לו, זה יותר שלו מול עצמו.

תמיד אוהבת לקרוא אותך.

לא יודעת אם מתאים, אבל פעם @אמאשוני כתבה על שפת הפה לעומת שפת הלב בהקשר של ילדים ואני משתמשת בזה המון איתם וזה עוזר להבין את הדברים שנאמרים בהקשר האמיתי שלהם.

הכוונה שיש את מה שיוצא מהפה ויש את מה שהלב מרגיש.

ילד יכול לראות חבר שלו עם משחק חדש ולהגיד לו כמה זה משחק דפוק ומשעמם כשבעצם הוא רק מרגיש קנאה והיה מאוד שמח במשחק כזה.

נשמע שבעלך לא מספיק יודע להביע במילים בדיוק מה הוא מרגיש (לא איש של מילים..), קל לו יותר להטיח בך דברים.

במקום להגיד: זלדה, אני ככ מבואס שיצא כזה מכוער ועוד עבדתי על זה ככ קשה ואיזה חבל שלא יצאתי בעצמי לקנות סוג אחר של טפט

הוא אומר לך: זאת את, את אשמה, את שוכחת, את מתעלמת ממני ומהבקשות שלי

כשלומדים לשמוע את שפת הלב מבין המילים הכל נראה אחרת.

וואו תודה זה כיף לשמוע.

אני באמת מרגישה שיש פה את שפת הלב שאת אומרת.... אבל זה גם קצת משגע אותי. כאילו יאללה... אתה בנאדם בוגר. זה מעייף אותי ככה כל הזמן.. כי כאמור התדירות ממש גברה..

וגם. מודה שיש בי צד אגןאיסט שברגע שאני מקבלת האשמות אני עוברת להגנה ולא מוכנה לשמוע את הביקורת או הקושי שלו ש"אני מתעלמת מהבקשות שלו". כשאני חושבת על זה, הוא גם באמת אמר את זה לאחרונה שאני הרבה פעמים לא מספיק עונה לו ומתעלמת. ואני בהחלט הרבה יותר משתדלת לענות אבל חשבתי על זה, וזה מגיע בעיקר כי הדרך שהוא מדבר לא נותנת מקום לצד שני (למשל- לא הספקתי לשטוף, תצטרכי להביא בייביסיטר שתשמור על הילדים ואת תשטפי. אז לא היתה פה בקשה, או שאלה מה דעתי, אלא קביעת עובדה. אז מבחינתי קצת הרגשתי שלא ראה אותי/כיבד אותי. ובכל מצב קבע עובדה אז מה יש לי לענות? תוסיפי לזה גם טון קצת עצבני.. ואז הוא אומר לי- למה את לא עונה? בקיצור.....

ברור לי שיש פה צורך בלתי ממומש שלו

וגם קושי שלי לתת מענה כי נפגעת מהדרך שהוא מביע את זה

גם אני נוטה להיות חסרת סבלנות ולהאשים לפעמים.

לא נעים לי להגיד, אבל עוזר לי שמקרקעים אותי קצת.

(היי מותק, אני מבין שלא נעים לך, אבל ממש לא נעים לי שאת מאשימה אותי ככה

או זה באמת מכוער, מתנצלת, אבל דיברנו על זה כבר, אני אשמח שלא נדבר על זה כל היום).

כן הבנתי שזה קצת נצרך...

גם אחרי סיפור הטפט אמרתי לו את זה. שהעצבים שלו לדעתי חסרי פרופורציה לאירוע שזה.

זה אומנם קצת הפסיק את הויכוח, אבל לא הרגשתי שהוא הפנים את זה באמת...

התפקיד שלך זה לדבר עלייך ומה את מרגישה עם מה שהיה ועם ההתנהגות שלו. כל עוד את מכילה ומוציאה את עצמך מהתמונה או מדברת עליו רק - זה  מפספס את הנקודה שלך פה בעצם.

ומצטרפת לנכתב פה, את זהב לא פחות♥️

סבתא שלי היתה קוראת לזה "שפת האני"....

תודה על התזכורת❤️

שאת מחליקה בחיים.

אם את אומרת שזה משהו שהשתנה נשמע כמו קלאסי קשור למילואים, מלחמה. אנשים על הקצה, עצבניים.

כן, קשוח לחיות לידם.

ואת צודקת שאת יכולה להיות מכילה אבל עד האשמה אלייך. לא לאפשר לזה לקרות. יכול לחטוף כריזה, אני אכיל... אבל להפיל את האשמה עליי ועוד בחוסר פרופורציה. לא. לא. אני לא שק חבתות.

כן יכולה להזדהות איתו שדברים קטנים יכולים לגרום לי לעצבים מוגזמים. חיבוק

בגלל שאני יותר "פלואידית"- יותר יכולה ללכת לקראת ויותר מרגישה את האחר, וגם אין לי כמעט דרישות מהזולת

אז אני יותר רגישה לתחושות של ניצול או של מרמור.

כביכול אם הזולת רוצה משהו אני חייבת להיענות לו. בלי לבדוק אם רציתי בכלל. ויש תחושה של אשמה כבדה אם לא עשיתי.

כל ציפייה של האחר מכניסה אותי קצת ללחץ.

ויכול להיות שגם בעלך לא רוצה את הטפט

או שהוא רוצה להרגיש שהוא לא חייב לשים אותו. ושהוא חופשי להגיד לך לא. ואם הוא שם מתוך כפייה (גם אם פנימית ולא מצידך)- הוא ירגיש מרמור

ויכול להיות שהןא מרגיש שאפילו הבקשות של השכנים מחייבות אותו.

ואז הוא גם אשם כלפיהם שלא עזר.

או שהוא מרגיש אשמה ונחיתות כלפיי עצמו- אחרים נרתמו בכיף ואני לא. איזה מן בן אדם אני?

בקיצור הערך העצמי לא חזק דיו כדי להרגיש שלם עם הבחירות שלי.

לאנשים כאלה הכי טוב לפעול דרך מרחב ושחרור.

והרבה מחמאות וחיזוקים שהם טובים גם אם לא עשו כמו הציפייה מהם.

ממש כל מה שכתבת. ואני מודעת לזה.

ונותנת יםם של מרחב ושחרור. כנל על החיזוקים.

יש מצב שכשזה קשור אלי אני יותר מצפה/רגילה שהוא כן עושה.. ואז כשלא זה יותר קשה לי.

אבל אני באמת משתדלת המון לתת לו את כל הכבוד לומר שמשהו לא מתאים לו. ולכבד את זה.

חושבת שבאמת יש שיפור בנושא... אבל אולי גם בגלל הוא יותר כועס בזמן האחרון? מרגיש לי שזה גם חלק מהלהביא את עצמו כמו שהוא ולא לשמור הכל בפנים ולהיות מרצה.... ובכל זאת... אני מצפה שיגיד "לא מתאים לי" בענייניות ואולי גם נדבר על זה. אבל לא לעצבים לא קשורים...

טוב  מבינה שיש דרך ולמרות שהןא מושלם הוא כנראה לא. ואולי טוב שכך.....

על הריצוי והאשמה - בעלי היה ככה (עדיין אבל הוא כן הלך לכמה מפגשים עם מישהו והוא במודעות)

אני חושבת שמאוד מאוד משמעותי פה שלא תקחי עלייך את הבלאגן הפנימי שלו, אני הרגשתי תקופה ארוכה שאסור לי להביע רגשות של תסכול לידו כי ישר אפילו אם זה בדקות הוא נכנס ללופ ממש לופ מתגונן וכמובן גם מאשים ואין איך לעצור אותו.

עד שלמדתי כן לשים לב הרבה יותר לעיתוי אם אני באמת מעוניינת בשיח שיוביל לאנשהו ולעשות הרבה הקדמות, ועדיין אם הוא יוצא מפרופורציה וזה קורה לו בהחלט הרבה יותר בתקופות לחוצות - אני אומרת לעצמי ברור את ההפרדה - ועם הזמן גם הוא למד להגיד לי אותה בעצמו שזה לא שייך אליי וזה רק הוא שלא מסוגל להכיל כלום עכשיו.

אבל זה באמת אחרי הרבה זמן של עבודה דו צדדית.

בהתחלה הוא היה כמו דובי לא לא חחח , כל בקשה שלי הוא היה בודק עם עצמו אם הוא עושה את זה כי הוא רוצה - מטריף

אבל הבנתי שזה שלב ושמחתי מזה כי עכשיו אחרי התהליך הרבה יותר כיף ונעים איתו, הוא נותן והוא חושב מה הוא רוצה לתת ולשים פה ולא כי הוא מרגיש חייב.

(אצלם בבית לאמא שלהם היה רצון מאודדדד חזק ולא היה כדאי שהיא תצא לא מרוצה )  

אני כן אומרת בזהירות שאם אני הייתי מנסה בכח להימנע לגמרי מפיצוצים -לא היינו מגיעים למודעות והקרבה של היום -פשוט הייתי מתרחקת וזהו, ותסמכי עליו שאם הוא אדם טוב לב ורגיש כמו שאת מתארת הוא יעשה את שלו ויתקדם בעז"ה .

וזה שאת נותנת את הכבוד אין טוב מזה - יכול להיות שזה בדיוק מה שמאפשר לו להרגיש סוף סוף בבית להרגיש רגשות ולעשות שינויים בעצמו שלא היו מתאפשרים קודם . 

זה עניין של ביטחון עצמי.

נדרשו לי הרבה שנים כדי להביא את עצמי לקשר. היה חי הרבה יותר קל להקשיב לבעלי ולהשתתף אתו בעולם שלו, מאשר להביא את עצמי.

גם כי לא ראיתי טעם בסתם לשתף כשהוא לא יכול לעזור לי (דברים מהעבר שלי)

וגם כי לא הייתי מספיק בטוחה שזה יעניין אותו.

היום יש לי כבר יותר ביטחון עצמי בקשר, כי גם פיתחתי יותר את העולם שלי, ואני מרגישה שיש לי עניין בתוך עצמי.

אבל פיתוח הביטחון העצמי זה מסע.

בתור בת זוג באמת להחמיא ולפרגן זה הכי חשוב. ככל שהוא יאמין שהוא חשוב לך, שאת מסתפקת בו כמו שהוא. שהוא כמו שהוא זה וואו, שהוא מספיק לך ואת אוהבת אותו-

הוא ירגיש יותר בטוח להביא את העולם שלו.

לאנשים שאין להם מספיק ביטחון עצמי ושלא עודדו אותם מהבית להגיד הכל בחופשיות, ולא שידרו להם קבלה עמוקה של מי שהם-

הנטייה הראשונית היא לברוח. לנוס.

האסטרטגיה הראשונה היא להדוף כל מתקפה על הסף.

גם אני כזאת. הודפת כל ביקורת ממני. כי המחשבה שאני פגומה בעיניו היא ממש קשה לי. זה נתפס לי כאיום על הבסיס, ולא כביקורת של מישהו שאוהב אותי מאוד, אבל בסה"כ רוצה שאתקן דברים קלים.

עם הזמן למדתי פחות לענות ויותר להקשיב. לא לפחד לשהות ברגש. לא לפחד להכיר בחסרונות שלי. להסכים לקבל אותם, ואותי כמו שאני.

הדיפת הביקורת היא מאוד מתסכלת עבורך, אני לגמרי מבינה, אבל זה נטו ממצוקה שלו. הוא כ"כ רוצה להיות מושלם עבורך, ורוצה להאמין שהוא יכול להיות מושלם עבורך.

בעיניו, אם הוא לא מושלם, אולי את תחפשי מישהו יותר מושלם ממנו... (שזה כמובן קשקוש, אבל ככה מדבר מוחצשל אדם כזה)

כתבו פה על אדם רגיש מאוד.

בתור אחת כזו - אני לא חושבת שזה הדבר היחיד שמציק לו. כלומר, יכול להיות שהוא אדם רגיש מאוד, אבל על זה התלבש משהו נוסף שמעצים הכול. (מצטרפת לרעיון שאולי זה קשור למילואים. זה בהחלט משהו שיכול להציף אנשים רגישים...)

כתבת שהוא לא יהיה מוכן ללכת לטיפול. אולי ביחד איתך הוא כן יהיה מוכן? ואם לא - אז אולי ללכת בעצמך לטיפול שיעזור לך בהתמודדויות איתו?

הרבה הצלחה, אישה יקרה❤️

לתחזוקה ולטיפול

פותחי סתימות וחומרים לתחזוק

יש בסופר

זה לא מוריד הכל אבל גורם לזה שלא יהיו סתימות (חומר חריף מאוד)

יש בנוזל ויש באבקה ששמים עליה מים

הדברים הגדןלים לרוב נשארים בסיפון אפשר לפתוח אותו ולנקות.

השאר נשטף לצנרת ושם הבעיה של הסתימות, אז כמן שעכבר בלוטוס אמרה, כדאי להשתמש בסודה קאוסטית. אנחנו משתמשים בנוזל מוכן שנקרא אינסטלטור נוזלי, זה קיים בסופר. אפשר גם להשתמש באבקה אבל צריך לערר עם מים ורק אז לשפוך פנימה, יותר התעסקות. וזה חומר ממש מסוכן עם הוראות שימוש שצריך להקפיד (גם הנוזל וגם האבקה) אז אני אישית מעדיפה פשוט להשתמש בנוזל. פחות כאב ראש.

לשפוך את זה פעם בחודש חודשיים אמור לשמור על הצנרת

גם צריך לחכות לפני ואחרי.

תקני אחד ותעשי לפי מה שכתוב עליו.

ןחשוב לשתמש בכפפות

הגיוני שאם זה חומר חריף זה הורס את הצנרת.

פחות מתאים לנירוסטה 

לכל דבר שצריך להוריד

בכל מקרה אם זה מקום שלא פותחים בשגרה אין צורך לנקות שם וגם לא לבדוק

זה לא בהגדרה של 'ידו מגעת'

(כל מה שצריך להבריג כדי לנקות עונה להגדרה הזו)

אינסטלטור נוזלי קוראים לזה

לחלופין להחליף סיפון לא עולה יקר

אני מרתיחה קומקום.

עד שהמים רותחים שופכת סודה לשתייה בנדיבות, מעל שופכת הרבה חומץ, ומעל הכל את המים הרותחים.

ואח''כ סוגרת את הפקק של הכיור שכל האדים ישארו למטה (אצלי שני הכיורים עם אותו סיפון- אז את שני הפקקים יחד, שלא יברח האדים של הבשרי מהכיור החלבי).

זה בדרך כלל פותר את הבעיה לאיזה שבוע-שבועיים, עד שאני מספיקה לקנות 'אינסטלטור' (תכשיר נוזלי שופכים פנימה ופותר את הבעיה לבערך שנה קדימה)

מה לגבי ל את עם בעלך לתפילה והוא יקח את הילדים לגינה ואת תלכי לטבול ותחזרי זריז?

סקרנת עם הניסים.

בעלי אמור להתפלל יחד עם המארחים אז יהיה חשוד אם לא יבוא איתם לתפילה, הקטנה שלי תפטפט בלי הפסקה בביכ, אז לא שייך להכניס אותה.

מספיקים לחזור מהמקווה לפני שהתפילה מסתיימת? אם לא זה ממש פדיחה שאגרום לסעודה להתעכב

כנראה כתבתי מאנונימי

אצלי מה שהיה בסוף זה שסיפרתי לחברה שגרה שם באיזור והיתה באותה שבת על המקווה

קבעתי להפגש איתה כאילו סתם עם הילדים והכל

היא שמרה לי על הילדים בגינה קרובה ואני טבלתי..

בעקרון אם את מנוסה בטבילות ליל שבת את יודעת שזה די זריז ומוקדם.. אם תגיעי מספיק מוקדם ואם לא יהיה עומס חריג את אמורה לחזור בזמן

אגב אני טיפה התעכבתי כי היה עומס במקווה והוא גם היה ממש רחוק מהמארחים אבל זה התקבל טוב כי "היה ככ כיף עם החברה שלא שמנו לב לשעון..."

וניסים מעל הטבע..

כבר מאוחר אין חי כח לפרט אבל זה היה משהו לא נורמלי

אפילו בעלי לא האמין שדברים כאלה קורים

ואם נוסעים ויהי מה, אז לצאת כולם ביחד לתפילה עם הילדים, אחרי קבלת שבת (בחוהמ נראה לי מקוצרת) בעלך לוקח ממך את הילדים לטיול ואת הולכת למקווה. הוא משלים את התפילה בחדר ביחידות...