רועה נאמן שלחני לתור אחר הקדושה, להכיר מחוזות הטהרה.
בבוקר בבוקר השכמתי, כזריז אחר המצוה.
טרם יצא איש לפעלו הקדמתי אל ארץ טובה, מבורכה בעינות ותהומות.
השתאיתי מיפי ענביה, התפעלתי ממיטב מחמדיה.
בעוד אני שומע את הרריה מצפים לבניה, את עיר הקודש קוראת לבוניה,
נתנפצו גלי ים הטהרה מימיני, וקול רעם צעדי ענק, החלו באים באזני.
נפילים הנוהגים בארץ כבשלהם, משל היה זה ביתם.
משנתחזקו הצעדים, באתי אל מערת צורים, נסתרתי במחילת עפר.
הוא התקרב ובא. הסיר את הלוט מעל נקיק הסלע בו נחבאתי.
הענק הביט בי במבט חודר, ולבבי נשפל מבושה.
את פניו לא ראיתי, אך עצם מבטו קרא בגערה:
"מרגל אתה! לראות ערות הארץ באתה!"
הוא עבר חלף לו, ורגליי נסו מאותה אדמה.
מאז, דמותו מהדהדת במעמקי ראשי, כתמונה חשוכה וקודרת,
רודפת כבחלום רע, בו אני נזכר ושוגה, לא יכול לשכוח.
רועה נאמן שלחני לתור אחר הקדושה, ולא טהרה מצאתני, כי אם טומאה.
האם בכל לבבי טהרה חיפשתי?
שמא, באיזו פינה, או אולי במעמקי הכוונה,
גם אני הייתי מן התרים את הארץ, מהתרים אחר עיניי ולבבי.
(מתואר אירוע אישי שהתרחש לפני שנים, שהיום כבר נראה לי שולי ומטופש. ובכל זאת, אני לא נושם טוב כשאני נזכר בו)