כשהתחתנו, אשתי הייתה מרימה כל אחיין עד גיל שנתיים, רוקדת איתו, נהנית איתו וממש אמרה כמה שלא בא לה שהילדים יגדלו כי זה הגיל האהוב עליה.
ואז הבאנו שני ילדים.
הגדול בן 3, הקטנה בת שנה וחצי.
אתמול הייתה לי שיחה לא קלה איתה:
היא אמרה שכשהילדה בוכה, היא לפעמים רוצה לזרוק אותה מהחלון (היא לא תעשה את זה כמובן). נשבר לה מהבכי שלה, נשבר לה מזה שהוא רואה שהיא מטפסת עליה, אז גם הוא מחליט באותו רגע שגם הוא רוצה ומתחיל לצרוח.
באופן אישי אני מתנגד להראות להם סרטונים בפלאפון (ואם מראים, אז לפחות לא מתוך מטרה של "תעזבו אותי כבר", אלא מתוך מטרה חינוכית). כל פעם שאני חוזר הביתה - הם כולם קבוע על המסך בפלאפון שלה, עליה, היא כולה עצבנית ואיך שאני מגיע זה ישר: "קח את הילדה, היא כבר שעתיים אחרי שעת השינה שלה. אחרי זה הוא, כולם עליך. אני הולכת לישון/חייבת לעבוד, ביי."
היא טענה שאם יש רק ילד אחד עליה, אז היא יותר סבבה כי היא יכולה לפחות לתת לו את תשומת הלב שהוא צריך - אבל עם שניים ביחד כשכל אחד בורח למקום אחר או שמטפסים עליה, זה נהיה בלתי אפשרי.
אמרה שכבר הרבה זמן לצערה שהיא לא נהנית מהילדים והיא מרגישה שהיא נשברת פיזית מלהרים אותם כל הזמן.
עוד קצת רקע:
- אני והיא ביחסים טובים (יש רק חוסר ביחסי אישות, אבל זה לא העיקר כרגע)
- אני עברתי ממשרה תובענית מאד למשרה שאני כמעט לא עובד בה ולכן אני משתדל לנצל את הזמן להתנדבויות במהלך היום ואז בצהריים להיות עם הילדים. אני לא נהנה מהגילאים האלה בכלל, אבל אני מבין שקשה לה ולוקח את הילדים ממנה.
האם הפתרון הוא פשוט לשלם על בייביסיטר? להיות בעצמי עם הילדים?
אני חושש שאולי מדובר על משהו יותר עמוק שאולי צריך לזהות לפני...
אשמח לשמוע על נסיונכם.
תודה רבה! 
