פער בנושא מסכים יש להרבה הורים, אבל הרגשה של רצון לזרוק ילד מהחלון, זו נורה אדומה מהבהבת.

איני יודע למה אתה קורא יחסים טובים חוץ מ..., לתסכול מתמשך יש השלכות על היכולת לנהל שיח. אתם חייבים למצוא הדרכה הורית וזוגית מקצועית, מאיש מקצוע אחראי. (לא כל אחת עם מטפחת, שסיימה קורס של שעתיים בשבוע באיזה ארגון מומצא ויודעת להשתמש בכמה מושגים מהקבלה שנדמה לה שהיא מבינה - זו אשת מקצוע)

אם אשתך קורסת עם הילדים - הם קודמים לכל התנדבות.

חלק מהשאלות שאני מעלה כאן דווקא מעלות תובנות וזויות הסתכלות אחרות מ-איך שאני מסתכל עליהן וזה דווקא עוזר לי, אז אני דווקא לא מסכים שאין ערך לרשום כאן בפורום וללכת רק לאנשי מקצוע.

מבחינת ללכת לאיש מקצוע - איפה אני מוצא את מאגר האנשים המקצועיים באיזור המגורים שלי? זה הכל נראה לי מפה לאוזן... באופן אישי אני לא מכיר הדרכה הורית וזוגית מקצועית.

זה נכון שזה משפיע על התסכול שלה - אבל כל עוד היא מסרבת ללכת לאשת מקצוע (דתייה שרלוונטית לתחום הבעיה שיש לנו) במרחק 50 דקות נסיעה מהבית שלה, אין לי מה לעשות בנידון, לצערי.

המנהלת כאן, @נגמרו לי השמות כתבה בעבר שהיא מקבלת גם בזום, כך שאתה אפילו לא חייב להיות באזור. תסתכל בכ.א. שלה אם מעוניין.

@שםאנונימי כדאי לקבל מענה אמיתי ושלם בעולם האמיתי שיוכל לגעת בכל ההתנהלות ובכל תחומי החיים.

אי אפשר לדעת מכמה שורות פה ושם את התמונה הכללית וגם אי אפשר לעזור ולדייק בצורה כזו.

כן, המשפט על הלזרוק מהחלון יכול להיות נורת אזהרה גדולה אבל איך לגעת בזה זה גם דבר שכדאי להתייעץ בעולם האמיתי.

אם למשל ישנו דיכאון או דיכאון אחרי לידה או מצוקה אחרת - צריך לראות איך לעשות זאת בצורה חכמה ולגייס את המענה והטיפול הנכון ולא ליצור מצב בו אתה "מסתכל מלמעלה" על מה לא בסדר בה ו"מכריח" אותה ללכת לטיפול כזה או אחר.

ובכלל כל ההתנהלות גם מול הילדים, חלוקת התפקידים, הרווחה הנפשית, הפן האישי, הפן הזוגי, הפן המיני - כל אלו קשורים קשר בל ינתק אחד מהשני וצריך לראות את חייכם *כמכלול* ולא כהצצה רגעית וחד פעמית כל פעם לחלק אחר קטן וחלקי מהתמונה השלמה.

זה חוטא לאמת וחוטא ליכולת שלכם להתקדם בצורה אמיתית ושלמה.

הרבה ברכה והצלחה ורק בשורות טובות ב"ה 

יש צד שבאמת להיות עם הילדים בצהריים זה פשוט קשה ומאמץ וצריך לקבל את זה. אבל לא פשוט לקבל את זה.

אם כל יום כל היום היא רק סובלת איתם אז ברור שמשהו בגישה שלה צריך להשתנות, או בכלים שהיא צריכה לרכוש. אבל לא יודעת מה זה עוזר לכתוב את זה, כי אתה פתחת את השרשור ולא היא...

אם היא לא מסופקת בעצמה בחיים אז הגיוני מאד שיהיה לה קשה שעות הצהריים שהם התמסרות מוחלטת לצרכים של מישהו אחר. אם אין לה את הסיפוק לעצמה זה קשה מאד לתת.

צריך ללמוד לעשות דברים עם הילדים שגם היא נהנית מהם, וצריך סיפוק בחיים כדי להתמודד בטוב עם עוד יום ועוד יום של סיפוק צרכים של ילדים קטנים, זה מאד מאד סזיפי.

כתבת בסוף שאתה חושש שזה משהו עמוק יותר.למה אתה מתכוון?

בכללי בחיים טוב לה, היא עובדת וסבבה לה בעבודה.

שאלתי אותה אתמול האם היא יותר נהנית מהעבודה או עם הילדים והיא אמרה שאם יש עזרה עם הילדים - אז היא יותר נהנית עם הילדים.

יש לך רעיון לפעילות שאפשר לעשות איתם שגם היא נהנית מהם?

אנחנו לרוב בגן שעשועים עם כל החברים של הילדים בגן וזה נחמד לדבר עם ההורים, אבל כשהילדים מטפסים עליה ובורחים לה היא פחות נהנית.

אני חששתי כפי שנאמר מעליי שהרצון לזרוק את הילדה מהחלון (גם אם זה רק נאמר, בלי שזה באמת יבוא לידי מעשה) - זו נורה אדומה שדורשת התערבות כפויה... לא יודע.

אני דיברתי איתה אתמול כאילו כל אישה אומרת את המשפט הזה, אבל זה הדאיג אותי כי אני יודע שהיו דברים מעולם.

ילד לאחיין.

ילד זה אחריות 24/7 וכשמתעייפים וכשקשה את עדיין האמא שצריכה לטפל בו.

שני ילדים צפופים זה באמת קושי גדול.

והבית שלך ורווחת האישה שלך קודמים לכל התנדבות שתהיה.

היא גם עובדת וגם עם שני קטנטנים?

זה קשה ותובעני.

מה אתה יכול לעשות?

לפני שאתה שולח אותה לטיפול ובכלל מציע.

להיות יותר נוכח.

עם הילדים, איתה.

אתה מתנגד למסכים? תעסיק אותם במקום.

יש לה זמן לעצמה?

היא עושה משהו שמשמח אותה?

אתם מבלים חוץ מעבודה / ילדים.

היא נפגשת עם חברות?

אני סאקרית של טיפולים.

אבל לפעמים להציע טיפול לפני שמציעים עזרה טכנית זה מתסכל.

זה כאילו להגיד ״ הכל אמור להיות ממש בסדר, אני לא יודע למה קשה לך, לכי תטפלי בזה״.

הילדים?

ולמה בעצם 'יצא' שהיא אחראית ילדים?

קודם זה היה נראה נוח ומתאים ועכשיו זה כבר לא מסתדר? 

זה סיזיפי וקשה, נשמע שהיא מאד מתוסכלת ואולי בדיכאון.

מה הפתרון?

למנוע הריון נוסף

להפחית (אולי למנוע לגמרי) את הזמנים שהיא צריכה לטפל בילדים ע״י טיפול שלך או בייביסיטר

להבין ולהכיל את הקשיים המאד צודקים שלה

לעודד אותה לבדוק דיכאון ולטפל בו

האם אתה אב ל2 קטנים ומטפל בהם שעות ארוכות כל יום?

ומטפל בהן שעות ארוכות לאורך היום.

נשים (כולל אישתי) מאוד מעורכות

אולי יש גברים שלא מעריכים. בעיה נקודתית שמצריכה פתרון בין בני זוג.

אבל מכאן ועד להגיד שלטפל בילד בן 3 וילד בן שנה וחצי זה סזיפי וקשה.

לא צריך להזגים.

ועוד פעם. אני מאוד מעריך.

אבל צריך לדייק.

מכירה עוד כמה שהיה להם ככה.

גם אם לך פחות קשה, זה לא אומר שמה שאתה מרגיש מדויק ומה שמשהי אחרת מרגישה זה מוגזם. להגיד מוגזם זו השתקה וקצת אטימות.

הוא אומנם קצת מגחיך את הנושא.

אבל זה סטירי ונוגע (לדעתי ) בנקודות נכונות.

כמובן שיש סיבה למה האישה בסרטון מתלוננת...

אולי כדי לקבל אמפתיה. אולי כדי לקבל הכרה. אולי כדי לקבל משמעות. אולי כי באמת קשה לה.

אני ראיתי את הסרטון כמה פעמים.

עדיין מצליח להצחיק אותי כל פעם מחדש.

וכל פעם מעורר גם נקודות למחשבה.

בכל אופן בתור אמא ל3 צמודים אני מסכימה איתך שטיפול ב2 ילדים לא הייתי מגדירה כסזיפי וקשה

זה אמנם יכול לאתגר לפעמים אבל זו אמא והיא בחרה בזה (אני מניחה..)

אז יכול להיות שהתסכול יושב על משהו אחר כי נשמע טיפה מוגזם

יש א/נשים שאוהבים מאוד להיות כל יום סביב ילדים קטנים לטפל להאכיל והם יהיו מבסוטים, ויש אנשים שירגישו קושי גדול.

אני נהנתי מכל רגע בשיעורי המתמטיקה בתיכון ובלימוד לבגרות 5 יח"ל. מניחה שהרבה אנשים יקיזו דם על זה ויתקשו. לי היה כיף, לא מבינה למה הם מגזימים לגבי הקושי?

( במיוחד במיוחד אם הגישה של בני הזוג היא: אשתי אחראית לילדים, אני עוזר לה כי קשה לה. שזו הגישה שהציג פותח השרשור בעצם. ואם במקרה תוך כדי טיפול בהם היא גם אחראית כביסה וארוחות ומקלחות, כמו שקורה לרוב, זה קשה מאוד ושוחק מאוד לרוב הנשים שאני מכירה)

משלך ומשל השואל כאן יחד, ועדיין היה לי ולאשתי מאד מאתגר כשהיו לנו שני ילדים בגילאים האלו. וכן, שמעתי אנשים וקרובי משפחה שהיו שיפוטיים כלפי זה. (בעיקר כלפי אשתי)

מה לעשות יש כל מיני אנשים בעולם, והם טובים בכל מיני דברים שונים לגמרי אחד מהשני.

יש ילדים שמפתחים עצמאות ומצליחים לשעשע את עצמם בשלב מוקדם יותר מאחרים, ואז ההורים יכולים יותר בקלות לעשות למשל אמבטיה לאחד כשהשני מעסיק את עצמו וכו'.

ואת זה אני אומר היום כאבא לילד אוטיסט, שלא הבין למה הוא כל-כך מאתגר ולמה לכל האחרים כל כך קל בגיל הזה...

יותר איתם,

יודעים להעסיק את עצמו מגיל צעיר,

יודעים להרדם כשעייפים.

אצלך את לא מבחינה בשינויים כאלה באופי בין ילד לילד?

אז לפעמים קורה שיש כמה ילדים שהם בהחלט בכיוון האופי הקל יותר

( ולפעמים אפילו קורה שבתינוק מספר חמש שש שבע וכו' יש תינוק יותר מאתגר, ופתאום האמהות המנוסות מבינות שהעצות בנוסח' שימי אותו שבע ונקי במיטה, הרי מתישהו הוא ירדם' לא עובדות על כל התינוקות 🥴. ואז גם מבינות למה מתכוונים כשאומרים' ילד מאתגר יותר')

ועדין הם מאתגרים קלות ברמה היומיומית.

לא חושבת שקיימים ילדים בני 3 ו1.5 שמעבירים יום שלם בנחת, תמיד יש משהו שמאתגר את ההורה (גם את המנוסים)

אצלנו הבכור היה (ועודנו) אתגר קשוח מאוד. ילדים אחרים לא מורכבים ברמה הזו.  למשל בדוגמא שהצגת - הוא לא היה נרדם. במשך שעות. וגם היום קשה לו להירדם לעיתים במשך שעות פשוט פתרתי את הבעיה עם זה שלימדתי אותו להירדם עם פודקסט.

זה תלוי בילדים!

יש ילדים מאוד מאוד קשים. כאלה שנולדו עם אופי קשה. במיוחד כאלה שיש להם הפרעות קשב וריכוז.

אני רואה הבדלים בין הילדים שלי שב"ה היה לי קל איתם יחסית כי הם היו רגועים ונוחים לילדים אחרים שאמאלה ואבאלה אני לא מקנאה בהורים שלהם..

ולפותח השרשור:
אם אתם בקושי מקיימים יחסי אישות אז אני מבשרת לך חגיגית שהקשר שלכם גרוע

תרשי לי, את מכירה את עצמך

ומתוך כך משליכה על המציאות שלו.

אני מכיר סוגים אחרים של קשיים ושל קשרים

יש בנות שלצערנו עברו בילדות דברים

קשים / ספגו חינוך קשה.

והם לא יכולות להפתח בעניין היחסים

וזה לא מעיד חגיגית שהקשר גרוע.

זה פשוט קשר מסוג אחר ממה שאת מכירה

לי הייתה בדיוק אשה כזאת.

ואני מרגיש את המקרה

ולהגיד לבן אדם אחרי כל המאמצים שהוא משקיע

בבניית קשר עד כמה שיותר מכיל וקשוב ופתוח ומאפשר עם אשתו, שזה קשר גרוע, זה אפילו לא מעליב אותו.

תאמיני לי הוא קורא ואומר לעצמו, עוד מישהו שלא מכיר את ההתמודדות שאני ואנחנו עוברים בשנים האחרונות.

פשוט את זכית ככל הנראה במתנת שמיים

לבריאות בתחום הזה,

תודי למי שנתן לך את המתנה

אבל תכירי ותדעי שבדור הזה

ממה שאני קורא ושומע

לא כולם זכו למתנה הזאת

אבל לי אישית קשה להאמין שזוגיות עם חוסר בקרבה פיזית הוא קשר טוב.

אולי יש להם קשר טוב כשותפים בדירה אבל קשר זוגי זה לא. ואף אחד לא יצליח לשכנע אותי אחרת. 

בנוסף לכל הווייב שאני מקבלת מתוכן ההודעה, הצורה בה הוא מזלזל בקושי של אישתו ועוד שואל אם אולי הוא צריך להיות יותר עם הילדים כי הוא לא מתחבר לגילאים האלה... אין לי מילים. 

אולי בעצם כן - שיפסיקו להביא ילדים.

ואכן נראה שיש משהו מוזר,

בהתחלה היא מאוד אהבה ילדים

ועכשיו נשמע שהיא מנסה לברוח.

וגם יש עליה עומס של עבודה.

וגם האבא, מה זה אני לא נהנה מהגילאים האלה.

אני לא מתמקד בחיפוש האשמים במצב

(אני באופן כללי רחוק מחיפוש אשמים,

מצאתי, מה זה יעזור לי?

צריך לפתור את העניין.)

על כל מקרה, המצב נכון לעכשיו

שהילדים הם מטלה בשביל שניכם

אז תנסו להשיג בייביסיטרית קבועה.

ובמקביל תחשבו איך נחלצים מהמצב

הזה, איך אוהבים את הילדים, ומציבים להם גבולות וכל הבילבול ראש הזה

תנסו ללמוד.

אבל אל תהססו לקחת בייביסטרית

זה שווה כל שקל, אולי יחזיר לכם את הנשימה,

ותצליחו להתעשת, ולאהוב..

את עצמכם, ואת הילדים, ואולי עוד כמה אנשים מהעבודה על הדרך (:,

סתם זה המשפט הלא קשור, שאני בדר"כ מכניס איפשהו בהודעות שלי.

אבל אם כבר הזכרנו את העבודה

אז תבדקו איפה כל האנרגיות שלכם מתבזבזות

איך יתכן שבסוף הילדים, ובן הזוג בסוף סדר העדיפויות

אם זו עבודה תובענית.

צאו ממנה.

על אחריותי. ביי.

והרוב עלי

2 ילדים אם אין איזה קושי חריג לא אמור להיות כל כך קשה

לי נשמע ממש דכאון

לדעתי 2 קטנים זה כן קשה,

ואת לא יודעת איזה עוד קשיים יש לה שמעייפים

נפשיים ופיזיים.

נשמע שיש להם עוד כמה התמודדויות.

תגובה שיפוטית ומתיפיפת בעיני

לי יש 2 ילדים מתחת לגיל 3 ויכולה להגיד שאני רודפת אחרי הזמן המשך כל היום!!! כשבעלי חוזר הביתה אני חייבת שהוא יקח אותם לכמה דקות כדי להתאפס! אמנם הילדים המתוקים שלי שובבים מאד ונחשבים יותר מאתגרים אבל יש המון כמוהם

בתור אחת שעבדה יום שלם לפני שנהיתה אמא אני אומרת בוודאות שלהיות אמא זה סוחט את הכוחות הרבה יותר

אבל ברוך ה גם מאד מאד מתגמל

אבל זה לא עד כדי כך סזיפי.

כן זה קשה

כן זה מתאגר

אבל נשים דברים בפרפציות

אמא (וגם אבא) לא אמורה לרצות לזרוק את הבת שלה מהחלון כי היא בוכה.

כמו שהוא מתאר.

לאמא (וגם לאבא) בדרך כלל יש את הסיבולת להיות עם הילדים שלהם יום שלם. גם אם זה ילדים מאתגרים.

ואם אין

משהו לא תקין.

או שיש בעיה של דיכאון

או שיש בעיית גבולות לילד

או שיש חוסר כלים להורים

או שיש ילד חריג התנהגותית

או שיש סיבה אחרת

לכן צריך לפנות לגורמים מוסמכים כדי לאבחן את זה

לבדוק מה הקושי הגדול.

באיזו שעה נגמרות המסגרת?

מי אוסף אותם?

מתי אשתך אחראית עליהם ומתי אתה?

גם בשביל הילדים וגם בשבילכם.

אולי אני טועה, אבל מקריאת דבריך נשמע לי שאתם מתייחסים לילדים כאילו הם עדיין תינוקות קטנטנים, שצריך רק לדאוג לצרכים הבסיסיים שלהם (שלא יהיו רעבים, שיהיו נקיים וכו').

ילד בגיל 3 כבר יכול לשחק אתכם במשחקי קופסה פשוטים, להרכיב מגנטים, לגו, קפלות, לרכוב קצת בחוץ על תלת אופן, לשחק במשחקי דמיון עם דמויות של פליימוביל או עם סתם שטויות שיש בבית, הוא ישמח אם מבוגר יספר לו סיפור (מתוך ספר או מהראש), אפשר גם לדבר איתו שעות וללמד אותו דברים מעניינים (החל מפרשת שבוע ועד איך זה שעצמים לא עפים באוויר. אפשר ללמד כל דבר שתרצו, הם סופר סקרנים בגיל הזה!) או פשוט להביא לו דף וטושים.

גם בגיל שנה וחצי כבר אפשר לעשות עם הילדה דברים הרבה יותר מעניינים (גם לה וגם לכם) מאשר לשים לה מסכים או לתת לה לטפס עליכם, כמו סיפור או דף וטושים או משחקי הרכבה ודמיון.

על מה הילדים ירוויחו מכך אני חושב שאין צורך להרחיב (כן, משחקים או אינטרקציה בריאה תורמים להם יותר מאשר מסכים ויותר מאשר לטפס על ההורים).

אבל תחשוב על מה אתם עשויים להרוויח מכך: 

נראה ששניכם "לא נהנים מילדים" בגיל הזה. אולי אם תראו שבגיל הזה הם כבר ילדים קטנים ולא תינוקות, שהם יכולים לשחק ולהיות יצירתיים ולדבר אתכם ולא רק לטפס עליכם, תתחילו סוף סוף גם אתם ליהנות מהם ולשמוח מזמן איכות שיש לכם ביחד, במקום רק לרצות להעביר אותם מאחד לשנייה וההפך.

זה אומר שהיא לא יכולה בכלל לסבול עוד מגע פיזי וחייבת שיעזבו אותה לנפשם. הפיתרון שהיא מצאה למצוקה שלה זה המסך אבל תדע לך שיש הרבה נשים (ולא רק נשים) שמתמודדות עם הקושי הזה וזה באמת אנושי.

יש חברים לילדים האלה? לפחות לגדול שבהם. שישחק עם חברים ולא יטפס עליה כל היום.

אני מניח היא קיבלה חינוך קשה בילדות שלה

ולא היה אצלה סבלנות לילדים.

אז עד גיל שנה שנתיים שלוש

שאזמיש לה סימביוזה עם התינוק

והיא רואה אותו כחלק ממנה

אז היא הכי אוהבת אותו שבעולם

ולאחר מכן הילד מקבל אי קבלה

והרבה תסכול.

לא להזניח!

ודבר נוסף.

התנדבות לא על גבה של אישתך.

היא קודמת לכל התנדבות 

ולכל חסד.

היום, עם ארבעה שיודעים להעסיק אחד את השני נותנים עוד זוג עיניים על הקטנים בבית שלא יחריבו דברים הרבה יותר קל לי

אתה לא נהנה מהגילאים האלה בכלל?

אז שיחכו עד שתהנה?

למה אתם לא ביחד שניכם עם הילדים?

זה הילדים שלך, למה שלא תהיה איתם? למה זה תמוה בעיניך? אני חוששת שמדובר במשהו יותר עמוק שצריך לזהות.

מה השעות עבודה שלך?

מתי יש לה זמן לעצמה? 

צימר במחסיה, עלה לנו 1000 לסופש

כל המתחם מגודר ורק שלכם יש בריכה וגקוזי פרטיים ומטבחון נוח.

אפשר להוסיף 200 ולהישאר גם מוצש עד ראשון בבוקר

אפשר להגיע בתחב"צ?

מחיפוש מהיר ראיתי שיש לפחות 4-5 צימרים ביישוב הזה. התכוונת למשהו ספציפי?

אשמח לעוד תגובות

(לא הייתי שם, רק ראיתי פרסומים)

אנחנו כנראה יותר מידי עירוניים בשביל זה, אין ברכה פרטית, וגם לא נראה שיש אופציות מה לעשות באזור מסביב.

אבל תודה, אשמח לעוד תגובות. 

הנה הקישור: נוף החאן, צימר בכפר אוריה | Weekend

היינו אומנם עם שלושת הילדים ולא רק זוג, אבל גם לזוג זה שווה בהחלט לדעתי.

אני זוכרת שהמחיר היה נמוך יחסית למקומות אחרים ויכול להיות שדווקא כן יתקרב לתקציב (לא יודעת לגבי אוגוסט).

הבעלים של הצימר מקסימים.

יש שם בריכה שווה שפרטית בשעות מסוימות שאתם שם (בעל הצימר מסביר הכל כאשר מגיעים. בגדול כאשר זוג או משפחה רוצים להיות בבריכה ויש במתחם עוד זוגות אחרים אז או מחלקים מראש שעות ואז יש לכם שעות רק שלכם.

או נכנסים בלי לקבוע כאשר פנוי ואז סוגרים את הדלת של הבריכה עם הווילון וכך זה סימן לאחרים שתפוס ולא נכנסים )

יש גם ג'קוזי גדול בנוסף. גם בחלק מהצימרים בפנים וגם ליד הבריכה עם מפתח ודלת וכנ"ל כאשר זה מתחלק לזמנים שהם רק שלכם).

זה באיזור צרעה ואשתאול, נוף מדהים, הרבה מסלולים. יש גם סניף איקאה קרוב אם שייך

ומרכז של חנויות אוכל וכו' באיזור (לא בכפר אוריה עצמו אבל קרוב).

לא יודעת לגבי תחב"צ.

אנחנו נהנינו מאוד וממליצה

תהנו המון

איזה כיף ❤️

700 ללילה

נראה מאד יפה

אבל אני מכיר אדם שהקים עסק למציאת רכבים יד 2, לפי תקציב וצרכים. הוא בעצמו מחפש את הרכב, בודק אותו, עושה משא ומתן עבורך על המחיר וכו'.

נעזרתי בו כבר פעמיים, וזה אחרי שהגעתי אליו דרך אח שלי שרכש דרכו. השירות עולה 3,300 ש''ח.

לדעתי, רק על מציאת תקלות שבאף מכון מורשה לא בודקים, הוא לגמרי שווה את המחיר. במיוחד אם אתם כמוני לא מבינים ברכבים .. והוא גם מילואימניק אז בכלל כיף. 

אני לא מכיר אותו אישית ואין לי שום אינטרס...

לנו זה עלה 2000 אם אני זוכרת נכון (אבל היה לפני כמה שנים, אולי העלה את המחיר מאז).

עלות של ליסנג פרטי הבסיסי יהיה כ2000 שח לחודש בהתחייבות ל3 שנים.

עם סכום כסף כניסה ויציאה

כך שתשלמו כמעט 60-70% מערך של רכב חדש

אבל בסוף התקופה לא תשארו עם רכב

בליסנג תפעולי זה יעלה כמעט פי 2 כל חודש

נו בטח עליכם, רק שאני צריך לשלם פי 2 מירידת הערך בשביל שזה יהיה עליכם... 

לכן עכשיו הלוביסטים של הליסינג נלחמים בתוכנית של מירי רכב (לא שגיאת כתיב) להפחית את כמות הטסטים למכוניות יחסית חדשות מפעם בשנה לפעם בשנתיים. בסוף ה"לחם והחלב" שלהם זה  אנשים ששונאי תחזוקה של מכונית.

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

חברה קרובה מאוווד מתחתנת וקשה לי מאווד - לקראת נישואין וזוגיות

תכלס השאלה הקודמת היתה לחברה שלי שרצתה לשאול... (חסום לה משום מה)

אבל אם באמת את מתייחסת לזה כמשהו גדול שיכול להשפיע על הזוגיות שלך- אז כנראה זה באמת עניין שצריך לפתור. קודם מול עצמך, ואח"כ מולו.

הרי זה לא אסור..

אבל כן נשמע לי מוזר שאת זקוקה לחיבוק ארוך מחברה כדי להרגיש את האהבה המיוחדת והנקייה בינכן...

בד"כ נשים מבטאות רגש באמפתיה בלהכיל אחת את השניה פחות יצא לי לחבק חברה שעות ברגיל (לא מדברת על מקרה קיצון נניח שמישהי מאבדת אדם יקר ואז נותנים לה חיבוק ארוך אלא כהרגל בינכן של חיבוקים ארוכים)

כן נשמע לי יותר נכון לשמור כאלה דברים לבעלך ובהמשך לילדים...בהצלחה

אבל במג'יק קאס העברנו הרבה שעות מאוד מהנות

זה חור עולם. חוץ מברכב אין דרך להגיע לשם וגם אין סיבה.

שווה אולי לקפוץ

לנסוע ספיישל אני חושב שבירושלים יהיה יותר מבחר ובמנעד מחירים גדול יותר

אבל לפני שרצים לחנויות

90% מהחנויות ממציגות את הדברים שלהם באינטרנט

מציע לעשות את השוואת המחירים באינטרנט ורק אחרי שנסגרים על משהו ספציפי לנסוע לראות אותו פיזית

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

יש משפט חשוב של דוקטור ויקטור פרנקל (ועוד רבים וטובים) שחשוב רגע להנכיח לעצמנו עכשיו:

כל התנהגות/תגובה בלתי נורמלית במצב/במציאות בלתי נורמלית - היא נורמלית.

אז מצאת את עצמך / את אשתך / את אישך / את הילד ברגרסיה בתחום מסוים?

אתם נורמליים.

זו המציאות שלא נורמלית.

אז לוקח לך שוב שנה לעשות פעולה פשוטה?

הכל עמום, מבולבל, לא מרוכז?

את נורמלית. אתה נורמלי.

פתאום בוכה כאילו בלי סיבה הנראית לעין?

כל פעולה הכי קטנה נראית כמו הר?

התחלת דיאטה בדיוק לאחרונה ומאתמול מחפשת רק מתוק ומנחם?

הסבלנות מתקצרת לפתיל קצרצר או אפילו בלתי נראה?

לא מבינה את עצמך?

שואל מה נסגר איתי?!

תוהה לעצמך או אפילו מבקרת את עצמך: מה זה מה קורה איתי?!

את נורמלית. אתה נורמלי.

ומה יעזור גם לנו וגם לזוגיות שלנו עכשיו?

בעיקר חמלה.

הבנה.

לגיטימציה לאנושיות שלנו.

המון חמלה ואהבה.

לעצמי. לאשתי. לאישי.

לקחת נשימה עמוקה

ועוד אחת

להוריד סטנדרטים כרגע במה שאפשר

ובעיקר לזכור שגם אני וגם בעלי/אשתי - אנושיים.

ועוברים, שוב, בתוך מציאות מוטרפת.

ולנסות למצוא עוגנים גם כעת

ולנסות לחזק את עצמינו ולהתמלא ממה שעוזר

לנו, ולזוגיות שלנו.

בשורות טובות ב"ה 🩵🙏

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.