ביסקוויטים / הרבנית טל רחמני.
זו הייתה רוית שלחצה עלי לשים מודעה במדור השידוכים החדש. סירבתי. אני לא אחת כזאת שמוכרת את עצמה בחמש מילים. רוית, שחשבה שצריך לנצל כל הזדמנות סבירה, התנדבה לנסח את המודעה, לשים בה את מספר הנייד שלה, ולסנן בשבילי את המועמדים... "רק לפגישה תצטרכי ללכת בלעדיי", היא אמרה.
כעבור שבועיים ראיתי במדור ההוא מודעה: "27\166 אקדמאית ומיוחדת, במתאים". אפשר לנסח את המודעה באופן גרוע וסתמי יותר?
הראשון שלא סונן וכן הוצע לי היה אוהד. קבענו להיפגש בשעה ייחודית, שש בערב, המקום מאוד לא ייחודי - בנייני האומה בירושלים. אוהד הציע שנלך לאורך רחוב יפו עד לעיר העתיקה. הסכמתי.
"מה אתה עושה?" שאלתי.
"מסדר סחורה במחסן של הוצאת ספרים".
"באמת?"
"כן. אבל זאת לא עבודה קבועה. אני נמצא שם רק ארבעה חודשים".
"ומה עשית קודם?"
"עבודות מזדמנות. מה שאפשר להשיג כשאתה בלי מקצוע".
אני הולכת לתלות את רוית. בטח היא נכנסה לפאניקה כשיוחנן חתך איתה, והחליטה לקחת לעצמה את ההצעות הטובות, ולהפריש לי מעשר עני.
"גם אני עובדת עם הוצאת ספרים".
"באמת? במה?"
"אני לקטורית".
שתיקה של רגע.
"אני לא מכיר את המילה הזאת. זה משהו שקשור לאלקטרוניקה?"
"לא".
לדבר איתה הערב? לצרוח עליה בטלפון או לבוא אליה במפתיע? אולי אני אפסיק לענות לשיחות שלה, ואז היא תבין שאני מאוד מאוד, אבל ממש מאוד, כועסת?
"לקטור זה מי שקורא כתבי יד שמגיעים להוצאה לאור, ומחליט אם הם ראויים להדפסה או לא".
"נשמע מעניין. את אוהבת את העבודה שלך?"
"לא רק אוהבת. אני מאוהבת. תמיד הייתי תולעת ספרים, ועכשיו עוד משלמים לי על זה.
אתה אוהב את העבודה שלך?"
"לא".
"אתה עושה את זה בדרך למשהו אחר?"
"אולי".
"מה החלומות שלך מבחינה מקצועית?"
"עברתי את השלב של להתענג מחלומות. פעם הייתי מגלגל על הלשון שמות של מקצועות כמו ילד שמשחק עם חרוזים: פסיכולוג, סוציולוג, גיאולוג, הידרולוג... היום אני יודע שלא רק זמן וכסף אין לי ללימודים גבוהים, אלא גם יכולת ריכוז".
"ולמה אין לך זמן? במה אתה עסוק?"
"אני מטפל בהורים מבוגרים וחולים. סליחה, יעל, רק אם לא אכפת לך, בחנות הזאת בטח יש מגב קטן לשיש, ואמא שלי ביקשה שאקנה. אני יכול לקפוץ לשניונת?"
"אין בעיה. אני אכנס אתך, כי בשבילי חנויות השוק האלה הן סוג של חוויה. את הקניות שלי אני עושה במרכולים. יש שם מחלקת כלים, ובתוכה מחלקת אביזרים... כך שעל עמידה אחת בתור, אני מעמיסה את כל מה שאני צריכה".
"אהה. אני דווקא מעדיף את החנויות הקטנות. תראי את הפנים של המוכר שנכנסנו אליו. הוא שמח בנו. הוא חיכה לנו. אולי הוא אפילו התפלל בבוקר, שיהיו לו היום קליינטים. ב'סופר' לא מנהל המחלקה ולא הקופאית שמחים לראות אותך. הם כולם עובדים עם משכורת קבועה, וכאת באה עם עגלה עמוסה, הקופאית לא חושבת 'איזה יום מוצלח יש לי היום'. היא חושבת 'אוף אני לא רואה את עצמי לוקחת הפסקת קפה בקרוב'".
"אף פעם לא חשבתי על זה".
"הרבה אנשים שבאים מרקע מבוסס לא חושבים על זה. אבל אלו שכל הזמן מתפללים לשרוד, מרגישים גם את התפילות של אחרים. כשאני קונה בחנות הקטנה ואני חלק מהתמלאות התפילה של בעל החנות - אני לא מדבר על הקנייה החפוזה של היום, אלא על קנייה גדולה יותר - זה נותן תחושה של חוזקה של ערך".
"הנושא של ערך מעסיק אותך? למשל ערך עצמי?"
"תראי, יעל, אני מנסה להיות ריאלי ולא לחיות בדמיונות".
"אתה מתכוון להגיד שאתה מנסה לא ליפול לתחושה של חוסר ערך, אפילו שאין לך מקצוע?"
"אני מתכוון להגיד שאני מנסה לא להפריז בהערכה עצמית, אפילו שאני כל הזמן מטפל בהורים חולים".
"אה, סליחה".
"זה לא קל. את רואה את חזיתות הבתים האלה? דרך החלונות והדלתות רואים שאין מאחור כלום. אלו בתים הרוסים שהחליטו בעייריה לשמור על החזית שלהם כדי לתת אווירה של פעם לרחוב יפו. אני אומר לעצמי: יש לך חזית יפה. בחור משפחתי, אכפתי, כיבוד הורים, עשרת הדיברות, כל זה. כדי לא להתגאות אני מזכיר לעצמי שהעיקר הוא מה שיש מאחורי החזית, ולפעמים אין שם כלום. הנה, תסתכלי. רואים את זה אפילו באור האחרון הזה".
"אוהד, אתה יודע שאתה מיוחד?"
"באמת? תודה. כשראיתי את המודעה שלך
והיה כתוב שם "אקדמאית", לא התחשק לי לפנות. חשבתי, תבוא אחת שתבקש שאשלח
לה במייל את התארים שלי עם גיליונות הציונים. אחר כך היה כתוב 'מיוחדת' את התרככתי
קצת. החברה שלך (איך קוראים לה, רונית? רננית?) עבדה עליי קצת כדי לשכנע אותי שכדאי
לנסות.
תיזהרי! מרוב גדרות צריך לרדת לנתיב האוטובוסים, והנה מגיע אחד ארוך".
"כן הרחוב כולו גדרות. צהובות ואפורות וכחולות ואדומות, כאילו שכך צריך שייראה, במשך שנים, הרחוב הראשי של ירושלים".
"אם נעמי שמר הייתה חיה היום, מה היא הייתה כותבת? אולי במקום 'ובלבה חומה' – 'ולאורכה גדרות'?"
"כן. אולי במקום 'ריח אורנים' ו'קול פעמונים' - 'ריח סטקיות' ו'קול מקדחות'? זה נורא מרגיז, שכל כך הרבה שנים ועדיין לא גמרו לבנות, ועוד באמצע הרחוב!"
"בטח שמרגיז. בעלי המוסר היו אולי אומרים, שאפשר ללמוד מפה, שהבניה אך פעם לא נגמרת".
"אני בעד הנמשל. רק בעדו!"
"חשבתי על עוד משל. מעניין אותך?"
"מאוד".
"האוטובוס הארוך הזה הוא בעצם שניים שמחוברים. איך הופכים שניים לאחד? בחיבור גמיש. בלי גמישות הם לא היו מצליחים לנוע יחד".
"יפה! יש לך עוד משהו?"
"אני יכול להסתכל מסביב ולחשוב על רעיון. הנה. את רואה את הסימון על שפת המדרכה? הצבעים האלו הם הכי חמים שיש: אדום וצהוב. אבל המסר שלהם הוא הכי קר: לא לחנות, ואפילו לא לעצור. הנה עוד דוגמא שאסור להחליט על פי החיצוניות".
"מחיאות כפיים! אהבתי! אולי תנסה לכתוב ספרים?"
"אולי. אני רק מפחד שאת תהיי הלקטורית שלי".
צחקתי.
"אוהד, אני חושבת, שיש לך עולם פנימי מלא. אני מקווה שאתה לא מקנא באחרים. גאלו שיכולים למשל, לשלוח במייל את גיליונות הציונים שלהם, לפני הפגישה הראשונה".
"בטח שאני מקנא לפעמים. אבל אז אני
אומר לעצמי: אם הדשא של השכן נראה ירוק יותר, אולי הוא עשוי מפלסטיק.
איך שכחתי?! סליחה, יעל! הבאתי כיבוד ואפילו לא
הצעתי לך. בואי, ניכנס לגם דניאל ונשב על איזה ספסל".
נכנסנו. אוהד הוציא מהתיק מפית נייר שהתקמטה ופרש אותה על הספסל ביניינו. אחר כך הוא שם עליה שני בקבוקי "נביעות" עם מיץ פטל, פתח חבילת ביסקוויטים לתוך צלחת חד-פעמית, ולסיום שלף קופסה עם ירקות חתוכים.
"בבקשה, תתכבדי!" הוא חייך חיוך רחב.
קצת התביישתי לקחת, אבל יותר התביישתי לאכזב אותו.
כשאוהד התכופף לחזק את שרוכי הנעליים שלו, הרשתי לעצמי להציץ במסרון שקיבלתי. זו הייתה רוית. "צלצל עכשיו בחור שנשמע אדיר. סטודנט למיקרוביולוגיה. אני שולחת לו את מספר הנייד שלך".
"תכניסי אותו להקפאה", עניתי לה, "אני תפוסה כרגע".
ירח מלא התלווה אלינו כשהמשכנו ללכת, עוברים את החומות ונכנסים לאזור המקודש.
יום טוב 
