יום הזיכרון.
בשנים האחרונות למדתי לבכות ביום הזיכרון.
זה לא כזה פשוט כמו שזה נשמע.
עד כיתה י' לא בכיתי.
בכיתי, בטח שבכיתי. בכיתי כשהעליבו אותי,
בכיתי מתסכול ומחוסר אונים, אבל לא בכיתי!
לא בכיתי על הרב נחמיה שנרצח בדמי ימיו.
לא בכיתי על כל קורבנות הטרור שנפלו סביבי.
לא בכיתי כי ראיתי את אמא בוכה.
לא בכיתי כי זה היה יותר מדי בשבילי.
קפאתי.
לא בכיתי כי זו הפכה להיות שגרת חיים.
לא בכיתי כי לא מצאתי בעצמי את הכוחות לבכות.
כאבתי בטח שכאבתי. התהלכתי עם הכאב ימים.
שבועות.
לא מוצאת דרך לפרוק אותו עד לכאב הבא שמגיע.
ושוב.
ושוב.
ושוב.
כמה אפשר.
בכיתה י' התכנסנו בליל יום הזיכרון כל האולפנא וצפינו בסרטונים על הנופלים.
ידעתי שאני לא אבכה.
הכנתי את עצמי מראש להשלים עם המצב.
להישרף מבפנים.
כמה חיכיתי תמיד לדמעות שיפרקו את כל המלח שצורב אותי מבפנים.
וכלום.
צפינו בסרטון ועוד סרטון.
לוויות. טליתות. משפחות מפורקות.
ופתאום זה פרץ ממני.
בכי עצום של חמש שנים וחצי.
בכי שאי אפשר לעצור.
בכי שסודק את הקרח על הלב.
בכי על הרב נחמיה.
בכי על הילדות התמימות שהיינו ואיננו עוד.
בכי על כל האנשים שנרצחו באותה שנה.
בכי על המצב ההזוי הזה שכל כך הרבה קורבנות ואנחנו ממשיכים הלאה.
בכי שניקז ממני את כל מה שלא הצלחתי לשחרר חמש וחצי שנים.
בכי ששטף ממני קילוגרמים של מלח מְאכֶּל.
בכי שאפשר לי להרגיש את הכאב.
להיות בו.
לכאוב אותו.
ומאז כל שנה מחדש יום הזיכרון מנקה בי את הכאב של השנה כולה.
מאפשר לי להיות חלק, להרגיש.
והשנה.
כל כך הרבה אנשים, כמות בלתי נתפסת.
ושום דמעה.
כמה אני צריכה את יום הזיכרון הזה שישטוף ממני הכל. שאצליח לכאוב את כולם. שארגיש.
ואני לא מסוגלת.
לא השנה.
כשאבא נלחם בעזה.
כמעט שבוע לא שמעתי ממנו כלום.
לטוב ולרע.
ואני דואגת לו!
כן .
דואגת לו כמו שלא דאגתי לו כל המלחמה.
ואני לא מסוגלת עכשיו להיכנס לכאב.
ולא מסוגלת לצפות בסרטונים עצובים כשאני לבד. בבית.
שאין מישהו שינגב לי את הדמעות.
ויחבק אותי.
אני לא מסוגלת כי אני מפחדת.
אני מפחדת עליו ומפחדת על כולנו.
אני מרגישה שאני צריכה להחזיק את עצמי חזקה בכוח.
בשביל אמא.
בשביל האחים שלי.
בשביל עצמי.
אז אני עומדת בצפירה.
חושבת.
קולטת כמה אנשים יפים איבדנו השנה.
ולא מאמינה.
אני שוב קופאת.
ואין יום זיכרון שישטוף ממני את המלח.
