זה עצוב שתלמידי חכמים ככ גדולים מתו במגיפה שבאה על שהם- הגדולים- לא נהגו כבוד זה בזה, עצם העניין הוא מטלטל וכואב אז אולי על זה מתאבלים על עצם העניין והאבסורד שבדבר. וגם בכלל, כמות ככ גדולה של יהודים, נפטרו, בתקופה ככ קצרה.

השאלה שלך זה לא למה אנחנו מתאבלים ( עליהם) אלא למה עליהם (מתאבלים)?

כי לכאורה יודעים תסיבה למותם ואפשר לתקן ע"י הוספה באהבת ישראל. 

בגדול אתה יכול לשאול את זה על עוד הרבה דברים כן?..

יש מאורעות שנחרטו בזכרון הלאומי ויש כאלה שלא.

בקרב הגלבוע, לפי הגמרא במועד קטן, נהרגו רוב עם ישראל; בטבח שבור מלכא, נהרגו 12K; ומהצד השני בניסים, חזקיה הביס 185K אשורים בלי לנקוף אצבע, ואסא הביס לא פחות מאשר 1M כושים! אבל העניינים האלה לא כל־כך נזכרים כחלק מהפולקלור / זיכרון לאומי חי אלא יותר בתור "דברי הימים".

מצד שני, צום גדליה, ברמת הפשט, הוא על אדם אחד; אם אמנם היו מקשיבים לעצת ירמיהו להישאר בארץ, לא היו צריכים בכלל לרדת מצרימה.

העיקר אפוא הוא המשמעות הסימבולית־מיתית המזוהה עם האירועים האלה. הסיבה למנהגי האבלות, כמו גם לצומות החורבן, אינה המוות כשלעצמו, או החורבן כשלעצמו, אלא החטאים שהובילו אליו; כמו כל זיכרון, שאמור להביא אותנו לחשבון נפש ולפעולה.

באשר לשואה, היו כאלה שהציעו לקבוע צום זיכרון בימים שהיו משמעותיים (למשל י"ז באלול), אבל זה נראה שבאופן כללי יש נטייה להימנע מלתקן תקנות חדשות ויש לזה כל־מיני טעמים (אפשר להפנות לציץ אליעזר ח"י ס"י דוק מיניה ואוקי באתריה) אבל לא בלתי־אפשרי

גם תתנ"ו שנצרב בזיכרון הלאומי נכנס איכשהו לתוך העניין של העומר (אמירת אב הרחמים בשבת מברכין כו') כך שנראה שמנהגי האבלות אינם על מאורע ספציפי ותו לא אלא ימים בעלי עניין רוחני שקשור בפורענות ותיקונים

ואפשר גם להפנות לרש"ר בחורב על חנוכה ופורים

אז ראו חכמי ישראל וזקני העם, כי תעודתם הוא לעמוד על המצפה, ואת אשר יראו ממפעלות ההשגחה העליונה בחביון עוזו של אל מסתתר, לכתוב זכרון בספר, גם צרה וצוקה גם הצלה וישועה, אשר באו בעקבותיהן, למען דעת, כי ממכה רפואה נמצאה ומכל. מזור תרופה — ואת כל אלה רשמו בכתב אמת. את יום הישועה קבעו לעם, להיות לו יום מועד ושמחה, למען ילמדו בניהם ובני בניהם אחריהם לדעת את הקורות את אבותיהם ואת המלחמות הפנימיות והחיצוניות, אשר עצרו כח, לכונן על ידם וליסד את קיום ישראל בגולה, וכי בראש וראשון עליהם היה לשמור ולנצור את התורה, קנין ישראל, למען יוכלו האבות למסור אותה לבניהם, לנינם ונכדם ולדורות הבאים קשט ודת בעצם טהרם, וכי על שניהם כאחד קיום האומה ונצחיות התורה כבוד ה׳ חופף עליהם — ואף כי לא הראה להם ה׳ נפלאות ונסים גלוים בדרך מצרים, בכל זאת נוכחו לדעת, כי בתור ״אל מסתתר״ בהשגחת שכינת עזו ישמור וינצור אותם תמיד, כי שומר ישראל לא ינום ולא יישן ופודה ומציל הנהו את עמו מצרותיו הרבות והרעות ויוציאם למרחב. — באופן הזה יצאה לאור— ״מגלת תענית״, ספר הזכרון הנודע לשם, ובו כתבו לדור הסכנות האיומות, אשר רחפו על חיי ישראל ועל התורה תחת סבל ולחץ ועול גוים עריצים, וביחוד תחת ממשלות סוריא ומוקדן, גם סכנות כאלה, אשר רחפו על התורה ע״י התנכרות רוח ישראל מפני המפלגות בקרב העם בעצמו. ויהי במשך הזמן, אשר אבד ישראל בו את ההעמדה ברשות עצמו, וקיום ישראל והחזקת התורה בנס היו עומדים ע״י ה׳, אשר השליט עליהם את ההשגחה הנעלמה לשמרם ולהצילם, וצרות כאלה וכאלה הרשומות בספר הזכרון היו כמעט ״מעשים בכל יום״, וכמאמר חכמינו ז״ל אשר הצרות התכופות כה הסירו את התפעלות הלב והרגש, עד כי נדמה היה לבשר מת אשר לא ירגיש עוד את נתוח המאכלת, לכן חדלו מאז לכתוב ולרשום בספר הזכרון הזה את הצרות והתשועות גם יחד, וגם אלה הזכרונות הרשומים שמה, חדלו להיות מקוימים ומקובלים באומה ״ומגלת תענית בטלה״ — רק שנים מהם נתקימו אצלנו ונשארו לדור ולדורות הבאים, שני ״מועדי זכרון״ הערוכים ושמורים בכל תפוצות ישראל, למען ידעו נדחי ישראל אלה, כי השגחת ה׳, אם כי נעלמה היא בבלי נסים גלוים, בכל זאת היא חופפת תמיד על עם ה׳ בגולה ובכל מקום ובכל זמן יציל, יגן ויושיע אותם מצרותם, כי ה׳ עם עם סגולתו הוא בצרה גם בגולה, וכל נסיון ומבחן, אשר יבואו עליו חדשים לבקרים מידו כל זאת למו — כי כל דמע עין ישקיף וירא ה׳, כל אנחה תסלול לה דרך להבקיע אל שכינת עזו ולהגיע עדיו — ואם עריצי גוים ידמו, כי המיתו את רוח ישראל או עת צוררי ישראל יחבלו מזמות ויפילו פור, להכחידו מגוי ומקהל גוים, הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ומחשבת אונם, מחשבתם הרעה אשד מבנ״י תכלה ותעבור כענן כלה, על ראשם תשוב. — אלה מועדי זכרון, כי ה׳ ישמור וינצור את ישראל בגלותו המה ״חנכה ופורים״.

למה המגפה בקרב תלמידי רבי עקיבא היא סמל לדורות?

יש הרבה מידות, מסתבר שבעניין שלתת כבוד זה לזה היתה להם בעיה וזה רוקן את כל השפע שהם היו אמורים להעביר

וזאת שאלה ממש לא חצופה, נשמעת לי שאלה טובה ועניינית מאוד.

והיה להם חיסרון משמעותי מאוד בתחום מסויים.

להבדיל, זה כמו שבימינו הייתה פורצת מגיפה וקוטלת 24 אלף עובדי היי-טק או רופאים.

הכוונה לדוגמה שאחד מהם פנה לחברו בשמו הפרטי ולא קם לכבודו כשהוא נכנס.

למה הם נהגו כך? כי הם היו חברים והאמינו ש"גם אני תלמיד חכם אז אני לא צריך לכבד אותו".

ומשמעותיות בדבר הסיבה שגרמה לא לנהוג כבוד זה בזה

(שאני מקווה שהוא נכון חחח)

אם תפתח מדרש רבה פרשת אמור תראה שהוא מתחיל עם הרעיון של "אמרות ה' אמרות טהורות" וההבדל בין אמרות ה' שהן טהורות ומתקיימות לבין אמרות בני אדם שהן בעייתיות וספק מתקיימות, ומשם כמובן זה חותר לעניין של לשון הרע

וזה בעצם נועץ תחילתה בסופה כי סוף הפרשה זה בדיוק העניין של המקלל, ושלומית בת דברי כו' כל העניין של דיבור

(ומצד שני בהתחלה, פסולי היוחסין קשורים לדיבור, שאם ראית מישהו מנבל את פיו שווה לבדוק את היוחסין שלו)

ובאמצע הפרשה יש העניין של ספירת העומר שאפשר לומר שהוא ממש נחרז בכל המהלך הזה

אמנם עכשיו אנחנו מתאבלים על שלא נהגו כבוד זה בזה אבל עוד לפני זה, ספירת העומר מלכתחילה היא זמן של תיקון המידות בייחוד כל הנושא של ביןן אדם לחברו כדי לבוא מוכנים לקבלת התורה (כמו שהמהרח"ו כותב שהתורה לא ציוותה על מידות כי המצוות ניתנו לבני אדם ולא לבהמות)

ומות תלמידי ר"ע היה הביטוי במציאות כמה אנחנו רחוקים מלקיים את העניין הזה בשלמות. אז הם אמנם לפי מדרגתם ומעלתם אבל כל דור ודור מאז החורבן צריך לשאול את עצמו איפה הוא נמצא בכל העניין של לנהוג כבוד ושנאת חינם ודיבורים לא יפים כו'

אבל שמעתי שחלק מזה שזה בספירת העומר זה בגלל שבלי האחדות אי אפשר להגיע למעמד הר סיני ולכן כל יום שאנחנו סופרים לקראת מתן תורה גם נזכרים באיזה השתדלות קטנה של אחדות, עד אחרי לג בעומר שאז רק מתכוננים לחג הקדוש (כמובן שבלי קשר ההשתדלות כל יום לפי הספירות חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות)

וראיתי שמישו כתב בסגנון קיצור מי שכתב את זה כיוון לדעת גדולים חחח

בגדול הסיבה שמתאבלים בספירת העומר אינה באמת בגלל מות תלמידי רבי עקיבא, אלא בגלל כשלון מרד בר כוכבא (שבהמשך היו גם עוד צרות לעם ישראל בתאריכים אלו, אם אני לא טועה הפרעות על קהילת מגנצא וורמייקה היו בזמן הזה), אלא שכיוון שלא יכלו לכתוב בתלמוד במפורש שזו הסיבה, זה מה שכתבו. לפי הרב שרקי, תלמידי רבי עקיבא בעצמם השתתפו במרד (שהרי רבי עקיבא, רבם, היה נושא כליו של בר כוכבא), ומה שכתוב בחז"ל שכיוון שלא נהגו כבוד זה בזה נהרגו, אין הכוונה שמתו בפתע פתאום משום שלא נהגו כבוד זה בזה, אלא בגלל חוסר הכבוד לא הצליחו לשתף פעולה במהלך הקרבות בצורה טובה, ולכן מתו (דהיינו, סיבה זו הביאה בצורה ישירה למותם בדרך הטבע, ולא שהייתה פה מיתה שלא כדרך הטבע). לפי זה, מובן מאוד מדוע האבל דווקא עליהם. כאן מדובר על משהו שקשור לכלל העם, הפסד המרד גרם לשפיכות דמים במימדים ענקיים.

עוד דבר שרואים מחז"ל שחז"ל אומרים שאחרי מות תלמידי ר"ע היה העולם שמם, עד שבאו חמישה התלמידים החדשים של רבי עקיבא. רבי עקיבא הוא פטרון התורה שבע"פ, הרבה מאוד מהמשניות ומעולם התורה מבוסס על דבריו, עד שרבי טרפון כותב בכמה מקומות בש"ס שרבי עקיבא מנצח אותו בדיון: "עקיבא, כל הפורש ממך כפורש מן החיים". מות תלמידי רבי עקיבא מבטא את הפסק העברת התורה שבע"פ, הפסק השתלשלות התורה, שהיה יכול לקרות, לולי שבסוף המשיך רבי עקיבא ללמד עוד תלמידים (הפעם חמישה) והחזיר את המשכיות מסורת התורה שבע"פ בעם ישראל ("ולערב אל תנח ידיך").

כל זה הייתה תשובה עקרונית מדוע אני חושב שמתאבלים דווקא על מותם ולא על מות אחרים. אך לגוף העניין, האם שייך להתאבל על תלמידי חכמים שלא נהגו כבוד זה בזה, אענה: גם על דואג האדומי הגמרא מתארת שהיה מחדש הרבה הלכות, והיה מבריק וגאון. גם על אחאב מסופר שבחלום שנגלה לרב חסדא ידע תשובה לשאלה שרב חסדא לא ידע להשיב עליה (ונראה שהיה יותר גדול בתורה מרב חסדא). מתואר הרבה במדרשים על מינים שהיו בקיאים מאוד בתורה, וכן גויים שהיו בקיאים והדיינו עם חכמי ישראל.

אבל לדוגמא הדוגמא מהגויים, המדרש אומר: "תורה בגויים- אל תאמין". אע"פ שבן-אדם יודע הרבה מקורות, אין זה אומר שהוא מלא בתורה. הוא נחשב: "חמור נושא ספרים", בבחינת "פרוייקט השו"ת מהלך". הגמרא אומרת שת"ח התורה הופכת להיות שלו: "תורה דיליה", וכפי שכתוב בהרבה מקורות, היא חלק מבשרו ודמו. כמו שאומרים, פרופסור למתמטיקה לא צריך להיות משולש, אבל רב צריך לקיים את התורה, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". התורה היא דרך-חיים שצריכה להתממש במעשה, ולא ספר שבא להעניק השראה רוחנית ותו לא. אמנם, כשמדובר שהת"ח מאמין שצריך ליישם את התורה במעשה, אך חטא ונפל, אין לומר שיותר אי אפשר ללמוד ממנו (לא מדבר על רב שסרח, שזה משהו אחר, מדבר על חטא "רגיל"). כשרב לא מקיים את התורה מלכתחילה, כי חושב שמצווה כזו או אחרת בטילה, זה וודאי מעיד על פגם בתפיסתו את התורה, שאינו באמת מתבטל לדבר ה', אלא עושה את מצוות התורה כי חושב שזה נכון וזה מסתדר לו, אבל אם לא מסתדר לו, הוא מבטל מצווה. אך אם הרב סובר שאת כל התורה יש לקיים, אך נכשל בפועל בקיום שלה באופן שלם, אין בכך להעיד שתורתו פגומה ואין ללמוד ממנו. ב"אחר" באמת אין לי הבנה איך רבי מאיר המשיך ללמוד אצלו, מדובר על מדרגות גבוהות מאיתנו כך שאין להקשות משם (כמו שאנחנו לא יכולים ללמוד אצל אנשים כמו אחר, כך גם אנחנו לא מבינים מדוע שייך ללמוד מאחר. קשה לומר שרבי מאיר למד ממנו רק "חכמה" ולא "תורה", נראה שהוא המשיך להיות הרב שלו, גם אם כמובן, לא קיבל ממנו את הדברים הרעים שלו).

וסתם שתדע, לא נהגו כבוד זה בזה אין בהכרח הכוונה היא שקיללו אחד את השני כל שנייה, אלא שלא נהגו כבוד כפי שמצופה מת"ח לנהוג. מספיק שהתווכחו בלהט ולפעמים נטו קצת לכעס ולא עשו לגמרי לשם שמים כדי שהגמרא תאמר שלא נהגו כבוד זה בזה.

עוד דבר ששמעתי מהרב שרקי, שיש לכל דור ודור נסיון בדבר מסויים, ואי אפשר להבין בדור אחר את אותו דור. הוא הביא דוגמא שבדור של אחאב עבדו כולם ע"ז, אך לא דיברו לשון הרע (שלא היו ביניהם דלטורין ולכן ניצחו). בדור של דוד הפוך: לא עבדו ע"ז, אך דיברו לשון הרע (וגם כיום, הגמרא אומרת שכולם נכשלים בלשון הרע). אנחנו לא מבינים איך אפשר לעבוד ע"ז ולא לדבר לשון הרע, אבל כל דור ודור יש לו את הנסיון שלו. גם אז, אפשר לומר שהיצר היה יצר השנאת-חינם (ואכן רבי עקיבא חי בזמן מקדש שני והיה בזמן חורבנו, והגמרא אומרת שבית שני נחרב על שנאת חינם), ולכן נכשלו בזה גם אנשים גדולים (שהרי אחאב אמר על רב חסדא, שהיה גדול, שאם היה בזמנו, היה רץ לעבוד ע"ז, רואים שגם גדולים עלולים להיכשל בחטא שהדור פרוץ בו).

מקווה שעזרתי, ושבת שלום....!

שחז"ל הדחיקו את זה במכוון...

נגיד לדוגמא הדף על ישו שהושמט.

הדעה שעליה מדובר פה היא של הרב מיימון, אני די בטוח שראיתי שהרב הנזיר מסכים איתו (או לפחות נוטה להסכים)

מפיקוח נפש..

איזה פיקוח נפש יש כאן?

שיראו שהיהודים לועגים לישו (הסיפור עליו בגמרא לא מוציא אותו טוב, בלשון המעטה), ויתנכלו ליהודים על זה.

עכשיו הבנתי שהתכוונת לטעון כמו שטענו פה, שזה כבר היה אחרי הרבה זמן ולא היה באמת חשש.

אבל עזוב, בסוף גם אם נאמר שחז"ל לא פחדו מהצנזורה, יכול להיות שהדרך שלהם לבטא את האזכור של המרד היא בצורה כזאת, כשהם מזכירים את הסיבה הרוחנית להפסד (בשביל הסיבה הפיזית לא צריך את הגמרא, יש ספרים אחרים).

מצויין, זה מחזק את מה שאני אומר.

שזו הייתה רק תשובה אחת. הבאתי פה עוד כמה תשובות, מקווה שהן סיפקו אותך....

הסיבות לאבלות תשעה באב.

באותה מידה, היה אפשר להזכיר את זה לגבי ספירת העומר.

[ולא רק זה, אלא שהמשנה היא מארץ ישראל, כשהרומאים שלטו בה, כשני דורות אחרי המרד. הגמרא היא מבבל, שהפרסים שלטו בה, דורות רבים אח"כ, כך שדווקא לגמרא היה הרבה פחות סיבה לחשוש מאזכורים כאלה.]

וראה לגבי השיטה שתלמידי רבי עקיבא מתו במרד בר כוכבא במאמר הזה - האם תלמידי רבי עקיבא מתו במרד בר כוכבא – ספריית אסיף

(יש שם סיכום בעמ' 42-45, וסיכום של ההוכחות שלו בעמ' 58-62).

עבר עריכה על ידי תות"ח! בתאריך י"א בסיוון תשפ"ד 1:14

שם מצויין רק כיבוש העיר האחרונה ולא כל המרד. עוד הבדל הוא שספירת העומר מתמשכת יותר, והסיכוי שיתעורר מרד גדול יותר. עוד הבדל שבתשעה באב אבלים וזהו, בספירת העומר יש את ל"ג העומר, הזמן שפסקו מלמות תלמידי ר"ע, ואז יש חשש שיגיעו לפעול בפועל מרד.
 

שכוייח!

לגבי הזמן, אתה צודק עקרונית, אבל המקור לכך שתלמידי ר"ע מתו מפני שלא נהגו כבוד זה בזה הוא במקורו בברייתא (שזו מקור תנאי), והגמרא רק מצטטת את הברייתא. אתה יכול לשאול למה הגמרא לא הסבירה לנו שהמשנה דיברה בלשון כזאת, אבל בעצם ההבנה היא אחרת וכו'....אבל זו כבר שאלה אחרת, וזה לא כזה קשה. הברייתא עצמה שהיא המקור לכך שינתה מהלשון מחשש כזה של מרד. ואפשר גם לומר עוד יותר, שאחרי שעם ישראל ראה את תוצאות מרד בר כוכבא, חכמים חששו למרד גם אחרי כן. לא שהם חששו שהגויים יקראו את הגמרא וכדו', אלא חששו שאם יוזכר מרד, זה יעורר רעיונות בעם ישראל ליציאה למרד, ואז יגיעו תוצאות נוראיות. לכן חכמים חששו מאוד, והזכירו את המרד רק ברמזים.

יש באדם גוף ונשמה, הגוף שואף למטה והנשמה שואפת למעלה, האמת שלנו היא הלמעלה, הקרבה לה'...

לאנשים לוקח זמן להתקרב, מתחזקים בשבת, כשרות, צניעות, לאט לאט, כל אחד בקצב שלו, נופלים וקמים...

כן, זה מוזר, לפעמים גם מרתיע לראות מישהי עם מעט בגדים ששרה שה' תמיד אוהב אותה... אבל הבעיה היא לא המעשה-היא מתקרבת, הבעיה היא שאנחנו רואים את זה-אם מישהו פרטי נופל וקם אף אחד לא יודע מזה, אם הוא משתף את זה ברשתות והכל-כולם רואים את זה וכל אחד יכול לומר מה שהוא רוצה...

אדם שיצא מהארון ועדיין שר שירים של חיבור להשי"ת בעצם מדבר את הקושי שלו, זה הכי לגיטימי שיהיה קושי כזה, זה גם מוזר שהוא משתף את זה עם כל העולם אבל זה כבר עניין שלו...🤷

בנוסף, יש אנשים שאומרים שהאינטרנט כולו רע, יכול להיות (זו דעתי האישית, כן, אבל....) שהקב"ה מנסה להראות להם שבכל דבר שהוא יצר יש טוב, גם במה שנראה הכי טמא....

בקיצור, לדעתי זו התחזקות אמיתית שבע"ה תקרב את המשיח..... 

מסף ריגוש שעולה כל הזמן

מחפשים חוויות משמעותיות יותר

לדת יש משמעות בשפע

וכשזה מגיע בפאן בלי כפייה

זה מתאים בול לאנשים שצמאים לריגושים למשמעות 

קצת באסוש כי הייתי מאוד עייף ובקושי הצלחתי לצאת מהמיטה.

קצת נחמד כי כן בסוף גררתי את עצמי ללמוד קצת, ועשיתי פיקניק חביב.

אוכל בלי פרופורציות, שינה בשעות לא חוקיות, יותר מדי קינוחים, שיחות משפחתיות שנמשכות לנצח, ותחושת של איך כבר מוצאי חג עכשיו?

דב סרטים

לצערי...
 

יצאתי עם החלטה שאת שאר חגי השבועות אני עושה בביתי / בית הורי...

היתה חסרה לי יותר אווירה של חג.

ולא, זה לא שלא טוב שם.

אני מאד מאד אוהבת להיות שם.

רק פשוט, היה קצת חוסר מזל השנה, וכל האחים שלו היו במקומות אחרים, אז היינו לבד, עם עוד שני אורחים שאינם מהמשפחה.

אני רגילה למשפחה גדולה, רועשת עם מלא גיסות וילדים, וזה היה דיי כיבוי אורות בשבילי...

עבר טוב ב"ה, וזה ככה מאז שהפסקתי להישאר ער בלילה.

במקום חג שסובב שינה לפני כדי להתכונן, שינה אחרי כדי להתאושש, ונימנומים בשיעורים שרירותיים שמהם אני לא זוכר כלום - אני פשוט מתנהג כמו בשבת רגילה. ככה השעות שלי מסודרות, התפילות שלי נראות כמו שצריך, וגם כשאני לומד אז זה אמיתי וערני.

התכתבות מקצועית לא אמורה לגלוש לשום דבר אם לא מערבים רגשות בכלל.
לא נימה של צחוק ולא אימוגים למיניהם...

אם הצד השני קצת נסחף, פשוט לא לזרום לכיוון שלו,

לענות יפה על אותו עניין ולסיים אותו, בלי לפתח נושא חדש, אפילו שהוא מאד מעניין.

כי זה לא "נחמדות" זה היסחפות.

(מי שנסחף זה הגבולות שלנו - למקום שלא חשבנו שהם יגיעו...)

"אם לא מערבים רגשות בכלל"

בסוף יש לי רגשות, אני לא מערבת אותם, הם כבר מעורבים בעצמם.

ואני חושבת שגם לבני אדם אחרים יש רגשות חיוביים אחד כלפי השני שהם לא דווקא רומנטיים.

השאלה מה נכון לבטא ועד כמה?

כי אם לדוגמא אני מחזירה פידבק למישהו "וואו, עבודה מעולה!"

יש פה רגש, של התפעלות/של שמחה על זה שהוא בצוות שלי/ של הקלה שהוא כבר עשה את זה מצויין

אבל אין פה נימה של צחוק ולא אימוג'ים ולא קלילות, ולא שיחות נפש.. אז לפי מה את קובעת מה מתאים ומה לא? 

בניסוח מאופק יותר,
תלוי לפי הרמה שאת נמצאת בה...

את המשפט שנתת כדוגמה הייתי משנה ומורידה את ה"וואו" והסימן קריאה.

"עבודה מעולה", ואפשר לנסח "עבודה טובה מאד"

זה מעביר את אותו מסר, ללא רגש אישי.

אני יכול לצחוק קצת עם לקוחות בנות בטלפון או לשים סמיילי במייל כדי לשדר שאני נותן שירות חמוד אנושי וחביב.

אבל לא מדבר איתן על שום דבר שקשור לחיים אישיים או דברים אישיים בשום צורה. נותן שירות נטו.

ובכללי משדר אווירה של ביזנס עסקים וכסף. באמת מעניין אותי הביזנס, אז איני צריך לזייף.

אם זאת לקוחה קבועה אני יותר נחמד איתה אבל זה יותר קטע של שימור לקוחות ורמת שירות.

לשמור על מרחק מסויים

זה לא סתם כי בא לה

אז הייתי רוצה ליישם את העיקרון הזה גם בדברים שאין בהם הלכה מפורשת (או שיש ואני לא יודעת)

לא רואה בעיה בנחמדות/ נימה אישית/ הומור בהתכתבות מקצועית

אני חושבת ששיח (גם כזה שכתוב) צריך להיות אנושי ונעים

בלי קשר למין הגורם איתו אני מתכתבת

הגבולות נמצאים בכוונה במטרת הקשר

אם כוונת הקשר מקצועית

היא תשאר כזו גם אם ההתכתבות תהיה יותר אישית/ יומיומית 

קשר ממושך, רווי בנימות אישיות והומור, גם אם מטרתו היתה אמורה להיות מקצועית, עלול למצוא את עצמו במקום אחר לגמרי מההתחלה...

מישהו/ מישהי מסיטים אותו לשם

אולי יש אנשים חסרי מודעות

שלא שמים לב למה שהם עושים

(לי יש קשרים כאלה של הרבה שנים

מקצועיים שמשלבים קשר אישי חברי

זה אף פעם לא הלך למקום אחר

לא מצידי

ולא מהצד השני)

מאוד מתחבר לחשיבה על א-להים לפי המחשבה הפילוסופית עליו, שאי יהיה אפשר להבין אותו אף פעם

מי שנות את הכל ומי שנותן את הערך לכל.

חבר, אבא,מלך.

אמונה-הסיבה שאנשים מצליחים לחיות במציאות ההוויה הזו.

תורה-דרך חיים שיכולה להפוך גם את היצור הכי גשמי ונמוך היהלום הכי גדול ונקי...

אך זה שאני מתפלל אליו.

ללמוד לפסח, הלכות והכנת הלב

אני לא על זה בכלל לצערי

אתה צריך להיות מדריך באיזה מוסד גמילה או משהו שאנשים עוברים שם התפתחות אישית וצריכים את המוטיבציה והצעדים המעשיים

אם היית בגיל המתאים גם מדריך בתיכון היה יכול להיות טוב

הדפוס התעניינות הזה מתאים יותר למדריך ולא לשאלה כללית בפורום..

תודה על האכפתיות אבל לא התכוונתי לדווח פה

נקודות שעלולות להחמיץ ולשים לב אליהם ולטפל בהם. מעשית. הכי מעשית שיש.

שחוסר הכרות הטוב נמשלה לחמץ, שהיא גם תופחת כמו בצק.

שמשהו קצת יכול להעיב על הכל.

ובאמת כתבתי את זה מהמקום שלי.

אויל זה גם מתקשר לפסח ביחס לשירת הים.

שכאמור בחזל חזקיה היה אמור להיות משיח והוא לא היה כי לא אמר שירה.

תודה זיויק על החיזוק העצמי בשרשור הזה!

🤭