בגדול הסיבה שמתאבלים בספירת העומר אינה באמת בגלל מות תלמידי רבי עקיבא, אלא בגלל כשלון מרד בר כוכבא (שבהמשך היו גם עוד צרות לעם ישראל בתאריכים אלו, אם אני לא טועה הפרעות על קהילת מגנצא וורמייקה היו בזמן הזה), אלא שכיוון שלא יכלו לכתוב בתלמוד במפורש שזו הסיבה, זה מה שכתבו. לפי הרב שרקי, תלמידי רבי עקיבא בעצמם השתתפו במרד (שהרי רבי עקיבא, רבם, היה נושא כליו של בר כוכבא), ומה שכתוב בחז"ל שכיוון שלא נהגו כבוד זה בזה נהרגו, אין הכוונה שמתו בפתע פתאום משום שלא נהגו כבוד זה בזה, אלא בגלל חוסר הכבוד לא הצליחו לשתף פעולה במהלך הקרבות בצורה טובה, ולכן מתו (דהיינו, סיבה זו הביאה בצורה ישירה למותם בדרך הטבע, ולא שהייתה פה מיתה שלא כדרך הטבע). לפי זה, מובן מאוד מדוע האבל דווקא עליהם. כאן מדובר על משהו שקשור לכלל העם, הפסד המרד גרם לשפיכות דמים במימדים ענקיים.
עוד דבר שרואים מחז"ל שחז"ל אומרים שאחרי מות תלמידי ר"ע היה העולם שמם, עד שבאו חמישה התלמידים החדשים של רבי עקיבא. רבי עקיבא הוא פטרון התורה שבע"פ, הרבה מאוד מהמשניות ומעולם התורה מבוסס על דבריו, עד שרבי טרפון כותב בכמה מקומות בש"ס שרבי עקיבא מנצח אותו בדיון: "עקיבא, כל הפורש ממך כפורש מן החיים". מות תלמידי רבי עקיבא מבטא את הפסק העברת התורה שבע"פ, הפסק השתלשלות התורה, שהיה יכול לקרות, לולי שבסוף המשיך רבי עקיבא ללמד עוד תלמידים (הפעם חמישה) והחזיר את המשכיות מסורת התורה שבע"פ בעם ישראל ("ולערב אל תנח ידיך").
כל זה הייתה תשובה עקרונית מדוע אני חושב שמתאבלים דווקא על מותם ולא על מות אחרים. אך לגוף העניין, האם שייך להתאבל על תלמידי חכמים שלא נהגו כבוד זה בזה, אענה: גם על דואג האדומי הגמרא מתארת שהיה מחדש הרבה הלכות, והיה מבריק וגאון. גם על אחאב מסופר שבחלום שנגלה לרב חסדא ידע תשובה לשאלה שרב חסדא לא ידע להשיב עליה (ונראה שהיה יותר גדול בתורה מרב חסדא). מתואר הרבה במדרשים על מינים שהיו בקיאים מאוד בתורה, וכן גויים שהיו בקיאים והדיינו עם חכמי ישראל.
אבל לדוגמא הדוגמא מהגויים, המדרש אומר: "תורה בגויים- אל תאמין". אע"פ שבן-אדם יודע הרבה מקורות, אין זה אומר שהוא מלא בתורה. הוא נחשב: "חמור נושא ספרים", בבחינת "פרוייקט השו"ת מהלך". הגמרא אומרת שת"ח התורה הופכת להיות שלו: "תורה דיליה", וכפי שכתוב בהרבה מקורות, היא חלק מבשרו ודמו. כמו שאומרים, פרופסור למתמטיקה לא צריך להיות משולש, אבל רב צריך לקיים את התורה, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". התורה היא דרך-חיים שצריכה להתממש במעשה, ולא ספר שבא להעניק השראה רוחנית ותו לא. אמנם, כשמדובר שהת"ח מאמין שצריך ליישם את התורה במעשה, אך חטא ונפל, אין לומר שיותר אי אפשר ללמוד ממנו (לא מדבר על רב שסרח, שזה משהו אחר, מדבר על חטא "רגיל"). כשרב לא מקיים את התורה מלכתחילה, כי חושב שמצווה כזו או אחרת בטילה, זה וודאי מעיד על פגם בתפיסתו את התורה, שאינו באמת מתבטל לדבר ה', אלא עושה את מצוות התורה כי חושב שזה נכון וזה מסתדר לו, אבל אם לא מסתדר לו, הוא מבטל מצווה. אך אם הרב סובר שאת כל התורה יש לקיים, אך נכשל בפועל בקיום שלה באופן שלם, אין בכך להעיד שתורתו פגומה ואין ללמוד ממנו. ב"אחר" באמת אין לי הבנה איך רבי מאיר המשיך ללמוד אצלו, מדובר על מדרגות גבוהות מאיתנו כך שאין להקשות משם (כמו שאנחנו לא יכולים ללמוד אצל אנשים כמו אחר, כך גם אנחנו לא מבינים מדוע שייך ללמוד מאחר. קשה לומר שרבי מאיר למד ממנו רק "חכמה" ולא "תורה", נראה שהוא המשיך להיות הרב שלו, גם אם כמובן, לא קיבל ממנו את הדברים הרעים שלו).
וסתם שתדע, לא נהגו כבוד זה בזה אין בהכרח הכוונה היא שקיללו אחד את השני כל שנייה, אלא שלא נהגו כבוד כפי שמצופה מת"ח לנהוג. מספיק שהתווכחו בלהט ולפעמים נטו קצת לכעס ולא עשו לגמרי לשם שמים כדי שהגמרא תאמר שלא נהגו כבוד זה בזה.
עוד דבר ששמעתי מהרב שרקי, שיש לכל דור ודור נסיון בדבר מסויים, ואי אפשר להבין בדור אחר את אותו דור. הוא הביא דוגמא שבדור של אחאב עבדו כולם ע"ז, אך לא דיברו לשון הרע (שלא היו ביניהם דלטורין ולכן ניצחו). בדור של דוד הפוך: לא עבדו ע"ז, אך דיברו לשון הרע (וגם כיום, הגמרא אומרת שכולם נכשלים בלשון הרע). אנחנו לא מבינים איך אפשר לעבוד ע"ז ולא לדבר לשון הרע, אבל כל דור ודור יש לו את הנסיון שלו. גם אז, אפשר לומר שהיצר היה יצר השנאת-חינם (ואכן רבי עקיבא חי בזמן מקדש שני והיה בזמן חורבנו, והגמרא אומרת שבית שני נחרב על שנאת חינם), ולכן נכשלו בזה גם אנשים גדולים (שהרי אחאב אמר על רב חסדא, שהיה גדול, שאם היה בזמנו, היה רץ לעבוד ע"ז, רואים שגם גדולים עלולים להיכשל בחטא שהדור פרוץ בו).
מקווה שעזרתי, ושבת שלום....
!
