סטודנטית והלימודים רודפים אותי ביום ובלילה חח

אני חושבת שזה לא מתנתק פשוט כי רוב שעות היום הראש שלי בזה...

מקווה שכשאעבוד זה לא יהיה ככה

עובדת בכספים בהייטק בחברות ציבוריות,

כלומר הכי ערבוב בית עבודה שיכול להיות,

לומדים עם הזמן להפריד.

זה למרי קשור לתחום. הייטק זה קצב אחר,

לטוב ולרע. אני לא שרדתי בקצב איטי יותר.

אני מניחה שאם בחרת בעולם ההייטק אז זה קשור לאופי שלך, כלומר הכל זה אותו צד של המטבע.

אנשים שפחות מחוברים לעבודה שלהם באופי, הם אנשים שלרוב לא ימצאו את עצמם בהייטק.

למעט המגזר של הנשים החרדיות ששם זה מתנהל אחרת. הן מאוד מחוברות לעבודה בבוקר ומתקתקות עבודה, ומנותקות אחה"צ. ועם אופי כזה הן משתלבות בהייטק.

לדעתי זה עניין של בשלות וניסיון. הרבה פעמים שאבתי השראה ממנהלים בכירים שהרשו לעצמם לא לענות לדברים דחופים כי הם עם המשפחה.

למרות שאני באותה נקודת זמן לא יכולתי לפעול כמוהם, כי עוד הייתי צריכה לבנות את הקריירה והשם שלי במקצוע,

בהחלט הסתכלתי עליהם ואמרתי ככה אני רוצה להיות,

ועם הזמן הגעתי לזה.

עדיין יש מצבים שאני נודדת במחשבות, בכל זאת משהו שהעסיק אותי הרבה במהלך היום לא נמחק ברגע, אבל לומדים אסטרטגיה איך לנהל את הזמנים ולשלוט במחשבות. וככה להפריד.

העבודה באה גם פיזית, אני אמורה להיות זמינה בבית לעת הצורך.

בעקרון אני ציפור דרור והתכוונתי לפסול את המשרה בגלל הצורך להיות זמינה, בגלל שהמשרה כן קרצה לי החלטתי ללכת על זה ואם לא יתאים אז לא.

לקח לי קצת זמן ללמוד לתת מענה במינימום זמן ולדחות לשעות העבודה כל מה שאני חושבת שיכול להדחות, למדתי גם לווסת את הקצב ואת הלחץ עלי, ליעל את העבודה ולשקף את היקפה ואת רמת הקושי.

היום כמעט 3 שנים במשרה הזו, אני עם אפס לחץ בעבודה ובבית, למרות שהקצב מאד מהיר ויש לעיתים דברים שאני עושה מהבית. יוצא לי לחשוב על סוגיות מורכבות בעבודה, אבל לא בלחץ אלא כאתגר שצריך פיצוח.

זה הגיע גם מתהליך של לימוד התנהלות נכונה וגם מתהליך(שעשיתי לפני הרבה שנים) של קבלה עצמית.

עובדת בביטוח לאומי

לרוב לא לוקחת איתי עבודה הביתה, רק במקרים חריגים שיצאתי מוקדם ואז מתחברת לישיבת צוות דרך הזום או מקרי עומס קיצוני (כמו בתחילת המלחמה) שאז התחברתי מהבית והייתי טוחנת שעות כשהילדים ישנים.

במחשבות, אני חושבת על זה המון. המון פתרונות לתיקים תקועים ולחידודים מקצועיים עלו לי כשאני שוטפת כלים או רצפה. בכללי, זה לא סוד איפה אני עובדת ורוב השיחות חולין שלי עם אנשים קשורות לעבודה, אם זה במעון של הילדים, במרפאה, בסופר, בגן משחקים, בשיחות אישיות בפורום..

אני אוהבת את העבודה שלי, ואני מרגישה שהתפקיד שלי משמעותי ומספק אז לא מפריע לי שזה שואב חלק נכבד מהיום שלי. הקו האדום שלי זה לא בשעות הערות של הילדים, ולא כשאני ובעלי בדייט  

בגלל סיווג בטחוני אני לא יכולה לקחת כלום פיזי.

אבל גם במחשבות אני מתנתקת די בשניה שיצאתי מהעבודה,ברמה שאני לא זוכרת אם יש דיון מוקדם או משהו כזה בלי לשים תזכורת

או אם רציתי להביא לעבודה משהו מהבית

גם קשה לי לזכור בעבודה דברים שקשורים לבית....

זה כנראה אופי כזה

אני מורה.

כן, העבודה באה איתי הביתה פיזית ומחשבתית. גם מבחנים ועבודות, גם טלפונים והודעות, הכנת שיעורים, והרבה מחשבות על התלמידים...

חושבת שמחשבתית בגלל האהבה שלי למקצוע ולתלמידים. הם חשובים לי, וחשובה לי ההתקדמות וההצלחה שלהם, ולכן אני חושבת עליהם הרבה (כמו שהעבודה אני חושבת על הבת שלי).

כמובן כשאני בבית ספר אני חושבת עליהם יותר מאשר בבית, אבל עולים לי כל יום, גם בחודשים וגם בשבתות.

וגם חושבת על תלמידים שכבר סיימתי ללמד, איפה הם נמצאים היום ומה הולך איתם😅

קודם כל לא יכולה להביא את העבודה הביתה כי עובדת עם חומרים מסוכנים.

ובבית יש לי כ"כ הרבה דברים אחרים לחשוב עליהם שלמי יש בכלל פניות נפשית... וגם ככה העבודה הנוכחית שלי גורמת לי להרגיש כמו פועל סיני שלא צריך לחשוב אז לא טורחת להתעמק מעבר. אולי כשתהיה לי עבודה עם קצת יותר אתגר מחשבתי הרעיונות יבואו איתי הבייתה

(אני בשנת הסטאז', שנה ראשונה שעובדת וזה כנראה משפיע. יחד עם זה זה גם הריון ראשון, שעוד יש את הפניות בחיים להתעסק יותר שעות פנויות בעבודה...)

1. עובדת בהוראה

2. גם וגם. כל הזמן הגם וגם הזה...

3. זה גם המקצוע וגם האופי. ברור לי שהמקצוע תובע את זה, אבל מי שיש לו אופי משחרר, קל לו הרבה יותר להתמודד עם התובענות הזו בבית.

2. חלקית

השנה אני לא מחנכת אז משמעותית פחות עבודה בבית גם פיזית וגם מחשבתית..

3. האמת לרוב מצליחה לנתק את המחשבות. לפעמים חוזרת עם משהו שמעצבן אותי אז זה הולך איתי אבל זה לדעתי יכול לקרות בכל מקום עבודה (נניח אם מישהו התייחס בצורה לא נעימה זה לא משנה מה סוג העבודה, אלא יותר משנה איך את מתמודדת עם דברים כאלה)

1. בתחום מדע הנתונים

2.לא, אלא אם יש ישיבה בשעות שאני בבית ומתחברת מהזום.

3. הרבה שעובדים איתי עובדים המון שעות נוספות ולוקחים עבודה הביתה (אנחנו עובדים גם מהבית אז אין בעיה להתחבר רגע לעשות משהו). אני מבחינתי לא עושה את זה אלא אם זה מקרה חירום אמיתי. יש הפרדה ברורה, ברגע שאני בבית שוכחת מהכל. ברור שזה קשור לאופי שלי ולסדר עדיפויות שקבעתי לי.

אני עכשיו בחופשת לידה אבל עונה לגבי השגרה.

1. עובדת בתחום הכספים במגזר הפרטי

2. לחלוטין כן. קודם כל אני בתפקיד שאני אמורה להיות זמינה יחסית. אז עונה לטלפונים בטח עד חמש, אח"כ קצת יותר מסננת (למנהלים בכירים עונה גם יותר מאוחר).

לפעמים פותחת מחשב בערבים אם צריכה להשלים עבודה

אבל זה בעיקר בראש, אני חוזרת מאוד טרודה על מה שקורה בעבודה. מה נשאר לי לעשות ואיך אתקדם עם הדברים מחר...

3. לדעתי זה בעיקר אופי. בכל העבודות שלי הייתי כזאת והיו מגוון עבודות ומטבע הדברים גם תפקידים זוטרים יחסית.

לי זה מאוד מפריע שאני ככה לוקחת חזק את העבודה.

מצד אחד מרגישה שאני אמא לא טובה שאני חושבת על העבודה בבית

מצד שני אני מאוד אוהבת את העבודה ויש לי הרבה סיפוק ממנה

וכשיש לי יום טוב בעבודה אני אמא הרבה יותר רגועה וסבלנית.

אם הייתי עובדת בעבודה מתסכלת כנראה שהייתי יותר עצבנית גם בבית.

אז יש לזה מעלות וחסרונות.

אני קלינאית תקשורת.

בעבר העבודה היתה באה איתי הביתה, פיזית ומחשבתית. עבדתי כמעט כל ערב- כתיבת דו"חות, הכנת טיפולים, שיחות טלפון ועוד. בשלב מסוים הבנתי שזב מקשה לי מאוד על החיים, עזבתי שני מקומות עבודה והתחלתי במקומות חדשים כשהפעם הבהרתי מראש- אני לא עובדת מהבית. (ואחרי שראיתי שמקום עבודה אחד לא עמד בזה והייתי צריכה לכתוב דו"חות בבית- עזבתי גם שם והתחלתי במקום מדהים אחר).

אז היום אני כמעט לא לוקחת עבודה פיזית הביתה, למעט בדברים שאני מעדיפה לקחת הביתה (ומקבלת עליהם תשלום). לעיתים נדירות קורה שאין ברירה ובאמת צריכה לשבת מהבית, ומקבלת על זה שעות נוספות.

מחשבתית- בוודאי חושבת בבית גם על מטופלים. אבל לא בקטע מלחיץ אלא בקטע מעניין וטוב ב"ה. לפעמים מספרת לבעלי על טיפולים ותוך כדי עולים לי רעיונות...

לעיניים ניתוק המחשבות, מרגישה שכשאני צריכה להיות בבית אני יכולה לא לחשוב על העבודה, בעיקר בזכות השינוי שעשיתי- אני יכולה להגיד לעצמי שאחשוב על זה בשעות העבודה. אם זה מטריד אותי אני כותבת לעצמי שלא אשכח לטפל בזה בעבודה ואז עוזבת.

1. פרארפואי

2.לא פיזי, במחשבות. בעיקר דברים קשים שרואה בבית חולים.

או יחסים בין העובדות (אבל דווקא על זה די מצליחה לשים פס ולא לוקחת ללב)

3. נראה לי קשור לאופי שלי. האמת שאני לא רואה בזה משהו רע. להיפך מרגישה שהבית זה העוגן שלי ושמחה לפרוק לבעלי כל מיני מתחים.

ואני לא עובדת מלכתחילה הרבה מבחירה.  אם זה היה על בסיס יומיומי, אז מתארת לעצמי שזה כן הייתה בעיה

לי היו בבדיקות ישנות פסים חלשים ממש גם שבוע אחרי האיחור, ובדיקה חדשה הראתה שני פסים בוהקים תוך שנייה.. 

פשוט בדקתי ממש מוקדם. כמה ימים לפני האיחור.

מעניין. העליתי את התמונה לAI והיא טענה שיש פס חיובי מובהק.

אין על הבינה.

אני בכנות רואה משהו נורא עדין,

אני הכי בעולם מסכימה שקשה לחכות. לדעתי ראשון בוקר כבר יהיה יותר ברור. 

תשתי הרבה מים, תאכלי טוב ותחשבי חיובי.

בשורות טובות 

לא נראה לי שאמור להשפיע בשלב הזה

וטני רואה פס

בשעה טובה

בלי נעליים הוא רץ, בחנות הלך עם זה ממש יפה

נפל פה ושם אבל בסה''כ הלך.

רק בבית השינוי.

שמתי לו בינתיים 3 פעמים מאז הקנייה, כל פעם לחצי שעה, אולי קצת פחות. הוא כל הזמן נוגע בהן מאיו מנסה להוריד.  אני חוששת שזה לא נוח לו. למרות שקיבלתי הרבה מאוד המלצות על החנות הזאת קשה לי להאמין שעשו התאמה לא טובה 🤕

אז זה ממש הגיוני

לפי מה שאני יודעת אומרים לחכות יותר זמן בין תחילת ההליכה לנעילת נעליים

שההליכה יותר תתיצב.

אני מחכה חצי שעההאבל באמת נראה לי אני מגזימה

בכל אופן נראה לי זה פשוט ענין של הסתגלות.. ויעבור בעז'ה הנעל כבדה ולוקח זמן להתרגל למשקל שלה

ורק עכשיו קניתי לו....

הוא ילד שב"ה לא מפסיק לרוץ

ועם הנעליים קשה לו יותר. אבל מלבישה ללבישה הוא מתרגל.

אני חושבת שזה נורמלי....

מלא נחת

אבל גם אם היה לו נוח עם נעליים לא כדאי לשים לו בבית.

אפשר גרביים נגד החלקה.

לק"י

לפחות עכשיו שהם בבית בחופש.

ואיזה קשוח זה🫂

אנחנו גם צריכות קצת שקט לעצמינן מידי פעם.

אולי לנסות בהדרגה- להיות איתה ועם אח גדול יחד, ולשחרר לאט לאט.

אני מזדהה עם חלקיק קטן, בזה שרוצים שרק אני אעשה בשבילם דברים, ולא בעלי. אז אם היו צמודים אלי כל היום, זה נראה לי בכלל חונק.

ואצלה זה לא קיים. רודפת אחרי לכל מקום נצמדת ונדבקת , שאין גן עכשיו זה ממש מורגש וקשה לי כבר.

בעלי היום רק הזכים להודות ואמר "כן שמתי לב", תודה רבה באמת חחח

אולי מסתתר פה משהו רגשי /תחושתי וקבענו תור לרופא התפתחות אבל זה רק בנובמבר ובנתיים קשוח בים יום

היא יודעת מה עושים עם משחקים?

אולי אפשר להתחיל לה משחק ואז לנסות ללכת קצת

זה קשה ברמות, הבת שנתיים שלי גם מתעקשת שאני אשב לידה בארוחות, אחרי שהצלחתי להוריד אותה מלשבת עלי.

ועבדתי איתה על הפרדות, בהדרגה, ואז עברנו דירה ושחררתי, והמשכתי לעבוד, ואז פרצה מלחמה ושחררתי שוב.  עכשיו חזרנו לעבודה.

בעיקרון בוחרים משהו אחד קטן, שהיא מסוגלת, לדוגמה, אני עכשיו שוטפת כלים ואתפנה אליך רק כשאגמור

אז היא בוכה וכועסת ומושכת לי בחצאית, ואני מתעלמת, ואז היא נשכבת על הרצפה לידי. אחרי כמה ימים היא עדיין מוחה, אבל כבר מבינה שאני לא אתפנה אליה עד שאסיים.

וככה לאט לאט לאט מרחיבים את ההפרדות.

מאד לאט.

כמו שבונים שריר, רק שזה שריר חדש לגמרי והמח עדיין לא מפותח עד הסוף, אז זה אפשרי, אבל דורש התמדה וסבלנות.

עכשיו אמא עסוקה,אמא עושה עושה x y כשאמא תסיים אמא תשב איתך,כשתסיימי תגידי לה אמא סיימה עכשיו אמא יכולה לחבק אותך.  בהתחלה היא תבכה ותתנגד אבל בהתמדה היא תבין.

מסקר קטנטן סביבי, שמתי לב שזה יחסית גורף לילדי הגיל הזה.

אני ממש חושבת שזה בגלל הסיטואציה שהם נמצאים בה מאז שהם נולדו.

כבר ההריון ועד היום: כל הזמן מלחמות, סטרס באוויר, חוסר שגרה.

ממש מאמינה שזה קשור.

אני הייתי כנראה קצת יותר מדי שאננה...

(מצד שני מאוד שמחה שבלי חרדות ב"ה)

אנחנו אצל חמותי היקרה עד מוצאי שבת

וזו הקלה גדולה כי עוד לא עשינו שום קניות או ארגון של המטבח לחג....

בקיצור

התחלתי לנקות מאוחר

עבדנו עד מאוחר

באתי לסדר עייפה...

נרדמתי לפני הכוס הרביעית

מאוכזבת מעצמי...

החלק הטוב: פוצון ופוצונת נהנו

פוצון המתוק כבר בן 4 ב"ה!

שר מה נשתנה בחן וברגש

כולל להצביע על כל דבר (מצה, מרור...)

וזה היה ממש מתוק

ואפילו לימדנו אותו את הקושיה ששרים כשבית המקדש קיים והוא שר גם אותה.

("שבכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי")

עכשיו הולכת בעז"ה לטגן בלינצ'ס

שארגיש שאני עושה משהו...

מזכירה שמי שרוצה את קובץ השירים שלי לפסח

יכולה לבקש ממני.

לק"י

לי היה נחמד.

אני עדיין לא רגילה לליל הסדר של המשפחה של בעלי. פחות אוהבת, אבל הגיוני...

וגם יש להם מנהגים שמוזרים לי (כמו לאכול ממש קצת מצות, ואז אני אוכלת יותר, ולוקח לי זמן, ועוד).

אני זוכרת שלמדתי מתישהו

ובעלי תלמיד של הרב ישראל אריאל

ראש מכון המקדש

אז זה בתודעה ב"ה.

הרגשתי שלמרות שהיה עם עוד בני משפחה, הצלחנו לשתף את הילדים יפה ולתת את האווירה שרצינו.

הבן שלי כתב לפני הסדר רשימת שאלות ממש חמודות ויפות על ההגדה ויציאת מצרים, ולא הצלחנו לענות על הכל תוך כדי הסדר, כי ראינו שזה כבר ארוך ולא מתאים לעכב את כולם. אבל אחר כך בבוקר עשינו השלמה וענינו לשאלות שנשארו, אז זה היה בסדר.

הקטן (בן שנה) ישן בתחילת הסדר עד כמעט סוף מגיד, אבל כשהוא התעורר לינוק הוא ראה את כולם ערים וחוגגים ולא רצה להפסיד, ונשאר ער עד סוף הסדר... אבל ב"ה הצלחתי להשתתף ביחד איתו, והוא היה חמוד ושימח את כולם בחיוכים מתוקים...

הלילה היה קצת מבאס.

בגלל שאין סעודה שלישית ולא אכלנו מסודר, במוצאי החג הילדים היו רעבים. אז אחרי הבדלה אמא שלי הכינה ארוחה טובה וזה היה מצוין, רק שכבר היה מאוחר והארוחה עיכבה אותנו, אז עד שהגענו הביתה היה כבר 11 בלילה, וכולם היו עייפים ועצבניים וזה היה מעצבן ולא נעים...

פעם הבאה נראה לי שגם אם אין חובת סעודה שלישית, עדיין כדאי לדאוג לארוחה טובה עוד לפני הבדלה.

אנחנו עשינו בבית, היה ממש ממש כיף.

הבן שלי קם חג בבוקר וביקש שנעשה עוד פעם ליל הסדר, מבחינתי היה שווה הכל עם הבקשה הזאת (זה משמעותי לי כי אני אישית מעולם לא התחברתי ללילה הזה, אצל ההורים משני הצדדים הוא ארוךךךךך, מסיימים באיזה 4. הלילה הזה זכור לי בתור אחד שרק רוצים לישון ולאכול ואי אפשר. ההורים מדהימים שלא תטעו, פשוט לא מצאתי את עצמי בקונספט).

בקיצור, היה טוב.

סיימנו ב 12, שני הילדים נשארו ערים עד הסוף. ערב מלא בשירה וריקודים.

בעלי הכין הצגה הם בובות שמתלבשות על היד, אבל הילדים לא היו בעניין אז פשוט זרמנו עם השירים בהגדה. איםה שלא היה שיר, מלמלנו מהר כדי לא לאבד את הקשב שלהם.

קנינו טרמפולינה שבוע לפני פסח (קטנה, בלי רשת) - הנחנו בסלון ליד השולחן הגדול לא הפסיק לקפוץ כל הלילה (ברמת המוזר לדעתי - כאילו, כמה אפשר לקפוץ?????. הגדול החליט על מסלול - רוקדים במעגל עולים לטרמפו קפיצה בחישוקים, עוד כמה דברים ומהתחלה. הפכנו להיות קצת עמדת דיג'י)

בקיצור היה ממש כיף.

עדיין יש פינה בלב שלא מוכן להשלים עם הטוב הזה, אני ממש התרגלתי שזה ערב של דברי תורה ופתאום כזה - לא היה דבר תורה אחד. גם אם הייתי רוצה בעלי היקר פחות הטיפוס ואני גם ככה, אין לי קשב לזה. היה טוב ומצד שני לא יודעת, מנסה להתרגל.

העיקר הילדים ואנחנו נהננו.

ראיתי סרטון של הרב יגאל כהן שבסופו של דבר - שום דבר לא שווה בלי שמחה. אז ב''ה שמחה גדולה הייתה. הבן שלי מחכה לסדר הבא וזה ממש עושה לי את זה. 

פעם ראשונה (בעצם חוץ מהקורונה). אבל הוא סגר חג בצבא. אז בסוף נסעתי להורים.

היה בסדר, אבל הייתי צריכה לתזז בין הקטנים לגדולים ולהרדים. בקושי אמרתי משהו מהמגיד, וגם בהלל ונרצה הייתי עם הקטן שהתעורר. מקווה שלמגוייסות יש פתור בכל זאת..

ואני עם סוכרת- אז מאתגר עם האוכל, המצות ו4 הכוסות (קיבלתי הנחיות מהדיאטנית מה בדיוק לעשות), אבל זה גם לא השאיר לי הרבה מה לאכול...

עכשיו אנחנו בבית ב"ה, הוא אמור לחזור סמוך לשבת. 

ועוד שינוי כזה. ממש קשה.

בעז''ה שתהיה לו נסיעה טובה הביתה ויחזור כמה שיותר מהר. 

אשמח לשמוע מה אתן שותות בארבע כוסות. אני שותה תירוש וכל שנה כמעט מקיאה בכוס הרביעית מרוב גועל. מצד שני אני לא מסוגלת לשתות כוס שלמה של יין (לא בהריון ולא מניקה אבל פחות מתחברת לאלכוהול).

שבת בבוקר עדיין מתלבטת לגבי העיקרית

עוקבת איתך 

ערב מרק עוף והמון ירקות עם קניידלך

בוקר עוף ותפוחי אדמה ברוטב תפוזים בתנור, אנטיפסטי

סדש קניידלך, ביצים קשות או חביתה,  אולי תפוחי אדמה מבושלים כמו כרפס

מצות

עוגה קנויה לילדים, פומלה ואננס, יש גם גלידה חלבית

סלט ירקות,  מטבוחה, אולי ממרח זיתים, מקלות גזר בתנור

לפעמים זה עושה ת.ל של סחרחורות ועייפות  אצלי למשל זה עושה קצת סחרחורות אבל לא בטוחה שזה מפריע לתפקוד.

מה ש קראתי ובדקתי אין סיבה לא לקחת, להפך, בעיני זה תרופה שמצילה חיים ומעודדת ילודה🤣

הרופא ייתן לך בקלות, את לא צריכה להוכיח כמה את סובלת..

לי למשל באחד ההריונות לא הקאתי אבל הבחילות גמרו עלי.. עד שלקחתי כדור ביום וחיי השתנו..

בהריונות אחר כך לקחתי 2 כדורים ובאחרון אפילו המשכתי להקיא, ועדיין,  אין מה להשוות לבלי כדור.

(להיפראזיס, זה בד"כ קצת פחות עוזר..)

בשעה טובה!

מספיק ל-25 יום

לפני כמה חודשים היה עולה 104..

לפחות חה שהיה אצלי בהריון. יש אצלנו בעיר קבוצה של מכירות יד 2 ויש ממש 'מסחרה' בין לאומית זהב להריוניות מקופות אחרות שמוכרות אחת לשנייה.

אני ממש ממליצה לקחת, הריון ראשון זה הציל אותי.

הריון שני לא היו בחילות ב''ה 

לא נתקלתי בעוצמה שלא נותנים

בהיפראמזיס זה לא תמיד רלוונטי

פעם ראשונה שלא השתגעתי על פסח בכלל

בעלי שכנע אותי.. ופעם ראשונה הוא הצליח

התחלתי מוקדם,  אבל נצמדתי רק למה שבאמת צריך.

ממש תחושת שחרור

ומרגישה הקלה לדעת שפסח לא חייב להיות האימה

מתפללת שאצליח להתגבר על עוד תבניות שיש לי בראש ודברים שמפעילים אותי..

שהמפגש עם xyz לא יפעיל אותי

שאצליח לאזן בחזרה לעבודה את ההשקעה בעבודה שלא תבוא על חשבון הבית

אמנם עייפות קיצונית אבל הכל היה בנחת. נשארו רק משימות בודדות ונראה שגם היום היום יהיה נינוח בע"ה.

האיראנים (או פיקוד העורף, איך שתבחרו להסתכל על זה) העירו אותי בשעה שרציתי לקום 😅

ובדיוק בזמן כדי להציל את הכביסה שלקחתי סיכון והשארתי בלילה בחוץ מהגשם.😄

כתבתי ספציפית על החג, ולא על השנה, מקווה שזה חוקי..

אלא של אתגר מתמשך...

אבל בתוך המהלך הזה היו גאולות קטנות

לא של גאולה כמו בדמיון שלנו

מרגישה שבזוגיות אחרי משבר של שנתיים התחלנו לעלות על הגל הנכון..לא לגמרי ולא מושלם אבל סוג של אתחלתא כזה..מהלך שעושה טוב...

וילדתי השנה ב''ה ❤️ שזה בטח תמיד גאולה והיא השמחת לב שלי לגמרי

אצלנו הילדים נזכרו לפני כמה ימים שמלאה שנה לכך שהם יודעים על האבחנה של אחותם (הרצף האוטיסטי).

לקחנו אותם באחד הימים של ערב פסח לאכול פיצה בגינה, ואז סיפרנו להם.

בכל אופן, זו אולי בשורה לא נחמדה כל כך, אבל בכל זאת אנחנו מלאי הודיה שהוא אובחנה בגיל צעיר כל כך, וכך לא נסחבנו שנים עם תהיות ותסכולים ובחוסר הבנה של ההתנהגויות שלה.

אז זו הגאולה שלנו😊

(וחוץ מזה - בתקופה זו הרווחנו מאוד מהיותה בגן מיוחד, כי החינוך המיוחד חזר לפעול בחלק מימי המלחמה, וכך היה לנו קצת פנאי לנקות כמו שצריך וגם היא זכתה ללמוד על פסח כמו שצריך

להסתכל על איבחון כזה הגאולה זו ממש ראיה מיוחדת ויפה של המציאות

(וכן, אני מכירה מקרוב לצערי מה המשמעויות של אוטיזם לא מאובחן בזמן, ועדיין להסתכל על איבחון כזה כגאולה זה וואו בעיני)

בזמן (הבן הגדול שלי)

לכן אני יודעת להוקיר את האבחון המוקדם של הבת שלי...

השם הטוב נתן לנו 2 אוצרות בבת אחת

מתנה עצומה ומעצימה

הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו

אין עוד מלבדו🌸

אני ממש שמחה שיש שיפור, שאתם גם רואים את התוצאות. מדהים!

מלא נחת תמיד 

לידה של ילד מתוק ופלאי, מתנה ממש, גדילה והתבגרות של שני האחים הגדולים שלו, כל אחד בכיוון שלו, גם מתוקים ופלאיים.

התבגרות וצמיחה שלנו כהורים וכמשפחה.

כבר הספדתי את כל פסח, ונהיה אסורים וזה..

ופתאום הוא הגיע

בקרוב אצלי...

אני ב"ה שמחה שלא הייתי לחוצה בחרדות (יש לי OCD כידוע)

וכמו שכתבתי בשרשור לפני כמה ימים

אפילו הצלחתי להכין עם הילדים עוגה ליומולדת בקייטנה ביום שני!!!

והספרון סוף-סוף יצא לאור השנה

וזו ממש גאולה.

תודה על השרשור הזה!

אני בדיוק גם התחלתי תפקיד חדש בעבודה, מרגישה יותר מסופקת - מקווה בעז''ה שיהיה לטובה.

אני שמחה בשבילך שמצאת משהו שתפור עלייך - מאתגר למצוא עבודה ועוד אחד טוב שהוא בול בשבילך זה ממש בגדר נס לדעתי.

אני מודה על זה שעם הזמן אני מרגישה קצת יותר שלמה ומקבלת את עצמי, יותר ממה שהיה בעבר. וזה עושה טוב בלב לקבל ולסלוח לעצמך בלי לכעוס עלייך כל הזמן.