הוא רואה בו רק את העתיד ואת האופציות ואת הביטחון הכלכלי לילדים וכו, ואת רוצה אותו גם להווה, לנעימות היומיומית ולצרכים שלך ושל הילדים כמו שאת רואה אותם.

זה טוב וברוך השם שהוא אחראי ולוקח את העתיד שלכם ברצינות, ועוקב ולא מתעצל, אבל אני חושבת שלחסוך כל כך הרבה כסף בחודש לא יכול לבוא על חשבון תחושת מחנק שלך. הכסף שלכם, החלטה משותפת שלכם מה הצרכים המידיים השוטפים ומה הצרכים לחיסכון.

למשל זה ממש לא ברור שלא תוכלי לקנות בגד חדש עם הכנסה חודשית כזאת, אלא אם כן זה לא משמעותי לך ולא אכפת לך לוותר.

אבל זה כן משמעותי לך, אז צריך לעשות שיח ולהחליט ביחד.

אבל הוא צריך טיפול עצמי לגבי המיקרו

ללא ספק מגיע לכם לקנות מעדנים ובגדים לפי רמת ההכנסה שלכם

הוא מתנהל לפי רמת חיים של אברך / שכר מינימום 

נשמע הזוי ממש!

יש ילדים באפריקה שלא יודעים מה זה סופר בכלל, תגידי תודה. יש ילדים בעזה שאוכלים דשא. יש ילדים בצפון תל אביב שעדיין תקועים עם פלייסטיישן 4 ואת בוכה כל מעדן?

את צריכה להוריד את המצרכים בסופר מיידית.

לחם פרוס

גבינה לבנה

קוטג'

וקוביות סוכר בשביל מיני מתיקה לילדים.

וזהו

בגדים תקחי משכנים.

את הרכב תמכרי ולכי ברגל. זה גם חוסך את הדלק וגם את המנוי לחדר כושר.

לחופשה תצאו לחדר בבית של ההורים שלו.

חוגים לילדים תעשו עצמאית בבית, מה יש, הכל צריך לעשות בשבילכם?

אךך אתם ה Gen z כלום אתם לא יודעים לעשות.

די ברור שבשביל בעלך הכסף הוא נטו מטרה ולא אמצעי.

אצלי זה לא היה עובר חלק...

כנראה התפיסה שלכם לכסף שונה.

ולכן עצתי היא.

שבו בניכם ולבנו את הדברים בניכם.

ברור שלא תהיה הסכמה של 100%

אבל תדרש התפשרות משני הצדדים (כמו הרבה דברים בחיי הנישואין)

אמרת שאתם מרווחים יחד 28

ו15 אלף הולך לחיסכון.

מכאן אני מבין ש13 הולך לחיים השוטפים.

ואין גם שכ"ד/משכתנא.

כך ש13 אלפ בחודש זה לא מעט.

כך שאתם לא ברמת חיים של עוני.

אלא סדרי העדיפויות שלכם שונים

את מאמינה שגם אם רוב המשכורת לא היתה מגיעה ממנו, עדיין היתה לך את הזכות לסיי בעניין קניית מעדן בסופר?

את מאמינה שלא משנה כמה אתם מרוויחים, את ראויה לקנות לעצמך בגדים חדשים?

את מאמינה שגם אם המצב שלכם היה רחוק ממצבכם זכותך להחליט על ההוצאות שלך לא פחות ממנו ויחד איתו?

כל עוד את לא מאמינה בזה, שום דבר לא יזוז גם לא אצלו.

זה חד משמעית לא תקין לעבור על הרשימה ולשאול אותך למה חרגת ממנה.

יש לך את שיקול הדעת שלך, והוא אמור לכבד גם אותו (שק"ד).

אני אומרת את זה כי זה גובל באלימות כלכלית, אז נא להיות מודעת לזכויות שלך ולטפל בזה בהקדם.

אין שום משמעות למי מביא את רוב הכסף, הוא חייב בכסותך, ובמזונות שלך.

ובפרט שאת גם עובדת, אז בכלל אין על מה לדבר.

הייתי מציעה לך ללכת לטיפול, כי כנראה שאת בעצמך לא יודעת שמגיע לך ❤️

שיש פה קצת סימנים של אלימות כלכלית. וגם אם נניח שלא - זו לא נשמעת דרך אידיאלית לנהל *יחד* את משק הבית. מציעה שקודם כל תמצאו דרך לנהל את הכספים שלכם יחד - תחליטו מראש על תקציב חודשי ותפצלו אותו לפי נושאים, כך שכל אחד מכם ידע בערך איך להתנהל ולא תעקבו אחד אחרי השני (אלא יהיה אמון).

מסכימה גם שזה לא משנה שהוא מרוויח יותר - חוץ מזה, שניכם עובדים ועושים כל אחד את המקסימום שלו, הוא יכול לעבוד הרבה שעות ולהרוויח יותר ממך רק כי את מגיעה הביתה בשעה שמתאימה לילדים ומטפלת בהם.

לגבי להגיע להסכמה על סכום הכסף שמשפחתך צריכה/רוצה - קודם כל שווה לבדוק אם יש מקומות שאפשר לקצץ בקלות בלי שישפיע על רמת החיים (כמו לראות אם אתם זכאים להנחה במעונות וכו). דבר שני - אולי יש *לך* דרך להגדיל את ההכנסה (כמו לעשות שיעורים פרטיים - אמרת שאת מורה)? מניחה שלא כזה קל כי הוא מתמחה אז השעות שהוא לא בבית ארוכות וצריך להיות עם הילדים. וגם כמובן לנסות לתקשר את התחושות שלך לגבי המחנק, להסביר איפה זה פוגע בך, ולנסות יחד להגיע לפשרה לגבי הסכום שחוסכים כל חודש.

והכי חשוב - להיות עירנית. אלימות מכל סוג היא לא צחוק, ואם יש פה אלימות כלכלית זה משהו שצריך לטפל בו מהיסוד. 

חמור מאוד מה שאתם כותבים, אתם הורסים שלום בית של משפחה יהודית,

עוון חמור מאוד בידכם,

הבדלים בין בעל ואישה בענין סגנון חיים כלכלי הפכו אצלכם ל"אלימות כלכלית",

אם היא היתה בודקת את החשבונות שלו ואת ההוצאות שלו גם הייתם אומרים שיש כאן אלימות כלכלית מצידה כלפיו ???

חכמים היזהרו בדבריכם, וקל וחומר מי שלא כ"כ חכמים .....

אישה שחווה שתלטנות או אלימות כלכלית, לא חייה בשלום, אז שלום בית כבר לא קיים, עכשיו חשוב שהיא תבין את המצב ותנסה לשפר אותו עבורה.

אכן צריך להזהר בדברים שכותבים, בעייתי להשתיק מידע בנימוק מטעה של ״שלום בית״

יש פה צד אחד שכופה על הצד האחר את ההרגלים שלו ואת הדבקת הפער לכיוונו.

מעבר לזה הוא לא עומד בחובות שלו כלפי אישתו.

היא במשך כמה שנים לא קונה לעצמה בגדים ותן לי לנחש איך זה משפיע על מצב הרוח שלה, על הדימוי העצמי והסביבתי, ועל היחס שלו בעצמו כלפיה.

מכבדה יותר מגופו. נקודה.

מעבר לזה, היא נמצאת בסוג של דוחק כלכלי כשמבחינה אובייקטיבית אין לכך הצדקה.

מדובר בקמצנות על גבול האלימות.

אז בבקשה ממך תבדוק גם את המושגים שלך ביחס ל"הבדלים" ולהתנהגויות לא לגיטימיות.

שלום בית זה לא שקט תעשייתי.

מפריע לה משהו וצריך לקרוא לילד בשמו ולטפל בזה בהקדם.

שלום בית זה חשוב, אבל החיים חשובים עוד יותר, ואין שלום בלי חיים.

קודם כל אמרתי שיש קצת סימנים, לא חרצתי את גורלה כסובלת מאלימות כלכלית, וגם רוב תשובתי לא עסקה בזה. הגיוני בעיניי לענות לה שכדאי לה לשים לב שאין אלימות כלכלית כי זה עניין מסוכן.

שנית, כן. אם אותו מקרה היה הפוך בין הגבר והאישה הייתי אומרת את אותו הדבר.

שלישית - זה לא קצת הבדלים בסגנון חיים כלכלי. הבדלים תמיד יהיו, על הוצאות גדולות תמיד כדאי להחליט ביחד וכו. פה מדובר על הוצאות קטנטנות - 4 שקלים למעגן, עוד 5 שקלים על גבינה צהובה. לא מסתכם ביותר מ100 שח בחודש, ולהכנסה ספציפית שלהם 100 ש״ח זה משהו שניתן לעמוד בו ובקלות.

גם זה שהיא לא קונה בגדים זה בעייתי, אני לא אומרת ללכת למסעות שופינג ארוכים. סה״כ שיהיו לה בגדים בכמות ובמידה שהיא *צריכה*. בגדים עד רמה מסוימת זה *צורך*. לא *רצון*.

אז כן, יש פה הבדלים ברורים בהסתכלות הכלכלית ביניהם, ולכן זה גם משהו שראוי שהם ידברו עליו ויחליטו ביחד. אבל מה שהיא כתבה הדליק נורות אדומות (שלא בהכרח מספיקות כדי לקבוע אלימות כלכלית, אבל זה משהו שהיא צריכה לשים לב אליו ולהיזהר. וגם הוא.)

בוודאי שהם (כמו כל בעל ואישה) צריכים לכבד מאוד אחד את השני, את צרכיו ורצונותיו של השני,

כולל הוא את צרכיה ורצונותיה (בגבולות הסביר) והיא את רצונותיו וצרכיו (בגבולות הסביר).

ואם הרצונות או הצרכים של אישה (לא הספציפית כאן) הם "מסעות שופינג" ?? גם את זה הוא צריך לכבד ??

ואם הצרכים שלו הם "מסעות שופינג" גם את זה היא צריכה לכבד ??

זה לא עניין של רמת הכנסה, וכניראה גם לא עניין של סכום חודשי, וכניראה גם לא של קמצנות (אלא אם הוא קמצן חולני, ואז זה דורש טיפול אחר),

זה עניין זה הבדל בהשקפת עולם של התנהלות כלכלית, וסגנון חיים  (ראוותנות מול צניעות, בזבזנות מול חסכנות וכו),

ובכלל, תרבות הצריכה של העידן המודרני היא כניראה יותר ניסיון למלא באמצעות תחליפים חומריים את הריקנות הנפשית,

מתוך אשליה שעוד משהו חומרי יתן לי את הסיפוק הנפשי (סמים באופן חוקי......), אבל זה לא מצליח, ורק מחמיר את הבעיה.

אבל לא נשמע שאתה מכבד.

למרות שאני מאוד מסכימה איתך במובן מסוים,

זה מאוד לא מכבד להגיד שזה ראוותנות אשליה סמים וריקנות נפשית.

בטח שלא על המקרה הספציפי הזה

שאכילה מוגזמת (מעבר לדרוש לקיום הגוף) קרי השמנה, פעמים רבות נובעת מחסכים נפשיים, מפני שאכילה זו באה כפיצוי במקום החסכים החסרים,

וכך בדיוק גם תרבות הצריכה המערבית,

וכך (בהרבה מקרים) אלכוהוליזם (ושאר התמכרויות כגון הימורים).

בקיצור בגדים קונים כי צריך ללבוש משהו, ואי אפשר ללכת ערום ברחוב, לא בגלל סיבה אחרת (להרגיש טוב, זה מחזיק בדר"כ כמה דקות),

אבל השימחה האמיתית (שימחת הנפש) מעולם לא תבוא מהדברים החומריים, מפני שאחרי כמה דקות, ההתלהבות מהדבר החומרי מקמיית את האימרה הידועה "חלף עם הרוח". 

מאוד

רק שאי אפשר לגשת לאנשים עם גישת "אני צודק,  כל הצדק,וחכמת העולם אצלי".

אפשר, רק שזה לא יביא לתוצאות טובות. 

ולכן לעצמי אני מאפשר קניית בגדים ב 2 ש"ח לפריט,

וכל שאר בני הבית יקנו ע"פ הבנתם,

סה"כ משתדל לתת דוגמא אישית, לא יותר, 

בעלה של הפותחת

ולכן כל הדיונים על הדרך הנכונה לחיות לא רלוונטים 

רוצה לחיות בצימצום- סבבה- אבל תעשה את זה לבד

רציוניליזציה להתנהגות שתלטנית וקמצנית.

שורה תחתונה, גם אם גבר נשוי למישהי כל כך זוועתית שיש לה צורך ראוותני ובזבזני,

שיכבד את הצרכים המגעילים שלה, כי זאת היא וזה מה יש.

קמצנות ושתלטנות יותר מגעילה מכל צורך "ראוותני ובזבזני".

וסליחה אבל מדובר פה במישהי עם צורך בסיסי ומהותי, במציאות שלגמרי יכולה לאפשר את זה, אלא שבמקרה הזה הבעיה היא אצלו.

מזמינה אותך לעשות בדק בית בעצמך ולהפסיק לחפש רציוניליזציה לקמצנות ולשתלטנות.

כלומר לשיטתך הוא צריך לכבד את ה"צרכים המגעילים" (ציטוט מדויק) שלה !!!

והיא לא צריכה לכבד את הצרכים המגעילים שלו (שתלטנות וכו' לשיטתך כמובן)  !!!

ובמילות השיר "ילדה קטנה יחידה ותמה, עמדה ושאלה למה ??? "

לגבי "צורך בסיסי ומהותי", אני מציע לך להתייעץ עם גורמי מקצוע, ואז אולי תקבלי נקודת מבט אחרת על המושג "צורך בסיסי ומהותי".

למה את רואה שחורות אצל כל גבר, ורואה וורודות אצל כל אישה,

אני אומר לך בסבירות גבוהה מאוד שזה לא נובע מקמצנות ושתלטנות בכלל !!!

אלא מדאגה לעתיד הכלכלי של המשפחה, כדי שיוכלו לעבור לבית יותר גדול (בעוד כמה שנים), לעזור יותר לילדים לכשיינשאו וכו'

או מחוסר הערכה לדברים חומריים,  ואז היית מבינה (אולי) ש"צורך ראוותני ובזבזני" הרבה יותר מגעיל "מדאגה /אחריות /רצינות" לעתיד הכלכלי של המשפחה,

(לאחר שאישתי קנתה לי פעם ראשונה בגדים בחנות בגדים, אמרתי לה שיותר היא לא קונה לי שום בגד, רק בחנות של יד 2 , ב 2 ש"ח לכל פריט, וכולם מרוצים.  ומעולם לא אמרתי לאישתי לא לקנות בגד או משהו שהיא רוצה.

מציע לך להפסיק לעשות דמוניצזציה של כל גבר שלא מתיישר לפי האג'נדות הפמיניסטיות הקיצוניות שלך.

וכן להגדיר צורך של מישהי כבזבזנות וראוותנות זו השיפוטיות שלך, וגם אם אני זורמת איתה עדיין זה לא מצדיק קמצנות ושתלטנות.

שורה תחתונה, לא כל "פער" הוא באמת פער.

יש דברים שצריכים תיקון מהותי.

ובאופן כללי קשה לקחת ברצינות אדם שמגדיר כל אישה שמעזה להתווכח עם הוד מעלתו כבעלת אג'נדות פמיניסטיות קיצוניות.

אבל זה לא הופך את ההתנהלות הזאת ללא קמצנית ושתלטנית.

זאת דאגה ברמה מוקצנת ביותר שמביאה לקמצנות (הרי ברור שאם היו להם חובות גדולים אף אחד לא היה מגדיר הימנעות מקניית בגד כקמצנות)

וזה שהוא מחליט בלעדית מה קונים ומה לא זאת שתלטנות- גם אם היא נובעת מדאגה- פשוט אין דרך אחרת להגדיר את זה '

הייתי יכולה לעבור על אגורה אגורה ולשאול למה ,איך

ומתחילה לקצץ לו בכל דבר ...

ברמה שלא קונים בקבוק מים בחוץ

עם הזמן זה גרם לו לרתיעה והוא התחיל להסתיר דברים שהוא קונה והגיע לבזבזנות על שטויות כי הגבלתי מידי

עכשיו אנחנו מנסים למצוא את האיזון

מה שעזר לי להבין את המקום שלו , שדומה לשלך

שיש פה גם עניין רגשי , וזה הכיף שלו

אבל אנחנו מנסים להחליט על תקציב שמתאים לדברים כאלה מראש וגם עבודה שלי לשחרר..

מקווה שעזרתי . מוזמנת לפנות בפרטי אם תרצי

בהצלחה

יש מצב שהמשכורת שלו הייתה עלובה עד לא מזמן והוא נשאר עם הדפוסים הרגשיים מפעם?

מרגיש לי שהוא עושה את מה שהוא חושב שיהיה הכי טוב בשביל החיים שלכם ואת ""מקלקלת לו"". זו לא המציאות כמובן אבל זה מה שהוא מרגיש.

הוא צריך יחס מכבד, ועזרה, ורגישות. כלומר, אני יכול כאדם מיושב עם שכל לעשות סדר בחיים שלו ולהראות לו שיש לו מספיק כסף גם למצב של worst case שהוא מדמיין.

באיזה בית הוא גדל? איזו רמת חיים הייתה שם?

איך אבא שלו ואמא שלו התנהגו עם כספים?

יש פה משהו רגשי. שצריך יחס אוהב ומכבד ועוד יותר אוהב ומכבד כי הוא לא קשור למציאות.

לא קנו בכלל מעדנים, לא היה לי כמה שקלים לארטיק.

בגדים קיבלנו יד 2 מדודים וכשהיה חסר,קנו לי רק בשוק העירוני כי שם הכי זול.

זוכרת את אבא שלי עובר לאמא שלי על רשימת הקניות ומעיר הערות.

אף פעם לא אכלו בחוץ ולא יצאו לחופשה. הייתה חשיבות רבה לחיסכון למען הילדים.

אלא, שאנשים כאלו בסוף, כל כך קשורים לכסף שלהם שגם כשהילדים גדלים וצריכים הם לא ממהרים לשחרר.

המסקנה שלי-

את צריכה לקום ולהילחם! אם לא למענך למען הילדים שלך.

כשהוא מתנהג ככה הוא פוגע בשמחת החיים של כל הבית.

אם את לא יודעת כיצד לעשות זאת לבד קחי ייעוץ. כן חשוב שתבהירי לו שככה זה לא ממשיך ושהוא לא מחליט לבד. אלו החיים של שניכם.

ואני חושבת שהפותחת יודעת בתוך ליבה שבעלה עם גישה כלכלית קיצונית וחנוקה.

חנוק לך? תצעקי!

תגידי לו בפירוש "אין דבר כזה שאתה מסתכל לי על החשבוניות. זה גם הכסף שלי."

ככל שתהיי יותר חדמ"ש ותצעקי את האמת שלך עד שהוא יקלוט שיש פה עוד בן אדם-

זה יקרה.

יותר נכון מכאן.

באמת השלב הראשון כאשר משהו לא מתסדר לנו או מתסכל אותנו - זה קודם כל לעצור.

לא להמשיך בחיים כאילו כלום לא קרה, לטאטא אותו מתחת לשטיח וכך לעבור עוד יום ועוד יום, אלא לעצור רגע.

לבחון את הדברים.

להבין מול מה בעצם אנחנו מתמודדים

ואח"כ לראות גם את דרכי הפיתרון ב"ה.

במציאות שלכם שתיארת ניתן לראות באופן מובהק התנגשות בין צרכים מהותיים של שניכם.

לבעלך יש כנראה צורך מאוד חזק ביציבות וביטחון כלכלי, גם ובעיקר לעתיד ולאותו ביטחון כלכלי לילדים

ולך נשמע שיש צורך מאוד חזק בשלווה והנאה מהכסף גם בהווה, גם בכאן ועכשיו, ולחיות חיים רגועים יותר, ובעצם ליצור כבר *בהווה* את היציבות והביטחון גם הרגשי, הנפשי והפיזי שהכסף יכול לאפשר.

ומאוד חשוב לתווך זאת בצורה הכי עמוקה לבעלך, שיצליח להבין אותך, לעומק -

בעלי היקר,

אני מבינה מאוד את הצורך שלך ליציבות וביטחון כלכלי לעתיד ילדינו. ואני מסכימה עם חשיבותו חד משמעית. אני איתך בזה.

אבל חשוב לי כ"כ שתראה רגע גם אותי, את הצורך *שלי*

אותו כסף יכול למלא צורך מאוד עמוק גם אצלי - צורך ביציבות וביטחון רגשי וכלכלי גם *בהווה*, צורך בשלווה והנאה מההווה, צורך לחיות את החיים עצמם בשמחה ובברכה ולא רק לחכות ולחסוך ליום שאחרי ולעתיד. אלא כל יום לנצל אותו במלואו ולחיות אותו במלואו. איכות החיים עצמם. הרי חיים רק פעם אחת.

בכסף לבגדים חדשים שמשמחים אותי, במעדן שאני קונה לילד, בכל הדברים הללו - אתה, אנחנו, הכסף שלנו קונה את ***השמחה שלי, של אשתך, אם ילדיך***

***את השלווה שלי***

את הרוגע שלי

את איכות החיים שלי

הרי למה אנחנו עובדים כל כך קשה אם לא לזה? 

אלו החיים עצמם!

ומה שאמרת לי: "שאני לא מבינה כמה זה חשוב לחסוך לילדים ושזה הרבה יותר חשוב מכל הדברים האחרים" - זה בדיוק בדיוק זה!!!

"לחסוך" מהם אמא כבויה!

לחסוך מהם זוגיות לא יציבה!

לחסוך מהם חיים של עצב ותסכול של הוריהם

ולחסוך להם את הדבר ש*באמת* יותר חשוב מכל הדברים האחרים - ביטחון ויציבות בחיים עצמם!!!

ואיזה ביטחון לילדים יותר חשוב מאמא מאושרת ושמחה?

מהורים בזוגיות יציבה אוהבת טובה ומטיבה?

אין לך צורך קיומי וביטחון ויציבות קיומיים יותר גדולים מאלו לילדים!!!

הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה יותר מסכום כסף X או Y שיהיה להם 

אבל יראו את אמא שלהם כבויה בכל שנות ילדותם

יראו ויחוו מתחים אינסופיים בין הוריהם

יראו ויחוו שכסף יכול כ"כ להרחיק ולהעציב וליצור בור ענק בלב אפילו שלא בכיס

יראו ויחוו חוסר יציבות וחוסר ביטחון בזוגיות של הוריהם, בשלווה של אמא שלהם

ואת כל זה דווקא דווקא הכסף עצמו יכול לקנות כאשר אתה מאפשר לי את אותו רוגע!

זה *בדיוק* מה שאתה רוצה - יציבות וביטחון לילדים.

וזה הדבר הראשון במעלה.

ולא, זה לא צריך לבוא על חשבון חיסכון.

יש לנו מיליון וחצי (!!!!!) ש"ח בחיסכון

יש לנו בית (!!!)

ללא משכנתא (!!!)

אנחנו מרוויחים כל חודש 28,000 ש"ח (!!!)

אנחנו 5 נפשות

אפשר בהחלט גם לחסוך וגם לחיות בהנאה! חד משמעית.

גם אם נוציא 25,000 בחודש ונחיה ברווחה -

עדיין יש 3,000 ש*כל חודש* ***מתווספים*** לחיסכון של המיליון וחצי שגם הוא עולה במשך השנים בעקבות ההשקעה.

אז שנייה רגע.

לנשום.

להבין.

את התמונה הגדולה.

יש כאן חיים.

יש כאן נשמות.

יש כאן בית.

מה שבאמת הכי חשוב להם זה שמחה, אהבה ויציבות של הוריהם בפני עצמם ויחד כזוג חזק.

ויש להם ב"ה ב"ה גם חסכון גדול מאוד.

ואנחנו מחנכים אותם להקשיב לעצמם, לתת ניראות לשמחה ולאושר שלהם, לתת ניראות וכבוד לאושר של בן זוגם, ללמוד לנהל נכון קונפליקטים, ללמוד גם לחסוך, ללמוד לא למחוק את עצמינו על חשבון העתיד אלא לחיות גם בהווה, ללמוד ליצור איזונים, זה לא הכל או לא כלום

זה לא שחור ולבן

זה לא או או!

זה גם וגם!

גם לחסוך

וגם לחיות בהנאה

ולפי התיאורים שלכם זה הכי אפשרי שרק יכול להיות!

וכאשר מתווכים גם לבעלך, שאותה הנחת יסוד ואותה תפיסה שלו שכסף למעדן שהילד ביקש או בגדים חדשים שמשמחים וכן הלאה זה בזבוז ואסור שזה יהיה - התפיסה הזו לא מקדמת אותו ולא יוצרת לא בטווח הקצר ובטח שלא בטווח הארוך את המטרות שהוא הוא עצמו רוצה (יציבות וביטחון לילדים ועתיד טוב),

וכדאי מאוד לבחון האם נתינת שם עמוק יותר יכול לקדם אותנו יותר? - 

למשל אם נקרא לכסף הזה "כסף עבור השמחה שלנו או כסף עבור הרווחה נפשית שלנו" אולי משהו ישתנה?

בעיניים שלי הכסף נועד כדי לשרת אותנו ולא להיפך.

כלומר לקנות את השמחה והאושר שלנו בחיים שלנו.

בצורה מחושבת, כמובן

אבל אף פעם לא על חשבון הרווחה הנפשית והשמחה שלנו (שוב, אם יש, כמובן, וכולל מחשבה על העתיד וכו')

כוונתי שנשים רגע לב יותר למטרות האמיתיות שלנו בחיים, לסדרי העדיפויות שלנו בחיים,

לדוגמא - אם יש זוג שיש להם הרבה מאוד כסף, אבל אחד מהם חי במחשבה לחסוף כמה שאפשר כדי לקנות בהקדם בית

ואילו הצד השני מרגיש דחוק כי לא יכול להשתמש בכסף הזה להנאות כאלה ואחרות בכאן ועכשיו.

בסופו של דבר, הכסף יכול להישאר, והבית יכול להירכש ולעמוד על תילו.

אבל בתוך הבית לא בהכרח יגור הזוג, אלא כל אחד מהם בנפרד, ואותם קירות הבית מאכלסים ומהדהדים את הפרידה.

אז מה עדיף? כסף שנשמר ובית שנקנה אבל אנחנו בנפרד?

או כסף שיוצא באיזונים הנכונים *לשנינו* ולשמחה של שנינו וגם אם תידחה קניית הבית באי אלו שנים הבית יאכלס בסופו של דבר את שנינו, שמחים ומאושרים יחד?

והמחשבה של "שחור ולבן" בנושא הזה יכולה לשים לנו מקלות בגלגלים.

כיוון שזה לא: "בואי נתרושש ונוציא את כל הכסף על מותרות וקניות בלי סוף"

כמו שהיא גם לא "בואי לא נקנה כלום כלום כלום למרות שיש לנו רק כדי לחסוך לעתיד"

אלא ***הבנת הצרכים והרצונות של שנינו*** ולקיחתם בחשבון:

הצורך לחסוך

הצורך להינות בכאן ועכשיו

הצורך בשמחה ורווחה נפשית בדמות בגדים משמחים, מעדן לילד וכו'

הצורך בביטחון כלכלי

אוקיי.

יש לנו כאן 4 צרכים ורצונות

השאלה שצריכה להישאל היא *לא* על מה ומי מוותרים

אלא *איך אפשר ליצור לנו מציאות שבה הצרכים של שנינו ממומשים?*

וב"ה במקרה שלכם זה בהחלט אפשרי, כי ב"ה יש כסף

אז אפשר גם להיות בביטחון כלכלי, וגם לחסוך,

וגם להשאיר כל חודש בצד כסף שמיועד בדיוק לזה - להנאות החיים של הכאן ועכשיו, לשמחה בפינוק הזה,

למשל לשים במעטפה 1,000 ש"ח (כדוגמה) בחודש שיהיו מיועדים רק לזה, או כל סכום אחר שמצד אחד אתם מרגישים שיש לכם ואפשר ומצד שני מרגישים שהוא אכן יקנה את הנחת והשלווה הזו שהוא מיועד לקנות.

וכל השיח כאן צריך להיות של הבנה אחד של השני

של ניראות אחד של השני

ולא של הקטנה או הצמדת תוויות כאלה ואחרות לעצמינו או לבן/בת זוגנו.

ב"הצלחה רבה רבה

שתזכו ליציבות וביטחון אמיתיים בכל המובנים, מתוככם פנימה וכמובן גם לילדיכם המתוקים 🙏🌹

נותן לי לקנות מה שאני רוצה אבל משאיר הרגשה מבאסת לפעמים

או גורם לי להרגיש שהשפע שאני נותנת לילדים פוגע בהם

בדיוק לפני שניה סיימתי איתו שיחה שקצת הציקה לי

מתלבטת איך לפתוח את זה בלי שירגיש מותקף ויתחיל להתגונן ..

גם אם הוא מרגיש שאת בזבזנית על (ואת לא)

לעבור לך על החשבוניות זה חונק מידייי

אתם שותפים! הוא בעלך!

בלי קשר למקצוע שלכם

לרמת ההכנסה

וכמה חסכונות יש לכם

לא הגיוני שאת לא קונה לעצמך אף פעם בגד חדש

כבר כמה שנים

שהוא עובר על החשבונית של הסופר ברמת המעדן!

נראה לי שאפילו אם הייתם מרויחים שכר מינימום

ובלי שום חיסכון זו התמנהלות לא טובה ולא בריאה

כדאי לדעתי לטפל בזה בהקדם

אם הייתי את במצב הזה

הייתי מודיעה לו שאני (כמורה במערכת החינוך) פותחת עסק לשיעורים פרטיים או שהולכת לעבוד בעבודה נוספת והוא יצטרך לשלם על בייביסיטר וכו'

ואז תבוא השאלה למה צריך את זה ותסבירי שאם יש לנו הכנסה כל כך קטנה ואנחנו חוסכים מהילדים שלנו ידנים וממני בגדים וכו אז אני הולכת לעבוד ולהכניס עוד 2000 שח לחודש שיהיו לבזבוזים ושהכסף הזה הוא בשבילך בלבד

****

גם אני גדלתי בבית של אבא עצמאי ואמא שכירה

גדלתי בבית שלא יצאנו לבתי מלון כי אבא שלי היה כל הזמן תלוי בעבודה.

בזכות זה העבודה הזו הביאה לנו בית בלי משכנתא ועשתה לנו הרבה טוב בחיים, אבל במקביל היה שפע אף פעם לא חסכו ממני כלום

אבל אני היום כאבא משתדל לצאת פעם בשנה לשבוע משפחתי ובמקביל אין כמעט חיסכון בקניות בסופר

אני לא רץ לקנות כל שטות שמבקשים אבל אנחנו די גמישים בעניין

****

נראה לי שאתם צריכים יעוץ של פעמונים מהכיוון השני אני מתאר לעצמי שגם בזה הם יכולים לעזור

בהצלחה... נקאה לי שיצא לי קצת מבולגן

תגדירו בתוך התקציב סכום שהוא שלך 'לבזבוזים', לצורך העניין 500 או 1000 ש"ח מדי חודש.

יכול להיות שאם זה ימוסגר כך ויהיה תחום יהיה לו יותר קל לשחרר. 

זה הרגלי צריכה ואין שום דבר רע במעדן וגבינה צהובה וכל דבר שמתחשק

אנשים שונים בתפיסת החיים שלהם.

יכול להיות שלבעלה, שכנראה יש לו יכולת לפעול על פי הגדרות ולא להיגרר אחרי חשקים, יהיה קל יותר לשחרר לה באהבה ובשמחה לבזבז ולקנות גם 200 מעדנים בחודש, אם הוא יידע שזה מתוך תקציב שהוגדר לצורך כך מראש.

כשמגדירים שזה תקציב של לבזבוזים זה לא על מנת לתת לה הגדרה של בזבזנית ולתת לה תחושה לא טובה.

אלא דרך לאפשר לבעל להישאר בשליטה על המצב הכלכלי של המשפחה (דבר מבורך לכשעצמו) ועדיין לאפשר לאישה ספייס ויכולת להנות מהחיים. 

אוכל ובגדים זה הוצאות נצרכות. אולי לא קשיחות כמו משכנתא, שכר דירה וכדומה, אבל בהחלט לא בזבוזים.

זו גישה לא נכונה.

בזבוזים זה מסעדה, בגדים כי מתחשק, מותרות..

מעדנים לא. בייחוד ברמת השכר שלהם.

ולמה זה מבורך שהבעל יהיה בשליטה על המצב הכלכלי? ניהול התקציב וכו' לא קשור בכלל למגדר. יש אנשים/נשים עם היכולת ויש שלא.

הם צריכים לשבת ולדבר ולהגיע להסכמות ולא להחליט אחד בשביל השניה.

לא אמרתי שזו צריכה להיות צורת העבודה לכל זוג
אני נותן הצעה במידה וזה עוזר לזוג הזה ספציפי 
ואם זה צורם, אפשר להגדיר את הכסף הזה כסכום שהבעל לא חושב שצריך להוציא והאישה כן רוצה את ההוצאה

ברגע שהמצב לא נוח לאחד הצדדים אז משהו שם לא נכון

וממש לא משנה גודל ההכנסה של כל אחד מהצדדים

אני יוצא מנקודת הנחה שהבעל אינו בעל רע, אלא בעל טוב עם מודעות כלכלית גבוהה (מדי)
אני מציע את מה שהצעתי ככלי במידה וזה עוזר להם
 

זה נשמע שהבעל יעשה כרצונו וברוב טובו ישאיר לאשתו איזה סכום קטן להחליט עליו.

אוכל, בגדים, אילו דברים של שיגרה. הם צריכים להחליט ביחד על סגנון החיים המשותף.

כמו שהאישה לא תחליט פתאום להוציא אלפי שקלים באופן קבוע על חוגים. גם זו השקעה לעתיד בילדים... הם צריכים להגיע ביחד להסכמות על הוצאות גדולות כולל על חיסכון. זה הכסף של שניהם והמשפחה של שניהם.

וההגדרה שלו כשולט על הבזבוזים שלה עוד יותר בעייתי,  נשמע לי שהפתרון שהצעת אולי נראה כפלסטר אבל יוצר עוד משקעים לעתיד.

חבל, כדאי לפתור את זה מהשורש מוקדם לפני שיתפוצץ.

1. ללכת לצד ההלכתי - על האיש לשמח את אשתו במתנות וכדו' ברגלים למשל, נדמה לי רמב"ם שם שם, דהיינו גם אם לא, לקבוע בשיחה מה הציפיות של הוצאות על דברים שבשגרה, אוכל זה יפה, גם בגדים צריך אם מתבלה למשל...

2. דרך ארץ - חסכון זה לא עוזר אם החיים מלאים בסבל. הילדים זה יפה, אבל האשה לא צריכה לסבול... צריך לחשוב על דרך האמצע ביחד.

קודם כל הכותרת שלך לא מדוייקת - אין פה בעיה/שאלה של כסף אלא בעיה זוגית.

אני מבינה שהחיסכון הוא מההורים שלו (הצצתי בכרטיס) והוא שומר אותו לילדים וחוסך להם גם עוד.

כלומר, ההורים שלו חסכו בשבילו והוא לא השתמש בכסף הזה, אז למה הוא חושב שזה ככ חשוב לחסוך לילדים? מה הם יעשו עם הכסף? יחסכו אותו לילדים שלהם?

טוב, אני אולי קצת צינית וברור שזה נחמד לקנות לילדים בעתיד דירה בלי משכנתא אבל בחיאת- לקנות איזה בגד או מעדן עכשיו הרבה יותר חשוב ואם הוא רוצה לחיות בגישה כזאת אין בעיה, אבל לא על חשבונך

לגבי הפיסקה האחרונה שלך- את לא מפונקת!! את רוצה לחיות בהתאם למצב הכלכלי הבסה"כ מצויין שלכם וזאת זכותך והדבר הכי הגיוני בעולם, קודם כל את צריכה להאמין בזה, איך ליישם את זה עם הגישה של בעלך זה השלב הבא

הוא שכח שהוא גר עם אישה בבית, זה לא משנה שהוא מרוויח יותר ממך יש לך אחלה של משכורת

את לא חייבת להקשיב לו , מה עם מילה שלך בעניין?!

יש לכם כבר בית בלי משכנתא אפשר לנשום .. ואפשר להוריד לחץ על ההשקעות .

תתחילי לעמוד על שלך זה כבר בגבול של אלימות כלכלית לעבור על קבלות ולחקור לעשות פרצופים 

למי יש היום בית בלי משכנתא על הראש 

שינשום דחוף

בנוגע להשקעה .. יש השקעות הרבה פחות מעיקות ויותר השתלמות.

 (יש השקעות בנדלן הרבה יותר שוות כבר יכל להיות לכם 2 בתים בלי משכנתא כמעט

יש לכם אחלה של הון עצמי , הייתם מפרשים 5 על משכנתא כל השאר חיים בנחת ..

ככה קונים עוד בית .. ואז משכירים.. חבל

ועוד לחיות בתחושה כזו  מבאסת 

במקומו הייתי כבר מגיעה לשתי בתים בקלות. חיה בכיף וזהו השקעה שהרבה יותר מחזירה את עצמה 

ויש לך כסף לבזבז )

גם הילדים לא יהנו מהכסף אם ימשיכו את היחס שלו לכסף

ובטח הוא לא אמור להחליט על זה לבד

בעיני זה מוגזם וכדאי לקחת אותו לשיחה בנושא להסביר מה הציפיות שלך ומה חשוב לך שיהיה בבית

אני לא מבינה את כל מי שהגיב כאן בהבנה וסלחנות - ההתנהגות של הבעל היא לא פחות מנוראית!

לא רק הקמצנות אלא גם השתלטנות שהיא צריכה לפרט לו כל אגורה ואגורה.

יש מרחק עצום בין אורח חיים בזבזני לבין לחיי סגפנות ועליבות.

מי שמע על אישה שצריכה לבקש רשות לקנות מעדן לילד או בגד חדש פה ושם?

זה לא רלוונטי שהוא מביא את רוב הכסף, הרי היא נושאת ברוב הנטל של הבית על הילדים. הכסף הוא משותף לשניהם.

אני בדרכ לא מגיבה פה ונכנסתי במיוחד כדי לומר לכותבת הפוסט שהיא פשוט הורגלה לחיות בצל בן זוג שתלטן, קמצן ואפילו אלים. זה לא חיים נורמלים. את לא אמורה לחיות ככה. מותר לך לקנות מעדן לילד, שיהיו לך בגדים יפים, ואפילו לצאת עם חברה לבית קפה. הכסף שלכם הוא משותף ואת לא (!!!) צריכה לבקש רשות ולתת דין וחשבון על כאלה הוצאות קטנות. 

זכותך לקנות בגדים

וגם מעדנים

הכי דברים נורמלים

בפרט שנשמע שאתם במצב כלכלי מצויןןןן

המלצתי אליך,

תפרידי חשבון בנק ותשתמשי במשכורת שלך

במקום לריב פשוט תפתרי את הבעיה כך

הוא לא יכול להשתלט עליך , לא לקנות בגדים, באמתתתת את אישה צעירה וזכותך ליהנות מדברים בסיסיים כמו שמלה חדש מדי תקופה

זה בסדר זה לא ייפגע לה בגדילה ואפשר טיפה להזיז את השנצ שלה למוקדם יותר נניח...

ואנחנו בשמחת תורה פשוט מזגזגים את הילדים בין העזרת נשים לגברים בזמן של ההקפות.

ילדים בביל הזה מסתגלים מהר.

אני לקחתי אותה בעגלה ואם היא הייתה עייפה ממש נרדמה שם.

בגיל הזה לא מדבר אליה החג בכלל אז מה שיהיה לכם נוח לשניכם זה מה שחשוב,שתדעו לזרום אחד עם השני ולאו דווקא חלוקה מותנית מראש.

סביר להניח שבתפילה יותר מתאים שהיא תהיה עם האמא בהקפות כמה שמתאים לה המה שהיא ערה ומתעניינת,פשוט לזרום עם הסיטואציה

וגבי הקפות, אפשר לעשות 7 הקפות לבד תוך 5 דקות

אם הצלחתם להתמודד עם ראש השנה ויוה"כ.

שמחת תורה קטן עליכם

שימו לב שלא נותנים לילדה ממתקים / סוכריות בלי ידיעתכם (סכנת חנק ח"ו...)

חשוב מאוד, במיוחד בגילאים צעירים. עדיף שכל מי שנמצא עם הילדה ידע מראש אילו מאכלים וממתקים אסור לתת לה בלי אישור ההורים.

זה ממש לא פשוט.

יותר מרגיש תחושה של נטישה.

מין משהו בביטחון האישי נפגע

וזה שהשאיר הכל פתוח בלי לדבר זה עוד יותר מעמסה,

זה כואב וזה גם צובט את הלב ממש.

אין לי לתת עצות.

חוץ מזה שאני מתמודדת עם בעל שעבר סיפור דומה.

שולחת לך חיבוק חם🤗

לשמוע על סיפור דומה. מה עוזר לכם בהתמודדות עם זה?

והאמת שממש ממליצה לך ללכת לטפל בזה,לפחות בשביל לעכל.

הנסיון שלי היה שדווקא שחזר אצלו הקשר הוא לא הצליח להחזיק את עצמו והתפרק.

אבל זה קרה אצלו לפני החתונה שלנו,וכשנולדו הילדים אז הוא חווה כמו אצלך כאב שאין אף אחד שנהנה מהילדים שלו ומהנחת שלהם ובדידות בעיקר בחגים.ויותר מיזה כעס גדול על איך הוא נעזב,איך היו מסוגלים לנטוש אותו מי שהיה אמור להיות מקור הביטחון שלו בעולם פשוט עזב שח זה נעשה יותר בצורה אינטלגנטית,פשוט נאמר שיש טיול וזהו,

הוא יותר הבין מה זה עשה לו בתור ילד נטוש רגשית ונפשית וכביכול עד שהילדים לא נולדו הוא כאב אבל לא כעס והכעס בא אחר כך....

אבל מה שלא הורג הוא מכשל,והוא יודע שהוא אחר ושונה ולילדים שלו לא יקרה מה שקרה לו.

ושצריך להלחם ולא לברוח.

וסתם בתור בת זוג היה לי ממש כעס על מה שנעשה כי ברור לי שלא לקחו בחשבון את ההשלכות של זה לאורך כל החיים.ולקח לי המון שנים להבין למה זה קרה מה הוביל למה בתת מודע,ולסלוח על זה.

היום אני מבינה שזה היה הדרך להתמודד עם זוגיות נרקסיסטית שוב זה לא במודע אבל זה מה שקרה...

לפנות זמן מוגדר לעיבוד רגשי. עדיף עם מקלדת או עט (מה את אוהבת?) לכתוב הכל הכל הכל ולהתחיל לפרק את כל המנגנון הרגשי.

ו

לכי כבר לקרוא את פורום רגישים!. כולנו שם מתמודדים עם הדברים האלה ויש כלים בדיוק לזה.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

סיוט להיות אדם רגיש מאד במצבים מסוימים

את נמצאת בתוך גוף שמתנהג כמו שהוא רוצה ואת רוצה לעשות משהו אחר אבל הוא חזק ממך.

כשמבינים את השפה, הגוף עדיין מתנהג כמו שהוא רוצה אבל אנחנו לא חסרי אונים.

אבל ההצפה לפני חגים

זה כבר אין לי איך לתקשר עם השפה הזו.

עומס מטלות, לצד העומס עם הילדים והכאב בראש שדופק

אני עובדת עכשיו (במקרה גם אני עד מאוחר בעבודה)

עכשיו אתה תעזוב אותי בשקט כי יש לי עבודה וילדים. בשעה 21:00 הילדים ילכו לישון ואני יוצאת להליכה. ואז תתפרק שם כמה שאתה רוצה. אפשר גם לצעוק ולבכות ולצרוח ולהתעצבן ולקלל והכל. אז.

קוראים לזה גבולות פנימיים. אני בעל הבית במערכת הזו. כל הסיפורים הרגשיים צריכים יחס רך ומחבק ומכיל אבל הם לא הבוס.

היופי בלהיות מבוגר והורה לילדים הוא שאת יכולה ליצור מסורות והורות חדשות משלך, רק שלך ושל הילדים, מסורות והורות שלא היו לך ולהעניק לילדים.

ההורים שלי ניתקו קשר באופן פתאומי קצת אחרי שהבן שלי נולד. אין כואב מזה. מצד שני, אני מזכירה לעצמי את כל המורכבות שנחסכת ממני, מטבע הדברים מערכת יחסים שמסתיימת באופן פתאומי היא לא משהו מושלם.

ממליצה לך לחפש ביוטיוב/ פייסבוק דרך העומק- ריפוי נתקים משפחתיים כדי להבין קצת יותר מה את עוברת ואיך אפשר לתקן את זה (ספויילר, לא תמיד נתק זה נתק מוחלט ולא תמיד תיקון זה בהכרח חידוש הקשר)

מאחלת לך הרבה כוח ושמחה, זה לא פשוט בכלל.

מציעה דבר ראשון לקבל עזרה ולעבד את הכאב הגדול הזה זה ממש אירוע כואב.

דבר שני לראות מה כן עושה לך טוב בלב בחגים? מה יכול לתת לך את ההרגשה שאת מבקשת?

ברוב חדרי המורים אין מספיק תאים כדי שיכלו להכיל את כל המורים בהפסקה

רוב המקומות אין שירותים לכלל התלמידים, מכאן שגם התלמידים אומללים

הקיצור מצאנו את הבעיה במערכת החינוך.

אבל הסירחון מתחיל מהראש. אז קודם לבשם את שירותי המורים

היתה שנה שחינכתי כיתה ו עם 38 בנים.

שמתי בכיתה שני מבשמי אוויר אוטומטים.

כמו שחייב לבוא עם ספרים ומחברות

למלא את כל הכיתה בדאודרנט עד סף חנק, במקרה הטוב.

או להשפריץ אחד על השני במקרה הפחות הטוב,

לעשות איתו ניסויים מדעיים מסוכנים, במקרה הגרוע...

ומה קורה אחרי שיעור ספורט?

בפגישה הראשונה ידעתי שאני רוצה להמשיך לעוד אחת.

חבל להעלות את הציפיות יותר מידי, במיוחד כשלא ברור מה הצד השני חושב, במיוחד בדייט ראשון.

אצלנו, דת"ל, כשנפגשים לראשונה בלי שקדמו לכך בירורי התאמות מעמיקים, כפי שכן קיים אצל חרדים, אי אפשר לדעת כלום בפגישה הראשונה…

לוקח זמן מה עד שיודעים שזה זה..

(דעתי האישית כמובן)

אצל חרדים ידוע ששלב הברורים לפני הפגישה הראשונה הוא מקיף ומעמיק ביותר. ההורים בודקים יחוס משפחתי, מעמד חברתי, קהילה, מוסדות לימוד (ישיבה/סמינר), מצב בריאותי ונפשי, ואופי המשפחה. רק לאחר אישור כל הפרטים נקבעת פגישה.

נפגשתי 3 פגישות סה"כ עד שהתארסתי

ובכל זאת בפגישה הראשונה לא ידעתי שזה יהיה בעלי

שלוש פגישות זה לא מוקדם מידיי כדי להחליט?

אם זה זה

לפי עיסוק ההורים וכמה דפים הבחור לומד ביום?

אהבה מבט ראשון זה רגש וכימיה לא ידיעה.

זה יכול לקרות עם הבחור הכי לא נכון עבורך, ויכול לא לקרות עם הבחור עם הנתונים הכי נכונים.

לכן אין קשר. אי אפשר לברר כימיה.

בפעם החמישית צדקתי.

שיצאתי איתה)

אבל ידעתי שיש פה משהו מיוחד, התלהבתי עליו מאוד

הוא כן ידע

מזל שאחותי שכנעה אותי להמשיך בכל זאת...

לעוד פגישה

עד היום כשחברי. ילדות שלו פוגשים אותנו הם צוחקים שאני זאת אישתו, לא מאמינים שהגבעון השובבון זה הוא🤣

זה היה ממש כימיה ברורה בקטע הזוי

זה היה סיבה בשבילי (אז) להתחרפן מבפנים ולגרום לזה שזה לא יקרה.

אבל ב"ה הוא היה עקשן וסבלני

כן יודעת שהפגישה איתו היתה שונה מהאחרים בזה שהרגשתי התלהבות והתרגשות ממנו

וגם זה הבחור הראשון שהרגשתי משיכה כלפיו🫢

הוא הבחור ה8 שנפגשתי איתו.

עם האחרים זה היה מאד שכלתני. הוא כבש אותי ברגע🤣

ואגב- מה שהלהיב אותי בעבר הוא זה שדווקא יותר ביננו הרבה חיכוכים😄

תסבירי?

בנות על ימין ועל שמאל עד עצם היום הזה וזה מאיים עליה.

אז היא אומרת לו "מאמי אני לא מרשה לך להיות כזה חתיך, כולן מזילות עליך ריר".

והוא כזה "אבל חיימי ככה השם ברא אותי, מה אני אשם?"

והיא כזה "אה כן?? אז תישן בספה היום!"

והוא: צרצרים

אבל לא רק.

אני מאד מרובעת והכל חייב להיות מדויק ומתוכנן.

והוא מאד זורם כזה וחי את חייו.

וזה אחד מהדבריםשגרמו לי להתאהב. והיום זה מטריף אותי חחחחח אני חייבת שדברים יתנהלו כמו שאני רוצה וקשה לי הזרימה שלו.

והוא קשה לו עם זה שאני חייבת כל דבר לדעת מה יהיה ואיך יהיה. ושהכל יהיה מתוכנן לפרטי פרטים

אני אומר תעשו משחקי תפקידים, את תהיי הזורמת והוא יהיה המרובע. תראו איך זה יהיה לכם

יש לך משהו לשאול תשאל פה.

1. אף פעם. תיקון: הזמנתי את האלה מסעיף 2 אבל לא התאים להם.

2. אף פעם. תיקון: הוזמנו פעמיים בעשר שנים ^^`

3. ראי סעיפים 1,2

4. נשואים עשר שנים, שלושה ילדים ב"ה. גרנו יותר רחוק ממרכז העניינים בתחילת הנישואין. בשנתיים+- האחרונות עברנו ממש לרחובות של ה"קהילה", אבל אנחנו לא מאוד מעורבים.

(קצת יותר פרטים אם מעניין: אנחנו גרים בעיר, אבל כן סוג של בתוך קהילה די תוססת. באופיינו אנחנו לא כל כך מתערבבים, ולא יכולה להגיד שיש לי ממש חברות מכאן.)

אנחנו גרים ליד הישיבה של בעלי, אבל לא ממש בתוך האברכיאדה.

הזמינו אותנו כמה פעמים במהלך השנים (זוג צעיר). גם חברים של בעלי וגם סתם שכנים שלנו, אבל אף פעם לא באנו או הזמנו בעצמנו

כי אנחנו פחות בקטע של להיות נחמדים

סתם חחחח

פשוט ממש בהתחלה רצינו להיות אחד עם השני, וגם בהמשך זה מרגיש טיפה פחות שייך ששני זוגות אוכלים ביחד. אני לא צריכה להיות חברה של חבר של בעלי, ובעלי לא צריך להתחבר לחברות שלי...

אבל זה שכן הזמינו אותנו, מראה שיש אנשים שונים עם דעות שונות

כרגע גרים ביישוב פחות קהילתי ואין לנו פה הרבה חברים ומי שיש לא משותפים לשנינו כזוג. אז לא ממש קורה ..

מה שזכור לי מאז שבאנו לפה:

1. פעמיים

2. פעם אחת

3. פלוס מינוס

4. היום כבר עם 3 ילדים אז עוד היינו רק עם אחת

1. פעם באף פעם. אם כן ממש נדיר

2. כנל 1

3. אם יהיו אז כן

4. משפחה גדולה, מעל 4 ילדים. נשואים הרבה זמן יחסית.

   כשהיינו זוג צעיר אירחנו והתארחנו הרבה באופן לגמרי הדדי

נ.ב - למה זה עושה אצלך סדר בראש? לא דומה משפחה א/לקהילה/ישוב למשפחה ב/לקהילה/ישוב

1. אף פעם. בתחילת הדרך קרה פעמים בודדות.

2. גם אף פעם

3. כן. אף פעם לשני הצדדים

4. משפחה גדולה.

1. תדירות גבוהה יחסית

2. תדירות עוד יותר גבוהה

   מתחלקים בהכנות ופשוט אוכלים אצל מי שהבית שלו גדול יותר...

3. כן

4. זוג עם 2 קטנטנים גם החברים באותו שלב בערך

   יש גם משפחות עם יותר ילדים אבל זה מורכב יותר אז באמת קורה הרבה פחות

פשוט גרים ליד כמה חברים ממש טובים...

לפעמים מרגיש לי מוגזם ואז תקופה אנחנו לא אוכלים ביחד כדי לאזן

נראה לי יותר קל לענות כפסקה רציפה.

כשגרנו באברכייה בכמה חודשים הראשונים אחרי החתונה לא כל כך התערבבנו, כשהתחלנו להיפתח היה מאוד נחמד. בפועל היו בערך 3-4 הזמנות כמעט הדדיות, אבל מתווסף להרבה ערבי חברה בימי חול וקידושים משותפים של כולם. כל זה בשנה אחת.

לפני שנה עברנו למקום של אוכלוסייה מבוגרת ואנחנו לא מכירים אף אחד. יש לי שתי חברות שהתחתנו לאחרונה ועברו יחסית קרוב, ניסיתי להזמין אחת לפני כמה חודשים, אבל לתחושתי היה די מביך. אין באמת קשר בין הבעלים ובפועל הסגנון שלנו די שונה. (הבעל שלה מהסוג שנראה שלא מדבר עם נשים בכלל. אני לא יודעת מה בדיוק המשנה שלו בנושא, הוא כמעט לא דיבר כל הסעודה ובמיוחד לא איתי)

לא הייתה הזמנה חוזרת מצדם. יכול להיות ששכחו, יכול שלא רוצים. אין לי מושג.

יש לי חברה נוספת שאני גם מנסה להזמין אבל אין ממש זרימה, בעלה למד עם בעלי בישיבה התיכונית אז יש יותר סיכוי שזה יהיה מוצלח? מתלבטת כמה להתעקש על זה או לשחרר.

מאוד חסרים לי הקשרים שהיו באברכיה. בעז"ה בעתיד אני רוצה לגור ביישוב קהילתי עם השפה המשותפת של אנשים שנמצאים באותו שלב בחיים ובאותו סגנון. אנחנו גם מנסים להזמין את החברים שלנו מהאברכיה אלינו אבל זה אפשרי רק ביום חול, כי אין לנו מקומות לינה, וכל הפרוצדורה של המרחק מקשה על העסק עד שזה לא קרה כל כך.

אנחנו נשואים שנתיים בלי ילדים עדיין, גרים בסביבה של משפחות גדולות והורים בני 40-50+. אני יודעת שנצטרך לגור כאן עד סוף הלימודים של שנינו, אבל המצב החברתי זו אחד הסיבות העיקריות שאני לא מרוצה מהמקום.

כאלה שלא מהמשפחה...

אוהבים את השקט שלנו (או מדויק יותר - את הרעש שלנו🙄 שלא כולם יצליחו לעמוד בו...)

יש רק משפחה אחת של חברים שאנחנו מתארחים אצלם קבוע לסעודת פורים, וניסינו בתמורה שהם יתארחו אצלנו בקביעות לסעודה אחת בראש השנה - זה קרה כמה פעמים, אבל אז זה נהיה להם מורכב להתארח, אז הפסיק. (הם באמת המשפחה היחידה בערך שאנחנו מרגישים כמו בני משפחה שלהם)

לא זוכרת תדירות , זה היה מזמן. כבר שנים, מאז,שהילדים גדולים, שאנחנו לא מזמינים חברים לסעודות , זה הלך ופחת עם השנים, וכבר לא קורה. כן מארחים את ההורים שלנו, לעיתים רחוקות אחים שלנו, אנשים מהדירה בקהילה( אנשים עם מוגבלות). הפסקנו להזמין כי הרגשתי שזה מפריע לענין המשפחתי בשבת, הגדולים בגיל ההתבגרות, עכשיו כבר בצבא/ ישיבה/ ש"ל... הם לא בבית כל השבוע( וגם מתבגרת שלא בפנימיה, עסוקה כל השבוע בעניניה. וזה הזמן המשפחתי שלנו, וכשיש משפחה של חברים הם הופכים להיות המרכז ואנחנו מפספסים את הילדים. מוצאים הזדמנויות אחרות לקשרים חברתיים, זו אני( בעלי דוקא הציע להזמין כמה פעמים). בגלל שהפסקנו להזמין, גם לא מזמינים אותנו, ולי בסדר עם זה, מבחינתי לארח לסעודת שבת עוד משפחה זה לעבד קשה, ולפספס את הילדים בשביל קשרים חברתים שיש לי עוד דרכים לחזק אותם. אני כן מתאמצת על להזמין את האחים שלי, גם לעיתים רחוקות .

אף פעם. אולי רק את ההורים שלי פעם בשנה.

אנחנו מוזמנים פעם בחצי שנה למשפחה אחת ספציפית/להורים שלי או שלו

זה היה ככה כשהיינו לפני ילדים וגם עכשיו.

נטו כי אנחנו לא אוהבים לא להתארח ולא לארח. אוהבים את השקט שלנו וזהו.

תלוי תקופה, לפעמים בפעם-פעמיים בחודש ולפעמים חצי שנה שקט.

ההזמנות בד"כ הדדיות.

כי ככה אני רואה שאנחנו נורמאלים.

אנחנו משפחה ותיקה, הילדים כבר גדולים.

כשהיינו עם ילדים קטנים היינו מזמינים הרבה פעמים משפחות אחרות לארוחה. במיוחד הקפדנו להזמין משפחות חדשות שמגיעות לישוב. לעיתים רחוקות הזמינו אותנו. (כמובן שארחנו והתארחנו אצל ההורים והאחים, אבל זה כבר לשבת שלמה)

היום הילדים גדולים וחלקם ממש לא אוהבים לארח או להתארח לארוחות. לפעמים זה ממש מביך אותם אם למשל יש משפחה שיש להם בנים בגיל של הבנות שלנו או ההפך. ואני שונאת להתארח. אז אנחנו מזמינים לעיתים רחוקות, יותר בחגים או שבת פעם ב... ואנחנו לא הולכים לאף אחד מהישוב. גם אם מזמינים פעם במלא זמן. לרוב אנחנו מזמינים משפחות צעירות מאיתנו או אנשים מבוגרים מאיתנו שהילדים שלהם כבר לא בבית.

אבל לפעמים אנחנו מרגישים מחוץ לחברה בגלל שאנחנו לא זורמים בקטע הזה.

פעם גם הייתי נפגשת יותר עם נשים אחרות כי הייתי הולכת עם הילדים לגן שעשועים או סתם מדברים כשאוספים מהגן וכזה, היום אין לי כלכך סיבות כאלה לפגוש אנשים, אז אני די מנותקת מנשים אחרות (חוץ ממשפטים קצרים בווצאפ ומפגשים מקריים בשבילי הישוב). גם נשים אחרות בגילי יוצאות פחות מהבית.

בעלי פוגש הרבה אנשים בבי"כ, באימוני כיתת כוננות, בשמירות וכו' אז הוא מרגיש יותר בחבר'ה וקשה לו שאנחנו לא מזמינים יותר לארוחות בשבתות.

כנראה הוא משותף לרבים

כתבת עלינו במקרה? 😉