שאנשים עוד משתמשים בביטוי הזה'לשבת בבית '

להיות בבית עם הילדים זה הדבר הכי קשה,לכן רוב האמהות בורחות לעבודה

אני עשיתי שינוי כזה  והיום עם הילדים בבית,עם חופשת לידה שמתארכת

עברתי דרך הרבה מחשבות ותובנות והחלטתי שזה מה שמתאים לי לזמן הקרוב ושיותר חשוב לי כרגע להיות אמא נוכחת ,לגמרי אפשר גם וגם, עוד לא מצאתי את הנוסחא

וסתם בכללי על מה שהחברה אמרה,תמיד לאנשים יהיו הערות על בחירות, פשוט כי זה נוגע להם גם בנקודה רגישה 

אני מהאלה שבורחות לעבודה🤭 למרות שעכשיו מאוד נהנית מהחלד אבל זה אחרי עבודה עם עצמי ומאמינה שעוד כמה חודשים אמצה.

אני מעריצה נשים "שיושבות בבית"

עובדה.תרבות המערב סילפה לנו את לכולנו לי ולך ולכולנו את המחשבה,מעונות ומוסדות לילדים לא נולדו מתוך רצון שיהיה להם חברה אלא מתוך צורך שההורים ילכו לעבודה.זה הכל.לילד לפחות בגילאים הקטנים עד חמש שש בטוח טבעי נוח להיות עם הוריו.כמו שזה ברור שהנקה עדיפה .זאת עובדה .אם יש אמהות שפחות מתחברות או לא הולך להן זה כבר פרשנות אבל יש עובדות פשוטות מהיכן התחיל הרעיון הזה של מסגרות בכלל.

וכן,להיות עם הילדים כל יום כל היום זה קשה תובעני ברמות אחרות,לכולנו אין שבט לשען עליו ולגדל ילדים אחת עם השנייה..  אבל העובדות הפשוטות שלילד הכי קרוב ובטוח זה עם אמא;)

שאמנם לתינוקות המסגרות זה בעיקר בשביל שהאמא תוכל לעבוד, והיה עדיף להם להיות בבית. אבל מסביבות גיל 2-3 יש ילדים שבאמת יותר טוב להם במסגרת עם חברים בני גילם מאשר עם אמא אפילו אם היא משתדלת לתת תשומת לב ולשחק עם הילד.

ואני פעם חשבתי שהכי טוב לילד להיות בבית כמה שיותר, וגיליתי על הילדים שלי שלא.

לילד צורך בחברה.

אבל זה אבל גדול מ3 חודש עד 3 שנים יש מרחק עצום עצום. 

זה היה משמעותי ממש.

אבל מסכימה שיש שיש פער גדול מאוד.

אמא.

ובעיני גם מ3 חודש ל6 חודשים יש פער ענק וגם בין 6-9.

בהתחלה הם מתפתחים הכי הכי מהר. 

אני עובדת מהבית, וכל בוקר קמה לפני הילדים, מתלבשת כמו שצריך, מארגנת אותם, שולחת אותם ללימודים (ואת הקטנים לרוב לוקחת בעצמי), ורק אחר כך מתיישבת בבית ומתחילה לעבוד. ולפעמים יש שיחות עם לקוחות, כך שאני לא מדברת רק עם ילדים כל היום. ואם אני ממש רוצה - אז אפשר לבדוק אם יש חברה פנויה לשיחה טלפונית... וגם אמא שלי לרוב פנויה

בקיצור, גם בלי חלום קרייריסטי גדול, את בהחלט יכולה להחליט לעשות שינוי בחיים שלך. חלום של לגדל משפחה גדולה בנחת הוא חלום מספיק ענק בשביל זה.

אם את מרגישה שהעבודה הנוכחית שלך עמיסה ושואבת מדי, אז תתחילי לחשוב על שינוי כיוון. או משהו שקשור לתחום שלך אבל דורש פחות שעות, או משהו אחר לגמרי. (הכול כמובן תוך שימת לב למצב הכלכלי שלכם.)

ובינתיים - נצלי את החופש, קומי בכל בוקר בשמחה, תתלבשי, תצאי לדברים שקשורים בבית ובילדים, תשקיעי קצת בתחביבים... ותיהני! בלי נקיפות מצפון!

אני ממש מנסה לחפש עבודה מהבית אבל זה לא ממש הולך, נראה שאין דבר כזה אם לא רוצים להישאב לפירמידות וכו.

האמת שאני לא משהו באפיה, אוהבת לבשל אבל לא בעניין של לפתוח עסק ובכלל לא ממש רוצה להיות עצמאית.

ככה שאני מתלבטת איזה שינוי בדיוק לעשות ומפחדת שבינתיים הזמן עובר ועובר...

כלומר, אם את לא מטפלת בכמה ילדים, אז ברוב המשרות תצטרכי להכניס למסגרת אם כי לא חייבים

משהו ארוך. קחי בחשבון שככל שתינוק גדל כך גדלות שעות הערות וגם הצורך שלו בתשומת לב.

אני הייתי שמה אצל מטפלת לכמה שעות כדי שאוכל לעבוד בריכוז ואספתי ישר לשנ"צ והמשכתי לעבוד.

הוא בעצם רצון שעוד לא התממש, לא בהכרח שיש כזה רצון, גם לי אין חלום כלשהו, כשיש לי רצונות אני מוצאת את הדרך לממש אותם.

לרצות לשמוח מהרגעים הקטנים, זה רצון מדהים, להבין את המשמעות האמיתית של החיים.

לא יודעת להגיד לגבי חיים ללא עבודה, אף פעם לא ניסיתי, אין לי רצון לנסות, העבודה מספקת לי הרבה רגעים של אושר וסיפוק.

אם עוזבים עבודה שנהנים בה, צריך למצוא מקור אחר להנאה הזו.

להיות עם הילדים שלי ולצערי בסוג המשרה הזו זה או או.

אם אני עובדת אז אני חוזרת הרבה אחרי שהם כבר ישנים.

שבה שניכם חוזרים אחרי הילדים, ואתם לא מרוצים מזה. הפתרון הוא שאת תישארי בבית.

מה עם בעלך?

המשרות של שניכם מחייבות חזרה מאוחרת הביתה בכל יום?

אולי אפשר לאזן - לפעמים את מסיימת מוקדם ולפעמים הוא?

אולי זה יצריך הקטנת אחוזי משרה, אבל ממילא את מתכננת לעבור למשרה מצומצמת.

יש נשים שיכולות להיות מאוד מסופקות מלהיות אימהות במשרה מלאה, ויש נשים שצריכות סיפוק מסוג שונה, שמגיע מהעבודה ואי אפשר למצוא אותו בבית.

נשמע מההודעות שלך שעבודה אצלך היא לא רק צורך טכני של פרנסה. היא גם עושה לך טוב.

את הצורך הטכני אפשר לפתור עם עבודות מהבית בסגנון של הקלדה או שירות לקוחות, אבל הצורך הנפשי חשוב לא פחות.

את מרגישה שתצליחי להיות מרוצה גם בלי עבודה שתואמת את הכישורים שלך?

אני רוצה לעבוד אבל בעבודה עם מעט שעות, שאגיע לפני הילדים הביתה, שיהיה לי נחת ופניות נפשית להיות עם הילדים.

וכרגע זה נראה רחוק מאוד..

בעלי סטודנט בלימודים עמוסים מאוד ולא מרוויח הרבה. עד שיגמור את הלימודים יעבורו עוד 4 שנים ואז סטאז' והתמחות.

בעבודה עכשיו סובלת מאוד.

חיפשתי משהו אחר לשנה הבאה שנשמע טוב מבחינת התפקיד אבל השעות קשות מאוד מאוד. 3-4 ימים להגיע בארבע וחצי הביתה כשאחת מהבנות מגיעה בשתיים ואצטרך למצוא לה כל יום סידור אחר.

אז מתלבטת על זה מאוד...

זה לא שיקול עבורך?

באופן אישי אני מאוד קרייריסטית ועכשיו בחופשת לידה בהתחלה היה לי ממש קשה להיות כל היום בבית

ועכשיו מתחילה יותר להינות מזה, מהחיים הנינוחיים והרגועים יותר.

אבל גם אם ארצה אין מצב שאני מוותרת על העבודה בגלל שאני צריכה את הכסף.

לדעתי תתחילי לחפש אופציות, מה האפשרויות האחרות שלך?

אם יש לך אפשרות לעבודה של פחות שעות ותוכלי להיות יותר עם הילדים. זה שווה לך?

זה בסדר כלכלית ובסדר מבחינת הסיפוק והשמחה שלך?

עוד נקודה שאני חושבת, תחפשי עבודה שתשמר אותך בשוק העבודה שלך.

תבדקי כמובן אם זה אפשרי

אבל אם למדת מקצוע משמעותי קחי בחשבון שייתכן ויבוא יום ותרצי לחזור לזה

הילדים יגדלו והבית יתרוקן ויירגע

אם תעבדי אפילו חלקי במשהו שמשיק ונוגע למקצוע שלך יהיה לך קל הרבה יותר לחזור לתחום.

התרגשתי לקרוא את החלום שלך,

על כזה חלום מדהים את כותבת שאין לך חלום?!

החלום שלך ממש הזכיר לי את החלום שלי,

ב"ה מודה לה' שאני זוכה להגשים אותו,

זה הצריך קפיצה למים,כי כמו שכתבת- זה נשמע שאין חלום,ויש הרבה חששות-חהיםרד מההרגלים המוכרים וללכת בדרך חדשה.

וזה כמובן גם גבה מחירים ,והתואר שלי- אני חושבת שכבר לא ממש רלוונטי להיום,כי השוק בתחום הזה עבר שינוי,אז אחרי שהילדים יגדלו ממש לא נראה לי שתהיה לו משמעות.

אבל התועלת שהרווחתי בהגשמת חלום הזו עולה עשרת מונים על ההפסד.

חוץ מהידיעה בשכל- שאני עושה את המעשה הנכון בשביל הבית שלנו.

זה גם בלב- תחושת אושר וסיפוק עצומה.

יש תחושת שלמות שב"ה אני מצליחה להשקיע במשפחה ולא מג'נגלת בין עבודה למשפחה.

לי זה נותן שלווה וסיפוק הרבה יותר מהימים שג'ינגלתי ולא הרגשתי שלמות באף תחום מהשניים.

מה שהכי עוזר לי- להיות בקשר טוב עם חברות שלא עובדות.

ללמוד אמונה - ולהתחזק בהבנה שזה תפקידי הטבעי כאישה ( כמובן שאני לא חושבת שזו דרך הכרחית לכולם ומעריכה מאד מאד מי שבחרה דרך אחרת,אבל כן מחזקת אותי ההכרה בכך שזה שרוב הנשים בחרו בדרך אחרת לא אומר שהדרך שלי לא טובה, אלא הפוך- היא דווקא מתאימה לי מהרגע שהקב"ה ברא אותי.

בעז"ה שה' ינחה אותך בדרך הנכונה לך ותוכלי להגשים את חלומך בשמחה❤️

כי זה נשמע שחייב להיות משהו גדול.

זה בסדר לא לדעת איפה תהיי בעוד 5 שנים. החיים מאוד דינאמיים. והרצון שלך להנות מהרגעים הקטנים ולהיות בכאן ועכשיו זה שווה הרבה יותר מאיזה חלום רחוק.

את רק 4 חודשים אחרי לידה *עכשיו* נראה לך נכון להשאר בבית עם ילדים. תלכי עם הרצון שלך ואל תתבלבלי מקולות חיצוניים.

את תמיד יכולה לשנות את ההחלטה ולחשב מסלול מחדש.

עולם מלא בהזדמנויות חדשות והרבה פעמים הזמן הזה בבית  נותן לאישה את השקט ופרספקטיבה על החיים.

אנשים תמיד מדברים על הפחדים שלהם. במיוחד חברות שנמצאות באותו מצב זה מסקרן אותן איך את הולכת לעשות את זה ואולי גם בין עצמן מתלבטות אם עשו את הבחירה הנכונה.

הייתי עם ילדים 4 שנים בבית. עד שהקטנה הלכה לגן עירייה.

אני מאוד נהניתי והיה לי משמעותי. אבל מובן לי שלא לכל אחת זה מתאים.

תמיד עבדתי והצהרתי שאני עובדת בשביל הסיפוק. שלצערי לשבת בבית, כן ככה קראתי לזה, לא יספק אותי. אני אוהבת את הילדים שלי אבל זה לא מתאים לאופי...

ובא היום וחזרתי מחלד שהארכתי ולא הייתי מסוגלת. סחבתי שנה של מחשבות מאש קשות, תחושות לא טובות, ואז חתכתי לשנה.

ובערך חודשיים הרגשתי שהגשמתי את החלום והערצתי עם בעלי שזרם למרות שכלכלית זה בכלל לא מובן מאליו, ואחר כך, עד עכשיו אגב, אני בתהיות לגבי זה.

כרגע מחפשת משרה חלקית מאד שזה בעייתי- אם לא עצמאית זה בדרכ בשכר מאדדד נמוך, ומעברל קושי הגלכלי גם קשה לי להרגיש שאני מרוויחה 40 לשעה. באמת שזו לאצורה להעריך אנשים אבל כן איםשהו אני יודעת שיש לי ידע נסיון וכישורים ששווים כפול לפחות...

מה אני אומרת לך?

שלהאריך חלד זה נהדר

זה זמן להבין את עצמך

חלד עד שמאפסים הוא נגמר...

בעיני את בצומת נהדרת שבה ניתן לדחות את ההחלטה בחודשיים וחצי לפחות- כשאפילו מבחינה הורמונלית את יותר יציבה ויכולה לקבל החלטות מושכלות יותר, בלי לאבד מקום עבודה

ושהשם ינחה רותך בעצה טובה, תתפללי על זה זה לא פשוט!!!

זו נשמעת החלטה מדהימה.....

וסחתיין על האומץ!!

וזה לגמרי החלום שלנו וזה בסדר לגמרי שיהיה תקופות בחיים שזה יהיה החלום היחיד.....

זה באמת העיקר של העיקר בחיים

מה שכן, יכול לעזור לדעתי למסגר אתזה בראש כתקופה שאת עושה ככה כי זה מה שאת מרגישה שטוב לך, זבה מה שאת רוצה ועוד איקס חודשים תראי מה באלך...

לא להכניס לראש שאני ככה עד 120 כי זה גורם לתחושת גורליות ואולי קצת חשש מהשהייה בבית ו"ההסתגרות" לכאורה לכל החיים.

את את ממסגרת את זה כזזמן מסויים שאת בחופשת לידה ונהנית ממנה ומהילדון הקטן ... ונחה ולומדת וחווה 

זה חכם מה שהצעת פשוט לבחון כל כמה זמן איך אני מרגישה עם ההחלטה הזו.

3 כיוונים שחשבתי, לא יודעת אם מתאים

גם באמת לא מכירה את הסיטואציה אז אולי הרעיונות שלי לא טובים

1. אולי לחגוג אבל לא ממש בתאריך היום הולדת?

2. לחגוג ביום ולהזכיר במהלך המסיבה מול האורחים את מה שארע לפני 16 שנה ושהתינוקת הזאת שמורה לך בלב עד היום

3. אולי עצם זה שתחגגו את המסיבה יעזור לך להתמודד יותר טוב עם התאריך הזה?

שזה בסדר להיות באבל גם אחרי שנים ארוכות

גם אותי מלוות תחושות (אחרות לא אובדן) שנים ארוכות ואני נותנת להם מקום

אם בעלך רוצה לחגוג בגדול

אולי שהוא יארגן את המסיבה

אולי השתתפות בה בלי הארגון תהיה יותר קלה

נראה לי שזה בסדר שלפעמים חוגגים אירוע בשביל הילדים/ הבעל ופחות בשביל עצמנו

כמובן שזה גם בסדר לא לחגוג אירוע

(אנחנו עושים יומולדת סימלית גם בגיל 3)

(לנו היתה בר מצווה לילד קצת אחרי ה7 באוקטובר

עשינו את האירוע בלי חשק בכלל

אבל לא ביטלנו בגלל הציפייה של הילד

בסוף היה אירוע טוב למרות שהגעתי אליו שאני פיזית לא מרגישה טוב בגלל חרדות

ושמחתי שלא ביטלנו אותו)

א. נשמע שהרגש שלך לא מקבל מספיק מקום

הוא צריך שיראו אותו שיבינו ללב הכואב הזה שיחבקו אותו ..נמשע שאת מנסה להשתיק את הלב..כי ככה נדמה לך משצפים ממך

שנו כבר עבר זמן אז ,...

ונשמע לי שאולי הלב צריך שם מקום יותר להביע את מה משרגיש גם היום אחרי כל השנים

ושזה יתקבל באהבה ובחיבוק ..אולי ללכת אפילו חד פעמי לטיםול שיקשיבו למקום הזה זה לפעמים משחרר.. או לשבת עם חברה לבקש לשתף

או עם עצמך..לכתוב...לבכות את זה ..

ב. מעשית - בוודאי לחגוג להם צריך גם נפרדות מול הילדים - בלי קשר למה שאת מרגישה..

רק מה

לא חייב באותו היום שמאוד רגיש

לא חקרה כלום אם ץבחרו תאריך אחר קצת לפני או קצת אחרי

לגיל שנתיים אני אישית חוגגת בבית רק עם המשפחה המצומצמת ברמת המתנה קטנה ועוגה קנויה ובלון העיקר לרקוד לה ולשמח אותה בפשטות

וגיל 3 היתי עושה חלאקה

גם חלאקה אפשר פשוט יחסית

אבל כן חגיגי וכן עם הזבא וסבתא ומי שחשוב לכם

אבל הניתוק מאותו היום ובעיקר הלתת לעצמך מקום גם בלי קשר לזה אולי ישקיט קצת את הרגיושת הספציפית

נשמע לי שכדאי לך כבר עכשיו לנסות לעבד את התחושות הקשות של האבל, עוד לפני שתגיעי לבר-בת מצווה, שהם אירועים בלתי נמנעים (וגם הילדים יהיו זקוקים להם).

לא יודעת אם כדאי שתעשי את זאת באירוע כזה, שיפיל אותך לתוך המים, אבל כן כדאי כבר עכשיו להתחיל בתהליך, ואולי כן להצליח לחגוג להם עכשיו ברמה זו או אחרת.

היית בטיפול סביב האובדן?

(משתפת מהמקום שלי, אף שזה שונה: הבת הבכורה שלי נולדה כמעט בדיוק שלוש שנים אחרי הולדת אחותי, שנפטרה בגיל חצי שנה. בעיניי וגם בעיני הוריי זו הייתה נחמה גדולה... אני חושבת שזה בזכות תהליך שחרור שעשינו מול התינוקת שנפטרה. היה לנו קל יותר, כי היא הייתה תינוקת מיוחדת, ובעצם הולדתה היה סוג של אבל. אבל עדיין...)

הרבה כוחות, יקרה❤️

קודם כל חיבוק גדול

אני לא מדברת מנסיון

ואני מטבעי שכלתנית יותר

אבל בכל מקרה אני מאמינה שאבל והתמודגות עם אובדן זה מאוד אינדיבידואלי

אז בסוף זה מה שנכון לך

1. אני לא חסידה גדולה של טקסים

וחלקה בסוף זה טקס... אין חובה שכזו

2. מעט מאוד תאריכים הם קדושים בעיני... וגם תאריך יומולדת הוא לא קודש, הוא הזדמנות (ואני אגיד בעדינות שגם אזכרות)

3. אני חושבת שחשוב להקשיב לעצמך, לרגשות שלך, למה שאת מסוגלת ולהיות רחומה וסלחנית כלפי עצמך, שיפוטיות היא רעה חולה גם כשהיא מופנת פנימה

4.(מקווה שאני אצליח להעבירהאת הנקודה הזאת)

אני מאמינה שהחיים חזקים יותר מהמוות

אם זה ביצר החיים על האבל או ששמחתם של אנשים החיים קודמת לזכרם של המתים

ולשם צריך לשאוף

יש פה את בעלך ואת ילדי היומולדת וצריך בזהירות למצוא את האיזון לתת מקום לרגשות שלך אבל במקביל גם לא לדחוק אותם הצידה

16 שנה זה תהליך ארוך

אבל יום יבוא ויהיו בתאריך הזה גם בר מצווה ובת ממווה ואני חוששת שמה שלא קאה ב16 שנה לא יקרה גם בעוד עשור

ובסוף בסוף בסוף

את כותבת בעצמך שאת לא מצליחה להשתחרר

ואולי כדאי לראות איך אפשר לעבור תהליך של אבל ולדעת לחיות לצד הכאב

הלוואי וירבו השמחות במעונכם

והבית יהיה מלא חיים ובשורות טובות

אני חושבת שיש פה עניין של בחירה אם לשחרר את האבל או לאחוז בו כל כך הרבה שנים. במיוחד שמעורבים פה ילדים ואולי הם משלמים או ישלמו בעתיד מחיר מסוים.

אפשר לתעל את הזיכרון והרגש לכיוונים אחרים, למשל להקים גמ"ח לזכרה או כל דבר אחר שאת מתחברת אליו. אולי ללכת לטיפול שיעזור לך

(ניסיתי לכתוב בעדינות, סליחה אם לא הצליח לי. אני מרשה לעצמי לכתוב רק כי עברתי את זה בעצמי)

מבינה לגמרי את הכאב, עברתי גם אובדן הריון. אני חושבת שזו בהחלט חוויה שמלווה לאורך החיים אבל זה שמשהו מלווה לא אומר שהוא פוגע ברמה משתקת שלא מאפשרת שום דבר חגיגה באיזור התאריך. את כותבת שמרגישה נשארת לבד.

 קושי שפוגע בך ולא מתקדם 16 שנים מצריך רמה מסוימת של טיפול, של עיבוד ממליצה ממש לעשות את זה עבורך ולטובתך 

ליבי איתך

דילמה בנושא כואב כל כך

אני הייתי שואלת מה את מרגישה?

אם תחגגי להם מזה אומר? שאת כבר לא עצובה? ששכחת את התינוקת שנולדה?

ולהתעקש להנכיח (בצדק..) את האבל של אותו יום מה ייתן לך להרגיש?

ומה עם הילדים? לא יחגגו ימי הולדת?

זה סתם שאלות שעלו לי

לא פשוט בכלל

❤️❤️❤️❤️

להקשיב לעצמך שהזמן הזה לא מתאים לך אם זה המצב.

ויחד עם זה אולי בתאריך קצת יותר מוקדם או מאוחר, כשאפשרי לך, לחגוג על הילדים הקיימים ב"ה.

זה לא אמור להיות ככה? שאני יבין באמת אם אני צריכה ללכת ולטפל. כי להבדיל ילד שנפטר כל החיים זה יום של אבל אז למה פה זה שונה? זאת הילדה שלי כל החיים, כל הזמן אני מתפללת אליה, סחבתי אותה 9 חודשים, ילדתי אותה ,מה שונה פה? אולי אני ה"מוזרה" בסיפור שלא מוכנה לשחרר

ולמה זה עדיין קשוח לי למרות שעברו ככ הרבה שנים? יש לי מלא חברות שילדו בזמן שלי וקשה לי מאוד לראות את הבנות שלהם, זה בעיה או שזה "נורמלי" ? 

בחוויה שלי אובדן הריון הוא אחר, אבל בחוויה שלך זה כן דומה.

אני לא יודעת להגיד לך מה עושות משפחות שאיבדו ילד אבל אני חושבת שגם בזה יש שונות ולא כל משפחה נוהגת אותו דבר.

אני מתחברת לשאלות של @תהילה 3>, של מה יקרה אם לא תאחזי כ''כ חזק באובדן, מה המשמעות של זה עבורך?

אני לא חושבת שזו שאלה של נורמלי ולא נורמלי אלא של מאפשר תפקוד ולא מאפשר תפקוד, כרגע נשמע שהאבל לא מאפשר לך לתפקד וזה דבר שכדאי לטפל בו, לבחון אותו לגעת בכאב הזה באופן רגיש ולחשוב אותו, להחליט מה לוקחים הלאה ומה משאירים בעבר

יום הזיכרון לא חייב להיות יום של אבל.

בשביל זה יש לנו ביהדות הלכות אבלות מאונן, לשבעה, חודש, שנה, אזכרה שנתית. הדרגתיות באבל.

יש משפחות שהופכות את יום הזיכרון ליום אבל שאי אפשר לעשות בו כלום. ויש משפחות שבוחרות בחיים למרות הקושי שוודאי קיים, ועושות משהו לזכרו או לעילוי נשמתו של הנפטר.

כאן אפילו לא ממש היו חיים בעולם הזה. לא שהצער לא קיים. והגיוני שאחרי לידה שקטה יש קושי לקום ולהמשיך הלאה. אבל אם אחרי 16 שנה את עדיין באותו מקום משתק אז בהחלט ממליצה על טיפול.

אני עברתי אובדן של עובר (שהיה בשלב בו יכולתי לבחור בין לידה שקטה לבין גרידה ובחרתי גרידה). זה היה בשלב כשכבר הרגשתי תנועות. וגם הרגשתי כשהן פחתו... כך שזה ממש הרגשה שהיו חיים ונעלמו... התקופה שאחרי היתה קשה. לקח זמן לחזור לעצמי. לי אישית עזר כן לדבר על זה ולשתף אנשים שקרובים אלי ולספר את הסיפור והשתלשלות הדברים. אחרי זה ילדתי עוד 2 ילדים אחד צמוד לתאריך הגרידה ואחד צמוד לתל"מ של ההריון שנפל. ומרגישה שהתאריכים האלה הם דווקא סמליים ומשמחים אותי שיצאו ככה כי בזמן שלא זכיתי להביא חיים, היה תיקון וקיבלתי מתנה (וד"א הילדה שנולדה אחרי הגרידה שהיא ילדה מהממת! לא היתה נולדת ללא אותה הפלה. אז זו גם דרך להסתכל...)

ממליצה גם על הספר 'כחלום יעוף' של הרב אברהם סתיו.

כמעט, זה דבר שב"ה לא חויתי (חויתי אובדן קרוב אחר) אבל ממי שמכירה שחווה זה אובדן קשה ממש.

בכל מקרה אני לא חושבת שאת צריכה להשוות את עצמך לאחרים, אלא להיות קשובה לעצמך.

אם *לך* קשה שזה עדיין כל כך משפיע עלייך, אפשר לנסות לטפל בזה, אבל באופן כללי אובדן זה דבר קשה וכואב וזה טבעי.

שאת היחידה שנשארה להחזיק את הזיכרון, השאר המשיכו הלאה.

אולי במובן מסויים חלק מחוסר היכולת לחגוג ימי הולדת,

נובע מתחושה שאם חוגגים= השארנו מאחור לגמרי את האובדן?

כי אם כך את מרגישה (אפילו אם זה רק במובן מסויים..)

אז מאוד מובן למה את מתקשה לשחרר ולחגוג.

אז אולי אפשר אחרת וכן להנכיח באירוע את האובדן? כלומר אפשר גם לשמוח בשמחת הילדים שנולדו ב"ה, וגם לזכור שיש להם אחות גדולה שאיננה.

ואני זוכרת שהלידה של הבת דווקא הכי טלטלה אותך, וזה היה רק לפני שנתיים,

אז הגיוני שעדיין הדיסוננס הזה קשה לך..

כיוון נוסף, אולי אפשר לתעל את האירועים לא לחגיגה רגילה, אלא לעשות משהו ערכי ומיוחד יותר שיעזור לך להכיל את המורכבות.

אולי נסיעה לקברי צדיקים לתפילה וטקס חלאקה או נסיעה לכותל.

אני לא מכירה יותר מידי, אבל זה נשמע כמו פעילות נחמדה לגילאים האלו.

מניחה שיש משהו באזור, לא ממש מכירה בעצמי..

אשמח לעוד

לא הכי הכי קרוב...

ילדים נכנסים חינם

וכמה מרגש לשמוע את פרסום הנס שלך ❤️

ב"ה שתזכי לעוד ועוד ניסים ונפלאות וישועות גדולות במתיקות שלמה 🙏

אני אעשה גם בע"ה.

שתראי עוד ניסים 

תוהה האם זה נכון לשתף את הילדים בזה. מתלבטת אם זה לא יגרום ליותר מידי אכזבה אם הדברים לא יתגשמו כמו שהם מבקשים.

ילדים מתקשים לפעמים להבין מציאות מורכבת

והםתק/סגולה/אמונה , בטח כשנניח לא הכל מתקיים

יכול להיות קשה להכלה.

זאת רק דעתי ואין לה שום ביסוס

תמיד בתקופה הזאת הרשתות למינהם מלאות בבנות (בעיקר) שמספרות את איך שהבקשות שלהם התמלאו, והרבה פעמים זה קשור להריון ולידה.. בתור מטופלת פוריות, אני יכולה להגיד שהקבוצות של מטופלות בתקופה הזאת מלאות גם בסיפורים על בנות ששמו פתק אבל לא התגשם להם.. ואת כל ההאכזבה שלהם, והכאב לראות בלי סוף סיפורים על כאלו שכן התגשמו להם התפילות.. אז לשים לב כשמפרסמים שיש כאלה שזה רגיש להם, וכל שזה רק סגולה ולא מבטיח כלום.. גם לפעמים זה נותן הרגשה שכל מה שצריך זה לעשות את בסגולה הזאת וזהו, הכל מתגשם (ואז מחשבות שהיו לי בכל מקרה, מה, אולי בגלל שלא עשיתי את הסגולה אני לא נכנסת להריון?) אז גם כשמפרסמים חשוב לשים לב שזה לא פיתרון קסם או הבטחה להצלחה..

וכל מי שעושה את הסגולה, לחשוב על זה גם..

עבר עריכה על ידי אמהלה בתאריך א' בטבת תשפ"ו 2:04

זהו יום מיוחד שמסוגל לתפילות וישועות גדולות.

כל אחד בדרכו שלו

קראתי מר' אלימלך בידרמן. כתוב בתהילים: (צ"ב, ז')

"איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת"

אומר ר' אלימלך שאדם שלא מבין את "זאת-חנוכה" הוא כסיל ובער....

והאריך על כך עוד הרבה

וסיים במילים "בזאת אני בוטח".

אינני יודעת את מקור הסגולה להטמין פתק בחנוכיה

גם אני מצאתי פתק שלא זכרתי שהטמנתי מלפני שנתיים

וב"ה אכן תפילתי התגשמה.

אבל צריך לזכור שהסגולות נועדו בשביל לעורר את הלבבות לתפילה

ולנצל את היום המיוחד זאת חנוכה לתפילה ולתחנונים במיוחד ל"בניי ומזוניי"

בשורות טובות

שיתקבלו כל התפילות לטובה

והרופאה נתנה טיפות מסוג אחר.

אולי גם אצלכם יעזרו טיפות אחרות.

ואם הוא מצונן, יכול להיות שזה חלק מהצינון, ולא דלקת.

שדלקת עיניים עוברת לבד, באמת ראיתי את זה על הילדים שלי,  לי, שאני לא ילדה היתה דלקת עיניים שפשוט סבלתי ממנה, הביאו לי משחה בסוף

אם את רואה שמחמיר או לא עובר, תחזרי אל הרופא, אולי ייתן לך סינטומצין, זה עוזר ממש

וגפ הוא המליץ לכבס את המצעים והמשחקים אבל לא עשיתי את זה😅

מה בעצם את מתלבטת

אם ללכת עכשיו למיון?

אני חושבת שבאמת אין כ"כ מה לעשות עכשיו חוץ מלחכות למחר בבוקר ולקוות שלא יצא לבד

ולעבור את הגרידה כמתוכנן.

אולי אם תקפידי ממש לשכב כל הזמן עד הגרידה זה יעכב  במידה מסויימת.

חיבוק גדול ושיעבור בקלות.

היא האם זה שהופיע דימום אוטומטית פוסל את הגרידה?

זאת אומרת אם מחר כשאגיע ואגיד שהתחיל דימום יסרבו לבצע גרידה?

כדי לא לעשות סתם גרידה אם כל התוכן יצא.

הרבה נשים מגיעות מדממות לגרידה

ב‘ה בנושא הזה אני מושא קנאתך אבל ההריונות שלי קשים בטירוף! ואני הרבה מוצאת את עצמי מקנאה באילו שרצות ויפות ואוהבות להיות בהריון...

ועדיין מודה על רגע על ההיריון ומאוהבת בתוצאות שלו...!!

שמכירה נשים שילדו גם ככה

אשמח לעזור בזה אם תרצי כתבי לי בפרטי

לא זוכרת

הוא מעולה אבל

וזול

ולא כבד

אבל צריך להוביל אותו איכשהו לבית כי זה מוצר גדול

פשוט מפעילים

בכפר סבא.

עם צינור.

2 עובדים ערבים העלו את המכונה על העגלה שלנו, בעלי הרים אותה לבד מהעגלה לאוטו ומהאוטו לבית, על המכונת כביסה. (אם לבעלך יש כוח, לא אמור להיות בעיה)

לא צריך להתקין כלום, פשוט לחבר לחשמל וזהו.

מה שכן, אני ממש נבהלתי לגלות שהדירוג האנרגטי שלו זה g😱

זה אומר שהוא שותה חשמל בטירוף (לשם השוואה, רוב מוצרי החשמל הם בדירוג Aאו B) ומייבשים שהם ידועים כזוללי חשמל ראינו בחנויות חשמל אחרות בדירוג c.

המייבש של אושר עד היה זול ביותר מ1,000 ממייבשים אחרים שבדקנו, אבל לא יודעת להגיד לך כמה כסף נפסיד על זה שהדירוג שלו מאוד גבוה. לא מבינה בזה, אבל אם עדיין לא קניתם לפי דעתי שווה לבדוק את זה. אני מרגישה כרגע קצת מחסום בלהפעיל אותו חופשי וזה מבאס אותי.

אצלנו למשל המיני מרכזי בדרוג נמוך לא זטכרת כמה ועדיין קנינו אותו..

זה יכול להיות שיקול אבל מנסיוני לפחות - היה לי מייבש בדרוג a וגם עכשיו יש לי מייבש (את זה של אושר עד) ולא רואה הבדל משמעותי בחשבון שגמככה גבוה אצלי