אחיותיי ואני היינו שובבות כפעוטות...כמעט כמו המתוק שלך 😉

ואמא שלי שהיתה בסיטואציה דומה לשלך, אמרה לנו בניחותא- מתוקות, אם תמשיכו לברוח ולרוץ ככה לא תהיה לי ברירה אלא לטייל אתכן כשאתן קשורות ברצועה.

אני זוכרת שאמרתי לה "אבל זה כמו של כלב! 😱"

ואמא שלי אמרה לי- נכון, אבל אני לא מוכנה שתרוצו לכביש, זה מסוכן מאוד. אם לא תהיה ברירה- ככה תלכו.

וזה עבד!

אצלנו בעיר יש כלבי בר והם דווקא מושטטים חופשי חחח

אבל כן אני אומרת לו כל הזמן וגם מקיימת - אם בורח לא הולכים לגינה. 

אני ממש מראה לו איך מסתובבים חזרה לבית 

ואנחנו ממש חוזרים

הוא כמובן ביכאון וצורח אבל ככה זה..

העניין הוא שיום אחרי הוא מאין שכח וכבר בורח מחדש

זה בעצם תחליף עגלה לצעידה ברחוב.

או חגור בעגלה.

בגיל כזה באמת לא נותנים לילד ללכת ברחוב, ולא 'קוראים לו', כי יש אפס הבנה.

אני לא יודעת אם הרצועה לגמרי תפתור את הבעיה, כי היא עדיין מאפשרת טווח התרחקות, ולכביש מגיעים בשניה... היא יותר מיועדת להליכה במקומות הומים, שמפחדים שהילד יאבד ברגע.

לא חשבתי על זה 

נקנה באמת..

אם כי עוד רגע יולדת, אחרי הלידה זה יהיה פחות שימושי ליציאות

והייתי מרכיבה אותם על התלת אופן יחד (לט מגיל לידה כמובן)

אחד היה יושב בכיסא ואחד עומד על הסל מאחורנ

תחשבי איזה נורא זה ייראה שהוא מנסה לברוח עם הרצועה ואני כמו בעלת כלב מדדה אחריו חחחח

באמת פחות מתאים לסתם הליכה ברחוב אלא יותר לקניון וכו..

ואם הוא בורח בגינה, ללכת הביתה מיד להסביר לו שככה לא נצא לגינה.

ולהפסיק עם זה לתקופה

עד שיבין

פיזית הוא יכול, עובדה שבורח

את מתכוונת כנרא מנטלית בגלל רמת ההבנה

הבנתי

יש מצב שצריכה באמת לחכות עוד קצת..

באסה הוא הולך כלכך יפה כשבאלו

לק"י

בפועל הם לא תמיד מבינים שאסור לברוח. שזה אסור חמור מאוד, יותר מדברים אחרים שהם אסורים.

הבת שלי בת כמעט 4, וברגעי שטות היא מסוגלת לחצות את הכביש לבד או לפחות לנסות, כי היא רוצה להיות גדולה.....

אז היא מבינה שאסור, ובכל זאת צריכה יותר השגחה באזור הכביש.

אז בגיל שנתיים בכלל אין מה לדבר.

אפשא לשים חגור בעגלה וזהו.

לדמיין סיטואציה שבה אני מסתובבת עם ילד ורצועה.

כרגע מנקודת המבט שלי זו לא אופציה בכלל בכלל.

מה כן?

עגלה, או יד כל הזמן.

הוא קטן, אני יודעת שהוא נרא, לך גדול כי הוא הבכור. רק כשמגיע הבא בתור אנחנו מבינים כמה הם בעצם קטנים.

אבל לבכור מציבים רף גבוה

בכל אופן, אלו האופציות שאני רואה.

ואם לא נוח, אז פשוט לא יוצאים.

אחד הילדים שלי כשהיה בגיל שנתיים, רצתי אחריו לאורך חוף הים במשך דקות ארוכות עד שהצלחתי להשיג ולתפוס אותו, הוא פשוט רץ מאד מהר ולא הקשיב שבקשתי לעצור/ לחזור.

הקטן שלי גם היה כזה, אבל כבר הייתי מנוסה ופשוט צמצמתי את היציאות איתו, היינו מבלים בעיקר בבית, בגיל 3 הוא התחיל להקשיב והיציאות הפכו אפשריות.

יש אמהות שלא יבינו, כי לא חוו ילד כזה. אני חוויתי 2 מתוך 4,  ה2 האחרים פשוט לא העלו על דעתם להתרחק ממני, בעוד 2 העצמאים ברחו ברגע שיכלו.

אומנם לא התנסיתי בעצמי, אבל את השכנה שלי עם תאומים רצועה כזאת פשוט הצילה.

ילד שלך הוא קטן מאוד. הגיוני שהוא יהיה בעגלה ובגינה צריך להיות קרוב אליו.

כל ילד הוא משהו אחר. יש לי בנות שהלכו יפה בגיל שנתיים ויש שברחה עד גיל ארבע . ממוצע שלי זה שנתיים וחצי לשלוש , בגיל הזה כבר פחות בורחים

כל הזמן!!!!

אבל כן יש רגעים שאני כזה רוצה רגע להתיישב

אמהות אחרות עושות את זה חופשי עם ילדים בגיל הזה

ברגע שאני רוצה להתיישב זה אומר לחזור הביתה..

אין לי סיכוי לעמוד שעה רצוף  

גם אם הוא לא בסוף לא יפצע חלילה מהריצה לכביש

רק הלחץ והשנים שזה מוריד מהחיים שווים את זה 

בחול זה ממש ממש מקובל

אמא שלי לא ישראלית, והיא טוענת שבחול זה הדבר הכי מחמיא להורים, זה אומר שהם דואגים ןשומרים על הילד

פה בארץ?? אמאל'ההההההה ההפך לגמרי ממש הזנחה חחח

איזה קטע, 

חשבתי שאם פיזית מסוגל ללכת אז בעיה שיילך לבד

מבינה שזה חריג וזה כן גיל עדיין לעגלה

טוב, נחזיר לשם

איך כואב לי עליו כי הוא באמת אוהב ומסוגל ללכת עצמאית גם מרחקים.

כנראה שאין ברירה..

שהרצועה ממש לא נראית לי גרוע

נכון שרצועה זו קונוטציה לכלב...

לא הייתי ויצאת עם זה תמיד, אבל אם צריך ללכת איתו ברגל לד כבישים וזה... אז מידי פעם אין ברירה...

אותי הרעיון של רצועה לילד מחריד.

לא רואה למה זה יותר טוב מעגלה.

ולעניין, ילד בן פחות משנתיים עדיין קטן ולגמרי יכול לשבת בעגלה בטיול.

הבת שלי בת שנה וחצי הולכת ברגל ולוקחת גם עגלה (טרמפיסט בשביל כי בעגלה יש תינוק) ואםאני רואה שקשה לי אני מושיבה בטרמפיסט.

ואם היא ברגל אז אני ממש צמודה אליה (לרוב היא לא מוכנה לתת יד אז אני פשוט הולכת אחריה צמוד כדי שאוכל לתפוס בשנייה שסוטה לכביש).

בזה בעיה.

ככה זה כשלא קוראים עד הסוף 😆

הבת שלי התחילה ללכת לפני גיל שנה אבל התחילה להקשיב לאן ללכת רק קרוב לגיל 3 הבן שלי לעומת זאת היה ילד טוב מגיל שנה הלך בדיוק לאן שאמרתי מעולם לא ברח

זה אופי

כשכולם ביחד בעגלה (עגלת תאומים - התינוקת בצד אחד, והתאומים בצד השני), אחרי כמה פעמים שניסיתי ללכת איתם כשרק התינוקת בעגלה, ופשוט ראיתי שאין סיכוי שאצליח לרדוף אחריהם כשהם בורחים לכביש.

(כשאני חושבת על זה - זה נס שהם לא ניסו לרדת מהעגלה, כי הרי לא יכולתי לקשור אותם... הקטנה הנוכחית מצליחה גם להשתחרר מהקישורים של העגלה... אבל לפחות זה נותן לי זמן לשים לב לזה, ולתפוס אותה לפני שהיא מתחילה לברוח לכביש.)

יכולת ללכת לא מצביעה גם על יכולת הבנה, וילד בגיל הזה בהחלט לא מבין שכביש הוא מסוכן, אז אין ברירה אלא ללכת איתו בעגלה ולשחרר רק כשנמצאים במקום בטוח (כמו גן שעשועים).

לא חושבת שצריך להגיע לרצועה, אלא אם כן הוא אחד שיצרח ברגע שתקשרי אותו בעגלה.

הרבה כוח!

מנסה לצאת, לרוב גם מצליח..

פשוט נשאר בבית, אין ממש ברירה 

שלי בת שנה וחצי

אבל סביבי אני רואה שילדים בגיל הזה לגמרי עדיין בעגלה

גם כי למרחקים גדולים הקצב הליכה איטי 

וגם כי זה גיל שבאמת קשה להגיד להם ללכת למקום מסוים..

אם הייתי קוראת את ההודעה שלך לפני כמה שנים, הייתי חושבת שזאת בעיה של גבולות, אבל עם הילד הרביעי שלי גם חוויתי ועדיין, אבל פחות, את הילד שאת מתארת,

פ ח ד. א ל ו ה י ם.

כמות הפעמים שהוא הפיל לי את הלב, עולה על כל הילדים הקודמים יחד בשניה. יש ילדים שובבים יותר, אל תתייאשי מלהסביר לו שוב ושוב. אבל באמת לשמור עליו ב70 עיניים. אין לי עצות קסם, וגם לי אמרו ללכת עם רצועה, לא מסוגלת. בקושי יצאתי איתו, רק בשבתות שאין פה תחבורה. 

מי שלא חוותה באמת לא תוכל להבין

פשוט התקף לב בכל כמה דקות מחדש

הייתי תופסת לה את היד 100% מהזמן כשהיינו בחוץ. לא עוזבת לרגע, אם רוצה להחליף יד אז קודם תופסת בשניה ואז משחררת.

רוב הזמן הייתה פשוט קשורה לעגלה או קשורה בכיסא אוטו, ברגע שהייתי מורידה אותה הייתי חוזרת להחזיק לה את היד.

יציאות איתה היו מינימליות, גינה בכלל אין מה לדבר. רק בעלי היה יורד איתה והיה רודף אחריה אם צריך.

הייתי מאיימת עליה תמיד שאקשור אותה ברצועה אבל לא באמת עשיתי את זה. רק לומר שגם אני חשבתי על זה.

בסופו של יום כשקצת התבגרה מנטלית הצלחתי להסביר לה למה אסור לברוח מאמא ועוד יותר למה אסור לרוץ לכביש.

משום מה כל הילדים של השכנות בגיל הזה ממש ממשומעים

תהיתי איפה נכשלתי 

כל ילד הוא שונה.

גם לי, ילד מס'4 היה מאתגר מאוד בעניין הזה. כל הזמן הייתי איתו בעגלה.

בשלב כלשהו שמתי אותו על בימבה ג'וק שחיברתי לעגלה.

שמתי את הגלגל הקדמי מעל הפס האחורי של העגלה. ככה הוא היה 'תקוע' ביני לבין העגלה

אגב, זה לא משהו רע, רק בגיל קטן זה יותר קשה.

הוא ילד שובב

גם אמא שלי וגם חמותי שתיהן מודות בזה שמתוך כל הילדים (מעל 20 לשניהם יחד) לא היה להם ילד כזה שובב

זו שובבות ממש ממש שמחה

דווקא מאוד אוהבים את זה אצלנו

כי הנכדים האחרים לפעמים כאלה אמממ רגועים מידי

וממש מתחברים לרוח שמביא איתו

כמו שאת אומרת בגיל קטן זה יותר קשה

תוהה מה יהיה בגיל 4-5

יתחיל בית ספר

איך יישב בשיעור וכו'

למרות שמהטפלת במעון אמרה לי שהוא במעון אחד הילדים שהכי משתף פעולה בריכוז

הוא ממש מתעניין מקשיב יושב יפה וכו'

אני פשוט רואה את הקפיציות שלי - אצלו

וזה מפחיד אותי!!!!!!

אני עד היום לא מסוגלת לשבת יותר מכמה דקות (מנגד עובדת בעבודה שרובצת בה 9 שעות רצוף, כלומר בנושאים שמעניינים אותי אני מסוגלת אבל מה שלא - הלך עליי)

שלא ראו כזה שובב, אבל אצלי זה הופיע פעמיים, זה אומר שסתם אומרים.

היום אחד בן 13.5 רגוע אבל עם הפרעת קשב.

השני בן 4 עם קשב מעולה וכבר רגוע.

זה קורה עם ילדים שאינם צייתנים באופי שלהם ומחפשים יותר עצמאות, זה קשת רחבה של ילדים ולא בהכרח מראה על משהו ספציפי.

זה הילד עם הכי שמחת חיים, הכי חברותי, הכי קורע מצחוק, הכי אהוב על כולם, הכי עם בטחון עצמי....

ממש שמחה שיש לו כזה אופי, זה מבורך, זה בריא וזה ילדותי.  אם המטפלת אומרת שהוא מרוכז וכו' אז בכלל אין מה לדאוג. תהני ממנו ותני לו נשיקות. זה גיל מצחיק ממש... רק לשמור עליו זה התשה! גם אצלנו הסבתות פוקחות זוג עיניים אבל שרופות עליו, ילד כוכב!! וגם יש מצב שהן לא רואות אותו ברגעים היותר רגועים שלו, יש קטע אצל סבתא וסבא להיות יותר תוססים

כמובן לחגור אותו, פשוט זה נראה יותר טוב מרצועה..

אפשרות אחרת זה לגרום לו לאהוב לשבת במקום, למשל לשבת על ביממה כוכב ואת סוחבת אותו.

אפשר על רוצו עיקרון כל מתקן מגניב, ואז אפשר גם לשים חגורה, כי אם זה משהו נוסע זה מקובל לשים חגורה וזה ימנע בריחה לכביש.

קחי בחשבון שהוא לא עודה לכם דווקא, ואין לו עניין לעמוד דווקא באמצע הכביש,

הוא מחפש ריגוש והרפתקה ואולי גם מתלהב מהצפירות אז צריך לספק לו את כל זה בלי שהוא יסתכן.

לגבי לרוץ אליך, אף ילד לא אוהב לרוץ אחורה, עדיף לתת לו הוראה רוץ קדימה (למקום אחר)

למשל את רואה שהוא מתקרב לכביש במקום לצעוק עצור! או חזור!

לצעוק רוץ לעמוד/ שיח/ בניין.

אם בכל זאת את רוצה פתרון כמו רצועה, אפשר לחבר רצועה נמתחת בין התיק שלך לתיק שלו ולתת לו להוביל.

תנסי לתת לו אחריות שהרצועה לא תמנע ממנו משהו, אלא שהוא ירצה מתוך האחריות שלו, ללכת יותר לאט.

למשל לתת לו תיק מזוודה עם משהו עדין בפנים. (אפילו דברים כמו משקפי שמש שלו שעולים 10 שקל, להגיד לו שזה עדין וצריך לשמור על זה שלא יקבל מכה בדרך וישבר)

לדבר בווקי טוקי.

יש כאלה שלא ניתן להתרחק יותר מ2 מטר אז הוא לא ירצה להתרחק..

אנסה לקנות באיזה חנות סטוק

נראה אם כבר מבין את הרעיון 

חושבת עליהם..

הוא מאוהב בבימבה שלו

בעלי הציע לחבר חוט או רצועה לבימבה - תוהה איך החברה תראה את זה

כי זה יכול לפתור את הבעיה חלקית

כיום אני נמנמעת מלקחת את הבימבה יותר מידי, כי אין לי יכולת להתכופף ולדחוף אותו

אז על החוט אוכל פשוט למשוך

אבל אמאלה רק מלחשוב על זה אני צוחקת לעצמי

נשמע מזעזע!!!!🥴😓🫨

אבל יותר יקר

זה לקנות תלת אופן עם הגה להורים 

אני רק חושבת קדימה

עוד חודשיים צפויה ללדת, איך זה יהיה לי שימושי אחרי הלידה?

אולי רק במקרה ואלך תמיד עם מנשא

מרגיש לי השקעה קצת מיותרת לחודשיים

מבינה למה מתכוונת?

חבל קפיצה, הילד היה עף על זה, ביממה כוכב הכי יציבה לצורך כך.

דווקא אנשים ברחוב עפו על זה,

העירו רק על הרעש שזה עושה.. חח

פחות מתאים כשאת שבועיים אחרי לידה, אבל אחרי שתאוששי בע"ה זה אחלה.

אולי טרמפיסט הוא יאהב יותר מלשבת בעגלה.

אולי תצליחי לשכנע אותו שעם הטרמפיסט הוא סוחב את התינוק החדש...

עוד משהו שהבן שלי היה אוהב, להחזיק משהו עם מתכת ולהעביר את זה על הגדרות וזה משמיע צליל כמו כלי נגינה כי המרווחים בין העמודים קבועים.

ואז הוא היה רץ לאורך הדרך ומחפש גדרות ולא כביש חח..

שווה מדי פעם להשקיע נסיעה לפארק עירוני גדול ולתת לו לרוץ בחופשיות יחסית, הם ממש צמאים לזה.

אולי אם הוא יוציא את זה באופן מבוקר פחות יקרוץ לו להשתולל בהליכות הרגילות.

הבן שלי היה חייב לפרוק אנרגיה, להישאר בבית ממש לא היה אופציה.

כנל הבן שלי

בשבת אנחנו יוצאים איתו

אין פה כלי רכב בשבת

והוא ממש ממש צריך את זה

אנחנו כזה בקטנה מסיימים אחרי שעה מרתון ריצה של כמה קילומטר..

כנל במהלך השבוע, הוא ממש מחכה ורוצה לצאת

מרגישה אבל שאין לי אוויר לגן שעשועים

שוקלת באמת לנסוע לגינה יותר מרוחקת אך מנגד פחות חשופה לרחוב.

לשים את הגלגל הקדמי של הבימבה מעל המוט שמתחת לעגלה בגלגלים האחוריים

וככה הוא נתפס שם

ונוסע

ואת מסיעה את העגלה מאחוריו

או טרמפיסט ישיבה עם חגורה

אל כל החסרונות בהודעה אחת חחח

מדרגות - אני קומה שלישית בלי מעלית

לפחות העגלה קוב השבוע נשארת למטה

וכדי להגיע לגינה יש שורה של איזה 20 מדרגות (או עלייה שמאריכה את הדרך בכמה דקות)

לפחות בחזור מדובר בירידת מדרגות או ירידה, הכי שווה לחזור הביתה 🤪

מזל באמת שהייתה בכורה עוד יהיה לנו אז כוחות חחח.

הייתה רצה מהר מאוד ותמיד לכיוון ההפוך שהיינו צריכים.

יש אפילו סרטון שהיא פיצית ורצה לאורך טיילת מהר מאוד ולא מתעייפת המון זמן.

פתרונות...לא זוכרת..זה פשוט עבר והזמן עשה את שלו ברוך ה' חחחחח. היום היא ילדה שמאוד מקשיבה לי דווקא

יש לנו בסלון גם שולחן כתיבה, שמשמש לאחסון ולא עובדים עליו.

זה פשוט לא נצרך

הילדים שלי אמנם לא מרבים להכין שיעורי בית, אבל אם כן עושים את זה - אז זה בסלון/פינת אוכל.

ואני חושבת שזה מבורך.. חוץ מהפן הפרקטי שאני זמינה יותר לעזור להם, אחרי צהריים זה הזמן שלנו יחד, אצלנו חדרי השינה כשמם כן הם. משמשים בעיקר בלילה.

אצל הבת שלי, מביאים לכיתה את כל הספרים והמחברות בתחילת השנה ושומרים שם.

מביאים הביתה רק כשיש שיעורי בית או כשמסיימים ספר.

אצל הבן שלי שומרים את הספרים שלא בשימוש בבית, וכל פעם מביאים לכיתה ספר חדש שמתחילים.

צריך שיהיה מקום למכשירי כתיבה ומחברות ספייר, שיהיו עוד למקרה הצורך.

זה תלוי כמה אתם קונים מראש, וכמה תוך כדי השנה.

לנו יש סלסלה עם כל הציוד. בינתיים זה מספיק לשני ילדים.

יש לי מדף בארון לכלי כתיבה ספייר ומחברות וכד' של כל המשפחה 

ואין שולחן כתיבה בחדר אלא כולם עובדים בסלון, גם הגדולות כולל תיכוניסטיות אוהבות לשבת בסלון ולעבוד

על הרצפה \ שולחן אוכל.

מבחינתנו פינת עבודה מיוחדת זה מיותר.

גם ככה בכיתה א' הם יצטרכו ליווי צמוד ממך בשיעורי הבית, אז זה הכי נוח.

לדעתי כדאי מדף למחברות ולספרים, ומגירה עבורך למכשירי כתיבה ומשם כל פעם תתני להם (כל הזמן חסר משהו בקלמר)

קנינו לה כשהתחילה כיתה א'. אחר כך הבנו שבגיל הזה ממש אין צורך בשולחן כתיבה, כי נוח להם יותר לעבוד בסלון ליד אמא ולהיעזר בה...

אצלנו לבנים כמעט אין שיעורי בית בגיל הבוגר. בגיל הצעיר הם עובדים בסלון.

לבת השנייה יש שולחן מתקפל קטנטן ליד המיטה, ולבת השלישית (בכיתה א') יש שולחן ילדים מעץ שבעלי בנה לה פעם. היא דווקא אוהבת לפעמים לעבוד בו, לאו דווקא על שיעורי בית אבל גם עליהם. אבל היא חריגה לגילה...

אז לא צריך לקנות שולחן כתיבה (ואם קונים, אז אפשר לקנות אחד רחב), כן כדאי לחשוב כבר עכשיו איפה יאוחסנו הספרים והילקוטים שלהם (במקום שבהישג ידם).

הבת שבכיתה ז לפעמים יושבת לעבוד לבד בחדר.

לפני זה, זה לא רלוונטי לדעתי

זה לא באמת כיף להם לשבת בחדר לבד

וגם בכיתה א לא עובדים ככ הרבה זמן רצוף בישיבה במקום אחד

שולחן מסודר וכיסא וכו מעצמלה
בפועל- עבדו רק בשולחן בפינת האוכל.
עם הקטנים יותר שעכשיו בבית הספר, אין לנו מכתבה. הכל בפינת אוכל.
יש להם רק מדפים מסודרים לספרים ומחברות...

ומגירות אישיות

אבל

שיעורי בית הן אוהבות להכין בשולחן של פינת האוכל (קניתי מפה שקופה-שעוונית, שמיועדת להכנת ש"ב ויצירות)

בגלל שהן שתיים ורוצות להרגיש שאני נמצאת עם שתיהן, יותר נח להן וגם לי בשולחן האוכל.

אבל באמת הקטנים יותר שצריכים עזרה בשיעורים כן יושבים בסלון

בירושלים יש בהדסה עין כרם את נילי ינאי נראה לי ובהר הצופים את פרופ יגל אולי?

במרכז יש אסותא עם כמה רופאים מומלצים, מי יותר מי פחות.

מאמינה שגם בצפון ובדרום יש מקומות טובים. תלוי בעיקר איפה את 

אזור השרון, קצת צפון,

אם יש משהו ממש מומלץ אסע בשביל זה גם לירושלים או למרכז

אין לי למה להשוות אבל הוא היה ממש אחלה, נעים ואמפתי ומקצועי.

לא כאב במיוחד.

עשיתי שם לא מזמן

קודם כל, זמינות תורים יחסית טובה, ביחס למקומות אחרים שבדקתי.

ביום שאני הייתי, נתנו לי שני רופאים שאני יכולה לבחור מביניהם:

ד"ר ניר דובדבני, מנהל היחידה

ד"ר יעל פסטרנק

שניהם אמורים להיות טובים ומקצועיים

על דובדבני גם מצאתי הרבה ביקורות חיוביות באינטרנט, על הרופאה לא ראיתי ביקורות בכלל.

בכל אופן, בחרתי לעשות אצלה פשוט כי היה לי יותר נוח אצל אישה. והיה ממש טוב, חששתי מאוד לפני כן

זה לא כל כך נעים, אבל באמת שבסך הכל זה היה ממש ממש בסדר.

עובדים בצורה סטרילית, אז בהתחלה עושים אולטרסאונד לבדוק את המיקום המתאים לדיקור. אחר כך מעבירים אלכוהול וחיטוי על כל הבטן, ואז לאורך כל הבדיקה הרופאה עם אולטרסאונד כדי לוודא את המיקום ובמקביל מבצעת את הדיקור. האחות תעשה את השאיבה של הנוזל.

הדקירה עצמה הרגישה לי כמו דקירה של בדיקת דם, אחר כך מרגישים מעט לחץ בגלל השאיבה. וזה נגמר תוך דקה. באמת באמת לא נורא. (אני גם פחדתי מאוד לפני כן)

ישאירו אותך לכמה דקות מנוחה, וזהו. חוזרים הביתה למנוחה בהתאם להנחיות שתקבלי. לי לא כאב אחר כך בכלל. 

ובהצלחה!

מבינה אותך ממש, על כל החששות

אנחנו עשינו גם nipt אחרי התוצאות של סקר שליש ראשון, כדי לתת עוד אינדיקציה (זו גם בדיקת סקר, היא לא במקום מי שפיר). אפשר לקבל החזר מהסל הריון של הקופה אם יש לך ביטוח משלים.

אפשר רק משבוע 18 (או 17, אבל לנו אמרו שעדיף 18)

וזה הרבה זמן לחכות בחוסר וודאות

רופאים ששמעו שניפט יצא תקין, אמרו שרוב הסיכויים שגם במי שפיר הכל יהיה בסדר. אז זה לא אומר שאפשר לסמוך על זה, אבל זה כן מרגיע או נותן כיוון.

למשל, יש מקומות שמאפשרים לעשות מי שפיר כבר משבוע 17, אבל ממליצים מ18 כי זה נחשב בטוח יותר.

אם חס וחלילה הייתה יוצאת תשובה לא טובה בניפט, השיקול דווקא היה לעשות כמה שיותר מוקדם כדי לקבל תוצאות מוקדמות כמה שיותר, גם אם זה אומר לעשות כבר ב17. זו גם ככה בדיקה שעושים יחסית מאוחר, ולוקח לתוצאות זמן.

ואעשה השבוע חלבון עוברי..

תוך כמה זמן התוצאות של מי שפיר?

אמרו 3-4 שבועות

אם את בשבוע 16 ועוד לא קבעת תור, ממליצה ממש להתקשר מחר ולנסות לקבוע.

את חלק מהמקומות היה לי קשה להשיג (חזרו אליי רק שבוע אחר כך)

לניאדו חזרו אליי תוך יום

אסותא היה גם ממש קל להתקשר ולהזמין תור, אבל זמינות תורים של חודש קדימה לפחות

עשיתי בבלינסון וכל פעם היו שם רופאים בכירים שעשו את הדיקור

לגבי כאב- זו לא בדיקה נעימה, אבל לא כואבת, יותר הרגשה של אי נעימות ולחץ.

ממליצה ממש לדאוג למנוחה אמיתית אחרי, אני פשוט שכבתי או ישבתי במשך יומיים ולא עשיתי כלום.

החשש ממש ברור ומובן, אם יש עוד משהו, מוזמנת לשאול בשמחה

אני באמת ממש חוששת.

אבל נשמע לי ש1000 לשני לילות לא יהיה לך עם בריכה.

לא?

זה תקציב ללילה אחד

..

מקווה שתמצאו מה שתרצו!

פשוט התקציב ל2 לילות באוגוסט עם בריכה פרטית וגם נגיש ולא רחוק מידי מרגיש לא ריאלי.

לא שיש לי המלצה ספציפית אבל לא ראיתי במחירים האלה בעבר, בהצלחה.

אני רק רוצה כיוון לחפש.

אני לא יודעת מחירים ללילה

שווה לך להציץ באתר של המועצה, פעם כשחיפשנו הפנו אותנו לשם והיה נראה טוב (זה היה גם מהמלצה של חברה, אבל אני לא ממליצה מניסיון כי לא נסענו בסוף)

עובדתית, יותר יהודים נרצחים בשל יהדותם בישראל, גם במספרים וגם באחוזים. 
 

פשוט מצניעים סימנים חיצוניים אם מרגישים חוסר נוחות, בפועל יש בלונדון רבתי כ-200 אלף יהודים, מתוכם כ-40 אלף חרדים, שבוודאי אפשר לזהות מקילומטרים שהם יהודים.

אני הייתי טסה לשם..
רק חבל שאין לי אפשרות...

הכל היה מעולה

תסעו ותהנו!

כמובן תזהרו במקומות חשוכים וממליצה לדבר עם הבית חבד לשאול אלו מקומות פחות סימפטים

אולי יהיה לכם נוח יותר לישון באזור היהודי שם בשביל ההרגשה (הוא לא במרכז אבל יש משם רכבת למרכז ואוכל כשר)

לא יודעת מה המצב ספציפית כרגע שם. תהנו!

להשאיר אור קטן בחדר

אולי חם לה?

לנו עזר אצל כמה ילדים לצאת דווקא לפני שנרדמו. לחזור כל כמה דקות לתת נשיקה וחיבוק. ככה הם לא מפחדים שיעלמו להם. כמובן, לא השארנו אותם צורחים. נכנסנו ממש כל פעם שהם ירגישו צורך. עם הזמן התארך פרק הזמן עד שהם רצו שניכנס.

רק זה עזר במצב כזה, של חיפוש גם באמצע הלילה.

מה שכן, אם יש אירוע נקודתי של מחלה או סיוטים אני מרשה להם לבוא לישון במזרון ליד המיטה שלנו

ובהתחלה נבהלתי, אבל חקרתי את הנושא, גיליתי שזהו שלב התפתחותי.

החלומות והפחדים מתחילים להתפתח, ההבנה של הפרידה בשינה מתחילה בגיל הזה, ועכשיו צריך לפתח הרגלי הרדמה חדשים תואמי גיל והתפתחות.

האמת שאצלי זה בא בזמן ממש גרוע של אזעקות אז נתתי לה לישון איתי, ואחכ היינו צריכים לעבור גמילה נוראית.

הטיפ שלי - להיות שלמה ורגועה בעצמך שזה בסדר. לשבת איתה בזמן ובצורה שאת מחליטה להקדיש לזה,  ואז לשחרר. לתת בה אמון שהיא מסוגלת להרגע ולישון. כן, אפילו שהיא קטנטונת.

אני גם הייתי קמה אליה בלילה, מדבררת מה שקרה "התעוררת ונבהלת ועכשיו חוזרים לישון" וחוזרת למיטה.

תמצאי את הדרך שלך, שלכן, מחדש

אבל זה בסדר גמור שזה קורה, נורמלי מאד וגם מראה שהיא מתפתחת כמו שצריך

בהצלחה רבה!

לא הלכתי להתאמה חוזרת (לא לוקחת אחריות כמובן)

כן אני מוודאת כל פעם שאני מכניסה את הדיאםרגמה שצוואר הרחם מכוסה ושהיא יציבה.

הלכתי לפגישת התאמה אחרי לידה, זה היה זול יותר כי התאמה ראשונה עשיתי אצל מישיהי שעושה ב2 פגישות,

תכלס לעתיד יכול להיות שלא אלך. היא בדקה מה שאני בודקת בעצמי כמעט (כן עברה גם על כל ההיקף ואני לא מצליחה לעבור ממש על הכל) ולא כמו המתאמת הראשונה שלי שממש עשתה התאמה הרבה יותר מקיפה.

1. לא

2. לא יודעת, אבל אחרי לידות תמיד ביקשתי מהרופאה שתבדוק אם זה עדיין מתאים ואף פעם לא השתנתה במידה למרות שעליתי וירדתי הרבה במהלך השנים

3. אף פעם לא הלכתי למתאמת שעלתה כסף, רק רופאה בקופה.

לא הלכתי

לוקחים סכום מופחת

תלכי על מיינקס, זו דיאפרגמה טובה בפער מהאחרות

אמרה לי את זה המתאמת והרגשתי בעצמי

תקשיבי זה נשמע סכום עהק אבל לרוב זו השקעה חד פעמית

ושווה את ההשקעה בגוף כדי להיות בלי הורמונים...

אבל אל תלמדי ממני

1. לא

התאמתי לראשונה לפני 9 שנים ו4 לידות, מאז לא התאמתי שוב. משתמשת באותה דיאפרגמה.

3. בטוח שלא.

והקושי שלך מולה, ממש כדאי להימנע.

את רוצה להצליח להביא את עצמך במלאות במקום שבו תעבדי, ואם את מכירה אותה ואת עצמך לידה ויודעת שזה יהיה מאוד קשה, למה לך להיכנס למצב כזה?

תתפללי שהקב"ה יכוון אותך למקום הנכון. אני התחתנתי סמוך אחרי סיום הלימודים שלי ועשיתי הפסקה של שנה מהוראה, ותוך כדי ההכנות לחתונה חברה מהלימודים ממש "נזפה בי" שאני לא מחפשת עבודה וזה כבר סוף שנה ואני צריכה לחפש מקום. אבל אני הרגשתי שתוך כדי ההכנות לחתונה זה יותר מדי, וב"ה חודש אחרי החתונה חברה סיפרה לי שאח שלה מחפש מורה שתעבוד איתו והגעתי לבית ספר מצוין.

את צודקת.

אני צריכה להתחזק במידת הביטחון, כי אני פשוט חוששת לא למצוא...

אני מתלבטת אם לבטל את הריאיון שקבעתי שם, כי גם ככה עמוס לי עכשיו בטירוף, ולנסוע לשם זה יהיה ממש מאמץ...

מה את אומרת?

מה הסיכויים שאחרי הראיון תרגישי בנוח לעבוד עם האישה הזאת? נמוכים מאוד.

אז תקלי על עצמך עכשיו.

למקום שהייתי יודעת שיהיה לי מורכב בו

ונשמעת ממך שזה יכול ממש להשפיע עליך

אז אני לא הייתי עושה בכלל ראיון. בייחוד שזה גם לא מספיק שעות עבורך.

בדקת בתיכונים אחרים? מציעה לך לחפש במקומות אחרים ולחשוב אולי עדיף להתפשר על לימוד יסודי או חטיבה נניח, אם זה מקום טוב יכול להיות שתראי שזה דווקא בסדר לך

כמעט לא מחפשים מורים למקצועות שלי

מורה שיוצאת לשבתון) ודווקא קרוב לבית שלי, אבל המשכורת נמוכה משמעותית מאשר בתיכון, וגם החומר שונה, אז אצטרך להתחיל להכין חומרים מהתחלה).

ולא הייתי בוחרת לפי משכורת.. אם תהני שם זה שווה את זה גם אם יותר נמוך..

להכין חומרים זה קורה ואת תסתדרי אם את אוהבת את העבודה..

השאלה היא איך האווירה שם, איך הצוות וכזה...

לגבי המקום השני לא נשמע כזה שווה להגיע למקום בשביל 4א שעות .. אבל תלכי לפי הלב שלך

לפעמים בדברים האלה כדאי לפתוח כמה שיותר אופציות..

מקסימום תגידי אחרי הראיון שאת לא רוצה..

אני בדעה שמכל התנסות לומדים משו, אז מקסימום הראיון שם יחדד לך יותר מה את רוצה...

אבל אם מרגיש לך שלא בא לך ללכת לראיון אז לא! לכי עם הלב, תתפללי לה' ובע"ה יישלח אלייך הדברים הכי נכון עבורך. בע"ה!

זה גם לא מספיק שעות, הייתי ממשיכה לחפש אולי מתגמשת, במקצוע/ בגיל וכו...  

ומתפללת על זה. ספציפית.