בדרך כלל באמת פחות בשרשורים בפורום.
 

אני לא יודע לאיזה פערים את מתכוונת, אבל בגלל שלכולם יש פערים אני מרשה לעצמי לענות

שלומדים איך לדבר ואיך להגיד, ולומדים את השפה של הצד השני כי גם אם מדברים באותן מילים הן המון פעמים עם משמעויות שונות.

ומכירים את עצמנו, על התגובות האוטומטיות שלנו, על הדברים שמפעילים אותנו,  על הנחות היסוד שלנו שמותר לערער עליהן.

ובגלל שהתהליך הזה הוא זוגי, ואם הוא נובע מרצון אמיתי לשייכות ולקשר, ובאמת בענווה וברצון לשמוע ולא רק לצדוק, וביכולת להגיד טעיתי, מצטער...אז נוצר בינינו משהו חדש, רק שלנו,  של התקדמות והתקרבות, של יכולת ללמד זכות ממקום עמוק שמכיר את החולשות והפגמים- שלי ושלו. וכמו שאדם מכיר את עצמו עוד ועוד לאורך השנים, ככה זוג מכיר ולומד את עצמו, את השפה,  את הייחודיות, את העולם שהוא רק שלהם.
 

ובע"ה ככל שהמקום המשותף שלנו,  של הדרך שלנו, גדל - הביטחון גדל, והשייכות גדלה...

והצד היפה

יש המון צדדים יפים,

אבל הכי הכי זה הצד של המקום בעולם, של הביטחון והיציבות.

בקרוב מאד בע"ה תיראי פירות מתוקים ובעזרת השם שהמאמצים שלך יניבו משהו חדש וטוב❤️❤️❤️

ביני ובין בעלי יש פערים ערכיים ומעשיים גדולים ועברנו משברים קשים.

היינו בטיפול זוגי כשנה וחצי ועזר מאוד, אפילו שלפעמים הייתה הרגשה "למה לחטט בפצעים, זה רק מציף עוד יותר".

הפערים עדיין בהחלט כאן ויש גם מריבות כי הערכים נשארו שונים וגם סתם אנחנו זוג נורמלי אבל הקשר חזק וטוב, יש תקשורת מצוינת והאהבה פורחת ב"ה (כבר הרבה שנים אחרי הטיפול הזוגי).

כי יש הרבה במשותף, השקעה הדדית ואמונה בצד השני.

למדנו לתקשר ולדבר וגם לפרק את המריבות ולא רק להשלים (כלומר אחרי שהרגשות הסןערים נרגעו ממש להגיד איך הרגשתי, מה רציתי, להתנצל...)

מה שכן, גם כשדיברנו על גירושים זה היה בכאב לב גדול ועדיין הייתה שם אהבה משמעותית, יחד עם קשיי תקשורת קשים (להערכתי אם לא היו ילדים היינו מפרידים כוחות, כי חשבנו שזה אבוד. אני לפחות).

באמת אחד הנושאים הקשים ביותר בזוגיות הוא לא ההווי היומיומי אל אפערים בערכים ואידיאולוגיות. 

ולכן לפני החתונה חשוב לשים לב לדבר הזה. 
ואם כבר התחתנו ברוך השם לטובה. 
אז חשוב לשים לב מה בערך של בן/בת הזוג 
ממש סותר את הערך שלי. ולנהל על זה שיחה. 

חשוב לזכור שמערכת הערכים שלנו בנויה פעמים רבות על תבניות שקיבלנו בבית או במוסדות החינוך. 
 

והיא ניתנת לשינוי על ידי החלטה קוגניטיבית. 
זו מערכצת הערכים שלי 
וסדר העדיפויות שלי 
ולכן אני יכול לנהל את זה כל הזמן. 

שאהבה פורחת אצל כל אחד בצורה שונה. יכול להיות שיש אנשים שמסוגלים לריבים נוראיים עם משהו שנראה מבחוץ חוסר כבוד הדדי וכעס גדול ואחרי זה הם ישלימו ויראו כמו זוג יונים בסרט ושום טינה לא נשמרת אצלם  לעומתם יש זוגות שויכוחים לפעמים על דברים קטנים יכולים להתרחש במשך זמן רב והכל נרשם ונזכר ויש מתחת לפני השטח מתיחות אבל על פני השטח הכל טוב. מחייכים אחד לשני וחיים ביחד. ויש גם באמצע ויש גם שיודעים להתווכח בלי לריב באמת ויש כאלה שמכורח ההרגל וכי לבד זה לא יותר טוב,הם ביחד כבר 50 שנה ומי אמר שזאת לא אהבה?

בקיצור אהבה פורחת זה משהו אחר אצל כל אחד.

יכולה להגיד על עצמי שכבר נשואה המון שנים, שהיו ויכוחים והיו מריבות והיו גם המון רגעים שמחים וברור שיש פערים. אין שני אנשים בדיוק אותו הדבר. אבל ההבנה ביננו היא שהתחתנו בסיעתא דישמייא ומכיוון שכך אין מצב שניפרד בע"ה. אנחנו שייכים אחד לשני עוד מלפני שנולדנו, אז איזה עוד אפשרות בכלל יש לנו? אם הקב"ה הוביל אותנו עד לכאן אז כל משבר הופך לאתגר שצריך לגדול ממנו.

הגישה הזו עוזרת לי, זה לא חייב לעבוד למישהו אחר. ויש מצבי קיצון שדרוש גירושין. אבל אם 2 בני הזוג כן רוצים לעבוד ולהיות ביחד אז בטח שהאהבה יכולה לפרוח.

לדעתי העיקר הוא: לתת כבוד לשני גם אם כועסים עליו או נעלבים ממנו. להאמין בטוב אצל השני ולפתח עין טובה עליו להזכיר לעצמנו שיש כלכך הרבה חיובי. ולסלוח, כלכך חשוב לסלוח ולשכוח. מזכירה לעצמי שאם אני מצפה שהקב"ה יסלח לי רק בגלל שביקשתי, איזה זכות יש לי לא לסלוח לבעלי?

בהצלחה

גם להתפלל על זה חשןב

רואים שאת בעלת ניסיון. מאחלת לכם עוד הרבה שנים של אהבה פורחת

ב''ה, טוב לנו!

כמו שנאמר רבות בפורום - הוא לא משקף את המציאות נכונה. אנשים נוטים להשקיע יותר אנרגיה בתיאור דברים רעים מאשר טובים. (צרכן יצא מדרכו כדי להתלונן על מוצר או שירות גרועים, בעוד שצרכן מרוצה ככל הנראה לא יקדיש את אותו המאמץ לפרגן)

יש זוגות שטוב להם. חד משמעית.

כשיש פער, מתקשרים אותו. מכירים בו בראיה מציאותית וכנה, קוראים לו בשמו, ואז מדברים עליו ופותרים אותו.

השקעה נושאת פירות! גם כשהיא לא קלה, ובמיוחד כשהיא לא קלה, אחרי שמתקדמים כברת דרך, אפשר להביט לאחור בגאווה ולומר: ''וואלה, תראו אותנו''.

אני אוהבת לומר שעם מספיק רצון טוב ויצירתיות אפשר לפתור הכל.

כשבאים ממקום שרוצה להיטיב ולא מתקבעים מחשבתית, הכל פתיר. אז יש פער. אוקי. לא נלחצים. מדברים. מבינים מה כל אחד חושב, מרגיש ורוצה, ואז מדברים עוד ומחליטים מה עושים ת'כלס.

אני באמת חושבת שברגע שבדברים החשובים הזוג דומה מספיק - כל השאר זה ניואנסים. חלילה לא כדי להקטין את החוויה של שונות בין בני זוג! אבל אם זוג דומה מספיק בגישה שלו לרוב הדברים הגדולים (חינוך ילדים, התנהלות כספית, רמה דתית, אהבה כלפי בן הזוג) אז כל מה שנשאר זה לכוונן את הזוגיות כדי שתהיה כמה שיותר מדוייקת וטובה. ואם יש דבר אחד גדול שיש בו דעות חלוקות, בעזרת ה' תמימות הדעים בשאר הנושאים מאפשרים בסיס יציב ואיתן לדיון ובירור של הנושא.

(בשולי הדברים - אני חושבת שבסופו של דבר מה שקריטי הוא ה''ת'כלס''. הרי לא משנה כמה שונות יש. משנה מה עושים בפועל. מה השורה התחתונה. ועל גבי זה - איך כל אחד מרגיש כלפי הנושא. אז אם יש פער דתי, אבל יש הסכמה על איך מתנהלים בבית בפועל, לאיזה מוסד שולחים אליו את הילדים ושני בני הזוג מרוצים - זה לא משנה שיש פער השקפתי. אני מרדדת את הדברים, הם הרבה יותר עמוקים ומלאי ניואנסים, אבל העיקרון של ''שורה תחתונה'' חשוב בעייני)

אני מקווה שזה עזר במשהו. 

הרבה מזוגיות בריאה היא אינטימיות. אז לטוב ולרע לא רואים כלפי חוץ את מה שעובר על הזוג בתוך ביתו פנימה. 

וקונפליקטים.

זה קורה בתחילה כמעט על בסיס יומיומי, ועם הזמן לומדים לשנות הרגלים ואופי וצורת חשיבה והתנהגות והתנהלות והפערים הולכים ונעשים נדירים.  

ורובינו, רוב הזוגות בעולם, מתמודדים בהצלחה רבה עם הפערים.    
 

אנחנו בני אדם - עם מטען חינוכי והרגלים ואופי.  

גם עצם החיבור של גבר ואישה נושא עימו פערים עמוקים בהמון דברים.  המוח הנשי והמוח הגברי שונים בהמון דברים - ומשלימים זה את זה בהרבה דברים אחרים.  

נכתבו על השונות בין גברים ונשים ספרים, ומאמרים - הספרים המפורסמים שבהם:

- גברים ממאדים ונשים מנוגה

- מאדים ונוגה בחדר מיטות

  (כאן בפורום הדתי ובפורמט הפתוח לא ידברו על זה. אך 
 יש פערים גדולים בנקודה הזו במיוחד, בגלל צרכים רגשיים מאוד שונים בין גברים ונשים). 

הרצאות וסרטים טובים מאוד ביוטיוב של פרופ’ יורם יובל על ההבדלים בין המוח הגברי לנשי.

להבדיל אלף אלפי הבדלות - אצל זוגות חילוניים שגרים ביחד לפני החתונה, במטרה, לכאורה, להכיר אחד את השניה באופן הכי מעמיק ואמיתי , לפני הצעת הנישואין- אחוז הגירושין עצום לאחר כמה שנות נישואין.

כי גם כשחיים ביחד, בהמשך החיים מגיעות התמודדויות שלא היו לזוג ללא ילדים.

כפי שפתחתי וכתבתי, החיים מזמנים לנו התמודדויות עם פערים עם בסיס יומיומי כמעט.

כשיש חיבור ואהבה ורצון הדדי להכלה ורצון להשתנות ולתיקון פערים וקונפליקטים, לוותר ולבוא לקראת - הרי גם כשהחיים נעשים מורכבים יותר, עמוסים יותר, והרחבת המשפחה והקשיים המתלווים לגידול ילדים מוסיפים עוד קומה להתמודדות עם פערים וקשיים, הדברים מסתדרים לרובינו המוחלט.  

בהצלחה לך!!

חג שבועות שמח!!

זוגיות זה דבר מהמם!

הדבר הכי טוב והכי חכם שעשיתי בחיים הוא להתחתן. חד משמעית.

אין דבר כזה זוג בלי פעריםאבל בהחלט אפשר לגשר ולתקשר עליהם. לשים את הפערים על השולחן, ולדבר עליהם בכנות ובעדינות

 והשקעה זוגית בהחלט נושאת פרות. גם, ואולי בעיקר כשהיא לא קלה.

נסעתי ברחובה של עיר וראיתי אדם מבוגר מאוד, 75-80 בהערכה גסה, הולך ברחוב עם זר פרחים.

אני מנחש שהוא קנה לאשתו לכבוד החג.

אותי אישית זה ממש ריגש ומילא באופטימיות 🙂

ואת זה גם לקח לי זמן ללמוד.

האיש לא בדיוק שם לב לזה, אבל הוא מגיב לאישה שלו. 

האישה היא הכוח המניע, והיא קובעת הרבה בשאלה איך ייראה הקשר.

ככל שתהיי רכה יותר ונעימה יותר- תקבלי יותר.

ככל שתבואי עם דרישות וביקורת ו"מגיע לי" (גם אם בצדק!!)- פחות סיכוי לשיתוף פעולה מצדו.

בתור מישהי ביקורתית מבטן ומלידה, זו ממש עבודה פנימית של חיים.

יותר לשחרר, פחות לבקר.

לבקש בנעימות ומתוך נתינת מרחב ולא באופן דורש ולוחץ.

לא "לירות"

אלא יותר להקשיב.

תקשיבי לגבר שלך, הוא מנסה להגיד לך דברים. גם אם זה יוצא בצורה עקומה, הדברים שהוא אומר הם חשובים.

וגם- תמיד תהיי קשובה לכוחות שלך.

את רוצה משהו? תגידי. בלי להתבייש. בלי לחשוב האם זה אנוכי מצידך. האם זה בסדר בכלל לבקש דבר כזה.

תטפחי את עצמך. גם באישיות וגם בתחביבים. אפילו כשיש ילדים. אל תחיי בתחושה של החמצה, כי אף אחד לא יפצה אותך בחיים האלו. את בונה את החיים שלך, אז תהיי מאושרת במה שיש לך.

והשוואות זה לא טוב.

ממש לא טוב.

גם אם הן נראות לך שיר האמת והצדק והיושר.

הן נטו צובעות את בעלך בשחור, בשעה שהוא לא כזה. הן גורמות לך להאדיר את המגרעות שלו, ולהסתכל על היתרונות שלו כמובנות מאליהן. וזו טעות!

פרגון הדדי ומילים טובות ומחזקות הן השמן ליחסים טובים. 

במקום לבקר אותו שהוא לא מספיק,

בקשי בעדינות ומתוך מרחב, ולאט לאט זה יקרה. תני לא אשראי לאורך זמןןןן

איזו מקסימה את על השאלה שלך ❤

רוצה לכתוב לך עליה גם בקצרה וגם בהרחבה

אז בקצרה:

כן, יש זוגות רבים שטוב להם. ומאוד.

כן, יש זוגות רבים שלמרות הפערים מצליחים לגשר עליהם ולחיות יחד באהבה גדולה.

כן, יש זוגות רבים שההשקעה הזוגית, גם כשהיא לא קלה,  שלהם נושאת את הפירות הכי מתוקים שיש.

וכן, יש זוגות רבים שמבינים שזוגיות היא לימוד.

לימוד לכל דבר.

שתורה היא ולימוד היא צריכה.

ולומדים.

לומדים זוגיות.

ומשקיעים אנרגיה. אקטיבית.

ובונים

ויוצרים אהבה

ובונים ויוצרים זוגיות טובה ומטיבה

ומשקיעים עוד ועוד גם לאחר 30 ויותר שנות נישואין, 

כל יום ויום,

ולא לוקחים לעולם אחד את השני/ה ואת הזוגיות שלהם כמובן מאליו,

וממשיכים לגדול ולהתפתח עוד ועוד ועוד.

גם באדם האינדיבידואלי שהם, וגם בזוג שהם.

והם לרוב לא יציגו את כל הטוב שלהם כלפי חוץ,

גם כי הטוב הזו הוא *שלהם* ובינם, קודש הקודשים שלהם.

גם כי הטוב הזה יכול אולי להכאיב למישהו אחר.

גם כי לא מרגישים צורך לשתף בטוב וכשטוב (אלא בעיקר כשפחות טוב וצריכים עזרה או לפרוק...)

ושוב גם ובעיקר כי הטוב הזה כל ייעודו, מטרתו ומקומו הוא ביניהם בלבד. זו הברכה שלהם, האחדות שלהם, האהבה שלהם, הביחד שלהם והאור הייחודי רק לשניהם.

ובהרחבה -

השאלה הזו "מדוע בכלל כדאי להתחתן?" היא שאלה משמעותית וכדאי לעיין בה.

חשוב מאוד שנזכיר זאת לעצמינו, לבית הפרטי שלנו, למקדש שלנו.

אז מדוע בעצם מתחתנים?

כותבת כמה סיבות עיקריות, כמובן שיש עוד:

1. הולדת ילדים למסגרת ברורה, יציבה ומבורכת – טוב לנפשם של הילדים וההורים כאחד. מחויבות אמיתית ועמוקה לנצח.

2. איחוד נשמות במובן המילולי פשוטו כמשמעו – תחת החופה הופכים לאדם אחד שלם. חצי נשמה של האיש והחצי השני של האישה – יחד אדם שלם.

3. פיתוח האישיות ותיקון המידות – נהיים בעצמנו בני אדם יותר טובים. תמיד צריך להתחשב בעוד אדם, בזולת, זה משכלל אותנו ומגדיל אותנו.

4. שייכות - נישואין מעניקים לבני הזוג שייכות אמיתית זה לזו. מרגע שעמדנו תחת החופה - הוא האיש שלי. אני האישה שלו.

כמו שבעתיד ב"ה הילדים שלי יהיו הילדים שלי ואני אמא שלהם - שייכות. עמוקה, בסיסית, יציבה ומקיפה.

המקום הזה של השייכות גורם גם לכך שהזוגיות שלנו תיהפך למשהו חי ויציב, למשהו בטוח ונצחי. ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי - בלי לבדוק כל הזמן האם אנחנו מתאימים אחד לשני, אלא מתוך ידיעה שאנחנו שייכים אחד לשניה לכן עם כל ההתמודדויות והאתגרים שיגיעו (ויגיעו, לכולם) - נצא מאותה נקודת מוצא בסיסית - אני שלו והוא שלי. אני והוא זה לנצח. מכאן נשאל את עצמינו - ואם קשה/מאתגר - מה עושים? ויחד נחשוב על פתרונות,

ולא חלילה נצא מתוך נקודת מוצא של "האם זה זה?" (גם אחרי שעמדנו תחת החופה הכוונה! ברור שלפני כן צריך לשאול את השאלה הזו!) - כי אז עצם שימת סימן השאלה המרחף הזה מעל הזוגיות שלנו יכול *בעצמו* לגרום לנו על כל קושי או התמודדות להרים ידיים או לשאול את עצמינו "זה בכלל זה?! אולי לא בחרתי נכון?!" ואז מאוד קשה לעבוד ולפעול לשיפור הזוגיות והעמקתה מתוך נקודת מוצא כזו... 

5. כמובן רצון - כאשר מוצאים את האחד/האחת, הלב כבר אומר את שלו,

רוצה לחיות יחד, לגדל ילדים יחד, להזדקן יחד, לבנות בית שלם, לבנות משהו עמוק שאחד + אחד שווה הרבה הרבה יותר, ליצור אחדות מופלאה ואפילו שמימית וניסית וכן הלאה... הרצון הזה יכול לבעור גם בשכל גם ברגש וגם בגוף,

וכמובן שע"י הנישואין אנו ממלאים את *רצון ה'* ולא רק את הרצון שלנו.

מעבר לכל הסעיפים הנ"ל,

לי אישית התשובה לשאלה "למה בכלל להתחתן?" היא "איך אפשר שלא להתחתן?"

מכ"כ הרבה סיבות,

עבורי זה עיקר החיים,

רצון לחיות בשלמות בכל המובנים עם בן/בת הזוג,

גידול ילדים למסגרת יציבה בטוחה וחמה - בשבילם ובשביל ההורים,

מסגרת שמאפשרת פיתוח האישיות/עבודת המידות בצורה הכי מקסימלית עבור כל אחד מבני הזוג,

מסגרת שמאפשרת לשני חצאים של נשמה להפוך ממש לנשמה אחת (כן, הכי קלישאתי, והכי נכון)

מחויבות שלמה,

אפשרות להיות נאהבים ולאהוב עד הסוף,

מסגרת שממשת בפועל את רצון ה' והידיעה הברורה - שאם כך אמר הקב"ה, זה שברא אותי ואת העולם - זה הכי טוב עבורי, ולו רק בגלל שהוא מכיר אותי הכי טוב ו"לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו".

וכבר אדם הראשון שאל את אותה שאלה את עצמו ולבסוף קבע "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי... על כן יעזוב איש... ודבק באשתו והיו לבשר אחד"

ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?

למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?

קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -

הוא בני הזוג עצמם.

והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.

הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.

האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,

או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.

איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.

כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין  - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.

ואתן מספר דוגמאות -

קודם אכתוב את ה"חשש" ואז את התשובה אליו:

- לדוגמא "עול הפרנסה".

עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,

גם על רווקה,

גם על זוג ללא נישואין

וגם על זוג במסגרת הנישואין.

אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,

ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,

אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.

- "גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים"-

גם כאן

אם אדם רוצה ילדים,

ולא משנה אם זה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.

אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.

- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.

- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" - 

גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.

כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.

אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,

מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.

אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...

וכמובן גם בתוך הקושי/הקשיים עצמם ללמוד להשתכלל ולמצוא כלים נכונים ומתאימים לנו גם בעת הקושי עצמו.

 שינויים ומעברים בחיים-

- גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,

בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,

גם חזרה בשאלה של בעלי,

גם דיכאון אחרי לידה,

גם משברים אחרי הלידות

גם מחלות של הורים 

ועוד הרבה דברים -

ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.

מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.

לא חלילה המפריע לכל זה.

אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.

והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.

ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,

ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.

לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,

ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.

- "קושי לשמר תשוקה" -

לימוד נכון של כל נושא האישות והשקעה בו -  גורמים גם לפן הזה להתעמק, להתעצם ולהתרחב עם השנים.

גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח, 

גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך לחדש, לגוון, להעמיק, להשקיע

ובשניים זה נותן הרבה יותר.

לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -

1. בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.

2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,

ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 שנות נישואין,

הבחירה שלנו אחד בשנייה, כל יום מחדש, גם אחרי 20 שנות נישואין

*המודעות* שלנו לכך

וההשקעה שלנו בפועל לכך.

- וכמובן כמובן *ללמוד* על הנישואין

מהי המהות של הנישואין,

תמיד להיות במודעות, למידה, הקשבה, נתינה והשקעה

(אם תרצי אוכל לכתוב על כך פוסט נפרד כי זה ממש ארוך על מהות הנישואין עצמם)

- ורוצה גם להזכיר כמה דברים חשובים שכולנו צריכים לזכור:

כאשר מתחתנים ונשואים כך וכך שנים - 

נסיבות החיים משתנות.

האהבה נשארת, קיימת – אך חייבים לטפח אותה.

כמו כל דבר שדורש אנרגיה כדי להתקיים – כך בדיוק גם האהבה והזוגיות.

השקעה ונתינה יוצרות אהבה.

את הרגש אפשר ליצור. הוא לא צריך "ליפול מהשמים". זה לגמרי אקטיבי ולא פסיבי.

כך גם תשוקה, אהבה, זוגיות, רגש – אקטיבי לגמרי ולא פסיבי!!!

לא להיבהל מזה – לעבוד על זה. להשקיע בזה זמן, מאמץ, אנרגיה, כסף, משאבים, לימודים, ניסיונות, השקעות. עוד ועוד ועוד – בסוף זה משתלם ועוד איך!

ואם אנחנו מצפים שמשהו ישאר פרפרים לנצח בלי להשתנות ותולים תילי תילים של תקוות וציפיות מבן/בת הזוג כאילו הם יכולים לספק את הכל כולל הכל - צריך להבין שלא כך היא. החיים עצמם משתנים, האנשים משתנים, העומס גדל, האחריות גדלה, השנים עוברות – צריך לקחת את *זה* בחשבון – לא לכעוס ולהיות מתוסכלים מבני הזוג, אלא להבין שמציאות החיים היא היא זו שהשתנתה ולכן יותר ק/שה!

אז בלי כעס, לנסות לראות איך *אנחנו* פותרים את הבעיה *שלנו*.

ומדוע זה כ"כ קשה בדור הזה? (כמובן בהכללה ובלי להיכנס לעומק ולדקויות של הדברים):

1.בעיקר בגלל ה*אני במרכז* - קשה מאוד לראות את האחר, להביןאותו, להיכנס רגע לצד שלו.

יש ריכוז בלתי פוסק באני ועצמי ואגואיזם מוחלט.

2.וגם בגלל דור האינסטנט – הכל הכל חייב להיות כאן ועכשיו! או שזה כאן ועכשיו או שאין כלום!

וזה לא עובד כך.

זוגיות, אהבה זה תהליך. ת ה ל י ך! לא הכל בא באינסטנט.

כמו כל דבר טוב בחיים – צריך להשקיע, לעמול, להזיע, לעבוד קשה. כמו הריון, לידה, גידול ילדים, כושר גופני, שמחה - זו עבודה!!!

ואם משהו לא עובד וקשה – אז לא לברוח ולשבור את הכלים ולא משחקים! אלא לעבוד! לתקן!

ל ת ק ן! אנשים כבר שכחו מה זה לתקן. היום ישר זורקים לפח וקונים חדש, מרגישים שכך גם בזוגיות – אפשר לזרוק ולקנות חדש אם לא טוב.

אבל לא מבינים שגם עם השני/השלישי וכו' יקרה בדיוק בדיוק את אותו דבר!!!

למה?

כי שוב אגואיזם

כי שוב אינסנט

כי אין אדם מושלם בעולם

כי כל אחד עם היתרונות שלו והחסרונות שלו.

ומחליפים חסרון אחד מחיסרון אחר.

מחליפים קושי אחד בקושי אחר.

צריך לתקן, לעבוד על זה קשה, מהשורש, לדבר, לתקשר, לפתור – ואז האהבה גדלה ומתעצמת ונהיית עמוקה יותר גדולה יותר ורחבה יותר ככל שהזמן עובר ולא להיפך!

3. גם התקשורת הבינאישית נהייתה מאוד דלוחה וקטנה בדור הזה ככל שעובר הזמן.

כבר מגילך 0 רגילים להיצמד למסכים, להיות שקועים בעולם וירטואלי, אין קשר עין, אין פתירת בעיות פנים מול פנים, אין שיח אמיתי ועמוק, הכל מסך, הכל שופוני, הכל חיצוני, הכל ויזואלי ותמונות וריטושים – פלא שאנשים לא יודעים לתקשר ולהסתדר עם אנשים אחרים?! ועוד בני זוג?!

צריך לחזור לדבר, בלי מסכים. לחיות את העולם באמת כמו שהוא ולא דרך המסך.

לחיות. ל ח י ו ת!

לנשום, להכיר, להעמיק, להביט בעיניים, יצירת אינטימיות טובה ומרירה. זה דבר חשוב מאין כמוהו.

4. התרבות מקדשת מסרים לא מציאותיים ו"הוליוודים" בכל מה שקשור לאהבה, ממש מסרים שחותרים תחת מוסד הנישואין הקדוש, אם זה בבדיחות, בבגידות, באיך שמסתכליםפ על דברים, בסרטים, בתרבות, באנשים עצמם – נראה שכמעט כולם שבויים במסרים מעוותים מאין כמותם על נישואין זוגיות ואהבה אמיתית מהי. והמוח של האנשים נשבה בזה ומאוד קשה לצאת מהמוסכמות האלה ולחיות באופן נכון ובריא.

5. המובן מאליו – הנשק מספר אחת של האהבה והזוגיות.

שום דבר לא מובן מאליו!

להתייחס כל יום מחדש כאילו הוא מתנה ב א מ ת, כאילו בן הזוג הוא מתנה ואין נפלא כמוהו, לא לקחת לעולם כמובן מאליו, להעצים, להגדדיל, להאדיר, להודות, לאהוב מכל הלב.

כך גם ניתן לראות זוגות שחיו 10 שנים ביחד לפני החתונה, כולל הכל, ופתאום מתחתנים וישר מתגרשים.

איך זה יכול להיות?!

לפני החתונה – לקחו אחד את השני *לא* כמובן מאליו! אלא כמשהו חשוב ויקר!

כשרבו – לא עשו זאת ברוע ובגועל, לפחות לא עד הסוף – כי הרגישו שיש להם מה להפסיד. שהוא או היא יכולים ללכת ולא להתחתן בסוף. ניסו להיות יותר טובים, ניסו לשווק עצמם יותר טוב, ניסו להחליק למחול ולסלוח על טעויות יותר.

ואחרי החתונה? הרגישו שזה כבר ב"כיס הקטן" שלהם. לקחו כמובן מאליו.

רבו עד הסוף. צעקו, קיללו, עברו קווים אדומים,

הפסיקו להשקיע כי "מה זה משנה זה כבר שלי", פזלו החוצה, עשו השוואות, התחילו להגדיל פגמים ולהקטין יתרונות במקום להיפך, לא השקיעו – והתוצאה – גירושים רגשיים או גירושים בפועל.

לדעת שהמובן מאליו הזה קורה, וזה קורה לכולם. וזה בסדר גמור. וזה חלק מובנה במערכת.

אבל התשובה המעודדת והנחוצה כ"כ היא שזה פתיר! שעוברים את זה!

שאם משכילים ללמוד זוגיות ולעבוד נכון זוגיות או אז הקשר ואהבה רק מתעמקים!

נהיים קרובים יותר, עמוקים יותר, אוהבים יותר!

מרוויחים את העומק הזה באהבה רק מהעבודה הקשה הזו וההתגברות על המשברים! לא לוותר על זה! לא לברוח באמצע! לא להישבר, לעבוד על זה! עם המון אהבה, הקשבה והכלה – לעבוד על זה.

--------------------------------------

ועוד דבר חשוב על אהבה בכללותה ובמהותה:

אהבה -

היא התחייבות ללא תנאים

כלפי אדם לא מושלם

לאהוב

זו לא רק הרגשה חזקה

זו החלטה.

זו בחירה.

והבטחה.

מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*

תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.

קצת מההוא,

את זה מההוא,

את זה מההיא -

ויוצא מר/גברת מושלם/ת

ובכן,

לצערנו זה לא קיים.

ולא רק שזה לא קיים,

כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,

יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...

בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.

וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל

ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.

הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.

עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,

עם כל פרט גופני של מי מהם,

עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,

עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם

וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -

ו...

זה הרבה.

זה לא קל.

צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.

ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.

התחתנתם כאשר הייתה לכם שלמות בהחלטה ורצון אמיתי לחיות יחד כל החיים.

מה יקרה אחרי החתונה?

אם תכירו מישהו אחר?

זה בכלל לא נכנס למשוואה כאשר יש שלמות, כי אם את אוהבת אותו ובחרת בו - אז בחרת *בו*. וזהו.

אז הוא שלך.

וזהו.

אין עוד אחרים.

אין.

עושים ניתוק במוח - וכל הגוף והנפש מכווננים למצב הזה ש*כבר מצאתי*

ולא למצב של *אני עדיין מחפשת*

כאשר את במצב של כבר מצאתי,

אז אפילו יהיו מיליון בחורים טובים - זה לא אמור להזיז לך - כי יש לך את בעלך שלך.

הוא שלך, ודי.

וכדי לחזק את ה"לא אמור לקרות" הזה - ממשיכים לעבוד על עצמנו ועל הזוגיות שלנו יום יום גם אחרי החתונה -

ממשיכים להשקיע אחד בשני ובעצמנו,

ממשיכים לצאת לדייטים קבועים גם כשנשואים,

ממשיכים לקחת אחד את השנייה כלא מובן מאליו בכלל,

ממשיכים לתת, להשקיע, לאהוב, להתרכז פנימה ולכוון את כל האנרגיות והאהבה לבית פנימה בכל התחומים שיש - וממילא מה שיש בחוץ בכלל לא מעניין כבר.

- ולגבי ההחלטה להתחתן עצמה - אחרי שמחליטים החלטה, כל מה שנשאר לעשות זה להיות שלמים איתה

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלכם - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנ/ת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל. וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי. בלי לבדוק כל הזמן האם אנחנו מתאימים אחד לשני, אלא מתוך ידיעה שזה בכלל לא משנה, כי אנחנו שייכים אחד לשני. 

שמישהו ישאל את עצמו האם ההורים שלו הם הורים שטובים עבורו. הוא יכול לשאול את זה שוב ושוב, ולהתבחבש עד אינסוף, אבל זה לא יועיל לו.

עד לרגע שבו הוא יגיד לעצמו- זה מה יש. אלו ההורים שלי. ובמקום לשאול את עצמו אם הם טובים בשבילו, הוא יחשוב על איך לבנות איתם את הקשר.

אותו דבר כל זמן שיוצאים, וגם אם גרים יחד במשך שנים, תמיד סימן השאלה הזה מרחף מלמעלה- 'האם הוא האדם הנכון עבורי?'.

חתונה מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'. החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

בן/בת הזוג זה המשפחה שכן בוחרים

ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

לשים את 2 ה"סטיקרים" האלה בכל מקום אפשרי, כולל בראש ובלב של כל אדם ואדם.

עמדנו תחת החופה - אז *זה זה* וזהו!

המציאות העצובה בה זוגות על גבי זוגות שעומדים לפני חתונה, או אפילו כבר נישאו זה לזו - לא מפסיקים לשאול את עצמם - האם זה באמת זה?
האם נהיה יחד לנצח?
או שמא גם אנו נמצא עצמינו כחלק בלתי נפרד מהסטטיסטיקה האיומה של הגירושים?

החוסר ודאות הזו,
החוסר אונים הזה,
הבילבול,
הספקות,
סימני השאלה
הפחד והלא יודע - הם האויבים הכי הכי גדולים שלנו ושל האהבה שלנו!!!

הדבר הכמעט יחידי וההכי מרכזי שיקבע אם נהיה מהזוגות האלה שלנצח תמיד בטוב או מהזוגות האלה שמוצאים עצמם חלק מהסטטיסטיקה - הוא הידיעה הברורה שאנו כאן אחד עם השניה לנצח.
שבחרנו נכון.
שזה זה.
שלא צריך עוד לחפש בחוץ.
שיש שלמות בלב ובראש.

זו הבחירה אחד בשנייה כל יום מחדש.
זו המודעות שאשתי/אישי אינם מובנים מאליהם בכלל.
זו השקעת האנרגיה האקטיבית באהבה ולא פסיביות שרק מחכה שהכל יגמר ממש כמו נבואה שמגשימה את עצמה...

בחרתם אחד בשנייה בשלמות?
אתם מהזוגות האלה שינצחו את הסטטיסטיקה!
למה?
כי *תבחרו* בזה!

*זה* הנשק הכי טוב שלכם לנצח אותה
ולא האם יש יותר טוב או יותר טובה מבעלי/אשתי.

בכל מערכת יחסים שהיא יהיו יתרונות,
וגם חסרונות.
בכל איש ובכל אישה יהיו יתרונות
ויהיו גם חסרונות.

רק הקב"ה לבדו מושלם.

אין אדם מושלם! לא היה וגם לא יהיה.

אם נשכיל לקחת בשתי ידיים את הטוב ש*בחרנו* לעצמנו ולהמשיך להשקיע בו ולראות בו את הטוב שהוא אכן - נהיה המאושרים באדם.

אז בפעם הבאה שתראו זוג מאוהב בני 80
תאמרו לעצמכם - הם השכילו לבחור אחד בשנייה בכל יום מחדש,
הם השכילו להשקיע בביחד ובאהבה שלהם.
זה לא שהם מיוחדים בהכרח או יחידי סגולה או בעלי תכונות כאלה ואחרות - זה פשוט שהם השקיעו וידעו והיו בטוחים בביחד שלהם לא משנה מה ולמרות כל הקשיים והאתגרים והמשברים שמביאים איתם החיים בכלל וחיי הנישואין בפרט.

הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה

זה אך ורק *את* ו*בן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!

אם תבחרי להיות שם,

אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,

ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!

*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,

*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!

וכמה שזה חשוב לומר זאת,

כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע

בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,

ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!

וזה פשוט לא נכון!

מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!

להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,

להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,

ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!

ההבחירה הזו,

האמירה הברורה הזו,

תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,

להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,

להשקיע ולתת,

להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך

וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים.

בכל קשר התחלתי יש את האהבה הרומנטית - הפרפרים, ההתרגשות, מעצם כך שזה דבר *חדש*

וכמו כל דבר חדש - אחרי שמתרגלים אליו - הוא נעשה, ובכן... כבר לא חדש.

וכך אפשר למצוא את עצמנו מחליפים בני ובנות זוג כמו גרביים בציפייה לחוות שוב ושוב את אותו "חדש" ומרגש,

אבל זה יגמר עם כולם בסוף - זה טבע העולם.

באהבה הרומנטית הזו, מאוד קל להתאהב, מאוד קל למצוא יתרונות ולהראות אהבה אחד לשנייה, זה בא בקלות וללא כל מאמץ.

אמנם, אחרי שמתחתנים,

אחרי שיש את המחויבות הזו ואת הזמן שחולף ואת השיגרה - כאן כבר מגיעה האהבה המודעת.

אנחנו *במודע* בוחרים לאהוב כל יום מחדש

אנחנו *במודע* משקיעים אנרגיה בקשר שלנו כי הוא חשוב לנו

וכמו כל דבר בטבע שצריךף אנרגיה כדי להתקיים - מאוטו דומם, דרך צמח צומח וקל וחומר שאהבה - אם לא נשקיע את האנרגיה, הזמן, הפניות והמאמץ וההשקעה - היא פשוט תדעך ולא תתקיים. כמו כל דבר בטבע שלא תהיה לו אנרגיה.

אז במודע להעניק

במודע לחשוב על השני

במודע לפנות זמן זוגי בלי הסחות ורק שנינו

במודע הכל.

ואז אפשר להגיע לרמות של אהבה (וכן, גם פרפרים וגם תשוקה בהחלט) עמוקות יותר ורחבות יותר עם בעלי/אשתי דרך האהבה המודעת הזו.

לנו טוב ברוך ה'!!!!

ויש פערים!
ויש גם מריבות וקשיים...

אבל בטח שאפשרי וטוב לנו ביחד

צורך המון עבודה קשה השקעה הדדיות ורצון טוב,

זוג שלא יעבוד קשה על הזוגיות שלו לא יהיה לו קל ובמקרים מורכבים יפרד

עזרתם לי להכנס לפרופורציות.

אגיב יותר בפירוט בהמשך בע"ה

אנחנו נשואים כשנה וחצי וב"ה טוב לנו מאד מאד.

לגבי פערים, עד כה לא נתקלנו בפערים משמעותיים בינינו.

אני יכול להעלות כמה נק' שבעיניי עזרו לזוגיות שלנו להיות טובה:

1. שלכל אחד מאיתנו אכפת מהבן-זוג יותר מאשר עצמו.

2. שאם יש ציפיה שדברים יקרו, זה לקחת את האחריות על עצמך.

לא לצפות מבן-הזוג שהוא זה שימלא את הציפיות שלך, ולא לתת לו ביקורת על כך..

3. לרצות להתקדם ולהשתפר ולהיות מסוגל לקבל ביקורת בונה.

4. לדבר בצורה הכי כנה, ולכבד את כל מה שבן-הזוג אומר.

כמובן שזה מתבסס על זה שההחלטה להתחתן הייתה שיש כבר היכרות שהפערים לא גדולים מדי ושיש הערכה הדדית זה כלפי זו.

בנוסף, אנחנו לומדים ביחד ספרים רוחניים ופרקטיים על זוגיות.

אשתי גם הלכה לסדנת זוגיות לנשים.

ואנחנו משתדלים כל הזמן ללמוד ולהשתפר..

לא יודע אם יש לזה משמעות (מן הסתם כן), אבל הזוגיות שלנו הגיעה לאחר 12 שנות חיפושים..

זה מורכב, מצריך התפתחות ומודעות אישית, לבוא בגישה בריאה ובונה, לדעת להשקיע, לתת, לשחרר ומהצד השני לשים גבולות ברורים לדברים חשובים.

לכל אדם יש תקופות של עליות ומורדות, עם השפעה ישירה על הזוגיות, גם פה צריך ללמוד להעביר את התקופות הבעייתיות במינימום פגיעה בשני ולצאת מחוזקים ממשברים.

אם פועלים נכון, הזוגיות היא תוספת לחיים ולא מטרד. בתקופות טובות זה יכול להרגיש גן עדן, בתקופות מורכבות זה מרגיש מורכב, אבל עדין יש משענת ושותף לחיים.

אבל אנחנו יחד קרוב ל25 שנה

ויש לפעמים פיצוצים בעיקר על דברים שקשורים לחינוך ילדים אבל טוב לנו מאד ביחד ולא הייתי משנה כלום 

מה זה השקעה זוגית?

יש השקעה שלך עצמך בקשר הזוגי, דהיינו לעבוד על עצמך

וזה משפר את הזוגיות בעקיפין

בעקרון את צריכה לעבוד על עצמך, את לא יכולה לגרום לו לעבוד על עצמו

לעניות דעתי, מדברת בשם עצמי מה אני מרגישה,

זוגיות זה דבר שגם כשיש קשיים, בסוף זה נותן תחושת יציבות ושייכות

זה משפחה

ולכן זה חשוב מאד

אני חושבת שגם אם אתם שונים) כדברייך פערים) יש משהו בפנים שבגללו בחרת את בעלך, נכון? תחשבי טוב, אולי בזכות תכונה כזו או אחרת, אז תאהבי את זה בו

ותמיד תגלו דברים שונים אחרי החתונה,זה קשה, ומצד שני מצמיח ובונה את האישיות כי זה מישהו שמכיר אותך טוב וכביכול מקשה עליך בדברים מסוימים וזה מכריח אותך לפתח את עצמך ואת נהיית יותר בוגרת ועצמאית בזכותו

בהצלחה יקרה וחיבוק ענק

כל זוגיות מורכבת מטבעה מעליות וירידות אבל גם בזה יש סולם . 
יש אדם שגר בהרים ואז גם אם הוא יורד הירידה היא מגובה 700 מטר ל650 . 
ויש אדם שהוא גר בעמק וגם כשהוא עולה הוא מגיע ל20- 

כדי להגיע לממצב של "גר בהרים" ויציבות זוגית במצב עליה

נדרשת עבודה זוגית לאורך זמן . 

זוגיות כמו כל תחום אחר בחיים דורשת השקעה . 
השקעה היא תמיד בשלושה מישורים
זמן.כח. כסף. 

כשזוג מחליט להשקיע אחד בשני 
לאורך זמן נוצר קשר רגשי עמוק של אהבה. הכלה . שיח כנה. 
 

ואז גם כשרבים הריב הוא  "ריב נכון וטוב" 
ריב עם מיליםפ נעימות ומכבדות . 
ללא ניסיון לפגוע 
עם מילות חיבה תוך כדי הויכוח. 

הדברים האלו הם אפשריים . 
הם לא סיסמא 

בר4וך השם זוגות רבים חווים את החוויה הזו.
כמובן זה דורש עבודה 
אבל.. 
זוג שעובד ומפתח אינטימיות רגשית 
אין בעולם תענוג גדול מזה 
 

זה משדרג את כל תחומי החיים ממש. 
בהצלחה 

זוגיות טובה דורשת תחזוק הדדי

להשקיע בתשומת לב ( מחוות יומיומיות קטנות, לשים לב לפרטים קטנים שעושים המון), בלמידה כיצד לנהל זוגיות טובה יותר - צריך לחזור ולשנן גם עקרונות מוכרים, בעין טובה הכלה, נתינה.

זו השקעה שנותנת המון כח ושמחה, סיפוק וברכה וממש חוזרת חזרה דווקא כשלא עושים על מנת לקבל חזרה..

גם בזוגיות טובה יש תקופות של עליה ותקופות שדורשות יותר כיוונון וחיזוק, בעבודה משותפת גם תקופות של "ירידה" מביאות לצמיחה וחיבור מחודש ועמוק יותר.

עם בן זוג מתאים עם מידות טובות בעז"ה יכולה לצמוח זוגיות נפלאה.

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

לשאול אותו

אם הפוך הוא היה מסכים שתשבי עם סטודנט

זה בהחלט יצירתי, אבל אם מדובר בזוג צעיר, עדיף כמה שפחות להתבחבש בזה. כל העיסוק בזה רק מעלה רעיונות ויוצר טינות., ולצערי מדברים שאני מכיר, אנשים (בעיקר נשים!!!) מצטלקים מזה מאוד קשה, ונישואים מאוד יפים יכולים להיהרס על ידי שיחות על "אהה נהנית לגבר איתה", "מה יש לה שאין לי", "וואלה בטח בדקה וחצי שיש לך בערב אתה בטח מגשים איתה פנטזיות". זה פשוט חבל ומסוכן (גם אם זה לא גורם ח"ו לגירושין, זה גורם לפירוד בלב וטינות וכאב).

שפשוט תגיד לו שלהבא אם רוצים אז או עם גבר או בבית שלהם כשהיא נמצאת.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.