בדרך כלל באמת פחות בשרשורים בפורום.
 

אני לא יודע לאיזה פערים את מתכוונת, אבל בגלל שלכולם יש פערים אני מרשה לעצמי לענות

שלומדים איך לדבר ואיך להגיד, ולומדים את השפה של הצד השני כי גם אם מדברים באותן מילים הן המון פעמים עם משמעויות שונות.

ומכירים את עצמנו, על התגובות האוטומטיות שלנו, על הדברים שמפעילים אותנו,  על הנחות היסוד שלנו שמותר לערער עליהן.

ובגלל שהתהליך הזה הוא זוגי, ואם הוא נובע מרצון אמיתי לשייכות ולקשר, ובאמת בענווה וברצון לשמוע ולא רק לצדוק, וביכולת להגיד טעיתי, מצטער...אז נוצר בינינו משהו חדש, רק שלנו,  של התקדמות והתקרבות, של יכולת ללמד זכות ממקום עמוק שמכיר את החולשות והפגמים- שלי ושלו. וכמו שאדם מכיר את עצמו עוד ועוד לאורך השנים, ככה זוג מכיר ולומד את עצמו, את השפה,  את הייחודיות, את העולם שהוא רק שלהם.
 

ובע"ה ככל שהמקום המשותף שלנו,  של הדרך שלנו, גדל - הביטחון גדל, והשייכות גדלה...

והצד היפה

יש המון צדדים יפים,

אבל הכי הכי זה הצד של המקום בעולם, של הביטחון והיציבות.

בקרוב מאד בע"ה תיראי פירות מתוקים ובעזרת השם שהמאמצים שלך יניבו משהו חדש וטוב❤️❤️❤️

ביני ובין בעלי יש פערים ערכיים ומעשיים גדולים ועברנו משברים קשים.

היינו בטיפול זוגי כשנה וחצי ועזר מאוד, אפילו שלפעמים הייתה הרגשה "למה לחטט בפצעים, זה רק מציף עוד יותר".

הפערים עדיין בהחלט כאן ויש גם מריבות כי הערכים נשארו שונים וגם סתם אנחנו זוג נורמלי אבל הקשר חזק וטוב, יש תקשורת מצוינת והאהבה פורחת ב"ה (כבר הרבה שנים אחרי הטיפול הזוגי).

כי יש הרבה במשותף, השקעה הדדית ואמונה בצד השני.

למדנו לתקשר ולדבר וגם לפרק את המריבות ולא רק להשלים (כלומר אחרי שהרגשות הסןערים נרגעו ממש להגיד איך הרגשתי, מה רציתי, להתנצל...)

מה שכן, גם כשדיברנו על גירושים זה היה בכאב לב גדול ועדיין הייתה שם אהבה משמעותית, יחד עם קשיי תקשורת קשים (להערכתי אם לא היו ילדים היינו מפרידים כוחות, כי חשבנו שזה אבוד. אני לפחות).

באמת אחד הנושאים הקשים ביותר בזוגיות הוא לא ההווי היומיומי אל אפערים בערכים ואידיאולוגיות. 

ולכן לפני החתונה חשוב לשים לב לדבר הזה. 
ואם כבר התחתנו ברוך השם לטובה. 
אז חשוב לשים לב מה בערך של בן/בת הזוג 
ממש סותר את הערך שלי. ולנהל על זה שיחה. 

חשוב לזכור שמערכת הערכים שלנו בנויה פעמים רבות על תבניות שקיבלנו בבית או במוסדות החינוך. 
 

והיא ניתנת לשינוי על ידי החלטה קוגניטיבית. 
זו מערכצת הערכים שלי 
וסדר העדיפויות שלי 
ולכן אני יכול לנהל את זה כל הזמן. 

שאהבה פורחת אצל כל אחד בצורה שונה. יכול להיות שיש אנשים שמסוגלים לריבים נוראיים עם משהו שנראה מבחוץ חוסר כבוד הדדי וכעס גדול ואחרי זה הם ישלימו ויראו כמו זוג יונים בסרט ושום טינה לא נשמרת אצלם  לעומתם יש זוגות שויכוחים לפעמים על דברים קטנים יכולים להתרחש במשך זמן רב והכל נרשם ונזכר ויש מתחת לפני השטח מתיחות אבל על פני השטח הכל טוב. מחייכים אחד לשני וחיים ביחד. ויש גם באמצע ויש גם שיודעים להתווכח בלי לריב באמת ויש כאלה שמכורח ההרגל וכי לבד זה לא יותר טוב,הם ביחד כבר 50 שנה ומי אמר שזאת לא אהבה?

בקיצור אהבה פורחת זה משהו אחר אצל כל אחד.

יכולה להגיד על עצמי שכבר נשואה המון שנים, שהיו ויכוחים והיו מריבות והיו גם המון רגעים שמחים וברור שיש פערים. אין שני אנשים בדיוק אותו הדבר. אבל ההבנה ביננו היא שהתחתנו בסיעתא דישמייא ומכיוון שכך אין מצב שניפרד בע"ה. אנחנו שייכים אחד לשני עוד מלפני שנולדנו, אז איזה עוד אפשרות בכלל יש לנו? אם הקב"ה הוביל אותנו עד לכאן אז כל משבר הופך לאתגר שצריך לגדול ממנו.

הגישה הזו עוזרת לי, זה לא חייב לעבוד למישהו אחר. ויש מצבי קיצון שדרוש גירושין. אבל אם 2 בני הזוג כן רוצים לעבוד ולהיות ביחד אז בטח שהאהבה יכולה לפרוח.

לדעתי העיקר הוא: לתת כבוד לשני גם אם כועסים עליו או נעלבים ממנו. להאמין בטוב אצל השני ולפתח עין טובה עליו להזכיר לעצמנו שיש כלכך הרבה חיובי. ולסלוח, כלכך חשוב לסלוח ולשכוח. מזכירה לעצמי שאם אני מצפה שהקב"ה יסלח לי רק בגלל שביקשתי, איזה זכות יש לי לא לסלוח לבעלי?

בהצלחה

גם להתפלל על זה חשןב

רואים שאת בעלת ניסיון. מאחלת לכם עוד הרבה שנים של אהבה פורחת

ב''ה, טוב לנו!

כמו שנאמר רבות בפורום - הוא לא משקף את המציאות נכונה. אנשים נוטים להשקיע יותר אנרגיה בתיאור דברים רעים מאשר טובים. (צרכן יצא מדרכו כדי להתלונן על מוצר או שירות גרועים, בעוד שצרכן מרוצה ככל הנראה לא יקדיש את אותו המאמץ לפרגן)

יש זוגות שטוב להם. חד משמעית.

כשיש פער, מתקשרים אותו. מכירים בו בראיה מציאותית וכנה, קוראים לו בשמו, ואז מדברים עליו ופותרים אותו.

השקעה נושאת פירות! גם כשהיא לא קלה, ובמיוחד כשהיא לא קלה, אחרי שמתקדמים כברת דרך, אפשר להביט לאחור בגאווה ולומר: ''וואלה, תראו אותנו''.

אני אוהבת לומר שעם מספיק רצון טוב ויצירתיות אפשר לפתור הכל.

כשבאים ממקום שרוצה להיטיב ולא מתקבעים מחשבתית, הכל פתיר. אז יש פער. אוקי. לא נלחצים. מדברים. מבינים מה כל אחד חושב, מרגיש ורוצה, ואז מדברים עוד ומחליטים מה עושים ת'כלס.

אני באמת חושבת שברגע שבדברים החשובים הזוג דומה מספיק - כל השאר זה ניואנסים. חלילה לא כדי להקטין את החוויה של שונות בין בני זוג! אבל אם זוג דומה מספיק בגישה שלו לרוב הדברים הגדולים (חינוך ילדים, התנהלות כספית, רמה דתית, אהבה כלפי בן הזוג) אז כל מה שנשאר זה לכוונן את הזוגיות כדי שתהיה כמה שיותר מדוייקת וטובה. ואם יש דבר אחד גדול שיש בו דעות חלוקות, בעזרת ה' תמימות הדעים בשאר הנושאים מאפשרים בסיס יציב ואיתן לדיון ובירור של הנושא.

(בשולי הדברים - אני חושבת שבסופו של דבר מה שקריטי הוא ה''ת'כלס''. הרי לא משנה כמה שונות יש. משנה מה עושים בפועל. מה השורה התחתונה. ועל גבי זה - איך כל אחד מרגיש כלפי הנושא. אז אם יש פער דתי, אבל יש הסכמה על איך מתנהלים בבית בפועל, לאיזה מוסד שולחים אליו את הילדים ושני בני הזוג מרוצים - זה לא משנה שיש פער השקפתי. אני מרדדת את הדברים, הם הרבה יותר עמוקים ומלאי ניואנסים, אבל העיקרון של ''שורה תחתונה'' חשוב בעייני)

אני מקווה שזה עזר במשהו. 

הרבה מזוגיות בריאה היא אינטימיות. אז לטוב ולרע לא רואים כלפי חוץ את מה שעובר על הזוג בתוך ביתו פנימה. 

וקונפליקטים.

זה קורה בתחילה כמעט על בסיס יומיומי, ועם הזמן לומדים לשנות הרגלים ואופי וצורת חשיבה והתנהגות והתנהלות והפערים הולכים ונעשים נדירים.  

ורובינו, רוב הזוגות בעולם, מתמודדים בהצלחה רבה עם הפערים.    
 

אנחנו בני אדם - עם מטען חינוכי והרגלים ואופי.  

גם עצם החיבור של גבר ואישה נושא עימו פערים עמוקים בהמון דברים.  המוח הנשי והמוח הגברי שונים בהמון דברים - ומשלימים זה את זה בהרבה דברים אחרים.  

נכתבו על השונות בין גברים ונשים ספרים, ומאמרים - הספרים המפורסמים שבהם:

- גברים ממאדים ונשים מנוגה

- מאדים ונוגה בחדר מיטות

  (כאן בפורום הדתי ובפורמט הפתוח לא ידברו על זה. אך 
 יש פערים גדולים בנקודה הזו במיוחד, בגלל צרכים רגשיים מאוד שונים בין גברים ונשים). 

הרצאות וסרטים טובים מאוד ביוטיוב של פרופ’ יורם יובל על ההבדלים בין המוח הגברי לנשי.

להבדיל אלף אלפי הבדלות - אצל זוגות חילוניים שגרים ביחד לפני החתונה, במטרה, לכאורה, להכיר אחד את השניה באופן הכי מעמיק ואמיתי , לפני הצעת הנישואין- אחוז הגירושין עצום לאחר כמה שנות נישואין.

כי גם כשחיים ביחד, בהמשך החיים מגיעות התמודדויות שלא היו לזוג ללא ילדים.

כפי שפתחתי וכתבתי, החיים מזמנים לנו התמודדויות עם פערים עם בסיס יומיומי כמעט.

כשיש חיבור ואהבה ורצון הדדי להכלה ורצון להשתנות ולתיקון פערים וקונפליקטים, לוותר ולבוא לקראת - הרי גם כשהחיים נעשים מורכבים יותר, עמוסים יותר, והרחבת המשפחה והקשיים המתלווים לגידול ילדים מוסיפים עוד קומה להתמודדות עם פערים וקשיים, הדברים מסתדרים לרובינו המוחלט.  

בהצלחה לך!!

חג שבועות שמח!!

זוגיות זה דבר מהמם!

הדבר הכי טוב והכי חכם שעשיתי בחיים הוא להתחתן. חד משמעית.

אין דבר כזה זוג בלי פעריםאבל בהחלט אפשר לגשר ולתקשר עליהם. לשים את הפערים על השולחן, ולדבר עליהם בכנות ובעדינות

 והשקעה זוגית בהחלט נושאת פרות. גם, ואולי בעיקר כשהיא לא קלה.

נסעתי ברחובה של עיר וראיתי אדם מבוגר מאוד, 75-80 בהערכה גסה, הולך ברחוב עם זר פרחים.

אני מנחש שהוא קנה לאשתו לכבוד החג.

אותי אישית זה ממש ריגש ומילא באופטימיות 🙂

ואת זה גם לקח לי זמן ללמוד.

האיש לא בדיוק שם לב לזה, אבל הוא מגיב לאישה שלו. 

האישה היא הכוח המניע, והיא קובעת הרבה בשאלה איך ייראה הקשר.

ככל שתהיי רכה יותר ונעימה יותר- תקבלי יותר.

ככל שתבואי עם דרישות וביקורת ו"מגיע לי" (גם אם בצדק!!)- פחות סיכוי לשיתוף פעולה מצדו.

בתור מישהי ביקורתית מבטן ומלידה, זו ממש עבודה פנימית של חיים.

יותר לשחרר, פחות לבקר.

לבקש בנעימות ומתוך נתינת מרחב ולא באופן דורש ולוחץ.

לא "לירות"

אלא יותר להקשיב.

תקשיבי לגבר שלך, הוא מנסה להגיד לך דברים. גם אם זה יוצא בצורה עקומה, הדברים שהוא אומר הם חשובים.

וגם- תמיד תהיי קשובה לכוחות שלך.

את רוצה משהו? תגידי. בלי להתבייש. בלי לחשוב האם זה אנוכי מצידך. האם זה בסדר בכלל לבקש דבר כזה.

תטפחי את עצמך. גם באישיות וגם בתחביבים. אפילו כשיש ילדים. אל תחיי בתחושה של החמצה, כי אף אחד לא יפצה אותך בחיים האלו. את בונה את החיים שלך, אז תהיי מאושרת במה שיש לך.

והשוואות זה לא טוב.

ממש לא טוב.

גם אם הן נראות לך שיר האמת והצדק והיושר.

הן נטו צובעות את בעלך בשחור, בשעה שהוא לא כזה. הן גורמות לך להאדיר את המגרעות שלו, ולהסתכל על היתרונות שלו כמובנות מאליהן. וזו טעות!

פרגון הדדי ומילים טובות ומחזקות הן השמן ליחסים טובים. 

במקום לבקר אותו שהוא לא מספיק,

בקשי בעדינות ומתוך מרחב, ולאט לאט זה יקרה. תני לא אשראי לאורך זמןןןן

איזו מקסימה את על השאלה שלך ❤

רוצה לכתוב לך עליה גם בקצרה וגם בהרחבה

אז בקצרה:

כן, יש זוגות רבים שטוב להם. ומאוד.

כן, יש זוגות רבים שלמרות הפערים מצליחים לגשר עליהם ולחיות יחד באהבה גדולה.

כן, יש זוגות רבים שההשקעה הזוגית, גם כשהיא לא קלה,  שלהם נושאת את הפירות הכי מתוקים שיש.

וכן, יש זוגות רבים שמבינים שזוגיות היא לימוד.

לימוד לכל דבר.

שתורה היא ולימוד היא צריכה.

ולומדים.

לומדים זוגיות.

ומשקיעים אנרגיה. אקטיבית.

ובונים

ויוצרים אהבה

ובונים ויוצרים זוגיות טובה ומטיבה

ומשקיעים עוד ועוד גם לאחר 30 ויותר שנות נישואין, 

כל יום ויום,

ולא לוקחים לעולם אחד את השני/ה ואת הזוגיות שלהם כמובן מאליו,

וממשיכים לגדול ולהתפתח עוד ועוד ועוד.

גם באדם האינדיבידואלי שהם, וגם בזוג שהם.

והם לרוב לא יציגו את כל הטוב שלהם כלפי חוץ,

גם כי הטוב הזו הוא *שלהם* ובינם, קודש הקודשים שלהם.

גם כי הטוב הזה יכול אולי להכאיב למישהו אחר.

גם כי לא מרגישים צורך לשתף בטוב וכשטוב (אלא בעיקר כשפחות טוב וצריכים עזרה או לפרוק...)

ושוב גם ובעיקר כי הטוב הזה כל ייעודו, מטרתו ומקומו הוא ביניהם בלבד. זו הברכה שלהם, האחדות שלהם, האהבה שלהם, הביחד שלהם והאור הייחודי רק לשניהם.

ובהרחבה -

השאלה הזו "מדוע בכלל כדאי להתחתן?" היא שאלה משמעותית וכדאי לעיין בה.

חשוב מאוד שנזכיר זאת לעצמינו, לבית הפרטי שלנו, למקדש שלנו.

אז מדוע בעצם מתחתנים?

כותבת כמה סיבות עיקריות, כמובן שיש עוד:

1. הולדת ילדים למסגרת ברורה, יציבה ומבורכת – טוב לנפשם של הילדים וההורים כאחד. מחויבות אמיתית ועמוקה לנצח.

2. איחוד נשמות במובן המילולי פשוטו כמשמעו – תחת החופה הופכים לאדם אחד שלם. חצי נשמה של האיש והחצי השני של האישה – יחד אדם שלם.

3. פיתוח האישיות ותיקון המידות – נהיים בעצמנו בני אדם יותר טובים. תמיד צריך להתחשב בעוד אדם, בזולת, זה משכלל אותנו ומגדיל אותנו.

4. שייכות - נישואין מעניקים לבני הזוג שייכות אמיתית זה לזו. מרגע שעמדנו תחת החופה - הוא האיש שלי. אני האישה שלו.

כמו שבעתיד ב"ה הילדים שלי יהיו הילדים שלי ואני אמא שלהם - שייכות. עמוקה, בסיסית, יציבה ומקיפה.

המקום הזה של השייכות גורם גם לכך שהזוגיות שלנו תיהפך למשהו חי ויציב, למשהו בטוח ונצחי. ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי - בלי לבדוק כל הזמן האם אנחנו מתאימים אחד לשני, אלא מתוך ידיעה שאנחנו שייכים אחד לשניה לכן עם כל ההתמודדויות והאתגרים שיגיעו (ויגיעו, לכולם) - נצא מאותה נקודת מוצא בסיסית - אני שלו והוא שלי. אני והוא זה לנצח. מכאן נשאל את עצמינו - ואם קשה/מאתגר - מה עושים? ויחד נחשוב על פתרונות,

ולא חלילה נצא מתוך נקודת מוצא של "האם זה זה?" (גם אחרי שעמדנו תחת החופה הכוונה! ברור שלפני כן צריך לשאול את השאלה הזו!) - כי אז עצם שימת סימן השאלה המרחף הזה מעל הזוגיות שלנו יכול *בעצמו* לגרום לנו על כל קושי או התמודדות להרים ידיים או לשאול את עצמינו "זה בכלל זה?! אולי לא בחרתי נכון?!" ואז מאוד קשה לעבוד ולפעול לשיפור הזוגיות והעמקתה מתוך נקודת מוצא כזו... 

5. כמובן רצון - כאשר מוצאים את האחד/האחת, הלב כבר אומר את שלו,

רוצה לחיות יחד, לגדל ילדים יחד, להזדקן יחד, לבנות בית שלם, לבנות משהו עמוק שאחד + אחד שווה הרבה הרבה יותר, ליצור אחדות מופלאה ואפילו שמימית וניסית וכן הלאה... הרצון הזה יכול לבעור גם בשכל גם ברגש וגם בגוף,

וכמובן שע"י הנישואין אנו ממלאים את *רצון ה'* ולא רק את הרצון שלנו.

מעבר לכל הסעיפים הנ"ל,

לי אישית התשובה לשאלה "למה בכלל להתחתן?" היא "איך אפשר שלא להתחתן?"

מכ"כ הרבה סיבות,

עבורי זה עיקר החיים,

רצון לחיות בשלמות בכל המובנים עם בן/בת הזוג,

גידול ילדים למסגרת יציבה בטוחה וחמה - בשבילם ובשביל ההורים,

מסגרת שמאפשרת פיתוח האישיות/עבודת המידות בצורה הכי מקסימלית עבור כל אחד מבני הזוג,

מסגרת שמאפשרת לשני חצאים של נשמה להפוך ממש לנשמה אחת (כן, הכי קלישאתי, והכי נכון)

מחויבות שלמה,

אפשרות להיות נאהבים ולאהוב עד הסוף,

מסגרת שממשת בפועל את רצון ה' והידיעה הברורה - שאם כך אמר הקב"ה, זה שברא אותי ואת העולם - זה הכי טוב עבורי, ולו רק בגלל שהוא מכיר אותי הכי טוב ו"לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו".

וכבר אדם הראשון שאל את אותה שאלה את עצמו ולבסוף קבע "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי... על כן יעזוב איש... ודבק באשתו והיו לבשר אחד"

ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?

למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?

קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -

הוא בני הזוג עצמם.

והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.

הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.

האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,

או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.

איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.

כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין  - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.

ואתן מספר דוגמאות -

קודם אכתוב את ה"חשש" ואז את התשובה אליו:

- לדוגמא "עול הפרנסה".

עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,

גם על רווקה,

גם על זוג ללא נישואין

וגם על זוג במסגרת הנישואין.

אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,

ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,

אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.

- "גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים"-

גם כאן

אם אדם רוצה ילדים,

ולא משנה אם זה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.

אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.

- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.

- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" - 

גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.

כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.

אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,

מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.

אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...

וכמובן גם בתוך הקושי/הקשיים עצמם ללמוד להשתכלל ולמצוא כלים נכונים ומתאימים לנו גם בעת הקושי עצמו.

 שינויים ומעברים בחיים-

- גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,

בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,

גם חזרה בשאלה של בעלי,

גם דיכאון אחרי לידה,

גם משברים אחרי הלידות

גם מחלות של הורים 

ועוד הרבה דברים -

ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.

מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.

לא חלילה המפריע לכל זה.

אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.

והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.

ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,

ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.

לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,

ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.

- "קושי לשמר תשוקה" -

לימוד נכון של כל נושא האישות והשקעה בו -  גורמים גם לפן הזה להתעמק, להתעצם ולהתרחב עם השנים.

גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח, 

גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך לחדש, לגוון, להעמיק, להשקיע

ובשניים זה נותן הרבה יותר.

לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -

1. בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.

2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,

ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 שנות נישואין,

הבחירה שלנו אחד בשנייה, כל יום מחדש, גם אחרי 20 שנות נישואין

*המודעות* שלנו לכך

וההשקעה שלנו בפועל לכך.

- וכמובן כמובן *ללמוד* על הנישואין

מהי המהות של הנישואין,

תמיד להיות במודעות, למידה, הקשבה, נתינה והשקעה

(אם תרצי אוכל לכתוב על כך פוסט נפרד כי זה ממש ארוך על מהות הנישואין עצמם)

- ורוצה גם להזכיר כמה דברים חשובים שכולנו צריכים לזכור:

כאשר מתחתנים ונשואים כך וכך שנים - 

נסיבות החיים משתנות.

האהבה נשארת, קיימת – אך חייבים לטפח אותה.

כמו כל דבר שדורש אנרגיה כדי להתקיים – כך בדיוק גם האהבה והזוגיות.

השקעה ונתינה יוצרות אהבה.

את הרגש אפשר ליצור. הוא לא צריך "ליפול מהשמים". זה לגמרי אקטיבי ולא פסיבי.

כך גם תשוקה, אהבה, זוגיות, רגש – אקטיבי לגמרי ולא פסיבי!!!

לא להיבהל מזה – לעבוד על זה. להשקיע בזה זמן, מאמץ, אנרגיה, כסף, משאבים, לימודים, ניסיונות, השקעות. עוד ועוד ועוד – בסוף זה משתלם ועוד איך!

ואם אנחנו מצפים שמשהו ישאר פרפרים לנצח בלי להשתנות ותולים תילי תילים של תקוות וציפיות מבן/בת הזוג כאילו הם יכולים לספק את הכל כולל הכל - צריך להבין שלא כך היא. החיים עצמם משתנים, האנשים משתנים, העומס גדל, האחריות גדלה, השנים עוברות – צריך לקחת את *זה* בחשבון – לא לכעוס ולהיות מתוסכלים מבני הזוג, אלא להבין שמציאות החיים היא היא זו שהשתנתה ולכן יותר ק/שה!

אז בלי כעס, לנסות לראות איך *אנחנו* פותרים את הבעיה *שלנו*.

ומדוע זה כ"כ קשה בדור הזה? (כמובן בהכללה ובלי להיכנס לעומק ולדקויות של הדברים):

1.בעיקר בגלל ה*אני במרכז* - קשה מאוד לראות את האחר, להביןאותו, להיכנס רגע לצד שלו.

יש ריכוז בלתי פוסק באני ועצמי ואגואיזם מוחלט.

2.וגם בגלל דור האינסטנט – הכל הכל חייב להיות כאן ועכשיו! או שזה כאן ועכשיו או שאין כלום!

וזה לא עובד כך.

זוגיות, אהבה זה תהליך. ת ה ל י ך! לא הכל בא באינסטנט.

כמו כל דבר טוב בחיים – צריך להשקיע, לעמול, להזיע, לעבוד קשה. כמו הריון, לידה, גידול ילדים, כושר גופני, שמחה - זו עבודה!!!

ואם משהו לא עובד וקשה – אז לא לברוח ולשבור את הכלים ולא משחקים! אלא לעבוד! לתקן!

ל ת ק ן! אנשים כבר שכחו מה זה לתקן. היום ישר זורקים לפח וקונים חדש, מרגישים שכך גם בזוגיות – אפשר לזרוק ולקנות חדש אם לא טוב.

אבל לא מבינים שגם עם השני/השלישי וכו' יקרה בדיוק בדיוק את אותו דבר!!!

למה?

כי שוב אגואיזם

כי שוב אינסנט

כי אין אדם מושלם בעולם

כי כל אחד עם היתרונות שלו והחסרונות שלו.

ומחליפים חסרון אחד מחיסרון אחר.

מחליפים קושי אחד בקושי אחר.

צריך לתקן, לעבוד על זה קשה, מהשורש, לדבר, לתקשר, לפתור – ואז האהבה גדלה ומתעצמת ונהיית עמוקה יותר גדולה יותר ורחבה יותר ככל שהזמן עובר ולא להיפך!

3. גם התקשורת הבינאישית נהייתה מאוד דלוחה וקטנה בדור הזה ככל שעובר הזמן.

כבר מגילך 0 רגילים להיצמד למסכים, להיות שקועים בעולם וירטואלי, אין קשר עין, אין פתירת בעיות פנים מול פנים, אין שיח אמיתי ועמוק, הכל מסך, הכל שופוני, הכל חיצוני, הכל ויזואלי ותמונות וריטושים – פלא שאנשים לא יודעים לתקשר ולהסתדר עם אנשים אחרים?! ועוד בני זוג?!

צריך לחזור לדבר, בלי מסכים. לחיות את העולם באמת כמו שהוא ולא דרך המסך.

לחיות. ל ח י ו ת!

לנשום, להכיר, להעמיק, להביט בעיניים, יצירת אינטימיות טובה ומרירה. זה דבר חשוב מאין כמוהו.

4. התרבות מקדשת מסרים לא מציאותיים ו"הוליוודים" בכל מה שקשור לאהבה, ממש מסרים שחותרים תחת מוסד הנישואין הקדוש, אם זה בבדיחות, בבגידות, באיך שמסתכליםפ על דברים, בסרטים, בתרבות, באנשים עצמם – נראה שכמעט כולם שבויים במסרים מעוותים מאין כמותם על נישואין זוגיות ואהבה אמיתית מהי. והמוח של האנשים נשבה בזה ומאוד קשה לצאת מהמוסכמות האלה ולחיות באופן נכון ובריא.

5. המובן מאליו – הנשק מספר אחת של האהבה והזוגיות.

שום דבר לא מובן מאליו!

להתייחס כל יום מחדש כאילו הוא מתנה ב א מ ת, כאילו בן הזוג הוא מתנה ואין נפלא כמוהו, לא לקחת לעולם כמובן מאליו, להעצים, להגדדיל, להאדיר, להודות, לאהוב מכל הלב.

כך גם ניתן לראות זוגות שחיו 10 שנים ביחד לפני החתונה, כולל הכל, ופתאום מתחתנים וישר מתגרשים.

איך זה יכול להיות?!

לפני החתונה – לקחו אחד את השני *לא* כמובן מאליו! אלא כמשהו חשוב ויקר!

כשרבו – לא עשו זאת ברוע ובגועל, לפחות לא עד הסוף – כי הרגישו שיש להם מה להפסיד. שהוא או היא יכולים ללכת ולא להתחתן בסוף. ניסו להיות יותר טובים, ניסו לשווק עצמם יותר טוב, ניסו להחליק למחול ולסלוח על טעויות יותר.

ואחרי החתונה? הרגישו שזה כבר ב"כיס הקטן" שלהם. לקחו כמובן מאליו.

רבו עד הסוף. צעקו, קיללו, עברו קווים אדומים,

הפסיקו להשקיע כי "מה זה משנה זה כבר שלי", פזלו החוצה, עשו השוואות, התחילו להגדיל פגמים ולהקטין יתרונות במקום להיפך, לא השקיעו – והתוצאה – גירושים רגשיים או גירושים בפועל.

לדעת שהמובן מאליו הזה קורה, וזה קורה לכולם. וזה בסדר גמור. וזה חלק מובנה במערכת.

אבל התשובה המעודדת והנחוצה כ"כ היא שזה פתיר! שעוברים את זה!

שאם משכילים ללמוד זוגיות ולעבוד נכון זוגיות או אז הקשר ואהבה רק מתעמקים!

נהיים קרובים יותר, עמוקים יותר, אוהבים יותר!

מרוויחים את העומק הזה באהבה רק מהעבודה הקשה הזו וההתגברות על המשברים! לא לוותר על זה! לא לברוח באמצע! לא להישבר, לעבוד על זה! עם המון אהבה, הקשבה והכלה – לעבוד על זה.

--------------------------------------

ועוד דבר חשוב על אהבה בכללותה ובמהותה:

אהבה -

היא התחייבות ללא תנאים

כלפי אדם לא מושלם

לאהוב

זו לא רק הרגשה חזקה

זו החלטה.

זו בחירה.

והבטחה.

מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*

תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.

קצת מההוא,

את זה מההוא,

את זה מההיא -

ויוצא מר/גברת מושלם/ת

ובכן,

לצערנו זה לא קיים.

ולא רק שזה לא קיים,

כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,

יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...

בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.

וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל

ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.

הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.

עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,

עם כל פרט גופני של מי מהם,

עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,

עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם

וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -

ו...

זה הרבה.

זה לא קל.

צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.

ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.

התחתנתם כאשר הייתה לכם שלמות בהחלטה ורצון אמיתי לחיות יחד כל החיים.

מה יקרה אחרי החתונה?

אם תכירו מישהו אחר?

זה בכלל לא נכנס למשוואה כאשר יש שלמות, כי אם את אוהבת אותו ובחרת בו - אז בחרת *בו*. וזהו.

אז הוא שלך.

וזהו.

אין עוד אחרים.

אין.

עושים ניתוק במוח - וכל הגוף והנפש מכווננים למצב הזה ש*כבר מצאתי*

ולא למצב של *אני עדיין מחפשת*

כאשר את במצב של כבר מצאתי,

אז אפילו יהיו מיליון בחורים טובים - זה לא אמור להזיז לך - כי יש לך את בעלך שלך.

הוא שלך, ודי.

וכדי לחזק את ה"לא אמור לקרות" הזה - ממשיכים לעבוד על עצמנו ועל הזוגיות שלנו יום יום גם אחרי החתונה -

ממשיכים להשקיע אחד בשני ובעצמנו,

ממשיכים לצאת לדייטים קבועים גם כשנשואים,

ממשיכים לקחת אחד את השנייה כלא מובן מאליו בכלל,

ממשיכים לתת, להשקיע, לאהוב, להתרכז פנימה ולכוון את כל האנרגיות והאהבה לבית פנימה בכל התחומים שיש - וממילא מה שיש בחוץ בכלל לא מעניין כבר.

- ולגבי ההחלטה להתחתן עצמה - אחרי שמחליטים החלטה, כל מה שנשאר לעשות זה להיות שלמים איתה

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלכם - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנ/ת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל. וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי. בלי לבדוק כל הזמן האם אנחנו מתאימים אחד לשני, אלא מתוך ידיעה שזה בכלל לא משנה, כי אנחנו שייכים אחד לשני. 

שמישהו ישאל את עצמו האם ההורים שלו הם הורים שטובים עבורו. הוא יכול לשאול את זה שוב ושוב, ולהתבחבש עד אינסוף, אבל זה לא יועיל לו.

עד לרגע שבו הוא יגיד לעצמו- זה מה יש. אלו ההורים שלי. ובמקום לשאול את עצמו אם הם טובים בשבילו, הוא יחשוב על איך לבנות איתם את הקשר.

אותו דבר כל זמן שיוצאים, וגם אם גרים יחד במשך שנים, תמיד סימן השאלה הזה מרחף מלמעלה- 'האם הוא האדם הנכון עבורי?'.

חתונה מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'. החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

בן/בת הזוג זה המשפחה שכן בוחרים

ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

לשים את 2 ה"סטיקרים" האלה בכל מקום אפשרי, כולל בראש ובלב של כל אדם ואדם.

עמדנו תחת החופה - אז *זה זה* וזהו!

המציאות העצובה בה זוגות על גבי זוגות שעומדים לפני חתונה, או אפילו כבר נישאו זה לזו - לא מפסיקים לשאול את עצמם - האם זה באמת זה?
האם נהיה יחד לנצח?
או שמא גם אנו נמצא עצמינו כחלק בלתי נפרד מהסטטיסטיקה האיומה של הגירושים?

החוסר ודאות הזו,
החוסר אונים הזה,
הבילבול,
הספקות,
סימני השאלה
הפחד והלא יודע - הם האויבים הכי הכי גדולים שלנו ושל האהבה שלנו!!!

הדבר הכמעט יחידי וההכי מרכזי שיקבע אם נהיה מהזוגות האלה שלנצח תמיד בטוב או מהזוגות האלה שמוצאים עצמם חלק מהסטטיסטיקה - הוא הידיעה הברורה שאנו כאן אחד עם השניה לנצח.
שבחרנו נכון.
שזה זה.
שלא צריך עוד לחפש בחוץ.
שיש שלמות בלב ובראש.

זו הבחירה אחד בשנייה כל יום מחדש.
זו המודעות שאשתי/אישי אינם מובנים מאליהם בכלל.
זו השקעת האנרגיה האקטיבית באהבה ולא פסיביות שרק מחכה שהכל יגמר ממש כמו נבואה שמגשימה את עצמה...

בחרתם אחד בשנייה בשלמות?
אתם מהזוגות האלה שינצחו את הסטטיסטיקה!
למה?
כי *תבחרו* בזה!

*זה* הנשק הכי טוב שלכם לנצח אותה
ולא האם יש יותר טוב או יותר טובה מבעלי/אשתי.

בכל מערכת יחסים שהיא יהיו יתרונות,
וגם חסרונות.
בכל איש ובכל אישה יהיו יתרונות
ויהיו גם חסרונות.

רק הקב"ה לבדו מושלם.

אין אדם מושלם! לא היה וגם לא יהיה.

אם נשכיל לקחת בשתי ידיים את הטוב ש*בחרנו* לעצמנו ולהמשיך להשקיע בו ולראות בו את הטוב שהוא אכן - נהיה המאושרים באדם.

אז בפעם הבאה שתראו זוג מאוהב בני 80
תאמרו לעצמכם - הם השכילו לבחור אחד בשנייה בכל יום מחדש,
הם השכילו להשקיע בביחד ובאהבה שלהם.
זה לא שהם מיוחדים בהכרח או יחידי סגולה או בעלי תכונות כאלה ואחרות - זה פשוט שהם השקיעו וידעו והיו בטוחים בביחד שלהם לא משנה מה ולמרות כל הקשיים והאתגרים והמשברים שמביאים איתם החיים בכלל וחיי הנישואין בפרט.

הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה

זה אך ורק *את* ו*בן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!

אם תבחרי להיות שם,

אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,

ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!

*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,

*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!

וכמה שזה חשוב לומר זאת,

כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע

בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,

ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!

וזה פשוט לא נכון!

מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!

להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,

להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,

ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!

ההבחירה הזו,

האמירה הברורה הזו,

תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,

להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,

להשקיע ולתת,

להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך

וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים.

בכל קשר התחלתי יש את האהבה הרומנטית - הפרפרים, ההתרגשות, מעצם כך שזה דבר *חדש*

וכמו כל דבר חדש - אחרי שמתרגלים אליו - הוא נעשה, ובכן... כבר לא חדש.

וכך אפשר למצוא את עצמנו מחליפים בני ובנות זוג כמו גרביים בציפייה לחוות שוב ושוב את אותו "חדש" ומרגש,

אבל זה יגמר עם כולם בסוף - זה טבע העולם.

באהבה הרומנטית הזו, מאוד קל להתאהב, מאוד קל למצוא יתרונות ולהראות אהבה אחד לשנייה, זה בא בקלות וללא כל מאמץ.

אמנם, אחרי שמתחתנים,

אחרי שיש את המחויבות הזו ואת הזמן שחולף ואת השיגרה - כאן כבר מגיעה האהבה המודעת.

אנחנו *במודע* בוחרים לאהוב כל יום מחדש

אנחנו *במודע* משקיעים אנרגיה בקשר שלנו כי הוא חשוב לנו

וכמו כל דבר בטבע שצריךף אנרגיה כדי להתקיים - מאוטו דומם, דרך צמח צומח וקל וחומר שאהבה - אם לא נשקיע את האנרגיה, הזמן, הפניות והמאמץ וההשקעה - היא פשוט תדעך ולא תתקיים. כמו כל דבר בטבע שלא תהיה לו אנרגיה.

אז במודע להעניק

במודע לחשוב על השני

במודע לפנות זמן זוגי בלי הסחות ורק שנינו

במודע הכל.

ואז אפשר להגיע לרמות של אהבה (וכן, גם פרפרים וגם תשוקה בהחלט) עמוקות יותר ורחבות יותר עם בעלי/אשתי דרך האהבה המודעת הזו.

לנו טוב ברוך ה'!!!!

ויש פערים!
ויש גם מריבות וקשיים...

אבל בטח שאפשרי וטוב לנו ביחד

צורך המון עבודה קשה השקעה הדדיות ורצון טוב,

זוג שלא יעבוד קשה על הזוגיות שלו לא יהיה לו קל ובמקרים מורכבים יפרד

עזרתם לי להכנס לפרופורציות.

אגיב יותר בפירוט בהמשך בע"ה

אנחנו נשואים כשנה וחצי וב"ה טוב לנו מאד מאד.

לגבי פערים, עד כה לא נתקלנו בפערים משמעותיים בינינו.

אני יכול להעלות כמה נק' שבעיניי עזרו לזוגיות שלנו להיות טובה:

1. שלכל אחד מאיתנו אכפת מהבן-זוג יותר מאשר עצמו.

2. שאם יש ציפיה שדברים יקרו, זה לקחת את האחריות על עצמך.

לא לצפות מבן-הזוג שהוא זה שימלא את הציפיות שלך, ולא לתת לו ביקורת על כך..

3. לרצות להתקדם ולהשתפר ולהיות מסוגל לקבל ביקורת בונה.

4. לדבר בצורה הכי כנה, ולכבד את כל מה שבן-הזוג אומר.

כמובן שזה מתבסס על זה שההחלטה להתחתן הייתה שיש כבר היכרות שהפערים לא גדולים מדי ושיש הערכה הדדית זה כלפי זו.

בנוסף, אנחנו לומדים ביחד ספרים רוחניים ופרקטיים על זוגיות.

אשתי גם הלכה לסדנת זוגיות לנשים.

ואנחנו משתדלים כל הזמן ללמוד ולהשתפר..

לא יודע אם יש לזה משמעות (מן הסתם כן), אבל הזוגיות שלנו הגיעה לאחר 12 שנות חיפושים..

זה מורכב, מצריך התפתחות ומודעות אישית, לבוא בגישה בריאה ובונה, לדעת להשקיע, לתת, לשחרר ומהצד השני לשים גבולות ברורים לדברים חשובים.

לכל אדם יש תקופות של עליות ומורדות, עם השפעה ישירה על הזוגיות, גם פה צריך ללמוד להעביר את התקופות הבעייתיות במינימום פגיעה בשני ולצאת מחוזקים ממשברים.

אם פועלים נכון, הזוגיות היא תוספת לחיים ולא מטרד. בתקופות טובות זה יכול להרגיש גן עדן, בתקופות מורכבות זה מרגיש מורכב, אבל עדין יש משענת ושותף לחיים.

אבל אנחנו יחד קרוב ל25 שנה

ויש לפעמים פיצוצים בעיקר על דברים שקשורים לחינוך ילדים אבל טוב לנו מאד ביחד ולא הייתי משנה כלום 

מה זה השקעה זוגית?

יש השקעה שלך עצמך בקשר הזוגי, דהיינו לעבוד על עצמך

וזה משפר את הזוגיות בעקיפין

בעקרון את צריכה לעבוד על עצמך, את לא יכולה לגרום לו לעבוד על עצמו

לעניות דעתי, מדברת בשם עצמי מה אני מרגישה,

זוגיות זה דבר שגם כשיש קשיים, בסוף זה נותן תחושת יציבות ושייכות

זה משפחה

ולכן זה חשוב מאד

אני חושבת שגם אם אתם שונים) כדברייך פערים) יש משהו בפנים שבגללו בחרת את בעלך, נכון? תחשבי טוב, אולי בזכות תכונה כזו או אחרת, אז תאהבי את זה בו

ותמיד תגלו דברים שונים אחרי החתונה,זה קשה, ומצד שני מצמיח ובונה את האישיות כי זה מישהו שמכיר אותך טוב וכביכול מקשה עליך בדברים מסוימים וזה מכריח אותך לפתח את עצמך ואת נהיית יותר בוגרת ועצמאית בזכותו

בהצלחה יקרה וחיבוק ענק

כל זוגיות מורכבת מטבעה מעליות וירידות אבל גם בזה יש סולם . 
יש אדם שגר בהרים ואז גם אם הוא יורד הירידה היא מגובה 700 מטר ל650 . 
ויש אדם שהוא גר בעמק וגם כשהוא עולה הוא מגיע ל20- 

כדי להגיע לממצב של "גר בהרים" ויציבות זוגית במצב עליה

נדרשת עבודה זוגית לאורך זמן . 

זוגיות כמו כל תחום אחר בחיים דורשת השקעה . 
השקעה היא תמיד בשלושה מישורים
זמן.כח. כסף. 

כשזוג מחליט להשקיע אחד בשני 
לאורך זמן נוצר קשר רגשי עמוק של אהבה. הכלה . שיח כנה. 
 

ואז גם כשרבים הריב הוא  "ריב נכון וטוב" 
ריב עם מיליםפ נעימות ומכבדות . 
ללא ניסיון לפגוע 
עם מילות חיבה תוך כדי הויכוח. 

הדברים האלו הם אפשריים . 
הם לא סיסמא 

בר4וך השם זוגות רבים חווים את החוויה הזו.
כמובן זה דורש עבודה 
אבל.. 
זוג שעובד ומפתח אינטימיות רגשית 
אין בעולם תענוג גדול מזה 
 

זה משדרג את כל תחומי החיים ממש. 
בהצלחה 

זוגיות טובה דורשת תחזוק הדדי

להשקיע בתשומת לב ( מחוות יומיומיות קטנות, לשים לב לפרטים קטנים שעושים המון), בלמידה כיצד לנהל זוגיות טובה יותר - צריך לחזור ולשנן גם עקרונות מוכרים, בעין טובה הכלה, נתינה.

זו השקעה שנותנת המון כח ושמחה, סיפוק וברכה וממש חוזרת חזרה דווקא כשלא עושים על מנת לקבל חזרה..

גם בזוגיות טובה יש תקופות של עליה ותקופות שדורשות יותר כיוונון וחיזוק, בעבודה משותפת גם תקופות של "ירידה" מביאות לצמיחה וחיבור מחודש ועמוק יותר.

עם בן זוג מתאים עם מידות טובות בעז"ה יכולה לצמוח זוגיות נפלאה.

1.לכל אדם בעולם יש drive שונה לתקשורת שיכול להשתנות גם מתקופה לתקופה ולפעמים מיום ליום. יש אנשים שככל שהם עמוסים, אין להם כח לדבר, ויש אנשים שדווקא הפוך, ככל שהם עמוסים הם רוצים לדבר ולפרוק וזה מעניק להם נחת וכן הלאה. אגב זה לאו דווקא אומר שהם לא נהנים מהתקשורת פשוט הם לאו דווקא ייזמו אותה (מסתבר שאלה שני חלקים שונים במוח: מוטיבציה והנאה).

עכשיו אפשר לגשת לסוגיה הזאת בשתי דרכים, אפשר להציף את העניין ולהגיע לכל־מיני פשרות וכו' כו' ויש כאלה שזה עובד להם. לעניות דעתי... אין בדיוק עניין "להכריח" מישהו לדבר איתך אם הוא לא כזה רוצה. עכשיו השאלה היא אם פשוט היא בן־אדם שפחות יוזם (או בתקופה שהמוח שלה לא משדר לה אותות ליזום, אם תרצה להגדיר זאת כך) ואז פשוט תתרגל לעובדה שאתה יוזם, או שאין לה ראש לדיבורים ואז לעניות דעתי הקטנה אין עניין "להכריח" מישהו שלא במוּד... כמו בכל־דבר. ופשוט לקבל את זה כמו שזה, זה לאו דווקא אישי. סתם לגבי עצמי, אני מסוג האנשים שממש לא אוהבים לדבר כל יום, אולי פעם בשבוע, אבל זה עדיין הרבה ביחס למישהי שהכרתי שאוהבת לדבר פעם בכמה שבועות, יש בזה משהו קצת מבאס אמנם, אבל תמיד ידעתי שהיא מאוד מחזיקה מהידידות שלנו פשוט זה הקצב החברתי שלה ואין לנו מה לעשות אלא להעריך אחד את השני.

ועוד משהו קטן, עם כל הכבוד לנו בסופו־של־דבר חיי היום־יום לא כאלה מעניינים... היום נסעתי לעבודה בדרך חזור קפצתי לסופר נשרף לי המוח מהתור חזרתי הכנתי חביתה עם פפריקה למדתי קצת הלכות והלכתי לישון. מחר... אותו דבר בדיוק. מחרתיים... אותו דבר רק בלי הסופר. יש אנשים שנהנים מעצם השיח ומעצם זה שמדברים יש כאלה שאוהבים לדבר על דברים מעניינים בלבד (אני שייך לקבוצה ב' ואם אין לי משהו מעניין לדבר עליו אני מסוגל לשתוק גם חודשים). זה לא משהו אישי אלא קשור למבנים מסוימים במוח (רמת גירוי והפרשות של כל־מיני הורמונים כתוצאה מאינטרקציה חברתית).

2. ראשית להיות מאובחן עם דיכאון זה נדיר מחד וגם לא בהכרח מלמד על העתיד מאידך, דיכאון מז'ורי זאת אפיזודה אקוטית שברוב המוחלט של המקרים תחומה בזמן, בשונה מהפרעות אישיות או מחלות כרוניות כמו סכיזופרניה / ביפולר / כו'. מה שאתה מתאר זה יותר בפן האישיותי + סף גירוי רגשי או משהו כזה, שזה שונה.

זאת הערה צדדית אבל עכשיו לגופו של עניין. המקרה שאתה מתאר הוא מאוד מאוד בעייתי כי א' עצם ה"עצימות" של הסיטואציה מספיקה כדי לערער את היציבות ולסחוט רגשות רעים. ב' לא די בכך אלא יש לה ציפייה מאוד עמוקה למשהו שאינך מסוגל לעשות (וגם רוב האנשים הרגילים אינם מסוגלים אליו).

עכשיו כמובן הפתרון האופטימלי שאליו מגיעים זוגות מאוד מוצלחים הוא שכל צד עושה את כל מה שהוא יכול כדי לשמור על יציבות. מצדה למשל זה יכול להיות טיפול מקצועי (פסיכולוגי או פסיכיאטרי), ללמוד לא לצפות ממך לעשות את מה שאינך יכול, ללמוד וויסות רגשי וכן הלאה וכן הלאה. ומצדך להיות מודע לקשיים שלה ומניין הם נובעים ומהי הדרך הסבירה (לא נמנעת מחד ולא "התאבדות המונית" מאידך) להתמודד איתם כשהם צפים. כמובן מצריך המון מודעות ונכונות אולי טיפול זוגי אבל עד שמגיעים לשם והמכשולים בדרך...

עכשיו תראה לדעתי אם אתה "תיכנע" לבלגן שלה גם אם זה ימצא חן בעיניה לטווח קצר זה הולך ליצור המון, המון, המון מרירות אצלך לטווח ארוך (יכול להיות גם ברמה של התניה פבלובית...) וחוץ מזה שזה ממוסס את יסודות הקשר אני מאמין שבסופו־של־דבר ככל שאתה תרגיש שמח ובטוח תוכל להקרין את זה וככל שתרגיש גרוע ככה גם האווירה הכללית תהיה גרועה יותר ויותר.

נו אז מה בכל־זאת אפשר לעשות? אני חושב שגם אם לא נפתור לה ברגע זה את כל הבעיות, לפחות כסעד זמני כדאי להציף את הנושא ולא למרוח אותו לנצח. להגיד מה אתה מסוגל לעשות ומה אתה לא מסוגל לעשות, אילו דרכים של תמיכה רגשית (ולא טיפול או פתרון בעיות! אינך אביר על סוס לבן) אתה כן יכול לתת ואילו סוחטות אותך, אילו דרכים חלופיות יכולות לעזור לה לפרוק קיטור (שזה כבר שייך יותר לפן טיפולי, אבל יש כל־מיני כישורים שאפשר ללמוד, מיינדפולנס / CBT / טיפול באומנות / סביבה תומכת רחבה יותר ולא רק אתה כו' כו' וכו'). ומהצד השני איך לגרום לה להרגיש חשובה אהובה מוערכת נתמכת וכן הלאה ולשמור על התחושה שהקשר אכן מספק לה את הביטחון וההגנה שבנות כל־כך אוהבות מבלי שאתה תאבד את השפיות. תוספת: ואולי גם במקביל להבין את המקום של ההתמודדות שלה ולבנות איזושהי דרך שבה אתה תומך בה באופן שמטיב לשניכם.

עכשיו איך מנהלים שיחה כזאת... יכול להיות שכדאי ייעוץ זוגי רק בשביל שהדיון יהיה בסביבה נייטרלית שמעודדת שיח פתוח, אני מתאר לעצמי שזה לא יהיה הכי נעים אם תתנפל עליה ותגיד לה "שמעי מתוקונת וואלק אין לי כח יותר ליללות האלה פעם הבאה שאת מרגישה רע אני אציע לך כוס מים ושבי ציירי ציור" (אלה לא המילים אבל התחושה שיכולה להגיע בצד השני אולי כן קצת נטישה או זלזול או וואטאבר צריך להתגבר איכשהו על השלב הראשוני הזה).

אמנם אתם חצי שנה ביחד אבל יש לכם כנראה עוד איזה 100 שנה אז כן צריך להתחיל לחשוב איך אתם מנעימים את הזמן הזה.

רציתי להציע גם שהיא תלך לטיפול רגשי

השאלה איך אומרים לה את זה בלי שהיא תיפגע.

המטרה בטיפול רגשי זה להעצים אותה.

לתת לה כלים לגדול.

בתור עזרה ראשונה -

האם יש לה תחביבים?

מה היא אוהבת לעשות?

אני חושבת שזה יעזור לה

לעשות יותר את מה שהיא אוהבת.

אני לא יודעת למה היא סטודנטית, אבל יש מקצועות דורשים ממש. במיוחד אם היא עובדת גם… גם ימים חופשיים, יש המון מה לעשות בהם בלא מעט מקצועות…

ויש אנשים שגם לא מתחברים לתקשורת בטלפון.

אלו שני דברים שיכול מאוד להיות שמשפיעים על חוסר התקשורת שלה איתך ועל העובדה שאתה זה שיוזם.

ובאמת גם יש פעמים שלא חושבים על זה אפילו מרוב עומס… גם אם לא עשו משהו חשוב אלא אפילו ראו סרט, לא תמיד יש את זה בראש.

ויש בנות יותר רגשיות. אני לא אומרת שזה לא יותר מהרגיל, וכמובן שלא אומרת כלום על הדיכאון, אבל תדע שזה תקין על גבול מסויים. כלומר גם אם תטפלו בזה, והמצב ישתפר, סיכוי גבוה שחלק מזה יישאר.

אני לא אומרת בשביל לייאש או משהו, אלא בשביל שתהיה מודע לזה.

וכן נשמע שכדאי לטפל בדיכאון שלה.

ובעיקר לדבר איתה ולשתף מה אתה מרגיש. לא להאשים ולא להתגונן. לתקשר ולדבר.

בהצלחה!

לוקח זמן בזוגיות רגילה עד שמוצאים דרך נכונה וטובה לתקשר, ואצלכם יש את המרחק ותקשורת טלפונית שזה מקשה פי כמה, וכל אחד זקוק לתקשורת אחרת, תמצאו ותדברו על הדרך ותדירות שמתאימה לשניכם, ממש טבעי שזה קשה.

בקשר ל2,

יכול להיות שיש נקודות מסוימת שהן טריגריות בשבילה ומפעילות אותה, וכשלוחצים על אותן נקודות רוב האנשים מגיבים בחוסר פרופורציה, ב"ילדותיות" בחוסר איזון,

כי הדבר השטותי שעליו אתה חושב שהיא עושה סרט,

הוא הקצה החשוף של קרחון הטראומה שלה.

מציעה כמה דברים,

דבר ראשון אל תקרא לה ילדותית או שטותית (בינך לבין עצמך) כי אתה עדיין לא מכיר אותה, וגם אם זה תסכול שנראה לך על שטות, כנראה זה יושב על משהו עמוק יותר. לרוב אם תתבונן תמצא חזרתיות במשבר סביב אותו נושא.

נסה להגיע בסקרנות, ולא בשיפוטיות, להבין מה עומד מאחורי זה.

אם אפשר, תנסה לתקשר איתה על זה כשהיא לא בקרייסס, אבל רק אם אתה בא בעיניים טובות, ולא בשיפוטיות שהיא ילדותית.

ותציע לה טיפול.

אף פעם אל תציע תוך כדי משבר, רק אחרי שאתם מלבנים את הדברים, וגם אז מתוך דאגה "אני רואה שקשה לך" ולא מתוך מקום ש"את בעייתית".

לא נשמע ממה שכתבת שזה דיכאון, יכול להיות שהיא מתמודדת עם קשיים אחרים (שאולי גם הובילו לדיכאון)

בימים כאלו, בהחלט משתדלים לא להתעכב. לא עמדתי בצורך, אבל מניח שאם הייתי בסיטואציה - ברגע שהמוהל נמצא והתינוק נמצא, הייתי משתדל לבצע את הברית, לפני שתהיה אזעקה...

אגב, לא הבנתי למה 13:15 זה מוקדם, זה כשבע וחצי שעות אחרי הנץ...

ברור שהתכוונת לטוב והתאמצת.

אבל בכל מקרה איחרת, הבן אדם נפגע, אפשר לקחת אחריות קלה ולהתנצל מכל הלב. 

ומוסיף

תלמד מזה

האם אני מתאמץ לראות את המציאות לפי המשקפיים של האחר?

או שאני מקטין ראש ומחשיב רק את המשקפיים שלי 

חתונות מקובל להתחיל כשעה לאחר הזמן בהזמנה (ואצל חרדים אף יותר משעה).

בריתות - בזמן 

אתה לא האבא של התינוק,
נראה שגם לא הסנדק.
הגעת מתי שראית לנכון, שלום.
לא הבנתי את האירוע בכלל..

תהילים פרק לב

א לְדָוִ֗ד מַ֫שְׂכִּ֥יל    אַשְׁרֵ֥י נְֽשׂוּי־פֶּ֗שַׁע כְּס֣וּי חֲטָאָֽה׃
ב אַ֥שְֽׁרֵי אָדָ֗ם לֹ֤א יַחְשֹׁ֬ב יְהוָ֣ה ל֣וֹ עָוֺ֑ן    וְאֵ֖ין בְּרוּח֣וֹ רְמִיָּֽה׃
ג כִּֽי־הֶ֭חֱרַשְׁתִּי בָּל֣וּ עֲצָמָ֑י    בְּ֝שַֽׁאֲגָתִ֗י כָּל־הַיּֽוֹם׃
ד כִּ֤י ׀ יוֹמָ֣ם וָלַיְלָה֮    תִּכְבַּ֥ד עָלַ֗י יָ֫דֶ֥ךָ
נֶהְפַּ֥ךְ לְשַׁדִּ֑י    בְּחַרְבֹ֖נֵי קַ֣יִץ סֶֽלָה׃
ה חַטָּאתִ֨י אוֹדִ֪יעֲךָ֡    וַֽעֲ֘וֺנִ֤י לֹֽא־כִסִּ֗יתִי
אָמַ֗רְתִּי    אוֹדֶ֤ה עֲלֵ֣י פְ֭שָׁעַי לַֽיהוָ֑ה
וְאַתָּ֨ה נָ֘שָׂ֤אתָ עֲוֺ֖ן חַטָּאתִ֣י    סֶֽלָה׃
ו עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד ׀ אֵלֶיךָ֮    לְעֵ֪ת מְ֫צֹ֥א
רַ֗ק לְ֭שֵׁטֶף מַ֣יִם רַבִּ֑ים    אֵ֝לָ֗יו לֹ֣א יַגִּֽיעוּ׃
ז אַתָּ֤ה ׀ סֵ֥תֶר לִי֮    מִצַּ֪ר תִּ֫צְּרֵ֥נִי
רָנֵּ֥י פַלֵּ֑ט    תְּס֖וֹבְבֵ֣נִי סֶֽלָה׃
ח אַשְׂכִּֽילְךָ֨ ׀ וְֽאוֹרְךָ֗ בְּדֶֽרֶךְ־ז֥וּ תֵלֵ֑ךְ    אִֽיעֲצָ֖ה עָלֶ֣יךָ עֵינִֽי׃
ט אַל־תִּֽהְי֤וּ ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֮    אֵ֤ין הָ֫בִ֥ין
בְּמֶֽתֶג־וָרֶ֣סֶן עֶדְי֣וֹ לִבְל֑וֹם    בַּ֝֗ל קְרֹ֣ב אֵלֶֽיךָ׃
י רַבִּ֥ים מַכְאוֹבִ֗ים לָרָ֫שָׁ֥ע    וְהַבּוֹטֵ֥חַ בַּֽיהוָ֑ה חֶ֝֗סֶד יְסֽוֹבְבֶֽנּוּ׃
יא שִׂמְח֬וּ בַֽיהוָ֣ה וְ֭גִילוּ צַדִּיקִ֑ים    וְ֝הַרְנִ֗ינוּ כָּל־יִשְׁרֵי־לֵֽב׃

יש המון הסחות שמונעות מאיתנו לשים לב לכל הטוב העצום שעוטף אותנו, ובעיקר מאמץ מטורף של איראן ושלוחות הרשע לזרוע בכולנו פחד, תבהלה, דכדוך, יאוש.

אבל אנחנו ה-ר-ב-ה יותר חזקים וחכמים מהם! ולא ניתן להם!

וממש מזמור לתודה!

זה פלא אלוקי מה שקורה כאן.

אני יודעת שכולנו בתוך תוככי הקושי והאתגר וה"קוצר רוח ועבודה קשה"

אבל ממש כך היא גאולתן של ישראל

בתחילה קמעא קמעא וכל מה שהיא הולכת - היא רבה והולכת (ירושלמי, ברכות)

ובניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל

יש לנו כוח על

כל אחת ואיפה שהיא

כל אחד ואיפה שהוא

ונתחיל ממש בנו פנימה.

כי אם יש לי את עצמי -

אז יש לי את עצמי.

ויש לאחרים את עצמי.

וכל אחד ואחת מאיתנו הוא אור אינסוף

רק להביט רגע פנימה ולזכור זאת, להתחזק מכך, להאיר בתוכנו מכוח כך.

"כי יש שכר לפעולתך"

יש שכר לכל פעולה ופעולה שלנו

תחזיקו מעמד

אתם הגאולה עצמה!

וב"ה נזכה לראות בחוש ממש את הישועה השלמה שלנו במהרה, בשלמות, במתיקות ובטוב גלוי!!! ❤️

כַּמָה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ!

אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִהקונספציה וְלֹא עָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ עָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, וְלֹא עָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ עָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, וְלֹא הָרַג אֶת־אייתוללותיהם, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ הָרַג אֶת־אייתוללותיהם וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת־הגנה אלוקית, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הגנה אלוקית וְלֹא קָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ קָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות וְלֹא הֶעֱבִירָנוּ בְתוֹך לימוד אמונה, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ הֶעֱבִירָנוּ בְתוך לימוד אמונה וְלֹא שִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ שִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם וְלֹא סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שנה דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שָׁנָה וְלֹא סיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ  סיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, וְלֹא קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה השלמה, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה השלמה, וְלא נָתַן לָנוּ אֶת הביטחון והתורה. דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הביטחון והַתּוֹרָה וְלֹא שמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ שמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא בָנָה לָּנוּ אחדות העם דַּיֵּנוּ.

עַל אַחַת, כַּמָה וְכַמָה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ: שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמהקונספציה, וְעָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, וְעָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, וְהָרַג אֶת־אייתוללותיהם, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הגנתו האלוקית, וְקָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות, וְהֶעֱבִירָנוּ בְתוֹך לימוד אמונה, וְשִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם, וְסִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שנה, וְסיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' גם במלחמה, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, וְקֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה שלמה, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הַביטחון והתּוֹרָה, וְשמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבָנָה לָּנוּ אֶת־אחדות העם.

המצב מתיש, אבל להחזיק ראש מעל המים. אנחנו מכים באוייב מכות נוראיות. אנחנו ב'נהפוך הוא' על מלא.

אויבי היהודים ביקשו להשמיד להרוג ולאבד (ואם למדנו משהו משמחת תורה, אז כשאויב אומר שהוא מתכוון להשמיד אותנו - כדאי להתייחס לזה ברצינות) וכיום אנו מכים בהם מכה אחר מכה, הרג וחרב ואובדן.

לא להיות קצרי רוח, לא להחזיק עיניים על הסטופר, להתמקד בהצלחות הלאומיות ובהצלחות האישיות של כל אחד ואחד.

@נחשון מהרחברון 

פחות זמין כאן

נותן לך מספר בפרטי

קודם כל עם כל הקושי אפשר להתחיל בלגור אצל ההורים

ולאט לאט להתארגן

אבל זה ממש לא פשוט

בשורות טובות

יכולה להתחבר לחלק מהדברים,
לא להכל, אבל לחלקים גדולים.
לפני שאני כותבת, ויש לי המון מה לומר..
את נותנת צ'אנס לשינוי ותיקון,
או שאת לא מוכנה לשמוע על הכיוון הזה בשום פנים ואופן,
ורק מחפשת כלים\כח איך ללכת?

כל עוד אין אלימות, מציעה לעשות את הצעדים הבאים בשום שכל..

מתוך חשיבה אמיתית מה נכון לעשות ואיך..

במיוחד כשיש ילדים ברקע, מה שהופך את הפרידה אם תהיה למורכבות יותר..

גירושין זה לא דבר פשוט. כמו ששמת לב,, זה כמו לחתוך את החיים לחצי, חצי בית,, חצי נוכחות עם הילדים ועוד..

ולכן אני ממליצה לחשוב על הצעדים הבאים ברוגע ובמתינות..

אשמח לייעץ לך באופן פרטי

אבל יכולה להיות לך עבודה רגשית שלמה. בסופה אולי יהיה לך קל להתגרש ואולי תסכימי לקבל אותו כמות שהוא בלי לנסות לשנות אותו כדי שיתאים יותר למה שאת חולמת עכשיו (או העזת להתחיל לחלום) בחיים שלך.

קודם כל מה שאמרת על עצמך על ריצוי ופחד.  לפני שאת רצה לשנות את העולם תנסי קודם כל להיות יותר את בתוך המקום הקיים (ובעבודה). לא לריב איתו ולא "לא יכולה לשמוע". פשוט להיות יותר את.

ספויילר: כשאת תהיי יותר מדוייקת לעצמך כל הסביבה תהיה יותר מדוייקת לך. סביר להניח שהוא יהיה הראשון.

חשוב מאד לנסות נשום רגע, "למפות" את הבעיות ולהבין איפה את נמצאת בנישואים האלה ואיפה האופציה לפירוק החבילה כרגע מול זה.

דבר ראשון, אנשים פשוט לא מאמינים שיד סיפורים כאלה. אז כן, זה קיים, וזה כואב נורא.

אז המון בהצלחה!!

דבר שני, הכתיבה שלך משדרת בהלה ולחץ. אז הייתי ממליץ לך לשבת במתינות, לשקלל את הנתונים, לבודד את הטוב והרע ולהבין בדיוק איפה הבעיה ואיך צריך להסתכל עליה.

לא משנה מה תהיה המסקנה שלך, כשתבואי בעיניים פקוחות ובידיעה ברורה, הכל יהיה לך קל יותר וגם לא יגיע מצב של חרטה וכדו (כי טעות אחת את כבר עשית כנראה..).

דבר שלישי ומאיד חשוב, סבתי ע"ה הייתה אומרת: "כמו שהצעת את המיטה  ככה תשני בלילה". במקרה של שיחת יחסינו לאן, והחלטה מכל סוג, אנא ונא - תתעשו הכל בכבוד ובהבנה הדדית. זה משנה את כל העתיד שלכם ומותיר לך הזדמנות לדף חדש ומהמם בחיים שלך!

ושוב, בהצלחה

מה עם ההורים שלך?

בני משפחה אחרים?

כדאי מאד לקבל ליווי והכוונה ברמה הרגשית וברמה המעשית❤️

מזדהה עם התוכן שכתבת שמכווץ את הלב. עברתי את כל הדברים שאת מתארת. 

כשמגיעים לנקודת האל חזור, לא ניתן להמשיך לחיות בזוגיות הזו, כי זה רק מעמיק את הקושי, הלחץ, העצבים וכאב הלב. 

אני אגלה לך פה סוד: 

רוב הזוגות שלא רוצים להתגרש נשארים רק בגלל החשש של הפן הכלכלי, החוסר ידיעה של מה יהיה ואיך אסתדר לבד גוברים על הצער בתוך זוגיות כזאת. אבל כשמגיעים לנקודת האל חזור, לא מעניין כלום - כי אינדבדואל בתוך זוגיות בלתי אפשרית יעדיף לחיות ברחוב - מאשר לחיות בכלוב = כלא.

אם תרצי אוזן קשבת, עצה טובה וחיבוק חזק - אני פה.

עכשיו הכל נראה מפחיד, שחור, ללא תקווה וללא מוצא רק יאוש. אבל (וזה אבל גדול) את תעברי את התקופה המגעילה הזו, כמו גדולה ורק תצמחי מזה. עכשיו קשה לך לראות את זה, אבל תסמכי על מי שהיה שם. 

החיים שלך הם שלך. לא שלהם.

כשמתחילים להסתכל פנימה ולא החוצה מבינים מה המעלות והדברים טובים שכן יש בחיים.

(אגב רוב ככל הדברים שכתבת הם ברי שינוי, אבל העבודה היא לא להשיג את מה שיש לאחר אלא להעריך את מה שכן יש לי. אח''כ לחשוב מה אפשר לשדרג בחיים ואיך).

הפייסבוק יוצר אשליה. מעלים את הרגעים המחוייכים ולא את המורכבויות שיש לכולם. אתה שמכיר גם את הצדדים המורכבים אצלך, אבל אצל אחרים מכיר רק את מה שהם מעלים, חי בתחושה שלכולם יש.

החיים בהשוואה לחיצוניות של אחרים, תמיד יהיו מתסכלים. כדאי לעבוד עם עצמך על שמחה בחלקך. אם לא מצליח לבד אפילו שווה לקחת טיפול ממוקד בזה.

אתה בנוני.

כמו שיש כאלה שיותר, יש גם כאלה שפחות

אולי סיפורם לא מוצג בפייסבוק וכו'

אבל הוא קיים.

לא סתם נאמר באבות. "השמח בחלקו..."

שרשתות חברתיות זה המקום האחרון שמשקף משהו

בעיניי קנאה זה דבר טוב

זה שיקוף של מה שכואב בנפש

על מה כדאי לעבוד ולטפל

כמעט כל מה שכתבת אפשר להשיג ב10 אצבעות

בעבודה נכונה

במודעות למידה יישום והתמדה

גם אם החיים שלך עכשיו בינוניים

אגב רוב האנשים בינוניים ומטה

תסתכל על סטטיסטיקות

בכל נושא

הממוצע/ החציון לא משהו

יותר כמו, "יש כזה בעולם, אני רוצה גם, איפה משיגים?".

התחושה הזו דיכאה אותי למרות שידעתי שזה שקר.

אני בפייסבוק כל יום בין קבוצות של חשמלאים וקבוצות DIY ודורשי עבודה וקבוצות מסויימות בבאר שבע שחשוב לי להיות בהם אבל לא מאשר אף חבר אפילו לא קרובי משפחה.

כשאתה יודע שכולם רוכשים דברים דברים שהם לא צריכים, עם כסף שאין להם כדי להרשים אנשים שהם לא אוהבים, כשאתה מודע לזה שזה משפיע על הנפש בצורה  הרסנית, אתה יכול פשוט להחליט שאתה לא משחק את המשחק הזה יותר.

אף אחד לא מפרסם את ההחזר החודשי של המשכנתא שסוגר עליו, רק מפרסם תמונות של הבית, אף אחד לא מפרסם את ההקרבה של לאכול רק כוסמת ועשבים, רק את הרזון, אף אחד לא מפרסם כמה רע וקשה לו בעבודה (חוץ ממורים) רק כמה כיף ואיזו עבודה נחשקת הם עובדים.

וכולם בינוניים בתחומים מסויימים, כולם מפרסמים רק את ההצלחות, אלה שמפרסמים תמונות מחופשת הסקי באלפים או קרוז בים התיכון לא מפרסמים את הקבלה של כמה עלה להם התענוג כי הם לא רוצים לצאת אידיוטים, אלה שמפרסמים תמונות מחוייכות מהדיסני וורלד לא יפרסמו לעולם את התמונות של הפרצוף שלהם עומדים בתור למתקן שלא באמת מלהיב כמו סרטון של יחידת החילוץ בטלפון.

ופתאום אתה מגיע לגיל 35 ופתאום חבר שסוגר את העסק וידידה שמתגרשת, מעניין, הם תמיד היו נראים כל כך מאושרים בפייס מה קרה?

שמראה מתאם גבוה בין כמות התמונות הזוגיות ברשתות החברתיות, לבין גירושין...

עזוב.

אנשים מראים מה שבא להם לשדר. זה ממש לא אומר מה יש להם באמת.

(ואספר שוב סיפור שכבר סיפרתי כאן בעבר-

חברה טובה, שהיתה תקופה שקינאתי בה כי כמה פעמים כשהייתי שם בעלה הגיע עם זרי פרחים, ומתנות, ומפרגן לה בלי סוף.

אבל אחרי כמה שנים היא התגרשה, וגיליתי שהוא היה מכה אותה, אבל אני נחשפתי רק לזמנים בהם הוא ניסה לפייס...

עבורי זה היה לימוד מטורף לכמה אנחנו לא יודעים כלום על החיים של אחרים, גם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים משהו).

אתה רוצה להיות מאושר.

ואתה חושב שהדרך לאושר היא בבית יותר גדול, אישה יפה יותר, להיות פחות בינוני, יותר מוצלח, ויותר בראש הפירמידה.

למזלך סוגיית האושר נחקרת כבר אלפי שנים.

ולפילוסופים יהיו לא מעט תשובות עבורך איך משיגים אושר - ואף אחד מהם לא תולה אושר בחומר כמו כסף או אישה יפה, ממש להפך, לרוב ככל שהחומר גדל יש יותר ניתוק מהעצמי האמיתי ופחות אושר.

לא סתם אחוז ההתאבדויות בקרב נערים בעמק הסיליקון עולה ועולה - העשירים ביותר ואני מניחה שעם הבחורות היפות ביותר, כי כסף מושך יופי.

אז מה כן עושה אושר?

תקרא את ד"ר טל בן שחר.

הוא מסכם את זה

*באיכות הקשרים שסובבים אותנו - משפחה, חברים, ילדים, זוגיות.

ככל שהם טובים יותר האושר עולה.

*תחושת משמעות -מטרה בחיים, סיפוק, משמעות, הגשמה עצמית.

*קשר טוב בינינו לבין עצמנו- לתת לעצמנו להרגיש רגשות, לא להדחיק, שהמעגל האישי שלנו עם עצמנו יהיה בריא.

*הנאה יום יומית- כלומר לא רק להשיג מטרות עתידיות, גם ליהנות מהדרך בחיי היום יום הרגילים.

רוב הפילוסופים גם הגדירו אושר כתחושת משמעות.

יש לו ספרים בעברית אם זה מעניין אותך.

ופרקטית, עזרה ראשונה, תמחק את הרשתות החברתיות, זה חתיכת בולשיט.

מי שמאושר באמת לא מרגיש צורך להוציא את זה החוצה.

מהתורה (מרבה נכסים..ועוד), הרמב"ם , פילוסופים יוונים כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו ואפיקורוס ועוד,

הבודהה, ועד לפילוסופיה המודרנית.

 אף אחד מהם לא הגדיר את תלה את אושר כהנאה רגעית או ריבוי חומר.

חלקם ממש מאמינים שהתנאי לאושר הוא צמצום החומר והסתפקות בצרכים בסיסיים בלבד  (כמו אפיקורוס, בודהה ועוד )

וחלקם לא אומרים שצמצום הוא תנאי לאושר, אבל עושר וחומר הם רק אמצעי ולא יכולים להיות מטרה ברגע שהם הופכים למטרה ורדיפה ותלות ל'לאושר' הם מרחיקים אותנו מהאושר.

האסכולה הקירנאית – ויקיפדיה

מה זה אומר כשאנשים סובלים?"

"אתה מרגיש בסדר, לין?"

"אני בסדר גמור," צחקתי.

"שתית דארו הלילה, כמו השיכור הזה ג'וזף?"

"לא, אני באמת בסדר. בחייך, אתה תמיד מגדיר כל דבר בשבילי. דיברנו הלילה על סבל, ואני רוצה לדעת מה דעתך על העניין הזה."

"זה קל. סבל זה להיות רעב, לא? רעב, בשביל כל דבר, פירושו סבל. בשביל כל דבר, לא להיות רעב זה לא לסבול. אבל כולם יודעים את זה."

אה בעצם חכה יש גם שם ציטוט אחר

"אושר זאת המצאה כדי לגרום לנו לקנות דברים"

תמצא נקודה אחת ברשימה, תחשוב איך להשתפר בה, אם צריך תיעזר במישהו,  תציב יעד, בעוד x חודשים סימנתי ווי על , ככה וככה. אבל זה עבודה,  לא משחק ילדים.

בהצלחה 

במקום "לקנא".

בוא תסתכל עליהם, ותשנה פרדיגמה.

מה אתה רוצה ללמוד מהם? איזה שיעור האנשים האלה באו להביא לך לעולם?

אתה רוצה כסף?

איך אתה מגיע לשם. אפשר לתפור תוכנית.

אתה רוצה בית יפה?

לך למעצבת פנים שעובדת עם עלי אקספרס. אל תשכח גם שצריך לתחזק ולנקות.

אתה רוצה שרירים? לך לחדר כושר. פעמיים בשבוע.

אה, לא? עדיף לגלול בפורום?. זה סבבה. פשוט יש לזה מחיר.

הדבר היחיד שבאמת חשוב לעבוד עליו ולהתאמץ לשנות תפיסה זה לגבי אשתך. זה בן אדם שהתמסר אליך ואתה אליה, ומן הראוי להתאמץ לא לפגוע ברגשותיה. היא גם בן אדם שיש בסיפור שלך.

את הצילום מסך של המינוס בבנק,

תמונה של בוס מאוכזב, או ילד שהתחצף...

אף אחד לא מתאר איזה דברים פוגעים בן הזוג אמר או עשה,

ולא מספר כמה הוא שונא איזה בטטה הוא הפך להיות ...

מה שמעלים זה את הרגעים הכי יפים.

זה בדיוק השקר.

כולם בינוניים.

מי שיש לו 100 רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות.

תמיד רוצים יותר ממה שיש.יש פה אפשרות למנף עבודה על הודיה על הקיים- יש לך בית? יש לך אישה? תודה

ועשינו ותפילה להתקדמות. יש הרבה שבידיים שלך.

אבל תמיד יהיה יותר

אם תשווה החוצה, לעולם לא תהיה שמח במה שיש לך.

מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, שכל אחד עסוק בד אמותיו

רוצה יותר לעצמך? תיצור לך מציאות כזו, במה שאתה יכול. ולא כל אחד יכול לשנות הכל

אנחנו לא נהפוך כולנו לכוכבים רשת שמגלגלים שותפים בעשרות אלפי שקלים. כאילו, תנסה עם בא לך, אבל חשוב לדעת שרוב האנשים חיים את היומיום ה"ממוצע"

לרזות ולהיות שרירי זה בהישג יד

גם להחליף עבודה

עם אשתך לדעתי יש לך עבודה פנימית לעשות.. אני די בטוחה שאם זה מה שהייתה חושבת עליך היית מתבאס. חוצמיזה שהחיים הם לא רק חיצוניות

נכון לא נכון מה שכתבת

זה לא משנה.

לא בריא לחיות ככה

אתה מוכרח להיות במבט אחר

על החיים, או אפילו בלי מבט

בלי לדרג ולתת ציונים יתר.

לזרום עם עצמך ולהיות במצב רוח יותר חיובי

אני מזדהה, קודם כל.

אצלי זה קשור לחוסר אמונה בעצמי. בגלל שאני מרגישה חוסר מימוש עצמי מצד אחד, וחוסר אמונה שאני יכולה להגיע לזה מהצד השני, לא נשאר לי אלא להשוות ולקנא... במקום להתרכז בעשיה. 

צריך איכשהו לחזור לעצמך. וזאת כנראה דרך ארוכה אבל משתלמת. זה הדברים היחידים שאני יודעת.

אז  במקום להסתכל מה קורה בדשא של השכן תתחיל להשקות את הדשא שלך. מאוד ממליצה לך על  צום דיגטלי.

ובעלי תמיד מאזן אותי בנושא הזה.
תמיד יהיו יפות ממני, מוצלחות ממני, עם מספר ילדים יותר גדול משלי, עם גוף יותר יפה, עם בעל יותר וואו, עם בית מתוקתק יותר
אבל איכות חיים פנימית
היא בלהודות על השפע הספציפי שמגיע אליי.
שפע שמגיע בדמות חברה שפתאום שולחת הודעה שמחממת את הלב,
צחוק של ילד,
זמן נחמד ביחד עם בעלי
הוכרת תודה להורים

אני מבינה מאיפה זה מגיע. זה הרצון לשלמות אובייקטיבית. שלמות שהיא בכל הפרמטרים, מקיםה את כל תחומי החיים, וכמובן שלמות עצמית.

התבגרות זה לעזוב את השלמות האובייקטיבית הזאת

לשמוע את השיר החדש והנפלא הזה של ישי ריבו - הנשמה לא meta.

מדבר ממש על ההפסד והשקר העצום ברשתות החברתיות.

ממש כל מילה שם מתאימה.

מצרפת את השיר:

שם המבט.

שם המיקוד.

פנימה.

איפה ואיך אני יכול לתקן? לשפר? להעצים? לבנות?

כי החוץ מלא שקר, מלא זרות, מלא זיוף, מלא הפסד, מלא הסתרה 

ובעיקר מלא במה שלא שייך לי.

אם נבין באמת כמה כוח עצום יש לכל אדם ובטח כל יהודי, זה לא נתפס!

אתה חלק אלו-ק ממש!

עוצמות על גבי עוצמות

נשמה מאירה של אינסוף

ואתה בהחלט יכול להביט בה, פנימה, ולהוציאה מן הכוח אל הפועל ולהביא אותה לזרוח להאיר ולחמם את חייך שלך ממש!

ב"הצלחה רבה

שלא טוב לך בחיים שלך עצמך.

קנאה מסמנת לנו שיש בתוכנו רצונות לא ממומשים, ומקומות או מצבים שהיינו רוצים להשתייך אליהם.

במקום לעסוק בפייסבוק ובחברים, כדאי לשאול את עצמך:

מה הייתי רוצה לשפר בחיים שלי? איך הייתי רוצה להרגיש?

מול עצמי, מול אשתי, מול הילדים?

בכלל?

עם מה מה שאני רואה בחוץ וצובט לי מפגיש אותי בתוכי? שם העבודה האמיתית.

אל תהיה קרבן, תנסה להבין מה חסר לך ואיזה טוב אתה רוצה בחיים שלך,

ומשם תצא לדרך שיהיו לך חיים משמחים ומספקים עבורך. 

כולנו יודעים את זה אבל אף אחד לא מחייך, וכשאני אומר מחייך אני מתכוון לשמחה אמיתית שבאה מהלב, לא שמחה תלוית נסיעה לחופשה בחו"ל, קניית בגד, מחמאה שקיבלנו, עיסקה שנסגרה או חצי בקבוק ויסקי. הרי נצטרך לחזור מחו"ל, ושמחת קניית הבגד חולפת מייד אחרי שהוא נלבש בפעם הראשונה, והעסקה חולפת והסוטול עובר.

אני רוצה שמחה אמיתית, שמחה של אהבה מתמדת, של הסתפקות במה שיש, של הכרת תודה. 

בai אתה יכול ליצור כל מה שתרצה