האמת תהיתי איפה עדיף לפתוח את זה, אבל כאן נראה הכי שייך.
בשבועות יש כל העניין הזה של הכנה, 49 ימי ספירה (מזכיר קצת את ספירת ימי הנידה כפול 7), 3 ימי הגבלה, הגבלת ההר, גם בפרשת במדבר, הרעיון החוזר ושב שלא להתקרב לקודש, שלא יחנו סביב המשכן אלא הלוויים, שלא יבואו לראות כבלע את הקודש אלא הכהנים.
אמרי אמת בראשית תרס"ח
כתיב וירא א־להים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד היינו גם האור וגם גניזתו, [...] איתא שאור שברא הקב"ה ביום ראשון וכו' כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וכו' עמד וגנזו מהן שנאמר וימנע מרשעים אורם, היינו שהקדושה אינה הפקר, ובכל אדם הוא גם כן כך, כי כל אדם הוא עולם קטן וכל יום מתגלה האור כי טוב ויש גם עניין דור המבול ודור הפלגה וכל ההסתרות שהאור נגנז על ידם, ומכל מקום נשאר האור כי טוב כדכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך שע"י יראת שמים ועבודת ה' נוכל בכל מקום לחפש עצות האיך למצוא האור."
שפת אמת בראשית תרס"א
וכתיב ויגרש את האדם וישכן כו' את הכרובים כו'. וכי צריך הקב"ה עצות לשמור שלא יכנסו בו. אבל מקרא זה בא ללמד כי הניח פתח לכנוס בגן־עדן מי שראוי רק יש בו שמירה.
אמרי אמת דברים תרס"ה
אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון. [...] אאז"ל אמר שיש קליפה שמבלבלת מחשבות ישראל שלא יוכלו לקבל עול מלכות שמים וזו קליפת סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון, וכנגד זה יש תפילין של ראש לבטל זאת ולשעבד המחשבות שבמח, ועוג מלך הבשן הוא מול המעשה, וכנגד זה ניתן לנו תפילין של יד לבטל אותו [...] כתיב הנה כסה את עין הארץ ופרש"י סיחון ועוג שהיו שומרים אותנו, ואיתא שכל מלכי כנען היו מעלים לסיחון מס שהיה שומרם וכן בלק היה מעלה שכר לסיחון ועוג לשומרו, סיחון ועוג גרמו הסתר ושמרו על העין ולא הניחו להכיר מלכות שמיים, וניתנו להם עצות לעמוד כנגדם ע"י תפילין של יד ושל ראש וכל התורה [...] ואלו הם כלי הזיין של ישראל. הקליפה הזו נקראת להט החרב המתהפכת וצריכים לכלי זיין להלחם כנגדה, תחילת הבריאה הייתה באופן שיהיה הכל מתוקן ולא היו צריכים לכלי זיין, ואח"כ, אחר החטא, שנתהוותה להט החרב המתהפכת יש מלחמת היצר וצריכים לכלי זיין, [...] ובפרט הוא גם כן כך, שכל איש ישראל הוא עולם קטן, ויש בו גן עדן ועץ חיים וגם להט החרב המתהפכת הם ההסתרות שאינם מניחות לקבל עול מלכות שמיים, [...]
///
טוב המהלך די ברור, יש קדושה, הקדושה איננה הפקר, לא שאי־אפשר להיכנס, אפשר, פשוט אי־אפשר להיכנס "סתם ככה". לא כל אחד, לא בכל מצב, צריך לעבור איזשהו תהליך, צריך להתגבר על איזשהו מכשול, יש גם מקום אחר שבו מפורש שכל ההסתרות שבאות לאדם הם כי הקדושה איננה הפקר.
מצדנו, הדינמיקה ברורה: כיוון שחטאנו, התרחקנו. כיוון שהתרחקנו, האור נגנז, השערים ננעלו, ועכשיו צריך לטרוח ולעמול. ואם וכאשר נהיה ראויים, נקבל את ה"ויזה", נציג אותה בביקורת הגבולות בגן־עדן, ונחזור בלי בעיה.
אבל אני תוהה איך זה נראה מהצד השני. הקב"ה ברא גן־עדן יפיפה. הכי יפה בעולם. הוא ברא את היצורים הכי יפים בעולם, את הפרחים הכי יפים בעולם, את הרגשות הכי יפים בעולם. והוא רוצה להעניק לנו אותם, אבל מה־זה רוצה... (!!!) נו, אז למה לא? ואם מישהו חטא, זאת סיבה? אוקיי, מי שרשע ממש, שלא ייכנס. אבל מה הסיפור של להט החרב המתהפכת, למה כל אחד צריך לעבור אותה?
נראה לי שיש שני סוגים של אנשים שמאוכזבים מהאנושות. יש כאלה שממש רצו שיאהבו אותם, ואף־אחד לא אוהב אותם. הם מתים לחום ואהבה ופשוט לא מוצאים אותה בשום מקום. במקום לחבק אותם, צוחקים עליהם, מחרימים אותם, והם הופכים לאנשים מרירים. נראה לי שרואים את זה הרבה בתנועה הפרוגריסיבית בארה"ב, שמנסה לכפות "אהבה" ו"הכלה" (= הלך חשיבה של הפרעת אישיות גבולית). זה שלב אחד, אבל השלב הבא, המבוגר, הוא פשוט התייאשות. מה זה משנה, אף־אחד לא יאהב אותי. זה פשוט צורך שלא יענו לי עליו. לכן אין שום טעם לנסות, כי ידחו אותי ויצחקו עליי (= הפרעת אישיות נמנעת AvPD).
הסוג השני הוא כאלה שלא אכפת להם אם אוהבים אותם או לא. כאילו, מה זה משנה? אני אהיה שלם יותר אם יאהבו אותי? אבל מה, הם רוצים לאהוב. הם רוצים לתת לכל העולם את כל מה שרק אפשר. להקשיב לכולם, לקבל את כולם, לחבק את כולם. לתת לכולם מילות אהבה יפות שיחממו להם את הלב ויהפכו את העולם למקום טוב יותר. בן־אדם כזה מרגיש שיש לו גן־עדן בפנים, והוא רוצה להראות אותו, לשתף אותו, להכניס לתוכו אנשים שייהנו וישמחו. אבל בגלל שהוא כזה נאיביים, זה לא הולך. כמו חתול שבא להתחכך כדי להראות אהבה, ומושכים לו בזנב. אז הוא הופך לקשוח, ומפסיק לרצות לאהוב. יש משפט מאיזה ספר, שרק אנשים רעים יכולים לעשות טוב בלי הפסקה. אנשים טובים בשלב מסוים מתעייפים, נשחקים ונשברים. אז בשלב מסוים גן העדן ננעל. די. אין טעם בפרחים אם רומסים אותם, ועדיף שלכל הפחות יישארו כמו שהם, נעולים וגנוזים, מאשר לפתוח עוד פעם את השער, מאשר להכניס עוד פעם מישהו כפוי טובה לחיים, עוד מישהו אגואיסט, עוד חוטא עם מידות מושחתות... באמת נמאס לאהוב. לא רק שהשערים נעולים, יש גם כרובים ולהט חרב שיהדפו את כל מי שרוצה להתקרב.
אחרי החטא הקב"ה כבר לא כל־כך רוצה להתעסק עם הדורות ההם. עד שחנוך מצא חן בעיניו, טוב, חבל לאבד מישהו אחד נורמלי בין כל הדורות האלה, נהפוך אותו למלאך, שלא יתקלקל לנו. אבל להפוך למלאך זה לבטל את יצר הרע, ולבטל את האישיות. זאת לא אהבה אם זאת לא אישיות. ואז בא נח. נח באמת מצא חן. אבל נח גם נפל. ואז הקב"ה באמת נהיה "ברוגז" עם העולם. לא מדבר עם אף־אחד, עשרה דורות. לא רוצה לשמוע על אף־אחד. כולם חוטאים ואני לא רוצה שיתקרבו. עד שבא אברהם...
יש לנעול את השערים לנצח ולעזוב את העולם לנפשו. די, מיציתי אהבה, מיציתי לנסות. אבל הקב"ה עדיין רוצה לאהוב את האנושות. מאוד רוצה. זאת בעצם התפילה שלו, שיכבשו רחמיו את כעסו. אבל אי־אפשר לאהוב סתם כך. אז יש שתי תנועות הפוכות, מצד אחד, להט החרב המתהפכת הודפת את האנושות, אל תיכנסו, אל תסתכלו, אבל התפילה של הקב"ה מושכת אותם פנימה. התפילה הזאת היא אולי הנשמה האלוקית שמושכת אותנו לעשות טוב ולהתגבר על להט החרב. יש איזו פרשנות שנדב ואביהוא, על־ידי שמסרו נפש כדי להיכנס, פתחו את הפתח להיכנס ביום הכיפורים. אני מאוד רוצה לאהוב אותך, אבל אסור לי לאהוב אותך. אבל אם תמסור את הנפש, ותטפס מעל הגדר, יכול להיות שהכל ייפתח.
באמת שככה אני מרגיש. לא רוצה לאהוב אף־אחד, לא רוצה להתקרב לאף־אחד, בקושי מדבר עם אנשים. ולא כי נולדתי ככה. דווקא הייתי הכי חם, הכי אוהב, הכי לבבי, הכי מחכה למצוא מישהו לאהוב אותו ולתת לו, כמו אותן בנות שמגיל 6 מדמיינות את עצמן בשמלת כלה... אבל מה לעשות. לפני החטא ואחרי החטא. עכשיו אני הודף את כל מי שמנסה להתקרב. אבל אי־אפשר לשנוא לנצח, כמו עשו. צריך להיות כמו הקב"ה. ובשביל זה צריך לפתח תפילה שתמשוך אנשים פנימה. בסדר, שהחוטאים יישארו בחוץ, שלא יעשו לי בלגן. אבל אם מישהו מתעקש לטפס מעל הגדר, צריך לפתוח לו.
"אבל מקרא זה בא ללמד כי הניח פתח לכנוס בגן־עדן מי שראוי רק יש בו שמירה."
)