פריקה על להט החרב המתהפכתאחו

האמת תהיתי איפה עדיף לפתוח את זה, אבל כאן נראה הכי שייך.

 

בשבועות יש כל העניין הזה של הכנה, 49 ימי ספירה (מזכיר קצת את ספירת ימי הנידה כפול 7), 3 ימי הגבלה, הגבלת ההר, גם בפרשת במדבר, הרעיון החוזר ושב שלא להתקרב לקודש, שלא יחנו סביב המשכן אלא הלוויים, שלא יבואו לראות כבלע את הקודש אלא הכהנים.

 

אמרי אמת בראשית תרס"ח

 

כתיב וירא א־להים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד היינו גם האור וגם גניזתו, [...] איתא שאור שברא הקב"ה ביום ראשון וכו' כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וכו' עמד וגנזו מהן שנאמר וימנע מרשעים אורם, היינו שהקדושה אינה הפקר, ובכל אדם הוא גם כן כך, כי כל אדם הוא עולם קטן וכל יום מתגלה האור כי טוב ויש גם עניין דור המבול ודור הפלגה וכל ההסתרות שהאור נגנז על ידם, ומכל מקום נשאר האור כי טוב כדכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך שע"י יראת שמים ועבודת ה' נוכל בכל מקום לחפש עצות האיך למצוא האור."

 

שפת אמת בראשית תרס"א

 

וכתיב ויגרש את האדם וישכן כו' את הכרובים כו'. וכי צריך הקב"ה עצות לשמור שלא יכנסו בו. אבל מקרא זה בא ללמד כי הניח פתח לכנוס בגן־עדן מי שראוי רק יש בו שמירה.

 

אמרי אמת דברים תרס"ה

 

אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון. [...] אאז"ל אמר שיש קליפה שמבלבלת מחשבות ישראל שלא יוכלו לקבל עול מלכות שמים וזו קליפת סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון, וכנגד זה יש תפילין של ראש לבטל זאת ולשעבד המחשבות שבמח, ועוג מלך הבשן הוא מול המעשה, וכנגד זה ניתן לנו תפילין של יד לבטל אותו [...] כתיב הנה כסה את עין הארץ ופרש"י סיחון ועוג שהיו שומרים אותנו, ואיתא שכל מלכי כנען היו מעלים לסיחון מס שהיה שומרם וכן בלק היה מעלה שכר לסיחון ועוג לשומרו, סיחון ועוג גרמו הסתר ושמרו על העין ולא הניחו להכיר מלכות שמיים, וניתנו להם עצות לעמוד כנגדם ע"י תפילין של יד ושל ראש וכל התורה [...] ואלו הם כלי הזיין של ישראל. הקליפה הזו נקראת להט החרב המתהפכת וצריכים לכלי זיין להלחם כנגדה, תחילת הבריאה הייתה באופן שיהיה הכל מתוקן ולא היו צריכים לכלי זיין, ואח"כ, אחר החטא, שנתהוותה להט החרב המתהפכת יש מלחמת היצר וצריכים לכלי זיין, [...] ובפרט הוא גם כן כך, שכל איש ישראל הוא עולם קטן, ויש בו גן עדן ועץ חיים וגם להט החרב המתהפכת הם ההסתרות שאינם מניחות לקבל עול מלכות שמיים, [...]

 

///

 

טוב המהלך די ברור, יש קדושה, הקדושה איננה הפקר, לא שאי־אפשר להיכנס, אפשר, פשוט אי־אפשר להיכנס "סתם ככה". לא כל אחד, לא בכל מצב, צריך לעבור איזשהו תהליך, צריך להתגבר על איזשהו מכשול, יש גם מקום אחר שבו מפורש שכל ההסתרות שבאות לאדם הם כי הקדושה איננה הפקר.

 

מצדנו, הדינמיקה ברורה: כיוון שחטאנו, התרחקנו. כיוון שהתרחקנו, האור נגנז, השערים ננעלו, ועכשיו צריך לטרוח ולעמול. ואם וכאשר נהיה ראויים, נקבל את ה"ויזה", נציג אותה בביקורת הגבולות בגן־עדן, ונחזור בלי בעיה.

 

אבל אני תוהה איך זה נראה מהצד השני. הקב"ה ברא גן־עדן יפיפה. הכי יפה בעולם. הוא ברא את היצורים הכי יפים בעולם, את הפרחים הכי יפים בעולם, את הרגשות הכי יפים בעולם. והוא רוצה להעניק לנו אותם, אבל מה־זה רוצה... (!!!) נו, אז למה לא? ואם מישהו חטא, זאת סיבה? אוקיי, מי שרשע ממש, שלא ייכנס. אבל מה הסיפור של להט החרב המתהפכת, למה כל אחד צריך לעבור אותה? 

 

נראה לי שיש שני סוגים של אנשים שמאוכזבים מהאנושות. יש כאלה שממש רצו שיאהבו אותם, ואף־אחד לא אוהב אותם. הם מתים לחום ואהבה ופשוט לא מוצאים אותה בשום מקום. במקום לחבק אותם, צוחקים עליהם, מחרימים אותם, והם הופכים לאנשים מרירים. נראה לי שרואים את זה הרבה בתנועה הפרוגריסיבית בארה"ב, שמנסה לכפות "אהבה" ו"הכלה" (= הלך חשיבה של הפרעת אישיות גבולית). זה שלב אחד, אבל השלב הבא, המבוגר, הוא פשוט התייאשות. מה זה משנה, אף־אחד לא יאהב אותי. זה פשוט צורך שלא יענו לי עליו. לכן אין שום טעם לנסות, כי ידחו אותי ויצחקו עליי (= הפרעת אישיות נמנעת AvPD).

 

הסוג השני הוא כאלה שלא אכפת להם אם אוהבים אותם או לא. כאילו, מה זה משנה? אני אהיה שלם יותר אם יאהבו אותי? אבל מה, הם רוצים לאהוב. הם רוצים לתת לכל העולם את כל מה שרק אפשר. להקשיב לכולם, לקבל את כולם, לחבק את כולם. לתת לכולם מילות אהבה יפות שיחממו להם את הלב ויהפכו את העולם למקום טוב יותר. בן־אדם כזה מרגיש שיש לו גן־עדן בפנים, והוא רוצה להראות אותו, לשתף אותו, להכניס לתוכו אנשים שייהנו וישמחו. אבל בגלל שהוא כזה נאיביים, זה לא הולך. כמו חתול שבא להתחכך כדי להראות אהבה, ומושכים לו בזנב. אז הוא הופך לקשוח, ומפסיק לרצות לאהוב. יש משפט מאיזה ספר, שרק אנשים רעים יכולים לעשות טוב בלי הפסקה. אנשים טובים בשלב מסוים מתעייפים, נשחקים ונשברים. אז בשלב מסוים גן העדן ננעל. די. אין טעם בפרחים אם רומסים אותם, ועדיף שלכל הפחות יישארו כמו שהם, נעולים וגנוזים, מאשר לפתוח עוד פעם את השער, מאשר להכניס עוד פעם מישהו כפוי טובה לחיים, עוד מישהו אגואיסט, עוד חוטא עם מידות מושחתות... באמת נמאס לאהוב. לא רק שהשערים נעולים, יש גם כרובים ולהט חרב שיהדפו את כל מי שרוצה להתקרב.

 

אחרי החטא הקב"ה כבר לא כל־כך רוצה להתעסק עם הדורות ההם. עד שחנוך מצא חן בעיניו, טוב, חבל לאבד מישהו אחד נורמלי בין כל הדורות האלה, נהפוך אותו למלאך, שלא יתקלקל לנו. אבל להפוך למלאך זה לבטל את יצר הרע, ולבטל את האישיות. זאת לא אהבה אם זאת לא אישיות. ואז בא נח. נח באמת מצא חן. אבל נח גם נפל. ואז הקב"ה באמת נהיה "ברוגז" עם העולם. לא מדבר עם אף־אחד, עשרה דורות. לא רוצה לשמוע על אף־אחד. כולם חוטאים ואני לא רוצה שיתקרבו. עד שבא אברהם...

 

יש לנעול את השערים לנצח ולעזוב את העולם לנפשו. די, מיציתי אהבה, מיציתי לנסות. אבל הקב"ה עדיין רוצה לאהוב את האנושות. מאוד רוצה. זאת בעצם התפילה שלו, שיכבשו רחמיו את כעסו. אבל אי־אפשר לאהוב סתם כך. אז יש שתי תנועות הפוכות, מצד אחד, להט החרב המתהפכת הודפת את האנושות, אל תיכנסו, אל תסתכלו, אבל התפילה של הקב"ה מושכת אותם פנימה. התפילה הזאת היא אולי הנשמה האלוקית שמושכת אותנו לעשות טוב ולהתגבר על להט החרב. יש איזו פרשנות שנדב ואביהוא, על־ידי שמסרו נפש כדי להיכנס, פתחו את הפתח להיכנס ביום הכיפורים. אני מאוד רוצה לאהוב אותך, אבל אסור לי לאהוב אותך. אבל אם תמסור את הנפש, ותטפס מעל הגדר, יכול להיות שהכל ייפתח.

 

באמת שככה אני מרגיש. לא רוצה לאהוב אף־אחד, לא רוצה להתקרב לאף־אחד, בקושי מדבר עם אנשים. ולא כי נולדתי ככה. דווקא הייתי הכי חם, הכי אוהב, הכי לבבי, הכי מחכה למצוא מישהו לאהוב אותו ולתת לו, כמו אותן בנות שמגיל 6 מדמיינות את עצמן בשמלת כלה... אבל מה לעשות. לפני החטא ואחרי החטא. עכשיו אני הודף את כל מי שמנסה להתקרב. אבל אי־אפשר לשנוא לנצח, כמו עשו. צריך להיות כמו הקב"ה. ובשביל זה צריך לפתח תפילה שתמשוך אנשים פנימה. בסדר, שהחוטאים יישארו בחוץ, שלא יעשו לי בלגן. אבל אם מישהו מתעקש לטפס מעל הגדר, צריך לפתוח לו.

 

"אבל מקרא זה בא ללמד כי הניח פתח לכנוס בגן־עדן מי שראוי רק יש בו שמירה."

קראתיהרמוניה

אני מעדיפה שלא להתייחס לחלק התורני ולהשאיר אותו כמשל שעוזר להבין את העיקר.

אפשר להבין לגמרי למה לנקוט בגישה שכתבת. וזה בסדר גמור, גם יש לה מקום חשוב. אבל האם היית רוצה להשאר ככה או שאחרי תקופה היית רוצה משהו שונה קצת?

אגיד לך למה... כי כמו שזה נשמע עכשיו, המצב שלך הוא פסיבי, והתודעה היא של הגנה. היא עדיין לא חירות. 

מישהו יצטרך להלחם עליך... האם אין סיכוי שאתה תרצה להלחם על מישהו? על עצמך? 

 

אם לא הבנתי אותך תגיד לי

 

belowאחו

בגדול לא היה מזיז לי אם שום דבר לא ישתנה בכלל, מבחינת מה שמתאים לי ונוח לי וכיף לי אישית, אני יכול לחיות ככה מיליון שנה בכיף. אבל נראה לי שיש מצווה "לצאת מדעת של עצמנו", לכן ההתבוננות הזאת. אין לי מטרה מוגדרת להגיע למקום ספציפי. אבל אני אשמח אם ההתבוננות תאיר לי את הדרך, בין אם היא תאשר את המקום שבו אני נמצא, או תביא אותי למקום אחר.

 

אני חושב שיותר מדי נלחמתי על אנשים, ובכנות אין לי עצבים לזה. אין לי עצבים לחסרונות של אנשים, לשיגעונות שלהם, אין לי סבלנות להיכנס לראש שלהם, אין לי סבלנות להתאים את עצמי, אין לי כוח להקשיב להכיל לעודד להיקשר או כמעט כל סוג אחר של אינטרקציה, וכבר שנים שזה ככה.

 

אני לא יודע מה יכול לעורר בי רצון להילחם על מישהו... ממנו אני לא צריך כלום, נחמד לי גם ככה. וממני, אני לא חושב שמישהו צריך ממני משהו, דווקא הפוך אני רואה שזה עדיף לתת לאנשים להסתדר לבד, ומקסימום, הרבה שלוחים למקום.

..הרמוניה

אה, וואו. אני לא מאמינה לך. 

אין בנאדם וגם אתה בעצמך כתבת שהיית ככה במקור- שלא רוצה לאהוב. כמו שכתבת על להדמות להקב"ה... גם בשבילנו זה הכיף הכי גדול.

אבל בסדר, כרגע מרגיש לך שקשר הוא יותר חסרונות מיתרונות, יותר לוקח מאשר נותן, אז למה שתרצה להשקיע בזה אנרגיות. אולי באמת אתה צריך להפנות אותן לעצמך, גם לעצמנו זה מצווה לתת אנחנו האדם הראשון שמחוייבים לדאוג לו וזה רציני. זה הסדר הבריא. 

להבנתי יש בך כוח נתינה ובטח שצריכים ממך משהו. ואם זה מצווה כמו שכתבת אז בכלל... (והקב"ה לא שולח לחל"תים... אצלו כולם חיוניים)

יש 3 מעגלים לכל אדם: הוא כאדם טוב בעצמו- מתוקן מידות, הוא מול אלוקיו, והוא מול החברה במעשים טובים. כנגד תורה, עבודה וגמ"ח. וכנגד מוח, לב ואיברים. 3 המעגלים האלה זקוקים לך. אבל אני לא ארחיב כי אני לא אחת שיש לה זכות לדבר בנושא הזה. נאה דורש נאה מקיים... שמישהו שנמצא שם יכתוב וזה יהיה אמין יותר...אני עוד צריכה להפנים בעצמי את העניינים האלה.

מעניין שאתה מדבר על גן עדן כביטוי לאהבהadvfb

בנטייה הטבעית שלי גן עדן זה תגמול שכר, אבל התגמול הוא לא ביטוי האהבה היחיד. אפילו זה קצת הפוך, יש סיפורי חסידים על צדיקים ששמחו מכך ששללו מהם את הזכויות שלהן כדי שידעו בבהירות שעבודת ה' שלהם היא לשמה.

 

קשה לשמוע את מה שאתה אומר... בגלל שאתה מביא מקורות אז משמע שאתה תופס את זה כתפיסת עולם, אך בודאי שתפיסת עולם היא לא העניין היחידי בסיפור הזה אלא גם מה שמתחולל בקירבך פנימה, חוויות שעברת וכו'.

 

בעיני, להבין את ערך האהבה זה עניין רציונאלי קודם כל. 

להבין מה זה אדם, וממילא אי אפשר שלא לאהוב אותו.

"אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"

כאשר ההסתכלות על העולם כברייה של ה' אז ממילא האהבה כלפי היא נובעת מתוך אהבת ה'.

למה אדם אוהב את ה'? מאותה סיבה שאדם יאהב את ההורים שלו. אדם מחובר למקור ממנו הוא בא, זה הטבע.

 

אהבה זה לאו דווקא "סחבקיות" אלא זה חיבור ממשי, שבא לידי ביטוי בדאגה, אכפתיות.

ילדה בת 6 שמדמיינת את עצמה עם שמלת כלה היא אוהבת את העולם ואת האדם ואת א-להים ברמה של ילדה בת 6, לא הייתי לוקח את זה כמודל לחיקוי.

בטוח לי שהקב"ה מציב את האדם בהתמודדויות ומשברים, בתפיסות עולם שלו בין היתר, כדי להתעלות, להגיע לתפיסה יותר שלימה.

מה אני חושבאחו

אני דווקא לא מסתכל על גן־עדן בתור גמול אלא המצב הטרומי הנעים שהיה לפני החטא, נפילת האדם, כו', בעצם איזה מקום טהור במציאות או בלב שהיה וננעל. אותם סיפורי חסידים באים מתוך קונטקסט של שכר ועונש אבל לא בזה עסקתי.

 

המקורות, הם פחות כמו תפיסת עולם, אלא ניסיון למצוא את עצמי בתוך העניין הזה, להבין פחות או יותר את המתרחש, או לתת ביטוי לרחשי לבי דרך המילים של המאמרים, כמו שירה.

 

אני לא כל־כך מצליח להתחבר למושגים של אהבה מנקודת מבט רציונליסטית, אני באמת מרגיש שזה משהו שממש חסום אצלי, למרות שזה היה ממש פתוח בילדות המוקדמת. כאילו, במונחים של בריאות הנפש, אני ממש מקרה קלאסי של הפרעת אישיות סכיזואידית. אני לא יודע, אולי זה משהו שקשה להסביר.

 

בע"ה שאגיע לתפיסות יותר נכונות, אבל לא רק בשכל, אלא גם בלב...

אוקיadvfb

נראה לי טיפה מסוכן לתלות רגשות במאמרים, כי המאמרים כן באים לבטא תפיסת עולם ולא רק רגשות. 

לכן השימוש בהם יכול לסלף אותם או סתם פשוט לא למצוא מענה לרגשות שלך.

ואם אתה חושב שזאת בעיה ריגשית אז לא הייתי משתמש מנוחים של השקפת עולם, של שכל, זה סתם מבלבל..

בעיות ריגשיות פותרים באמצעות כלים ריגשיים, מקורות תורניים לענ"ד הן לא דרך התמודדות מיטבית.

[nevermind]אחו
זה דווקא נשמע לי עניין מהותיadvfb

אבל אתה ממש לא חייב להביע את עמדתך על כך. לגיטימי.

טוב הדלקת אותיאחו

איני מחפש מענה דווקא לרגשות שלי

ואיני מאמין ב"כלים רגשיים" באמת קראתי עשרות ספרים מאות מאמרים ועברתי מספיק אנשי מקצוע ולא היה בזה שום ערך מוסף. אולי יש אנשים שלהם כן, לי לא. וזאת גם שפה שלא מעניינת אותי, ולא הייתה קיימת בעולם עד לפני כמה עשרות שנים.

 

כן מעניינות אותי שירה וספרות ואני אוהב לבטא את הרגשות שלי ולהבין אותם, דרך המדיומים האלה. ובתוך המילים והדימויים השיריים של התנ"ך, עם הפיתוחים של תורת גור, אני מרגיש ממש כמו בבית. אני חושב שיש הרבה דרכים להסתכל על תורה, אפשר לבחון אותה בהסתכלות הלכתית, בהסתכלות דרשנית, יש כמובן כללים לכל העניינים האלה. אני אוהב לבחון את הדברים שאני לומד גם בהסתכלות שירית, פוסטמודרנית משהו, שלא מחפשת איזו "אמת", אלא מראה לתוך המקומות הכמוסים בלב, שאולי תעזור לי לגלות משהו על עצמי. אפשר לדון אם זה נכון או לא נכון, אני רואה בזה בסך־הכל "עדשה" מיני רבות בלי השלכות מעשיות.

 

בכל־מקרה, זאת פריקה, ואני לא יודע אם יש דרך נכונה לפרוק, ואם יש כזאת, אז לא אכפת לי גם לפרוק "לא נכון".

הכל טוב אחיadvfb
עבר עריכה על ידי advfb בתאריך י' בסיוון תשפ"ד 23:56

עבר עריכה על ידי advfb בתאריך י' בסיוון תשפ"ד 23:56

זה נשמע אחלה רעיון להביע רגשות בתוך מדיום שמרגיש לך נוח,

רק אני מביע חשש מסויים שמדיום יכול להתעוות - אם אתה לא חושש אליו - אשריך, זכותך.

ומה זה 'הדלקתי' אותך? מותר לך לא להסכים איתי וזה בסדר גמור. אין בזה שום דבר רע מבחינתי.

 

אם באלך לך לדון ואתה רוצה בכך אז שאלה כלפי דבריך.

לכאורה יש סתירה בדבריך בין הרישא לסייפא -

בהתחלה אתה כותב - 

"איני מחפש מענה דווקא לרגשות שלי"

משמע - העניין הריגשי פה לא מעניין, יש פה עניין של השקפת עולם.

מאידך בסייפא אתה רושם - 

כן מעניינות אותי שירה וספרות ואני אוהב לבטא את הרגשות שלי ולהבין אותם, דרך המדיומים האלה. ובתוך המילים והדימויים השיריים של התנ"ך, עם הפיתוחים של תורת גור, אני מרגיש ממש כמו בבית.

אז שאני אבין - אתה מחפש מענה לרגשות שלך או לא??

 

ואת ההנחת יסוד שהנחתי שהעיסוק שלך הוא בעיקר ריגשי, לא בדיתי מליבי אלא מדבריך - 

"אילו, במונחים של בריאות הנפש, אני ממש מקרה קלאסי של הפרעת אישיות סכיזואידית. אני לא יודע, אולי זה משהו שקשה להסביר."

דהיינו אתה מודה שהעניין שמעסיק אותך זה משהו לא פתור בנושא הרגש.

 

כמובן - אתה לא חייב לענות לי, ואם זה מצער אותך ("מדליק") אז אני יכול גם לערוך את הודעותי.

המטרה שלי בדיון איתך על זה כי אתה מציג פה משהו ממש מעניין שיכול להעשיר אותי, אז אני אשמח אם יש לי הזדמנות לכך. אם לא זורם לך, הכי לגיטימי שיש.

 

ובנוגע לפריקות -

 

כבנאדם משתף "רע לי, קשה לי, הצילו" - זאת פריקה וזהו. אין כאן שום דבר מלבד פריקה.

אבל שהרגש מתערבב ביחס לתפיסת עולם ביחס טענות בדבר הקשר בין האדם לא-להים ולאהבה באופן כללי שהם טענות ממשיות בדבר המציאות בעולם, זאת לא רק פריקה. זאת פריקה + טענות אידיאולוגיות (גם אם הן לא מאמינות ב'אמת אחת', הן טענות ממשיות עם סברות והשלכות מעשיות)

 

כלפי הפריקה עצמה - אין לי בעיה להביע אין סוף אמפתיה. כלפי הטענות - לפעמים אני חושב שאסור להביע אמפתיה כלפיהם. הם יכולות להיות טענות שאני לא מסכים איתם וזה גם לגיטימי לציין את זה.

אסביר את עצמיאחו

"להדליק" לאו דווקא מלשון לצער פשוט מתחילה לא היה לי חשק לענות אבל כיוון שאמרת שמהותי אז רציתי בכל־זאת

 

"לחפש מענה" להבנתי הכוונה לחפש עצה, או משהו קונקרטי, או ממש לפתור איזשהו תסביך, או תשובה, שאם לא אמצא אותם, אתאכזב. את זה אני לא מחפש, כי אני בכלל לא יודע מה המטרה הסופית. אבל מן־הסתם זה עיסוק רגשי.

אז כמו בספרות, אני נותן לנשמה לבטא את עצמה דרך מילים ואז זה נהיה קצת יותר מובן, ויכול להיות שמשהו יזוז לאיזשהו כיוון, ויכול להיות שלא, לא זאת המטרה.

 

"השקפת עולם" זאת מילה קצת כבדה מדי, אני מבין השקפת עולם כמבנים השכליים / אמוניים שבעזרתם אני מפרש את המציאות, איך אני מתייחס אל מצבים, מה נדרש ממני לעשות, כו'. כאן זה יותר כמו תרגיל ספרותי אינטרוספקטיבי לא־מחייב. לא טענות אידיאולוגיות או משהו, לא הלכה למעשה, אלא "קריאה", פשוט מילים. שמחר יכולות להיות הפוכות לגמרי. זה לא שאני מחפש אישור באותם מאמרים, או משתמש בהם כדי לחזק בי איזושהי השקפה, זה משהו אחר. אם יש השלכות מעשיות כלשהן, איני מודע אליהן.

 

להגיד "רע לי קשה לי" לא מביא אותי לשום מקום. אני לא צריך ממש את האמפתיה כמו שאני צריך לסדר את המחשבות שלי. אלא שבשביל לסדר את המחשבות שלי, אני צריך ליצור את אותה אווירה מילולית־רעיונית נעימה שמשחררת אותי. ואם זה הופך לדיון של טענות ומענות והוכחות, האם מותר לחשוב ככה, האם אסור לחשוב ככה, מטא־דיון על איך צריכים לחשוב... זה סוגר לי את הצ'קרות.

 

לגופו של עניין,

 

אם לדעתך אסור לעשות מהתורה פסיכולוגיה, אז אני לא יודע מה עשו לפני הפסיכולוגיה, וגם אחריה אני לא יודע מה אני אמור לעשות, אני לא הולך עכשיו ללמוד בודהיזם כדי להבין את עצמי...

 

אם לדעתך הרעיונות שלי לגבי אותם מאמרים, אינם נכונים (הגם שלא נראה לי שהרחקתי לכת), ובכן, אני לא מודד אותם במונחים של נכון ולא נכון. זה לעולם נשאר בגדר "הוה אמינא" אזוטרית. לא יודע, זה סגנון החשיבה שלי, זאת אחת הדרכים שבה המוח שלי עובד.

אוקי, מעולהadvfb

אחדד את המושג "השקפת עולם" - כשמה כן היא, איך אנשים מסתכלים על העולם. זאת לא חייבת להיות פילוסופיה עמוקה. גם ילד בן 5 מסתכל על העולם והוא לא מתפלסף לרגע. בעצם כל יצור על פני אדמה מסתכל בצורה מסויימת על העולם ומתוך כך הוא פועל. גם אם חלק מההתסכלות הזאת היא טבעית שהאדם עצמו לא נותן לה הגדרה. בעל כרחה של האדם הוא מסתכל על העולם בצורה מסויימת ועל פיה פועל. 

לכן, המחשבות שאתה מסדר, בהכרח יש להן השלכות מעשיות, כי הן מדדות אצלך צורת חשיבה מסויימת שעל פיה תתפוס את העולם ותפעל בו.

 

תקן אותי אם אני טועה - המצוקה הריגשית היא איננה המצוקה היחידה. מלבדה יש גם את החוסר בהירות - למה אני מרגיש את מה שאני מרגיש? וזאת מועקה שנוספת על מועקה. בעצם, ה"פריקה" נועדה לתת מילים והסברים (גם לא רציונאלים-פילוסופיים) לתחושות שלך כדי לצאת ממועקת חוסר הבהירות ביחס לתחושות או למקום שאתה נמצא. אני מבין נכון? 

אם כן - בהחלט מבין את המקום שיש לזה.

 

לקחת פסקאות ולהשתמש בהן לאותה מטרה, זה אולי לא מזיק, אך זה לא נראה לי שונה מהותית מלקחת מקורות מתוך ספרות החול. אדרבה אולי יש מקורות בספרות החול שיוכלו לשמש יותר נאמנה. מן הסתם אתה לוקח את עולמות הקודש כי הן קשורים לליבך יותר והן עוסקים במוטיבציה שאתה חש כלפיהן. בכל אופן, לימוד תורה זה לא. כל עוד מודעים לזה - לא רואה בזה בעיה גדולה. ככה לא לומדים תורה. ככה בנאדם במקסימום יכול ללמוד את עצמו (שאולי זה לא פחות קריטי), אך ללמוד תורה זה לא זה. 

ללמוד תורה זה זה לימוד שהוא מחייב, שיטתי. זאת סקאלה אחרת מבחינת מחשבה ומוכנות.

 

....

 

לגופו של עניין, 

 

פחות משנה לי אם מותר או אסור להלביש על התורה פסיכולוגיה או פילוסופיה מסויימת.. 

נראה לי שאפשר להוציא מן התורה שבכתב ושבע"פ עקרונות בתורת הנפש. אך בשביל כך צריך לימוד. לימוד מחייב שיטתיות, סברה, מחוייבות ועוד כמה דברים שבהחלט יכולים לעייף. אך אחרת זה לא פסיכולוגיה לפי דעת התורה אלא זאת פסיכולוגיה שהלבישו על התורה. 

אפשר גם לקחת השראה פסיכולוגית מן המקורות גם בלי לחשוב שהן בעצם סוברים כך בצורה מחייבת, אך זה נעשה אחרי שמבינים אותם לאשורם. אחרת, יש חשש שאותה השראה מסלפת אותם ובעצם משמשת כנגד אותם התכנים שמקורות עצמם ניסו להעביר. 

  

 

....

 

נ.ב - כשדיברתי בהודעות הקודמות על 'כלים ריגשיים' לא התכוונתי בדווקא לפסיכותרפיה מערבית או שיטת טיפול אחרת אלא גם ואולי בעיקר מתוך הקודש, יש שירים של ר' יהודה הלוי ועוד משוררים מרבותינו הראשונים, יש את ספר תהילים והשירות בתנ"ך. יש גם את גדולי ישראל בדורותיהם (הרב קוק, אדמו"רים, מקובלים) שהביעו את רחשת ליבם באמצעות כתיבה פיוטית. 

למטהאחו

לגבי השקפת עולם – אני לא יודע מהן אותן "השלכות מעשיות", או מה חשיבותן של אותן השלכות. זה לא גורם לי להניח יותר תפילין או פחות. מה שאמרת קצת יותר מדי מופשט בשבילי.

 

אתה מתאר את התהליך הרצוי כעמל שכלי, שיטתי ומצטבר, החותר לעבר אמת אולטימטיבית ומחייבת. דברים שצריכים להיות נכונים, צריכים להיות לאשורם, צריכים להיות מדוייקים, כו'. ואני מבין את זה, זאת להדיא הגישה של ספר התניא (דרך ארוכה וקצרה, פרקים, סדר), או אורות התורה ו' ז'.

 

נקודת המוצא שלי היא אחרת.

 

=> ברמה האישית, זה לא באמת עוזר לי לברר ולברר ולהגיע למסקנות חותכות. זה לא משנה כלום. זה משנה להיום, ומחר אני קם אחרת. לא עובדות עליי נוסחאות מתמטיות. לכן גם "להוציא עקרונות בתורת הנפש", מרוב שזה דינמי, קשה להתייחס לזה במונחים של "עקרונות". לא בהבנת עצמי, לא בעבודת ה'.

 

=> תורת גור במהותה מתנגדת לשיטתיות, אפשר להראות את זה מכל־מיני מקומות. אין לה בעיה לסתור את עצמה, לפרש שוב ושוב את אותו קטע מכיוונים שונים, היא לא מורה דרך מחייבת, אלא הפוך, "כל יום צריך לחפש עצות חדשות" ודברים בסגנון.

 

=> בעיניי העדשה הפוסטמודרנית היא כלי עזר מצוין, אם אתה מתעקש לא לקרוא לזה לימוד, בסדר, לא התעקשתי שזה לימוד.

 

זה מזכיר לי את תורה נ"ב מליקוטי מוהר"ן,

 

"רבי חנינא בן חכינאי אומר: הנעור בלילה, והמהלך בדרך יחידי, ומפנה ליבו לבטלה – הרי זה מתחייב בנפשו:

 

כי יש אפיקורסים שאומרים, שמהעולם הוא מחוייב המציאות, ולפי דעתם הרעה המשובשת נדמה להם, שיש על זה ראיות ומופתים ח"ו ממנהג העולם. [...]

 

ועתה תראה פלאי פלאות, איך כל זה מבואר עתה בהמשנה הנ"ל באר היטב, וזהו: הנעור בלילה – כפשוטו, דהיינו שהוא נעור בלילה ומתבודד ומפרש שיחתו בינו לבין קונו. והמהלך בדרך יחידי – היינו כנ"ל, שהולך בדרך יחידי דייקא, במקום שאין בני אדם הולכים שם כנ"ל, כי אזי הוא עיקר שלימות ההתבודדות, בלילה, ובדרך יחידי דייקא כנ"ל, כי אז דייקא יכולין לבוא לבחינת ביטול כנ"ל. וזהו: ומפנה ליבו לבטלה – דהיינו שמפנה ליבו מכל עסקי העולם הזה – לבטלה, כדי לזכות לבחינת ביטול כנ"ל. ואז זוכה, שיוכלל נפשו במחוייב המציאות כנ"ל, ואזי נכללין כל העולמות עם נפשו במחוייב המציאות כנ"ל. וזהו: הרי זה מתחייב בנפשו – שנכלל כל העולם בבחינת מחוייב המציאות עם נפשו [...]

 

ר' נחמן לוקח משנה יחסית פשוטה, שמגיע מתוך קונטקסט ברור, ומקורות נוספים שמרחיבים אותה, ופשוט תולש אותה ממקומה, מפרש אותה בהיפך המוחלט מכוונתה המקורית, מלביש עליה מונחים אנכרוניסטיים (לא היה מונח של "מחויב המציאות" במשנה), בלי למצמץ. איך תקרא לזה?

 

///

 

לגבי הסוף, שירה היא מצוינת, אני משתמש בזה לפעמים, אבל זה לא חייב להיות רק שירה, כל התורה נקראת שירה. זה לגיטימי להשליך את הרגשות שלי על תהילים, נכון? לראות איך אני נמצא בתוך הטקסט, איך הטקסט הוא אולי ביטוי למשהו שעובר בתוכי, איך אותו מזמור יכול לבטא מיליון רגשות שונים, במיליון ימים שונים, תלוי איך קוראים אותו, באיזו מנגינה, כו'. וחלק מהתפקיד של הביטוי העצמי הזה, הוא להבין משהו בתוכי, לפרוק, לסדר את הראש, לתת לתחושות שם. אז אני מאמין שאפשר לעשות אותו דבר לא רק עם תהילים, גם אם זה לא בשביל להוציא עכשיו הלכה למעשה וקווים ברורים במאמץ שכלי או משהו.

למעלה, למעלה, תגביה קרננו למעלה (לחן עממי)advfb

מאינטואציה אגיד הדברים הבאים - נוח לך להסביר את הרגש השלילי בקרבך על ידי תפיסת עולם פסימית והיא מסתדרת לך בקטעים שאתה מוצא מן המקורות וככה את יוצר בהירות ומשמש בכך כ"פריקה". באופן מעשי - אתה תמיד לאחוז באותה תפיסת עולם פסימית. אין לי מושג איך זה בא אצלך לידי ביטוי בהקפדה במצוות, מעשים טובים או הרגלים.

נראה לי שבאופן פשוט כדאי להפריד בין מחשבות לרגשות.

רע לי, נמצא במועקה - אנסה לבדוק את המקור הריגשי של זה שקיים בקירבי. לא אחפש את זה במחשבות, כי עולם המחשבות הוא לא ביטוי מוצלח לרגשות. רגש עצמו בא לידי ביטוי אוטנתית כאשר אין לו לבושים. ואני חושב שגם בשירה ובספרות של חול, אפשר למצוא ביטויים עשירים של רגשות שאין בהם איזו השלכה על מהות קשר אדם וא-להים. פשוט רגש.

 

הטענה שיש תפיסה שהיא איננה שיטתית אצל גדולי ישראל, לא נראת לי נכונה, לא אצל גדולי ישראל בתנועת החסידות ולא אצל אחרים. גם אחרי שלומדים את שיחה א' בשיחות הר"ן ויודעים שכל שנייה ושנייה יש גדלות הבורא מצד חדש ושונה, זה לא מעיד על חוסר שיטתיות. הרי מה שהיה אתמול זה אתמול ומה שהיה היום זה היום. השיטתיות נשמרת. אני בעד מגוון רב של רגשות ומחשבות ותובנות. אך גם כדי שהמחשבות הללו התקבלו צריך להיות גבולות מסויימים. העושר נמצא דווקא שהוא מוגבל במשהו. כמו שיש גבולות בעולם ההלכה, ככה יש גם גבולות בכל מה שקשור לעניינים שיכליים. מה האלטרנטיבה - לחיות ללא שלטון השכל? - לאורך זמן אני לא רואה בזה דבר שיכול להועיל. אולי נקודתית זה יכול להרגיש יותר נעים.

 

לא מבין מה אתה משיג בזה בשימוש במילה "פוסטמודרניזם". אם זה הגיוני - מעולה, אם לא - למה שהמונח הזה יעזור במשהו?

 

ואתה לא צריך לקחת דווקא את הדרשה של ר' נחמן על המשנה שהבאת, יש דרשות חז"ל (גם מדרשי הלכה) שאינם כפשוטם ויוצאים מפשוטם. אך מה אומרת הגמרא "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", דהיינו לא משנה כמה מדרשים יהיו הפשט ישאר פשט ואי יהיה אפשר לעקור אותו. המדרש באה כתופסת, לא במקום. יש גבולות לפשט והוא לא ילך לשום מקום. ובעומק, גם הפשט לא סותר את הדרש. כמו שהבאת את הדרש של ר' נחמן, אם נקח את הפירוש הזה ואת הפירוש של הפשט של המשנה, מבחינת התוכן הן לא יסתרו, כי הם מדברים על שני דברים שונים. במידה והתוכן היה סותר זה לא היה פירוש נכון. תורת ה' תמימה משיבת נפש.

 

לגיטימי להשליך את הרגשות על הכל. השאלה מה יוצא מזה, והאם זה כדאי.

אם יש מזמור מרגש על הצלה של דוד המלך אפשר להזדהות איתו ולפתח את המזמורים ולראות העושר ואת הגוונים השונים של הרגש. זה לא סותר את דברי.

 

ואם אתה לומד את המקורות בצורה שאתה ניגש אליהם עם דעות קדומות ורגשות - אתה חסום מלהבין מה הם באו ללמד אותך וזה נראה הפסד גדול, גם אם זה לגיטימי.

כמו שזה נראה,אחו

מצד אחד עולם המחשבות הוא ביטוי לא מוצלח, וצריך ללכת לשירת חול של רגשות אותנטיים, כדי לא להשליך יחס האדם עם הא־ל, מצד שני אפשר להזדהות עם מזמורי תהילים ולפתח אותם מתוך הרגש האישי, מצד שלישי אם באים מתוך רגש ודעות קדומות אנחנו חסומים מלהבין מה זה אומר באמת....

 

העיון הרגשי אינו תחליף עבורי לעיון השכלי. אלה שתי עדשות שונות. וכל־אחת מלמדת משהו אחר. אחת מלמדת משהו נכון, אבסולוטי, מחייב, מקדם, השנייה מלמדת משהו רך ודינמי שנמצא בתוכי. זה לא "חוסם" אותי מלהבין את הפשר ה"אמיתי". את הפשר האמיתי הבנתי בקריאה הראשונה. כאילו, גם אין פה איזה פשר גנוסטי אזוטרי בלתי־רגיל, הדברים פשוטים, הקב"ה שם הסתרות מסביב לקדושה אבל אפשר להתגבר עליהן בכל־מיני דרכים, וזה בא לידי ביטוי בכל־מיני מהלכים בבריאה (גניזת האור, להט החרב, כו').

 

על אותו אוצר מילים, רציתי להלביש הסתכלות אישית רגשית. ובשלב זה לא כזה מטריד אותי מה המסר המקורי ה"אמיתי", או אם זה "הגיוני". כמו שר' נחמן הופך את דברי חכמים על פניהם כדי להוציא מזה רעיון אחר לגמרי. שזה בהחלט טשטוש גבולות. הרעיון של פוסטמודרנה הוא טשטוש גבולות, מִשחקיוּת, "ארגז חול". כמובן, זה אומר שהפרשנות היא לא מחייבת (וכמובן לא תחליף ללימוד רגיל), לא "הלכה למעשה", לא צריך ללמוד ממנה כשלעצמה, אבל מצד שני, היא פחות כבולה על־ידי מונחים של היגיון, נאמנות למקור, כו'.

 

המטרה של ההסתכלות הזאת היא לא להתקבע בתוך ההשקפות שלי, לאשר את התפיסות הפסימיות שלי או מה שזה לא יהיה. הפוך. מתוך שאני מבין את מה שאני מרגיש, ואת האופי שלי, אני יכול לראות איך זה יכול להשתנות, איך אני יכול לרצות להזדהות עם אפשרות אחרת. למשל כאן, ברירת המחדל שלי היא פשוט לדחות אנשים, שזאת לא התנהגות ממש רצויה. אבל הקריאה על להט החרב המתהפכת, מלמדת אותי, שכמו שהקב"ה "השאיר פתח", ככה גם אני צריך לתת יותר צ'אנס לאנשים. שזה כשלעצמו מסר חיובי, שאמנם הוא ברור מאליו, אבל כדי להגיע אליו ברמה רגשית, צריך להמציא דרך. זה בפן אישיותי, אבל גם בפן הרגשי, דרך קריאת תהילים או איוב בקריאה רגשית, אני גם מבטא את עצמי, גם מבין את עצמי, גם עובר איזשהו תהליך של עיבוד. 

 

אני לא חושב שעולם המחשבות הוא לא ביטוי מוצלח לרגשות, אולי עבור חלק מהאנשים... אני לא אוהב לדבר על רגשות גולמיים ואותנטיים. אני גם לא אוהב שירים כאלה. יש כאלה שכן, אצלי זה לא ככה. לצעוק "רע לי עצוב לי" לא עוזר לי בכלום. רע לי לפני, רע לי אחרי. הדרך שלי לשנות דברים, היא לבנות מבנה מטפורי מקביל בדימיון, שאני מאוד אזדהה איתו, ואז להתחיל להזיז בו דברים. אם אני מצליח להזיז שם משהו, גם משהו ב"אני" הגולמי והממשי, זז. אם ללכת לאמרי אמת הנ"ל, אפשר לנסח גם "שבכל איש יש יצר הרע וקדושה והסתרות", לא מסובך. אבל הוא דווקא רוצה שנסתכל על עצמנו בתור "עולם קטן", להפוך את ההסתרות ל"להט חרב", את הקדושה ל"גן עדן" או "אור גנוז". שזה ממש לנכס את המונחים התורניים של הבריאה, לתהליכים הפנימיים של האדם בתוך עצמו. במקום אחר, "שער החצר הפנימית" שצריך להיות סגור בששת ימי המעשה פעם מתייחס לשבת עצמה, פעם ללב האדם.

 

אם להתחקות אחרי תהליך החשיבה, אני מתאר לעצמי שאחרי שהוא למד את מידות המקדש ביחזקאל וכל העניינים, שער החצר הפנימית רומז לו על פנימיות מופשטת. הפנימיות הזאת היא יכולה להיות גם השבת, אבל היא יכולה להיות גם "השבת הרוחנית" שבתוכי, שככל שאני אשמור אותה סגורה מהחול, ככה היא תיפתח יותר ביום השבת וביום החודש. האם זה פשט? לא. זה הוצאה מההקשר, והעתקה פנימה לנפש.

 

לגבי שיטתיות, אני לא יודע איך אתה מגדיר שיטה. בעיניי תניא זה שיטתי. הוא מסודר, יש דרך מסוימת, יש הגדרות, יש מהלכים שכליים, יש הסקת מסקנות כו'. זה גם מה שדובר עליו באורות התורה. באמרי אמת, הרעיונות הם מפוזרים, לפעמים אותו פסוק מקבל 5 פרשנויות שונות, לפעמים יש סתירה בין מאמרים, כשהמסר העיקרי הוא "עשה זאת בעצמך". זאת במובהק גישה הפוכה [ויש למה שאני אומר עוד מקורות].

התפיסה שאתה מציג דרך ה'אמרי אמת'advfb

היא מאוד פסימית, גם אם יש בה שביב של תקווה.

זה שאתה בסוף נותן פתרון זה לא הופך את זה לאופיטימי.

ההנחת יסוד של התפיסה שאתה מציג היא, שהערך של אנשים הוא מאוד נמוך. 

זאת הסתכלות מאוד פסימית.

 

ואם כל זה הוא רק דיבור ריגשי, מה המטרה שלך לתת בסוף עצה (שהיא לתת עוד צ'אנס לאנשים)? המטרה של הבעה ריגשית זה לתת עצות?

מה המשמעות של עצות אם הם באות רק ממקום ריגשי? מה הציפייה בלהקשיב לפתרון שלא עבר דרך הביקורת של השכל והחכמה?

 

 

 

מה לעשותאחו

אתה מדבר כאילו הבעיה היא שכלית. כאילו יש לי השקפה מוטעית על אנשים, ומה שאני צריך, זה לקרוא עצות שכליות בספרים, או להתעמק בכמה ספרים על מעלת האדם, ואז אני אדע שצריך לאהוב בני אדם, ואז אני גם אוהב אותם ואפסיק לסלוד מהם.

 

"בעיני, להבין את ערך האהבה זה עניין רציונאלי קודם כל. להבין מה זה אדם, וממילא אי אפשר שלא לאהוב אותו."

 

זה לא המקרה.

 

אני לא חושב שדיבור רגשי הוא "רק דיבור רגשי" (לעומת השכל הביקורתי החריף, שהוא "הדבר האמיתי"), אני לא יודע מה "אמורה" להיות המטרה של הבעה רגשית ומה לא היא אמורה להיות, אני לא חושב שכל עצה או רעיון, בהקשר האישיותי או בעבודת ה', צריכים לנבוע מעיון שכלי קדחתני, ובהקשר שלנו, אני לא חושב שהרעיון "לנסות לתת יותר צ'אנס לאנשים" הוא עצה מטומטמת שלא עוברת את ביקורת השכל והחכמה.

 

מבחירת המילים שלך אני מתאר לעצמי שמאוד חשוב לך העניין של שכל ורציונליזם כו' אחרת זה לא היה הופך ל־figure (במונחי גשטלט) בדיון, אצלי המוח עובד אחרת. לכן גם רציונליזם לא ממש מזיז בתוכי דברים. אני יכול לדעת הכל ולהישאר בדיוק אותו דבר.

 

דרך הכלי של הבעה רגשית אני יכול ליצור הזדהות, אימפרטיב "רך" יותר, לא ציווי "להיות כך וכך" אלא "אולי תהיה כך וכך?", לגבי היעילות של הדברים, אתה יודע, כל מטופל פסיכולוגי אפשר להושיב אותו על הספה ולשטוף אותו בכמה שהוא צריך לעשות א' ב' ג' ד'. דווקא ההבעה החופשית, המִשחקית, מאפשרת למצוא דברים חדשים, ויוצרת אווירה נוחה שבתוכה אני מרגיש יותר גמיש, בדיוק כמו טיפול באומנויות, לא הכל זה קוגנטיבי.

 

"רבי זושא מאניפולי [...] בכל דבר בתורה ובעולם חיפש את הנקודה האחת הפנימית. ומספרים, שעניין זה לא איפשר לו 'כביכול' ללמוד תורה. הכיצד? כידוע, התלמוד מתחיל במסכת ברכות. בשעה שהיה פותח את הגמרא, הרי מסכת ברכות מתחילה במילים – 'מאימתי קורין את שמע בערבית'. רבי זושא היה קורא: 'מאימתי' (ת' בחיריק) – מאימת ה', ומיד היה מתמלא יראה ופחד מהדר גאון ה', רץ ליער וצועק 'מאימתי', וכך היה מתבטל לימודו." אפשר גם ככה.

לא טענתי שזאת בעיה שיכליתadvfb

ברור לי כשמש שזאת מצוקה ריגשית לאחר שכתבת לי - 

 

"אני לא כל־כך מצליח להתחבר למושגים של אהבה מנקודת מבט רציונליסטית, אני באמת מרגיש שזה משהו שממש חסום אצלי, למרות שזה היה ממש פתוח בילדות המוקדמת. כאילו, במונחים של בריאות הנפש, אני ממש מקרה קלאסי של הפרעת אישיות סכיזואידית. אני לא יודע, אולי זה משהו שקשה להסביר.

 

בע"ה שאגיע לתפיסות יותר נכונות, אבל לא רק בשכל, אלא גם בלב..."

 

אני סה"כ מאמין לאנשים שמעידים על עצמם, ובתוך כך אני גם מאמין לך. ולא חזרתי על הטענה שציטטת עכשיו בדברי אחרי שאמרת לי את הדברים הנ"ל.

יכול להיות שזה כיף לך להביע את עצמך ריגשית דרך פסקאות באמרי אמת, ותפאדל, הכי בהצלחה שיהיה!

 

אשמח להניח כאן את הדברים הבאים, למען ליצור בהירות במקום טשטוש שאני מרגיש בשיחה בינינו -

 

א. בעיני, התפיסת עולם שלך (לא משנה מאיפה היא נובעת) היא מאוד פסימית, איך שלא נהפוך את זה. 

ב. נשמע שלפרקים אתה מיואש מלשנות את התפיסה הנ"ל (כפי שאתה כותב בכותרת שההודעה האחרונה שלך - "מה לעשות")

ג. כל הדיבור שלי על רציונאליזם לא היה "טוב, תלמד ככה וככה ותבין אינטלקטואלית והכל יפתר", להיפך, אני חושב שכל ההליך שיוכל לעזור לך להתקדם בעניין הוא ריגשי. אך כל תהליך ריגשי מצריך טיפה התבוננות שיכלית שיטתית, אחרת הוא סתם הבעות של מצבי רוח מתחלפים. לא מדבר דווקא על כלים מקצועיים.

 

הדיון על מה היה מקובל במסורת ישראל והאם צורת ההבעה שלך נוכחת גם שם פחות קריטי לי כרגע ופחות נראה לי מקדם את עיקר הדיון. פשוט לא רוצה להגרר לדיון עם אופי שיפוטי של האם זה מוצדק או לא (גם אם זה דיון לגיטימי).

תודה על התגובהאחואחרונה

א. זה מבנה תת־מודע סופר־עמוק ואוטומטי, שאני מנסה לחקור ולהזיז בו דברים, אבל זה תהליך מאוד איטי. ואם התזוזה היא מ־100% פסימי ל־95% פסימי, גם טוב, בעיניי, התזוזה מברירת המחדל שלי, למקום הביניים הנוכחי, היא כמעט ניסית.

 

ב. זה פשוט לוקח המון זמן, ומסובך למדי, אבל דווקא נראה לי רשמתי התקדמות סבירה למדי בשנים האחרונות.

 

ג. נראה לי שזה מקביל ל־CBT, אצלי CBT לא ממש עוזר (זה דיון בפני עצמו) בהשוואה לדרכים אחרות שאינן שכליות (אומנות, הבעה, כו') שדווקא נראה שהן מקדמות כל־מיני תהליכים בפנים.

ביעור חמץ שבלב - אתם על זה?זיויק

בלו"ז שלכם?

מה זה אומר בפועל?

באלול ובימים נוראים. כעת זה לא הזמן והאוירה לכךפ.א.
כל השנהadvfb
אלא?זיויק
הלוואיadvfb

ללמוד לפסח, הלכות והכנת הלב

אני מבינה שסיימת את כל המשימות בבית לפסח?לאחדשה
חחחחחחזיויק
שאלה טובהפתית שלג

אני לא על זה בכלל לצערי

תודה על התזכורת🙏הרמוניה
תעדכניזיויק
התקדם?זיויק
😤הרמוניה

אתה צריך להיות מדריך באיזה מוסד גמילה או משהו שאנשים עוברים שם התפתחות אישית וצריכים את המוטיבציה והצעדים המעשיים

אם היית בגיל המתאים גם מדריך בתיכון היה יכול להיות טוב

חחחחחח תודה על ההכוונה המקצועיתזיויק
אבל מה לעשות שאני במקצוע אחר
חחחחהרמוניה

הדפוס התעניינות הזה מתאים יותר למדריך ולא לשאלה כללית בפורום..

תודה על האכפתיות אבל לא התכוונתי לדווח פה

הפחד, כפיות טובהadvfb

נקודות שעלולות להחמיץ ולשים לב אליהם ולטפל בהם. מעשית. הכי מעשית שיש.

חשובזיויק
אבל דווקא זה?
שמעתי פעם בחינה של חברadvfb

שחוסר הכרות הטוב נמשלה לחמץ, שהיא גם תופחת כמו בצק.

שמשהו קצת יכול להעיב על הכל.

ובאמת כתבתי את זה מהמקום שלי.

אויל זה גם מתקשר לפסח ביחס לשירת הים.

שכאמור בחזל חזקיה היה אמור להיות משיח והוא לא היה כי לא אמר שירה.

תן לגמור את החמץ הפיזי קודם ;)נפש חיה.
תכף שבת הגדולזיויק
היום ביערתי חתיכת חמץ רצינית מהלב ומהמציאותזיויקאחרונה

תודה זיויק על החיזוק העצמי בשרשור הזה!

🤭

מי/מה זה בשבילכם ה'?הרשפון הנודד
המקור להכלadvfb

מאוד מתחבר לחשיבה על א-להים לפי המחשבה הפילוסופית עליו, שאי יהיה אפשר להבין אותו אף פעם

מי שנות את הכל ומי שנותן את הערך לכל.

"אילו ידעתיו-הייתיו"נפש חיה.
..אני:)))))

חבר, אבא,מלך.

אבא שאני לא צריכה להתבייש ממנו והוא יכול לתתלי הכלתמימלה..?

אמונה-הסיבה שאנשים מצליחים לחיות במציאות ההוויה הזו.

תורה-דרך חיים שיכולה להפוך גם את היצור הכי גשמי ונמוך היהלום הכי גדול ונקי...

יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רענקדימון
המקור של הכל
איני יודע כללחתול זמניאחרונה

אך זה שאני מתפלל אליו.

יש רגעים מתוקים כאלו שמביניםאני:)))))

שואני קרבת אלוקים לי טוב.

מדהים!!שלג דאשתקד

הרגעים הנעימים הם נקודות שצובעות כל שאר הזמן.

לכן הם חשובים, ועוד יותר - לכן חשוב להבחין בהם!

לגמריאני:)))))
וואו איזה כיף לךפתית שלג

העלית בי געגועים

עוד משהו שעורר בי געגועים לאחרונה:

 

ממש מיוחד!אני:)))))
איזה שיר יפההרשפון הנודדאחרונה
החיים שליכְּקֶדֶם
הם דבר תורה
מענייןאני:)))))
וגם דברי חוליןזיויקאחרונה
ברוך המבדיל
כאב של תשובהתמהון לבב
עבר עריכה על ידי תמהון לבב בתאריך ד' בשבט תשפ"ו 21:44

 

אני מנסה לעודד ולשמח את עצמי, אני מאמין שזאת מצווה.

אבל הצער על מה שעשיתי על מה שעברתי, וחוזר וצף וחוזר וצף,

מפלח את הלב

קורע את הנשמה

איך אפשר ככה?

 

אשריך עליךadvfb

אדבר על מחשבה שאני עושה עם עצמי בתקווה שאולי זה יוכל להיות גם שייך אליך במידה כזו או אחרת

 

על מה הצער שלי?

שציערתי את ה' יתברך?

זה באמת צער גדול.

אך יש לך אפשרות לשמח את אבא! יש לך אפשרות לתקן ולהגיע למדרגה יותר גדולה!

ואתה יודע מה - ה' יתברך שמח על הצער הזה! חח כן זה יכול להשמע קצת מוזר אבל זה נכון.

 

אולי בכלל הצער הוא על זה שאני לא כזה צדיק כמו שחשבתי שאני כזה.

אם כך - זה לא כזה צער חיובי שה' שמח בו.

ולכן המחשבה על הצער והתיקון לא בהכרח יעזרו במצב הזה..

אז מה כן יעזור? המחשבה שהצער הזה הוא לא כזה אמיתי ונכון.

ממה אני מצטער שאני לא כזה צדיק. נו שויין. 

אני במדרגה בה הקב"ה שם אותי בה ומשם הוא רוצה שאני אעבוד אותו!

אין לי מה להצטער על זה שאני במדרגה נמוכה ממה שחשבתי כי מה שמעניין את ה' יתברך זה לא באיזו מדרגה אני, אלא איך שאני עובד אותו לפי כל הכוחות שיש לי במצב הנתון.

 

י"ר שנזכה לרחמי שמיים גדולים ונעלה מעלה מעלה במעלות היראה והאהבה

אחד הדברים שמאוד חיזקו אותי בזמנואריק מהדרום
אורות התשובה ז,ז*


בתחילת הנישואין @יעל מהדרום הכינה לי מעיין יצירה עם הפסקה הזו ותלינו אותה בסלון, אני לא יודע לאן היא נעלמה.

הצער הוא חלק מהעסקשלג דאשתקד

ככל שיש יותר צער, יש יותר בהירות מה לא טוב וזה ממש מוביל לבהירות מה כן טוב.

ממליץ לך בחום לעלעל מדי פעם ב"אורות התשובה", זה ייתן לך עוד יותר אור ועוד יותר אור.


בהצלחה חבר יקר!!!

תודה. אשמח ברשותכם לבקשתמהון לבב

מקורות נוספים (ואולי גם מיקוד פרקים באורות התשובה) מידיעתכם וניסיונכם

בדגש על אותו תת נושא בתוך התשובה של הצער על העבר.

החלק השני בתורה רפ"ב בליקוטי מוהרןאריק מהדרום
יש את פרק ח באורות התשובהפצל"פ

שהכותרת שלו היא

ח – מַכְאוֹבֵי הַחֵטְא וְיִסּוּרֵי הַתְּשׁוּבָה וּמַרְפֵּא הֶאָרָתָהּ

עם כל החשיבות של הצערנרשםכלפעםמחדש

הזמן שבו הצער עולה בטבעיות (זה לא יקרה לנצח) הוא גם הזמן הטוב ביותר לתרגם את התחושה הזו להחלטות נכונות וריאליות לשיפור והתקדמות, שהוא השלב החשוב בתשובה הנקרא "קבלה לעתיד". מה אעשה שלא יקרה שוב, איפה צריך גדרות ובד"כ גם הוספה בלימוד תורה...

אשריך ממשזיויק
אני רק להגידאמאגיבורה

שעם הזמן זה נהיה פחות כואב...

אולי מתבגרים

אולי התשובה עולה קומה

אולי יש פחות זמן...

בכל אופן לי היו לילות בלי אוויר!!! על דברים שעכשיו עוברים כמו גל...

חיספוס?זיויק
הכל יכול להיותאמאגיבורה
למרות שאני לא מאמינה שצער על עבירות יכול להתחספס.. בטח אם אתה עובד על אהבה וקרבה להשם. נראה לי שפשוט עם השנים הקשר נהיה כלכך קרוב ויומיומי ואמרתי שאתה מרגיש שהכל יכול לעבור. אצלי אישות העצות של רבי נחמן היוו ממש חיות בתקופות האלו..
בהמשך לשרשור: אני אשמח למקורות בנושא נוסף:תמהון לבב

הגישה הנכונה ללימוד תורה ולא פחות חשוב מזה הגישה הלא נכונה ללימוד תורה.

אני רוצה לנסות להסביר: אני מכיר כל מיני כיוונים, אני למקד את עצמי מתוך החוכמה של החוויה שלכם דברים שנגעו בכם (משהו שאין ל-AI). אני מחפש רעיונות מפותחים ומתפתחים בנושא למשל על בסיס: "שלא ברכו בתורה תחילה"/ "לא זכה נעשית לו סם"/ "הרבה עשו כר' שמעון ולא עלתה בידם" ועוד.

מקווה שהשאלה וההקשר מובנים תודה.

...advfb

"משל, למה הדבר דומה - לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה, אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה!"

 

ברכות ס"א עמוד ב' - https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%A2%D7%9C_%D7%95%D7%94%D7%93%D7%92%D7%99%D7%9D
 - התלות בלימוד התורה, זה עניין מאוד יסודי בעיני. זה לא רק צ'ופר, אלא זה זה החיים. גישה לא נכונה ללhמוד תורה מוצאת "אלטרנטיבות" אחרות או פשוט לא מבינה את ההכרחיות של לימוד תורה.

 

יש עוד פסקה של הרב קוק בשמונה קבצים שחזיקה אותי ביחס ללימוד שלא לשמה, פסרמתי אותה פה פעם אחת, לא מוצאת כעת. העתיק אותה לכשאמצא.

תודהתמהון לבב

על הכיוון. באמת חשוב לי החיבור הישיר למדרשים ולמקורות (לא מאמרים מודרנים שונים של ד"ר מנותקים אלא משהו רציני) אבל כמו שאמרתי אני רוצה למקד את עצמי לפי היכרות של רעיונות יותר מפותחים - מהרעיון אל המקור, במקביל למה שאני אישית מתייגע בחיפוש עצמי מהמקור לפירוש.

יחד עם הצער על החטאנוגע, לא נוגע

יש שמחה על ההתקרבות לה'. בזמן שאתה בצער אתה מקיים מצוות תשובה, וממילא אתה דבוק אז בה'.


"מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה. אלהים אלי אתה א‍שחרך צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים. כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך".

על אותו משקל, תיקח את הרגשת הכאב על החטא להרגשה כאב כללית ויסודית על הריחוק מה' כשאין השראת שכינה ומקדש. תרגיש כאב על זה שה' נסתר.

אורות התשובההרשפון הנודד

אולי יעזור לך ללמוד קצת את הפרק שבו הרב קוק מדבר על ייסורי התשובה ועל הטוב שצומח מהם(נראלי אזור פרק ט)

אשרייך ממש. מעלה גדולהלאחדשהאחרונה

אבל זה שלב שצריך לעבור כדי להתקדם הלאה

צער ועצבות הם עצת היצר, לדרדר את האדם להמשיך לחטוא...


עיקר התשובה הוא ההתקדמות, אחרי החרטה כמובן.

לא לשכוח עם ישראל חטאו בעגלה, סמוך למעמד הר סיני והנה כולנו כאן. אז קל וחומר שאפשר לעשות תשובה על רוב החטאים רנדומליים ולהתקדם

חזרה בתשובהאשר ברא

כחוזרת בתשובה כמה שנים טובות, אשמח לשמוע את דעתכם ועצתכם.

הרבה פעמים הכניסה לעולם של התורה והמצוות מאוד מבלבל מבחינת מגזרים,

דתי. דת"ל. דת"ל תורני. חרד"ל. חרדית ליטאי. חסידי. ארצישראלי. וכו'.

הרבה מאוד הגדרות, לכל הגדרה תת הגדרה וכן הלאה.

הרבה פעמים אם אני אומרת שאני חוזרת בתושבה, מחשיבים אותי לסגנון רבנים של הידברות.


וככל שהשנים עוברות הרבה יותר קשה לדייק מה אני? מי אני?

ראש מאוד הלכתי ומאמינה בקונספט של הצבא אבל עם תסביכים על התנהלות המדינה. [כך שלא נתפסת כ"כ 'ציונית' בציבור הדת"ל].


דוסית מידי בשביל הסרוגים ו"לחוצה" בשביל החרד"לים. לא ממושמעת מידי בשביל החרדים..


אז מה אני?

זה מאוד קשה. מרגישה שאחת לתקופה ובמיוחד כשאני יוצאת לשידוכים, אני  מצאת באיזשהו בירור זהות מחודש..

ועוד יותר קשה להסביר את הסגנון הספציפי שאני-

מבית חילוני.. לציבור החרדי.. מהחרדי לגבעוני..לחרד"ל.. וכל זה כשאף ציבור לא באמת מקבל אותי במאה אחוז.

איך פעם מישהו אמר לי, שמשפחות לא רוצות להכניס חוזרים בתשובה שמא יתחילו לדבר על כל מה שהם עברו ועשו..

זה גורלנו? לחיות בתחושה שאנחנו פחות טובים?


גם מרגישה שזה החלק שמאוד קשה לי איתו, כי בסוף כל הציבורים הם (מבחוץ לפחות) מאוד קהילתיים.. ובפנים מפחידה אותי המחשבה שלא אהיה מתאימה לשום מקום.


הרבה מכם יכתבו לי "לא צריך הגדרות וכו'.."

אבל בסוף כשרוצים לחפש שידוך דרך שדכן הוא דורש הגדרה. וגם הבחור מנסה להבין מה נמצא מולו..

ועוד יותר במציאת רב/נית לליווי.. כי כל רב תחת רבניו ינסה למשוך לכיוון שלו.

ומה הכיוון שלי? הרב קוק? סאטמר? ברסלב? ליטאי? כהנא?

זה מתחלק ל2 לדעתיזיויק

את מול עצמך, ואת מול אנשים.

האם את מול עצמך מגובשת כבר?

נכוןנחלתאחרונה

אני מסכימה עם זה.  כמובן שאפשר לאמר לך שכל עוד את מקיימת מצוות, בכלל לא משנה באיזה מגזר תהיי.

אבל, היות וכדתיים, אנו מוצאים את עצמנו (לפעמים פחות או יותר), שייכים למגזר המסויים שדרכו חזרנו

בתשובה, או שבמוסדו למדנו....

 

מלבד אלה ש"החליקו" מאה אחוז לתוך מגזרם, יש אני חושבת הרבה, שלא ממש. שומרים את המצוות

בקפדנות, אנשים אמיתיים, אבל הם לא חרדים, הם לא דת"ל, הם לא חסידים וכו'.... אולי יש להם דעות

דומות למגזר מסויים אך לא בכל.

 

הכי קל ופשוט להגיד לך: תהיי את. קודם כל, תהיי את. כמו שהיית לפני שחזרת בתשובה - כלומר עם האופי

והאישיות שלך. לא מוחקים שום דבר, בטח כשעדיין הקרקע לא מספיק יציבה מתחת לרגליים.

ואת יכולה לנסות; ללכת לשיעורים כאלה ולשיעורים כאלה ולראות היכן את מתחברת, ולאילו אנשים

ודעות את מתחברת.

 

לא חייבת לשנות את דעתך לגבי המדינה והצבא, רק כי זה לא הולך ביחד. מותר לך לצדד בגיוס

ובבד בבד לא להציב את המדינה כערך עליון.  וגם ההיפך מותר לך כמובן...

 

אולי זה עניין של אופי; יש בעלי אופי קיצוני שצריכים את הדעה הנחרצת והבלתי מתפשרת ויש

כאלה שרכים יותר. האדם כל כך מורכב שמה שאמרתי עכשיו נשמע לי שטחי.

 

מבינה את הקושי - כאילו לא שייכת לשום מקום באמת. אבל את שייכת לעם ישראל ולקב"ה,

וזה מה שחשוב. לא ישאלו אותך אחרי 120 איזה נוסח התפללת ולמי הצבעת. נכון?

 

חברה זה חשוב מאוד. במיוחד ליהודי.. אבל יחד עם זאת, צריכים להיות אותנטים. אמיתיים.

לעבוד את השם ממקום אמיתי. לא מזוייף.

 

ויש את הגרסא דינקותא שנושפת בעורף ונכרכת סביב הרגליים....לא פשוט לחזור בתשובה.

 

תהיי סבלנית לעצמך. גם בשידוכים;  אם השדכן לא מתאים לך, ואת יכולה הרי להרגיש את זה,

ואם הבחור לא מתאים לך, ואת יכולה להרגיש את זה, אז אל תסתבכי עם מגזרים ופוליטיקה

וכאלה. ואל תתבלבלי מכל מיני דעות נחרצות או שמנסות למשוך אותך לצד שלהן; אולי

זה מתאים ואולי זה לא. אולי בהתחלה, בגלל שאת יחסית "חדשה", תאבדי כאילו את

הדעה והאישיות שלך, אבל תני לעצמך זמן ומקום להתעשת ולחשוב על זה שנית.

ולסמוך על האינטואיציה שלך גם. זה קול השם, אני חושבת.  

 

הכי חשוב זה הקשר  שלך עם השם. יש אנשים שחיצונית הם לא נראים דתיים

אבל כל כך קשורים לקב"ה.

 

עולם הפוך כאן. 

 

חושבת שהכי חשוב לבקש מהבורא שיראה לך את הדרך ש ל ך: "תעיתי כשה עובד,

בקש עבדך".

 

אם את רוצה לשוחח עם מישהי שאני מאוד מאוד מעריכה - בעלת תשובה (כבר

שנים רבות עם משפחה גדולה בלי עין הרע), הייתי שמחה להפגיש ביניכן

אם תרצי בזה.  היא ובעלה וכל המשפחה, מאוד יראי שמים, מאוד אמיתיים

ומאוד מאוד הם עצמם.

 

כל טוב לך והרבה הצלחה. אל תדאגי. את לא לבד. כל בעלי התשובה מתחבטים

בכך. ולפעמים, גם אחרי שנים.

 

 

מבין שהשאלה שלך היא מאוד פרקטיתadvfb

ז"א, לקב"ה בודאי לא אכפת לו איזו תוית חברתית תשימי על עצמך.. זה פשוט, נכון? זה כמובן חשוב מאוד לדעת.

 

אם כן, אז ממליץ להסביר לשדכן מה את מצפה מבן הזוג העתידי שלך ופלוס מינוס מה התפיסות שלך -

יהיו "שוליים" בציבור החרדי/חרדלי/דתי לאומי שיכילו ויהיו ממש סבבה עם הציפיות שלך מעצמך ומהסביבה.

גם אם לזה שם, זה לא סוף העולם.

נראה לי שזה מאפיין יותר את הציבור הספרדי. לאשכנזים, בדרך כלל, יש גבולות יותר נוקשים ביחס להגדרות.

בבית כנסת ספרדי ממוצע הגיוני שתראי יותר סגנונות של שמירה על אורח חיים דתי והשקפות, לצורך העניין.

לא כולם כאלה קהילתיים בציבור הדתי. הרבה גרים בערים ולא בישוביים וממילא הקהילתיות פחות נבחנת.

מכירה את הסגנון של הרב גינזבורג?פצל"פ

מעניין אם יתאים לך...

סתם תפס אותי השילוב של הדוסיות עם זה שאת מאמינה בצבא אבל לא במדינה ושאין לך את הציות העיוור של החרדים

רק מתלבט אם מה שכתבת על ראש הלכתי הכוונה שאת פחות מתחברת לחסידות?

כאילו מבחינה חברתית יש אצל הרב גינזבורג משהו מאוד מגוון שיש שם גם אנשים שמגיעים מסביבה חרדית/חבדית וגם אנשים שהגיעו מסגנון דתי לאומי-חסידי אבל הם באמת פחות מתחברים לקטע הציוני


וגם יש קהילות של חוזרים בתשובה...

מכירה? גם שם לא מוצאת את עצמך כ"כ?


לעניין השידוכים, מעניין אותי, מה את בכלל מחפשת?

את מחפשת מישהו כמוך שהוא גם לא מוגדר? או שאת כן רוצה מישהו ממגזר מסוים? או שאולי הוא יבוא ממגזר אבל יהיה בשוליים שלו ויותר מחובר לכיוון שלך?

אני לא מספיק מכיר אבל אני מניח שיש כאלה שדכנים לסגנון לא מוגדר כי בסוף זה משהו שקיים ויש לא מעט אנשים כמוך בזה, אז השאלה אם את רק מחפשת אותם?

או שאת עובדת מול שדכנים מגזריים רגילים ולכן את מרגישה שאת מסתבכת?


לגבי רב לליווי, אני חושב שזה משהו מאוד מיוחד בדור שלנו שבאמת כולם הרבה יותר מחוברים וקשורים ואת באמת יכולה ליצור לעצמך קבוצה של רבנים ושלכל תחום יש את הרב שאת מתחברת אליו בו והולכת לפיו


אבל כאילו בסוף לא מספיק כתבת על עצמך אז מקווה שאני בכלל בכיוון ומוזמנת כמובן לדייק 

בתור מישהי שעברה את זהאמאגיבורה

וגם התחתנה עם מישהו דוס מבית, אני בהחלט מבינה לליבך! אז קודם כל אנחנו שנינו חסידים של חסידות ספציפית וזה היה לנו ברור שזה הקו שלנו ולכן זה היה קצת יותר פשוט. אבל, המלצה מהלב- להתחתן עם בעל תשובה. מישהו שיכול להבין ולהכיל את כל העולמות וכל הקונפליקטים וכל הדברים שעולים ועוד יעלו. אני לא מתחרטת לרגע אבל זה בהחלט היה מאוד מאוד מקל. דבר נוסף הוא להיות שייכת למסגרת כלשהי. לאו דווקא קהילה אבל אולי מדרשה או שיעור קבוע, משהו שיכול לתת כיוון או איזושהי שייכות גם אם את מרגישה שלא הכל סגור. וכמובן שהעיקר לאן הלב מכוון.

אני לא מתכננת לעקוב אחרי השרשור אז אם את מרגישה שאת צריכה עוד מילים או התייעצות את יותר ממוזמנת לפנות אלי בפרטי בשמחה גדולה!!!

טו בשבט שלכםזיויק

איך מתחברים לקדושת הארץ?

סדר טו בשבט מיוחד?

דבלות מארץ ישראל ולא מטורקיה?

נטיעות?

לימוד? תפילות?

לבד? משפחה? בחבורה?

שאלות יפהפיותנפש חיה.

שבעת המינים (ולא רק)

תפילה על האתרוג

לימוד על הפירות

תפילה על הפירות

בקשות בעת רצון הזו


הלוואי שנזכה בשלימות.

תודה!זיויק
היה באמת מאד יפה. ברוך ה'!נפש חיה.

שירים

ברכות

דברי תורה, מדרשים

תפילה על האתרוג


ברוך ה'.


ברוך ה'זיויקאחרונה
ממליצה על השיעור הזה של הרב שניאור אשכנזיתמימלה..?

לי הוא עשה הרבה סדר במה זה החג הזה בכלל, חיבר אותי אליו ונתן לי להבין שלא סתם אוכלים פרות יבשים...

זה פחות מדבר על הארץ והפרות ויותר נותן מבט על מה משמעות החג בכלל ומה אפשר לקבל ממנו, לי זה עזר...

אולי יעניין אותך