אני מעדיפה שלא להתייחס לחלק התורני ולהשאיר אותו כמשל שעוזר להבין את העיקר.

אפשר להבין לגמרי למה לנקוט בגישה שכתבת. וזה בסדר גמור, גם יש לה מקום חשוב. אבל האם היית רוצה להשאר ככה או שאחרי תקופה היית רוצה משהו שונה קצת?

אגיד לך למה... כי כמו שזה נשמע עכשיו, המצב שלך הוא פסיבי, והתודעה היא של הגנה. היא עדיין לא חירות. 

מישהו יצטרך להלחם עליך... האם אין סיכוי שאתה תרצה להלחם על מישהו? על עצמך? 

אם לא הבנתי אותך תגיד לי

בגדול לא היה מזיז לי אם שום דבר לא ישתנה בכלל, מבחינת מה שמתאים לי ונוח לי וכיף לי אישית, אני יכול לחיות ככה מיליון שנה בכיף. אבל נראה לי שיש מצווה "לצאת מדעת של עצמנו", לכן ההתבוננות הזאת. אין לי מטרה מוגדרת להגיע למקום ספציפי. אבל אני אשמח אם ההתבוננות תאיר לי את הדרך, בין אם היא תאשר את המקום שבו אני נמצא, או תביא אותי למקום אחר.

אני חושב שיותר מדי נלחמתי על אנשים, ובכנות אין לי עצבים לזה. אין לי עצבים לחסרונות של אנשים, לשיגעונות שלהם, אין לי סבלנות להיכנס לראש שלהם, אין לי סבלנות להתאים את עצמי, אין לי כוח להקשיב להכיל לעודד להיקשר או כמעט כל סוג אחר של אינטרקציה, וכבר שנים שזה ככה.

אני לא יודע מה יכול לעורר בי רצון להילחם על מישהו... ממנו אני לא צריך כלום, נחמד לי גם ככה. וממני, אני לא חושב שמישהו צריך ממני משהו, דווקא הפוך אני רואה שזה עדיף לתת לאנשים להסתדר לבד, ומקסימום, הרבה שלוחים למקום.

אה, וואו. אני לא מאמינה לך. 

אין בנאדם וגם אתה בעצמך כתבת שהיית ככה במקור- שלא רוצה לאהוב. כמו שכתבת על להדמות להקב"ה... גם בשבילנו זה הכיף הכי גדול.

אבל בסדר, כרגע מרגיש לך שקשר הוא יותר חסרונות מיתרונות, יותר לוקח מאשר נותן, אז למה שתרצה להשקיע בזה אנרגיות. אולי באמת אתה צריך להפנות אותן לעצמך, גם לעצמנו זה מצווה לתת אנחנו האדם הראשון שמחוייבים לדאוג לו וזה רציני. זה הסדר הבריא. 

להבנתי יש בך כוח נתינה ובטח שצריכים ממך משהו. ואם זה מצווה כמו שכתבת אז בכלל... (והקב"ה לא שולח לחל"תים... אצלו כולם חיוניים)

יש 3 מעגלים לכל אדם: הוא כאדם טוב בעצמו- מתוקן מידות, הוא מול אלוקיו, והוא מול החברה במעשים טובים. כנגד תורה, עבודה וגמ"ח. וכנגד מוח, לב ואיברים. 3 המעגלים האלה זקוקים לך. אבל אני לא ארחיב כי אני לא אחת שיש לה זכות לדבר בנושא הזה. נאה דורש נאה מקיים... שמישהו שנמצא שם יכתוב וזה יהיה אמין יותר...אני עוד צריכה להפנים בעצמי את העניינים האלה.

בנטייה הטבעית שלי גן עדן זה תגמול שכר, אבל התגמול הוא לא ביטוי האהבה היחיד. אפילו זה קצת הפוך, יש סיפורי חסידים על צדיקים ששמחו מכך ששללו מהם את הזכויות שלהן כדי שידעו בבהירות שעבודת ה' שלהם היא לשמה.

קשה לשמוע את מה שאתה אומר... בגלל שאתה מביא מקורות אז משמע שאתה תופס את זה כתפיסת עולם, אך בודאי שתפיסת עולם היא לא העניין היחידי בסיפור הזה אלא גם מה שמתחולל בקירבך פנימה, חוויות שעברת וכו'.

בעיני, להבין את ערך האהבה זה עניין רציונאלי קודם כל. 

להבין מה זה אדם, וממילא אי אפשר שלא לאהוב אותו.

"אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"

כאשר ההסתכלות על העולם כברייה של ה' אז ממילא האהבה כלפי היא נובעת מתוך אהבת ה'.

למה אדם אוהב את ה'? מאותה סיבה שאדם יאהב את ההורים שלו. אדם מחובר למקור ממנו הוא בא, זה הטבע.

אהבה זה לאו דווקא "סחבקיות" אלא זה חיבור ממשי, שבא לידי ביטוי בדאגה, אכפתיות.

ילדה בת 6 שמדמיינת את עצמה עם שמלת כלה היא אוהבת את העולם ואת האדם ואת א-להים ברמה של ילדה בת 6, לא הייתי לוקח את זה כמודל לחיקוי.

בטוח לי שהקב"ה מציב את האדם בהתמודדויות ומשברים, בתפיסות עולם שלו בין היתר, כדי להתעלות, להגיע לתפיסה יותר שלימה.

אני דווקא לא מסתכל על גן־עדן בתור גמול אלא המצב הטרומי הנעים שהיה לפני החטא, נפילת האדם, כו', בעצם איזה מקום טהור במציאות או בלב שהיה וננעל. אותם סיפורי חסידים באים מתוך קונטקסט של שכר ועונש אבל לא בזה עסקתי.

המקורות, הם פחות כמו תפיסת עולם, אלא ניסיון למצוא את עצמי בתוך העניין הזה, להבין פחות או יותר את המתרחש, או לתת ביטוי לרחשי לבי דרך המילים של המאמרים, כמו שירה.

אני לא כל־כך מצליח להתחבר למושגים של אהבה מנקודת מבט רציונליסטית, אני באמת מרגיש שזה משהו שממש חסום אצלי, למרות שזה היה ממש פתוח בילדות המוקדמת. כאילו, במונחים של בריאות הנפש, אני ממש מקרה קלאסי של הפרעת אישיות סכיזואידית. אני לא יודע, אולי זה משהו שקשה להסביר.

בע"ה שאגיע לתפיסות יותר נכונות, אבל לא רק בשכל, אלא גם בלב...

נראה לי טיפה מסוכן לתלות רגשות במאמרים, כי המאמרים כן באים לבטא תפיסת עולם ולא רק רגשות. 

לכן השימוש בהם יכול לסלף אותם או סתם פשוט לא למצוא מענה לרגשות שלך.

ואם אתה חושב שזאת בעיה ריגשית אז לא הייתי משתמש מנוחים של השקפת עולם, של שכל, זה סתם מבלבל..

בעיות ריגשיות פותרים באמצעות כלים ריגשיים, מקורות תורניים לענ"ד הן לא דרך התמודדות מיטבית.

אבל אתה ממש לא חייב להביע את עמדתך על כך. לגיטימי.

איני מחפש מענה דווקא לרגשות שלי

ואיני מאמין ב"כלים רגשיים" באמת קראתי עשרות ספרים מאות מאמרים ועברתי מספיק אנשי מקצוע ולא היה בזה שום ערך מוסף. אולי יש אנשים שלהם כן, לי לא. וזאת גם שפה שלא מעניינת אותי, ולא הייתה קיימת בעולם עד לפני כמה עשרות שנים.

כן מעניינות אותי שירה וספרות ואני אוהב לבטא את הרגשות שלי ולהבין אותם, דרך המדיומים האלה. ובתוך המילים והדימויים השיריים של התנ"ך, עם הפיתוחים של תורת גור, אני מרגיש ממש כמו בבית. אני חושב שיש הרבה דרכים להסתכל על תורה, אפשר לבחון אותה בהסתכלות הלכתית, בהסתכלות דרשנית, יש כמובן כללים לכל העניינים האלה. אני אוהב לבחון את הדברים שאני לומד גם בהסתכלות שירית, פוסטמודרנית משהו, שלא מחפשת איזו "אמת", אלא מראה לתוך המקומות הכמוסים בלב, שאולי תעזור לי לגלות משהו על עצמי. אפשר לדון אם זה נכון או לא נכון, אני רואה בזה בסך־הכל "עדשה" מיני רבות בלי השלכות מעשיות.

בכל־מקרה, זאת פריקה, ואני לא יודע אם יש דרך נכונה לפרוק, ואם יש כזאת, אז לא אכפת לי גם לפרוק "לא נכון".

עבר עריכה על ידי advfb בתאריך י' בסיוון תשפ"ד 23:56

זה נשמע אחלה רעיון להביע רגשות בתוך מדיום שמרגיש לך נוח,

רק אני מביע חשש מסויים שמדיום יכול להתעוות - אם אתה לא חושש אליו - אשריך, זכותך.

ומה זה 'הדלקתי' אותך? מותר לך לא להסכים איתי וזה בסדר גמור. אין בזה שום דבר רע מבחינתי.

אם באלך לך לדון ואתה רוצה בכך אז שאלה כלפי דבריך.

לכאורה יש סתירה בדבריך בין הרישא לסייפא -

בהתחלה אתה כותב - 

"איני מחפש מענה דווקא לרגשות שלי"

משמע - העניין הריגשי פה לא מעניין, יש פה עניין של השקפת עולם.

מאידך בסייפא אתה רושם - 

כן מעניינות אותי שירה וספרות ואני אוהב לבטא את הרגשות שלי ולהבין אותם, דרך המדיומים האלה. ובתוך המילים והדימויים השיריים של התנ"ך, עם הפיתוחים של תורת גור, אני מרגיש ממש כמו בבית.

אז שאני אבין - אתה מחפש מענה לרגשות שלך או לא??

ואת ההנחת יסוד שהנחתי שהעיסוק שלך הוא בעיקר ריגשי, לא בדיתי מליבי אלא מדבריך - 

"אילו, במונחים של בריאות הנפש, אני ממש מקרה קלאסי של הפרעת אישיות סכיזואידית. אני לא יודע, אולי זה משהו שקשה להסביר."

דהיינו אתה מודה שהעניין שמעסיק אותך זה משהו לא פתור בנושא הרגש.

כמובן - אתה לא חייב לענות לי, ואם זה מצער אותך ("מדליק") אז אני יכול גם לערוך את הודעותי.

המטרה שלי בדיון איתך על זה כי אתה מציג פה משהו ממש מעניין שיכול להעשיר אותי, אז אני אשמח אם יש לי הזדמנות לכך. אם לא זורם לך, הכי לגיטימי שיש.

ובנוגע לפריקות -

כבנאדם משתף "רע לי, קשה לי, הצילו" - זאת פריקה וזהו. אין כאן שום דבר מלבד פריקה.

אבל שהרגש מתערבב ביחס לתפיסת עולם ביחס טענות בדבר הקשר בין האדם לא-להים ולאהבה באופן כללי שהם טענות ממשיות בדבר המציאות בעולם, זאת לא רק פריקה. זאת פריקה + טענות אידיאולוגיות (גם אם הן לא מאמינות ב'אמת אחת', הן טענות ממשיות עם סברות והשלכות מעשיות)

כלפי הפריקה עצמה - אין לי בעיה להביע אין סוף אמפתיה. כלפי הטענות - לפעמים אני חושב שאסור להביע אמפתיה כלפיהם. הם יכולות להיות טענות שאני לא מסכים איתם וזה גם לגיטימי לציין את זה.

"להדליק" לאו דווקא מלשון לצער פשוט מתחילה לא היה לי חשק לענות אבל כיוון שאמרת שמהותי אז רציתי בכל־זאת

"לחפש מענה" להבנתי הכוונה לחפש עצה, או משהו קונקרטי, או ממש לפתור איזשהו תסביך, או תשובה, שאם לא אמצא אותם, אתאכזב. את זה אני לא מחפש, כי אני בכלל לא יודע מה המטרה הסופית. אבל מן־הסתם זה עיסוק רגשי.

אז כמו בספרות, אני נותן לנשמה לבטא את עצמה דרך מילים ואז זה נהיה קצת יותר מובן, ויכול להיות שמשהו יזוז לאיזשהו כיוון, ויכול להיות שלא, לא זאת המטרה.

"השקפת עולם" זאת מילה קצת כבדה מדי, אני מבין השקפת עולם כמבנים השכליים / אמוניים שבעזרתם אני מפרש את המציאות, איך אני מתייחס אל מצבים, מה נדרש ממני לעשות, כו'. כאן זה יותר כמו תרגיל ספרותי אינטרוספקטיבי לא־מחייב. לא טענות אידיאולוגיות או משהו, לא הלכה למעשה, אלא "קריאה", פשוט מילים. שמחר יכולות להיות הפוכות לגמרי. זה לא שאני מחפש אישור באותם מאמרים, או משתמש בהם כדי לחזק בי איזושהי השקפה, זה משהו אחר. אם יש השלכות מעשיות כלשהן, איני מודע אליהן.

להגיד "רע לי קשה לי" לא מביא אותי לשום מקום. אני לא צריך ממש את האמפתיה כמו שאני צריך לסדר את המחשבות שלי. אלא שבשביל לסדר את המחשבות שלי, אני צריך ליצור את אותה אווירה מילולית־רעיונית נעימה שמשחררת אותי. ואם זה הופך לדיון של טענות ומענות והוכחות, האם מותר לחשוב ככה, האם אסור לחשוב ככה, מטא־דיון על איך צריכים לחשוב... זה סוגר לי את הצ'קרות.

לגופו של עניין,

אם לדעתך אסור לעשות מהתורה פסיכולוגיה, אז אני לא יודע מה עשו לפני הפסיכולוגיה, וגם אחריה אני לא יודע מה אני אמור לעשות, אני לא הולך עכשיו ללמוד בודהיזם כדי להבין את עצמי...

אם לדעתך הרעיונות שלי לגבי אותם מאמרים, אינם נכונים (הגם שלא נראה לי שהרחקתי לכת), ובכן, אני לא מודד אותם במונחים של נכון ולא נכון. זה לעולם נשאר בגדר "הוה אמינא" אזוטרית. לא יודע, זה סגנון החשיבה שלי, זאת אחת הדרכים שבה המוח שלי עובד.

אחדד את המושג "השקפת עולם" - כשמה כן היא, איך אנשים מסתכלים על העולם. זאת לא חייבת להיות פילוסופיה עמוקה. גם ילד בן 5 מסתכל על העולם והוא לא מתפלסף לרגע. בעצם כל יצור על פני אדמה מסתכל בצורה מסויימת על העולם ומתוך כך הוא פועל. גם אם חלק מההתסכלות הזאת היא טבעית שהאדם עצמו לא נותן לה הגדרה. בעל כרחה של האדם הוא מסתכל על העולם בצורה מסויימת ועל פיה פועל. 

לכן, המחשבות שאתה מסדר, בהכרח יש להן השלכות מעשיות, כי הן מדדות אצלך צורת חשיבה מסויימת שעל פיה תתפוס את העולם ותפעל בו.

תקן אותי אם אני טועה - המצוקה הריגשית היא איננה המצוקה היחידה. מלבדה יש גם את החוסר בהירות - למה אני מרגיש את מה שאני מרגיש? וזאת מועקה שנוספת על מועקה. בעצם, ה"פריקה" נועדה לתת מילים והסברים (גם לא רציונאלים-פילוסופיים) לתחושות שלך כדי לצאת ממועקת חוסר הבהירות ביחס לתחושות או למקום שאתה נמצא. אני מבין נכון? 

אם כן - בהחלט מבין את המקום שיש לזה.

לקחת פסקאות ולהשתמש בהן לאותה מטרה, זה אולי לא מזיק, אך זה לא נראה לי שונה מהותית מלקחת מקורות מתוך ספרות החול. אדרבה אולי יש מקורות בספרות החול שיוכלו לשמש יותר נאמנה. מן הסתם אתה לוקח את עולמות הקודש כי הן קשורים לליבך יותר והן עוסקים במוטיבציה שאתה חש כלפיהן. בכל אופן, לימוד תורה זה לא. כל עוד מודעים לזה - לא רואה בזה בעיה גדולה. ככה לא לומדים תורה. ככה בנאדם במקסימום יכול ללמוד את עצמו (שאולי זה לא פחות קריטי), אך ללמוד תורה זה לא זה. 

ללמוד תורה זה זה לימוד שהוא מחייב, שיטתי. זאת סקאלה אחרת מבחינת מחשבה ומוכנות.

....

לגופו של עניין, 

פחות משנה לי אם מותר או אסור להלביש על התורה פסיכולוגיה או פילוסופיה מסויימת.. 

נראה לי שאפשר להוציא מן התורה שבכתב ושבע"פ עקרונות בתורת הנפש. אך בשביל כך צריך לימוד. לימוד מחייב שיטתיות, סברה, מחוייבות ועוד כמה דברים שבהחלט יכולים לעייף. אך אחרת זה לא פסיכולוגיה לפי דעת התורה אלא זאת פסיכולוגיה שהלבישו על התורה. 

אפשר גם לקחת השראה פסיכולוגית מן המקורות גם בלי לחשוב שהן בעצם סוברים כך בצורה מחייבת, אך זה נעשה אחרי שמבינים אותם לאשורם. אחרת, יש חשש שאותה השראה מסלפת אותם ובעצם משמשת כנגד אותם התכנים שמקורות עצמם ניסו להעביר. 

....

נ.ב - כשדיברתי בהודעות הקודמות על 'כלים ריגשיים' לא התכוונתי בדווקא לפסיכותרפיה מערבית או שיטת טיפול אחרת אלא גם ואולי בעיקר מתוך הקודש, יש שירים של ר' יהודה הלוי ועוד משוררים מרבותינו הראשונים, יש את ספר תהילים והשירות בתנ"ך. יש גם את גדולי ישראל בדורותיהם (הרב קוק, אדמו"רים, מקובלים) שהביעו את רחשת ליבם באמצעות כתיבה פיוטית. 

לגבי השקפת עולם – אני לא יודע מהן אותן "השלכות מעשיות", או מה חשיבותן של אותן השלכות. זה לא גורם לי להניח יותר תפילין או פחות. מה שאמרת קצת יותר מדי מופשט בשבילי.

אתה מתאר את התהליך הרצוי כעמל שכלי, שיטתי ומצטבר, החותר לעבר אמת אולטימטיבית ומחייבת. דברים שצריכים להיות נכונים, צריכים להיות לאשורם, צריכים להיות מדוייקים, כו'. ואני מבין את זה, זאת להדיא הגישה של ספר התניא (דרך ארוכה וקצרה, פרקים, סדר), או אורות התורה ו' ז'.

נקודת המוצא שלי היא אחרת.

=> ברמה האישית, זה לא באמת עוזר לי לברר ולברר ולהגיע למסקנות חותכות. זה לא משנה כלום. זה משנה להיום, ומחר אני קם אחרת. לא עובדות עליי נוסחאות מתמטיות. לכן גם "להוציא עקרונות בתורת הנפש", מרוב שזה דינמי, קשה להתייחס לזה במונחים של "עקרונות". לא בהבנת עצמי, לא בעבודת ה'.

=> תורת גור במהותה מתנגדת לשיטתיות, אפשר להראות את זה מכל־מיני מקומות. אין לה בעיה לסתור את עצמה, לפרש שוב ושוב את אותו קטע מכיוונים שונים, היא לא מורה דרך מחייבת, אלא הפוך, "כל יום צריך לחפש עצות חדשות" ודברים בסגנון.

=> בעיניי העדשה הפוסטמודרנית היא כלי עזר מצוין, אם אתה מתעקש לא לקרוא לזה לימוד, בסדר, לא התעקשתי שזה לימוד.

זה מזכיר לי את תורה נ"ב מליקוטי מוהר"ן,

"רבי חנינא בן חכינאי אומר: הנעור בלילה, והמהלך בדרך יחידי, ומפנה ליבו לבטלה – הרי זה מתחייב בנפשו:

כי יש אפיקורסים שאומרים, שמהעולם הוא מחוייב המציאות, ולפי דעתם הרעה המשובשת נדמה להם, שיש על זה ראיות ומופתים ח"ו ממנהג העולם. [...]

ועתה תראה פלאי פלאות, איך כל זה מבואר עתה בהמשנה הנ"ל באר היטב, וזהו: הנעור בלילה – כפשוטו, דהיינו שהוא נעור בלילה ומתבודד ומפרש שיחתו בינו לבין קונו. והמהלך בדרך יחידי – היינו כנ"ל, שהולך בדרך יחידי דייקא, במקום שאין בני אדם הולכים שם כנ"ל, כי אזי הוא עיקר שלימות ההתבודדות, בלילה, ובדרך יחידי דייקא כנ"ל, כי אז דייקא יכולין לבוא לבחינת ביטול כנ"ל. וזהו: ומפנה ליבו לבטלה – דהיינו שמפנה ליבו מכל עסקי העולם הזה – לבטלה, כדי לזכות לבחינת ביטול כנ"ל. ואז זוכה, שיוכלל נפשו במחוייב המציאות כנ"ל, ואזי נכללין כל העולמות עם נפשו במחוייב המציאות כנ"ל. וזהו: הרי זה מתחייב בנפשו – שנכלל כל העולם בבחינת מחוייב המציאות עם נפשו [...]

ר' נחמן לוקח משנה יחסית פשוטה, שמגיע מתוך קונטקסט ברור, ומקורות נוספים שמרחיבים אותה, ופשוט תולש אותה ממקומה, מפרש אותה בהיפך המוחלט מכוונתה המקורית, מלביש עליה מונחים אנכרוניסטיים (לא היה מונח של "מחויב המציאות" במשנה), בלי למצמץ. איך תקרא לזה?

///

לגבי הסוף, שירה היא מצוינת, אני משתמש בזה לפעמים, אבל זה לא חייב להיות רק שירה, כל התורה נקראת שירה. זה לגיטימי להשליך את הרגשות שלי על תהילים, נכון? לראות איך אני נמצא בתוך הטקסט, איך הטקסט הוא אולי ביטוי למשהו שעובר בתוכי, איך אותו מזמור יכול לבטא מיליון רגשות שונים, במיליון ימים שונים, תלוי איך קוראים אותו, באיזו מנגינה, כו'. וחלק מהתפקיד של הביטוי העצמי הזה, הוא להבין משהו בתוכי, לפרוק, לסדר את הראש, לתת לתחושות שם. אז אני מאמין שאפשר לעשות אותו דבר לא רק עם תהילים, גם אם זה לא בשביל להוציא עכשיו הלכה למעשה וקווים ברורים במאמץ שכלי או משהו.

מאינטואציה אגיד הדברים הבאים - נוח לך להסביר את הרגש השלילי בקרבך על ידי תפיסת עולם פסימית והיא מסתדרת לך בקטעים שאתה מוצא מן המקורות וככה את יוצר בהירות ומשמש בכך כ"פריקה". באופן מעשי - אתה תמיד לאחוז באותה תפיסת עולם פסימית. אין לי מושג איך זה בא אצלך לידי ביטוי בהקפדה במצוות, מעשים טובים או הרגלים.

נראה לי שבאופן פשוט כדאי להפריד בין מחשבות לרגשות.

רע לי, נמצא במועקה - אנסה לבדוק את המקור הריגשי של זה שקיים בקירבי. לא אחפש את זה במחשבות, כי עולם המחשבות הוא לא ביטוי מוצלח לרגשות. רגש עצמו בא לידי ביטוי אוטנתית כאשר אין לו לבושים. ואני חושב שגם בשירה ובספרות של חול, אפשר למצוא ביטויים עשירים של רגשות שאין בהם איזו השלכה על מהות קשר אדם וא-להים. פשוט רגש.

הטענה שיש תפיסה שהיא איננה שיטתית אצל גדולי ישראל, לא נראת לי נכונה, לא אצל גדולי ישראל בתנועת החסידות ולא אצל אחרים. גם אחרי שלומדים את שיחה א' בשיחות הר"ן ויודעים שכל שנייה ושנייה יש גדלות הבורא מצד חדש ושונה, זה לא מעיד על חוסר שיטתיות. הרי מה שהיה אתמול זה אתמול ומה שהיה היום זה היום. השיטתיות נשמרת. אני בעד מגוון רב של רגשות ומחשבות ותובנות. אך גם כדי שהמחשבות הללו התקבלו צריך להיות גבולות מסויימים. העושר נמצא דווקא שהוא מוגבל במשהו. כמו שיש גבולות בעולם ההלכה, ככה יש גם גבולות בכל מה שקשור לעניינים שיכליים. מה האלטרנטיבה - לחיות ללא שלטון השכל? - לאורך זמן אני לא רואה בזה דבר שיכול להועיל. אולי נקודתית זה יכול להרגיש יותר נעים.

לא מבין מה אתה משיג בזה בשימוש במילה "פוסטמודרניזם". אם זה הגיוני - מעולה, אם לא - למה שהמונח הזה יעזור במשהו?

ואתה לא צריך לקחת דווקא את הדרשה של ר' נחמן על המשנה שהבאת, יש דרשות חז"ל (גם מדרשי הלכה) שאינם כפשוטם ויוצאים מפשוטם. אך מה אומרת הגמרא "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", דהיינו לא משנה כמה מדרשים יהיו הפשט ישאר פשט ואי יהיה אפשר לעקור אותו. המדרש באה כתופסת, לא במקום. יש גבולות לפשט והוא לא ילך לשום מקום. ובעומק, גם הפשט לא סותר את הדרש. כמו שהבאת את הדרש של ר' נחמן, אם נקח את הפירוש הזה ואת הפירוש של הפשט של המשנה, מבחינת התוכן הן לא יסתרו, כי הם מדברים על שני דברים שונים. במידה והתוכן היה סותר זה לא היה פירוש נכון. תורת ה' תמימה משיבת נפש.

לגיטימי להשליך את הרגשות על הכל. השאלה מה יוצא מזה, והאם זה כדאי.

אם יש מזמור מרגש על הצלה של דוד המלך אפשר להזדהות איתו ולפתח את המזמורים ולראות העושר ואת הגוונים השונים של הרגש. זה לא סותר את דברי.

ואם אתה לומד את המקורות בצורה שאתה ניגש אליהם עם דעות קדומות ורגשות - אתה חסום מלהבין מה הם באו ללמד אותך וזה נראה הפסד גדול, גם אם זה לגיטימי.

מצד אחד עולם המחשבות הוא ביטוי לא מוצלח, וצריך ללכת לשירת חול של רגשות אותנטיים, כדי לא להשליך יחס האדם עם הא־ל, מצד שני אפשר להזדהות עם מזמורי תהילים ולפתח אותם מתוך הרגש האישי, מצד שלישי אם באים מתוך רגש ודעות קדומות אנחנו חסומים מלהבין מה זה אומר באמת....

העיון הרגשי אינו תחליף עבורי לעיון השכלי. אלה שתי עדשות שונות. וכל־אחת מלמדת משהו אחר. אחת מלמדת משהו נכון, אבסולוטי, מחייב, מקדם, השנייה מלמדת משהו רך ודינמי שנמצא בתוכי. זה לא "חוסם" אותי מלהבין את הפשר ה"אמיתי". את הפשר האמיתי הבנתי בקריאה הראשונה. כאילו, גם אין פה איזה פשר גנוסטי אזוטרי בלתי־רגיל, הדברים פשוטים, הקב"ה שם הסתרות מסביב לקדושה אבל אפשר להתגבר עליהן בכל־מיני דרכים, וזה בא לידי ביטוי בכל־מיני מהלכים בבריאה (גניזת האור, להט החרב, כו').

על אותו אוצר מילים, רציתי להלביש הסתכלות אישית רגשית. ובשלב זה לא כזה מטריד אותי מה המסר המקורי ה"אמיתי", או אם זה "הגיוני". כמו שר' נחמן הופך את דברי חכמים על פניהם כדי להוציא מזה רעיון אחר לגמרי. שזה בהחלט טשטוש גבולות. הרעיון של פוסטמודרנה הוא טשטוש גבולות, מִשחקיוּת, "ארגז חול". כמובן, זה אומר שהפרשנות היא לא מחייבת (וכמובן לא תחליף ללימוד רגיל), לא "הלכה למעשה", לא צריך ללמוד ממנה כשלעצמה, אבל מצד שני, היא פחות כבולה על־ידי מונחים של היגיון, נאמנות למקור, כו'.

המטרה של ההסתכלות הזאת היא לא להתקבע בתוך ההשקפות שלי, לאשר את התפיסות הפסימיות שלי או מה שזה לא יהיה. הפוך. מתוך שאני מבין את מה שאני מרגיש, ואת האופי שלי, אני יכול לראות איך זה יכול להשתנות, איך אני יכול לרצות להזדהות עם אפשרות אחרת. למשל כאן, ברירת המחדל שלי היא פשוט לדחות אנשים, שזאת לא התנהגות ממש רצויה. אבל הקריאה על להט החרב המתהפכת, מלמדת אותי, שכמו שהקב"ה "השאיר פתח", ככה גם אני צריך לתת יותר צ'אנס לאנשים. שזה כשלעצמו מסר חיובי, שאמנם הוא ברור מאליו, אבל כדי להגיע אליו ברמה רגשית, צריך להמציא דרך. זה בפן אישיותי, אבל גם בפן הרגשי, דרך קריאת תהילים או איוב בקריאה רגשית, אני גם מבטא את עצמי, גם מבין את עצמי, גם עובר איזשהו תהליך של עיבוד. 

אני לא חושב שעולם המחשבות הוא לא ביטוי מוצלח לרגשות, אולי עבור חלק מהאנשים... אני לא אוהב לדבר על רגשות גולמיים ואותנטיים. אני גם לא אוהב שירים כאלה. יש כאלה שכן, אצלי זה לא ככה. לצעוק "רע לי עצוב לי" לא עוזר לי בכלום. רע לי לפני, רע לי אחרי. הדרך שלי לשנות דברים, היא לבנות מבנה מטפורי מקביל בדימיון, שאני מאוד אזדהה איתו, ואז להתחיל להזיז בו דברים. אם אני מצליח להזיז שם משהו, גם משהו ב"אני" הגולמי והממשי, זז. אם ללכת לאמרי אמת הנ"ל, אפשר לנסח גם "שבכל איש יש יצר הרע וקדושה והסתרות", לא מסובך. אבל הוא דווקא רוצה שנסתכל על עצמנו בתור "עולם קטן", להפוך את ההסתרות ל"להט חרב", את הקדושה ל"גן עדן" או "אור גנוז". שזה ממש לנכס את המונחים התורניים של הבריאה, לתהליכים הפנימיים של האדם בתוך עצמו. במקום אחר, "שער החצר הפנימית" שצריך להיות סגור בששת ימי המעשה פעם מתייחס לשבת עצמה, פעם ללב האדם.

אם להתחקות אחרי תהליך החשיבה, אני מתאר לעצמי שאחרי שהוא למד את מידות המקדש ביחזקאל וכל העניינים, שער החצר הפנימית רומז לו על פנימיות מופשטת. הפנימיות הזאת היא יכולה להיות גם השבת, אבל היא יכולה להיות גם "השבת הרוחנית" שבתוכי, שככל שאני אשמור אותה סגורה מהחול, ככה היא תיפתח יותר ביום השבת וביום החודש. האם זה פשט? לא. זה הוצאה מההקשר, והעתקה פנימה לנפש.

לגבי שיטתיות, אני לא יודע איך אתה מגדיר שיטה. בעיניי תניא זה שיטתי. הוא מסודר, יש דרך מסוימת, יש הגדרות, יש מהלכים שכליים, יש הסקת מסקנות כו'. זה גם מה שדובר עליו באורות התורה. באמרי אמת, הרעיונות הם מפוזרים, לפעמים אותו פסוק מקבל 5 פרשנויות שונות, לפעמים יש סתירה בין מאמרים, כשהמסר העיקרי הוא "עשה זאת בעצמך". זאת במובהק גישה הפוכה [ויש למה שאני אומר עוד מקורות].

היא מאוד פסימית, גם אם יש בה שביב של תקווה.

זה שאתה בסוף נותן פתרון זה לא הופך את זה לאופיטימי.

ההנחת יסוד של התפיסה שאתה מציג היא, שהערך של אנשים הוא מאוד נמוך. 

זאת הסתכלות מאוד פסימית.

ואם כל זה הוא רק דיבור ריגשי, מה המטרה שלך לתת בסוף עצה (שהיא לתת עוד צ'אנס לאנשים)? המטרה של הבעה ריגשית זה לתת עצות?

מה המשמעות של עצות אם הם באות רק ממקום ריגשי? מה הציפייה בלהקשיב לפתרון שלא עבר דרך הביקורת של השכל והחכמה?

אתה מדבר כאילו הבעיה היא שכלית. כאילו יש לי השקפה מוטעית על אנשים, ומה שאני צריך, זה לקרוא עצות שכליות בספרים, או להתעמק בכמה ספרים על מעלת האדם, ואז אני אדע שצריך לאהוב בני אדם, ואז אני גם אוהב אותם ואפסיק לסלוד מהם.

"בעיני, להבין את ערך האהבה זה עניין רציונאלי קודם כל. להבין מה זה אדם, וממילא אי אפשר שלא לאהוב אותו."

זה לא המקרה.

אני לא חושב שדיבור רגשי הוא "רק דיבור רגשי" (לעומת השכל הביקורתי החריף, שהוא "הדבר האמיתי"), אני לא יודע מה "אמורה" להיות המטרה של הבעה רגשית ומה לא היא אמורה להיות, אני לא חושב שכל עצה או רעיון, בהקשר האישיותי או בעבודת ה', צריכים לנבוע מעיון שכלי קדחתני, ובהקשר שלנו, אני לא חושב שהרעיון "לנסות לתת יותר צ'אנס לאנשים" הוא עצה מטומטמת שלא עוברת את ביקורת השכל והחכמה.

מבחירת המילים שלך אני מתאר לעצמי שמאוד חשוב לך העניין של שכל ורציונליזם כו' אחרת זה לא היה הופך ל־figure (במונחי גשטלט) בדיון, אצלי המוח עובד אחרת. לכן גם רציונליזם לא ממש מזיז בתוכי דברים. אני יכול לדעת הכל ולהישאר בדיוק אותו דבר.

דרך הכלי של הבעה רגשית אני יכול ליצור הזדהות, אימפרטיב "רך" יותר, לא ציווי "להיות כך וכך" אלא "אולי תהיה כך וכך?", לגבי היעילות של הדברים, אתה יודע, כל מטופל פסיכולוגי אפשר להושיב אותו על הספה ולשטוף אותו בכמה שהוא צריך לעשות א' ב' ג' ד'. דווקא ההבעה החופשית, המִשחקית, מאפשרת למצוא דברים חדשים, ויוצרת אווירה נוחה שבתוכה אני מרגיש יותר גמיש, בדיוק כמו טיפול באומנויות, לא הכל זה קוגנטיבי.

"רבי זושא מאניפולי [...] בכל דבר בתורה ובעולם חיפש את הנקודה האחת הפנימית. ומספרים, שעניין זה לא איפשר לו 'כביכול' ללמוד תורה. הכיצד? כידוע, התלמוד מתחיל במסכת ברכות. בשעה שהיה פותח את הגמרא, הרי מסכת ברכות מתחילה במילים – 'מאימתי קורין את שמע בערבית'. רבי זושא היה קורא: 'מאימתי' (ת' בחיריק) – מאימת ה', ומיד היה מתמלא יראה ופחד מהדר גאון ה', רץ ליער וצועק 'מאימתי', וכך היה מתבטל לימודו." אפשר גם ככה.

ברור לי כשמש שזאת מצוקה ריגשית לאחר שכתבת לי - 

"אני לא כל־כך מצליח להתחבר למושגים של אהבה מנקודת מבט רציונליסטית, אני באמת מרגיש שזה משהו שממש חסום אצלי, למרות שזה היה ממש פתוח בילדות המוקדמת. כאילו, במונחים של בריאות הנפש, אני ממש מקרה קלאסי של הפרעת אישיות סכיזואידית. אני לא יודע, אולי זה משהו שקשה להסביר.

בע"ה שאגיע לתפיסות יותר נכונות, אבל לא רק בשכל, אלא גם בלב..."

אני סה"כ מאמין לאנשים שמעידים על עצמם, ובתוך כך אני גם מאמין לך. ולא חזרתי על הטענה שציטטת עכשיו בדברי אחרי שאמרת לי את הדברים הנ"ל.

יכול להיות שזה כיף לך להביע את עצמך ריגשית דרך פסקאות באמרי אמת, ותפאדל, הכי בהצלחה שיהיה!

אשמח להניח כאן את הדברים הבאים, למען ליצור בהירות במקום טשטוש שאני מרגיש בשיחה בינינו -

א. בעיני, התפיסת עולם שלך (לא משנה מאיפה היא נובעת) היא מאוד פסימית, איך שלא נהפוך את זה. 

ב. נשמע שלפרקים אתה מיואש מלשנות את התפיסה הנ"ל (כפי שאתה כותב בכותרת שההודעה האחרונה שלך - "מה לעשות")

ג. כל הדיבור שלי על רציונאליזם לא היה "טוב, תלמד ככה וככה ותבין אינטלקטואלית והכל יפתר", להיפך, אני חושב שכל ההליך שיוכל לעזור לך להתקדם בעניין הוא ריגשי. אך כל תהליך ריגשי מצריך טיפה התבוננות שיכלית שיטתית, אחרת הוא סתם הבעות של מצבי רוח מתחלפים. לא מדבר דווקא על כלים מקצועיים.

הדיון על מה היה מקובל במסורת ישראל והאם צורת ההבעה שלך נוכחת גם שם פחות קריטי לי כרגע ופחות נראה לי מקדם את עיקר הדיון. פשוט לא רוצה להגרר לדיון עם אופי שיפוטי של האם זה מוצדק או לא (גם אם זה דיון לגיטימי).

א. זה מבנה תת־מודע סופר־עמוק ואוטומטי, שאני מנסה לחקור ולהזיז בו דברים, אבל זה תהליך מאוד איטי. ואם התזוזה היא מ־100% פסימי ל־95% פסימי, גם טוב, בעיניי, התזוזה מברירת המחדל שלי, למקום הביניים הנוכחי, היא כמעט ניסית.

ב. זה פשוט לוקח המון זמן, ומסובך למדי, אבל דווקא נראה לי רשמתי התקדמות סבירה למדי בשנים האחרונות.

ג. נראה לי שזה מקביל ל־CBT, אצלי CBT לא ממש עוזר (זה דיון בפני עצמו) בהשוואה לדרכים אחרות שאינן שכליות (אומנות, הבעה, כו') שדווקא נראה שהן מקדמות כל־מיני תהליכים בפנים.

יש באדם גוף ונשמה, הגוף שואף למטה והנשמה שואפת למעלה, האמת שלנו היא הלמעלה, הקרבה לה'...

לאנשים לוקח זמן להתקרב, מתחזקים בשבת, כשרות, צניעות, לאט לאט, כל אחד בקצב שלו, נופלים וקמים...

כן, זה מוזר, לפעמים גם מרתיע לראות מישהי עם מעט בגדים ששרה שה' תמיד אוהב אותה... אבל הבעיה היא לא המעשה-היא מתקרבת, הבעיה היא שאנחנו רואים את זה-אם מישהו פרטי נופל וקם אף אחד לא יודע מזה, אם הוא משתף את זה ברשתות והכל-כולם רואים את זה וכל אחד יכול לומר מה שהוא רוצה...

אדם שיצא מהארון ועדיין שר שירים של חיבור להשי"ת בעצם מדבר את הקושי שלו, זה הכי לגיטימי שיהיה קושי כזה, זה גם מוזר שהוא משתף את זה עם כל העולם אבל זה כבר עניין שלו...🤷

בנוסף, יש אנשים שאומרים שהאינטרנט כולו רע, יכול להיות (זו דעתי האישית, כן, אבל....) שהקב"ה מנסה להראות להם שבכל דבר שהוא יצר יש טוב, גם במה שנראה הכי טמא....

בקיצור, לדעתי זו התחזקות אמיתית שבע"ה תקרב את המשיח..... 

מסף ריגוש שעולה כל הזמן

מחפשים חוויות משמעותיות יותר

לדת יש משמעות בשפע

וכשזה מגיע בפאן בלי כפייה

זה מתאים בול לאנשים שצמאים לריגושים למשמעות 

קצת באסוש כי הייתי מאוד עייף ובקושי הצלחתי לצאת מהמיטה.

קצת נחמד כי כן בסוף גררתי את עצמי ללמוד קצת, ועשיתי פיקניק חביב.

אוכל בלי פרופורציות, שינה בשעות לא חוקיות, יותר מדי קינוחים, שיחות משפחתיות שנמשכות לנצח, ותחושת של איך כבר מוצאי חג עכשיו?

דב סרטים

לצערי...
 

יצאתי עם החלטה שאת שאר חגי השבועות אני עושה בביתי / בית הורי...

היתה חסרה לי יותר אווירה של חג.

ולא, זה לא שלא טוב שם.

אני מאד מאד אוהבת להיות שם.

רק פשוט, היה קצת חוסר מזל השנה, וכל האחים שלו היו במקומות אחרים, אז היינו לבד, עם עוד שני אורחים שאינם מהמשפחה.

אני רגילה למשפחה גדולה, רועשת עם מלא גיסות וילדים, וזה היה דיי כיבוי אורות בשבילי...

עבר טוב ב"ה, וזה ככה מאז שהפסקתי להישאר ער בלילה.

במקום חג שסובב שינה לפני כדי להתכונן, שינה אחרי כדי להתאושש, ונימנומים בשיעורים שרירותיים שמהם אני לא זוכר כלום - אני פשוט מתנהג כמו בשבת רגילה. ככה השעות שלי מסודרות, התפילות שלי נראות כמו שצריך, וגם כשאני לומד אז זה אמיתי וערני.

התכתבות מקצועית לא אמורה לגלוש לשום דבר אם לא מערבים רגשות בכלל.
לא נימה של צחוק ולא אימוגים למיניהם...

אם הצד השני קצת נסחף, פשוט לא לזרום לכיוון שלו,

לענות יפה על אותו עניין ולסיים אותו, בלי לפתח נושא חדש, אפילו שהוא מאד מעניין.

כי זה לא "נחמדות" זה היסחפות.

(מי שנסחף זה הגבולות שלנו - למקום שלא חשבנו שהם יגיעו...)

"אם לא מערבים רגשות בכלל"

בסוף יש לי רגשות, אני לא מערבת אותם, הם כבר מעורבים בעצמם.

ואני חושבת שגם לבני אדם אחרים יש רגשות חיוביים אחד כלפי השני שהם לא דווקא רומנטיים.

השאלה מה נכון לבטא ועד כמה?

כי אם לדוגמא אני מחזירה פידבק למישהו "וואו, עבודה מעולה!"

יש פה רגש, של התפעלות/של שמחה על זה שהוא בצוות שלי/ של הקלה שהוא כבר עשה את זה מצויין

אבל אין פה נימה של צחוק ולא אימוג'ים ולא קלילות, ולא שיחות נפש.. אז לפי מה את קובעת מה מתאים ומה לא? 

בניסוח מאופק יותר,
תלוי לפי הרמה שאת נמצאת בה...

את המשפט שנתת כדוגמה הייתי משנה ומורידה את ה"וואו" והסימן קריאה.

"עבודה מעולה", ואפשר לנסח "עבודה טובה מאד"

זה מעביר את אותו מסר, ללא רגש אישי.

אני יכול לצחוק קצת עם לקוחות בנות בטלפון או לשים סמיילי במייל כדי לשדר שאני נותן שירות חמוד אנושי וחביב.

אבל לא מדבר איתן על שום דבר שקשור לחיים אישיים או דברים אישיים בשום צורה. נותן שירות נטו.

ובכללי משדר אווירה של ביזנס עסקים וכסף. באמת מעניין אותי הביזנס, אז איני צריך לזייף.

אם זאת לקוחה קבועה אני יותר נחמד איתה אבל זה יותר קטע של שימור לקוחות ורמת שירות.

לשמור על מרחק מסויים

זה לא סתם כי בא לה

אז הייתי רוצה ליישם את העיקרון הזה גם בדברים שאין בהם הלכה מפורשת (או שיש ואני לא יודעת)

לא רואה בעיה בנחמדות/ נימה אישית/ הומור בהתכתבות מקצועית

אני חושבת ששיח (גם כזה שכתוב) צריך להיות אנושי ונעים

בלי קשר למין הגורם איתו אני מתכתבת

הגבולות נמצאים בכוונה במטרת הקשר

אם כוונת הקשר מקצועית

היא תשאר כזו גם אם ההתכתבות תהיה יותר אישית/ יומיומית 

קשר ממושך, רווי בנימות אישיות והומור, גם אם מטרתו היתה אמורה להיות מקצועית, עלול למצוא את עצמו במקום אחר לגמרי מההתחלה...

מישהו/ מישהי מסיטים אותו לשם

אולי יש אנשים חסרי מודעות

שלא שמים לב למה שהם עושים

(לי יש קשרים כאלה של הרבה שנים

מקצועיים שמשלבים קשר אישי חברי

זה אף פעם לא הלך למקום אחר

לא מצידי

ולא מהצד השני)

מאוד מתחבר לחשיבה על א-להים לפי המחשבה הפילוסופית עליו, שאי יהיה אפשר להבין אותו אף פעם

מי שנות את הכל ומי שנותן את הערך לכל.

חבר, אבא,מלך.

אמונה-הסיבה שאנשים מצליחים לחיות במציאות ההוויה הזו.

תורה-דרך חיים שיכולה להפוך גם את היצור הכי גשמי ונמוך היהלום הכי גדול ונקי...

אך זה שאני מתפלל אליו.

ללמוד לפסח, הלכות והכנת הלב

אני לא על זה בכלל לצערי

אתה צריך להיות מדריך באיזה מוסד גמילה או משהו שאנשים עוברים שם התפתחות אישית וצריכים את המוטיבציה והצעדים המעשיים

אם היית בגיל המתאים גם מדריך בתיכון היה יכול להיות טוב

הדפוס התעניינות הזה מתאים יותר למדריך ולא לשאלה כללית בפורום..

תודה על האכפתיות אבל לא התכוונתי לדווח פה

נקודות שעלולות להחמיץ ולשים לב אליהם ולטפל בהם. מעשית. הכי מעשית שיש.

שחוסר הכרות הטוב נמשלה לחמץ, שהיא גם תופחת כמו בצק.

שמשהו קצת יכול להעיב על הכל.

ובאמת כתבתי את זה מהמקום שלי.

אויל זה גם מתקשר לפסח ביחס לשירת הים.

שכאמור בחזל חזקיה היה אמור להיות משיח והוא לא היה כי לא אמר שירה.

תודה זיויק על החיזוק העצמי בשרשור הזה!

🤭