ירושלים האחרת #1ימח שם עראפת
עבר עריכה על ידי ימח שם עראפת בתאריך ז' בסיוון תשפ"ד 17:18

השעה הייתה כנראה שעת בוקר כשהתעוררתי.
הסוהר הטורקי טילטל אותי ואמר שאני משוחרר. קמתי. הרגל הימנית שלי עוד דיממה מהפלקות של החוקר.
הסוהר הוביל אותי במסדרונות החוצה, אל החופש. בכניסה נעמדתי ופתאום קפאתי. איפה יעקב ברגר? שיחררתם אותו? לא, ענה הסוהר, יאללה רוח. לא! תשחררו גם אותו! הסוהר התעצבן והעיף אותי לרחוב, בועט בישבני אגב כך, וסגר את דלת הברזל. נפלתי על פניי והתחלתי לדמם מהאף. שני הז'נדרמים בכניסה צחקו. כמה פלאחים שעברו ברחוב הסתכלו עליי והמשיכו הלאה. לאף אחד לא היה אכפת מיעקב, שנותר אצל הטורקים נתון לחסדיהם. קמתי והתחלתי להלום בדלת הברזל, כל זאת כשרגלי מדממת ואני צולע.

הז'נדרמים תפסו אותי וזרקו אותי אחורה. ברח! צעק הז'נדרם המשופם מביניהם, ושלף את חרבו. זחלתי במהירות אחורה כשהז'נדרם צועד לכיווני עם חרבו המעוקלת, וניסיתי לקום. הז'נדרם השני צחק. יהודי גלוי ראש מהביל"ויים עבר ברחוב מכיוון שער יפו, והחל להתחנן לפני הז'נדרם שיניח לי. הז'נדרם יישר את התרבוש על ראשו בידו האחת, והשיב את החרב לנדן. ברחו שניכם! פקד. האיש עזר לי לקום ולצלוע לכיוון הרובע הארמני, הרחק מהז'נדרם הרצחני.

נפרדתי מהיהודי לשלום ברחוב חב"ד, וממש ניערתי אותו ממני שיעזוב אותי, הוא רצה ללוות אותי לביתי. דידתי דרך הסימטאות שאפילו שם אין להן לחצר בה גרנו. השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת, אבל אנשי ירושלים משכימי קום הם, ורבים הביטו ברגלי המדממת וחסרת המנעל. השער היה פתוח, ונכנסתי פנימה. מרים ויסנברג בת השכנים הייתה עסוקה בשאיבת מים מהבור שבמרכז החצר, ולא שמה לב שנכנסתי. הדם עוד זלג מכף רגלי היחפה, ולפתע חשתי חולשה ורציתי לשבת. התיישבתי על האדמה, ומוללתי רגב אדמה בידי. נשענתי על כותל ביתם של משפחת שוורץ, ונאנחתי. מרים שמעה את אנחתי והסתובבה. דלי הפח שהחזיקה נפל ונשפך. היא צרחה. מרים, לחשתי, די, אני לא מרגיש טוב. מרים נאחזה בבאר כדי לא ליפול, פניה מביעות זעזוע.

הבן של שוורץ יצא החוצה לראות מה קרה. אני לא יודע איך קוראים לו, אף פעם לא אהבתי את הצוציקים של שוורץ. לפחות עכשיו הוא היה מועיל יותר ממרים, כשהתעשת ורץ לביתי.

מרים התעשתה בעקבות הילדון, ושאבה מהר עוד דלי מים, עדיין מבועתת כולה והגישה לי אותו בביישנות מפוחדת. תפסתי בידית הדלי, נחוש להראות שהכל בסדר, ומשכתי אותו מידה. כוחי לא עמד לי, והדלי נשפך עליי.

הילדון שב ואמר למרים שאסתר לא בבית. מרים עמדה לרגע בחוסר אונים, ושוב היה זה הילדון שרץ הלאה להביא את אמו. מעודדת מנחישותו של הילד נטלה מרים את דלי הפח בשלישית, ומילאה שוב מים מהבאר. חייכתי אליה, הרי אני לא יכול להרים את הדלי. היא הייתה נבוכה מאד. אני הייתי מטושטש מאד. גברת שוורץ הגיעה, ובנחישות החלה לחלק פקודות, שולחת את אחד הזאטוטים לחפש את אימי אולי הלכה לשוק, ושולחת אחר לקרוא לאבי מן התפילה. על מרים היא פקדה לשאוב עוד דלי מים, ולהביא סמרטוטים נקיים. מרים צייתה, וגברת שוורץ נטלה סמרטוט טבול במים, והחלה לנקות את... פניי. התברר שפניי מכוסות דם קרוש, כנראה בגלל שנפלתי על הפנים לפני חצי שעה. גברת שוורץ נאנחה בהקלה אחרי שהתברר שאין שום פצע רציני בפניי, רק שריטות. הדבר מסביר את הצרחה של מרים, לראות את בן השכנים מכוסה בדם, אכן מראה מפחיד.

גברת ויסנברג נכנסה לחצר, מלווה בביתה הנשואה. מה קורה פה? היא שאלה והניחה על האדמה עוד ערמת סמרטוטים. מתברר ששיחררו את שלמה, השיבה גברת שוורץ הנמרצת, והחלה לנקות את הדם שהחל להיקרש על רגלי. איפה משפחת שלזינגר? שאלה גברת ויסנברג במעשיות וניגשה לערמת הסמרטוטים. זו שאלה טובה, מלמלה גברת שוורץ, אסתר הלכה כנראה לשוק, ר' חצק'ל כנראה בתפילה, וגם חיים וברוכ'ל. הבנות כנראה עוד ישנות, מלמלתי. כן,כנראה, אמרה גברת שוורץ והעיפה בי מבט מודאג. מרים, על השולחן שלנו יש בקבוק קוניאק, רוצי להביא אותו, פקדה. מרים צייתה ונכנסה לבית שוורץ.

גברת ויסנברג יצאה מהחצר לרחוב. ביתה ניגשה לבאר ושאבה עוד דלי מים. גברת שוורץ המשיכה לנקות את הפצע ולשטוף את הסמרטוט בדלי, שהמים בו הפכו לאדומים.

מרים חזרה עם הבקבוק. גברת שוורץ הספיגה סמרטוט בקוניאק והצמידה לפצע. נאנקתי בכאב, זה שרף. הבת של ויסנברג הנשואה שאני לא יודע מה שמה שפכה את הדלי האדום. גברת שוורץ הספיגה סמרטוטים במים וקשרה סביב הפצע שהיה עטוף כבר בסמרטוט קוניאק.

חבל על הקוניאק, אמרתי, בל תשחית, אני אשתה... מה יש לו? שאלה מרים. כל העיר יודעת שהבן של שלזינגר שונא אלכוהול! הוא כנראה הוזה, מלמלה גברת שוורץ. שתקתי, כי חשבתי שאולי אני באמת הוזה, וזה יהיה מאד לא נעים אחר כך.

גברת ויסנברג נכנסה לחצר עם שני ערבים. הנה, היא אמרה, קחו אותו לבית ההוא, היא אמרה והצביעה על הבית שלנו. הסבלים תפסו אותי כמו שק תפוחי אדמה, וסחבו אותי למיטה שאמרה להם גברת שוורץ. גנחתי בכאב כשהם הניחו אותי על המיטה. יכלתי ללכת, מלמלתי, אני רק קצת עייף. גברת ויסנברג נתנה להם איזשהו סכום, לא ראיתי כמה, והם הלכו.

אמא נכנסה פתאום, והזאטוט של שוורץ אחריה. שלמה! היא צעקה. אמא הכל בסדר, קראתי וניסיתי להתיישב, דבר שגברת שוורץ לא הניחה לי לעשות, וללא כל בושה דחפה אותי בחזרה למיטה.

שלמה מה עשו לך?? זעקה וחיבקה אותי. בגדי עדיין  היו מוכתמים מדם. חיבקתי אותה בחזרה, עדיין אדיש מאט למתרחש. רוץ תביא את הקוניאק, אמרה גברת שוורץ לבנה שמסתבר ששמו הוא חיימק'ה. הזאטוט חזר עם הקוניאק, וגברת שוורץ פקדה עלי לשתות כמה לגימות. ניסיתי, אבל מיד הקאתי. מרים רצה החוצה ושאבה עוד דלי מים. בבחינת גם אותך אשקה, עיוותתי את הפסוק במוחי כשהיא נכנסה עם הדלי וספל פח. הפעם הצלחתי לשתות בלי להקיא, ושתיתי כמעט ספל שלם בעזרתה של אימי. אחר כך גברת שוורץ גירשה את כולם החוצה ופקדה עליי לישון, משאירה רק את אימי לידי. צייתתי לגברת שוורץ, גם כי היא הייתה סמכותית ואני הייתי מטושטש, וגם כי הייתי עייף מאד מהבוקר הזה ומכל מה שקדם לו. נרדמתי כשאבי נכנס לחדר.


 

                                     ***


 

התעוררתי באותה מיטה בה נרדמתי, כולי שטוף זיעה קרה. הרגשתי טוב יותר, ישנתי שינה עמוקה וטובה שפיצתה על השינה הטרופה בקישלה המסריח עם דלי הצרכים והגנבים שהיו איתי בתא.

קמתי באיטיות מהמיטה. פתחתי את החלון, וקרני שמש נכנסו פנימה. השמש עמדה בערך במרכז הרקיע, נוטה למזרח או למערב. כלומר עכשיו שעת צהריים. הדלת הייתה סגורה. פתחתי אותה ויצאתי לחדר הגדול, המשמש סלון ומטבח. סיר היה מונח על השולחן, וביטני השמיעה זמירות שבת. לא היה לי כוח לאכל כאחד האדם, פשוט פתחתי את הסיר ושליתי ממנו רגל תרנגולת ואכלתי בבולמוס. אחר כך יצאתי החוצה לחצר. הבנות הלכו כנראה עם אמא לשוק, חשבתי, הרי היום יום חמישי בכל זאת. טיפסתי על עץ הזית העתיק שבפינת החצר ונשכבתי על אחד הענפים. הרגשתי ילד קטן ושובב, והתחושה הייתה נעימה.

פתאום הכל היה רגוע, והתחלתי להעביר בראש את סדר האירועים המטורפים עד עכשיו. הכל התחיל בעצם במוצאי שבת, אחרי הבדלה. יעקב ברגר דפק אצלנו בבית. יצאנו לחצר וישבנו ממש פה מתחת לעץ הזית. יעקב אמר שהוא רוצה להצטרף לביל"ויים, ליישב את ארץ ישראל, והציע לי להצטרף. גם ככה אתה רק ליצן ולא לומד, דחק בי, והצדק היה איתו. אבל הביל"ויים הם אפיקורסים, אמרתי לו, איך אנחנו והם נחיה בכפיפה אחת? שאלתי והצבעתי על הקסקט. אפשר להוריד, אמר יעקב, והסיר את הקסקט. לפני שהספקתי להגיב הוא חבש שוב את הקסקט ואמר: או שאפשר להקים מושבה חדשה בלי הביל"ויים, מושבה שומרת תורה ומצוות, שכל מעשיה לשם שמיים. חייכתי. יעקב ראה שאני מחייך, ואמר שאנחנו רק צריכים עוד אנשים. ואחר כך... הכל נהיה מסובך.


 

                                     ***


 

יום ראשון, תחילת השבוע.

חשבתי שיעקב לא מדבר ברצינות וחזרתי בבוקר לישיבה. בצהריים יעקב הוציא אותי מהישיבה וטיינו ברחובות, כשהוא פורש בפני את תכניתו. הוא הספיק לדבר כבר עם שבעה נוספים, וחסר רק העשירי, כדי שיהיה מניין, ואפשר להתחיל לקנות קרקעות. הוא כבר דיבר עם כמה מנדיבי ירושלים שהסכימו לתת לטובת מושבה יהודית. הוא כבר בירר עם איזה ערבי זקן שרוצה למכור קרקעות בגליל כבר לפני שבוע, והוא מוכן למכור את הקרקע במחיר סביר. ואני בכלל לא אמרתי שאני מגיע איתך, הזכרתי ליעקב. אל תדאג, אתה תבוא.

חזרתי לישיבה, אבל לא הצלחתי ללמוד יותר כלום והלכתי הבייתה. סיפרתי לאבא על המושבה הדמיונית של יעקב, והוא לא התלהב. הוא אמר שזה ביטול תורה, ושאם אני רוצה ללכת אז שאשאל את הרב סלנט מה הוא אומר על כך. הלכתי לרב סלנט. במילים אחרות הוא אמר שאם גם כך אני לא לומד כל כך, אולי זה באמת לא נורא שאעשה משהו אחר.

השתכנעתי, ואמרתי ליעקב שאני איתו. עזבתי את הישיבה. נסעתי עם יעקב לגליל, ודיברנו עם הערבי. נסענו לגליל ביום שלישי בבוקר, וחזרנו ביום רביעי, כלומר אתמול, בצהריים. יעקב סיכם עם הערבי שנקנה שטח לא רחוק מצפת, שטח קטן של עשרה דונם, ובו בית ישן. הופתעתי מאד מיעקב, הוא באמת תכנן הכל לפרטים. ישנו בבית דודו של יעקב בצפת. למחרת בבוקר נסענו לירושלים והגענו בצהריים. נכנסנו דרך שער שכם, וירדנו מהעגלה. הלכנו בשוק בין הבסטות, ואז עבר ז'נדרם על סוס ויעקב קפץ בבהלה ובטעות הפיל את הבסטה שלידו. הז'נדרם נעצר, ובעל הבסטה החל לקלל את יעקב. יעקב ניסה לעזור לו להרים את הבסטה, אפל הירקות כבר התפזרו לכל עבר ונרמסו תחת רגלי העוברים ושבים, או נכנסו לסליהם. קצין רכוב על סוס חצה את השוק ושרק לשני ז'נדרמים לעצור את יעקב. חכה, אמרתי, יש לי כסף, שחרר אותו ונביא לך! חצוף! צעק הקצין, ז'נדרם! עצור אותו!


 

                        

תמיד זה קורה ליימח שם עראפתאחרונה
אני מעתיק רק חלק וצריך לערוך...
טעות למחוקצדיק יסוד עלום

אתמול שחתי בערב שבת עם חברה על המקוםבין הבור למים

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

קריאה לאתגרבין הבור למים

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

אהבתי את האתגר, אני בעד.אשר ברא

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

ברוכה השבהמשה

כבר ציינתי בפני חבריי שזמרים הם בין רופאים לנביאיםאברהם יאיר שטרן

תודה. מחזקים דברייך.

חייבים אותך כאן.זכרושיצאנולרקודאחרונה

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

נבואת הגוריםטאבי
עבר עריכה על ידי טאבי בתאריך כ' בחשוון תשפ"ז 23:10

גור חתולים נביא אמר לי שמעתה הכל ילך ויסתבך.

שומע? הכל יסתבך. הכל יהיה נורא נורא מסובך.

זה אומר שיהיה רע?

אני נביא, לא פילוסוף. רע זה מושג פילוסופי. אני יודע רק שיהיה מסובך. זאת הנבואה שלי.

זהו? זאת כל הנבואה?

לא. בעצם כן. אפשר להרחיב ולפרט, אבל זה יהיה מסובך יותר.

וזה יסתבך בהדרגה? או בבת־אחת?

גם וגם. הכל יקרה וימשיך לקרות כל הזמן. הכל יסתבך במקביל. הכל ילך ויסתבך עד לרמת הסיבוך המוחלטת, האולטימטיבית. רמת הסיבוך האינסופית שהעולם שואף אליה מבריאתו.

כמו פקעת צמר?

כמו פקעת צמר.

כמו אוזניות בכיס?

כן. כמו אוזניות בכיס. כפי שאתה רואה, העולם שואף לסיבוכיות.

ואני אבין משהו בסופו־של־דבר?

לא, לא תבין דבר. לא יהיה שום היגיון בשום־דבר. ככל שיחלוף הזמן תבין פחות ופחות. וככל שתנסה להבין – או להיפך, תנסה לא להבין וללכת יד ביד עם הגורל – ככל שתבחר, אין לכך שום משמעות. הכל יסתבך בעל־כרחך.

ובמה זה יבוא לידי ביטוי?

בכלום. אתה תקום בבוקר כרגיל. אתה תחטא ותחזור בתשובה. אתה תתפלל, תאהב, תתאכזב ותתחרט. הכל כפי שעשית עד עצם היום הזה. אלא שמיום זה והלאה, כל־זה ייעשה מסובך לאין־שיעור.

נשמע מסובך.

כן. זה כבר התחיל.

ויראבין הבור למים

ריאות אשי נושפות שחורן ואשי שוחקת,

בחלום מלוכים שליחיי להלהיבך לחום

אבְניי נוקשות, לשוני כובלה לבור;

חבולה, על פניו נאנחת,

רפואה.. רפוה.. ותנו כסות לנוכחת.

כי בראותה, רעועה, שריקת תם

כנשימת מלאך המוות בבואו לאור,

בראשי-תבות בואכה דמעתי קודחת

ברקעי מזמור המלח אֲמֹסס את סדום

כ חשון, מתוך שיר כל יום

עצרת תפילהאשר ברא

עצרת להתפלל,

והמילים לא יצאו.

הסתכלת על אמא וסבתא ואיך המילים שלהן משנות את העולם.

נר לשבת קודש.

והלכת ברחוב.

וניסית לעצור ולהתפלל.

ה' אתה שומע אותי?

והרגשת שהוא לא שומע.

אז עצרת אנשים.

סליחה..

היי..

תוכלי להתפלל עליי

אשר ברא בת ששון ושמחה.

והם אמרו שיתפללו,

אבל לא הרגשת שינוי.

זה לא מספיק.

צריך עצרת.

אז טיפסת וטיפסת,

והגעת לגג העולם.

וצעקת:

כולם להתפלל עכשיו על

'אשר ברא בת ששון ושמחה'.

וכולם התפללו.

אבל גם אז שום דבר לא השתנה.

ויצא בת קול ואמרה:

אשר ברא בת ששון ושמחה,

תתפללי על עצמך. יש לך כוח.

והבכי יצא ואיתו מילה ראשונה.

או טאטע, טאטע. אב הרחמן.

המרחם, רחם נא עלינו.

ותן לי לב להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד באהבה.

תן לי לב, אמרתי.

ושוב טיפסתי והגעתי לגג העולם ובשנית צעקתי:

אנא תתפללו בשבילי!!

'אשר ברא בת ששון ושמחה'

והם שאלו, על מה להתפלל?

ובקול מתבייש עניתי,

שיתן לי לב להבין.

קטעאנוני.מיתאחרונה

וזה בסדר גם לצעוק שאת לא יודעת מה להגיד או לא מצליחה להתפלל.

זה חלק מהמשחק.

...רחל יהודייה בדם

אני יודעת.

הגלים חונקים. את נחנקת.

הנה הקינוח האחרון.

הסעודה האחרונה.

בואי. התכבדי נא.

הכבוד כבד.

מיותר.

לא רוצה אותו יותר.

רוצה חופש.

התכבדי.

יש לחם על שם המלחמות שלא צלחו.

ל.ח.מ כמו לעג לרש.

יש מים. מי ים. מי יבשה.

את לא ים , הגעש שבך יבש. יצורים לא היו שורדים בך.

את לא יבשה.

אם נוגעים בך, את רטובה.

זיויקאחרונה

את יודעתזכרושיצאנולרקוד

אַתְּ יוֹדַעַת

אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ

רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן

עִם שִׂמְלָה וְזֵר

מְחַכָּה לֶחָתָן

רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר

בִּשְׁאֵלָה

אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי

רָצִיתִי לִצְעֹק

רָצִיתִי לִבְכּוֹת

אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם

רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי

לְהִנָּצֵל

שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל

רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת

רָצִיתִי רַק מְעַט

לִנְשֹׁם.

וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת

נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים

הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת

נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים

וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל

אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים

נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק

אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים

חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם

לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם

אַךְ מֶלֶךְ

לְלֹא כֵּס

לְלֹא צֶלֶם

נָדַם.

וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי

יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי

וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע

בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי

וְחֹשֶׁךְ עָמֹק

עָשׂוּי לְלֹא חַת

נָעוּץ כָּחֶרֶב

בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי

וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ

לְעֶלֶם מֵת

וְנִשְׁאַר עַתָּה

רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי

וְנָדַם הַשִּׁיר

נָמוֹגוּ צְלִילֵי

הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי

עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם

עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם

אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.

מה שאינו עוברסופר צעיר

 

הַכֹּל עוֹבֵר, 

אֲפִלּוּ הַצִּפּוֹרִים יוֹדְעוֹת. 

כְּשֶׁרוּחַ קָרָה 

פּוֹרַעַת נוֹצוֹת 

הֵן מַתְחִילוֹת לְהִתְרוֹמֵם, 

מְחַפְּשׂוֹת בַּיִת חָדָשׁ. 

  

הַכֹּל חוֹלֵף, 

רוּחַ תְּסַפֵּר הַכֹּל. 

אֵיךְ נוֹצַר וְקָמַל 

קָם וְנָפַל, 

אֶת כָּל קוֹרוֹת  

הַאֶרֶץ הַזֹּאת. 

  

אֵיךְ שָׁמַעְנוּ 

עַל הַמַּעֲבָר 

אִם הַנֶּצַח 

כְּלָל לֹא קַיָּם עֲבוּרֵנוּ? 

וּבְצוּרָה חֲלוּפִית, 

מַהוּ הַדָּבָר 

שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵף? 

  

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה, 

אֲפִלּוּ אֲסַפֵּר לָכֶם אוֹתָהּ בְּעַצְמִי. 

הַדָּבָר הַיָּחִיד  

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ חוֹלֵף 

הוּא אֲנִי. 

מיהו המדבר?טאבי

ומהיכן הוא יודע זאת בכזאת פסקנות.

אתמהה.

הסבר קצרסופר צעיר

סוקרטס אומר ב'פיידון' של אפלטון שאנחנו למדים כל דבר מההפך שלו.

בגלל שיש עצב יש גם אושר, בלי עצב האושר היה מצב סטטי שלא היה מופרד מהשכבה הבסיסית ביותר של הקיום שלנו. הוא גם לא היה מקבל שם או כינוי.

הוא היה פשוט חלק בלתי נפרד מהטבע.

שאלתי את עצמי, מה עם נצח? הרי הוא ההפך של זמני. אבל אנחנו חיים בעולם שכולו זמני. מתי בכלל זכינו להכיר נצח?

הבנתי שלא חשבתי על זה נכון, כל בן אדם רואה בגבולות הדמיון שלו את גבולות העולם.

הדבר היחיד שנצחי בשבילנו הוא ה'אני', הוא הדבר היחיד שמלווה אותנו לאורך כל הדרך. הוא מעין 'נצח' פרטי שיש לכל אחד מאיתנו.

בשבילי, אני קיים לנצח במובן המסוים הזה. ואתה קיים לנצח במובן דומה, אבל אחר, אחד שאיש מלבדך לא יכיר.

הרי כולנו חיים באותו עולם, אבל כל אחד מקבל חתיכה אחרת ממנו, והיא 'נצחית' בשבילו.

מי שרוצה מוזמן לנסות להרחיב את הרעיונות האלו, השיר פשוט מבטא אותם בתמציתיות.

הממ,טאבי

לגבי החלק הראשון אינני מקבל את הנחת היסוד. ברור אמנם שהעולם כפי שאנינו מכירים אותו בנוי באופן של יחסות אבל לוּ הייתה מציאות של אור, זה לא שלא היה אור. אולי לא היה מושג של בוקר (לבקר ולהפריד) ביחס ללילה.

גם הקיום שלנו, יש מושג ברור של קיום ואי־קיום. ואפשר באופן מוחשי מאוד להרגיש את הקיום שלנו, למרות שאין לנו מושג מהו היעדר תודעה. הניגוד בין ה"אני" לאחר מבליט את הפלא אבל זה הכיוון שאני נוטה לקבל.

נצח הוא מושג מופשט, כמו האינסוף. אולי אין שום נצח כלל והכל יתקפל בעוד מיליארדי שנה. או לא יתקפל. או גם יתקםל וגם לא יתקפל.

למרות האפיל הפילוסופי קשה לי לתפוש את האני כיחידה של נצח.

אני חושב שללא חושך האור לא היה מובחן משאר המציאותסופר צעיראחרונה

אבל אני מקבל את מה שאתה אומר, בהחלט עניינה אותי החוויה הסובייקטיבית של כל אחד מאיתנו, שבה הדבר היחיד שתמיד קיים הוא האני שלנו.

משהו מעין אני חושב משמע אני קיים - משהו שמעמיד את הקיום על בסיס האני, עוד לפני הפילוסופיה והשירה.