ירושלים האחרת #1ימח שם עראפת
עבר עריכה על ידי ימח שם עראפת בתאריך ז' בסיוון תשפ"ד 17:18

השעה הייתה כנראה שעת בוקר כשהתעוררתי.
הסוהר הטורקי טילטל אותי ואמר שאני משוחרר. קמתי. הרגל הימנית שלי עוד דיממה מהפלקות של החוקר.
הסוהר הוביל אותי במסדרונות החוצה, אל החופש. בכניסה נעמדתי ופתאום קפאתי. איפה יעקב ברגר? שיחררתם אותו? לא, ענה הסוהר, יאללה רוח. לא! תשחררו גם אותו! הסוהר התעצבן והעיף אותי לרחוב, בועט בישבני אגב כך, וסגר את דלת הברזל. נפלתי על פניי והתחלתי לדמם מהאף. שני הז'נדרמים בכניסה צחקו. כמה פלאחים שעברו ברחוב הסתכלו עליי והמשיכו הלאה. לאף אחד לא היה אכפת מיעקב, שנותר אצל הטורקים נתון לחסדיהם. קמתי והתחלתי להלום בדלת הברזל, כל זאת כשרגלי מדממת ואני צולע.

הז'נדרמים תפסו אותי וזרקו אותי אחורה. ברח! צעק הז'נדרם המשופם מביניהם, ושלף את חרבו. זחלתי במהירות אחורה כשהז'נדרם צועד לכיווני עם חרבו המעוקלת, וניסיתי לקום. הז'נדרם השני צחק. יהודי גלוי ראש מהביל"ויים עבר ברחוב מכיוון שער יפו, והחל להתחנן לפני הז'נדרם שיניח לי. הז'נדרם יישר את התרבוש על ראשו בידו האחת, והשיב את החרב לנדן. ברחו שניכם! פקד. האיש עזר לי לקום ולצלוע לכיוון הרובע הארמני, הרחק מהז'נדרם הרצחני.

נפרדתי מהיהודי לשלום ברחוב חב"ד, וממש ניערתי אותו ממני שיעזוב אותי, הוא רצה ללוות אותי לביתי. דידתי דרך הסימטאות שאפילו שם אין להן לחצר בה גרנו. השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת, אבל אנשי ירושלים משכימי קום הם, ורבים הביטו ברגלי המדממת וחסרת המנעל. השער היה פתוח, ונכנסתי פנימה. מרים ויסנברג בת השכנים הייתה עסוקה בשאיבת מים מהבור שבמרכז החצר, ולא שמה לב שנכנסתי. הדם עוד זלג מכף רגלי היחפה, ולפתע חשתי חולשה ורציתי לשבת. התיישבתי על האדמה, ומוללתי רגב אדמה בידי. נשענתי על כותל ביתם של משפחת שוורץ, ונאנחתי. מרים שמעה את אנחתי והסתובבה. דלי הפח שהחזיקה נפל ונשפך. היא צרחה. מרים, לחשתי, די, אני לא מרגיש טוב. מרים נאחזה בבאר כדי לא ליפול, פניה מביעות זעזוע.

הבן של שוורץ יצא החוצה לראות מה קרה. אני לא יודע איך קוראים לו, אף פעם לא אהבתי את הצוציקים של שוורץ. לפחות עכשיו הוא היה מועיל יותר ממרים, כשהתעשת ורץ לביתי.

מרים התעשתה בעקבות הילדון, ושאבה מהר עוד דלי מים, עדיין מבועתת כולה והגישה לי אותו בביישנות מפוחדת. תפסתי בידית הדלי, נחוש להראות שהכל בסדר, ומשכתי אותו מידה. כוחי לא עמד לי, והדלי נשפך עליי.

הילדון שב ואמר למרים שאסתר לא בבית. מרים עמדה לרגע בחוסר אונים, ושוב היה זה הילדון שרץ הלאה להביא את אמו. מעודדת מנחישותו של הילד נטלה מרים את דלי הפח בשלישית, ומילאה שוב מים מהבאר. חייכתי אליה, הרי אני לא יכול להרים את הדלי. היא הייתה נבוכה מאד. אני הייתי מטושטש מאד. גברת שוורץ הגיעה, ובנחישות החלה לחלק פקודות, שולחת את אחד הזאטוטים לחפש את אימי אולי הלכה לשוק, ושולחת אחר לקרוא לאבי מן התפילה. על מרים היא פקדה לשאוב עוד דלי מים, ולהביא סמרטוטים נקיים. מרים צייתה, וגברת שוורץ נטלה סמרטוט טבול במים, והחלה לנקות את... פניי. התברר שפניי מכוסות דם קרוש, כנראה בגלל שנפלתי על הפנים לפני חצי שעה. גברת שוורץ נאנחה בהקלה אחרי שהתברר שאין שום פצע רציני בפניי, רק שריטות. הדבר מסביר את הצרחה של מרים, לראות את בן השכנים מכוסה בדם, אכן מראה מפחיד.

גברת ויסנברג נכנסה לחצר, מלווה בביתה הנשואה. מה קורה פה? היא שאלה והניחה על האדמה עוד ערמת סמרטוטים. מתברר ששיחררו את שלמה, השיבה גברת שוורץ הנמרצת, והחלה לנקות את הדם שהחל להיקרש על רגלי. איפה משפחת שלזינגר? שאלה גברת ויסנברג במעשיות וניגשה לערמת הסמרטוטים. זו שאלה טובה, מלמלה גברת שוורץ, אסתר הלכה כנראה לשוק, ר' חצק'ל כנראה בתפילה, וגם חיים וברוכ'ל. הבנות כנראה עוד ישנות, מלמלתי. כן,כנראה, אמרה גברת שוורץ והעיפה בי מבט מודאג. מרים, על השולחן שלנו יש בקבוק קוניאק, רוצי להביא אותו, פקדה. מרים צייתה ונכנסה לבית שוורץ.

גברת ויסנברג יצאה מהחצר לרחוב. ביתה ניגשה לבאר ושאבה עוד דלי מים. גברת שוורץ המשיכה לנקות את הפצע ולשטוף את הסמרטוט בדלי, שהמים בו הפכו לאדומים.

מרים חזרה עם הבקבוק. גברת שוורץ הספיגה סמרטוט בקוניאק והצמידה לפצע. נאנקתי בכאב, זה שרף. הבת של ויסנברג הנשואה שאני לא יודע מה שמה שפכה את הדלי האדום. גברת שוורץ הספיגה סמרטוטים במים וקשרה סביב הפצע שהיה עטוף כבר בסמרטוט קוניאק.

חבל על הקוניאק, אמרתי, בל תשחית, אני אשתה... מה יש לו? שאלה מרים. כל העיר יודעת שהבן של שלזינגר שונא אלכוהול! הוא כנראה הוזה, מלמלה גברת שוורץ. שתקתי, כי חשבתי שאולי אני באמת הוזה, וזה יהיה מאד לא נעים אחר כך.

גברת ויסנברג נכנסה לחצר עם שני ערבים. הנה, היא אמרה, קחו אותו לבית ההוא, היא אמרה והצביעה על הבית שלנו. הסבלים תפסו אותי כמו שק תפוחי אדמה, וסחבו אותי למיטה שאמרה להם גברת שוורץ. גנחתי בכאב כשהם הניחו אותי על המיטה. יכלתי ללכת, מלמלתי, אני רק קצת עייף. גברת ויסנברג נתנה להם איזשהו סכום, לא ראיתי כמה, והם הלכו.

אמא נכנסה פתאום, והזאטוט של שוורץ אחריה. שלמה! היא צעקה. אמא הכל בסדר, קראתי וניסיתי להתיישב, דבר שגברת שוורץ לא הניחה לי לעשות, וללא כל בושה דחפה אותי בחזרה למיטה.

שלמה מה עשו לך?? זעקה וחיבקה אותי. בגדי עדיין  היו מוכתמים מדם. חיבקתי אותה בחזרה, עדיין אדיש מאט למתרחש. רוץ תביא את הקוניאק, אמרה גברת שוורץ לבנה שמסתבר ששמו הוא חיימק'ה. הזאטוט חזר עם הקוניאק, וגברת שוורץ פקדה עלי לשתות כמה לגימות. ניסיתי, אבל מיד הקאתי. מרים רצה החוצה ושאבה עוד דלי מים. בבחינת גם אותך אשקה, עיוותתי את הפסוק במוחי כשהיא נכנסה עם הדלי וספל פח. הפעם הצלחתי לשתות בלי להקיא, ושתיתי כמעט ספל שלם בעזרתה של אימי. אחר כך גברת שוורץ גירשה את כולם החוצה ופקדה עליי לישון, משאירה רק את אימי לידי. צייתתי לגברת שוורץ, גם כי היא הייתה סמכותית ואני הייתי מטושטש, וגם כי הייתי עייף מאד מהבוקר הזה ומכל מה שקדם לו. נרדמתי כשאבי נכנס לחדר.


 

                                     ***


 

התעוררתי באותה מיטה בה נרדמתי, כולי שטוף זיעה קרה. הרגשתי טוב יותר, ישנתי שינה עמוקה וטובה שפיצתה על השינה הטרופה בקישלה המסריח עם דלי הצרכים והגנבים שהיו איתי בתא.

קמתי באיטיות מהמיטה. פתחתי את החלון, וקרני שמש נכנסו פנימה. השמש עמדה בערך במרכז הרקיע, נוטה למזרח או למערב. כלומר עכשיו שעת צהריים. הדלת הייתה סגורה. פתחתי אותה ויצאתי לחדר הגדול, המשמש סלון ומטבח. סיר היה מונח על השולחן, וביטני השמיעה זמירות שבת. לא היה לי כוח לאכל כאחד האדם, פשוט פתחתי את הסיר ושליתי ממנו רגל תרנגולת ואכלתי בבולמוס. אחר כך יצאתי החוצה לחצר. הבנות הלכו כנראה עם אמא לשוק, חשבתי, הרי היום יום חמישי בכל זאת. טיפסתי על עץ הזית העתיק שבפינת החצר ונשכבתי על אחד הענפים. הרגשתי ילד קטן ושובב, והתחושה הייתה נעימה.

פתאום הכל היה רגוע, והתחלתי להעביר בראש את סדר האירועים המטורפים עד עכשיו. הכל התחיל בעצם במוצאי שבת, אחרי הבדלה. יעקב ברגר דפק אצלנו בבית. יצאנו לחצר וישבנו ממש פה מתחת לעץ הזית. יעקב אמר שהוא רוצה להצטרף לביל"ויים, ליישב את ארץ ישראל, והציע לי להצטרף. גם ככה אתה רק ליצן ולא לומד, דחק בי, והצדק היה איתו. אבל הביל"ויים הם אפיקורסים, אמרתי לו, איך אנחנו והם נחיה בכפיפה אחת? שאלתי והצבעתי על הקסקט. אפשר להוריד, אמר יעקב, והסיר את הקסקט. לפני שהספקתי להגיב הוא חבש שוב את הקסקט ואמר: או שאפשר להקים מושבה חדשה בלי הביל"ויים, מושבה שומרת תורה ומצוות, שכל מעשיה לשם שמיים. חייכתי. יעקב ראה שאני מחייך, ואמר שאנחנו רק צריכים עוד אנשים. ואחר כך... הכל נהיה מסובך.


 

                                     ***


 

יום ראשון, תחילת השבוע.

חשבתי שיעקב לא מדבר ברצינות וחזרתי בבוקר לישיבה. בצהריים יעקב הוציא אותי מהישיבה וטיינו ברחובות, כשהוא פורש בפני את תכניתו. הוא הספיק לדבר כבר עם שבעה נוספים, וחסר רק העשירי, כדי שיהיה מניין, ואפשר להתחיל לקנות קרקעות. הוא כבר דיבר עם כמה מנדיבי ירושלים שהסכימו לתת לטובת מושבה יהודית. הוא כבר בירר עם איזה ערבי זקן שרוצה למכור קרקעות בגליל כבר לפני שבוע, והוא מוכן למכור את הקרקע במחיר סביר. ואני בכלל לא אמרתי שאני מגיע איתך, הזכרתי ליעקב. אל תדאג, אתה תבוא.

חזרתי לישיבה, אבל לא הצלחתי ללמוד יותר כלום והלכתי הבייתה. סיפרתי לאבא על המושבה הדמיונית של יעקב, והוא לא התלהב. הוא אמר שזה ביטול תורה, ושאם אני רוצה ללכת אז שאשאל את הרב סלנט מה הוא אומר על כך. הלכתי לרב סלנט. במילים אחרות הוא אמר שאם גם כך אני לא לומד כל כך, אולי זה באמת לא נורא שאעשה משהו אחר.

השתכנעתי, ואמרתי ליעקב שאני איתו. עזבתי את הישיבה. נסעתי עם יעקב לגליל, ודיברנו עם הערבי. נסענו לגליל ביום שלישי בבוקר, וחזרנו ביום רביעי, כלומר אתמול, בצהריים. יעקב סיכם עם הערבי שנקנה שטח לא רחוק מצפת, שטח קטן של עשרה דונם, ובו בית ישן. הופתעתי מאד מיעקב, הוא באמת תכנן הכל לפרטים. ישנו בבית דודו של יעקב בצפת. למחרת בבוקר נסענו לירושלים והגענו בצהריים. נכנסנו דרך שער שכם, וירדנו מהעגלה. הלכנו בשוק בין הבסטות, ואז עבר ז'נדרם על סוס ויעקב קפץ בבהלה ובטעות הפיל את הבסטה שלידו. הז'נדרם נעצר, ובעל הבסטה החל לקלל את יעקב. יעקב ניסה לעזור לו להרים את הבסטה, אפל הירקות כבר התפזרו לכל עבר ונרמסו תחת רגלי העוברים ושבים, או נכנסו לסליהם. קצין רכוב על סוס חצה את השוק ושרק לשני ז'נדרמים לעצור את יעקב. חכה, אמרתי, יש לי כסף, שחרר אותו ונביא לך! חצוף! צעק הקצין, ז'נדרם! עצור אותו!


 

                        

תמיד זה קורה ליימח שם עראפתאחרונה
אני מעתיק רק חלק וצריך לערוך...
...אני הנני כאינני

@געגוע~ הרבה זמן שלא כתבת לנו..

משתוקקים

שברי חרס ואור יקרותחוזר

רפאל, ששמו נחצב בלב התפילה "רפאנו השם ונרפא", חש שחייו הפכו לבית מלאכה נטוש, שבו האור היחיד הוא נורה דולקת בחצי כוח, תלויה על בלימה. הוא היה איש תורה ומעשה, שהאמין כי בניין הנישואין הוא מקדש מעט – והוא גילה, באיחור כואב, כי המקדש שלו נבנה על חולות נודדים.

בחירתו ברחל (כך נקרא לה), הייתה פעם ככוס יין משובח בקידוש של שבת: נוצצת, מבטיחה, ובריח משכר של אושר נצחי. כעת, לאחר עשור, נדמה היה שהיין החמיץ, והכוס עצמה הפכה לכלי חרס סדוק, שכל ניסיון למזוג לתוכו רגש נוסף גורם לנזילה איטית וכואבת אל תוך האדמה הצחיחה.

 

כשהיה מחפש את דרכו בין קפלי הגמרא, היה מוצא את "עץ החיים" – עץ יציב, מעוגן באדמת יראת שמיים. אך כששב הביתה, הרגיש כאילו נכנס למבוך קנים יבשים שכל מגע בהם מפיק רק קולות חריקה צורמים ודקירות קטנות. רחל הייתה עבורו כשמיים מעוננים בעונת גשמים שבוששו לבוא: הבטחה לרוויה, אך בפועל – רק אפור אינסופי החוסם את אור השמש.

הוא ניסה, שוב ושוב, "לשקם את הקירות". כל שיחה איתה הייתה עבורו כניסיון לחבר חלקי פאזל של שני עולמות שונים: הוא הגיש לה את הפינה שלו, המשוישת והחמה, והיא הניחה מולה קטע מתכת קר, חד ובלתי תואם. לא הייתה התנגשות גדולה, אלא חוסר מגע מוחלט, כמו שני נהרות הזורמים במקביל – קרובים מאוד, אך המים שלהם לעולם לא יתערבבו.

 

הציפייה שלו לבית מלא שלווה ותורה הייתה כאנייה עוגנת בנמל בטוח. הנישואין, לעומת זאת, הפכו לספינה המטלטלת בין גלי תשרי סוערים, גם כשבחוץ שרר שקט מוחלט. היא הייתה עבורו מפת דרכים הפוכה: כל צעד שלקח על פיה הוביל אותו הלאה מן המטרה, אל תוך שממה רגשית גדולה.

כשהיה יושב בבית המדרש, הלימוד היה לו "נר לרגליי" – בהיר, קרוב, ומאיר את הצעד הבא. בבית, ההרגשה הייתה כניסיון ללכת לאורו של כוכב רחוק מאוד, שאינו נותן אור ממשי אלא רק תזכורת כואבת למרחק הבלתי ניתן לגישור. המטפורה החדה ביותר שריחפה מעל ראשו הייתה זו: הוא חי חיים של צדיק במרתף, מוקף בקדושה פנימית, בעוד חלון המרתף שלו נפתח היישר אל רחוב סואן וריקני, שהוא אינו חלק ממנו, אך הוא כבול אליו.

 

בכל בוקר, כשענד את התפילין, הרגיש רפאל שהוא "קושר את עצמו לשמיים" באהבה ויראה. ובכל ערב, כשהתיישב ליד שולחן הבית, הרגיש שהוא "משחרר חבל" שאמור לחבר אותו לאדמה, רק כדי לגלות שאין שם קרקע יציבה לאחוז בה. זו הייתה הדילמה המרה שלו: הרצון להמשיך לבנות על יסודות רעועים, מתוך אמונה בכוחה של הקדושה, מול ההכרה שאהבה אינה רק "חיבור נשמתי" אלא גם "התאמה ארצית", ושלושתה אבדה מזמן.

 

כאשר הלך רפאל בדרכו הביתה, משתרך בין הבתים הירושלמיים, ליבו היה כמנורה שבורה בחדר חשוך: היא עדיין זוכרת את יעודה להפיץ אור, אך הלהבה הפנימית שלה רועדת על קנה, מסרבת להתרומם.

הוא נזכר ברחלי, זו שהייתה לו כאילן פורח לפני שנים, ימים בהם כל מילה שלה הייתה ניגון טהור באוזניו. היא הייתה עבורו "זהב טהור" המופיע בתיאורי המקדש, מבטיח שלמות ויופי שאין שני לו. אך החיים, כפי שגילה, הם לא תמיד מזהב.

 

הבחירה ברחל הנוכחית הייתה כהנחת אבן פינה של בניין – צעד חד-משמעי שאי אפשר לשנות. אך רחלי הראשונה, זו שאבדה, נותרה עבורו כתוכנית אדריכלית מושלמת שנגנזה, עליה הוא שב ומעיין בדמיונו, יודע שהיא לעולם לא תצא אל הפועל.

היא הייתה עבורו כבריכת מים צלולים במדבר צמא, מקור חיים שאותו החמיץ ברגע של עיוורון. כעת, כל מגע מחשבתי בו הוא בגדר "הצצה לגן נעול": יפה להפליא, אך אסורה לחלוטין. הוא למד לחיות עם הזיכרון הזה כעם "מכתב קודש" חתום: תוכן יקר וקדוש, אך שאי אפשר לפתוח ולקרוא שוב.

 

רפאל הרגיש כי הנישואין שלו הנוכחיים הם כ"שדה קוצים", שכל צעד בו דורש זהירות וכאב. רחלי האבודה הייתה "כוכב הצפון" שלו – מגדלור יציב שהראה לו תמיד את הדרך הביתה. כעת, אותו כוכב שקע מעבר לאופק, והותיר אותו לבדו להתמודד עם "שמיים שחורים" שבהם אין נקודת ייחוס אמיתית.

 

הוא הכיר בכך שאהבתו הישנה היא "חוב ששולם בדמעות": אין דרך להחזיר את הזמן לאחור, וכל ניסיון לחזור אל אותו רגש הוא כ"הפעלת שעון ישן" שאין בו עוד מחוגים. הוא יכול לשמוע את קול הטיקטוק של הזמן שאבד, אך השעה הנוכחית – והמציאות הנוכחית – כובלת אותו בהווה.

 

היה זה מאבק מתמיד בין "האמת הגדולה" של מחויבותו הדתית והמשפחתית, לבין "האמת הקטנה" של ליבו, שעדיין שמר על גחלת קטנה עבור אותו חלום ישן.

חברה הראתה לי. מה חושבים?שלום לך ארץ

משפחה יקרה!
ראיתי אותו רץ 
בדמי חייו, אחרי כלנית או כלב שובב
מנסה לחזר למרות המשבר
מצא אהובה בתוך הכאב
ראיתיו שטוף בזיכרונותיו על חבריו שאין הם עוד כאן

ולך אימא רציתי לומר
שאיתך אני אבלה
קרעתי את הדש
וישבתי על שרפרף
הלב שבור
שתיים מדם
ועוד אלפים, אלפים מהאומה הגדולה
ישבתי, ובכיתי, ונקרעתי לגזרים
את הלב שלי אפחד כבר לא ישלים
כעסתי, את העולם שברתי.
איתך אבא כבר לא דיברתי
דיברתי כמו אומללה
מה נראלך? אתה משוגע? אתה בכלל לא מבין מה לקחת!
רציתי לשבור אותך בחזרה
את הלב שלך. שלי. בעוצמה.
לנקום על מה שנלקח ולא אקבל לעולם
אבל נמשכתי אליך בחזרה
אל הלב של אבא
למרות שלקבל ממך כבר לא יכולתי יותר
 

אז רציתי לספר שהלב נשאר שבור. מרוסק לחתיכות.
גם אם את זה קשה לראות
אבל מה לעשות שכבר אמרת
"אין דבר שלם יותר מלב שבור"
אז אבא שתדע שלמרות הכל אני סולחת'ך 
גם אם מה שעשית לא צודק
כי מה לעשות אתה חכם פי אלף.

נב. אז אותך מדינה, עליך עדין חולמת.
בך אקים משפחה לתפארת.
אך תמיד אשאיר בך חותם
שעליך נקבר אהובי ולא חזר

היא כתבה, שומרת על זכויות יוצריםשלום לך ארץאחרונה
מדבראני הנני כאינני

מחפש מוצא, אולי איזו דרך

פתחתי פתח, האם יש בזה ערך?

שוב נפלתי, מי יקימני?

וכל כך התחננתי, פניך אנה ממני


מאמין בהסתר, בכל התפאורה

ואין עם מי לדבר, לזרוק בו מרה

ואם אשבר, כבר לא נותרה בי צורה

וכיצד אתחבר, אמצא כנגד עזרה


נזרקתי בבור, אין פנים אין אחור

רק עקרב ונחש, מעורפל מהשחור

שדים וקליפות, פרשת אחרי מות

מול עדשת מצלמות, תופפות עלמות.


והנפש במנוסה, מאלקים התביישה

המרחק שוב כיסה, ערוותה הלבושה

והוא קורא לה שובי, זהו שמה (מ)מכבר

שכחה זהותה, בשטטה במדבר.

"ולמוות לא נתנני"תמהון לבב
עבר עריכה על ידי תמהון לבב בתאריך י"ד בכסלו תשפ"ו 18:16

ראיתי כופר אחד, מת באיוולתו,

קרבן על מזבח מולדתו.

שורות שורות באו לסופדו ולבכותו.


 

"זה העלם! הצעיר בשנים – בכיר בניו של ריבון העולמים!

והוא כתכשיט בהיכלו! קדוש יאמר לו!"


 

ואני מהרהר...

הרי בחייו היה כה שחור,

ובמותו – הרב אומר: "אין כמוהו צחור!"

"אם פשע וסרח – כעת הריהו מלאך!"

"מותו – כפרתנו, מותו – כפרתו, ונפלאית נחלתו"


 

ואני??

אלוהים, יודע תעלומות

– האין אני כופר, פושע וסורח??

ומה לי בעולם כזה להיות גורלי כאורח

בשבט עברתך מזדעק וצורח?


 

אם גם למעלה יש ניסים ואנשים הופכים לקדושים

בגופה מחוללת

– לכזאת נפשי מייחלת.

ואם על כל פשעים יכסו חיים המשתתקים

– הנה כל סעיפיי משתוקקים.


 

אלוהים אתה ידעת,

גופי ונפשי – כבר שבורים...

אך רוחי ונשמתי עדיין רק אליך הם עורגים,

קח אותי אליך! כאותם ההרוגים.


 

אם זו המשמעות, להיות רק שלך,

טהור, נקי, דבוק בשלימות

– אני כבר לא יכול לחכות למות...

...רחל יהודייה בדםאחרונה
יש בזה משהו שמעביר רטט
...רחל יהודייה בדם

והפחד.

הפחד מהריק הזה.

הדבר הריק הזה שרוצה שאהיה כמוהו.

שאבלע בתוכו.

שאבלע את עצמי.

הפחד שיחזור.

הפחד שהוא שם.

אורב. עדיין מחפש אותי.

איזה נאמנות.

אנשים כל כך רוצים נאמנות כזו אה?!.

ואני רק רוצה שייתן לי. ייתן לי להישאר אני.

ייתן לי מקום. ישאיר אותי אני.

והפחד הזה נמצא שם.

ואני מרימה את הראש.

וממשיכה.

לתפוס מקום. שאני אני.

יפה. נסתר. גבוה.טויוטה

תודה.

יפייפה וכל-כך נכוןידידיה ג
...רחל יהודייה בדםאחרונה
תודה..
מנהל? אפשר להעביר שירשור שלי לפה?תמהון לבב

(שתיקה רועמת) - ריק ומוסתר

 

זה? במקום שיהיה בפורום השני

בלתי אפשרי 😐אני הנני כאינני
כנס להודעה שםארץ השוקולדאחרונה

תלחץ על עריכה, תלחץ על בחר הכל, העתק ואז תפתח שרשור כאן.

(אל תעשה גזור כדי שלא יימחק לך בטעות)


אחר כך אתה יכול שוב לערוך שם ולמחוק את התוכן

תנועהמוריה.

הידית עולה אט אט ובסיבוב יורדת מטה. ועוד סיבוב: למעלה במאמץ ודחיפה חזקה למטה.

היא מתנשפת, אבל לא פוסקת. זוהי מלאכתה ואין לה אלא לעשותה בלי להתלונן. כל יום היא כאן, ניצבת על המשמר. דוחפת, מסובבת, מסיעה את הידית שוב ושוב על צירה בסיבוב.

כל תנועה שלה, כל דחיפה ולו הקטנה ביותר מקדמת עוד ועוד את המנוע, כל סיבוב וחצי סיבוב, מניע את העצם. בסוף כל יום היא מאשרת, אכן נראית התקדמות. היא סוקרת בעיניים מצומצמות את המרחק בין המקום בו היתה בתחילת היום לבין המקום בו היא כעת לאחר עבודה של יום תמים. אז היא מתמלאת סיפוק ונחת. אז היא יכולה לפרוש לנוח, להרוויח בביתה עם היקרים לה ולדעת כי עשתה את מלאכתה להיום.

ישנם ימים שהכל חלק והסיבוב פשוט הוא, כאילו מעצמה מסתובבת הידית. לעומתם יש ימים שהידית שחוקה וקשה לה לאחוז בה, שהיד האוחזת עייפה, או שהגלגל כבד עד מאד. לעיתים קרובות קורה שידיים נוספות בוחשות איתה בקלחת, ומסובבות ידיות הפוכות. אבל כל אלו, כמו אינם נוגעים לה, היא מגיעה בכל יום בשעת בוקר מוקדמת, מתייצבת בעמדתה ומסובבת, והידית נעה, והסיבוב מניע.

היא לא מנסה להיאבק, היא לא מוכיחה לאיש דבר, היא נוכחת ומסובבת ומניעה. אף כוח בעולם לא יוכל לה, אף כוח בעולם לא ימנע ממנה למלא את תפקידה במסירות. אף כוח בעולם לא יעצור אותה מלסובב ולהניע.

ויש התקדמות, וישנה תנועה.

תמיד ישנה תנועה.

° ° °

אלוקי, נשמה נתת בי, והיא אינה פוסקת מלסובב ולקדם אותי.

אתה בראתה, אתה יצרתה, ונפחתה בי והיא מניעה אותי אליך.

כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך עליה.

מענייןיוני.ו.אחרונה

אולי יעניין אותך