ירושלים האחרת #1ימח שם עראפת
עבר עריכה על ידי ימח שם עראפת בתאריך ז' בסיוון תשפ"ד 17:18

השעה הייתה כנראה שעת בוקר כשהתעוררתי.
הסוהר הטורקי טילטל אותי ואמר שאני משוחרר. קמתי. הרגל הימנית שלי עוד דיממה מהפלקות של החוקר.
הסוהר הוביל אותי במסדרונות החוצה, אל החופש. בכניסה נעמדתי ופתאום קפאתי. איפה יעקב ברגר? שיחררתם אותו? לא, ענה הסוהר, יאללה רוח. לא! תשחררו גם אותו! הסוהר התעצבן והעיף אותי לרחוב, בועט בישבני אגב כך, וסגר את דלת הברזל. נפלתי על פניי והתחלתי לדמם מהאף. שני הז'נדרמים בכניסה צחקו. כמה פלאחים שעברו ברחוב הסתכלו עליי והמשיכו הלאה. לאף אחד לא היה אכפת מיעקב, שנותר אצל הטורקים נתון לחסדיהם. קמתי והתחלתי להלום בדלת הברזל, כל זאת כשרגלי מדממת ואני צולע.

הז'נדרמים תפסו אותי וזרקו אותי אחורה. ברח! צעק הז'נדרם המשופם מביניהם, ושלף את חרבו. זחלתי במהירות אחורה כשהז'נדרם צועד לכיווני עם חרבו המעוקלת, וניסיתי לקום. הז'נדרם השני צחק. יהודי גלוי ראש מהביל"ויים עבר ברחוב מכיוון שער יפו, והחל להתחנן לפני הז'נדרם שיניח לי. הז'נדרם יישר את התרבוש על ראשו בידו האחת, והשיב את החרב לנדן. ברחו שניכם! פקד. האיש עזר לי לקום ולצלוע לכיוון הרובע הארמני, הרחק מהז'נדרם הרצחני.

נפרדתי מהיהודי לשלום ברחוב חב"ד, וממש ניערתי אותו ממני שיעזוב אותי, הוא רצה ללוות אותי לביתי. דידתי דרך הסימטאות שאפילו שם אין להן לחצר בה גרנו. השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת, אבל אנשי ירושלים משכימי קום הם, ורבים הביטו ברגלי המדממת וחסרת המנעל. השער היה פתוח, ונכנסתי פנימה. מרים ויסנברג בת השכנים הייתה עסוקה בשאיבת מים מהבור שבמרכז החצר, ולא שמה לב שנכנסתי. הדם עוד זלג מכף רגלי היחפה, ולפתע חשתי חולשה ורציתי לשבת. התיישבתי על האדמה, ומוללתי רגב אדמה בידי. נשענתי על כותל ביתם של משפחת שוורץ, ונאנחתי. מרים שמעה את אנחתי והסתובבה. דלי הפח שהחזיקה נפל ונשפך. היא צרחה. מרים, לחשתי, די, אני לא מרגיש טוב. מרים נאחזה בבאר כדי לא ליפול, פניה מביעות זעזוע.

הבן של שוורץ יצא החוצה לראות מה קרה. אני לא יודע איך קוראים לו, אף פעם לא אהבתי את הצוציקים של שוורץ. לפחות עכשיו הוא היה מועיל יותר ממרים, כשהתעשת ורץ לביתי.

מרים התעשתה בעקבות הילדון, ושאבה מהר עוד דלי מים, עדיין מבועתת כולה והגישה לי אותו בביישנות מפוחדת. תפסתי בידית הדלי, נחוש להראות שהכל בסדר, ומשכתי אותו מידה. כוחי לא עמד לי, והדלי נשפך עליי.

הילדון שב ואמר למרים שאסתר לא בבית. מרים עמדה לרגע בחוסר אונים, ושוב היה זה הילדון שרץ הלאה להביא את אמו. מעודדת מנחישותו של הילד נטלה מרים את דלי הפח בשלישית, ומילאה שוב מים מהבאר. חייכתי אליה, הרי אני לא יכול להרים את הדלי. היא הייתה נבוכה מאד. אני הייתי מטושטש מאד. גברת שוורץ הגיעה, ובנחישות החלה לחלק פקודות, שולחת את אחד הזאטוטים לחפש את אימי אולי הלכה לשוק, ושולחת אחר לקרוא לאבי מן התפילה. על מרים היא פקדה לשאוב עוד דלי מים, ולהביא סמרטוטים נקיים. מרים צייתה, וגברת שוורץ נטלה סמרטוט טבול במים, והחלה לנקות את... פניי. התברר שפניי מכוסות דם קרוש, כנראה בגלל שנפלתי על הפנים לפני חצי שעה. גברת שוורץ נאנחה בהקלה אחרי שהתברר שאין שום פצע רציני בפניי, רק שריטות. הדבר מסביר את הצרחה של מרים, לראות את בן השכנים מכוסה בדם, אכן מראה מפחיד.

גברת ויסנברג נכנסה לחצר, מלווה בביתה הנשואה. מה קורה פה? היא שאלה והניחה על האדמה עוד ערמת סמרטוטים. מתברר ששיחררו את שלמה, השיבה גברת שוורץ הנמרצת, והחלה לנקות את הדם שהחל להיקרש על רגלי. איפה משפחת שלזינגר? שאלה גברת ויסנברג במעשיות וניגשה לערמת הסמרטוטים. זו שאלה טובה, מלמלה גברת שוורץ, אסתר הלכה כנראה לשוק, ר' חצק'ל כנראה בתפילה, וגם חיים וברוכ'ל. הבנות כנראה עוד ישנות, מלמלתי. כן,כנראה, אמרה גברת שוורץ והעיפה בי מבט מודאג. מרים, על השולחן שלנו יש בקבוק קוניאק, רוצי להביא אותו, פקדה. מרים צייתה ונכנסה לבית שוורץ.

גברת ויסנברג יצאה מהחצר לרחוב. ביתה ניגשה לבאר ושאבה עוד דלי מים. גברת שוורץ המשיכה לנקות את הפצע ולשטוף את הסמרטוט בדלי, שהמים בו הפכו לאדומים.

מרים חזרה עם הבקבוק. גברת שוורץ הספיגה סמרטוט בקוניאק והצמידה לפצע. נאנקתי בכאב, זה שרף. הבת של ויסנברג הנשואה שאני לא יודע מה שמה שפכה את הדלי האדום. גברת שוורץ הספיגה סמרטוטים במים וקשרה סביב הפצע שהיה עטוף כבר בסמרטוט קוניאק.

חבל על הקוניאק, אמרתי, בל תשחית, אני אשתה... מה יש לו? שאלה מרים. כל העיר יודעת שהבן של שלזינגר שונא אלכוהול! הוא כנראה הוזה, מלמלה גברת שוורץ. שתקתי, כי חשבתי שאולי אני באמת הוזה, וזה יהיה מאד לא נעים אחר כך.

גברת ויסנברג נכנסה לחצר עם שני ערבים. הנה, היא אמרה, קחו אותו לבית ההוא, היא אמרה והצביעה על הבית שלנו. הסבלים תפסו אותי כמו שק תפוחי אדמה, וסחבו אותי למיטה שאמרה להם גברת שוורץ. גנחתי בכאב כשהם הניחו אותי על המיטה. יכלתי ללכת, מלמלתי, אני רק קצת עייף. גברת ויסנברג נתנה להם איזשהו סכום, לא ראיתי כמה, והם הלכו.

אמא נכנסה פתאום, והזאטוט של שוורץ אחריה. שלמה! היא צעקה. אמא הכל בסדר, קראתי וניסיתי להתיישב, דבר שגברת שוורץ לא הניחה לי לעשות, וללא כל בושה דחפה אותי בחזרה למיטה.

שלמה מה עשו לך?? זעקה וחיבקה אותי. בגדי עדיין  היו מוכתמים מדם. חיבקתי אותה בחזרה, עדיין אדיש מאט למתרחש. רוץ תביא את הקוניאק, אמרה גברת שוורץ לבנה שמסתבר ששמו הוא חיימק'ה. הזאטוט חזר עם הקוניאק, וגברת שוורץ פקדה עלי לשתות כמה לגימות. ניסיתי, אבל מיד הקאתי. מרים רצה החוצה ושאבה עוד דלי מים. בבחינת גם אותך אשקה, עיוותתי את הפסוק במוחי כשהיא נכנסה עם הדלי וספל פח. הפעם הצלחתי לשתות בלי להקיא, ושתיתי כמעט ספל שלם בעזרתה של אימי. אחר כך גברת שוורץ גירשה את כולם החוצה ופקדה עליי לישון, משאירה רק את אימי לידי. צייתתי לגברת שוורץ, גם כי היא הייתה סמכותית ואני הייתי מטושטש, וגם כי הייתי עייף מאד מהבוקר הזה ומכל מה שקדם לו. נרדמתי כשאבי נכנס לחדר.


 

                                     ***


 

התעוררתי באותה מיטה בה נרדמתי, כולי שטוף זיעה קרה. הרגשתי טוב יותר, ישנתי שינה עמוקה וטובה שפיצתה על השינה הטרופה בקישלה המסריח עם דלי הצרכים והגנבים שהיו איתי בתא.

קמתי באיטיות מהמיטה. פתחתי את החלון, וקרני שמש נכנסו פנימה. השמש עמדה בערך במרכז הרקיע, נוטה למזרח או למערב. כלומר עכשיו שעת צהריים. הדלת הייתה סגורה. פתחתי אותה ויצאתי לחדר הגדול, המשמש סלון ומטבח. סיר היה מונח על השולחן, וביטני השמיעה זמירות שבת. לא היה לי כוח לאכל כאחד האדם, פשוט פתחתי את הסיר ושליתי ממנו רגל תרנגולת ואכלתי בבולמוס. אחר כך יצאתי החוצה לחצר. הבנות הלכו כנראה עם אמא לשוק, חשבתי, הרי היום יום חמישי בכל זאת. טיפסתי על עץ הזית העתיק שבפינת החצר ונשכבתי על אחד הענפים. הרגשתי ילד קטן ושובב, והתחושה הייתה נעימה.

פתאום הכל היה רגוע, והתחלתי להעביר בראש את סדר האירועים המטורפים עד עכשיו. הכל התחיל בעצם במוצאי שבת, אחרי הבדלה. יעקב ברגר דפק אצלנו בבית. יצאנו לחצר וישבנו ממש פה מתחת לעץ הזית. יעקב אמר שהוא רוצה להצטרף לביל"ויים, ליישב את ארץ ישראל, והציע לי להצטרף. גם ככה אתה רק ליצן ולא לומד, דחק בי, והצדק היה איתו. אבל הביל"ויים הם אפיקורסים, אמרתי לו, איך אנחנו והם נחיה בכפיפה אחת? שאלתי והצבעתי על הקסקט. אפשר להוריד, אמר יעקב, והסיר את הקסקט. לפני שהספקתי להגיב הוא חבש שוב את הקסקט ואמר: או שאפשר להקים מושבה חדשה בלי הביל"ויים, מושבה שומרת תורה ומצוות, שכל מעשיה לשם שמיים. חייכתי. יעקב ראה שאני מחייך, ואמר שאנחנו רק צריכים עוד אנשים. ואחר כך... הכל נהיה מסובך.


 

                                     ***


 

יום ראשון, תחילת השבוע.

חשבתי שיעקב לא מדבר ברצינות וחזרתי בבוקר לישיבה. בצהריים יעקב הוציא אותי מהישיבה וטיינו ברחובות, כשהוא פורש בפני את תכניתו. הוא הספיק לדבר כבר עם שבעה נוספים, וחסר רק העשירי, כדי שיהיה מניין, ואפשר להתחיל לקנות קרקעות. הוא כבר דיבר עם כמה מנדיבי ירושלים שהסכימו לתת לטובת מושבה יהודית. הוא כבר בירר עם איזה ערבי זקן שרוצה למכור קרקעות בגליל כבר לפני שבוע, והוא מוכן למכור את הקרקע במחיר סביר. ואני בכלל לא אמרתי שאני מגיע איתך, הזכרתי ליעקב. אל תדאג, אתה תבוא.

חזרתי לישיבה, אבל לא הצלחתי ללמוד יותר כלום והלכתי הבייתה. סיפרתי לאבא על המושבה הדמיונית של יעקב, והוא לא התלהב. הוא אמר שזה ביטול תורה, ושאם אני רוצה ללכת אז שאשאל את הרב סלנט מה הוא אומר על כך. הלכתי לרב סלנט. במילים אחרות הוא אמר שאם גם כך אני לא לומד כל כך, אולי זה באמת לא נורא שאעשה משהו אחר.

השתכנעתי, ואמרתי ליעקב שאני איתו. עזבתי את הישיבה. נסעתי עם יעקב לגליל, ודיברנו עם הערבי. נסענו לגליל ביום שלישי בבוקר, וחזרנו ביום רביעי, כלומר אתמול, בצהריים. יעקב סיכם עם הערבי שנקנה שטח לא רחוק מצפת, שטח קטן של עשרה דונם, ובו בית ישן. הופתעתי מאד מיעקב, הוא באמת תכנן הכל לפרטים. ישנו בבית דודו של יעקב בצפת. למחרת בבוקר נסענו לירושלים והגענו בצהריים. נכנסנו דרך שער שכם, וירדנו מהעגלה. הלכנו בשוק בין הבסטות, ואז עבר ז'נדרם על סוס ויעקב קפץ בבהלה ובטעות הפיל את הבסטה שלידו. הז'נדרם נעצר, ובעל הבסטה החל לקלל את יעקב. יעקב ניסה לעזור לו להרים את הבסטה, אפל הירקות כבר התפזרו לכל עבר ונרמסו תחת רגלי העוברים ושבים, או נכנסו לסליהם. קצין רכוב על סוס חצה את השוק ושרק לשני ז'נדרמים לעצור את יעקב. חכה, אמרתי, יש לי כסף, שחרר אותו ונביא לך! חצוף! צעק הקצין, ז'נדרם! עצור אותו!


 

                        

תמיד זה קורה ליימח שם עראפתאחרונה
אני מעתיק רק חלק וצריך לערוך...
אשת הקציןצדיק יסוד עלום

נפגשנו בשעה היעודה, 
היא ירדה מהקו לירושלים בשיער בהיר פרוע
זיהיתי אותה ונופפתי לשלום
יורדים

 

היא קלילה וצעדה בוטח
לרגליה סנדלים ברצועות דקות
אנחנו מתגלגלים מטה אל הנחל
אביב סביבנו מאוד
היא מצביעה על איזה עלה וקוטפת
אני קורא לו בשם, ואומר "נפוץ כאן באזור"
מצטלבות עיניים והיא מחייכת
סקרנית
היא מביטה מהורהרת 
ומסיטה הצידה את העיניים סמוקה

 

אנחנו מדברים על החיים
"צמאה נפשי לאלוהים לאל חי", היא משתפת
אני מחייך ונשכב על גבי
ממולל עלה ותולש מן השדרה
"לעזור לעם ישראל, איפה שרק אפשר"
מביט בקווצת שיער בהירה המשתלשלת מטה
איזו רוח

 

תספר על עצמך, היא מתרגשת
על החיים, איפה גדלת, על הצבא
אני בולע רוק ומחייך
היא מקשיבה ועיניה טובות
רוח מתוקה נושבת

 

השמש שוקעת ואנחנו צריכים ללכת
אני מלווה אותה בחזרה אל התחנה
העלייה תלולה והלב קל ורך
אני מחזיק לה את התיקים 
ואת שקית הניילון
היא מביטה אלי מעלה ומבטה רחוק
אני כבר משתומם ומחייך לאות פרידה
שנינו מחכים לו שיבוא

 

הוא יורד מן האוטובוס בצעד רחב
מגף אדום כבד ומדים מחוייטים
הוא מתכופף לאסוף את התיק מתא-מטען
היא מנופפת לי לשלום והולכת אליו


שניהם באים מחוייכים, הוא מושיט לי יד
לוחצים חזק, הוא מחייך לי מרחוק

הוא מחייך אליה והיא נבוכה ממני
הוא אומר "מכיר את נגר? מוסר לך ד"ש"
היא אומרת "אני אחשוב בשבילך על מישהי"
וגם "יש לך לב טוב"
אני מביט בשתיקה כשהם הולכים זה לצד זו
במבט שהיא נושאת אליו 
בצעד הרחב שלו
אני אוהב אותם ושותק
קר מאוד

אני הולך

 

Edvard Munch - Two Human Beings. The Lonely Ones (the Reinhardt Frieze)
 

אריק שר על זה יפה ממניצדיק יסוד עלום

היי רות
מה יהיה לי להציע לה
אני רואה את עמוס שלך עומד איתן
ואני כל-כך רחוק מלהיות סלע
אולי בקצה הכביש הראשי הזה
אוכל גם אני להיות למישהי מישהו כזה

 

 

 

מהמחפש שם
וואו
נשיונל ג'יאוגרפיקצדיק יסוד עלום

 

עננת אבק מיתמרת
טופר פוצע פרווה עבה
שאגה נוראית מחזה מיוסר
קילוחי דם על זרועות
ניב ננעץ בעומק רעמה
לסת מטלטלת
גניחה ונהמה רוטטת
יש לנו מנצח

 

אלפא נס אל המרחק
מוכה וצולע
גיבור חדש עולה אל הבמה
רעמתו דבלול ודבק
גיבנתו בולטת
זנבו שבור
עיניו קהות
הוא שואג שאגה צרודה אל שמיים מאפירים
מכה רעם ולביאות זוקפות מבט
הוא פוסע בגאון מוזר הן צועדות אחריו
מערכה

 

הן יוצאות לצוד הרבה
הוא מתבונן בשקט

ומשנה תנוחה, קשה לשבת על ענף
הן חוזרות עם דם על השפתיים
"לא מצאנו טרף"

מתלקקות ונוהמהות בינן לבינן


כשהוא מגרגר לקראת אחת היא מתגלגלת על הצד
אני צריכה לקום מחר מוקדם, תירגע
זכר אלפא הולך לישון לבד

 

בחלומו הוא גור ואביו גדול
הוא פוסע ופוסע ולא נגמר לכל האופק
הוא מיילל ומצייץ ואביו נמתח עוד אל האופק
עובר ועובר ועובר
הוא מתעורר בבעתה 
בפרוותו סבוכים קוצים
נקבה נוהמת מגרשת אותו בטפריה
הן חוזרות אל הגורים הבהירים ומיניקות
מלקקות דם מהשפתיים

 

הם מביטים בו באיבה כשהוא עובר
גור אחד לוחש: "הבנת בכלל מי זה?"
הוא נוהם נהמה צרודה וזוקף זנב שבור
כשהוא עובר הוא שומע בקושי צחקוקים

 

מסע של כמה קילומטרים 
בצהוב סוואנה שמים בוהקים
הוא מוצא אותו כמו מלך
מלקק פצעים משחר לטרף
"יש לך כמה דקות?"
יושבים

 

הוא חוזר מן הגלות
רעמתו אין בה דופי
הגורים מזנקים על כפותיו החזקות
הלביאות מתחככות ברעמתו ואומרות
חיכינו לך, ידענו שתשוב
הוא מהורהר והוא נוגס בטרף שהובא
האוכל לא טעים לו והוא לועס בשקט
זה היה מוזר, חבל שלא היית פה
היא אומרת מגרגרת ומניחה עליו ראש

 

גיבנת מזדקרת
זנב שבור רחוק
נהמה צרודה מאוד
רעמה דבוקה וקוץ
הכל נכון, הוא מתבונן על שקיעת סוואנה נהדרת
ומלקק פצעים ממאנים להיסגר
 

פעם ידעו לציירצדיק יסוד עלום
האריה מצד שמאל למעלה הרג אותיחתול זמני

(תרתי־משמע)

אה שכחתי שזה שמךצדיק יסוד עלום
זמנית בלבדחתול זמני

אה וסליחה שלא יצא לי להעמיק אני מנסה לחסל את מלאי הבירות לפני הפסח ורמת הריכוז בהתאם

אני לא נזקקצדיק יסוד עלוםאחרונה

שתה לשוכרה

ניתוקאנונימית91

בין שתי עולמות אני מבלה את חיי,

בין הטוב והרע, האסור והמותר

בין המתוק לבין המר

בין פחד לתקווה

בין כישלון להצלחה

בין העולם הזה לעולם הבא.

אין בי ולו רגע אחד של שקט,

רגע אחד של חמלה, של אהבה של סליחה וכפרה

ימי עוברים עליי ביעף,

ומיד פעם מפעפעת בי חרדה שגוברת,

ייאוש מהבאות,

תחושת הבדידות מפמפמת ועולה,

והניכור ביני לבין עצמי גדל,

מייחלת שאמיר את תחושת הבדידות בהתבודדות,

שאלו שני הפכים.

איך אראה פניי בפני החצי שלי כשאני שבורה?

איך נוכל להיות ללב שלם בלי כל רע?

אנה קלי, בדמעות שפכתי ליבי, רפא נא מכאבי!

גופי אינו יכול לשאת משקלו ונפשי לא תישא את חוליה

אנה אבוא כשרחק ממני לעד?

האם בנה לי אהובי משכן בליבו?

האם אוכל שוב להיות בקירבו?

אנא  שאתעלה ועונותיי ימרקו אנא שאשתנה וייסורי ימרקו,

אבא תוציא ממנו את הריקנות,

תקשיב לי את הניצוץ שכבה,

תפילה בי רוח חדשה חודש ימיי שעברו כל,

קצר נדודי ולצרותי---

אמור די!

חברי אבא חיבוק גדול שאותך לעולם לא אעזוב!.

אוהבת!נחלתאחרונה
0 = 1אברהם א

שממה

מחבק את החידלון קרוב אליי

נושם את הפחד

מתחמם מלהבת השנאה

כי בסוף כולם קיימים

אין סיבה להתכחש לטבע המציאות

(ונכון, ייתכן ויש לנו בחירה על הדרך בה אנו חוזים במציאות - ואולי עדיף להכחיש את המידות השליליות ובכך לבטלם.

ואכן, קשה לדבר על הנושאים הללו כי מסתבר שמילים לא עושים פה עבודה טובה.)


אבל בואו רק נזכור דבר.

ה' אחד.

ו"אני" לא קיים כחלק נפרד ממנו.

המצוי הראשון הוא גם המצוי היחידי.

כל השיטוטים שלנו בעולם קורים אך ורק בתוכו.

ייתכן ואנחנו פשוט מחשבה בתוך מודעות אינסופית.

(מודעות אינסופית שלא מחולקת. הלכות יסודי התורה פ"א ה"ג וה"ז)


לאן שלא תלכו אנא זכרו זאת.

על מנת שלא תקחו ברצינות את מנת קיומכם ה"אינדיבידואלי".

על מנת שלא תצטערו על מנת חלקכם בעולם הזה והבא.

ניהיליזם אינדיבידואלי - שחרור מתפיסת העצמי המוגבלת.

אל עבר השחרור האולטמטיבי הקיים רק אצל המצוי היחידי.

כל הדתות והמסורות הרוחניות בסוף מדברות על הדבר הזה.

התבטלות מוחלטת אל האינסוף.

מכיוון שזהו מנת חלקנו בכל מקרה.

תמיד שואלים - האם נשאר משהוא מאיתנו בסוף?

במקום לשאול - האם היינו משהוא מלכתחילה.


ובנוסף, קחו עצה לחיים - המציאות מוסברת בצורה יותר "איכותית" על ידי פרדוקסים.



...

פילוליבין הבור למים

תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ, וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס; וְהָיָה לַה' לְשֵׁם, לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת."

ישעיה נה יג


סִרְפָּד זָב מִקְּצוֹת לָשׁוֹן

לְהִיטוּת חוֹרֶפֶת אֲחוֹרֵי נַפְשׁוֹ

נוֹשַׁכְתּוֹ בָּאֵשׁ לְהִכָּלוֹת

נְשַׁקְתּוֹ כָּאֵשׁ לְהֵיכָלוֹת


מְבֹהָל מְשֹׁחָז בְּשַׁחַד וְהֶבֶל

בְּמֶתֶק עִבְרִי וּבְנֶפֶשׁ אֶבְרָתִי

נִפְרַד בְּהִלָּפֵת

נִלְפָּת בְּהִתְפָּרֵד


כְּתֻמָּה נֶחֱרֶצֶת בּוֹ הַלֶּשֶׁם

בְּלַהֲבוֹ זִיקֶיהָ נוֹהֲרִים

שִׁלּוּמַת הַשֵּׂכֶל

מְשׂכֶּלֶת שְׁלָמִים


עֵדֶר-נֶפֶשׁ בּוֹ בְּפֶלֶךְ

הַגּוֹלֵל אִמְרִי הָאִישׁ

וּכְמִכְמַנֵּי הַתְּכֵלֶת

מִתְּכוֹלוֹ מַנְעִים


בִּבְאי-הַשַּׁחַק כִּמְטֻטֶּלֶת

נֶצַח מְטֻלָּא בְּהוֹד

שָׁב הַסֵּבֶר וְשִׁבְרוּ

סָב הַתָּם עַל עֲקֵבוֹ


מִנְּעִיצַת הַעֵין בָּעֵמֶק

וּמֵרַעַד עלָמוֹת אֵינְסְפוֹר

מְדּוֹהַר נִרְכַּב כְּאֶמֶשׁ

וְשִׁמְשׁוֹ עָלַי כַּטּוֹב


יִחוּדוֹ לָבוּד הָדוּר

פִתְאוֹמוֹ מִצּוּר לְצוּר

מְלָחֵם בַּשַּׁעַר

בְּעַרְשׂוֹ חֲלוֹם


פִּלּוּלִי-הִיּוּלִי

אָנָּא אֵלִי

פָּנַי לָאוֹת

מסע זמניריק סאנצ'ז

לפעמים צריך לקום וללכת. אמרתי לעצמי.

רציתי לומר לעוד  מישהו את זה. אם זה רק היה אפשרי, קרוב. אם מישהו רק ישאל.

אסתכל אל האופק וזה בדיוק מה שאגיד לו. לפעמים צריך פשוט ללכת. 

כביכול במילים סתומות אלו תמונה אמת אדירה. תשובה חלקית לעת עתה. כיוון. משב רוח.

אני נשבע שברגע זה, כל שברצוני הוא לקום וללכת אל הלא מקום. למלאות את הציווי שגזרתי על עצמי באדיקות דתית. לשאוף אוויר פסגות ולשתות מי רחוב מזוהמים. 

מסע, אולי. המילה מתגלגלת לי פתאום מאי שם. אני חושב שכן. מסע. נפש פתאום רוצה מסע.

אני משהה את מבטי על הקיר הלבן וחסר והחלק, אפשר יש בפשטותו עומק נסתר.

לא, גלות. לגלות אני משתוקק. החלק הציני מאחורי המוח שלי מרשה לעצמו לגחך. שיגחך. שיגחכו כולם. אולי.

אני נאנח ומתרומם, שולח יד אוטומטית אל הטלפון ועוצר באמצא הדרך, מביט בו מונח. הו אלוהים איזה הרהורים עולים, אם תעזוב את הטלפון לחמש דקות. היצור הציני בראשי מגחך שוב בלי חן.

אני פותח את הטלפון וקורס בחזרה אל הספה. לפעמים נדמה שאתה חי את חייך מהצד, כמו צפיה בסרט רב חושי. חסר שליטה לחלוטין. לא, אני מגזים, לא חסר שליטה, אבל חסר תשוקה, ומה תעזור לך שליטה, בלי רצון. הציניות עולה בי שוב, ואני מדחיק אותה. פעם אחת אחרונה להיום.

פותח וואטסאפ , הודעה וחצי. עניין בתוכי נדלק ונכבה כלעומת שבא. פעם ראיתי בסרט מישהי מתה ממנת יתר.  בוודאי כך אני מרגיש, נראה. אם מותר לי, בכלל. אני ריק לגמרי במבט המזוגג הזה וחומר סמיך ומגעיל יוצא לי לאט מהפה, ומהאף. אולי מדגיש את חוסר האונים שלי. את חוסר העניין. 

הטלפון נופל לאט מידי הקפואות, ואני לא טורח להרים אותו, שישאר על הרצפה. הוא ומה שאני. הייתי רוצה להיות.

ונשאר רק אני על הספה, אני המרוקן, עלוב, חלש. רק מסע יוכל להוציא אותי מכאן. לכל הרוחות. רק גלות.

מבטי הנודד נתפס לרגע בבקבוק היין על השיש. זה גם סוג של. אה . מסע.

הציניות השפלה שבתחתית ליבי מחייכת בהנאה, ואני ניגש אל השיש בצעדים כבדים

כתיבה מדהימהחתול זמניאחרונה

מזכיר לי את הפעם ההיא שהתעוררתי בשבת בבוקר וראיתי ספר (חול אל דאגה) מוכתם ביין שרוע על הרצפה ולא זכרתי איך הגיע לשם.

טיולבין הבור למים

לקט פרואה וכומסת

לקט חוצפת לשון

שתויה מטל ומעשב

ושיכר פטלים ענוג


לקט חורצת דרך

ושביל כתכתים אגסי

נכרכת בחן ובחסר

באדמת ההוא הפלאי


לקט בת ארבע נועצת

עינייה בקרן זווית

כעץ פתלתלי וכשוע

האוחזים בכנפי הפרי


לקט שוקטת על אדר

לקט צומרת שחור

רוחץ הרקיע בתכלת

לקט נמשחת באור


פנים ואחור נעה חרש

תצפין ותזרח ותנפול

בעין הכרכום מלקטת

בצלמה בצלמוות ותוהו


אני אוהב ניקים שכותרת השרשור מתכתבת עם שמםצדיק יסוד עלום

אז אני יוצא גם לטיול בין הבור למים

 

זה שיר אניגמטי מאוד, מאוד אסוציאטיבי. הדימוי שעולה לי ביחס אליו הוא לשכבה חיצונית מאוד יפה, ססגונית, מסתורית ומסוגננת, ותחתיה שכבות על שכבות סתומות ובלתי מזמינות המסמנות אל הקורא - תוכל להנות מן החוץ, אך בשביל להעמיק אל הפנים תצטרך לחפור ולהקשיב. אני לא יודע מה אפגוש אבל אני לוקח את האתגר (ומניח שחלק מהדברים הם שלך לגמרי ואין לקורא מבחוץ דרך או יכולת להבין).

[במאמר מוסגר - השיר הזה ברובו נעים. האם את מכירה את המשורר הגרמני פרידריך הלדרלין? אני ממליץ לך להיחשף לשירה שלו. (הוא לא כל כך קל לכניסה מרופרפת כי היה לו סגנון מוזר ועיסוק מרכזי וטוטלי בחוויה של המאמין באלילי המיתולוגיה היוונית, אבל התדר בשירים שלו מזכיר את התדר הזה.

 

. בגלל שאני מכיר חלק מהשירים שאלך אני מכיר וזוכר את האובססיה לשורש "א.פ.ר" ממנו הגיעה גם המילה פרואה, (שגם הופיעה באחד השירים הראשונים שהגבתי לך).

לפני ההעמקה - השיר מרגיש מאוד פסוטורלי. יש כאן המון תיאורים של טבע ובוטניקה. טל, עשב, פטל ענוג, אגסים, עץ פתלתל, כנפי הפרי, אדר, צומרת (מלשון צמרת), רקיע תכלת ואור, כרכום...

גם ברפרוף על הסגנון מבחינה צורנית, אני רואה שמאוד רצית להבליט את המילה לקט. הבית השני והרביעי מתחילים שתי שורות במילה לקט, והבית השני והשלישי רק פעם אחת. לקט לקט לקט לקט. במובן מסוים האווירה של השיר עצמו היא של רפרוף, של יציאה לטיול, של ליקוט אנקדוטות קטנות. 

על פי השורה האחרונה בבית האחרון: 

"בעין הכרכום מלקטת בצלמה בצלמוות בתוהו"

האווירה שאני נכנס אליה היא שהטיול והלקט הזה הוא מן סוג של בריחה אל עולם מלא עדנה ויופי (עוד אתלבט על זה בהמשך כשאעמיק בדברים הספציפיים שיעלו בלקט) מול "צלמוות ותוהו". צלמוות מזוהה עם מזמור כ"ג בתהלים, שם המשורר אומר: "גם כי אלך בגי-צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי". נראה שזה הסגנון והפער באווירה המעט אוטופית אך עכורה שבשיר. 

 

בית ראשון:

קודם כל, מבחינת מצלול, משקלים ומרקמים - כל הבית הזה מאוד מאוד יפה. שלחתי לך לדעתי פעם קישור לPuparia, עם האווירה הסוריאליסטית והקסומה. אז משהו כזה...

"פרואה וכומסת, חוצפת לשון" - כאן אני רואה אידיאל של נעורים נצחיים ובלתי מושגים. להתבונן בילד כישות נשגבת המחוברת לטבע (פרואה) ובלתי מושגת (כומסת) וחופשייה (חוצפת לשון). התיאור כאן של הפסטורליה נותן לי תחושה של אחדות טוטלית עם הטבע "שתויה מטל ומעשב" - שהשילוב של שניהם לרוב הוא של רטיבות בקור ברצון למצוא פינה יבשה, אבל הפרואה-כומסת של הבית הראשון "שתויה" מרוב טל ועשב, כלומר שעבורה זה משקה ממריץ, מחייה, מיטיב. "שיכר פטלים ענוג" הוא אותה תנועה רומנטית שמציירת את הלהט הילדי לאכילה בתור סוג של גמיאת נקטר אלים. בסגנון הציור של התקופה הויקטוריאנית המלאכים מצויירים כילדים. יש משהו ביחס הזה לילדים שהוא מהפנט ועוצמתי, להתבונן בהם כקרובים לאלוהים ולטבע. בהתאם, חציפת הלשון הזו היא העליונות של ה"כמוסה" הזו, היכולת להיות קרוב אל הטבע, חופשי ובלתי מושג.

[אני שולח כרגע ואערוך או אגיב תגובת המשך - נא לא להגיב בינתיים ]

המשך תגובה-צדיק יסוד עלום

את מכירה את התופעה "סינסתזיה"? של ערבוב חושים ומרקמים?

אז אני מרגיש שבבית השני יש תחושה כזו, שה"חוצפת לשון" של הבית הקודם מתנגש ומתבלבל ומבליט ומנגד את השיוך הטבעי שלו ל"חורצת דרך". זה נותן לפילוס הנתיב הרגשה שקשורה לחריצת לשון, ואולי גם לחרוץ כמו לחתוך ("חריץ גבינה"). מה החוויה של החריצה הזו? אולי מדובר גם בלעבור דרך חריץ... [ואולי גם אנטומיה נשית]. אין לי מושג מה הוא שביל כתכתים אגסי. אני יודע שאגס לרוב מעורר אסוציאציה למבנה גוף נשי, ואולי, במידה והשיר בנוי במבנה כרונולוגי של התפתחות - אז מהשיר הראשון המבטא תום ילדותי, כאן מופיעה לראשונה נערות? זה יכול להסתדר עם כתכתים (שמעורר קשר לכתית, כלומר לכתישה, חיכוך, ואולי גם פציעה; וכמובן שגם לדרך חתחתים שמקבלת תפנית מצלולי ומזכירה גם קטקטים או לפחות משהו קט), וזה בהחלט מסתדר עם החן והחסר הנשי.

"נכרכת... באדמת ההוא הפלאי"  יש כאן תחושה חזקה מאוד של פסיביות, של הימשכות ("משכני אחריך נרוצה"), וגם בשיר אחר שלך, אחד הראשונים שניתחתי, היה איזה "הוא" פלאי כזה [שבזמנו לקחתי את הניתוח לכיוונים אבסטרקטיים לחלוטין על אידיאה טמאה~מיסתורית] והימשכות אליו. [כאן - ויש צדפים לאסוף! 🌊🐚🫧 - פרוזה וכתיבה חופשית ]. קראתי עכשיו את השיר ההוא, והמהות של אותו אדם נעלם משמשת כאן להרגשתי אלמנט שווה ערך.

אז מה יש לנו עד כה?

המעבר מהבית הראשון שבו מתואר חופש, חציפת לשון, שחרור ממוסכמות ואחדות עם ההויה והטבע בחויה של שכרות (אווירה מאוד "דיוניסית" אם את מכירה את המושג - https://haraayonot.com/idea/dionysian/ נראה לי שתאהבי), משתנה לבלי היכר בבית השני, בו יש כניעה, התמסרות, כתכתים, וצבעים עדינים יותר מאותו "שיכר פטלים" משכר. כאן יש אגס שמבטא עדינות להרגשתי, ובעיקר היכרכות באדמת אדם אחר. אני חושב שלאדמה יש שני אלמנטים הפכיים זה מזה: האחד הוא אידיאת האדמה (גאיה, במיתולוגיה היוונית, או אמא אדמה בכל התרבויות הפגאניות), שהיא נמצאת בכל מקום, מחייה את העולם, מבטאת נשיות פרימאלית, (צלמיות של האלילה אשרה היו של אישה פורייה עם שדיים ורחם https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A9%D7%A8%D7%94_(%D7%90%D7%9C%D7%94) ). גם שפינוזה שהביא את הפנתאיזם שאומר שההוויה היא סך העולם הקיים) הוליד בעקבותיו את התנועה הרומנטית שראתה באדם ובטבע יסוד חזק ושואב. הלדרלין שר ברכות לאדמה, ניטשה שר ברכות לאדמה, גתה שר ברכות לאדמה... האדמה מהווה את הקיום, וממילא את הדרור.......

אבל! יש מרכיב הפוך לאדמה, ועצמי לה מאוד, והיא אדמה של מישהו. טריטוריה... זו נקודה חזקה שמתבהרת לי עכשיו שקרקע מסמלת גם את כל כדור הארץ ועצם הנאמנות לקיום החומרי, וגם להפך - שיעבוד למקום מסוים, לאנשים מסויימים. בכל מקרה - כאן הגיבורה של השיר עוברת טרנספורמציה יסודית בשביל הכתכתים האגסי ומשתעבדת לאדמה של ההוא, הפלאי. (מעניין להקביל את הפרואה אל הפלאי, כלומר פ.ל.א לעומת פ.ר.א)

 

--

הבית השלישי כל כולו מתכוונן מבחינתי לתרגום מיני בלבד למפגש ראשוני של מבט נשי עם אנטומיה גברית. 

** אעיר בהסתייגות מוקדמת שתמיד כשמנתחים שיר מעורפל-בכוונת-מכוון וחותרים לפרשנות של מיניות אני מרגיש מבוכה. המון פעמים כשניתחו את שיריי הביאו הקבלות למוטיבים מיניים בפסיכואנליזה (נחש מקל וחליל כסמלים פאליים; יללת תנים בתור יצרים מוכחשים; etc...) תמיד הרגשתי לא בנוח... המון פעמים זה מאולץ. ולכן - העובדה שאני מרגיש שזה בבירור הכיוון קשורה גם למהלך של השיר עד כה וגם למובהקות של הסימנים בבית הזה**

** אכתוב בתמצית ואמחק או אערוך מה שתרצי במידה וחשפתי מה שהחמיא לו הכיסוי **

 

בכל מקרה, נעיצת העיניים בקרן זווית הזו נותנת הרגשה לאו דווקא נעימה. (קרן מזכירה סימן פאלי; זווית - אולי של תשעים מעלות או משהו מעין זה) ; אבל קרן זווית קשורה גם לפינה, ולהרגשתי מעוררת יחד עם נעיצת העיניים רגש של בושה או של דבר לא מתאים או ראוי. גם העובדה שהיא "בת ארבע" (שיכול להיות קשור למנח גופני) נותן כאן הרגשה לא נעימה ו"לא נכונה". עץ פתלתלי בבירור מעורר גם הרגשה לא נעימה, גם אם מכושפת וסקרנית (פתלתלי מעורר מחשבה על שיער מתולתל שצומח שם...)

אין לי מושג מה זה שוע. חשבתי שאולי איכשהו זה ישוע (ואז זה דווקא דימוי לא כל כך טוב נדמה לי ) או שזה מלשון שוועה... זה גם החריגה היחידה שלך ממבנה החריזה בכל השיר, כך שאני לא פוסל על הסף אפשרות לשגיאת כתיב, למרות שהכתיבה שלך כל כך מוקפדת ולכן זה מוזר.

אבל אם אני מסביר ש"כשוע האוחזים בכנפי הפרי" זה משפט אחד, והשוועה היא של אותם האוחזים בכנפי הפרי (שזה מסתדר יותר גם עם ההפרדה מהעץ הפתלתלי) אז זה אולי יותר הגיוני. 

בקריאה הראשונה המשפט "האוחזים בכנפי הפרי" עורר לי אסוציאציה לפסוק "כה אמר ה' צבאות בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשנות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם"

חשבתי שאולי ה"שוע" זה בעצם "שבע" המקביל ל"עשרה אנשים" אבל זה כבר לא עושה היגיון.

אז אני מרפה מכנפי הפרי, לא יודע בדיוק מה זה. כנפיים קשורים לי לחופש, אחיזה בכנפיים זו יכולת להיסחף על כנפיים, פרי זה לכאורה ולד על פי מה שדיברנו... אז יש איזה כיוון מתוך זה אבל מרפה

 

--

"שוקטת על אדר" - זה מאוד ציורי. בטח בהשוואה לבית הראשון שהיה כל כולו חוצפה והסרת עול - כאן השקיטה הזו, להרגשתי, היא נעימה. התלבטתי כי אחד הפירושים שמצאתי למילה "אדר" באינטרנט הוא "פוחלץ", שזה דווקא נותן משמעות אחרת לגמרי להלך הרוח בשיר, ולא נראה לי קשור כי השורות האחרונות בבית הרביעי מאוד נעימות דווקא. כל הבית הרביעי, למעט השורה השנייה נעים, ולכן אני מניח שמדובר בעץ אדר. ידוע לי שאחד הדברים שעץ אדר הכי מתאפיין בהם זה נשירה בצבעי שלכת. [ניסיתי לבדוק האם אפשר להתאים את כל אחד מארבעת הבתים הראשונים לארבע העונות ולכאורה כן - הבית הראשון - אביב; הבית השני - קיץ (אגסים ואדמה); הבית השלישי - חורף; בית רביעי - סתיו]. 

 

אם באמת האסוציאציה של השלכת ושל האדר נכונה, אז "צומרת שחור" יכול היות קשור לצמרת של העץ המאבדת את צבעיה ומשחירה (מאפירה יותר נכון, כי לרוב הענפים לא שחורים). יש אפשרות אחרת, של צמר, וזה מעורר אסוציאציה של כבשה שחורה. זה היה יכול להסתדר אם היתה הנגדה או הקבלה למשפחה של הגיבורה, אבל היא מוזכרת בבית הראשון כילדת פרא, בלי אב ואם, ולכן אין לה מול מי להיות כך. אבל אני כן יכול לראות בבית הזה משהו מיושב יותר, ולכן גידול הצמר לעומת הראשוניות שבבית הראשון יכולה להסתדר עם זה. יחד עם זאת, שתי השורות האחרוונת בבית הרביעי דווקא נותנות רושם אחר:

רוחץ הרקיע בתכלת | לקט נמשחת באור - אלה שורות מאוד מאוד נעימות ויפות, ואווירת הנינוחות של השקיטה על אדר ממשיכה להרגשה של התעלות. אם בבית הראשון הזכרתי את היסוד הדיוניסי, ובבית השני הזכרתי את ההתקרקעות וההתמסרות אל האדמה של אדם אחר, אל הטריטוריה שלו - הרי שכאן עזבנו כל יסוד גשמי וארצי, ויחד עם הצמרות עלינו השמימה, לתכלת רקיע ואור. אלו שורות מאוד יפות שעומדות בפני עצמן (רוחץ הרקיע בתכלת - יפהפה) - - - זה מאוד מזכיר לי שיר יפהפה ויוצא דופן שנראה לי שיקלע לסגנון שלך ואשלח אותו בתגובה נפרדת.

 

עם האופטימיות הזו של הבית הרביעי אני מגיע לבית החמישי, שבבירור הוא שונה מארבעת קודמיו ומהווה תרגום ומרכוז לכל המהלך בשיר.

לשיר קוראים טיול, ובטיול מלקטים כל מיני דברים. החוויה של לקט היא שיש גם מזה, וגם מזה, וגם מזה. כשמלקטים - מכירים שאין בהכרח מהלך כרונולוגי, ולכן לפעמים הולכים לפנים, לפעמים לאחור. הטיול הזה, בין חופש מוחלט, פחד (המורגש בבית השלישי), פלא (המורגש בבית השני), והתעלות (המורגשת בבית הרביעי) הם הכרה עמוקה שהמבט שלנו על החיים הוא של ליקוט. "בעין הכרכום מלקטת", כרכומים צומחים בפזורות, לקט פה לקט שם. הם מופיעים צצים פורחים עולים פה ושם. הפסיביות של הגיבורה, שנעה חרש, וכל כולה נפעלת בתוך הטיול הזה, שלפעמים תצפין (צפון והסתרה, כמו כומסת של ההתחלה) תזרח (מזרח וזריחה, כמו נמשחת באור של הסוף), ותנפול לתוהו של המילה האחרונה. 

אם ההבנה הזו נכונה, אז היא מלאת חמלה, והמילה "טיול" אפילו לא מהווה פרשנות צינית או פסימית אלא מבט רענן וחדש על החיים, בלתי שיפוטי, חומל ונוכח בכל גווני הקשת.

"בצלמו" - כלומר במפגש עם הצדדים הגבוהים, האלוהיים, "בצלמוות" הדומה עד מאוד לצלמו, בצורה יפהפיה מצלולית, וכואב באותה מידה, כי הדמיון המילולי מעיד על הקרבה המוזרה מדי בין הבור למים ( ), ותוהו...

 

תודה!

דור

 

 

 

היינו תכולים ושקופים - עמית אולמןצדיק יסוד עלום

 

הָיִינוּ תְּכֻלִּים וּשְׁקוּפִים וְיָפִים
לְלֹא גְבוּל
וְזִיוֵנוּ פָּשַׁט וְנָהַר
לְעֵירֻמֵּנו
הָיָה בֹּהַק מוּזָר

הַיּוֹם הָיָה חָסֵר
:וְצָעַק בְּאוֹרוֹ
לַיְלָה, לַיְלָה
הַלַּיְלָה הָיָה חָסֵר
וְהִתגַּעְגַּע
יוֹם, יוֹם

תְּכֻלִּים וּשְׁקוּפִים הָיוּ הַגּוּפִים
וְזִיוֵנוּ פָּשַׁט וְנָהַר
הָעֵצִים הִבְשִׁילוּ פֵּרוֹת-קַיִץ
כְּבֵדִים, לוֹהֲטִים בצהוב מנומר

הַיּוֹם הָיָה חָסֵר
וְצָעַק: תַּעְתּוּע
הַלַּיְלָה הָיָה חָסֵר
אָבוּד לְגַמְרֵי בְּדַרְכֵי הָעוֹלָם
לֹא מֻכָּר, לֹא יָדוּעַ⁠
וְאֲנַחְנוּ, אִשְׁתִּי
יָפִים הָיִינו לְהַפְלִיא

 

וְזִיוֵנו פָּשַׁט וְנָהַר לֹא דִבַּרְנוּ
עֵירֻמִּים נַחְנו עַל יַד הַגּוּפִים
וְהַמַּיִם פִּכּו עַל יָדֵנוּ בְּלַחַשּׁ
כְּאִלּוּ הָיִינוּ שְׁקוּפִים

מִפִּסְגַּת הֶהָרִים הַכְּחֻלִּים רָאוּ אוֹתָנוּ⁠
כַּמָּה צוֹפֵי־אֲוִיר גַּעְגּוּעִיִּים
שֶׁהִנֵּה, אֲנַחְנוּ יָפִים

שֶׁעֵירֻמֵּנוּ הוֹלֵךְ וְגוֹבֵר
וְשֶׁאֵין אִישׁ זָר אִתָּנוּ וְאֵין גַּם אֶחָד חָסֵר
וְשֶׁהַיּוֹם כְּבָר נוֹגֵעַ בַּלַּיְלָה
כְּשֶׁזִּיוֵנוּ פּוֹשֵׁט וְנוֹהֵר


 

יפה השירנחלת

משום מה הזכיר לי מוות. אחרי המוות. רוחנים.

צחקתי בשעשוע לא פעם בקראי את תגובתך היפהבין הבור למים


אני לא אוכל להשיב על הכל אבל אשמח להשיב בלי סדר
אקדים אנקדוטלית ואומר כי כחלק מתרגילי הגמשת השירה אני כותבת ג'יבריש. להלן:

 

לחמף /

גפל החיטוש נמוג בארוגות הלשם הנמקל
שקר הטיפש, נפל הנרמוך, נסתם בקתם הלחמף
קרב, נמק, שתף, קפל מבע סתם
לחשש, פרש, דבר עם הנבקל בעום.

 

לחשש דיבר, פרש את מבעו על סף,
השתף נדם, הקפל שנמעף
אז באה רוח: סתם, להיפלטר
והכלל שהתברר נלמס

 

ובכן, א' - תודה! נעים להיקרא בשיר כמו זה 
כמו גם על ידי מחשבה מופרעת, זו מחמאה כמובן

ב' - 
לפני שבוע יצאתי לטיול למעין. לא מצאתי את העין וכשמצאתי הוא קרס אל תוכעצמו וברובו יבש. יש לי תחביב לטמון פניי בקרקע ולהתהלך, חושבת שילדים קרובים יותר לאדמה כיוון שהמרחק מכפות רגליהם עד לצמרתם גם הוא קטן. כשהבטתי מטה הרגשתי כי נצלבו לי הרוחות אל המרכז כמו בזוית ישרה וכמו נברא לי שביל פתלתל להלך בו כבת ארבע ממש. כיף גדול. גם טיפסתי בהתרגשות עד קצות האילן והתנדנדתי לי מטה והייתי ממש כאן בארץ, כלומר לא בלי מקום. אני לא יודעת למה לקט, כך התחבר לי ואולי מפני שהייתי אסופת התקיימויות. האמת היא שפשוט היה לי טוב באופן קיצוני לפגוש טבע, הוציא ממני פרא וחוצפה ושיכר טל. 

 

את הלדרלין לא קראתי רק שמעתי אודותיו אבל כחלק ממאמציי לשורר שוב חיפשתי לי שירה וגיליתי מחדש את אמיר גלבוע שחרץ היישר אל ליבי. 
לגבי מספר מילים לא ברורות, קודם כתבתי אותן, אחרי כן ביררתי מה משמען אם בכלל, אם כן או לא לרוב לא היה לי משנה, כי משמעות ישנה מעצם צירופם יחד, מהי? לא יודעת עד הסוף. 

למשל שוע, לקחתי משירה של לאה גולדברג נפשי, היא כותבת "כשדה שוע השיבולת נפשי היודעת, גאווה ופאר ודרכי עפר ושפל הרוח" יש פסוקים יפים בתנך המתייחסים לשוע כאל נכבדים/אצילים מלאי הדר. ראיתי גם פירוש שמתייחס לשוע כאמייל, זה מתחבר לי באופן הופכי משהו לשעווה כחומר וגם לשעווה כשעווה. לי בסופו של דבר מדבר מאוד השוע כסופו של שעשוע. 

הכל ילדות הכל ילדי הכל התיילדות, אם היה דבר מה מיני הרי זו אירוטיקה טהורה של גוף בטבע ילד עם שמיים ופתלתלות חושים. זה בוודאי לא שולל התפרשות אחרת, משובב בעיניי לגלות הרבה נוספות. לדעתי עניינו של הבית האחרון נובע אצלי, מהרגשה שיש לי לאחרונה ששכחתי איך להתפלל, לכן בינתיים אני מכוונת צעדיי ושתיקתי כאילו הם תפילה ויש שם הרבה שקט ופיזור, וודאי יש עוד. 


כמו תמיד דייקת הרבה בפירוק שלך והבאת ניתוח חריג ולא פעם מתאים. אהבתי את המחשבה על העונות בבתים כמו גם לדמיין אדר כפוחלץ. סלח לי שלא התייחסתי להכל, כמו לכנפי הפרי, זה להכניס אל תוך פילוסופיית עצמי לא בהירה מספיק שבה אני משליכה הכל עליי וממני וממני עליי הכל והופכת ומשתמשת אלו באלו ללא סדר וללא אבחנה.  החכמת עם הקישורים השונים והכרת לי שיר יפה עד מאוד. תודה!

איזה כיף צדיק יסוד עלום

שמחתי להגיב ותודה על התשובה

בשביל הג'יבריש והגמשת השפה, שווה לך להיחשף ליצירות של המשורר יונתן לוי.

נעם ענבר עושה ביצועים לשירים שלו



אהבתי מה שכתבת.נחלתאחרונה
יפהמשה
היות וידידנו לקח על עצמו את החלק הפילוסופי,חתול זמני

לא אכפול את דבריו, 

החיבור ותרגיל הג'יבריש מזכירים לי מאוד מאניה. שאפשר לתאר אותה מנקודת המבט הסובייקטבית כאותנטית, מחוברת לרגע ולתחושה, התמונה מקבלת "סטורציה", ומנקודת מבט המסתכל מן־הצד, היא בלתי־נשלטת, חצופה, והסטורציה מעוותת את התמונה האמיתית, או משהו כזה, וזה דווקא לא רומנטי בכלל, אבל בעצם, אולי זה להאפיר את התמונה ולהיות ציני? מאבק.

 

באיזה אופן זה מאניה?בין הבור למים
איני יודע להסביר יותר מכפי שכתבתי,חתול זמני

זה פשוט הזכיר לי.

זה לאו דווקא מאני, אלא יש אלמנטים חופפים.

פריקהתמימלה..?

הכל מתערבב

מה יהיה

ואם יקרה

וששש, אל תפתחי פה

ולמחשבות אסור להתנהל בחופשיות

שימי להן רסן שלא ינהגו בפראות

ואם את יוצאת מדעתך תשמעי שירים

אבל כאלו טובים

שלא מורידים

שיפרידו אותך מהמוץ

שלא ישקיעו בתוך הבוץ

אבל באלי משהו עצוב

אבל זה לא כדאי

ועוד כמה ימים כבר אסור לשמוע שירים ודי

וזה רק נסיונות

תעברי את זה כמו גדולה

או שתלכי לישון

ותירדמי באפלה

ותתעוררי לזריחה

ותופתעי בשקיעה

ותנשמי עמוק כי גם היום הזה נגמר

תם ועבר

וכבר

לא נשאר

דבר

מלבד מה שנאמר...

חזקזיויק
וכואב
יפה מאודסופר צעיראחרונה
מצור על ההרחתול זמני

על ההר מנזר מצודה אבנים לבֵנים ברזל ספרים חיצים כתבי הקודש מול עולם שצר לו על ההר

שצר לו

ברדסים קסדות קשקשים גלימות שמן רותח מים קדושים מחסנים ספריות דמים טבילות מסדרונותבתוככי ההר

צר, נעשה צר

מגדלים חרכים רעפים אבני בליסטראות מות גיבורים אגדות מצווֹת מַצּוֹת חרוכות מלאכים נושאי חרבות יין עשָן שחר עולה מאחורי ההר

אין צר מזה

אדמה רוח דם זיעה דמעה ים מלוחים אולי עמדו החומות למרות הכל?

יפה. אהבתי מאוד את הניגודיות שמבליחה לפעמים.אני הנני כאינניאחרונה

אולי יעניין אותך