השעה הייתה כנראה שעת בוקר כשהתעוררתי.
הסוהר הטורקי טילטל אותי ואמר שאני משוחרר. קמתי. הרגל הימנית שלי עוד דיממה מהפלקות של החוקר.
הסוהר הוביל אותי במסדרונות החוצה, אל החופש. בכניסה נעמדתי ופתאום קפאתי. איפה יעקב ברגר? שיחררתם אותו? לא, ענה הסוהר, יאללה רוח. לא! תשחררו גם אותו! הסוהר התעצבן והעיף אותי לרחוב, בועט בישבני אגב כך, וסגר את דלת הברזל. נפלתי על פניי והתחלתי לדמם מהאף. שני הז'נדרמים בכניסה צחקו. כמה פלאחים שעברו ברחוב הסתכלו עליי והמשיכו הלאה. לאף אחד לא היה אכפת מיעקב, שנותר אצל הטורקים נתון לחסדיהם. קמתי והתחלתי להלום בדלת הברזל, כל זאת כשרגלי מדממת ואני צולע.
הז'נדרמים תפסו אותי וזרקו אותי אחורה. ברח! צעק הז'נדרם המשופם מביניהם, ושלף את חרבו. זחלתי במהירות אחורה כשהז'נדרם צועד לכיווני עם חרבו המעוקלת, וניסיתי לקום. הז'נדרם השני צחק. יהודי גלוי ראש מהביל"ויים עבר ברחוב מכיוון שער יפו, והחל להתחנן לפני הז'נדרם שיניח לי. הז'נדרם יישר את התרבוש על ראשו בידו האחת, והשיב את החרב לנדן. ברחו שניכם! פקד. האיש עזר לי לקום ולצלוע לכיוון הרובע הארמני, הרחק מהז'נדרם הרצחני.
נפרדתי מהיהודי לשלום ברחוב חב"ד, וממש ניערתי אותו ממני שיעזוב אותי, הוא רצה ללוות אותי לביתי. דידתי דרך הסימטאות שאפילו שם אין להן לחצר בה גרנו. השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת, אבל אנשי ירושלים משכימי קום הם, ורבים הביטו ברגלי המדממת וחסרת המנעל. השער היה פתוח, ונכנסתי פנימה. מרים ויסנברג בת השכנים הייתה עסוקה בשאיבת מים מהבור שבמרכז החצר, ולא שמה לב שנכנסתי. הדם עוד זלג מכף רגלי היחפה, ולפתע חשתי חולשה ורציתי לשבת. התיישבתי על האדמה, ומוללתי רגב אדמה בידי. נשענתי על כותל ביתם של משפחת שוורץ, ונאנחתי. מרים שמעה את אנחתי והסתובבה. דלי הפח שהחזיקה נפל ונשפך. היא צרחה. מרים, לחשתי, די, אני לא מרגיש טוב. מרים נאחזה בבאר כדי לא ליפול, פניה מביעות זעזוע.
הבן של שוורץ יצא החוצה לראות מה קרה. אני לא יודע איך קוראים לו, אף פעם לא אהבתי את הצוציקים של שוורץ. לפחות עכשיו הוא היה מועיל יותר ממרים, כשהתעשת ורץ לביתי.
מרים התעשתה בעקבות הילדון, ושאבה מהר עוד דלי מים, עדיין מבועתת כולה והגישה לי אותו בביישנות מפוחדת. תפסתי בידית הדלי, נחוש להראות שהכל בסדר, ומשכתי אותו מידה. כוחי לא עמד לי, והדלי נשפך עליי.
הילדון שב ואמר למרים שאסתר לא בבית. מרים עמדה לרגע בחוסר אונים, ושוב היה זה הילדון שרץ הלאה להביא את אמו. מעודדת מנחישותו של הילד נטלה מרים את דלי הפח בשלישית, ומילאה שוב מים מהבאר. חייכתי אליה, הרי אני לא יכול להרים את הדלי. היא הייתה נבוכה מאד. אני הייתי מטושטש מאד. גברת שוורץ הגיעה, ובנחישות החלה לחלק פקודות, שולחת את אחד הזאטוטים לחפש את אימי אולי הלכה לשוק, ושולחת אחר לקרוא לאבי מן התפילה. על מרים היא פקדה לשאוב עוד דלי מים, ולהביא סמרטוטים נקיים. מרים צייתה, וגברת שוורץ נטלה סמרטוט טבול במים, והחלה לנקות את... פניי. התברר שפניי מכוסות דם קרוש, כנראה בגלל שנפלתי על הפנים לפני חצי שעה. גברת שוורץ נאנחה בהקלה אחרי שהתברר שאין שום פצע רציני בפניי, רק שריטות. הדבר מסביר את הצרחה של מרים, לראות את בן השכנים מכוסה בדם, אכן מראה מפחיד.
גברת ויסנברג נכנסה לחצר, מלווה בביתה הנשואה. מה קורה פה? היא שאלה והניחה על האדמה עוד ערמת סמרטוטים. מתברר ששיחררו את שלמה, השיבה גברת שוורץ הנמרצת, והחלה לנקות את הדם שהחל להיקרש על רגלי. איפה משפחת שלזינגר? שאלה גברת ויסנברג במעשיות וניגשה לערמת הסמרטוטים. זו שאלה טובה, מלמלה גברת שוורץ, אסתר הלכה כנראה לשוק, ר' חצק'ל כנראה בתפילה, וגם חיים וברוכ'ל. הבנות כנראה עוד ישנות, מלמלתי. כן,כנראה, אמרה גברת שוורץ והעיפה בי מבט מודאג. מרים, על השולחן שלנו יש בקבוק קוניאק, רוצי להביא אותו, פקדה. מרים צייתה ונכנסה לבית שוורץ.
גברת ויסנברג יצאה מהחצר לרחוב. ביתה ניגשה לבאר ושאבה עוד דלי מים. גברת שוורץ המשיכה לנקות את הפצע ולשטוף את הסמרטוט בדלי, שהמים בו הפכו לאדומים.
מרים חזרה עם הבקבוק. גברת שוורץ הספיגה סמרטוט בקוניאק והצמידה לפצע. נאנקתי בכאב, זה שרף. הבת של ויסנברג הנשואה שאני לא יודע מה שמה שפכה את הדלי האדום. גברת שוורץ הספיגה סמרטוטים במים וקשרה סביב הפצע שהיה עטוף כבר בסמרטוט קוניאק.
חבל על הקוניאק, אמרתי, בל תשחית, אני אשתה... מה יש לו? שאלה מרים. כל העיר יודעת שהבן של שלזינגר שונא אלכוהול! הוא כנראה הוזה, מלמלה גברת שוורץ. שתקתי, כי חשבתי שאולי אני באמת הוזה, וזה יהיה מאד לא נעים אחר כך.
גברת ויסנברג נכנסה לחצר עם שני ערבים. הנה, היא אמרה, קחו אותו לבית ההוא, היא אמרה והצביעה על הבית שלנו. הסבלים תפסו אותי כמו שק תפוחי אדמה, וסחבו אותי למיטה שאמרה להם גברת שוורץ. גנחתי בכאב כשהם הניחו אותי על המיטה. יכלתי ללכת, מלמלתי, אני רק קצת עייף. גברת ויסנברג נתנה להם איזשהו סכום, לא ראיתי כמה, והם הלכו.
אמא נכנסה פתאום, והזאטוט של שוורץ אחריה. שלמה! היא צעקה. אמא הכל בסדר, קראתי וניסיתי להתיישב, דבר שגברת שוורץ לא הניחה לי לעשות, וללא כל בושה דחפה אותי בחזרה למיטה.
שלמה מה עשו לך?? זעקה וחיבקה אותי. בגדי עדיין היו מוכתמים מדם. חיבקתי אותה בחזרה, עדיין אדיש מאט למתרחש. רוץ תביא את הקוניאק, אמרה גברת שוורץ לבנה שמסתבר ששמו הוא חיימק'ה. הזאטוט חזר עם הקוניאק, וגברת שוורץ פקדה עלי לשתות כמה לגימות. ניסיתי, אבל מיד הקאתי. מרים רצה החוצה ושאבה עוד דלי מים. בבחינת גם אותך אשקה, עיוותתי את הפסוק במוחי כשהיא נכנסה עם הדלי וספל פח. הפעם הצלחתי לשתות בלי להקיא, ושתיתי כמעט ספל שלם בעזרתה של אימי. אחר כך גברת שוורץ גירשה את כולם החוצה ופקדה עליי לישון, משאירה רק את אימי לידי. צייתתי לגברת שוורץ, גם כי היא הייתה סמכותית ואני הייתי מטושטש, וגם כי הייתי עייף מאד מהבוקר הזה ומכל מה שקדם לו. נרדמתי כשאבי נכנס לחדר.
***
התעוררתי באותה מיטה בה נרדמתי, כולי שטוף זיעה קרה. הרגשתי טוב יותר, ישנתי שינה עמוקה וטובה שפיצתה על השינה הטרופה בקישלה המסריח עם דלי הצרכים והגנבים שהיו איתי בתא.
קמתי באיטיות מהמיטה. פתחתי את החלון, וקרני שמש נכנסו פנימה. השמש עמדה בערך במרכז הרקיע, נוטה למזרח או למערב. כלומר עכשיו שעת צהריים. הדלת הייתה סגורה. פתחתי אותה ויצאתי לחדר הגדול, המשמש סלון ומטבח. סיר היה מונח על השולחן, וביטני השמיעה זמירות שבת. לא היה לי כוח לאכל כאחד האדם, פשוט פתחתי את הסיר ושליתי ממנו רגל תרנגולת ואכלתי בבולמוס. אחר כך יצאתי החוצה לחצר. הבנות הלכו כנראה עם אמא לשוק, חשבתי, הרי היום יום חמישי בכל זאת. טיפסתי על עץ הזית העתיק שבפינת החצר ונשכבתי על אחד הענפים. הרגשתי ילד קטן ושובב, והתחושה הייתה נעימה.
פתאום הכל היה רגוע, והתחלתי להעביר בראש את סדר האירועים המטורפים עד עכשיו. הכל התחיל בעצם במוצאי שבת, אחרי הבדלה. יעקב ברגר דפק אצלנו בבית. יצאנו לחצר וישבנו ממש פה מתחת לעץ הזית. יעקב אמר שהוא רוצה להצטרף לביל"ויים, ליישב את ארץ ישראל, והציע לי להצטרף. גם ככה אתה רק ליצן ולא לומד, דחק בי, והצדק היה איתו. אבל הביל"ויים הם אפיקורסים, אמרתי לו, איך אנחנו והם נחיה בכפיפה אחת? שאלתי והצבעתי על הקסקט. אפשר להוריד, אמר יעקב, והסיר את הקסקט. לפני שהספקתי להגיב הוא חבש שוב את הקסקט ואמר: או שאפשר להקים מושבה חדשה בלי הביל"ויים, מושבה שומרת תורה ומצוות, שכל מעשיה לשם שמיים. חייכתי. יעקב ראה שאני מחייך, ואמר שאנחנו רק צריכים עוד אנשים. ואחר כך... הכל נהיה מסובך.
***
יום ראשון, תחילת השבוע.
חשבתי שיעקב לא מדבר ברצינות וחזרתי בבוקר לישיבה. בצהריים יעקב הוציא אותי מהישיבה וטיינו ברחובות, כשהוא פורש בפני את תכניתו. הוא הספיק לדבר כבר עם שבעה נוספים, וחסר רק העשירי, כדי שיהיה מניין, ואפשר להתחיל לקנות קרקעות. הוא כבר דיבר עם כמה מנדיבי ירושלים שהסכימו לתת לטובת מושבה יהודית. הוא כבר בירר עם איזה ערבי זקן שרוצה למכור קרקעות בגליל כבר לפני שבוע, והוא מוכן למכור את הקרקע במחיר סביר. ואני בכלל לא אמרתי שאני מגיע איתך, הזכרתי ליעקב. אל תדאג, אתה תבוא.
חזרתי לישיבה, אבל לא הצלחתי ללמוד יותר כלום והלכתי הבייתה. סיפרתי לאבא על המושבה הדמיונית של יעקב, והוא לא התלהב. הוא אמר שזה ביטול תורה, ושאם אני רוצה ללכת אז שאשאל את הרב סלנט מה הוא אומר על כך. הלכתי לרב סלנט. במילים אחרות הוא אמר שאם גם כך אני לא לומד כל כך, אולי זה באמת לא נורא שאעשה משהו אחר.
השתכנעתי, ואמרתי ליעקב שאני איתו. עזבתי את הישיבה. נסעתי עם יעקב לגליל, ודיברנו עם הערבי. נסענו לגליל ביום שלישי בבוקר, וחזרנו ביום רביעי, כלומר אתמול, בצהריים. יעקב סיכם עם הערבי שנקנה שטח לא רחוק מצפת, שטח קטן של עשרה דונם, ובו בית ישן. הופתעתי מאד מיעקב, הוא באמת תכנן הכל לפרטים. ישנו בבית דודו של יעקב בצפת. למחרת בבוקר נסענו לירושלים והגענו בצהריים. נכנסנו דרך שער שכם, וירדנו מהעגלה. הלכנו בשוק בין הבסטות, ואז עבר ז'נדרם על סוס ויעקב קפץ בבהלה ובטעות הפיל את הבסטה שלידו. הז'נדרם נעצר, ובעל הבסטה החל לקלל את יעקב. יעקב ניסה לעזור לו להרים את הבסטה, אפל הירקות כבר התפזרו לכל עבר ונרמסו תחת רגלי העוברים ושבים, או נכנסו לסליהם. קצין רכוב על סוס חצה את השוק ושרק לשני ז'נדרמים לעצור את יעקב. חכה, אמרתי, יש לי כסף, שחרר אותו ונביא לך! חצוף! צעק הקצין, ז'נדרם! עצור אותו!
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.
