אשמח לשמוע מה הבנתם/ן...
תשובה מאהבה
יש רוח כזו, מיוחדת, לשקיעות של ימים חמים ועמוסים. היא מלטפת, עדינה ורכה כמו לחיו של תינוק, מנחמת, מחיה. הוא והיא ישבו על אותה אבן גדולה מחוץ לגבולותיה של הטיילת הקצרה, ביניהם מרחק של סנטימטרים, או אולי קילומטרים.. הרהר, בעודו כובש אנחה שאיימה לבקוע את שפתיו.
לפני שעה קלה סטו מדרך העפר הלבנה - שכמו חצצה בין שני היישובים הגדולים, מנותקת משניהם - נמלטים מאורו הבהיר של פנס הרחוב היחיד שסנוור בעוצמה, והיכה באפלה שהתהוותה מאחוריהם.
אל רחש נקישת העשבים היבשים נוסף מקצב החבל העבה שגידר את השביל וחרק חרישית, מתנדנד קלות באותה הרוח של שעת רצון. למרגלותיהם התפרש ישוב קטן, שאט אט החלו אורותיו לזרוח בעלטה שמיהרה להקיף את הכל.
"את יודעת..." הוא השקיט את הדממה שביניהם, "כשמסתכלים על יישובים ככה, מרחוק, לרקע השמים, זה נראה כאילו הכוכבים החליטו לעזוב משם לרדת לארץ". היא שתקה והוא המשיך לבהות קדימה. "איך שכל האורות האלו מפוזרים, ובצבעים שונים.. שהשחור מכסה את כל מה שנשאר", הוסיף. "והפנסים של הכבישים, זה כאילו שביל החלב" היא המשיכה אותו, נשזרת בדמיון, "אבל, למה בעצם הכל שחור מסביב לכוכבים?"
השאלה חתכה את ההתפייטות הרגעית שנכנס אליה והתמקמה לה בנוחות במוחו, במין מושב של קבע. שאלה הגונה. באמת למה? טוב... "מבחינת המדע", המילים זרמו ממנו מבלי משים, יכול להיות שבמרחק... המון שנות אור מאיתנו יש עוד כוכבים בדיוק בין כוכב לכוכב שאנחנו רואים, פשוט יש עוד זמן עד שהאור הזה יגיע. וגם הכל תמיד בתזוזה.."
"אז..." היא אמרה בנימה מסופקת, מפנה אליו קלות את פניה, "בעצם מאחורי כל החושך הזה יש אור שעוד לא הגיע אלינו?" הוא הטה מעט ראשו וגילה שלא הספק עיטר את קולה, אלא דוקא הפליאה. "כן" המילה שכבר נקשרה לשונו דחקה ויצאה החוצה, "זה כמו..." הוא הרגיש את זה עולה בו מבפנים, כמו קריאה של נשמה, "זה כמו שתשובה מאהבה".
הפעם היא הביטה בו ממש, מרימה אליו מבט תוהה. עיניה התכולות מהפנטות כתמיד, ומחזירות אותו להאמין שהיא אינה צריכה בדיקה, ממש כמו בעבר. כשהבחינה בכך, מצמצה והשפילה את מבטה, שולחת יד לסדר קמט דמיוני במטפחת הצבעונית שלראשה.
"יש כמה פעמים בתהילים שדוד המלך מבקש מה' שישפוט אותו כפי מעשיו הטובים ולא כפי מעשיו הרעים" הוא הסביר והיא השיבה את עיניה אל שפתיו. "ואף פעם לא הבנתי, איך אפשר לבקש את זה? הרי ה' שופט על פי האמת!" היא הנהנה, עוקבת בשתיקה. "אלא, דוד המלך מבקש מהקב"ה, 'אל תפרע לי את העוונות על ידי עונש, תן לי הזדמנות להפוך את הזדונות לזכויות – ע"י תשובה מאהבה". "תן לי לגלות את האור שמעבר לחושך" היא השלימה אותו כשחיוך מנצנץ ועולה על פניה, "למרות" המשיכה בנימה למדנית-מליצית, "שאפשר לבקש מה' מה שרוצים – בתפילה לא צריך לעשות את החשבונות שלו.."
הפעם הוא הנהן, אולי באישור אולי מסיפוק. אול מתקווה. האהבה יכולה לשנות. גם מהעשבים היבשים יכול לעלות ניגון של הלב.
