אוי טאטע, נאנחה מרים, והתיישבה על בור המים. מה קרה? שאלתי. ה' ישמור! נבהלה מרים וקפצה מהבאר. משיגינע!! מה יש לך?? כל הזמן אתה צץ פה, התעצבנה מרים. צחקתי. מרים נעצה בי מבט כועס ושכחה מהביישנות שלה. זה לא צנוע שאתה כל הזמן מדבר איתי, היא כעסה. שתקתי לרגע. ושאת מדברת איתי זה כן צנוע? ובמושב ליצים לא ישב, מלמלה מרים בזעף ונכנסה פנימה.
אוי טאטע, לחשתי אל תוך הלילה.
***
בבוקר אף אחד לא העיר אותי, וישנתי עד שעה מאוחרת. קמתי באיטיות ונטלתי ידיים. מים לא חסר בירושלים, ברוך ה'. דידתי לשולחן בחדר הגדול והנחתי תפילין. לקחתי סידור ויצאתי החוצה, לספסל האהוב עליי. התפללתי. אחרי שמונה עשרה חזרתי לשבת, ושוב לא קמתי, גם לא לעלינו לשבח. ישבתי שעה ארוכה על הספסל, עד שנהייתי צמא. קמתי והורדתי את התפילין, הנחתי על הספסל ודידתי לבאר. נטלתי את דלי הפח המשמש למילוי, שבתוכו יש אבן, וזרקתי אותו כלאחר יד לבאר. הסתכלתי על הדלי שוקע. ניסיתי להוציא אותו החוצה, אבל ידיי לא הצליחו למשוך בחבל. הרגשתי חולשה פתאום, והתיישבתי על הקרקע. רק לא שוב, מלמלתי. חייכתי לעצמי פתאום, כמה מגוחך זה, שאני לא יכול לשאוב דלי מים, ומרים שואבת דליים רבים...
גברת שוורץ יצאה החוצה עם דלי פח. הכל בסדר שלמה? היא שאלה אותי תוך כדי שהיא ממלאת את הדלי שלה מהבאר. במקום תשובה התחלתי לצחוק צחוק חסר שליטה. מרים וגברת שוורץ, הן יכולות לשאוב מים, אבל אני? גבר חלש שכמוני? רק המשכתי לצחוק. דאס איז א משיגינער, ציקצקה גברת שוורץ ונכנסה עם הדלי לביתה. ואני נותרתי צמא.
ריחות הבישולים עלו מבתי החצר, כולל ביתנו שלנו. עשן עלה מארובות התנורים. בקיץ זה נורא לעמוד ליד התנור הרותח, אבל עכשיו באדר זה ממש בסדר. שפר מזלנו שיש לנו תנור בבית, רבות המשפחות שמתקררות בחורף ומבשלות בחצר.
אחד הזאטוטים של שוורץ נכנס לחצר מהרחוב, מחזיק מקל עץ בידו. שלמה, צהל הזאטוט, תן לי את כספך, ולא, אדקור אותך בחרבי! גיחכתי. בן כמה אתה זיסאלע? שאלתי. שתים עשרה, השיב הזאטוט בגאווה. ואתה לא חושב שאתה גדול מכדי לשחק במקלות? הטורקים לא חושבים שהם גדולים מכדי לשחק בחרבות, השיב הזאטוט ושעט לרחוב. צחקתי. הזאטוט הזה מצא חן בעיניי, ללא ספק.
קמתי ונכנסתי הביתה, ואז נזכרתי ששכחתי את התפילין ויצאתי שוב. הזאטוט ממקום ואחד מאחיו ניסו לשפד אחד את השני במקלות שלהם, וצווחותיהם העידו שהם ז'נדרמים מיומנים. רוצים להיות גאפירים שלי? צעקתי לסערת נפנופי המקלות. הז'נדרמים הצעירים הפסיקו להשתולל והתייעצו ביניהם. גלגלתי את רצועות התפילין על הבתים, וכשסיימתי היו הגאפירים שלי מוכנים לבצע משימת התנקשות בכל מי שאדרוש.
אפנדי, שו בידק?(אדוני, מה רצונך?) סיכם אחד הזאטוטים את בקיאותו בשפה הערבית. בידי חובז', עניתי.(רצוני לחם).
אחד הזאטוטים התאמץ להיזכר מה זה חובז'. השני התייאש מלהיות גאפיר והלך להילחם בעמלק, זאת אומרת בעץ הזית. חלאס! צעקתי לעברו, ביכפי!(די! מספיק!) בל תשחית! הזאטוט הפסיק. מה השם שלך? שאלתי אותו. פרץ, ענה הזאטוט ושירטט קווים באדמה במקל שלו. ואתה? שאלתי את הזאטוט השני. זרח, ענה הזאטוט בפרצוף מכווץ. אתם תאומים! הבנתי פתאום. פרץ נעץ בי מבט זדוני. רוצה להילחם בי? שאל וזרק אלי את המקל שלו. תפסי את המקל. רגע אז עכשיו עם מה אתה? שאלתי. פרץ חטף לזרח המהורהר את הנשק, ודקר אותי בחזה בזינוק מרשים. טוב אתה, אמרתי והתחלתי לצחוק. פרץ ניסה לתקוף שוב, הפעם מכיוון מותני השמאלית. הרמתי את המקל והדפתי את החרב שלו כלפי מעלה. הוא קפץ הצידה ודקר אותי בחזה. צחקתי, פעולות ההתחמקות שלו היו מושלמות. כשתגדל תהיה ז'נדרם! צחקתי. ז'נדרם יהודי, הדגיש הזאטוט. ברגע הזה פתאום ראיתי את גברת שוורץ בפתח ביתם, דלי פח בידה, ותימהון בעיניה. יו, דאס איז א גרוייסע משיגינער, שמעתי אותה ממלמלת כשהיא הסתובבה חזרה פנימה, שוכחת מהמים שרצתה למלא. אוי ואבוי, אמרתי והתחלתי לצחוק, אני כנראה באמת משוגע, אמרתי וצחקתי.
לחם!! זה לחם!!! צהל זרח וחטף לי את המקל. עכשיו שני הזאטוטים הכריזו על ניצחונם כנגדי וחזרו לנסות לדקור אחד את השני.
הכנסתי את בתי התפילין לשקיק הבד. עמדתי להיכנס פנימה, כשהרב שוורץ קרא לי פתאום מפתח ביתם. הסתובבתי אליו. כן? שאלתי. הרי שלך מוטל לפניך, ענה הרב שוורץ והושיט לי את צרור המטבעות שהבאתי לו בדרכי אל הקישלה. תודה, אמרתי ונכנסתי הביתה.
הנחתי את התפילין על אדן החלון הרחב ששימש כמדף, והסתכלתי בשעון הכיס של אבא. השעה כבר אחת בצהריים. לקחתי את בגדי השבת שלי, ואת צרור הכסף, ויצאתי החוצה לרחוב. צלעתי בסמטאות לכיוון החמאם של הספרדים. אחרי מאורעות השבוע, יהיה נחמד לרחוץ בו.
החמאם היה ריק יחסית, בשעה הזו. התפשטתי ונכנסתי למים החמים. לידי רחצו שני זקנים מיהודי ירושלים, אשכנזים גם הם. בזמן שחפפתי ראשי הקשבתי לשיחתם, מחייך לתיאוריהם השונים. כשיצאתי מבריכת הרחצה ראיתי בחור מחטט בבגדים המונחים על המסמרים ובספסלי האבן. תחילה חשבתי שאלו הם בגדיו, אבל כשעבר לחטט בבגדיי, הבנתי מיהו. גנב!!! צעקתי וצלעתי לעברו. הגנב נבהל מצעקתי וברח החוצה, צרור הכסף שלי משתלשל מידו. רדפתי אחריו, או נכון יותר צלעתי אחריו עד לפתח, ואז נזכרתי שאני ערום, והספקתי בצווחה נוספת, גנב!!!! ואחרי כן שבתי אל בגדיי. שלווה מוזרה נחתה עליי כשלבשתי את בגדיי, כאילו לא נגעה לי הגניבה כלל. יצאתי בנחת מבית המרחץ הספרדי, ועליתי לכיוון בתי הכנסת הספרדיים. פתאום ראיתי את הבחור הגנב צועד בנחת ברחוב. חוצפה שכזו! כל השלווה שהייתה בי נעלמה. החלטתי לעקוב אחריו ולגלות מי הוא, וכך להשיב את הגניבה ואת האחרות. אוכל לעבוד כחוקר אצל האחים שוורץ, חשבתי בחיוך.
הנער נכנס באחת הסמטאות ונעלם מעיניי. בגלל צליעתי התקשתי לעקוב אחריו, והיה נדמה שהוא חמק ממני. פלטתי קללה ביידיש, וחסיד שעבר לידי הטה את כובעו על עיניו והתכרבל בקפוטה המפוספסת שלו, כמו רוצה לומר שדיבורי אינו ערב לאזנו. התקדמתי למטה, לכיוון הכותל, בתקווה שאראה שוב את הנער. תקוותי לא נכזבה, הנער עמד בדיוק במרכז הכותל, לבוש באותה ג'לביה חומה, יחד עם נער נוסף.
התקדמתי אל עבר השניים וחיכיתי שילכו לביתם. ז'נדרם טורקי עבר ברחוב הכותל על סוסו שעשה צרכיו תוך כדי הליכה. אפנדי! פניתי אליו בערבית, תעזור לי! מה אתה רוצה? שאל הז'נדרם. הילד הזה גנב לי כסף, אמרתי והצבעתי על הגנב. הז'נדרם הסתכל על הנער והמהם משהו מתחת לשפמו. אני אביא לך חלק בקשיש, אמרתי לו. טייב, אמר הז'נדרם וסובב את סוסו. ולד! צעק על הילד. תעל להון! (ילד! בוא לפה!) הנער התקדם לכיוון הז'נדרם. כן? שאל. תביא את מה שגנבת, פקד הז'נדרם בקשיחות. מה? לא גנבתי כלום, אמר הילד והתחיל ללכת אחורה. גנבת, גנבת! צעק הז'נדרם והדהיר את סוסו לעבר הבחור. הוא נבהל ונפל על הריצפה, משמיע קול קירקוש מטבעות אגב כך. מספר חסידים ירושלמים הביטו בנו מעל דפי הסידור. זקן תימני סילסל בגרונו פסוקי תהילים. תביא את מה שגנבת!!! צעק שוב הז'נדרם. הנער רוקן את כיסיו על אבני הריצוף, וברח עם הנער השני. תודה רבה, אמרתי לז'נדרם. בקשיש, הוא הזכיר ממרום סוסו. הושטתי לו שני לירות. הוא קירקש במטבעות והדהיר את סוסו אל שער האשפות. ברוך ה', מלמלתי. בהחלט ייתכן שהז'נדרם היה מחליט לקחת לי הכל, אבל נראה שה' גילגל זאת בצורה טובה, חשבתי.
בדרך חזרה פגשתי חברים מהישיבה, ועלינו יחד משכונת המוגרבים לכיוון ביתי. שלמה, אתה חוזר לישיבה? שאל דוב בער. לא, עניתי לאחר התלבטות קלה. הרי לא עזבתי את הישיבה בגלל המושבה הספציפית של יעקב, אלא בגלל שלא למדתי כל כך. לץ נשאר לץ, הסכים מרדכי. עברנו בסמטאות בהן הלכתי קודם לכן, ולפתע ראינו שני נערים ערבים מציקים לילד קטן. היי! צעקתי עליהם, תעזבו אותו! מה אמרת? שאל מרדכי שלא הבין ערבית. הוא אמר להם לעזוב אותו, אמר חיים בחשש. שלמה אתה בטוח שזה רעיון טוב? הערבים הסתכלו עלינו. הילד עמד לבכות, הוא שכב על הריצפה ושני הערבים דרכו עליו וירקות עליו. יש לך בעיה?? שאל אחד מהם באיום. חיים נסוג אחורה מעט. כן, יש לי בעיה, אמרתי בתקיפות, עזבו אותו ולכו. או שמה תעשה, אה? אמר השני ודחף אותי לריצפה. קמתי במהירות רבה ככל שרגלי אפשרה לי. מרדכי הלך גם הוא אחורה, מבוהל מנימת האיום. הכנסתי את היד אל הכיס ואחזתי בצרור המטבעות. הערבי התקדם אליי, מתכוון לדחוף אותי שוב. שלפתי את הצרור במהירות וחבטתי בפניו המופתעות בכל כוחי, מכלה בו את זעמי הכבוש על הז'נדרמים הארורים שרק מתנכלים לנו. מה אתה עושה?? נבהל חיים, הם יהרגו אותנו עכשיו, מלמל וברח. פחדן!!! צעקתי אחריו ביידיש, בדיוק כשהערבי הפיל אותי שוב לקרקע, והמטבעות התפזרו ברחוב. הרעש בלבל אותו לרגע, רגע שהספיק לדוב בער להתנפל עליו ולהטיח את ראשו הריצוף האבן. הערבי השני התנפל על דב בער, ומרדכי התנפל עליו מאחור, שורט אותו בפניו ונושך אותו בעורפו כילדה קטנה. הערבי נאבק להשתחרר ועזב את דוב בער, שקם ובעט בבטנו של הערבי השרוע על הקרקע. אני קמתי ועקפתי את הניצים, בדרכי אל הילד שהסתכל בנו בעיניים קרועות לרווחה. שו אסמכ? שאלתי. (מה שמך?) זכריה, ענה הילדון בקול חנוק. אינת יאהודי?! שאלתי בהפתעה מהולה בכעס. נעם( כן), השיב הילד. תעל(בוא), אמרתי והרמתי אותו, כמאן אנא יאהודי(גם אני יהודי), אמרתי וצלעתי בחזרה לכיוון הניצים. הערבים קמו בינתיים ועמדו זועמים מול דוב בער ומרדכי. רוחו מן הון! (לכו מפה) צעקתי בגרון ניחר, או שנקרא לגאפיר שגר פה, הצבעתי על שער ברזל. הנערים הזועמים קיללו אותנו ואת הורינו בערבית, נעצו בנו מבטי שנאה אחרונים והלכו להם.
