ברחתי, אבל הז'נדרם רדף אחרי על הסוס והיה מהיר ממני. הגעתי כבר לרובע היהודי, ואז תפס אותי ז'נדרם שבא ממול וראה את הקצין רודף אחרי. קח אותו לקישלה! פקד הקצין בטורקית.
הז'נדרם ציית והוליך אותי במעלה רחוב השלשלת. הרחוב היה עמוס, ויהודים רבים היו בו. הרב שוורץ השכן ראה אותי. הוא ניגש לז'נדרם והושיט לו שתי לירות. הז'נדרם הכניס אותם לכיס, והרב שוורץ הצביע לו על השקיק שבידו, רומז שיביא לו נוספים. אני לא יכול, אמר הז'נדרם, זה אבו עלי, אי אפשר לשחרר אותו. הרב שוורץ הוציא עשר לירות, אבל הז'נדרם הניד בראשו לשלילה. למה אתה לוקח אותו? שאל הרב שוורץ והתלווה אלינו. שני ז'נדרמים נוספים הצטרפו, מוודאים שלא ינסו לשחרר אותי. אני לא יודע, אמר הז'נדרם. הוא ברח מאבו עלי. דברו איתו. ניסיתי לשחד אותו, לחשתי לרב שוורץ. הוא נשך את שפתיו. נתתי לו את צרור המטבעות לפני שהז'נדרם ייקח לי אותו.
הגענו לקישלה, והרב שוורץ הבטיח שיעדכן את הוריי, ואז הלך. נכנסנו פנימה והז'נדרם הכניס אותי לחדר מסריח, עם עוד כמעט עשרים איש, חלקם גנבים ושודדים, אבל זיהיתי ביניהם גם כמה יהודים חסרי מזל. הייתי עייף מטלטלות הדרך, והתיישבתי על ריצפת האבן כשגבי שעון על הקיר.
כעבור שעה נפתחה הדלת. אבו עלי עמד בפתח עם עוד ז'נדרם. קח אותו, פקד והצביע עלי. הז'נדרם תפס בידי ומשך אותי בפראות החוצה. נעמדתי וכשלתי אחריו. הוא הכניס אותי לחדר החקירות. מכשירי העינויים המגוונים הבהילו אותי והתחלתי לרעוד בלי שליטה. הז'נדרם יצא וחוקר נכנס.
מי אתה? הוא שאל. אני שלמה שלזינגר, עניתי בקול רועד. מה הקשר שלך ליעקב ברגר? הוא שאל בנוקשות. השאלה בלבלה אותי, ושתקתי. דבר!!! צעק החוקר והצליף ברגלי במגלב. איי! צעקתי ואחזתי ברגלי. דבר!!! צעק שוב החוקר והושיב אותי בכוח בכיסא. אנחנו חברים! צעקתי כשהוא הרים את המגלב. סטלאש!! שקרן!!! דבר!!! הכאב היה חד, בקצה המגלב הייתה גולת מתכת. אנחנו רוצים להקים מושבה ביחד, צעקתי בפחד ומיששתי את רגלי. מושבה, אה? מלמל החוקר. הוא החל להסתובב בחדר.
למה הוא צריך אקדח? ירה פתאום. מכיוון שכל החקירה התנהלה בערבית חשבתי שלא הבנתי טוב מה הוא אמר. בָּרוּדֶה?!(אקדח) שאלתי בתימהון. כן, אקדח, אמר החוקר בארסיות והצליף שוב ברגלי. ייללתי בכאב. אני לא יודע כלום על אקדח! צרחתי באימה. החוקר הצליף שוב. דבר כבר למה הוא צריך!!!! אני לא יודע, בכיתי.
החוקר הניח לי, למזלי. הוא קרא לז'נדרם שגרר אותי בחזרה לתא, ולא קרא לי שוב. דיממתי לאורך המסדרון. הז'נדרם שמט אותי במרכז התא ויצא. אחד היהודים עזר לי לחלוץ את נעליי, ואחד העצורים, ארמני דווקא, נתן לי קצת מים לשתות. הפצע המשיך לדמם. ברגלי היו שקעים ממגלבו של החוקר המנוול. שקעים מדממים. השעה כבר הייתה שעת צהריים מאוחרת. לאחר כמה שעות נכנס ז'נדרם עם מגש פיתות יבשות וכד מים. העצורים עטו על האוכל, ואחד מהם זרק לי פיתה. היא הייתה יבשה וקשה, אבל הייתי רעב ואכלתי אותה. הלילה ירד ונרדמתי.
משם אתם כבר יודעים מה קרה, התעוררתי בבוקר בתא האפל, והז'נדרם שיחרר אותי. ועכשיו עליתי על עץ הזית שבחצר. מרים ויסנברג יצאה מביתה מלווה באחותי הקטנה מלכה. הן התיישבו בדיוק מתחת לעץ, על הספסל שבנה יוסף, הבן הבכור של ויסנברג.
תקשיבי, אמרה מרים, אמא שלך לא רוצה ששלמה ידע שום דבר, בסדר? לפחות עד שהוא יחלים. אף מילה על כלום. מלכה בת העשר הנהנה בצייתנות, נהנית מתשומת הלב של מרים. נזהרתי לא להשמיע רחש, וקיוויתי שמרים תאמר בקול מה לא לומר לי. הרגשתי שובב למדי.
אם שלמה שואל אם שיחררו את יעקב, את אומרת שכן, בסדר? לא מוסיפה שום דבר. טוב, אמרה מלכה. פלטתי קריאת שמחה. יעקב שוחרר! לרוע המזל פלטתי אותה בקול, ומרים הסתכלה למעלה בחדות. ה' ישמור! נבהלה וקפצה מהספסל. חייכתי אליהן מהענף. מרים החווירה. מלכה, שאלתי, מה עוד לא לומר לי? לכי, התעשתה מרים, תקראי לאבא שלך, מהר. מלכה רצה לבית ויסנברג. הסתכלתי על מרים. מה קרה ליעקב ברגר? שאלתי. לא קרה לו כלום, גימגמה מרים, הוא שוחרר אחריך. אל תשקרי מרים, אמרתי בעזות, מה קרה ליעקב?? היא מלמלה משהו לא ברור, נבוכה מהעובדה שהיא מדברת איתי בכלל.
אבא נכנס לחצר והסתכל עלי בשוק. מה אתה עושה שם?? צעקה אמא שבאה מאחוריו. רד מיד!!! אני לא יורד, צעקתי, עד שתאמרו לי מה קרה ליעקב ברגר!
נראה לי שאם הוא יכול לטפס על עצים, הוא יכול לשמוע את זה, אמר הרב שוורץ לאבי. בסדר, הסכים אבי, אבל בתנאי שתרד קודם!!!
אממ.. מלמלתי, נראה לי שאני צריך עזרה.
בסוף הביאו את הסולם של שוורץ וירדתי. עכשיו, מה קרה ליעקב ברגר? שאלתי את אבא. סביבנו עמדו כל השכנים בהרכב מלא. כולם ידעו שאני ויעקב חברים בלב ובנפש. אבא הרכין את ראשו וביקש שאשב על הספסל. התיישבתי.
טוב, אז התברר שיעקב קנה אקדח, אמר אבא. כן אני יודע, אמרתי בקוצר רוח. הטורקים גרשו אותו מהעיר, סיים אבא בדרמטיות.
פרצתי בצחוק. הרי גם ככה התכוון יעקב לעזוב את העיר! זה הכל? שאלתי בין פרצי הצחוק. דאס איז משיגינע, אמרה גברת שוורץ והלכה לה. יש גם את משפחתו, אמר הרב שוורץ. מגרשים גם אותם. הפסקתי לצחוק. הוריו הזקנים של יעקב לא יוכלו לעבוד במושבה שיקים. נתנו להם שהות עד מחר בבוקר, הוסיף אבא. הקהילה שלחה כבר מישהו שישחד אותם, אבל כנראה שיעקב יגורש בכל אופן.
כולם המשיכו להסתכל עליי. מה? שאלתי. ממחר אתה חוזר לישיבה סוף דיון, נשברה אמא. שום מושבה, שום יעקב ושום הרפתקאות, ברור? אבל אמא, ניסיתי לענות, אבל אמא רק אמרה לך להיפרד מיעקב והלכה, ממלמלת כמה טיפש היה יעקב שקנה אקדח.
גברת ויסנברג ובעלה נכנסו הביתה. מרים ישבה עם מלכה ורחל על הבור, משתיקה אותן. אבא התיישב לידי. אמא צודקת, הוא אמר. שתקתי.
בעלה של הבת של ויסנברג נכנס לחצר. הוא נסע ליפו למשך שבוע ובדיוק חזר. אשתי, הוא קרא מהשער, וכל המבטים הופנו לעברו. אריה! שמחה אשתו. בואי, יש לי הרבה מה לספר, אמר כשפניו קורנות ונכנס לבית ויסנברג עם כלתו. שלושת הזאטוטים של שוורץ יצאו לרחוב לשחק עם כלב משוטט, והרב שוורץ יצא להחזיר אותם.
טוב, אמר אבא, וחבש את הקסקט שלו. עוד מעט מנחה בבית כנסת הרמב"ן. הוא קם ויצא גם הוא לרחוב. נשארנו רק מרים, אחיותי מלכה ורחל, הבת הקטנה של שוורץ ואני. מרים שמרה על הבנות שלא יפלו לבור, תוך כדי שהיא מנסה להרים את המכסה ולסגור אותו.
הרב שוורץ נכנס לחצר ואחריו הזאטוטים, בדרכם לבית שוורץ. אחד מהם הרים את אחותו והם נעלמו בבית. מרים עדיין לא הצליחה להרים את המכסה וקיללה אותו ביידיש. (כולנו דיברנו יידיש, גם השיחות הקודמות היו ביידיש, אבל אתם לא הייתם מבינים אז תרגמתי) קמתי מהספסל ודידתי לכיוון הבור הפתוח. מרים לא שמה לב שאני עומד מעליה. היא המשיכה לקלל את הערבי שבנה מכסה כל כך דפוק שכל הזמן נתקע. תני לי, ביקשתי. היא נבהלה וכמעט שנפלה בעצמה לבור. משיגינע, מלמלה. זוזי, פקדתי. היא צייתה. נענעתי את המכסה ימינה ושמאלה, והציר השתחרר. סגרתי את הבור. הסתובבתי והתחלתי לדדות לכיוון הבית.
שלמה, קראה לי מרים פתאום. מה? הסתובבתי. מרים הצביעה לי על השער. שמואל, אחיו הגדול של יעקב עמד שם. דידתי אליו במהירות. חיבקתי אותו בלי מילים, לא ידעתי מה לומר. שלמה, לחש שמואל. כן? שאלתי. יעקב לא רוצה שתבוא למושבה. אבא שלך הגיע אלינו, הוא סיפר שאתה עדיין רוצה לבוא אל המושבה, אבל הוריך צודקים, מקומך בישיבה. לפני שעיכלתי את הפצצה שהטיל עליי כבר נפרד ממני לשלום, ורץ החוצה בחזרה לביתו. כשלתי בחזרה לכיוון הבית, כשליבי כבד עליי. מלכה ורחל נכנסו הבייתה בינתיים. מרים תלתה כבסים על החבל שליד בית משפחתה. הם צודקים, אמרה לפתע. מה? שאלתי בבלבול. לא הייתי רגיל לכך שמרים פונה אלי מרצונה החפשי. בדרך כלל היא מתביישת ממני. הם צודקים שאתה צריך להיות בישיבה, אמרה שוב בביישנות ונכנסה לבית. נשארתי בחוץ עוד זמן. היא בלבלה אותי, כי אולי באמת הם צודקים ומושבה זה לא לי. וגם אקדח, יעקב באמת השתגע. נזכרתי שלא הנחתי תפילין עדיין, ונכנסתי הבייתה.
הלכתי לישון מיד אחרי ערבית, בלי לאכל ארוחת ערב. באמצע הלילה החלה תחושת הרעב להציק לי והתעוררתי. הלכתי למטבח ומצאתי את שארית התבשיל בסיר, ואכלתי אותו. אחר כך נמאס לי להיות בבית. יצאתי החוצה לחצר, והתיישבתי על הספסל. השער היה סגור בגלל הצבועים שמנקים את הרחובות מהפגרים.
השעה הייתה מאוחרת, אף כי לא ידעתי מהי. בבית משפחת ויסנברג דלקה מנורה ואורה התפרץ מבעד לתריסים. אבל לא רק אורה, כעת גם צעקות התפרצו. נשמע כמו ויכוח קולני במיוחד, חשבתי. הבת הנשואה של ויסנברג יצאה החוצה בסערה וטרקה את הדלת. מרים יצאה בעקבותיה וקראה לה. הטונים בבית ירדו ועברו לדיבור. אני לא מאמינה שהוא רוצה לעזוב ליפו, התפרצה הבת של ויסנברג, שהתברר שקוראים לה לאה. גם אני לא, חיבקה אותה מרים. בעלה של לאה יצא החוצה. אני מצטער, לאה, לא רציתי לצער אותך. אם את לא רוצה שנעבור ליפו, נישאר בירושלים, הוא אמר בעצב. לאה התחילה לבכות. הרגשתי לא נעים שאני שומע ורואה הכל. ניחמתי את עצמי שלפני כמה שעות הסיטואציה הייתה הפוכה. אבל אני רוצה שגם אתה לא תהיה עצוב, בכתה לאה, אני רואה כמה אתה רוצה ללכת ללמוד אצלו... לאה, אני רוצה שתהיי שמחה יותר ממה שאני רוצה ללמוד אצלו. אנחנו נשארים בירושלים, זה ודאי היה רק השפעה חולפת, רשימו מהשיעור ששמעתי, ולא יותר מכך. קולו התרכך ולא שמעתי מה אמרו. מרים עזבה את לאה, ולאה ובעלה נכנסו פנימה, יד ביד, מחייכים אחד לשני. מהבית עלו עכשיו קולות שמחים.
