השבת עיינתי בפרק כו בתהלים.
א לְדָוִד: שָׁפְטֵנִי יְהוָה-- כִּי-אֲנִי, בְּתֻמִּי הָלַכְתִּי;
וּבַיהוָה בָּטַחְתִּי, לֹא אֶמְעָד.
ב בְּחָנֵנִי יְהוָה וְנַסֵּנִי; צרופה צָרְפָה כִלְיוֹתַי וְלִבִּי.
ג כִּי-חַסְדְּךָ, לְנֶגֶד עֵינָי; וְהִתְהַלַּכְתִּי, בַּאֲמִתֶּךָ.
ד לֹא-יָשַׁבְתִּי, עִם-מְתֵי-שָׁוְא; וְעִם נַעֲלָמִים, לֹא אָבוֹא.
ה שָׂנֵאתִי, קְהַל מְרֵעִים; וְעִם-רְשָׁעִים, לֹא אֵשֵׁב.
ו אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי; וַאֲסֹבְבָה אֶת-מִזְבַּחֲךָ יְהוָה.
ז לַשְׁמִעַ, בְּקוֹל תּוֹדָה; וּלְסַפֵּר, כָּל-נִפְלְאוֹתֶיךָ.
ח יְהוָה--אָהַבְתִּי, מְעוֹן בֵּיתֶךָ; וּמְקוֹם, מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ.
ט אַל-תֶּאֱסֹף עִם-חַטָּאִים נַפְשִׁי; וְעִם-אַנְשֵׁי דָמִים חַיָּי.
י אֲשֶׁר-בִּידֵיהֶם זִמָּה; וִימִינָם, מָלְאָה שֹּׁחַד.
יא וַאֲנִי, בְּתֻמִּי אֵלֵךְ; פְּדֵנִי וְחָנֵּנִי.
יב רַגְלִי, עָמְדָה בְמִישׁוֹר; בְּמַקְהֵלִים, אֲבָרֵךְ יְהוָה.
ישנו בפרק הזה קושי שלא ראיתי אף אחד מהמפרשים שהתייחס אליו.
ואני רוצה להראות שייתכן ואפשר לפתור אותו בעזרת דרשת חז״ל בגמרא.
הקושי הוא שפסוקים ט-י פשוט לא מתאימים לרוח הפרק.
אם בפסוקים א-ח בטחונו של דוד המלך בעצמו ובמידותיו כל כך גדול עד שהוא מזמין את הקב״ה לבחון אותו אז מה ההווה אמינא שלו לומר את הפסוקים ט-י ?
הניגוד הקיצוני הזה נותן תחושה של מי ששנה זו לא שנה זו!
עכשיו. אפשר לכאורה לתרץ בפשטות שמדובר בסך הכל בביטוי של ענווה.
משהו מעין הצוואה הידועה של רבי ינאי בבבלי שבת קיד ע״א:
״והאמר להו רבי ינאי לבניו בני אל תקברוני לא בכלים לבנים ולא בכלים שחורים לבנים שמא לא אזכה ואהיה כחתן בין אבלים שחורים שמא אזכה ואהיה כאבל בין חתנים אלא בכלים האוליירין הבאין ממדינת הים״.
אבל הגישה הזאת לא מוכרחת, וכדאי להשוות למקבילה בירושלמי כתובות פרק יב הלכה ג:
״ ר' יוחנן מפקד אלבשוני בורדיקא לא חיורין ולא אוכמין אין קמית ביני צדיקיא לא נבהית ואין קמית ביני רשיעייא לא נבהית ר' יאשיה פקיד אלבשוני חיוורין חפותין אמרו ליה מה את טב מן רבך אמר לון ומה אנא בהית בעובדיי״.
וגם בנידון דידן. אחרי כל הפסוקים א-ח דוד המלך נהיה פתאום בבחינת ״בהית בעובדיו״ ? למה ?
אני חושב שהתשובה טמונה בדרשת הגמרא על המילים ״בחנני ה׳ ונסני״:
״אמר רב יהודה אמר רב לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל אמר לפניו רבש"ע מפני מה אומרים אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ואין אומרים אלהי דוד אמר אינהו מינסו לי ואת לא מינסית לי אמר לפניו רבש"ע בחנני ונסני שנאמר (תהילים כו) בחנני ה' ונסני וגו' אמר מינסנא לך ועבידנא מילתא בהדך דלדידהו לא הודעתינהו ואילו אנא קא מודענא לך דמנסינא לך בדבר ערוה…״ (בבלי סנהדרין קז ע״א)
עכשיו אפשר לומר שפסוקים ט-י נאמרו לאחר החטא והתשובה על מעשה בת שבע והם בבחינת ״שמא יגרום החטא״.
זה גם יכול להסביר את שינוי הלשון מ- ״כִּי-אֲנִי, בְּתֻמִּי הָלַכְתִּי״ בתחילת הפרק ל- ״וַאֲנִי, בְּתֻמִּי אֵלֵךְ״ בסוף הפרק, וגם את שינוי הלשון מ- ״בְּחָנֵנִי״ מלשון בחינה בתחילת הפרק ל- ״וְחָנֵּנִי״ בסוף הפרק מלשון חנינה.
לבסוף. זה גם מתקשר לדרשת הגמרא על המילים ״לולא האמנתי לראות״ שבפרק הסמוך פרק כז:
״ ודוד מי קרי לנפשיה חסיד והכתיב (תהילים כז) לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים ותנא משמיה דרבי יוסי למה נקוד על לולא אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו שמא יגרום החטא״ (בבלי ברכות ד ע״א)
וגם שם ״שמא יגרום החטא״ זה לא חשש ערטילאי מפני נפילה בעתיד, אלא חשש האם תתקבל תשובתו במלואה על מעשה בת שבע.
)