לאחר שנעלמו במבוך הסמטאות שיחררתי אנחת רווחה. דוב בער אחז את חזהו והתנשם בכבדות. מאפו זלג מעט דם. הוא קינח אותו על ידו וחייך חיוך ענק. מרדכי גם הוא חייך. איי, אמרתי ושפשפתי את גבי בידי הפנויה. מרדכי רכן ואסף את המטבעות לשקיק הבד. קח, אמר לי. איך ידעת שגר פה גאפיר? שאל דב בער. המצאתי, אמרתי וחייכתי. צריך ללכת, אמר דוב בער, ערבים הם נקמנים, הם יהיו פה עוד מעט עם תגבורת, ולא כדאי שנהיה פה. נכון, הסכמתי והתחלתי לצלוע קדימה במעלה הסמטה.
זכריה, איפה אתה גר? שאלתי. הילדון נעץ בי עיניים שואלות. אוייש, נכון, אמרתי את זה ביידיש, חשבתי וחזרתי על שאלתי בערבית. הילדון הצביע קדימה. הלכנו לכיוון שהצביע, כשהוא בזרועותיי. מזל! צעק פתאום הילד וקפץ מידיי. זכריה! קראה מזל, שהייתה בחורה תימניה שבדיוק עברה ברחוב. הדא אחוק? שאלתי. (זה אחיך?) איווה
, מי אתם? איחנא(אנחנו)... גמגמתי ולא ידעתי מה לומר. זכריה! זעקה הבחורה לפתע. איפה ה'סימנים' שלך?? הילד התחיל לבכות וחיבק אותה. מה קרה לו? שאלה הבחורה באיום. מספר עוברי אורח נעצרו ברחוב. שני ערבים ארורים תפשו אותו, אמרתי בקצרה, והתגוששנו איתם. הצבעתי על דב בער שכתמי דם עיטרו את חולצתו. מה הם אומרים? לחש מרדכי. ששש..! היסה אותו דוב בער, שבעצמו לא ידע הרבה ערבית. זה נכון? שאלה מזל את זכריה, מרימה אותו בזרועותיה. כן, יילל הילד, הם חתכו לי את הסימנים, וזרקו אותם לתעלת הניקוז!! התייפח.
תבורכו מפי עליון!! ברכה מזל בהתרגשות, ולקחת לי זמן רב להבין את מה שאמרה, כיוון שדיברה בלשון הקודש, אבל בהגייה תימנית אותה לא הכרתי כל כך. הבחורה לקחה את הילד ונכנסה לאחת החצרות, ואנחנו הלכנו לנו חבולים ומרוצים מעמידתנו האיתנה כנגד הערבים. איזה פחדן חיים, אמר דוב בער, ראיתם איך הוא ברח? ירא ורך לבב, הסכמתי, מצטט גם אני פסוק בהשראת מזל.
השעה התאחרה, וצעדנו איש איש לביתו לקראת שבת. מה גם שדב בער טרם רחץ, ולאחר שדם עיטר את חולצתו ייתכן והיה הדבר עדיף כך, שלא לבש את בגדי השבת שלו.
צלעתי בסמטאות לחצר שלנו, כולי מלא גאווה על כך שהדפנו את הפוחזים. נכנסתי בשער ועל פניי חיוך רחב. נשות החצר עסקו בטיטוא הבית לכבוד שבת. הזאטוטים של שוורץ הולבשו בבגדי השבת שלהם, מוכנים לקבל את שבת המלכה. התאומים פרץ וזרח עמדו בפתח ביתם משני צידי הדלת, כשני הז'נדרמים בפתח הקישלה. ז'נדרמים! צעקתי אליהם בחדווה, רוצים לשמוע סיפור? התיישבנו על הספסל וסיפרתי להם איך חבטתי בצרור הכסף בפניו של הערבי. ראיתי שגם גברת שוורץ מקשיבה מן הצד, ושמחתי. לכשסיימתי את סיפורי הסתכל עלי פרץ ואמר: שלמה, אתה המשיח?! פרצתי בצחוק. למה נראה לך, צבטתי בלחיו, שאני המשיח? כי, השיב הזאטוט בלי להתבלבל, המשיח נלחם מלחמות ישראל! פרצתי בהתקף צחוק נוסף. אבל אני לא המשיח, אמרתי בין פרצי הצחוק. אז תפסיק להתנהג כמותו משיגינער, אמרה גברת שוורץ בכעס ונכנסה הבייתה. צחוקי נדם. קמתי מהספסל ונכנסתי הבייתה. מצב רוחי העליז הפך שפוף והתיישבתי על מיטתי, מטיל עליה את צרור הכסף ואת בגדיי המלוכלכים. אולי גברת שוורץ צודקת חשבתי, אולי באמת אני לא אמור להתנהג כמו משיח.
ברוכ'ל נכנס לחדר. מה שלומך? שאל. ברוך ה', עניתי בקול רפה. מה קרה? שאל ברוכ'ל כשהבין שאני מדוכדך. אני לא יודע, מלמלתי. שלמה! אמר ברוכ'ל, אני אחיך הגדול, אני רואה שמשהו עובר עליך, דבר איתי! ומה לומר?? התפרצתי עליו, שאני בחור בן 19 שעזב את הישיבה בגלל השטות של יעקב ושבגללו עכשיו אני פצוע ברגל?? מה לומר??? שהתחלתי להתנהג כמו המשיח???
יעקב השתתק, מופתע. מי אמר לך את זה? שאל כעבור כמה רגעים. את מה? את זה שאתה מתנהג כמו משיח. איך אתה יודע שמישהו אמר לי את זה? שאלתי בהפתעה. ניחוש, חייך יעקב. ניחוש נכון, אמרתי וחייכתי בעצבות. גברת שוורץ אמרה לי את זה. גברת שוורץ? ברוכ'ל הרים גבה. דיברת איתה? למה? שאל בהשתוממות. תראה, מה זה דיברתי, היא דיברה איתי, התחמקתי. היא מכירה אותי הרבה שנים, אתה יודע. כן, חייך ברוכ'ל, אני זוכר שהיא הייתה עוזרת לאמא ולמשפחת ויסנברג, הייתה שומרת עליך ועל חיים, ועל מרים ולאה, כדי שהנשים יוכלו לכבס בנחת בלי לדאוג לכם. זה היה עוד לפני שהתחתנה, כשהיתה סתם ינטע שולץ. חייכתי בשקט. אז נו, התעורר ברוכ'ל מזכרונותיו, מה אמרה לך גברת שוורץ? היא אמרה לי להפסיק להתנהג כמו המשיח. ולמה היא אמרה את זה? חקר ברוכ'ל. כי... התלבטתי אם לספר לו. פתאום סיפור גבורתנו היה מגוחך. סיכנו את עצמנו סתם, יכולתי לתת לערבים האלה בקשיש. וגם בהתחלה חשבתי שהילד ערבי, אז נכון שרחמיו על כל מעשיו, אבל כל פעם שאראה ערבי סובל אעזור לו בסיכון עצמי? המשכתי להתפלסף. ברוכ'ל הביט בי בשקט. מה קרה? אממ... התלבטתי. בסוף החלטתי לספר.
הייתי היום במרחץ של הספרדים, ומוגרבי אחד גנב לי את הכסף מהבגדים, הצבעתי על הצרור. אז איך הוא פה? תהה ברוכ'ל. זה הסיפור, כשיצאתי מהחמאם ראיתי אותו מטייל ברחוב, והלכתי אחריו. ותפסת אותו בידיים? תהה ברוך. לא, בכותל הוא נעצר ועבר שם ז'נדרם אחד וביקשתי ממנו עזרה. ועזר? הופתע ברוך. תמורת הבקשיש הנכון, חייכתי. איזה יופי, שמח ברוכ'ל, סוף סוף עושים משהו מועיל. הווי מתפלל בשלומה של מלכות, ציטטתי, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו. נכון, חייך ברוך. מעלתו של הכותל בודאי הועילה, הוסיף. כן, הנהנתי בהסכמה. בקיצור, המשכתי, פגשתי שלושה חברים מהישיבה, את דב בער וחיים ומרדכי. איזה מרדכי? שמואלביץ או של שטרן? של שטרן, עניתי. נו, ואז מה היה? עלינו מהסמטאות שם ליד רחוב השלשלת, איפה שיש הרבה מדרגות, המשכתי, ואז ראינו שני ערבים מרביצים לילד קטן. ומה? התערבתם? נבהל ברוכ'ל. אולי תשתוק ותתן לי לספר?! התרעמתי. בסדר סליחה, מלמל ברוך. כן, התערבנו, עניתי, יותר נכון התערבתי. לא ידעתי מי הילד, אבל בכל זאת אי אפשר לתת לכל איזה ג'אחש להתעלל בילדים. נו? שאל ברוכ'ל. ואז אחד מהם דחף אותי לרצפה, ונפלתי, הצבעתי על גבי מבלי משים, וכשקמתי החזרתי לו מנה אחת אפיים בפרצוף עם הכסף, אמרתי והצבעתי על שקיק הבד. וואו, אמר ברוך והסתכל עליי. אני גאה בך, אמר כעבור רגע. חייכתי במבוכה. מה קרה אחר כך? הוא שאל. הערבי הפיל אותי שוב, חיים ברח, ודב בער התנפל על הערבי. הערבי השני התנפל על דב בער, ומרדכי התנפל על הערבי. ברוכ'ל התחיל לצחוק. ממש משיח! קרא בגיל וחייך. כן, אמרתי בהצטנעות, משיח...
הילד ההוא היה ערבי? שאל ברוכ'ל את השאלה המתבקשת. בהתחלה חשבתי שכן, אבל אחרי שמרדכי ודב בער הזיזו ממני את הערבים, קמתי והלכתי אליו, ושאלתי מה שמו. נו ואיך קראו לו? שאל ברוכ'ל שמרטתי את עצביו. זכריה, עניתי בשקט. זכריה זה לא בהכרח שם יהודי, פקפק ברוכ'ל, למשל זכריה מהבסטה של התבלינים בשוק, הוא ערבי מוסלמי. נכון, מה אתה חושב שאני טיפש?? התעצבנתי, שאלתי אותו אם הוא יהודי, הוא היה תימני, הערבים גזרו לו את הפאות, הסימנים כמו שאחותו קוראת להן. וואו איזה סיפור, מלמל ברוכ'ל, נראה שהחיים מעניינים לך לאחרונה, אמר ופזל אל רגלי החבושה. כן, ברוך ה', אמרתי והתכופפתי להסיר את התחבושת.
ברוכ'ל נרתע אחורה כשראה את הפצע. הוא נפתח שוב, כנראה בגלל כל ההליכה מהבית למרחץ ואחרי הגנב וחזרה הבייתה והמהומה עם הערבים, וכעת חוץ מחבורה ענקית שכיסתה את גב הרגל, בצבע כחול כהה עד שחור, היו גם קרישות דם טרי סביב העיגולים שציינו את המקום בו הכה אותי החוקר במגלב. הסרתי את התחבושת לחלוטין, ודידתי לחצר, משאיר את ברוכ'ל לרחם עליי מהבית.
הטלתי את הדלי לבור, וחיכתי שיתמלא. כהתמלא ניסיתי למשוך אותו מהבור, זוכר את נסיונותיי הכושלים קודם לכן. הצלחתי להוציא את הדלי מהבור, ושפכתי מים על הרגל. גברת שוורץ יצאה מביתה למלא דלי מהבור, וראתה אותי. מה אתה עושה??? צעקה עליי, איפה התחבושת שלך?? שאלה אותי בכעס. נפתח לי הפצע, מלמלתי במבוכה. שם שם! פקדה עלי והצביעה על הספסל. התיישבתי. גברת שוורץ חזרה לביתה ויצאה עם סמרטוט ובקבוק הקוניאק. היא לקחה את הדלי ששאבתי, ובלא כל בושה שטפה את רגלי המדממת. נאנקתי בכאב כשנגעה בפצע והיא הסיטה ידה במהירות, נזהרת לבל תכאיב לי. היא הספיגה בשתיקה את הקוניאק בסמרטוט וכרכה אותו סביב כף רגלי. איי שלמה, אמרה פתאום, אני זוכרת כשהיית קטן שטיפסת על העץ ונפלת, אמרה והצביעה על העץ שמעלינו, ונפצעת במרפק, היא הוסיפה, קושרת את הסמרטוט לבל ישתחרר. היא קמה ממקומה, ולקחה את הדלי. שלמה, לומר לך להפסיק להתנהג כמו משיח זה לומר לך להפסיק להיות שלמה, אמרה גברת שוורץ והלכה.
הייתי די בהלם ממה שאמרה ושכחתי להודות לה. דידתי בחזרה הבייתה והתיישבתי ליד השולחן, ראשי בין ידיי. הייתי צמא, אבל לא עשיתי משהו בנדון. במקום זאת נשכבתי על המיטה, ונרדמתי.
אבא העיר אותי. כבר היה חושך. אנחנו רוצים לאכל סעודת שבת, אמר אבא, לחכות לך? כן, מלמלתי והתיישבתי. למה לא הערתם אותי לתפילה? שאלתי בתרעומת. ינטע סיפרה לאמא שהיא טיפלה ברגל שלך שוב, אחרי שכנראה טיילת בכל העיר, חייך אבא, מצטט את דברי גברת שוורץ. שלמה, אסור לך להתאמץ כל כך, אתה לא יוצא יותר, גם לא לתפילות, אתה פטור ממניין. מצמצתי בעייפות. לא היה לי כח לומר שאני מתנגד, אז פשוט שתקתי. התחלתי למלמל ברכות קריאת שמע. אבא יצא מהחדר.
סיימתי את קריאת שמע וברכותיה, ונעמדתי מול קיר האבן המזרחי, מטה עצמי מעט לצפון לכיוון מקום קודש הקודשים, מזרחית צפונית לביתנו. כמו באירופה, כך גם בארץ ישראל, שמעתי את סבי בתוך ראשי.
סיימתי להתפלל ויצאתי מהחדר הפנימי לסלון הקטן, שהיה מואר באור נרות השבת, ובעששית נפט גדולה על אדן החלון. כולם ישבו כבר ליד השולחן, מחכים לי.
