ממך נשמע שהבן פחות מתוסכל מזה... צריך לנסות להתנתק מהילד שבנו שמדבר, ופגוע ... ולראות בכאן ועשיו עם מה צריך להתמודד....

לא כדאי לקחת את זה למקום של עלבון, טובים ופחות טובים יש בכל מקום והמדדים של ישיבות לא נקיים מאינטרסים, ככה שאי קבלה לא באמת אומרת משהו.

לגבי בן, אולי זה לטובה , שלא ישוו אותו לכל בני משפחה שלמדו שם קודם.

לדעתי, חלק רציני מעניין אולפנה/ ישיבה טובה זה מיתוג ושיווק מוצלח.

גם באזור שלנו פתחו חטיבה לבנות שאמורה להיות תורנית יותר. בפועל חצי משנתון של הבת שלי שהלכו לשם די הורידו חצאית כבר בכיתה ח' ואלו שלא, היו נשארות דתיות גם באולפנה רגילה.

אז הם גם לא מקבלים את כולן ומבקשים תשלום פי שתיים מאולפנה אזורית , כל הדבר הזה כביכול אומר שהם שווים יותר. אבל בפועל רמה לימודית שם נמוכה יותר, רמה תורנית אותו דבר, אין שום מעטפת שיש במקום גדול , כך שאם בוחנים לעומק , אין אפילו יתרון אחד ללכת לשם. 

גם אנחנו חווינו וחווים דברים דומים עם הילדים שלנו

ב"ה לנו עצמנו אין חוויות עבר כאלו (אף שחוויתי את זה עם אחים שלי), אבל זה עדיין מתסכל נורא וגורם לנו לחשוב שאולי משהו "דפוק" בנו... (וזה ברור לנו שלא! עם ילד אחד ידענו מראש שיהיו קשיים, ועם האחרים זה פשוט היה רצף של נסיבות לא מוצלחות... אבל עדיין - התחושה הקשה הזו )

מאחלת לכולנו שילדינו ימצאו את המקום המתאים ביותר בשבילם, ושבאמת נראה בחוש איך הוא מתאים להם ומקדם אותם ❤️

ישיבה או אולפנה נחשבת או לא נחשבת , בעיניי היא לא מכובדת ומבזה. כשיבוא משיח נראה לי שנפסיק עם הרשימות.

ראיתי הרבה יוצאים בשאלה בישיבות טובות וצו"לניקים בבתי ספר אזוריים.

ובסוף צריך לזכור שהרשימות האלו מנוהלות לא על ידי בשר ודם, אלא עד ידי הקב"ה והילדים הולכים למקום שהוא הכי טוב בשבילם. 

מוכר ככ

לצערי

רק להתפלל שיהיה להם טוב במקום שיהיו

חיבוק!!

ה' יעזור לשניהם למצוא את הדרך שלהם בצורה הטובה ביותר!

לגבי הבת, אין דרך להתעקש ולערער באולפנה?

בעין מבחוץ תכלס זה הזוי הקנאה ושנאה שזה מכניס...

אולי תנסי לקחת את זה למקום של ככה הקב'ה גילגל את זה וזה לטובתו וטובתכם...

כמובן אם המקום השני הוא טוב

אם החבר הזה מתנשא עדיף שייפרד ממנו עכשיו ולא יימשך אחריו לתרבות רעה, גם אם היא עטופה בצלופן של רוחניות אבל מבפנים היא הרסנית ולא בריאה....

זה גם יכול להיות שיעור בענווה ובהסתכלות על זה שמה שמשנה באמת זה רק איך הקב'ה רואה אותנו...

כמובן קל להגיד קשה לעשות

אולי אבל זה יכול להיות כיוונים מחזקים...

בכל מקרה חיבוק גדול

ואת נשמעת אמא מדהימה שככ רגישה לבן שלה

חושבת עליו המון...

בע"ה תגיעו למקום הכי טוב לכם ובדרך טובה ונעימה!!

קודם כל שתדעי שאת ממש מדהימה! איזו מודעות עצמית יש לך!!!

באידיאל - אני בעד שיהיו רק אולפנות וישיבות אזוריות , שכל החברים מאותו אזור הולכים אליהם יחד,

זה נראה לי הרבה יותר בריא לנפש הנערים חינוך הטרוגני, אבל זה גם יפתור את בעיית "קבלת תשובה שלילית בגיל צעיר." חבל שהילדים צריכים בכתה ו' להתמודד עם זה.

אבל גם אחרי השלב הזה בחיים  אנחנו מקבלים תשובות שליליות-בחיפוש שרות לאומי/ צבאי, בשידוכים, בדירות ( פעם קיבלנו תשובה שלילית מבעלת דירה להשכרה😃) , ואחר כך עם הילדים כמו שכתבת שההסטוריה חוזרת שוב.

ולכן נראה לי שזו עבודה קשה שפוגשת אותנו בהרבה תחומים בחיים, לדעת לקבל נכון תשובה שלילית- זה לא ציון , זה לא דחיה , זה לא דרוג הערך שלנו, זה בסך הכל ציון דרך משמיים שזה לא המקום המיועד לנו.

בהצלחה רבה!!! שבעז"ה ינחה אותכם בשמחה לדרך הנכונה!

תחושות לא נעימות.

אני זוכרת שהחוויה שלי בתור ילדה היא שההורים שלי נתנו לנו את ההרגשה שאנחנו מדהימים ונפלאים והמקום שנהיה בו יזכה בנו (גם בבית ספר, באולפנה בשירות לאומי) וגם כשהיו לי תחושות לפעמים של מה אני שווה או ששמתי את הערך העצמי שלי נתון להחלטת מוסד כל שהוא, הם עדיין האמינו בזה. כי העין הטובה הזאת היא האמת. זה לא קלישאה או ניחומים מזויפים.

אני באמת מדהימה ויש לי הרבה מה לתרום לעולם

לכן זה מצוין שאת מסתכלת על הבן שלך ואומרת שהוא ממש על רמה. כי זה נכון! הוא על רמה ואת אמא שהשקעת בו במסירות ובאהבה ועשית את זה בצורה מעולה! איזו אמא אלופה!!

למי אכפת מהמוסדות? הם מכירים אותו ? הם עברו איתו שלב שלב? הם יודעים את כוחות הנפש שלו ולמה הוא מסוגל?

ממש לא. וזה בסדר, לא שופטים את הבחירות שלהם כי אפשר לעשות טעויות במיוחד במקומות גדולים שצריך לשפוט על סמך ריאיון מהיר וציונים. אז מה?

עכשיו, כשיש לך את הרגשות יותר מסודרים בראש ובלב, אפשר לחשוב מה האפשרויות-

או לערער על ההחלטה (הרבה אנשים שאני מכירה עשו את זה ועזר להם)

או לחפש מקום אחר שעונה על הקריטריונים.

הבת שלך היא לא אחת מ... היא צריכה מקום שמתאים ספציפית אליה,

שווה לחשוב איזה מקומות יכולים לתת מענה

ולגבי הבן- כתבת שהוא דווקא מרוצה ושמח, איזה יופי! הוא הבין את העניין, הוא לא משליך את העצמי שלו לפי מה שיגידו אחרים לא משנה כמה רשמיים וסמכותיים הם יהיו.

לחזק את המקום של העין הטובה של הראות הפנימית האוהבת והמחבקת ולהגיד לעצמך כמה גדלת מאיפה שגדלת וכמה ה סובב בהשגחה שתהיי איפה שאת היום, את הכי טובה שיכלת להיות! לחשוב מה היה אם ומה היה אם זה ממש לא מקדם. עכשיו יש מציאות, כמה את טובה ומוערכת במציאות ואיזה ילדים טובים ויקרים יצאו לך מכל מקום שבו הם יהיו בעז"ה.

יש סיבה שאומרים לכם למה הוא לא התקבל?

ולגבי הבת אויש מבינה מתסכל מאד

היא התבאסה מאוד וגם נפגעה. דיברנו על זה ואמרתי לה שאנחנו עושים את הבחירות שלנו אבל ה' מכוון אותנו בבחירה. וכשה' סוגר דלת אחת, כנראה שזה פחות טוב לנו לעבור בדלת הזו, והוא פותח דלת אחרת, שיותר טובה לנו. גם סיפרתי לה על עצמי כמה דברים מהעבר שימחישו לה קצת איך ה' סולל לנו את הדרך.

זה הרגיע אותה. עדיין לא הבינה למה לא התקבלה. אבל הדבר היחיד שהעלינו על דעתינו זה משהו- שאמרתי לה שאם זו הסיבה באמת, אז כנראה שצריך לשמוח שלא התקבלה...כי מי רוצה ללמוד במקום שככה רואה אותה וככה רואה את הדברים...והיא הסכימה איתי.

אולי זה כיוון מחשבה שיעזור לכם גם.

בהצלחה!!

ואני בכלל לא סובלת את כל הסיפור הזה שילדים בכיתה ח' צריכים "לשווק" את עצמם בראיונות ולחוות דחיה ותסכולים כאלה. מטופש בעיני לגמרי. למה אי אפשר שכל אחד ילמד במוסד שקרוב לביתו וזהו. יחד עם כולם, בלי כל מיני וריאציות וניואנסים של סגנון כזה או אחר או קצת ימינה וקצת שמאלה מהסגנון של ההוא וההיא. 

כל מה שאמרתן, לגבי הערך העצמי, ההכוונה של הקב"ה, שהכל לטובה ועוד, אני יודעת את זה בשכל ובאמת מאמינה בזה לגמרי!!! וזה גם מה שאני אומרת לילדים שלי. ועדיין במקום עמוק, הנפש שלי עוד לא לגמרי שם... ואני נפגעת.. אולי זה לא ממש פגיעה אלא יותר דאגה עמוקה ותקוה שהילדים שלי לא יפגעו..

וכן, גם עצובה ומתוסכלת שילדים בגיל הזה צריכים צריכים לעבור את מסע השיווק הזה... כל כך קיוויתי שעד שהילדים שלי יגיעו לגיל הדברים יראו אחרת ויעשו בצורה טובה יותר..

בכל אופן, בע"ה שיפרחו ויגדלו בכל מקום שבו יהיו.

תודה לכולכן, טוב שיש את המקום הזה לפרוק קצת..

שבת שלום!

והגיע הזמן שהאולפנות והישיבות יפסיקו עם הסינון החסר היגיון הזה.

רוצה לספר שהבת שלי לפני כמה שנים היתה תלמידה די גרועה, היא בחורה מאוד חכמה, אבל לא עיניינו אותה לימודים והיא לא השקיעה. בכיתה י' היא הרגישה שהרמה התורנית של האולפנה שלה זה לא הרמה שהיא רוצה להיות בה. היא חיפשה יותר עומק. אז היא הלכה לבדוק אולפנה ממש קטנה שקרובות משפחה לומדות שם וידועה ברמה תורנית גבוהה. ובאופן מפליא ממש היא לא התקבלה. כמובן שלא עניין אותם המלצות, ראיון, כלום... רק על התעודה הם הסתכלו. הבת נשארה באולפנה שלה, סיימה בגרויות עם ציונים ממש גבוהים, כי בסוף לקחה את עצמה בידיים והתחילה ללמוד. המורות והמנהלת שהיו לה עפו עליה ממש. האולפנה שבה לא התקבלה, פספסו ילדה מהממת עם יכולות גבוהות בכלכך הרבה תחומים ובחרו להשאר עם כיתה קטנה ולפי מה ששמעתי מקרובת משפחה, לא כלכך מתפקדת לימודית. 

תוך כדי בת אחרת שלי, כמובן עם תעודה של ציונים ממש גבוהים התקבלה לשם ולומדת שם. האמת שבגלל התעודה המעולה שלה וגם הדוסיות שלה, היא התקבלה לכל המקומות שאליהם נבחנה. לצערי יש לומר, היא בחרה ללמוד דוקא באולפנה הזאת, שאחותה לא התקבלה אליה. האמת שחוץ מזה שנפגעתי בשם הבת שלי הגדולה יותר ולכן קשה לי עם האולפנה הזאת, אני גם ממש לא מרוצה מכל מיני דברים שם. ואני אומרת לעצמי שטוב שהבת הגדולה נשארה איפה שהיא היתה ולא עברה. הבת השניה אוהבת להיות באולפנה הזאת אז אני משתדלת לשתוק ולא להעביר יותר מידי ביקורת על האולפנה. כנראה ששם היא צריכה להיות. לא תמיד אנחנו מבינים את הדרך שצריך לעבור. אבל משתדלים לעשות הכי טוב איפה שנמצאים.

הוא דורש ממנה יותר ממה שהוא דורש מעצמו

כי כשהוא עצבני הוא אומר כינויי גנאי

והיא לא יכולה לומר בסדר בטון שלא נראה לו

חסר הגיון לחלוטין

הרי הוא המבוגר והיא הילדה
 

באופן כללי אני לא מייחסת חשיבות לטון של מתבגרים

אחרי ההבנה שזה סגנון דיבור תואם גיל

וגם לא מייחסת חשיבות גדולה לתוכן כל עוד זה לא משהו חריג

וגם לא מחפשת כבוד מהילדים אלא קשר נעים וטוב

הכבוד מגיע לבד בלי שדורשים אותו

ע"י דוגמא אישית

אם מתנהלים בכבוד עם הילד הוא לומד להתנהל בכבוד

יש סיטואציות בין בעלי והילדים שאני מתערבת

משתדלת שזה לא יקרה לעיתים קרובות ושזה יהיה בצורה מועילה 

ואני הרבה פעמים אומרת לו את זה כשהוא כועס עליה.

(וגם לא בטוחה שפועלת נכון בזה. כי להגיד לו ביקורת בפני הילדים זה גם לא הכי חינוכי, במיוחד כשאני בעצם מבטלת את מה שהוא אמר כרגע לילדה).

אפשר לדבר על זה ברגוע בהזדמנות אחרת אחד על אחד,בשום אופן לא מול הילדה,

גם אני לא מתייחסת לטון,אבל כמו שהייתי מדברת על זה עם בעלי בנחת ב4 עיניים גם איתה הייתי בהזמנות מדברת בארבע עניים,ואז יורדת מזה לחלוטין,

ונכון שככל שתדרשו כבוד זה פשוט לא יעזור אלא רק יחמיר את המצב.

לדבר איתו בנפרד

לא בזמן אמת

לשקף לו שהדרישה שלו לא הגיונית ולבקש ממנו לא להתייחס לכל טון שלא נראה לו

זה דבר קצת מבלבל.

מצד אחד יש בהם משהו הודף, ולפעמים חצוף ומתריס, ומצד שני, לא פחות ואף יותר הם זקוקים לאהבה, לתחושה שהם רצויים, לקשר בריא

והקשר משנה צורה בגיל הזה וצריך להסתגל אליו מחדש ולהעביר אותו שלב.

לכן א:

פינוי המרחב הרגשי שלכם:

לדבר יחד או לעבד לבד את התסכול מההתנהלות שלה, ואצלך גם שלו.

כשמגיעים טעונים לסיטואציה די בקלות מגיעיל לשיח קשה ורחוק וחבל.

כשמגיעים נינוחים יותר, ניתח להעמיד גבול בצורה נינוחה.

לדוגמא; אני מבינה שזה קצת עצבן אותך, בבית שלנו לא מרימים קול/מדברים בחוסר כבוד להורים.

הרעיון הוא-

לתת שם להרגשה והכרה בתחושה שלה

להציב גבול- להגיד שזה לא מקובל עליכם

לעשות את זה באופן ענייני ובלי בעצמכם לדבר באופן לא מכבד.

בהחלט מאתגר וצריך ללמוד את זה.. בהצלחה

1. איך מתייחסים למתבגר שמדבר לא יפה.

2. איך מסבירים לבעל שצריך להגיב בצורה מותאמת ולא עצבנית.

אני מציעה שתשבו שניכם יחד ברגע של נחת, ותנסו *יחד* ליצור גישה מתאימה לגיל ההתבגרות שנכנס לפתחיכם. את יכולה בשיחה להוביל אותו בעדינות לכך ש"כמים הפנים לפנים", ושאם אתם תדברו בנחת, יכול להיות שגם המתבגרת תספוג את האווירה ותדבר בנחת. אבל גם אם לא - עדיין התפקיד שלכם כהורים הוא להראות לה איך מתנהגים ואיך מדברים בנחת.

בכל אופן, אנחנו לא עוברים בשתיקה רק כשמדובר בחוצפה ממש, מילים שלא אומרים להורים. על טון דיבור אנחנו יותר מחליקים, מקסימום אומרים: "לא נעים לנו לשמוע טון דיבור כזה, אולי תנסה לענות בנחת?"

(והאמת שגם אנחנו - בעיקר אני - לא תמיד מצליחים לדבר אליהם בנחת...)

אחרי האבחון תוכלי לקבל קצבה מבט''ל, שהיא מעל ל-3 אש''ח בחודש, ויהיה לך קל יותר להוציא עליה כספים...

חוץ מזה שבאבחון יעזרו לך לחשוב מה יכול להתאים לה.

אם תרצי המלצות למאבחנים פרטיים - מוזמנת בפרטי.

ואז יהיה יותר קל למצוא את הטיפול המדויק עבורה

טיפול מדויק יותר, ואולי גם המאבחנים יוכלו להמליץ על סוג טיפול מתאים.

אם את מרגישה שהיא יכולה עוד "לסחוב" בלי טיפול, אז תחכו לאבחון בקופה. היתרון הוא שבדרך כלל הם גם מסדרים את העניין מול ביטוח לאומי, ואתם לא צריכים להתעקש על זה בעצמכם...

אבל אם את כן מרגישה שהיא חייבת כבר תמיכה, אז באמת כדאי ללכת לאבחון פרטי. זה לא זול בכלל-בכלל...

אני יכולה להמליץ לך על פסיכולוגית בירושלים שמאבחנת אוטיזם.

אז באמת זו גם המסקנה שהגענו אליה, לא לחכות לקופה אלא לחפש אבחון פרטי למרות שזו הוצאה.

אשמח להמלצות שלכן.

תודה

אבחון אוטיזם במידה ואכן יש אבחנה דורש אבחון כפול-פסיכולוגי ורפואי.

ממליצה כמו @מתואמת להתחיל בפסיכולוגי

כדי לקבל אבחון כפול כמו שהמליצה @מתיכון ועד מעון במקום אחד.

יש המלצה למישהי?

מעדיפה באזור השרון...

אני יודעת שבמרכז התפתחות הילד שבאוניברסיטה עושים אבחון משולב.

ואמור להיות אפשרי דרך קופ''ח, או עם החזר.

שווה לברר.

זה מתוך קבוצת הפייסבוק 'מרוצפות' של נשים על הרצף.

מאגר המאבחנים.ות המעודכן של מרוצפות - אוטיסטיות כותבות

אנחנו הלכנו מתוך הרשימה לפסיכולוגית ופסיכיאטר בנפרד, בחרנו רק לפי זמינות של תורים, ושניהם היו אנשי מקצוע מעולים ממש.

אני לא אמליץ לך ישירות עליהם בגלל שביקשת מקום שעושה גם וגם, אבל יש ברשימה גם מקומות כאלה.

בישיבה מול המזכירה בקופה בניסיון להבין איך אפשר לקדם.

ואם היא לא יכולה לעזור ללכת לרופאת ילדים,להסביר לה את הדחיפות ושהיא תלחץ.

באומנות

הידרותרפיה

ועוד..

אל תחכי שיצרו קשר. כדאי שתפנו לרופא המשפחה ותשלחו טפסים רלונטים

אולי להתחיל עם יצירה והרקדה לבנות ואז אוכל לכולם, שבזמן האוכל המשפחה מגיעה ואז החברות הולכות ונשארת המשפחה לברכות.

נשמע הגיוני?

בגלל שהמשפחה תבוא ב'טפטופים', זה לא כל כך מסתדר לי עם האוכל המרכזי (באירוע רגיל עושים סוג של קבלת פנים בשביל זה. למשוך את הזמן עד שכולם מגיעים).

חשבתי אולי לעשות-

אוכל לבנות

הרקדה

יצירה - ואז בנות שסיימו הולכות הביתה, ומשפחה שרוצים באים מוקדם להשתתף

מנה ראשונה למשפחה

ברכות

מנה שנייה למשפחה

אולי זה גם יצא לי יותר זול, כי לבנות אפשר להביא דברים זולים, ולמשפחה אוכל ברמה יותר גבוהה.

אבל אין לי מושג איך זה יעבוד, ואיך לתכנן את הלו''ז.

מעניין כמה זה באמת עוד כאב ראש.

בעלות זה בטוח מוסיף, כי זה לשכור אולם פעמיים.

ואיפור, ושיער לילדה...

אולי יש לכם מקום בבית? אולי אולם בבי"ס? לפעמים יש עוד פתרונות חוץ מאולם ממש.

מודה שאצלינו לא מתאפרים לבת מצוה ( הן קטנות!) והשיער זו לא הוצאה משמעותית אבל כנראה מקובל אחרת אצלכם...

אם במקרה אתם בירושלים יש לי המלצה למישהי אלופה וזולה לתסרוקת (לא עושה איפור)

לי אישית נשמע שלעשות אירוע ארוך ומתגלגל זה המון כאב ראש ויותר קשה לדייק את הצרכים 

ושיער לילדה.

קצת קשה לי לדמיין את המצב של אירוע לחברות בלבד, אבל אולי באמת כדאי לשקול את זה ברצינות.

אלא יותר בסגנון "ערב כיתה" ארוחה טעימה שמתאימה לבנות בגילן, יצירה, ריקודים, ואיזה משחק של ברכות לכלת השמחה.

הכי כיפי ומותאם

יצירה

אוכל וריקודים לחברות

ואס ארוע משפחה-

אוכל למשפחה

ברכות

ריקודים למשפחה

אפשר להוביף יצירה או סדנא לחברות לפני שכולם מגיעים

אם חשוב לכם

אבל בדרכ החבאות נשארות עם המשפחה

לדרשה ברכות וריקודים

בסוף הן עושות שמח ..

1. היחס הוא בערך חצי/חצי. חברות עושות שמח אבל גם באלגן, וזה פחות מתאים לאופי של חלק מהמשפחה.

2. הילדה ממש ממש לא רוצה לומר דרשה בפני החברות. ומתפדחת ממש גם שישמעו את הברכות של הסבתות ושלנו ההורים. מבחינתה, היא מעדיפה שלא תהיה בת מצווה ולא לדבר בפניהן.

אני גם הייתי מעדיפה שלא יהיה ארוע מאשר לדרוש לפני החברות שלי.

אצל אחת הבנות שלי עשיתי בוקר על על חשבון בית הספר בשיתוף עם המורה,ארוחת בוקר יצירה פעילות שהמורה הכינה,ריקודים בסוף,הבנות יצאו מרוצות עד השמיים,

ולמשפחה עשינו משהו כמו ערב סופגניות בחנוכה.

לא מאד רשמי,יצא ממש מוצלח,

רעיון נוסף,לעשות שני ארועים באותו יום צהריים חברות ואז בערב משפחה זה יכול להתיש מאד לכן ממש חשוב לתכנן הכל בצורה נכונה.

לק"י

אם זה השיקול המרכזי.

אם יש עוד סיבות, אז אולי באמת עדיף להפריד.

עוד אין לי ניסיון בנושא, אז אין לי כ"כ איך לעזור.

ומזל טוב!!

כשאני חגגתי בת מצווה - לחברות עשיתי טיול/סיור עם עוד חברה. ריקודים לא היו, אבל זה התאים לי מאוד... וגם דרשה לא הייתה.

למשפחה עשינו אירוע בחצר, ואמרתי דרשה - אבל דרשה בחרוזים בליווי מצגת תמונות, אז זה היה קליל יותר. (אולי זה משהו שיתאים לבת שלך גם מול החברות?)

לנו חשוב המעמד של הדרשה, דווקא בגלל שזו ילדה עם פחד במה, ואנחנו מאמינים שיעשה לה טוב להתמודד עם הפחד וכן לדבר, בסביבה מאוד תומכת ומחזקת.

מצד שני, אני לא רוצה לדחוק אותה מדי, וגם פחות בטוחה שהחברות יפרגנו, ולכן יהיה טוב בעיניי שהיא כן תאמר דרשה, אבל רק למשפחה.

אהבתי ממש את הרעיון של לשלב מצגת שתקל עליה. תודה!!

אני עם פחד קהל וההורים שלי דרשו ממני לדרוש לא רק שזה לא עזר גם הבת מצוה שלי זכורה כדבר שלילי בעבורי,רק בגלל הדרשה הזו,

בסוף אתם ההורים ומחליטים.

אבל את הבת שלי ממש זרמתי איתה

של הצורך להתמודד בדווקא עם הפחד?

כי אם זה לא בא ממנה - לא נראה לי שזה יעזור, אלא רק יגביר לה את הפחד...

בכל אופן, מעניין שדווקא המשפחה המורחבת היא סביבה תומכת ולא החברות זה אומר שיש לכם אווירה טובה במשפחה!

היא עדיין מאוד מפחדת, אבל יודעת שמול המשפחה זה יעבור בטוב ולכן מוכנה להתאמץ לעשות את זה.

מול חברות לא מוכנה ויהי מה.

וכן, ב''ה זכינו במשפחות מפרגנות שירימו לה לא משנה מה יהיה (והיא יודעת את זה).

בוריקיטס ביתיים

בורקס פיצה

פסטה/תפוחי אדמה מוקרמים

אורז

פתיתים

פסטה בולונז

פסטה עגבניות

פרגיות

שיפודי חזה עו

כנפיים קריספיות

סלמון בתנור

קציצות טונה מטוגנות

מלאווח עם ביצה ורסק

טורטיות ממולאות השר/ גבינות/ חביתה

חביתות עם תוספות

בוריקה

מה שמשביע.

שזה אומר הרבה בשרי מבושל ולא ארוחות ערב קלות.

(ומתאים גם לצהריים כמובן)

עם עדיפות ללא עצמות...

שניצלים, פרגיות, קציצות עם או בלי רוטב, בקר בבישול ארוך (אם נשאר משבת), בורקס בשר, פאי רועים וכד'.

מניחה שיהיו מתבגרים שיזרמו גם על כרעיים ואז מאוד קל להכין בתנור עם אורז או תפו"א.

וכמובן פחמימות וירקות כמו פתיתים, פסטה, אורז עם ירקות, תפוחי אדמה ברוטב, אנטיפסטי, סלט כרוב, ירקות חתוכים.

אם לא מתחשק לי או שאין בבית בשרי, אני מכינה קציצות טונה כשבא לי להשקיע, או תבשיל מהיר ומשביע של טונה, חצילים, פלפלים, עגבניות או כל ירק אחר שיש בבית ומתאים. מתייחסת לטונה כמו כל דג מבחינת תבלינים וכו' (תחשבי למשל על חריימה או דג מרוקאי עם טונה)

גם שקשוקה הולך טוב, עם אורז, פתיתים או קוסקוס.

הדגש הוא על כמויות ולא על אוכל הכי מושקע.

נגיד מלוואח פחות יהיה, כי יותר קשה לשחק עם הכמויות וזה הכנה אחד אחד (אני משווה להכנה של סיר אורז נגיד)

שלא לדבר על עניין הבריאות.

וגם לא בנים..

הגדול שלי בן 8

אבל בפשטות הייתי נותנת לה תקציב חודשי (מה שנקרא דמי כיס..) לשטויות כאלה שתתנהל איתו בעצמה. זה יכול להיות חינוך טוב לכלכלה. ולדבר איתה על תזונה נכונה. שלא תוציא את כל הסכום על שטויות של אוכל אלא שתקנה לעצמה פה ושם גם תכשיט מטופטן או דברים אחרים שהיא *רוצה*.

באופן כללי בעיני הורים אחראים לתת לילד את כל מה שהוא *צריך* ויכולים לפרגן גם במה שהוא *רוצה* אבל פה יש להם גם אפשרות להתחיל לחנך אותו להתנהלות כלכלית נכונה.

לק"י

אני כן אומרת להם (וגם לקטנים, שיש להם כסף מדמי פורים וכדומה), שגם אם זה הכסף שלהם, לא כדאי לקנות הרבה ממתקים.

אצלינו הם קטנים יותר, אז זה שונה. אבל בעיקרון פעם בשבוע אני הולכת איתם לקנות ממתק. ובעלי גם לפעמים לוקח פעם בשבוע.

בגיל גדול יותר הייתי משחררת כנראה. אבל כן מדברת על זה שלא כדאי וזה לא בריא לאכול יותר מידי שטויות (יש לנו בבית חטיפים ושוקולדים, ואני אומרת להם את זה. שלא יגזימו).

כי היא יודעת שיש לה תקציב מוגבל.

והתקציב הוא כי זיהית אצלה *צורך* בכסף ל*רצונות*.

אז את נותנת לה מענה על הצורך. כמובן שאת גם יכולה לעודד אותה לעשות בייביסיטר כדי שיהיה לה יותר כסף לרצונות שלה.

אבל בסופו ש דבר האינטרס פה הוא לתת לה להוציא בתבונה. ואת ז היא תלמד ע"י ניהול התקציב הקטן שתתנו לה. ובחודששיגמר לה הכסף אחרי שבועיים היא תבין שפשוט אין עוד..

כמובן בשיח נכון שמלווה את התהליך 

בעזהי"ת

זה לא כסף שהוא צ'ופר מבחינתי אלא צורך, וצורך אני נותנת לילדים שלי- כמו שאני נותנת להן אוכל, בית ובגדים ללא תמורה. וכמו שאני לא אגיד לבת שלי 'היום לא סידרת את החדר אז אין ארוחת ערב', אני לא אגיד לה 'לא עזרת אז לא תקבלי דמי כיס'. 

כן להגדיר מה הסכום שהוא צורך ולא אקסטרה.. אני כן חושבת שהיכולת לקנות מידי פעם פינוקים פה ושם בשליטה של המתבגרת זה צורך.

מעודדת תזונה נכונה גם כשקונים משהו טעים (נניח להעדיף יוגורט מפנק)

כשהילדים היו ביסודי נתתי כסף מדי פעם כשהיו מבקשים

ילד אחד היה מבקש הרבה

לפעמים הייתי מפנה אותו לקחת חטיף מהארון ולא לקנות

כשהם יצאו לישיבות נתתי להם לנהל לבד את התקציב

כשהם הבינו את המשמעות של ניהול כלכלי ע"י כרטיס אשראי/ מזומן

הם גם למדו פחות לבזבז

כתלות בעבודה/ משו אחר?

לא יודעת אם זה טוב או לא...

כן מנסה להגיד לה לקנות אוכל, ולא כל יום ממתק... אלא מידי פעם.

אבל לא יודעת כמה מתוך זה עובד.

לא יודעת אם אני נוהגת נכון, ככה מרגיש לי...

והם יודעים בדיוק מתי וכמה יקבלו, זה לא מותנה בשום דבר ובכסף הזה אני לא מתערבת במה הם קונים.

מעבר לזה משתדלת שבבית יהיה שפע של אוכל וגם של שטויות אבל דברים ביתיים כמו עוגות עוגיות ממתקים ביתיים שלפחות יהיה אפשר לנשנש דברים פחות גרועים 

היא עושה בייביסיטר מגיל מאד צעיר וגם יש לה כסף ממתנות וחגים.

בעזהי"ת

מספיק שהן יוצאות פעם בחודש לאוכל שהוא יותר מפיצה וזה כבר רוב התקציב. 

הבת שלי עוד לא לגמרי בגיל (הגדולה בכיתה ו'), נתנו להן עשרה שקלים לחודש מתחילת כיתה א' אבל מודה שאנחנו לא ממש עומדים בזה כי לא זוכרים וגם להן אין ממש צורך בזה אז דיי הפסקנו, כשהן מבקשות הן מקבלות וזה עוד סכומים מזעריים אז זה סבבה לנו (נניח שני שקלים לקנות ממתק במכולת אחת לחודש, נו שויין). 

עכשיו למשל יש חודש ארגון ויש קיוסק בסניף, נתנו לכל אחת מהגדולות (ד' וו') 20 שקלים לכל החודש בתחילת החודש ולבחירתן מה לעשות עם זה ואיך לחלק. 

אני כן רואה שחברות של הגדולה מתחילות לרצות וכשהיא תגיע, בטח נתחיל מ50 בכיתה ז' אבל יש לה חברות שמקבלות הרבה יותר.. 

אצלי אני לא מביאה להן שקל לשטויות.

הבנות שלי עובדות, מרוויחות יפה, ומוזמנות להשתמש בכסף כראות עיניהן. אחת באמת קונה איתו מדי פעם גומי וכאלה- אבל זה נדיר למדי.

ויש בבית יש אוכל בשפע, וגם פינוקים שאפשר לקחת לאולפנא (ונקנו בזול בסופר/ב'משנת', ולא במחירים של השמיני...). אז למה שאביא להן כסף נוסף?

כשהגדול שלי למד בישיבה ולא היה מסוגל לאכול את האוכל של חדר האוכל, כן הייתי מציידת אותו בסכום קבוע מראש כל יום, שהיה אמור להספיק לאוכל- והוא יכל לבחור מה לאכול ואיך להשתמש בכסף- כי הישיבה היתה צמודה למרכז מסחרי.

אבל שוב, זה היה כסף לארוחת צהריים. לא ל'שטויות'. 

ובאולפנה יש את השמיני- שמוכרות כל מיני מתוקים. וגם חנות קרובה ולפעמים היא רוצה להתפנק. לא רואה בזה בעיה כשזה במידה. כילדה אני זוכרת שלא היה לי כסף מהבית וההורים סמכו על מה שאקבל באולפנא, והייתי ממש מרגישה קושי לראות חברות נהנות לקנות דברים בין הארוחות גם אם זה נחשב שטויות ולי לא היתה היכולות.

ובכלל כמתבגרת זכורה לי תחושת הרעב הגדולה..

אני לא מסכימה לה להכנס לבתים בגיל הזה..

גרים בעיר.

מבינה שאתם בישוב ולכן השוני

דווקא בתיכון, כשהלימודים עמוסים יותר, ובטח אם יש פנימיה הדרכה וכו יש פחות זמן לעבוד מבכיתה ו'.

לפחות אצלנו זה ככה

שכבר אפשר לעבוד בו, ומצד שני באמת ההוצאות גדולות.

בעיני 2 כיוונים:

1. מדי פעם לפנק באיזה שטר באהבה אבל לא כל יום..

2. לתת דמי כיס שמבחינתכם כוללים גם אופציה לקניות האלה, וככה היא תחשב בעצמה מה איך וכמה.

אישית כן מתחברת לאופציה א' שמאפשרת ככה לפנק בכיף כשמתאים, מצד שני יש צדדים לכאן ולכאן..

אולי הפוך....

נראה לי מה שאפשר לעשות,

זה לנסות להחליף את הטריק, למשהו אחר שפחות מפריע.

לא יודעת איך עושים את זה.

אפשר לפנות לנוירולוג.

איך מדבקות על הציפורניים יעזרו לנגיעות באף?

נראה לי שיש הבדל בין הרגלים לא טובים (כמו חיטוט באף, כסיסת ציפורניים, גרוד גלדים וכדו') ובין טיקים ממש שהם הרבה פעמים נראים כתנועות לא נשלטות כל כך כמו מצמוצים בעיניים, העוויות מוזרות בפרצוף, תנועות חוזרות.

למה את מתכוונת?

כי אני חושבת שהטיפול שונה.

בהרגלים לא טובים ( כמו חיטוט באף), אפשר להסביר לילד את החסרונות של ההרגל( עושה פצעים בתוך האף ואז עוד יומיים מגרד, לא נעים להסתכל על זה וכו') ולהציע התנהגות חלופית או מקובלת חברתית( ללכת לכיור לקנח ולשטוף, להעסיק את האצבעות במשהו אחר כששמים לב).

אבל לגבי טיקים זה לא יעבוד, יש לי ילד שהיו לו תקופות של טיקים מתחלפים, לדעתי אצלו קשור לחרדה, אחר כך גם אובחן על הרצף אולי קשור. כאן שיחה ישירה לא תעזור והכי טוב להתעלם, ולנסות  להפחית חרדה ולעזור להרגע באופן כללי בלי קשר ישיר לטיק. ואולי באמת ללכת לנוירולוג להתייעץ...

אצלי הבן הנ"ל הצליח להפסיק או להפחית מאוד הרגלים לא טובים כשהבין את החסרונות שלהם והייתה לו מוטיבציה עצמית להפסיק. אבל טיקים לרוב עוברים מעצמם אצלנו אחרי תקופה... 

ככל שמתייחסים לזה יותר - זה יחמיר

אח''כ - בירור נוירולוגי

אם לא עוזר - פסיכולוגי / פסיכיאטרי