את מרגישה שאת לא יכולה לוותר לעצמך בגלל שאת חכמה מדיי ויקרה מדיי בשביל לוותר. (גם אם את לא מנסחת את זה ככה במוחך, כי כמובן, חטא היוהרה).

את לא טועה במה שאת שווה, את טועה במסקנות שלך לגבי המשמעות של זה.

זה חבל שאת לא יכולה לעשות לעצמך קיצור דרך להריץ לסוף הטוב של הסצינה. כנראה שדברים מסויימים באמת נלמדים רק בדרך הקשה... לכן *אני* החלטתי לוותר, על התגובה המקורית שלי. בסוף, תלמדי שגם את יכולה, ולא רק, אלא אם את רוצה לשמור על שפיותך? את מוכרחת.

אני מרגישה שאני לא יכולה לוותר לעצמי?! הפוך... אני רק מוותרת לעצמי 

ומתנהגת בחוסר אחריות ואין לי את מי לשתף כי אני יודעת שאני האשמה הבלעדית בזה

אין בהתנהגות שלי הגיון

אבל אני לא מסוגלת לקחת את האחריות/ להאמין/ לרצות להיות במקום הזה

חוסר הבנה אחר. שונה אבל דומה.

אני מדבר ברובד העמוק יותר, תיכנסי אליו, את לגמרי יכולה כבר במקום שאת נמצאת בו. (סליחה שאני יוצא כל הזמן מתנשא, אני פשוט שונא להיות בלתי מובן, גורם לי להרגיש דפוק. למזלי יש אנשים שמבינים את השפה שלי, או למדו אותה. והם החיים שלי, כי אחרת הייתי משתגע. סוף פריקה).

הכוונה כזאת, את אומרת שאת כל כך מוותרת לעצמך, וגם אם זה נכון, יכול להיות מאוד, נשמע ממש מהתגובה הזאת, שבמקומות שאת הכי צריכה לעשות את זה, את מתעקשת שלא.

תשמעי את עצמך, מלאת ביקורת עצמית באותה נשימה, "מתנהגת בחוסר אחריות, אני האשמה הבלעדית". תוותרי לעצמך מהמחשבות הלא רציונליות האלה, *תשחררי אותן*.

אין לך את מי לשתף? בואי אני אגיד לך משהו, אני לגמרי מבין אותך, אני בן אדם שלא משתף באופן טבעי. אבל אם תמשיכי ככה, זה מה שיקרה, את תמשיכי לצבור ולצבור כאב וסבל, ותישברי. לגמרי. כי את בן אדם. תכירי בזה. לפעמים זה מכניס לפרופורציות. את מלאת ציפיות לא הגיוניות מעצמך, אז מה הפלא? די, את בסך הכל בן אדם. לא משנה מה עשית, את לא האשמה הבלעדית, ולא, ממש לא כל האחריות עלייך.

אז במקום לחכות שתבכי את הנשמה שלך כל בוקר, כל לילה, תאבדי לאט לאט צלם אנוש, ומתוך המצוקה הבלתי נסבלת הזאת תישברי לגמרי ו*אז* תוותרי לעצמך על העקרונות חסרי ההיגיון של לא לשתף ולזרוק את כל האחריות והאשמה על עצמך, את תשתפי כל חתול רחוב שייתקל בדרכך. (כן? מטאפורה, פשוט תפני לכל מי שאת יכולה, ובראשם אני מתאר לעצמי המשפחה והחברים). ואז? הם עוד יותר לא יבינו אותך. כי תהיי אחרי צבירה של מטען כל כך כבד, ושבירה והתמוטטטות.

תוותרי על האגו, על המחשבה שאת מלאך, על כל הסודות האפלים. ברצינות, זה לא שווה את זה, הם לא מעניינים אף אחד, וימשיכו לאהוב אותך גם אחרי הכל. ותקבלי את המחילה המיוחלת, תהיי שלימה עם עצמך.

אז למה לחכות? תוציאי קיטור. תשליכי מעצמך את האחיזה הכל כך צמודה שאת מחזיקה את עצמך, את חונקת את עצמך, נפשית, ופיזית.

תשתמשי באנשים, תנצלי אותם, כן, לגמרי, מגיע לך ויש לך את הזכות לעשות את זה. "להפיל עליהם" כמו שכתבת בתגובה הראשונה.

זה מה שניסיתי להגיד. זה הוויתור האחד האמיתי, העמוק יותר, שאת לא עושה. ואם משהו לא הגיוני, זה זה.

אבל אולי את לא יכולה להבין את כל זה במקומך, לכן לא פירטתי. כי אולי את לא מסוגלת להעלות על דעתך את מה שכתבתי. אבל תאמיני או לא, אלפי אנשים עוברים את זה, ועם כמה שאת מדהימה, את לא כל כך שונה. גם את בסוף קרוץ חומר. ואלוהים הוא הראשון שמבין את זה.

בחירה שלך...

תודה רבה..!

תשובה:

המשפט הכי חשוב בפריקה שלי הוא: "ואני מתה שמישהו שיכול לעזור לי ישים לב באמת"

כי אני יכולה לספר אבל לצאת עם הרגשה יותר גרועה כמו שקורה הרבה פעמים...

אנשים לא יודעים איך לעזור (הורים וחברות)

אנשים אומרים לי מה אני צריכה לעשות 

אם אני אגיד להם "לא מסוגלת" פה הם ישתתקו.

אף אחד לא יבין את הסיבה. שאני לא מסוגלת לעשות את זה נפשית. ואני בעצמי לא יודעת מה אני רוצה... אולי רק שמישהו ירגיע אותי ויגיד לי את האמירה "את לא חייבת" ויתכוון לזה... שיהיה בסדר גם אני לא אעשה שום דבר כי לא הכל עליי.. 

ואין מה לעשות במציאות זה לא ככה

נראה לי שהעצה שלך לבקש עזרה היא חשובה אבל אני לא מצליחה ליישם אותה כי גם לבקש עזרה זה עמדה של לקיחת אחריות ואני לא לוקחת

זה מפחיד אותי מדי

תראי, ברור שהאידיאל הוא שיתוף כדי לקבל עזרה ממישהו שיכול לעזור. ואולי, באמת, האנשים הקרובים אלייך לא מבינים ולא יכולים, שלא באשמתם, לעזור. אני לא שש להגיד את זה, אבל אני מכיר את זה מקרוב, יותר מדי מקרוב.

אם תרצי בכל זאת לשמוע מה אני למדתי עם הזמן, זה נכון, הם לא יכולים לעזור לך בהכל, אבל הם יכולים לעזור קצת. אפילו בדברים ממש קטנים וממש זוטרים, שאת זורקת על עצמך אגב ויחד עם כל השאר. ובהם יש בך את הכוח להקל על עצמך, ועוד דבר קטן ועוד דבר קטן, מצטרף להקלה מורגשת.

יש משפט שאומר מי שלא מנסה מפסיד 100% מהפעמים. או משהו כזה. קיצור, הרעיון, אל תחשבי מה הם יחשבו עלייך, תחשבי על עצמך, על טובתך.

והנה המחשה: את משתפת, אנשים אומרים לך מה את צריכה לעשות, - את לא צריכה להתעצבן להתסכל או בכלל לשמוע או לנסות לקבל את זה - את יכולה להגיד להם בבירור, תקשיב, אתה לא מבין את המצב שלי, את המצוקה, לכן אני לא מבקשת עצות, רק שתהיה שם ותקשיב לי, תנחם ותעודד בדברים הכי קטנים. את אומרת להם "לא מסוגלת" והם משתתקים? - זה לא אומר שאת צריכה להשתתק! את לא בעמדת נחיתות כי את זאת שפנית לעזרה, תשני את המיינדסט הזה, - תגידי להם, אני לא מסוגלת, אבל אני כן אשמח שתמשיכו לדבר איתי, ולהיות איתי, אני אסביר לכם איפה אני צריכה אתכם. ובאמת תלמדי לאט לאט איך להשתמש בהם ולהיעזר בהם בדרך שאת יכולה, ש*הם* יכולים לעזור לך. תשלטי בסיטואציה. אל תהיי חסרת אונים.

אם נמשיל בתור דוגמא מההודעה הפותחת. אבא שלך מבקש משהו, ואין לך כוח, אבל את מכריחה את עצמך לעשות את זה. אז לא! פה תוותרי לעצמך. תגידי לו "אבא, הייתי שמחה לעזור לך, אבל אני נמצאת במצב מורכב ואין לי כוח נפשי עכשיו לעשות את זה". זו דוגמא. תביני שיש לך את היכולת ויותר מזה את הזכות לעשות את זה. ואנשים אם היו מודעים לא היו מצפים ממך למה שאת מכריחה את עצמך לעשות. הוא יבין. ואם לא, תגרמי לו להבין.

תביני, את לא רעה בכך שאת עושה את זה, את אנוסה. ו"אנוס רחמנא פטריה" - אנוס הקב"ה פטר אותו ממחוייבות. אני לא מבלבל בשכל. חזרה בתשובה היא קודם כל טיפול במצב הנפשי שלך. וזה כולל הרבה פעמים גם "לחטוא" בדרך. זאת הדרך היחידה. וזה בסדר. מה את חושבת שהמשמעות שחזל אומרים שצריך לעשות "תשובה על התשובה"? אני מבטיח לך, בסוף תפטרי הכל, אבל בינתיים, אם את לא רוצה ליפול לתהום, את חייבת לשחרר.

תודה.

בעז"ה שאצליח.

יפה התשובה~

אבא אבא אבא,
 

לפעמים יש לי כוח לכתוב מגילה.

אבל מי יקרא?

אני בטח לא.

איזה תועלת תהיה לזה?

לא יודע.

ולפעמים נמאס לי.

ואני רוצה רק לכתוב שתי מילים - "נמאס לי". "אני שבור".

אבל מי יקרא?

אני בטח לא.

איזה תועלת תהיה לזה?

לא יודע.

תודה על ספירת העומר,

על עבודת התיקון.

תודה על ייסורי מצפון כשאשמע מוזיקה

זה מוזר שאני מחכה להם?

אני מחייך ושמח וכמעט מדלג ברחוב ולשם שינוי זה לא פייק זה לא שקר.

ועדיין אני מחכה לכאב ואני רוצה בו.

אני חושב אם מותר לי, שאנשים רבים פשוט נופלים מהסתירות האלה ונעצבים לגמרי.

אני יודע היום שבעבודה עדינה הם יכולים להיות חלקים משלימים,

תעזור לי לגלות את התורה הזאת איך אני עושה את זה.

אבא תעזור.

איך אני עדיין שקוף?

איך שנים עוברות ואני עדיין שקוף?

עדיין לא מובן?

זה גזירת גורל?

קמתי בבוקר היום והחלטתי שלא אכפת לי.

החלטתי שאם אנשים גם ככה חושבים שגיליתי את האור ומצאתי את אלוהים - אין טעם להתווכח איתם.

אני לא אחראי על הבורות שלהם, על צרות האופקים והמחשבה המזוהמת שלא מאפשרים להם לראות שמאז ומעולם אלו היו צדדים משלימים.

אצלי? לא רק אצלי. זה מפתח לנפש נבוכה. אחת כזאת שיש לה סיבות אמיתיות לא האכלו לי שתו לי הרגיל. אולי לצפות מהם להבין זו דרישה מגוזמת.

אולי לא לדון אותם לכף זכות זה עוול.

אבל היפוך היוצרות הזה לא הוגן ולא נתפס. פתאום אני הנורמלי והם המוזרים? אני העקבי והם המעורערים?

אדם קרוב אצל עצמו כמו שלי יש הסברים לגבי עצמי, כאלו שהתפתחו בזהירות עם השנים ושוב בזהירות נהרסו ושוב בזהירות כפולה נבנו, אני בטוח שגם להם יש.

איך מבין כל הדברים הכי הזויים בעולם שלא מוציאים אותי מדעתי דווקא זה הכי מועד להיות כן להיות כזה? אולי התשובה בגוף השאלה אולי כי זה לא דבר כזה הזוי.

(2)

"אני לבד יושב לי וחושב לי היכן אהבתי היכן טעיתי מה לא נכון עשיתי שכך פגעה היא בגאוותי"  - האם כותב את זה אדם מיוסר או ילד בן 6?

האם זה חולשה או חוזקה לתת לעצמי לגיטימציה לוותר לעצמי ולהניח לעצמי לפגוע בעצמי כמו שאני משתוקק?

(3)

אני תפילה גם כשאני לא מדבר אל אלוהים או על אלוהים.

מה שאנשים סולדים ממנו בשם הצביעות הוא בדרך כלל ההופעה היותר עליונה של היחידה שבנפש. לא פתחתם ספר?

(4)

די. אני דובר כמה שפות.

אף אחת לא שוטף.

ומבין עוד כמה.

באופן מספיק טוב.

זה ברכה? זה קללה? זה קבוע? זה משתנה?

זה בכל מקרה כואב.

להיות אמפתי בכמה שפות זה כואב.

לכעוס בכמה שפות זה כואב.

להרגיש בכמה שפות זה מציף.

זה לא תמיד נסבל טוב.

אני לא רוצה לא לומר וגם לא לשמוע משפטים שמתחילים ב

"הנה, אני אומר/ת את זה... "

פערים ותהומות

התחושה שמשהו בי לא מאמין לי. התחושה שמשהו בחברה ובסביבה לא מאמין לי. אני לא יודע אם זה מפתיע או מובן. כאשר שנים אני אומר בפה "אני בסדר" "אני טוב" והגוף משדר ההפך, ואני מבין שחושדים אני מבין שיודעים ש"בסדר וטוב" זה רחוק מהאמת שמתחוללת פנימה. אבל אני לא חושב שאני בכלל מתאמץ להסתיר את השדר של הגוף. להפך בתוכי אני רוצה שישמו לב לצעקה האילמת של המצוקה גם כשאני לא יכול לדברר אותה - בכל אופן ככה חייתי ונשאר מזה מה שנשאר מהמנהגים המורגלים והטבעים המגונים.

אבל אני שואל, עכשיו? מה רואים בי? גם עכשיו זה אותו דבר? כי עכשיו כשאני אומר "בסדר" ו"טוב" אני מתכוון לזה בכל כולי בגוף ובנפש, ואני מרגיש סנכרון בין הגוף והנפש. האם זה לא נראה ככה? 

אולי, אם היית מתחיל רק ב"התחושה שמשהו בסביבה לא מאמין לי" הייתי מבין, אבל אמרת "משהו בי לא מאמין לי" - איפה המשהו הזה נכנס?

במעשים.

אז הנה לך השכל מהסביבה.

מה?

אתה אומר "אני מרגיש טוב" + ואתה משדר "אני מרגיש טוב" =שלב א': הושלם.

אבל אתה מחכה בנוסף ללהגיד "טוב" ולשדר "טוב" -- לפעול "טוב". שהפעולות שלך יעידו עליך שאתה בטוב. ואולי זה גם מה שהסביבה מחכה.

אז שלב ב'?: בתהליך.

אם אעשה טוב אתה תאמין לי? - כן.

יהיה חיזוק חיובי בלתי נמנע בחלקים מודעים ולא מודעים של התפיסה העצמית במוח שלך. בראש ובראשונה זה אתה שמחכה ומצפה לזה מעצמך, גם בלי מילים.

אז למה זה עדיין לא קורה?

- עדיין יש מעידות.

אי אפשר לפעול טוב לצד המעידות?

- בוודאי שאפשר וזאת התכלית המטרה והכוונה.

אז למה זה לא קורה?

- מילה אחת: יאוש. אתה צריך להילחם בחיזוק השלילי הבלתי נמנע של התפיסה עצמית בגלל המעידות, בירידת המוטיבציה לפעולה וההתרוקנות ממשמעות ותוכן.

אז מה העבודה שלי עכשיו?

- להבין שאין יאוש בעולם כלל.

רבה רבה רבה, אבא אבא אבא.

אולי יש תקווה.

תפילה.

המחזה לא נכתב היום.

גם כשהוא עולה היום על במת התיאטרון

באיזה עיבוד שהוא ביחס למקור

בין באופי בין בשפה

המחזה הזה הוא סיפור ישן.

גם אם זאת הפעם הראשונה, שאתה - הצופה, צופה בו

זה בכלל לא משנה

ההצגה לא חדשה

הכתיבה ישנה עוד יותר

והסיפור הוא אותו סיפור חוזר.

רק אתה שונה פה

ותן לי לגלות לך סוד -

ההצגה לא עולה על הבמה בשבילך

שום פיפס לא נעשה לכבודך גם אם שילמת 1000 שקל על מקום vip

אתה סיפור חוזר בעצמך

בא והולך ומקומך יוחלף

והצופים האמיתיים - השחקנים שעל הבמה

ידקלמו מחזה אחר מול הגרסה האחרת שאתה

כי הסוד נכון גם לגבי אלו -

ההצגה לא נכתבה בשבילם

ולא מוצגת בזכותם

שום פיפס לא משכנע שיש להם משמעות שאינה זניחה

בתרומה לשעשוע הגדול

המשחק האולטמטיבי של העולם

או אלוהים

או אדם אחד שבאמת משנה בעולם

או לאלוהים. 

אנטיתזה? - לא היה כלום כי אין כלום

"אני אוהב לדבר איתך", "אני אוהב להקשיב לך".

אפילו כשאני לא מבין כל מה שאתה אומר, וגם כשאני יודע שאתה בעצמך לא מבין כל מה שאתה אומר.

אפילו כשאני לא מסכים איתך, וגם כשאני יודע שאתה טועה.

אפילו כשאני חושד שאתה לא מדייק, וגם כשאני יודע שאתה משקר.

"אני אוהב לשמוע אותך", "אני אוהב להשמיע אותי לך"

____

סוף עונה

מחזור - חג. התחלה - סוף. עוד - עוד - עוד. שוב - שוב - שוב.

אין חדש.

סוף שנה

חשבתי שמשהו יקרה השנה, חשבתי שאני אמות השנה.

או שלכל הפחות סבתא תמות השנה. לא חשבתי שהיא תשרוד עוד שנה כזאת, במסכנות כזאת ובכאב כזה. כבר מתפתח בי חשק למות לפניה. 

חשבתי שמשהו יקרה השנה, 
חשבתי אולי אפילו אני לפני שאמות, אספיק לחיות השנה.

לא חייתי השנה.

חשבתי שמשהו יקרה השנה, 
חשבתי אולי אחי יתארס.

יתחתן.

יעשה קצת נחת רוח להורים

ולסבא

וסבתא

שעוד חיים.

הקטנה שבצרות שלו זה שהוא לא התחתן השנה.

באמת ובתמים חשבתי שיקרה משהו השנה!
שהטרגדיה תדפוק על הדלת

(אפילו שבדקתי את המזוזה),

שהחרמש של השטן יצנרר מישהו שאני מכיר למכונת הנשמה,

בתפילה אסורה שזה יהיה אני, ובתקוות חטאת לתוספת אופיום לווריד בפנטזיה.

אבל לא.

לא קרה כלום.

כלום.

אין חדש תחת השמש.

רק עוד אח של חבר מת בעזה

ועוד חבר שנפצע בלבנון.

כמה רסיסי טילים מתפצלים שנפלו בשכונה

ומלחמה אין סופית שהפכה כבר לשגרה.

אבל חוץ מזה, אני נשבע - כלום!
עוד כמה משפחות אבלות וכמה חיילים שנכנסו לדיכאון

נפשם קורסת פנימה,

כמה מרשמים חדשים לגראס

כמה עסקאות מפוקפקות של אופיאטים,

אבל חוץ מזה עולם כמנהגו נוהג.

עד מתי?

כמה אהבה יש בך כלפי אבא יקר

וכמה מתיקות בדיבור אחד בלי גבול ומספר

וכמה נחמה אמצא בך

משהו קורה

מתבשל

מתרקם

שומע קינג קרימזון וחושב על עוד חליל צד

לנשוף ככה לתוך המסדרון הזה ולהוציא כזה צליל נקי ויפה

אסוציאציות כאלה משמחות אותי

בית המשפט שלהם שיר ארוך ומעולה נוגד את כל המוזיקה מהיום בערך שגם היא סבבה אבל בדרכה

וזה סימבולי שזה השיר כי הוא מבשר משהו וזה מתקרב

שיהיה טוב

מהמדף

יש משהו ממכר בשקט של הבוקר כשעוד לא פותח את הטלפון ויש רק את הקפה והספר שמצאתי בדוכן יד שנייה

לא מחפש תשובות גדולות לחיים פשוט נהנה מהקצב האיטי של המילים. קצת כמו לשים תקליט של ג'טרו טאל הסאונד הזה החליל צד של אנדרסון עם כל הפגמים שלו עושה לי סדר בראש. אני מוצא את עצמי נשאב לסיפורים שמרגישים אמיתיים אבל הם לא.

כאלה שגורמים לך לעצור רגע ולהסתכל אחרת על הרחוב על האנשים על החתולים ועליה כשהיא מחזירה לך מבט ומשהו קורה בשניה הזאת.

בסוף אלו הרגעים הקטנים בין שיר טוב לספר פשוט

אנדרסון לא ניגן בחליל כדי להיות נחמד הוא ניגן את שואת הבינוניות כבר ב71

לא רק חליל צד

לפעמים זה רק העטיפה שרוצה לגלות משהו אחר למי שיעיז לכבד ולחקור ולבדוק קצת מעבר