אנחנו נגד כדורים כאלה אז אמא שלי קנתה לי משהו טבעי שנקרא "מירכוזית" ובמקרה כן לקחתי את זה היום (אחרי מלא זמן שלא) אבל לא מייחסת את הריכוז לזה כי הרבה פעמים לא ראיתי שזה משפיע עליי... נראה לי שהריכוז זה בגלל משהו אחר

וגם אולי זה לא רק עניין של ריכוז... כנראה גם החומר הרבה יותר ברור, הייתה מרצה טובה...

וזה פשוט תענוג, באמת...

ללמוד בלי תסכול לשם שינוי

ובלי הדאגות בעקבות זה

וללא ספק זה קשר ישיר מאד
בין מרצה טוב\ה (וכמובן דרך העברת החומר) לבין הבנת החומר הנלמד

אבל אי אפשר לומר שכל האולפנה היה לי מורות לא טובות... היו גם וגם

בטוח חלק מזה תלוי בי

בתור אחד עם בעיות קשב וריכוז קשות
אם נושא מעניין אותי אני אהיה סופר מרוכז לא משנה מה 
ואם לא, תוך שניה אני מאבד את עצמי

לצערי הייתי על סמים מגיל צעיר מאד עד סוף התיכון

וואי ויצאת מזה?

ציפיתי ממך ליותר, הוא קרא לזה סמים, זה בסדר,

אבל את מזינה את הרעיון כשאת שואלת אם הוא "יצא מזה", כאילו זה אשכרה מקום חשוך בחייו שהוא היה מכור ומסומם, ועכשיו הוא יצא מזה כי הוא לא לוקח את התרופות.

אבל היה נשמע לי משום מה סמים על אמת... זה לא מופרך (לפחות מאיפה שאני באה.. כאילו אנחנו מפחדים על אחותי וזה בדיבור אצלנו אז....)

(למען הסר ספק, התכוונתי כמובן לרטלין)

כן אני כבר כמה שנים נקי
למדתי לחיות עם זה

רישום יתר לריטילין ודומיהם? קיים. עובדתית. זה אומר שגם אבחנות יתר קיימות. למה זה? - כל טיפש יוכל לענות, כסף. עשרות מליוני דולרים של תעשיית התרופות. אז להם יש אינטרס ברור.

המודעות עלתה בשנים האחרונות, הטרנד להתייחס לריטלין כסם עובר לסוחר, וכו' וכו', ובאמת הוא מנוצל לרעה, וטוב שזה עלה. אבללל עם כל הטוב שבדבר, יש נפגעים! נרמסים! ואלו אותם *שבאמת* צריכים את התרופה, שפתאום מתפוצצת להם דה-לגיטימציה כזאת בפרצוף. מתנגדים לקחת מה שיעזור להם אפילו בלי לדעת למה. על החיים האומללים שלהם, כל מתנגדי התרופות למיניהם גם חושבים? גם לוקחים אחריות?

בן אדם שמעיד על עצמו שהוא "אחד עם בעיות קשב וריכוז קשות" ונעזר בריטלין כדי לעבור את תקופת הלימודים שלו, ואחר כך מתייחס למה שעשו לו כסימום חסר אחריות, הוא ממש כפוי טובה שיורק לבאר שממנה שתה. בלי הריטלין? היית בור ועם הארץ, ואף אחד לא היה טורח להסתכל עליך. היית מפתח דימוי עצמי נמוך ודיכאון, ואז מה אתה חושב? היית "נופל" ל"סמים" אחרים. ולא מדבר על קוקאין. אלא על נוגדי דיכאון. איך זה יותר טוב??? באיזה מציאות???

אז למדת להסתדר בלי הריטלין, זה טוב, זה נפלא, זה אפילו אידיאלי, אבל לחשוב שזה אומר שמאז ומעולם יכולת בלעדיו? זה להיות אידיוט!

רק אומר, אני לא מאובחן בבעיות קשב וריכוז. אבל קראתי, ראיתי, שמעתי, והתעסקתי, לא מעט בתעשיית התרופות כאלו ודומות.

חבל. פשוט חבל.

העיקר חיסוני קורונה נראה לך סופר רציונלי.

איפה האיזון, למה לאבד את זה? למה לתת לאנשים לסבול?

פיתחת דיכאונות, דימוי עצמי נמוך, חוסר ביטחון ועוד מלא דברים שזה פגע בי 
מפה עד הודעה חדשה

והעובדה לזה שמהיום שהפסקתי עם הסם הזה התחלתי לחיות
אני מגיל 9 בערך עד 18 הייתי על זה, וחד משמעית זה הרס לי את הילדות

אני מאמין שיש רבה דרכים אחרות לטפל בזה
ולצערנו הרב הכי נח להורים ולמורים לדחוף לילידם את הכדורים האלה
וכמובן שיש את הרפואה המודרנית שדוחפת תרופה על כל שטות ולא באמת מנסה לפתור את הבעיות מהשורש

הריטלין לא מפתח דיכאונות, דימוי עצמיי נמוך, וכו'. הדה-ליגיטמציה שלו כן.

אני שמח בשבילך שהפסקת, ומצאת חיים טובים יותר.

אתה מרגיש שזה הרס לך את הילדות, אבל חשבת פעם שאתה לא רואה את הצדדים החיוביים של זה?

שהילדות שלך הייתה הרוסה עוד יותר בלעדיו?

אתה מבין כמה פעמים היו זורקים אותך מהכיתה, וכנראה מהבית ספר, אם לא היית משתמש ב"סם" הזה?

אז אין פתרונות יותר טובים? בהחלט יש! אני לא חסיד עיוור של תעשיית התרופות, ואני מודע שיש תופעות לוואי.

אבל זה המצב כרגע, ולפעמים, זה הפיתרון הכי טוב שאפשר להציע. ולפעמים זה עושה פלאים. ולפעמים הילד/ המבוגר אפילו רוצה בזה.

לא בגלל ששטפו לו את המוח, הוא פתוח לאינטרנט שמכנה את הרטלין סם רובוטי, בדיוק כמוך, ובכל זאת לוקח אותו, כי הוא מרגיש שזה עוזר לו לתפקד.

תעשיית התרופות רקובה, זה לא אומר שאין לה מקום, זה לא אומר שהיא לא עובדת, גם אם אצל חלק מהאנשים.

ולפעמים זה ממש הצלת נפשות.

אני לא בא לערער על המקרה הפרטי שלך, רק על הגישה.

כי תרצה או לא, גם כשה"דרכים האחרות לטפל בזה" יהיו הפתרון הראשון והמיינסטרים,

התרופות (מה שאתה מכנה "סמים") - לא ייעלמו.

וזאת בדיוק הבעיה במערכת החינוך שמדינת ישראל
אין למורים כח\יכולת\ כח אדם 
להתמודד עם ילדים "לא שיגרתיים" אז צריך או כמו שאתה אומר
להעיף לזרוק מהכיתה בית ספר
או לדחוף לו סם כדי ש"לא יפריעו"
וזה מה שכתבתי הפתרון הוא לטפל בזה מה שורש ויש לזה הרבה פתרונות
רק לצערי מערכת החינוך במדינה לא בנויה לזה

לא במדינת ישראל דווקא.

במדינות עם מערכות החינוך הכי מתקדמות, לא שוללים ריטלין מכל וכל. למה? כי לפעמים אין פתרון אחר, ויותר מזה, לפעמים זה פתרון טוב.

פתרון, לא סם.

מה שאתה אומר זה אבסורד, במקום להודות שיש בעיה אמיתית של קשב וריכוז אצל ילדים, אתה אומר שהכל פתיר בעזרת כוח אדם ופסיכולוגיה והתייחסות לשורש ואנאערף! יש הרבה מה לתקן, אבל הגישה הזאת איבדה פרופורציות היא מחלחלת לכל מקום וההשלכות שלה הרסניות!

זה בדיוק כמו לומר שאפשר לטפל בסרטן עם טיפולי שורש פסיכולוגיים ופשוט מערכת הבריאות לא בנויה לזה אז היא מטפלת בכימותרפיה, שכן, יש לה תופעות לוואי.

לא יודע מה אתה עברת, עובדתית, לא חסרים ילדים שלא היו יכולים לשבת בשקט ולהקשיב, נכשלים כל מבחן, שמרגישים כישלון בעצמם, עברו שינוי דרסטי בעקבות ריטלין ודומיו. פתאום הם גילו שלא הם הכישלון, הם בסך הכל לוקים בבעיה, בתסמונת, והם יכולים לחוות הצלחות והנאה מהלימוד. כן כן, בזכות ה"סם" הזה, ולא שום דבר אחר,

הורים שניסו הכל, בגלל שהחזיקו בגישה המעוותת שלך, אחרי שהתייאשו ונתנו לילד שלהם ריטלין ראו פלאות.

זה לא רק רע! ההצגה של זה ככה, פוגעת בראש ובראשונה בילד.

צריך למתן את הגישה האנטי תרופתית הזאת, כולנו ראינו כמה היא מסוכנת בקורונה, וכן, ההבדל מאוד דק.

אבא אבא אבא,
 

לפעמים יש לי כוח לכתוב מגילה.

אבל מי יקרא?

אני בטח לא.

איזה תועלת תהיה לזה?

לא יודע.

ולפעמים נמאס לי.

ואני רוצה רק לכתוב שתי מילים - "נמאס לי". "אני שבור".

אבל מי יקרא?

אני בטח לא.

איזה תועלת תהיה לזה?

לא יודע.

תודה על ספירת העומר,

על עבודת התיקון.

תודה על ייסורי מצפון כשאשמע מוזיקה

זה מוזר שאני מחכה להם?

אני מחייך ושמח וכמעט מדלג ברחוב ולשם שינוי זה לא פייק זה לא שקר.

ועדיין אני מחכה לכאב ואני רוצה בו.

אני חושב אם מותר לי, שאנשים רבים פשוט נופלים מהסתירות האלה ונעצבים לגמרי.

אני יודע היום שבעבודה עדינה הם יכולים להיות חלקים משלימים,

תעזור לי לגלות את התורה הזאת איך אני עושה את זה.

אבא תעזור.

איך אני עדיין שקוף?

איך שנים עוברות ואני עדיין שקוף?

עדיין לא מובן?

זה גזירת גורל?

קמתי בבוקר היום והחלטתי שלא אכפת לי.

החלטתי שאם אנשים גם ככה חושבים שגיליתי את האור ומצאתי את אלוהים - אין טעם להתווכח איתם.

אני לא אחראי על הבורות שלהם, על צרות האופקים והמחשבה המזוהמת שלא מאפשרים להם לראות שמאז ומעולם אלו היו צדדים משלימים.

אצלי? לא רק אצלי. זה מפתח לנפש נבוכה. אחת כזאת שיש לה סיבות אמיתיות לא האכלו לי שתו לי הרגיל. אולי לצפות מהם להבין זו דרישה מגוזמת.

אולי לא לדון אותם לכף זכות זה עוול.

אבל היפוך היוצרות הזה לא הוגן ולא נתפס. פתאום אני הנורמלי והם המוזרים? אני העקבי והם המעורערים?

אדם קרוב אצל עצמו כמו שלי יש הסברים לגבי עצמי, כאלו שהתפתחו בזהירות עם השנים ושוב בזהירות נהרסו ושוב בזהירות כפולה נבנו, אני בטוח שגם להם יש.

איך מבין כל הדברים הכי הזויים בעולם שלא מוציאים אותי מדעתי דווקא זה הכי מועד להיות כן להיות כזה? אולי התשובה בגוף השאלה אולי כי זה לא דבר כזה הזוי.

(2)

"אני לבד יושב לי וחושב לי היכן אהבתי היכן טעיתי מה לא נכון עשיתי שכך פגעה היא בגאוותי"  - האם כותב את זה אדם מיוסר או ילד בן 6?

האם זה חולשה או חוזקה לתת לעצמי לגיטימציה לוותר לעצמי ולהניח לעצמי לפגוע בעצמי כמו שאני משתוקק?

(3)

אני תפילה גם כשאני לא מדבר אל אלוהים או על אלוהים.

מה שאנשים סולדים ממנו בשם הצביעות הוא בדרך כלל ההופעה היותר עליונה של היחידה שבנפש. לא פתחתם ספר?

(4)

די. אני דובר כמה שפות.

אף אחת לא שוטף.

ומבין עוד כמה.

באופן מספיק טוב.

זה ברכה? זה קללה? זה קבוע? זה משתנה?

זה בכל מקרה כואב.

להיות אמפתי בכמה שפות זה כואב.

לכעוס בכמה שפות זה כואב.

להרגיש בכמה שפות זה מציף.

זה לא תמיד נסבל טוב.

אני לא רוצה לא לומר וגם לא לשמוע משפטים שמתחילים ב

"הנה, אני אומר/ת את זה... "

פערים ותהומות

התחושה שמשהו בי לא מאמין לי. התחושה שמשהו בחברה ובסביבה לא מאמין לי. אני לא יודע אם זה מפתיע או מובן. כאשר שנים אני אומר בפה "אני בסדר" "אני טוב" והגוף משדר ההפך, ואני מבין שחושדים אני מבין שיודעים ש"בסדר וטוב" זה רחוק מהאמת שמתחוללת פנימה. אבל אני לא חושב שאני בכלל מתאמץ להסתיר את השדר של הגוף. להפך בתוכי אני רוצה שישמו לב לצעקה האילמת של המצוקה גם כשאני לא יכול לדברר אותה - בכל אופן ככה חייתי ונשאר מזה מה שנשאר מהמנהגים המורגלים והטבעים המגונים.

אבל אני שואל, עכשיו? מה רואים בי? גם עכשיו זה אותו דבר? כי עכשיו כשאני אומר "בסדר" ו"טוב" אני מתכוון לזה בכל כולי בגוף ובנפש, ואני מרגיש סנכרון בין הגוף והנפש. האם זה לא נראה ככה? 

אולי, אם היית מתחיל רק ב"התחושה שמשהו בסביבה לא מאמין לי" הייתי מבין, אבל אמרת "משהו בי לא מאמין לי" - איפה המשהו הזה נכנס?

במעשים.

אז הנה לך השכל מהסביבה.

מה?

אתה אומר "אני מרגיש טוב" + ואתה משדר "אני מרגיש טוב" =שלב א': הושלם.

אבל אתה מחכה בנוסף ללהגיד "טוב" ולשדר "טוב" -- לפעול "טוב". שהפעולות שלך יעידו עליך שאתה בטוב. ואולי זה גם מה שהסביבה מחכה.

אז שלב ב'?: בתהליך.

אם אעשה טוב אתה תאמין לי? - כן.

יהיה חיזוק חיובי בלתי נמנע בחלקים מודעים ולא מודעים של התפיסה העצמית במוח שלך. בראש ובראשונה זה אתה שמחכה ומצפה לזה מעצמך, גם בלי מילים.

אז למה זה עדיין לא קורה?

- עדיין יש מעידות.

אי אפשר לפעול טוב לצד המעידות?

- בוודאי שאפשר וזאת התכלית המטרה והכוונה.

אז למה זה לא קורה?

- מילה אחת: יאוש. אתה צריך להילחם בחיזוק השלילי הבלתי נמנע של התפיסה עצמית בגלל המעידות, בירידת המוטיבציה לפעולה וההתרוקנות ממשמעות ותוכן.

אז מה העבודה שלי עכשיו?

- להבין שאין יאוש בעולם כלל.

רבה רבה רבה, אבא אבא אבא.

אולי יש תקווה.

תפילה.

המחזה לא נכתב היום.

גם כשהוא עולה היום על במת התיאטרון

באיזה עיבוד שהוא ביחס למקור

בין באופי בין בשפה

המחזה הזה הוא סיפור ישן.

גם אם זאת הפעם הראשונה, שאתה - הצופה, צופה בו

זה בכלל לא משנה

ההצגה לא חדשה

הכתיבה ישנה עוד יותר

והסיפור הוא אותו סיפור חוזר.

רק אתה שונה פה

ותן לי לגלות לך סוד -

ההצגה לא עולה על הבמה בשבילך

שום פיפס לא נעשה לכבודך גם אם שילמת 1000 שקל על מקום vip

אתה סיפור חוזר בעצמך

בא והולך ומקומך יוחלף

והצופים האמיתיים - השחקנים שעל הבמה

ידקלמו מחזה אחר מול הגרסה האחרת שאתה

כי הסוד נכון גם לגבי אלו -

ההצגה לא נכתבה בשבילם

ולא מוצגת בזכותם

שום פיפס לא משכנע שיש להם משמעות שאינה זניחה

בתרומה לשעשוע הגדול

המשחק האולטמטיבי של העולם

או אלוהים

או אדם אחד שבאמת משנה בעולם

או לאלוהים. 

אנטיתזה? - לא היה כלום כי אין כלום

"אני אוהב לדבר איתך", "אני אוהב להקשיב לך".

אפילו כשאני לא מבין כל מה שאתה אומר, וגם כשאני יודע שאתה בעצמך לא מבין כל מה שאתה אומר.

אפילו כשאני לא מסכים איתך, וגם כשאני יודע שאתה טועה.

אפילו כשאני חושד שאתה לא מדייק, וגם כשאני יודע שאתה משקר.

"אני אוהב לשמוע אותך", "אני אוהב להשמיע אותי לך"

____

סוף עונה

מחזור - חג. התחלה - סוף. עוד - עוד - עוד. שוב - שוב - שוב.

אין חדש.

סוף שנה

חשבתי שמשהו יקרה השנה, חשבתי שאני אמות השנה.

או שלכל הפחות סבתא תמות השנה. לא חשבתי שהיא תשרוד עוד שנה כזאת, במסכנות כזאת ובכאב כזה. כבר מתפתח בי חשק למות לפניה. 

חשבתי שמשהו יקרה השנה, 
חשבתי אולי אפילו אני לפני שאמות, אספיק לחיות השנה.

לא חייתי השנה.

חשבתי שמשהו יקרה השנה, 
חשבתי אולי אחי יתארס.

יתחתן.

יעשה קצת נחת רוח להורים

ולסבא

וסבתא

שעוד חיים.

הקטנה שבצרות שלו זה שהוא לא התחתן השנה.

באמת ובתמים חשבתי שיקרה משהו השנה!
שהטרגדיה תדפוק על הדלת

(אפילו שבדקתי את המזוזה),

שהחרמש של השטן יצנרר מישהו שאני מכיר למכונת הנשמה,

בתפילה אסורה שזה יהיה אני, ובתקוות חטאת לתוספת אופיום לווריד בפנטזיה.

אבל לא.

לא קרה כלום.

כלום.

אין חדש תחת השמש.

רק עוד אח של חבר מת בעזה

ועוד חבר שנפצע בלבנון.

כמה רסיסי טילים מתפצלים שנפלו בשכונה

ומלחמה אין סופית שהפכה כבר לשגרה.

אבל חוץ מזה, אני נשבע - כלום!
עוד כמה משפחות אבלות וכמה חיילים שנכנסו לדיכאון

נפשם קורסת פנימה,

כמה מרשמים חדשים לגראס

כמה עסקאות מפוקפקות של אופיאטים,

אבל חוץ מזה עולם כמנהגו נוהג.

עד מתי?

כמה אהבה יש בך כלפי אבא יקר

וכמה מתיקות בדיבור אחד בלי גבול ומספר

וכמה נחמה אמצא בך

משהו קורה

מתבשל

מתרקם

שומע קינג קרימזון וחושב על עוד חליל צד

לנשוף ככה לתוך המסדרון הזה ולהוציא כזה צליל נקי ויפה

אסוציאציות כאלה משמחות אותי

בית המשפט שלהם שיר ארוך ומעולה נוגד את כל המוזיקה מהיום בערך שגם היא סבבה אבל בדרכה

וזה סימבולי שזה השיר כי הוא מבשר משהו וזה מתקרב

שיהיה טוב

מהמדף

יש משהו ממכר בשקט של הבוקר כשעוד לא פותח את הטלפון ויש רק את הקפה והספר שמצאתי בדוכן יד שנייה

לא מחפש תשובות גדולות לחיים פשוט נהנה מהקצב האיטי של המילים. קצת כמו לשים תקליט של ג'טרו טאל הסאונד הזה החליל צד של אנדרסון עם כל הפגמים שלו עושה לי סדר בראש. אני מוצא את עצמי נשאב לסיפורים שמרגישים אמיתיים אבל הם לא.

כאלה שגורמים לך לעצור רגע ולהסתכל אחרת על הרחוב על האנשים על החתולים ועליה כשהיא מחזירה לך מבט ומשהו קורה בשניה הזאת.

בסוף אלו הרגעים הקטנים בין שיר טוב לספר פשוט

אנדרסון לא ניגן בחליל כדי להיות נחמד הוא ניגן את שואת הבינוניות כבר ב71

לא רק חליל צד

לפעמים זה רק העטיפה שרוצה לגלות משהו אחר למי שיעיז לכבד ולחקור ולבדוק קצת מעבר