רקע
נשואים מעל 20 שנה. 7 ילדים. משפחה תורנית.
אשתי באה ממשפחה תוססת, עם היסטוריה של תקשורת מאוד לקויה. כולל צרחות, קללות, האשמות, ריבים על בסיס שעתי, מהומות ועוד שלל רעלים. הם בתוך עצמם חיים עם זה יחסית בסדר. זה חלק מהתרבות שלהם. רבים ונהנים. רוטינה של ריב, צחוק, יושבים לאכול, רבים שוב, צוחקים על זה וחוזר חלילה.
אני מגיע מבית מאוד שקט. מדברים בנחת. גם כשרבים זה עם גבולות גזרה ברורים. יותר רציונאלי פחות אמוציונאלי. אבל כמובן שגם בבית שלי יש לקויות תקשורתיות שאופייניות לטיפוסים שקטים.
אולי הפערים האלו זה מה שחיבר בנינו, כי כל אחד חיפש להשלים את עצמו עם משהו שיש דווקא אצל השני.
ולמרות הכל, לא מעניין אותי ההיסטוריה של אשתי, גם לא הקרקס במשפחה שלה. מבחינתי אם אנחנו מסתדרים ומתקדמים בזוגיות. אז כל השאר זה מוזיקת רקע לא רלוונטית. העיקר זה הביחד והריקוד המשותף.
ליבת הבעיה
אשתי טיפוס מורכב מבחינה נפשית ותקשורתית.
יציבות רגשית- אישתי כמו להבת אש. היא יכולה להתפרץ מאפס למאה בלי התראה מוקדמת, ובלי הלימה בין הטריגר שגרם להתפרצות לעוצמת ההתפרצות. וזה המצב כרגע, כשהיא מטופלת עם כדור ציפרלקס וזה עשה הרבה טוב, זה הוריד את כמות ההתפרצויות ואת עוצמתן. לפני הכדור זה היה עוד יותר עוצמתי בתדירות עוד יותר גבוהה ועם מצבי קיצון הרבה יותר קשים. היה ממש לא אנושי לפני הכדור.
*חשבתי על זה שאולי יש כאן בעיה גדולה יותר שלא מאובחנת
קשב וריכוז- היא מאובחנת עם בעיות קשב וריכוז. זה בא לידי ביטוי בצורה חריפה באימפולסיביות, חוסר יכולת ארגון עצמי, יצירת בלאגן בלתי הגיוני סביבה. בעיות ניקיון אישי וניקיון בבית. חוסר יכולת לבצע משימות בצורה נכונה.
קשיי תקשורת- בלי קשר ועם קשר לבעיות שציינתי למעלה. יש לאשתי בעיות של תקשורת בינאישית. זה יכול לבוא לידי ביטוי בהאשמת השני כדרך מוטעית לבקש דברים, ולבקש אהבה. היא בורחת למיטה כל פעם שהיא לא מסתדרת בשולחן שבת. היא משיגה בעזרת ההתנהגות הזאת חופש ממשימות הבית, כי לפעמים עדיף לעשות לבד, רק לא להיות לידה. היא מייצרת מריבות איתי ועם הילדים בכל פעם שנוצרת שיחה כי היא חושבת שתמיד נכון להציף את החלק שלא נעים לשני לשמוע. היא לא מתקשרת בריא באופן רצוף עם אף אחד מהילדים, ועם אף אחד מהמשפחה המורחבת שלה. גם לא עם המשפחה המורחבת שלי.
מרגיש שבחוץ אני מצליח לתקשר עם כולם בצורה מעולה. בית אני מצליח לתקשר מעולה עם הילדים . רק עם אשתי זה לא הולך.
פמיניזם- עד לפני כ5 שנים היא הייתה טיפוס חסר אופי, נגרר, נשלט, וזקוק לתמיכה, ממש תלות אינסופית. לפני כ5 שנים היא עשתה טיפולים להעצמה אישית ונשית. מה שהביא אותה כיום להיות פמיניסטית "חזקה" שתמיד חייבת להביע עמדה גם אם העמדה הזאת תלושה מהמציאות. וגם אם ברוב הפעמים היא בסוף תגיד שטעתה. ותבקש שאבצע את מה שהצעתי מלכתחילה. העמדה הזאת יצרה אצלה משוואה שככל שהיא תלחם בי, וככל שהיא תשבש את המקום הגברי שלי ואת המרחב שלי כאבא במשפחה, היא תהיה יותר נשית ויותר חזקה. וזה אומר שכל שיחה שלי עם הילדים וכל תוכנית של ניהול הבית שאנסה להוביל, איתה או בלעדיה, תעבור שלבים של התנגדות ומלחמה, בלי קשר לטיב התוכנית, ובלי קשר ליכולת שלה ליצר אלטרנטיבה. מלחמה לשם מלחמה. מלחמה ככלי למקום בקשר ובזוגיות. זה על השולחן, היא מודה בזה.
דת- גם בהקשר הדתי נוצרו פערים. התחלנו כבית תורני מאוד. לאט לאט אשתי תפסה כיוון פחות ופחות. היא עוד מעריצה תורה ומצוות, אבל בחיי היום שלה אין עקביות. אז יש מתח. בעיקר סביב חינוך הילדים, וסביב תוכן משותף שלא תמיד תואם.
לי קשה עם כל הבלאגן הזה. לא מקבל אותה, לא מקבל את הכאוס הזה.
זה מחליש אותי נפשית, ולוקח לי אנרגיה, שמחת חיים, ועשיה בעסק בבית ובכלל בחיים.
אחרי הרבה שנים של ניסיונות נואשים לתקן, הגעתי למקום יותר משחרר, יותר מבין שלא הכל אוכל לשנות, מנסה לשמור מרחק, לא לפגוע ולא להיפגע. מנסה לנהל שגרה כל שהיא בלעדיה, לידה, פחות איתה.
גם הסיטואציה הזאת מוציאה ממני הרבה זלזול וטרוניה אליה. אני לא רוצה בזה אבל זה גדול ממני. מעדיף לתת ולהעניק, אבל זה לא הערוץ תקשורת שאני מסוגל לשמר.
חשוב לציין, גם אני לא מושלם, עבדתי על עצמי בלי סוף, ועוד ממשיך להתקדם.
יכול להיות שאני לא מציג את מלוא התמונה. אבל זה מה שמצאתי לכתוב מהמקום שאני נמצא בו כרגע...
מה טוב בה?
אישה יפה, ומטופחת.
עובדת ומביאה משכורת שמסייעת להחזקת הבית
בשלנית מעולה
דואגת להרבה דברים לילדים. במיוחד לדברים שאני חלש בהם.
אוהבת להעניק
חרוצה
מנסה להצליח בבית ובחיים למרות הכל.
כמובן יש עוד דברים ...
מה טוב בקשר?
האמת, האופי שלה והקשיים מולה, בנו אותי המון. למדתי המון מהמשפחה שלה ומהאופי שלה. בעצם אימצתי בשתי ידיים את כל מה שחיפשתי שלא היה בבית הוריי. הצלחתי לעבוד על הרבה מאוד מידות, ושדרגתי את הגירסה של עצמי פעמים רבות.
בנוסף קיבלתי ממנה המון אהבה. אהבה אובססיבית, אהבה כואבת, אבל אהבה.
בעבר היו לנו שיחות נפש ארוכות ועמוקות. וזה היה מקשר בנינו.
יש לנו גם חוויות משותפות מהעבר. ויש להן ערך.
היו לנו הרבה מאוד יציאות משותפות שנהרסו בגלל מצבי הרוח שלה. ובכל זאת, כשיש לנו יוזמה של יציאות משותפות זה יכול להיות נחמד מאוד ומהנה. רק שאין לזה המשכיות בגלל ההתפרצויות /כעסים/חיכוך שמגיעים דיי מהר.
גם יחסי האישות בנינו היו בדרך כלל טובים עשירים ואפילו מעולים. אבל מאז ההעצמה הנשית שלה זה פחות ופחות קורה. יש הרבה ימים של מרחק כדי להגן כל אחד על עצמו מהשני.
מה עשינו כדי לשפר?
עשינו מעל 450 מפגשי טיפול וייעוץ שונים. כולל יועצים זוגיים, פסיכולוגיים, פסיכיאטריים, ועוד שלל בעלי מקצוע. חלקם עם שמות גדולים, חלקם פחות. מעט מאוד סייעו, הרוב לא היה יעיל, ויש כאלו שממש הזיקו.
אני ברמה האישית שיניתי בעצמי בלי סוף, כדי להיות בעל ואבא יותר טוב, וכדי להיות אדם יותר שלם עם עצמו.
האם יש סיכוי ?
לאחרונה הייתי במילואים, ישנתי בבסיס והיה לי ממש ממש טוב. המרחק נתן לי אוויר.
ובכל זאת, קשה להסביר את זה, אבל אוהב אותה במקום מאוד עלום וחמקמק של הנשמה. בסיטואציות מסוימות ולעיתים נדירות זה מציץ. הלוואי שהייתי יכול לחיות את זה יום יום.
אז מה אנחנו רוצים?
לא רוצים בזה, אבל לפעמים כבר מדברים בגלוי על גירושין. חוששים בעיקר על הילדים. כמובן שיש חשש גם על היכולת לשקם כל אחד את עצמו בזוגיות נוספת.
הכי היינו רוצים להישאר ביחד, אבל לא בסבל הדדי בלתי נגמר.
מה אתם הייתם עושים?
