1. מזל טוב! שתזכו להקים בית נאמן, שמח ואוהב בישראל
2. יכול להיות שהדיבורים שלך על החששות שלך, מלחיצים אותו או אותך ולכן הוא מנסה להקטין אותם?
   אם למשל הוא מבין ממך (אפילו אם זו כלל לא כוונתך) שיש לך מחשבות שניות בקשר לחתונה, שאת אולי לא בטוחה שזה הזמן המתאים עבורך, שאת חוששת מכל השינויים האלה... אז יכול להיות שהוא מנסה בדרכו להגיד לך שזה לא באמת נורא, שהשינויים לא כל כך משמעותיים, שאת סתם מגזימה... ובעצם בזמן שאת רואה חוסר רגישות, הוא מבחינתו הכי רגיש שיש - הוא עוזר לארוסתו להרגע ולהגיע שמחה יותר ושלמה יותר לחתונתה. 
3. בזוגיות, הדרך הכי טובה לפתור בעיות היא לדבר עליהן. לא ברמז, לא בתקווה שהצד השני יבין שכואב לי ויבוא מיוזמתו לעזור... לדבר ישירות!
   
   את יכולה למשל להגיד לו, בזמן שבו שניכם בטוב (שבעים+רגועים+לא ממהרים לשום מקום+מיושבים+עירניים וכו'), בדיוק את מה שכתבת לנו כאן:
   אני מאוד חוששת ולחוצה מכל השינויים הגדולים שעומדים לקרות בחיי, ולמרות שאני בטוחה ב-100% ברצון שלי להתחתן איתך, החששות האלה מלווים אותי ומציקים לי. בזמן האחרון ראיתי שאתה לא כל-כך מבין כמה החששות שלי גדולים, ולכן חשוב לי לשתף אותך שאני אשמח שתגלה יותר הבנה והכלה כלפי החששות שלי".

בהצלחה!

וזה נורמלי וטבעי שהוא לא מבין אותך, כדי גברים ונשים חושבים אחרת זה מזה.

נשים הרבה יותר על הצד של הרגש, הגברים הרבה יותר על הצד הטכני, על משימות ומטלות  א' ב' ג' שצריך לבצע ולסמן ✅️, בוצע.  

אי"ה אחרי שתתחתנו, בעזרת ה', תגלו, כל אחד ואחת מהצד שלו, עד כמה רבים הפערים בעיכול ועיבוד אירועים וחוויות , בינך ובין בן הזוג שלך.  

כל זוג עובר מעין משברים סביב חוסר ההבנה של המד השני בתחילת החיים המשותפים ובמהלך השנה הראשונה.  

הספר המפורסם (וכבר די ותיק וישן) "גברים ממאדים ונשים מנוגה", מטפל בנקודות הללו.  

שווה להשיג או לקנות את הספר, לקרוא. להחכים, ללמוד ולהבין איך מתנהלים בזוגיות תחת ההבנה שיש פערים ביולוגיים טבעיים בין הראש והמוח הגברי והנשי.  

לעצם החששות שלך:

מבחינתו, כשנגיע לצורך להתמודד עם קושי כזה או אחר, נתמודד.  נמצא פתרונות.

אין לי מה להיות מוטרד עכשיו ממה שטרם קרה.  

ככה עובד הראש הגברי.  

אני נשוי כבר כמה שנים.

יש לנו בבית שני רכבים.  אשתי נוהגת הרבה שנים.  היא לא מסתדרת עם חניות.  לא יודעת / לא מנסה אפילו, לחנות בין 2 מכוניות אם אין מרווחים של הרבה מטרים כדי לחנות את הרכב בלי תמרונים.  

חייבת הרבה ספייס space כדי לחנות.  

כשהיא צריכה לנסוע למקום חדש, היא מאוד מוטרדת מה יהיה עם החניה.  והיא מדברת על זה ומשתפת שהיא מוטרדת ומפחדת שלא יהיה לה איפה לחנות.  

גן כשנוהגת למקומות מוכרים הידועים כבעיתיים עם חניה, מראש תעצור ותחנה במרחק גדול.

כמה שניסיתי לשכנע אותה שקודם מגיעים ואז מחפשים פתרון חניה.  לא מוטרדים מראש... מגיעים,  אם יש חניה נוחה, מחנים מה שמוצאים, ואם יש בעיה מתרחקים ומחפשים חניה.  

ככה זה כבר שנים.  

הוא גבר... לא משנה כמה יסבירו לגבר מה זה אומר להיות בהריון וללדת- כל עוד הוא לא חווה את זה הוא לא יבין, וזה בסדר, זה העולם. יש דברים שהם רק לנשים כמו שיש דברים שרק גברים מבינים ביניהם. הרבה נשים גם לא מבינות אחת את השנייה כי כל אחת חווה את זה אחרת.

הוא כמובן עדיין יכול ורצוי שיהיה סימפתי אלייך.

נקודת ההנחה שהוא יבין אותך בדיוק וידע מה עובר עלייך גם בלי שתספרי לו- סתם מתסכלת.

כמו שאת לא תביני מה קשה לו עם דברים שאת לעולם לא תעשי, מה קשה לו להבין אותך (זה יכול מאוד לתסכל אותו חח), זה לא אומר שאת לא טובה מספיק או לא בוגרת מספיק. את פשוט צריכה את ההכוונה שלו.

תנסי לחשוב עם מה הוא כן מתחבר- הוא לא מבין את השינוי בעבודה? הוא אולי יבין את הפחד שלך ממקום חדש, או משינוי בכלל- תסבירי למה השינוי מפחיד אותך, למה משהו מציק לך... מאמינה שהוא חווה שינויים בחיים, אולי לזה יהיה לו קל להתחבר

ולא בושה להגיד לו מפורשות- אני משתפת משהו אני רוצה שתגיד לי מילים מרגיעות, אני לא רוצה פתרונות. כשאתה אומר שאתה גם חווה את זה אני מרגישה שאתה פשוט מנפנף את הקושי שלי ואני מחפשת תגובה אחרת... הוא ישמח לתת לך את התגובה שאת רוצה! את התמיכה שאת רוצה

מה זה להיות בהריון

זה לשכב על הגב כל היום ולהגיד שקשה

(אני לדוגמה עושה את אותו הדבר גם בלי להיות בהריון.

ככה שאין לי שום קושי להבין)

וללכת לאט בכוונה, גם אני עושה -

הקיצור אין שום בעיה להבין.

אין לך מושג על מה אתה מדבר,  כמובן

חס וחלילה!

זה מגביל זרימת דם לרחם!

חייבים לשכב על צד שמאל.

לבקשת רק אני

נחמד מצידך...

בתור אישה בהריון, לקרוא את התגובה שלך זה מקפיץ

אתה מוזמן למחוק אותה.

ממש גבר לחתונה אתה

לרגע חשבתי שאת רצינית

אבל בכרטיס כתוב "נשואה"

בשונה ממך כלפי מי שתהיה אשתך

ותקיים את חובת האשה לכבד את בעלה.

בע"ה יהיה כזה מושלם

תראו מה הרב אומר בסוף הוידאו של דקה

תוהה מה מגיבים על זה

להציג לך אולי המלצה של הריון בסיכון למנוחה?

תוצאות מוניטור עם פירוט צירים מאמצע ההריון?

הלוואי וזה היה ככה פשוט, לשכב ולהתלונן שקשה.

בעלי ב''ה מבין אותי טיפטיפה יותר ממך 😍

אנ'לא ילדה אני גברת

אתה לא מגיע לי לזרת

אתה לא מבין מאני אומרת

טראומה.

מי כתבה את השיר הזה?

אותה אישה נדירה  

מישהי שחיה מלהתנשא על הזולת.

(שלא מייצגת 99% מהנשים כמובן)

נדבקתי ממתוקות בעבודה.

לא יודעת מי כתב את פיסת ההשראה הזאת, אבל בטוח לא וירג'יניה וולף ולא זלדה ע"ה.

זה של הגאון בנגלה, הבעל מנגן, המשורר ברוח קודשו-

ר' אויימער אדמרוביץ'.

ובין אם הן מתנהגות כפי ש"הרב" (לשיטתך)

עומר אדם "מחנך" את בנות הדור

השיר גרוע וחמור

שמי יודע כמה גירושין, 

וילדים שגדלים ללא הורה

נגרמו בגינו.

אשה צריכה לכבד את הגבר שלה ולשוחח עימו בגובה העיינים ובענווה

ולא להרגיש, מי הוא בכלל, ומה הוא מבין.

אח"כ החשיבה הזאת יכולה לחלחל

ולהשפיע על ההתנהגות שלה ולהזיק

0

אין דבר כזה גם,

"לא היה כלום, כי אין כלום"

גבר שלא מגיע לזרת של אשתו?

נורא ואיום איזה יחס מזלזל ומתנשא,

אני מזועזע עמוקות, ומביע דאגה חמורה

ואומר בשארית כוחותי האחרונים: Don't 

אבל רציני,

למה כל פעם שאשה מזלזלת בבעלה,

זה חמוד בעיניך

ואם בעל יגיד לאשתו כזה משפט,

אע"פ שהיא באמת לא מגיעה לזרת שלו

(כשהוא מרים יד ועומד על שרפרף)

כולם פה יזדעזעו ויגנו, את דבריו הקשים

ולא ככה מדברים לאשה.

ולגבר כן?

תחשבו שנית על דרכיכן/ דרכיכם

זה שיר טיפשי,

רוב השירים טיפשיים,

אני פשוט לא חושב שמישהו התגרש בגללו

שהיא שרה את זה על בעלה?

אולי זה גבר אחר שטמטם אותה ואז באמת מי הוא בכלל.

וגבר צריך לכבד את אשתו ולא לזלזל בקושי שלה כשהיא בהריון.

מי יודע כמה גרושים וילדים שגדלים ללא הורה

זה בגלל שהוא זלזל באשתו ששכבה במיטה סוחבת את הילד שלו 

מה אני חושבת ומה השיטה שלי.

אתה מוצף ומשליך ומספר לעצמך סיפורים ואין לך מושג והכי גרוע זה שאין לך ואתה בטוח שיש לך ואתה עוד מדבר על ענווה.

אבל אתה צודק בדבר אחד- אשה צריכה לכבד את בעלה.

ממש במפורש.

''אני הולכת לשתף אותך בדברים שמטרידים אותי ואני רוצה שפשוט תקשיב, ואז תגיד לי ''וואו, זה באמת נשמע קשוח. האם יש משהו שאני יכול לעשות או לומר שיעזור לך להרגיש יותר טוב?" אני לא רוצה ש''תשכנע'' אותי שזה לא כזה נורא, אני לא רוצה ש''תוכיח'' לי שגם לך קשה. פשוט תקשיב לקושי שלי ותציע לי תמיכה רגשית''

את נורמלית לחלוטין בתגובה ה''משתבללת'' שלך כשהוא לא נענה ברגישות לפתיחות ולפגיעוּת שאת מפגינה כלפיו. זה קשה להיפתח וכשהפתיחות נפגשת עם קשיחות ואטימות זה לא מעודד להמשיך ולשתף.

הוא נשמע מקסים ואת נשמעת מודעת לעצמך. זה שילוב מנצח. את יודעת מה את צריכה והוא גבר טוב והוא יהיה בעל טוב. רק תבקשי ממנו. אני בטוחה שהוא ישמח לתת לך את כל מה שאת צריכה ושהוא יכול לתת. 

שתזכו לבניין עדי עד ב"ה 🙏❤

כמה משמח לשמוע שאת רואה כך את ארוסך, כאדם מקסים,

כאדם עם מידות טובות

בסגנון שחיפשת

שבסך הכל הוא קשוב

ורגיש

שיש ביניכם כימיה טובה

שאתם עובדים על דברים שצריך לעבוד

זה נפלא ויקר ממש! וכמובן לא מובן מאליו כלל וכלל

ולגבי שאלתך עצמה -

קודם כל מאוד מובן וטבעי לא להבין כ"כ לקראת מה נכנסים.

אפילו אנחנו בתור כלות צעירות לא ממש מבינות

איך אני ככלה יכולה להבין לעומק את השינוי הגדול בכל מה שכתבת, בללכת פתאום למקווה למרות שלפני לא הלכתי,

בלהיות בכל העולם הזה של חיי האישות וכל מה שכרוך בכך,

לשנות מקום מגורים,

לשנות עבודה

לשנות שם משפחה

לכסות את הראש

להיות בהריון

וכן הלאה...)

אני חושבת יקרה שגם לך, כמו לכולנו, ידרש *זמן* ובעיקר מקום לעבד ולחוות את הכל.

דבר דבר.

צעד אחר צעד.

הבנה על גבי הבנה.

שינוי אחר שינוי.

קודם כל להבין בעצמך

לחוות

להיות שם

ולאט לאט להגיע לאיזונים על גבי הלמידה של המצב החדש.

המוח של כולנו בנוי בצורה שהוא לא אוהב שינויים, בטח שלא רעים אבל גם לא טובים. הוא אוהב את המוכר והידוע. שם הוא מרגיש בטוח.

"אל תזיזו לי את הגבינה שלי!" הוא צועק לנו, אל תשנו לי שום דבר. לא רוצה. לא רוצה שונה. לא רוצה לא מוכר. אני רוצה וודאות. אני רוצה מוכר ונוח.

וטבעי מאוד מאוד מאוד שגם במודע וגם בתת מודע נחשוש מכל השינויים הללו!

כי כשמם כן הם - שינויים!

והם בהחלט מזמנים ומביאים איתם הרבה מאוד דרך.

ואנחנו יודעים למה אנחנו *בוחרים* לעשות ולעבור את הדרך הזו - כי אנו רוצים לחיות יחד באהבה גדולה. 

אז איזה כיף שאנחנו בעלי יכולת בחירה ושאנחנו מנהלים את החששות שלנו ולא הם אותנו

אז אם הבנו שאפילו אנחנו לא לגמרי מבינות את השינויים שעומדים לפתחנו

קל וחומר שהאיש שלנו לא יכול להבין ולעכל ולהכיל אותם עד הסוף...

לא את שלנו

וגם לא את שלו

(גם להם יש שק שלם של שינויים

אומנם בדברים מסוימים הוא שונה, אבל בדברים אחרים הוא דומה.

גם הם צריכים להתמודד פעמים רבות עם מציאות של ניהול בית,

שינוי מגורים,

שינוי סביבה,

עול הפרנסה והחזקת הבית,

מציאות של חיי נישואין על כל הכרוך בהם

מציאות של לקיחת אחריות רבה בהרבה מאוד תחומים בהם עד עכשיו היא לא נדרשה להם...

וכן הלאה...)

וגם החתן החמוד צריך את הזמן הזה כדי להבין ולעכל.

וגם הוא צריך לאט לאט

דבר דבר

גם בשינויים שלו

ובטח בשינויים של אשתו.

ולגבי התגובות שלו כאשר את מעלה את כל החששות שלך מהשינויים - 

קודם כל תזכרי תמיד שאלו התגובות שלו *עכשיו*

עכשיו, בזמן הנתון הזה, בו לא הוא ולא את עדיין בתוך כל השינויים הללו 

(ועכשיו ובזמן הנתון הזה בו עדיין לא ליבנתם לעומק את הדברים ועדיין לא למדתם לעומק את הלימוד שהם מזמנים) - אז עכשיו כך המוח שלו אומר לו להגיב.

ויכולות להיות לכך סיבות רבות.

אולי הוא מגיב כך כי בעיניו אם "מורידים" מהעוצמה של החשש זה דווקא נותן יותר כוח להתמודד?

אולי כך פועל *המוח שלו עצמו*? אולי הוא "מדרבן" את עצמו ע"י נתינת פחות חשיבות ופחות עוצמה לקושי או לשינויים וכך דוחף עצמו קדימה ביותר עוז וכוח?

ובעצם בגלל שזה כל מה שהוא מכיר על עצמו שעוזר לו הוא אומר גם לאהובה שלו את אותם הדברים כדי שיעזרו גם לה (שוב, לדעת ולפי תפיסתו של מה שטוב ומקדם... )?

אולי לכן הוא אומר לך שם שזה לא ביג דיל? אולי כך הוא חושב שהנפש והמוח שלך ירגישו יותר טוב כי יחשבו שזה באמת לא כזה גדול ואנחנו יכולים לזה! אנחנו נצליח!?

ואולי בכלל התגובות שלו יותר יבשות כי הוא לא באמת יודע מה נכון להגיד?

אולי הוא חושש כמוך? אולי הוא חושש מזה שאת חוששת?

אולי הוא מרגיש בעצם חסר אונים כי אין לו איך לפתור לך את החשש?

מאוד נפוץ בפער בין בני זוג ש(בהכללה כמובן) גבר רוצה ישר "לפתור" את הבעיה, להגיע לתכל'ס,

ואילו האישה רוצה יותר "להיות" בבעיה, לתת מקום וניראות גם לקושי עצמו, לספר, לקבל לגיטימציה, ומקום וניראות לכל המתחולל בה.

והפער הזה מביא הרבה פעמים לתסכול של שני הצדדים.

אולי האיש שלך לא יודע בעצם איך לפתור כאן ועכשיו שינוי שבכלל עוד לא הגיע, ומרגיש חסר אונים ואולי אפילו לא יוצלח בעינייך או בעיני עצמו ולכן יוצאות התגובות היבשות יותר.

לכן קודם כל ודבר ראשון יקרה - אל תיבהלי!

אל תיבהלי מעצם הפער

אל תיבהלי מעצם העובדה שיש כאן שוני בדרכי החשיבה והפתרון והתקשורת של דברים

לפעמים עצם הבהלה היא היא שמלחיצה אותנו הכי הרבה. אני קוראת לה "הפחד מהפחד" או "הבהלה מהבהלה", כלומר להיבהל מעצם זה שיש בינינו פער כזה או מקום של תסכול בזוגיות שלנו וכו' ולהחליט במוח שאם זה קרה וקורה = משהו כאן ממש ממש לא בסדר ו"דפוק" בנו או בזוגיות שלנו!

אז חלילה מכך!

פערים קיימים.

קונפליקטים ומקומות של תסכול וקושי קיימים בכל זוגיות.

זה קורה.

זה לא אומר שום דבר רע עלינו או על הזוגיות שלנו,

בטח לא כאשר את מציינת כ"כ הרבה טוב בבחירה ובביחד ובאהבה שלכם.

אלא זה רק אומר שצריך לעבוד כאן על הנקודה הזו שניצבה לפתחנו.

וזה בר שינוי, או יותר נכון - בר לימוד!

זוגיות היא לימוד.

לימוד לכל דבר ואנחנו צריכים ללמוד ולגדול (וגם לטעות וליפול בדרך) 

וללמוד עוד ולגדול ולצמוח עוד,

גם באדם האינדיבידואלי שאנחנו וגם בזוג שאנחנו.

ובלימוד הזה כאן את כבר לומדת

לומדת על להבין יותר את האיש שלך

לומדת על להקשיב ולהבין יותר את עצמך ואת הצרכים שלך

לומדת לתת מקום לתחשוות ולחששות שעולים

לומדת לעצור רגע ולהקשיב למה שחשוב ובוער לנו מבפנים

לומדת עוד ובהמשך גם לתקשר את זה בצורה נכונה ומקדמת

(למשל לומר לו שאת מאוד רוצה לשמוע *איך הוא רואה וחווה את הדברים?* את כל השינויים שעתידים לבוא?

ממבט סקרן, מתעניין, ולא ממבט ביקורתי או מאשים כמובן,

*ושגם הוא* ירגיש שהמקום שלך בנפש ששואל זאת הוא מקום סקרן ולא מאשים,

ולשמוע אותו.

את הלב שלו.

את הנשמה שלו.

את כל העולם הפנימי שלו.

פשוט רק להקשיב. עד הסוף.

להבין אותו. עד הסוף.

ואז להגיד גם את הלב שלך. עד הסוף.

ליצור הבנה גם אצלו למה שמתחולל בך. עד הסוף.

"אני צריכה רגע שרק תקשיב לי ותיתן לי מקום לחששות שלי.

כאשר אני מדברת ואתה שומע ותומך זה נותן לי הרגשה של ניראות גם לקושי וזה מאוד עוזר לי ויקר לי".

"אני יודעת שאין פתרון לכל החששות אבל עצם השיתוף והפריקה לך מאוד מקילים מעליי. תודה שאתה שם כדי לשמוע את הפריקה הזו"

"אני עכשיו רק פורקת יקר שלי, בסדר? אתה לא צריך לפתור לי כלום רק להקשיב לי זה כבר עושה את כל העבודה בשבילי כרגע! ותודה!"

וכן הלאה...

ב"הצלחה רבה יקרה!

שתזכו ב"ה לעוד המון התפתחות וצמיחה אישיים וזוגיים (גם ובעיקר מתוך נקודות השוני )

ולכל הטוב, האושר הברכה והאהבה שיש ❤✨

ולמה? כי אחרי שתינשאו, מאחר שיש לו מידות טובות, והוא אוהב אותך (ועוד יאהב הרבה יותר בעז"ה) הוא פשוט יראה בעיניים את ההבדלים ויבין

מרחוק טיפה קשה לקלוט את הניואנסים האלו שעושים את השינוי שלנו לגדול משלהם

אנחנו הנשים ממש חזקות בזה, והרבה גברים פחות

סתם אנקדוטה: 

כשהתחתנו בעלי לא ידע מה זה כסף וכלכלת בית, ממש תלוש לחלוטין

חשב שהירקות צועדים מהירקן הביתה בעצמם בערך

היום עושה את כל הקניות ומנהל את חשבון הבנק

זה קצת דומה...

חשוב שילמד את זה. אולי תבקשי מהמדריכת כלות שתדבר עם המדריך שלו על זה. זה נהוג לעשות ככה.

זה מאד חשוב ולצערי בתרבות בארץ שהגענו בעור שינינו מהגלות לא היה פנאי לדבר על רגשות ולהתעסק בזה. עכשיו ברוך השם יש פנאי, כמה שקשה עם המלחמה אבל עדיין

אם את רוצה להעלות את השיח בעוד רמה, את יכולה לשאול אותו ''מה זה עושה לך כשאני אומרת שאני זקוקה לזמן לעכל שינויים? איך אתה מרגיש כשאני משתפת אותך?"

יכול להיות שפתאום תגלי שכשאת אומרת שאת צריכה זמן לעכל, הוא שומע ''אני לא מרגישה בטוחה בקשר שלנו'' כשזה בכלל לא מה שאת אומרת. ואת יכולה לומר - אני מרגישה בטוחה בקשר שלנו, ואני זקוקה לזמן כדי לעכל. זה לא סותר. אני בוחרת בך ואני בטוחה בך. לכן אני יכולה לשתף אותך בתחושות שלי. אתה המקום הבטוח שלי''.

יכול להיות שהוא יגיד ''כלום''. ואת יכולה לומר ''סבבה, אבל אני ארגיש יותר טוב אם תגיב בצורה אוהדת, תשאל אותי איך אני מרגישה, תגיד ''תודה ששיתפת אותי'' ''אני תמיד כאן בשבילך'' ''אני שמח שאת מרגישה בנוח לשתף אותי'' כדי לעודד אותי ולגרום לי להרגיש שאתה שומע אותי, מקשיב לי ואכפת לך ממני. אתה לא צריך להבין, אבל אני רוצה שתקשיב''.

עוד העלאת שלב היא לומר לו את מה שאמרת לנו ''כשאתה מגיב ביובש אני משתבללת. אני לא רוצה לא לרצות לשתף אותך במה שעובר עלי. אני רוצה שתדע איך אני מרגישה. אז כשאתה מגיב בצורה אוהדת זה מעודד אותי לשתף אותך יותר, וכשאתה מגיב ביובש אני פשוט נסגרת. אני לא רוצה להיסגר כלפיך. אני רוצה להתבטא בפתיחות. תעזור לי להרגיש בנוח להפתח מולך''. 

הוא היה שודד -> הוא תמיד הושיט ידו לאנשים מסכנים, במיוחד לזקנות ברחוב

הוא היה מציצן -> תמיד חיפש לראות את היופי שבכל מקום

היה שליח -> היה אכפתי, דאג שאף אחד בסביבתו לא יישאר רעב

מצטרפת לתגובות קודמות, יכול להיות שהוא שומע בחששות שלך היסוס לגבי ההחלטה להתחתן, ולכן מקטין אותם.

עוד דבר שכדאי לדעת, זה שמה שגבר הכי רוצה בקשר זה לשמח את אישתו (או כרגע ארוסתו). לכן מה שהכי קשה לו, זה לראות את האישה שלו עצובה, ועוד יותר אם היא עצובה בגללו. לכן הוא הרבה פעמים יגיב בצורה לא הגיונית בעיני האישה - יקטין את הקשיים שלה, ישקע הפלאפון כדי לא לשמוע אותה, יאשים אותה - הכל כדי לא להרגיש את הכאב שהוא לא מצליח לשמח את האישה שלו.

יכול להיות שמה שהוא שומע כבר עכשיו זה שלא יהיה לך טוב כשתהיו נשואים, והוא פשוט לא יכול להכיל את זה. כי הוא הכי בעולם רוצה שיהיה לך טוב.

צריך ללמוד לדבר על זה נכון. למשל אם תגידי לו מה ישמח אותך, נראה לי שהוא הרבה יותר ישתף פעולה (למשל - "אני דואגת שיהיה לי קשה שנגור רחוק מהמשפחה שלי. נכון שאתה תזרום איתי אפילו אם אני ארצה לנסוע לבקר אותם פעמיים בשבוע בחודשים הראשונים?". או "אני דואגת שיהיה לי קשה להתרגל לכיסוי ראש. נכון שאתה תתמוך בי ותעודד אותי? ונכון שזה הגיוני שאני אקנה מטפחות קצת יותר יקרות אם אני אצטרך את זה כדי להרגיש יפה?")

בהצלחה ♥️

"וואלה תהיה גבר" ?

צריך להבין לעומק מה קורה, להבין את העולם מהעיניים של השני.

אם את מדברת על הרגשות והחששות שלך זה בסדר ונשי,

אבל אם הוא מדבר על הרגשות שלו הוא בכיין ולא גברי?

מה גברי בעינייך?

חשוב שהוא יבטא רגשות.

בדרך הטבע לרוב אשה מחפשת אצל הגבר כתף חזקה להשען עליה, מחפשת להרגיש ממנו שהוא איתה ומבין ותומך. כל מה שצריך זה הקשבה והזדהות. זה מטמורפזה בשבילו.

הוא צריך ללמוד לעשות את זה אבל זה לא יקרה מעצמו וזה יקח זמן, אם הוא איש רגיש זה יקח פחות זמן.

מקווה שיש לכם הדרכות כלה חתן איכותיות

קחו נשימה

עבר עריכה על ידי חתול זמני בתאריך ח' בניסן תשפ"ו 9:11

עבר עריכה על ידי חתול זמני בתאריך ז' בניסן תשפ"ו 23:22

1.לכל אדם בעולם יש drive שונה לתקשורת שיכול להשתנות גם מתקופה לתקופה ולפעמים מיום ליום. יש אנשים שככל שהם עמוסים, אין להם כח לדבר, ויש אנשים שדווקא הפוך, ככל שהם עמוסים הם רוצים לדבר ולפרוק וזה מעניק להם נחת וכן הלאה. אגב זה לאו דווקא אומר שהם לא נהנים מהתקשורת פשוט הם לאו דווקא ייזמו אותה (מסתבר שאלה שני חלקים שונים במוח: מוטיבציה והנאה).

עכשיו אפשר לגשת לסוגיה הזאת בשתי דרכים, אפשר להציף את העניין ולהגיע לכל־מיני פשרות וכו' כו' ויש כאלה שזה עובד להם. לעניות דעתי... אין בדיוק עניין "להכריח" מישהו לדבר איתך אם הוא לא כזה רוצה. עכשיו השאלה היא אם פשוט היא בן־אדם שפחות יוזם (או בתקופה שהמוח שלה לא משדר לה אותות ליזום, אם תרצה להגדיר זאת כך) ואז פשוט תתרגל לעובדה שאתה יוזם, או שאין לה ראש לדיבורים ואז לעניות דעתי הקטנה אין עניין "להכריח" מישהו שלא במוּד... כמו בכל־דבר. ופשוט לקבל את זה כמו שזה, זה לאו דווקא אישי. סתם לגבי עצמי, אני מסוג האנשים שממש לא אוהבים לדבר כל יום, אולי פעם בשבוע, אבל זה עדיין הרבה ביחס למישהי שהכרתי שאוהבת לדבר פעם בכמה שבועות, יש בזה משהו קצת מבאס אמנם, אבל תמיד ידעתי שהיא מאוד מחזיקה מהידידות שלנו פשוט זה הקצב החברתי שלה ואין לנו מה לעשות אלא להעריך אחד את השני.

ועוד משהו קטן, עם כל הכבוד לנו בסופו־של־דבר חיי היום־יום לא כאלה מעניינים... היום נסעתי לעבודה בדרך חזור קפצתי לסופר נשרף לי המוח מהתור חזרתי הכנתי חביתה עם פפריקה למדתי קצת הלכות והלכתי לישון. מחר... אותו דבר בדיוק. מחרתיים... אותו דבר רק בלי הסופר. יש אנשים שנהנים מעצם השיח ומעצם זה שמדברים יש כאלה שאוהבים לדבר על דברים מעניינים בלבד (אני שייך לקבוצה ב' ואם אין לי משהו מעניין לדבר עליו אני מסוגל לשתוק גם חודשים). זה לא משהו אישי אלא קשור למבנים מסוימים במוח (רמת גירוי והפרשות של כל־מיני הורמונים כתוצאה מאינטרקציה חברתית).

עריכה: וגם כמו שהזכירו כאן יש אנשים שתקשורת טלפונית / התכתבות זה פשוט לא בשבילם. ויש כאלה שמתים על זה. אין מה לעשות בעניין.

2. ראשית להיות מאובחן עם דיכאון זה לא נדיר מחד וגם לא בהכרח מלמד על העתיד מאידך, דיכאון מז'ורי זאת אפיזודה אקוטית שברוב המוחלט של המקרים תחומה בזמן, בשונה מהפרעות אישיות או מחלות כרוניות כמו סכיזופרניה / ביפולר / כו'. מה שאתה מתאר זה יותר בפן האישיותי + סף גירוי רגשי או משהו כזה, שזה שונה.

זאת הערה צדדית אבל עכשיו לגופו של עניין. המקרה שאתה מתאר הוא מאוד מאוד בעייתי כי א' עצם ה"עצימות" של הסיטואציה מספיקה כדי לערער את היציבות ולסחוט רגשות רעים. ב' לא די בכך אלא יש לה ציפייה מאוד עמוקה למשהו שאינך מסוגל לעשות (וגם רוב האנשים הרגילים אינם מסוגלים אליו).

עכשיו כמובן הפתרון האופטימלי שאליו מגיעים זוגות מאוד מוצלחים הוא שכל צד עושה את כל מה שהוא יכול כדי לשמור על יציבות. מצדה למשל זה יכול להיות טיפול מקצועי (פסיכולוגי או פסיכיאטרי), ללמוד לא לצפות ממך לעשות את מה שאינך יכול, ללמוד וויסות רגשי וכן הלאה וכן הלאה. ומצדך להיות מודע לקשיים שלה ומניין הם נובעים ומהי הדרך הסבירה (לא נמנעת מחד ולא "התאבדות המונית" מאידך) להתמודד איתם כשהם צפים. כמובן מצריך המון מודעות ונכונות אולי טיפול זוגי אבל עד שמגיעים לשם והמכשולים בדרך...

עכשיו תראה לדעתי אם אתה "תיכנע" לבלגן שלה גם אם זה ימצא חן בעיניה לטווח קצר זה הולך ליצור המון, המון, המון מרירות אצלך לטווח ארוך (יכול להיות גם ברמה של התניה פבלובית...) וחוץ מזה שזה ממוסס את יסודות הקשר אני מאמין שבסופו־של־דבר ככל שאתה תרגיש שמח ובטוח תוכל להקרין את זה וככל שתרגיש גרוע ככה גם האווירה הכללית תהיה גרועה יותר ויותר.

נו אז מה בכל־זאת אפשר לעשות? אני חושב שגם אם לא נפתור לה ברגע זה את כל הבעיות, לפחות כסעד זמני כדאי להציף את הנושא ולא למרוח אותו לנצח. להגיד מה אתה מסוגל לעשות ומה אתה לא מסוגל לעשות, אילו דרכים של תמיכה רגשית (ולא טיפול או פתרון בעיות! אינך אביר על סוס לבן) אתה כן יכול לתת ואילו סוחטות אותך, אילו דרכים חלופיות יכולות לעזור לה לפרוק קיטור (שזה כבר שייך יותר לפן טיפולי, אבל יש כל־מיני כישורים שאפשר ללמוד, מיינדפולנס / CBT / טיפול באומנות / סביבה תומכת רחבה יותר ולא רק אתה כו' כו' וכו'). ומהצד השני איך לגרום לה להרגיש חשובה אהובה מוערכת נתמכת וכן הלאה ולשמור על התחושה שהקשר אכן מספק לה את הביטחון וההגנה שבנות כל־כך אוהבות מבלי שאתה תאבד את השפיות. תוספת: ואולי גם במקביל להבין את המקום של ההתמודדות שלה ולבנות איזושהי דרך שבה אתה תומך בה באופן שמטיב לשניכם.

עכשיו איך מנהלים שיחה כזאת... יכול להיות שכדאי ייעוץ זוגי רק בשביל שהדיון יהיה בסביבה נייטרלית שמעודדת שיח פתוח, אני מתאר לעצמי שזה לא יהיה הכי נעים אם תתנפל עליה ותגיד לה "שמעי מתוקונת וואלק אין לי כח יותר ליללות האלה פעם הבאה שאת מרגישה רע אני אציע לך כוס מים ושבי ציירי ציור" (אלה לא המילים אבל התחושה שיכולה להגיע בצד השני אולי כן קצת נטישה או זלזול או וואטאבר צריך להתגבר איכשהו על השלב הראשוני הזה).

אמנם אתם חצי שנה ביחד אבל יש לכם כנראה עוד איזה 100 שנה אז כן צריך להתחיל לחשוב איך אתם מנעימים את הזמן הזה.

רציתי להציע גם שהיא תלך לטיפול רגשי

השאלה איך אומרים לה את זה בלי שהיא תיפגע.

המטרה בטיפול רגשי זה להעצים אותה.

לתת לה כלים לגדול.

בתור עזרה ראשונה -

האם יש לה תחביבים?

מה היא אוהבת לעשות?

אני חושבת שזה יעזור לה

לעשות יותר את מה שהיא אוהבת.

אני לא יודעת למה היא סטודנטית, אבל יש מקצועות דורשים ממש. במיוחד אם היא עובדת גם… גם ימים חופשיים, יש המון מה לעשות בהם בלא מעט מקצועות…

ויש אנשים שגם לא מתחברים לתקשורת בטלפון.

אלו שני דברים שיכול מאוד להיות שמשפיעים על חוסר התקשורת שלה איתך ועל העובדה שאתה זה שיוזם.

ובאמת גם יש פעמים שלא חושבים על זה אפילו מרוב עומס… גם אם לא עשו משהו חשוב אלא אפילו ראו סרט, לא תמיד יש את זה בראש.

ויש בנות יותר רגשיות. אני לא אומרת שזה לא יותר מהרגיל, וכמובן שלא אומרת כלום על הדיכאון, אבל תדע שזה תקין על גבול מסויים. כלומר גם אם תטפלו בזה, והמצב ישתפר, סיכוי גבוה שחלק מזה יישאר.

אני לא אומרת בשביל לייאש או משהו, אלא בשביל שתהיה מודע לזה.

וכן נשמע שכדאי לטפל בדיכאון שלה.

ובעיקר לדבר איתה ולשתף מה אתה מרגיש. לא להאשים ולא להתגונן. לתקשר ולדבר.

בהצלחה!

לוקח זמן בזוגיות רגילה עד שמוצאים דרך נכונה וטובה לתקשר, ואצלכם יש את המרחק ותקשורת טלפונית שזה מקשה פי כמה, וכל אחד זקוק לתקשורת אחרת, תמצאו ותדברו על הדרך ותדירות שמתאימה לשניכם, ממש טבעי שזה קשה.

בקשר ל2,

יכול להיות שיש נקודות מסוימת שהן טריגריות בשבילה ומפעילות אותה, וכשלוחצים על אותן נקודות רוב האנשים מגיבים בחוסר פרופורציה, ב"ילדותיות" בחוסר איזון,

כי הדבר השטותי שעליו אתה חושב שהיא עושה סרט,

הוא הקצה החשוף של קרחון הטראומה שלה.

מציעה כמה דברים,

דבר ראשון אל תקרא לה ילדותית או שטותית (בינך לבין עצמך) כי אתה עדיין לא מכיר אותה, וגם אם זה תסכול שנראה לך על שטות, כנראה זה יושב על משהו עמוק יותר. לרוב אם תתבונן תמצא חזרתיות במשבר סביב אותו נושא.

נסה להגיע בסקרנות, ולא בשיפוטיות, להבין מה עומד מאחורי זה.

אם אפשר, תנסה לתקשר איתה על זה כשהיא לא בקרייסס, אבל רק אם אתה בא בעיניים טובות, ולא בשיפוטיות שהיא ילדותית.

ותציע לה טיפול.

אף פעם אל תציע תוך כדי משבר, רק אחרי שאתם מלבנים את הדברים, וגם אז מתוך דאגה "אני רואה שקשה לך" ולא מתוך מקום ש"את בעייתית".

לא נשמע ממה שכתבת שזה דיכאון, יכול להיות שהיא מתמודדת עם קשיים אחרים (שאולי גם הובילו לדיכאון)

אנחנו נשואים כמה שנים, וכשאני מסתכלת על השנה הראשונה שלנו, שהייתי מאושרת ומאוהבת, אבל הייתי שמחה לשנות הרבה מהתנהלות שהיתה לי כלפי בעלי.

תחילת הנישואים עדיין יתכן והיא מחפשת ביטחון שאתה אוהב אותה ולכן מחכה לחיזוק שלך-יוזמה שלך לשיחות. תנסה לומר לה בצורה עניינית אוהבת שאתה ממש רוצה להרגיש שהיא מתגעגעת ואן תוכל לפעמים להפתיע עם טלפון או הודעה זה יחזק אותך.

לגבי ילדותיות- זה סובייקטיבי,אבל גן כאן אולי עדיין לא נוצר קשר זוגי שהוא חדש אז נח לה לקבל את האופציה שלך דרך זה. נשמע שההתנהלות שלה לא ילדותית-היא לומדת, מתפרנסת, מעודדת אותך ללכת בדרך שלך. אז זה המקום הקטן שלה לדרוש תשומת לב שחסרה כשאתה רחוק. אולי אם מלכתחילה תנסה לפרגן על מה שעושה היא לא תצטרך להתבכיין ואתה לא תצליח להוביל שיחה למקום גבוה יותר? שוב, זה מזוית של מה שעברתי. ואני מחשבת מחוץ לבית לבוגרת מאוד, אבל יש מקום מול בעלי שאהבתי מאוד להתרפק, וזו הדרך אולי להתרפק עליך מרחוק.

חצי שנה זה כלום, ואם אתם לא יחד יום יום אז בכלל. אבל זה לא מוקדם מידי ללמוד ולנסות לשפר את הראיה מהתקשורת.

מזל טוב והרבה הצלחה! 

שנית - מזל טוב גדול לחתונה. לשירות צבאי קרבי יש מחירים משמעותיים. מחירים אישיים ומחירים זוגיים ומשפחתיים. אני ממש לא אומא זאת כדי להחליש אותך, אבל צריך להיות מודעים לזה.

חלק מהותי מיצירת היחד הזוגי ותחזוקו - זה הנוכחות הרצופה ביחד. כמובן אנשים גם לומדים/עובדים/מתפללים/הולכים לאירועים וכד', אבל הסדר הרגיל הוא שלפחות נפגשים כל ערב, אוכלים ביחד, ישנים אחד ליד השני, כל שבת נמצאים ביחד וכו'. זה נכון כל החיים, זה נכון גם אצל זוגות וותיקים, בלי תחזוקה היחד הזוגי מתייבש. אבל, זה נכון שבעתיים אצל זוג צעיר, שעוד צריך לייצר את היחד הזה. לא סתם במלחמת רשות התורה פטרה חתן בשנתו הראשונה - השנה הזאת, הנוכחות היום-יומית בה חשובה מאוד.

אנחנו לא במלחמת רשות, אנחנו במלחמת מצווה, באמת אין אפשרות לפטור את החתנים, גם ככה יש חוסר מטורף בקרביים. אני לא מעודד אותך להפסיק, להפך, לך בכחך זה והושעת את ישראל. אבל צריך מודעות למצב ולמורכבות שבו.

אחרי כל ההקדמה הזאת, לגופם של דבריך:

ההגדרה 'ילדותיות' לא מקדמת אתכם לשום מקום. יש לה התנהלות שאתה לא רגיל אליה ואולי באמת מלמדת על קושי, אבל היא אדם בוגר וכדאי להתאמץ ללמוד את העולם שלה. הרבה פעמים נשים מתתנהלות בצורה קצת ילדותית ליד או באוזני הבעל, כי הם מנסות להרגיש שיש להן על מי לסמוך, מישהו חזק להשען עליו. מעבר לזה - יתכן שזה הדרך שלה למלא את החוסר בנוכחות שלך.

גם לגבי הטלפונים, סביר שדווקא המרחק, מעצים את הצורך שלה, כנראה שאפילו באופן לא מודע, שאתה תחזר אחריה. מעבר לזה, מסתבר שאתה הרבה לא זמין. סביר שהיא מתגוננת מהאכזבה שבנסיון ליצור קשר שוב ושוב ומשאירה את הצפיה לזה שאתה תתקשר.

בהצלחה רבה

אתה זמין בטלפון כל היום? כי אם לא אין שום טעם שהיא תתקשר אליך כשהיא יכולה ותנסה להשיג אותך, ועדיף שאתה תתקשר אליה שאתה יכול. בעלי גם עכשיו בצבא ואני לא מתקשרת אליו בכלל, אני יודעת שאין טעם כי הוא כנראה לא יענה וכשהוא יוכל הוא יתקשר.

לגבי 2, אני גם חושבת שטיפול יעזור, אבל לא בהכרח כי משהו לא תקין אצלה, אלא כי נשמע שהיא בתקופה מאוד מאוד מציפה בחיים. היא עובדת ולומדת במקביל, שזה קשוח מאוד, והיא גם התחתנה לא מזמן והיא כלה טרייה עם כל ההצפה שבזה, ובעלה לא בבית רוב הזמן שזה קשוח בטירוף. האמת שביחס לכל זה התגובה שלה נשמעת לי ממש נורמלית, והיא פשוט צריכה ללמוד איך לאזן את עצמה ולהתרגל למצב הזה, שהוא קשה מאוד

יכול להיות שהיא הורמונלית?

מניעה הורמונלית יכולה מאוד לגרום לכאלה מצבי רוח

בימים כאלו, בהחלט משתדלים לא להתעכב. לא עמדתי בצורך, אבל מניח שאם הייתי בסיטואציה - ברגע שהמוהל נמצא והתינוק נמצא, הייתי משתדל לבצע את הברית, לפני שתהיה אזעקה...

אגב, לא הבנתי למה 13:15 זה מוקדם, זה כשבע וחצי שעות אחרי הנץ...

ברור שהתכוונת לטוב והתאמצת.

אבל בכל מקרה איחרת, הבן אדם נפגע, אפשר לקחת אחריות קלה ולהתנצל מכל הלב. 

ומוסיף

תלמד מזה

האם אני מתאמץ לראות את המציאות לפי המשקפיים של האחר?

או שאני מקטין ראש ומחשיב רק את המשקפיים שלי 

חתונות מקובל להתחיל כשעה לאחר הזמן בהזמנה (ואצל חרדים אף יותר משעה).

בריתות - בזמן 

אתה לא האבא של התינוק,
נראה שגם לא הסנדק.
הגעת מתי שראית לנכון, שלום.
לא הבנתי את האירוע בכלל..

תהילים פרק לב

א לְדָוִ֗ד מַ֫שְׂכִּ֥יל    אַשְׁרֵ֥י נְֽשׂוּי־פֶּ֗שַׁע כְּס֣וּי חֲטָאָֽה׃
ב אַ֥שְֽׁרֵי אָדָ֗ם לֹ֤א יַחְשֹׁ֬ב יְהוָ֣ה ל֣וֹ עָוֺ֑ן    וְאֵ֖ין בְּרוּח֣וֹ רְמִיָּֽה׃
ג כִּֽי־הֶ֭חֱרַשְׁתִּי בָּל֣וּ עֲצָמָ֑י    בְּ֝שַֽׁאֲגָתִ֗י כָּל־הַיּֽוֹם׃
ד כִּ֤י ׀ יוֹמָ֣ם וָלַיְלָה֮    תִּכְבַּ֥ד עָלַ֗י יָ֫דֶ֥ךָ
נֶהְפַּ֥ךְ לְשַׁדִּ֑י    בְּחַרְבֹ֖נֵי קַ֣יִץ סֶֽלָה׃
ה חַטָּאתִ֨י אוֹדִ֪יעֲךָ֡    וַֽעֲ֘וֺנִ֤י לֹֽא־כִסִּ֗יתִי
אָמַ֗רְתִּי    אוֹדֶ֤ה עֲלֵ֣י פְ֭שָׁעַי לַֽיהוָ֑ה
וְאַתָּ֨ה נָ֘שָׂ֤אתָ עֲוֺ֖ן חַטָּאתִ֣י    סֶֽלָה׃
ו עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד ׀ אֵלֶיךָ֮    לְעֵ֪ת מְ֫צֹ֥א
רַ֗ק לְ֭שֵׁטֶף מַ֣יִם רַבִּ֑ים    אֵ֝לָ֗יו לֹ֣א יַגִּֽיעוּ׃
ז אַתָּ֤ה ׀ סֵ֥תֶר לִי֮    מִצַּ֪ר תִּ֫צְּרֵ֥נִי
רָנֵּ֥י פַלֵּ֑ט    תְּס֖וֹבְבֵ֣נִי סֶֽלָה׃
ח אַשְׂכִּֽילְךָ֨ ׀ וְֽאוֹרְךָ֗ בְּדֶֽרֶךְ־ז֥וּ תֵלֵ֑ךְ    אִֽיעֲצָ֖ה עָלֶ֣יךָ עֵינִֽי׃
ט אַל־תִּֽהְי֤וּ ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֮    אֵ֤ין הָ֫בִ֥ין
בְּמֶֽתֶג־וָרֶ֣סֶן עֶדְי֣וֹ לִבְל֑וֹם    בַּ֝֗ל קְרֹ֣ב אֵלֶֽיךָ׃
י רַבִּ֥ים מַכְאוֹבִ֗ים לָרָ֫שָׁ֥ע    וְהַבּוֹטֵ֥חַ בַּֽיהוָ֑ה חֶ֝֗סֶד יְסֽוֹבְבֶֽנּוּ׃
יא שִׂמְח֬וּ בַֽיהוָ֣ה וְ֭גִילוּ צַדִּיקִ֑ים    וְ֝הַרְנִ֗ינוּ כָּל־יִשְׁרֵי־לֵֽב׃

יש המון הסחות שמונעות מאיתנו לשים לב לכל הטוב העצום שעוטף אותנו, ובעיקר מאמץ מטורף של איראן ושלוחות הרשע לזרוע בכולנו פחד, תבהלה, דכדוך, יאוש.

אבל אנחנו ה-ר-ב-ה יותר חזקים וחכמים מהם! ולא ניתן להם!

וממש מזמור לתודה!

זה פלא אלוקי מה שקורה כאן.

אני יודעת שכולנו בתוך תוככי הקושי והאתגר וה"קוצר רוח ועבודה קשה"

אבל ממש כך היא גאולתן של ישראל

בתחילה קמעא קמעא וכל מה שהיא הולכת - היא רבה והולכת (ירושלמי, ברכות)

ובניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל

יש לנו כוח על

כל אחת ואיפה שהיא

כל אחד ואיפה שהוא

ונתחיל ממש בנו פנימה.

כי אם יש לי את עצמי -

אז יש לי את עצמי.

ויש לאחרים את עצמי.

וכל אחד ואחת מאיתנו הוא אור אינסוף

רק להביט רגע פנימה ולזכור זאת, להתחזק מכך, להאיר בתוכנו מכוח כך.

"כי יש שכר לפעולתך"

יש שכר לכל פעולה ופעולה שלנו

תחזיקו מעמד

אתם הגאולה עצמה!

וב"ה נזכה לראות בחוש ממש את הישועה השלמה שלנו במהרה, בשלמות, במתיקות ובטוב גלוי!!! ❤️

כַּמָה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ!

אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִהקונספציה וְלֹא עָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ עָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, וְלֹא עָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ עָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, וְלֹא הָרַג אֶת־אייתוללותיהם, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ הָרַג אֶת־אייתוללותיהם וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת־הגנה אלוקית, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הגנה אלוקית וְלֹא קָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ קָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות וְלֹא הֶעֱבִירָנוּ בְתוֹך לימוד אמונה, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ הֶעֱבִירָנוּ בְתוך לימוד אמונה וְלֹא שִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ שִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם וְלֹא סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שנה דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שָׁנָה וְלֹא סיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ  סיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, וְלֹא קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה השלמה, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה השלמה, וְלא נָתַן לָנוּ אֶת הביטחון והתורה. דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הביטחון והַתּוֹרָה וְלֹא שמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ שמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא בָנָה לָּנוּ אחדות העם דַּיֵּנוּ.

עַל אַחַת, כַּמָה וְכַמָה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ: שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמהקונספציה, וְעָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, וְעָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, וְהָרַג אֶת־אייתוללותיהם, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הגנתו האלוקית, וְקָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות, וְהֶעֱבִירָנוּ בְתוֹך לימוד אמונה, וְשִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם, וְסִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שנה, וְסיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' גם במלחמה, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, וְקֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה שלמה, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הַביטחון והתּוֹרָה, וְשמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבָנָה לָּנוּ אֶת־אחדות העם.

המצב מתיש, אבל להחזיק ראש מעל המים. אנחנו מכים באוייב מכות נוראיות. אנחנו ב'נהפוך הוא' על מלא.

אויבי היהודים ביקשו להשמיד להרוג ולאבד (ואם למדנו משהו משמחת תורה, אז כשאויב אומר שהוא מתכוון להשמיד אותנו - כדאי להתייחס לזה ברצינות) וכיום אנו מכים בהם מכה אחר מכה, הרג וחרב ואובדן.

לא להיות קצרי רוח, לא להחזיק עיניים על הסטופר, להתמקד בהצלחות הלאומיות ובהצלחות האישיות של כל אחד ואחד.

@נחשון מהרחברון 

פחות זמין כאן

נותן לך מספר בפרטי

קודם כל עם כל הקושי אפשר להתחיל בלגור אצל ההורים

ולאט לאט להתארגן

אבל זה ממש לא פשוט

בשורות טובות

יכולה להתחבר לחלק מהדברים,
לא להכל, אבל לחלקים גדולים.
לפני שאני כותבת, ויש לי המון מה לומר..
את נותנת צ'אנס לשינוי ותיקון,
או שאת לא מוכנה לשמוע על הכיוון הזה בשום פנים ואופן,
ורק מחפשת כלים\כח איך ללכת?

כל עוד אין אלימות, מציעה לעשות את הצעדים הבאים בשום שכל..

מתוך חשיבה אמיתית מה נכון לעשות ואיך..

במיוחד כשיש ילדים ברקע, מה שהופך את הפרידה אם תהיה למורכבות יותר..

גירושין זה לא דבר פשוט. כמו ששמת לב,, זה כמו לחתוך את החיים לחצי, חצי בית,, חצי נוכחות עם הילדים ועוד..

ולכן אני ממליצה לחשוב על הצעדים הבאים ברוגע ובמתינות..

אשמח לייעץ לך באופן פרטי

אבל יכולה להיות לך עבודה רגשית שלמה. בסופה אולי יהיה לך קל להתגרש ואולי תסכימי לקבל אותו כמות שהוא בלי לנסות לשנות אותו כדי שיתאים יותר למה שאת חולמת עכשיו (או העזת להתחיל לחלום) בחיים שלך.

קודם כל מה שאמרת על עצמך על ריצוי ופחד.  לפני שאת רצה לשנות את העולם תנסי קודם כל להיות יותר את בתוך המקום הקיים (ובעבודה). לא לריב איתו ולא "לא יכולה לשמוע". פשוט להיות יותר את.

ספויילר: כשאת תהיי יותר מדוייקת לעצמך כל הסביבה תהיה יותר מדוייקת לך. סביר להניח שהוא יהיה הראשון.

חשוב מאד לנסות נשום רגע, "למפות" את הבעיות ולהבין איפה את נמצאת בנישואים האלה ואיפה האופציה לפירוק החבילה כרגע מול זה.

דבר ראשון, אנשים פשוט לא מאמינים שיד סיפורים כאלה. אז כן, זה קיים, וזה כואב נורא.

אז המון בהצלחה!!

דבר שני, הכתיבה שלך משדרת בהלה ולחץ. אז הייתי ממליץ לך לשבת במתינות, לשקלל את הנתונים, לבודד את הטוב והרע ולהבין בדיוק איפה הבעיה ואיך צריך להסתכל עליה.

לא משנה מה תהיה המסקנה שלך, כשתבואי בעיניים פקוחות ובידיעה ברורה, הכל יהיה לך קל יותר וגם לא יגיע מצב של חרטה וכדו (כי טעות אחת את כבר עשית כנראה..).

דבר שלישי ומאיד חשוב, סבתי ע"ה הייתה אומרת: "כמו שהצעת את המיטה  ככה תשני בלילה". במקרה של שיחת יחסינו לאן, והחלטה מכל סוג, אנא ונא - תתעשו הכל בכבוד ובהבנה הדדית. זה משנה את כל העתיד שלכם ומותיר לך הזדמנות לדף חדש ומהמם בחיים שלך!

ושוב, בהצלחה

מה עם ההורים שלך?

בני משפחה אחרים?

כדאי מאד לקבל ליווי והכוונה ברמה הרגשית וברמה המעשית❤️

מזדהה עם התוכן שכתבת שמכווץ את הלב. עברתי את כל הדברים שאת מתארת. 

כשמגיעים לנקודת האל חזור, לא ניתן להמשיך לחיות בזוגיות הזו, כי זה רק מעמיק את הקושי, הלחץ, העצבים וכאב הלב. 

אני אגלה לך פה סוד: 

רוב הזוגות שלא רוצים להתגרש נשארים רק בגלל החשש של הפן הכלכלי, החוסר ידיעה של מה יהיה ואיך אסתדר לבד גוברים על הצער בתוך זוגיות כזאת. אבל כשמגיעים לנקודת האל חזור, לא מעניין כלום - כי אינדבדואל בתוך זוגיות בלתי אפשרית יעדיף לחיות ברחוב - מאשר לחיות בכלוב = כלא.

אם תרצי אוזן קשבת, עצה טובה וחיבוק חזק - אני פה.

עכשיו הכל נראה מפחיד, שחור, ללא תקווה וללא מוצא רק יאוש. אבל (וזה אבל גדול) את תעברי את התקופה המגעילה הזו, כמו גדולה ורק תצמחי מזה. עכשיו קשה לך לראות את זה, אבל תסמכי על מי שהיה שם. 

החיים שלך הם שלך. לא שלהם.

כשמתחילים להסתכל פנימה ולא החוצה מבינים מה המעלות והדברים טובים שכן יש בחיים.

(אגב רוב ככל הדברים שכתבת הם ברי שינוי, אבל העבודה היא לא להשיג את מה שיש לאחר אלא להעריך את מה שכן יש לי. אח''כ לחשוב מה אפשר לשדרג בחיים ואיך).

הפייסבוק יוצר אשליה. מעלים את הרגעים המחוייכים ולא את המורכבויות שיש לכולם. אתה שמכיר גם את הצדדים המורכבים אצלך, אבל אצל אחרים מכיר רק את מה שהם מעלים, חי בתחושה שלכולם יש.

החיים בהשוואה לחיצוניות של אחרים, תמיד יהיו מתסכלים. כדאי לעבוד עם עצמך על שמחה בחלקך. אם לא מצליח לבד אפילו שווה לקחת טיפול ממוקד בזה.

אתה בנוני.

כמו שיש כאלה שיותר, יש גם כאלה שפחות

אולי סיפורם לא מוצג בפייסבוק וכו'

אבל הוא קיים.

לא סתם נאמר באבות. "השמח בחלקו..."

שרשתות חברתיות זה המקום האחרון שמשקף משהו

בעיניי קנאה זה דבר טוב

זה שיקוף של מה שכואב בנפש

על מה כדאי לעבוד ולטפל

כמעט כל מה שכתבת אפשר להשיג ב10 אצבעות

בעבודה נכונה

במודעות למידה יישום והתמדה

גם אם החיים שלך עכשיו בינוניים

אגב רוב האנשים בינוניים ומטה

תסתכל על סטטיסטיקות

בכל נושא

הממוצע/ החציון לא משהו

יותר כמו, "יש כזה בעולם, אני רוצה גם, איפה משיגים?".

התחושה הזו דיכאה אותי למרות שידעתי שזה שקר.

אני בפייסבוק כל יום בין קבוצות של חשמלאים וקבוצות DIY ודורשי עבודה וקבוצות מסויימות בבאר שבע שחשוב לי להיות בהם אבל לא מאשר אף חבר אפילו לא קרובי משפחה.

כשאתה יודע שכולם רוכשים דברים דברים שהם לא צריכים, עם כסף שאין להם כדי להרשים אנשים שהם לא אוהבים, כשאתה מודע לזה שזה משפיע על הנפש בצורה  הרסנית, אתה יכול פשוט להחליט שאתה לא משחק את המשחק הזה יותר.

אף אחד לא מפרסם את ההחזר החודשי של המשכנתא שסוגר עליו, רק מפרסם תמונות של הבית, אף אחד לא מפרסם את ההקרבה של לאכול רק כוסמת ועשבים, רק את הרזון, אף אחד לא מפרסם כמה רע וקשה לו בעבודה (חוץ ממורים) רק כמה כיף ואיזו עבודה נחשקת הם עובדים.

וכולם בינוניים בתחומים מסויימים, כולם מפרסמים רק את ההצלחות, אלה שמפרסמים תמונות מחופשת הסקי באלפים או קרוז בים התיכון לא מפרסמים את הקבלה של כמה עלה להם התענוג כי הם לא רוצים לצאת אידיוטים, אלה שמפרסמים תמונות מחוייכות מהדיסני וורלד לא יפרסמו לעולם את התמונות של הפרצוף שלהם עומדים בתור למתקן שלא באמת מלהיב כמו סרטון של יחידת החילוץ בטלפון.

ופתאום אתה מגיע לגיל 35 ופתאום חבר שסוגר את העסק וידידה שמתגרשת, מעניין, הם תמיד היו נראים כל כך מאושרים בפייס מה קרה?

שמראה מתאם גבוה בין כמות התמונות הזוגיות ברשתות החברתיות, לבין גירושין...

עזוב.

אנשים מראים מה שבא להם לשדר. זה ממש לא אומר מה יש להם באמת.

(ואספר שוב סיפור שכבר סיפרתי כאן בעבר-

חברה טובה, שהיתה תקופה שקינאתי בה כי כמה פעמים כשהייתי שם בעלה הגיע עם זרי פרחים, ומתנות, ומפרגן לה בלי סוף.

אבל אחרי כמה שנים היא התגרשה, וגיליתי שהוא היה מכה אותה, אבל אני נחשפתי רק לזמנים בהם הוא ניסה לפייס...

עבורי זה היה לימוד מטורף לכמה אנחנו לא יודעים כלום על החיים של אחרים, גם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים משהו).

אתה רוצה להיות מאושר.

ואתה חושב שהדרך לאושר היא בבית יותר גדול, אישה יפה יותר, להיות פחות בינוני, יותר מוצלח, ויותר בראש הפירמידה.

למזלך סוגיית האושר נחקרת כבר אלפי שנים.

ולפילוסופים יהיו לא מעט תשובות עבורך איך משיגים אושר - ואף אחד מהם לא תולה אושר בחומר כמו כסף או אישה יפה, ממש להפך, לרוב ככל שהחומר גדל יש יותר ניתוק מהעצמי האמיתי ופחות אושר.

לא סתם אחוז ההתאבדויות בקרב נערים בעמק הסיליקון עולה ועולה - העשירים ביותר ואני מניחה שעם הבחורות היפות ביותר, כי כסף מושך יופי.

אז מה כן עושה אושר?

תקרא את ד"ר טל בן שחר.

הוא מסכם את זה

*באיכות הקשרים שסובבים אותנו - משפחה, חברים, ילדים, זוגיות.

ככל שהם טובים יותר האושר עולה.

*תחושת משמעות -מטרה בחיים, סיפוק, משמעות, הגשמה עצמית.

*קשר טוב בינינו לבין עצמנו- לתת לעצמנו להרגיש רגשות, לא להדחיק, שהמעגל האישי שלנו עם עצמנו יהיה בריא.

*הנאה יום יומית- כלומר לא רק להשיג מטרות עתידיות, גם ליהנות מהדרך בחיי היום יום הרגילים.

רוב הפילוסופים גם הגדירו אושר כתחושת משמעות.

יש לו ספרים בעברית אם זה מעניין אותך.

ופרקטית, עזרה ראשונה, תמחק את הרשתות החברתיות, זה חתיכת בולשיט.

מי שמאושר באמת לא מרגיש צורך להוציא את זה החוצה.

מהתורה (מרבה נכסים..ועוד), הרמב"ם , פילוסופים יוונים כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו ואפיקורוס ועוד,

הבודהה, ועד לפילוסופיה המודרנית.

 אף אחד מהם לא הגדיר את תלה את אושר כהנאה רגעית או ריבוי חומר.

חלקם ממש מאמינים שהתנאי לאושר הוא צמצום החומר והסתפקות בצרכים בסיסיים בלבד  (כמו אפיקורוס, בודהה ועוד )

וחלקם לא אומרים שצמצום הוא תנאי לאושר, אבל עושר וחומר הם רק אמצעי ולא יכולים להיות מטרה ברגע שהם הופכים למטרה ורדיפה ותלות ל'לאושר' הם מרחיקים אותנו מהאושר.

האסכולה הקירנאית – ויקיפדיה

מה זה אומר כשאנשים סובלים?"

"אתה מרגיש בסדר, לין?"

"אני בסדר גמור," צחקתי.

"שתית דארו הלילה, כמו השיכור הזה ג'וזף?"

"לא, אני באמת בסדר. בחייך, אתה תמיד מגדיר כל דבר בשבילי. דיברנו הלילה על סבל, ואני רוצה לדעת מה דעתך על העניין הזה."

"זה קל. סבל זה להיות רעב, לא? רעב, בשביל כל דבר, פירושו סבל. בשביל כל דבר, לא להיות רעב זה לא לסבול. אבל כולם יודעים את זה."

אה בעצם חכה יש גם שם ציטוט אחר

"אושר זאת המצאה כדי לגרום לנו לקנות דברים"

תמצא נקודה אחת ברשימה, תחשוב איך להשתפר בה, אם צריך תיעזר במישהו,  תציב יעד, בעוד x חודשים סימנתי ווי על , ככה וככה. אבל זה עבודה,  לא משחק ילדים.

בהצלחה 

במקום "לקנא".

בוא תסתכל עליהם, ותשנה פרדיגמה.

מה אתה רוצה ללמוד מהם? איזה שיעור האנשים האלה באו להביא לך לעולם?

אתה רוצה כסף?

איך אתה מגיע לשם. אפשר לתפור תוכנית.

אתה רוצה בית יפה?

לך למעצבת פנים שעובדת עם עלי אקספרס. אל תשכח גם שצריך לתחזק ולנקות.

אתה רוצה שרירים? לך לחדר כושר. פעמיים בשבוע.

אה, לא? עדיף לגלול בפורום?. זה סבבה. פשוט יש לזה מחיר.

הדבר היחיד שבאמת חשוב לעבוד עליו ולהתאמץ לשנות תפיסה זה לגבי אשתך. זה בן אדם שהתמסר אליך ואתה אליה, ומן הראוי להתאמץ לא לפגוע ברגשותיה. היא גם בן אדם שיש בסיפור שלך.

את הצילום מסך של המינוס בבנק,

תמונה של בוס מאוכזב, או ילד שהתחצף...

אף אחד לא מתאר איזה דברים פוגעים בן הזוג אמר או עשה,

ולא מספר כמה הוא שונא איזה בטטה הוא הפך להיות ...

מה שמעלים זה את הרגעים הכי יפים.

זה בדיוק השקר.

כולם בינוניים.

מי שיש לו 100 רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות.

תמיד רוצים יותר ממה שיש.יש פה אפשרות למנף עבודה על הודיה על הקיים- יש לך בית? יש לך אישה? תודה

ועשינו ותפילה להתקדמות. יש הרבה שבידיים שלך.

אבל תמיד יהיה יותר

אם תשווה החוצה, לעולם לא תהיה שמח במה שיש לך.

מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, שכל אחד עסוק בד אמותיו

רוצה יותר לעצמך? תיצור לך מציאות כזו, במה שאתה יכול. ולא כל אחד יכול לשנות הכל

אנחנו לא נהפוך כולנו לכוכבים רשת שמגלגלים שותפים בעשרות אלפי שקלים. כאילו, תנסה עם בא לך, אבל חשוב לדעת שרוב האנשים חיים את היומיום ה"ממוצע"

לרזות ולהיות שרירי זה בהישג יד

גם להחליף עבודה

עם אשתך לדעתי יש לך עבודה פנימית לעשות.. אני די בטוחה שאם זה מה שהייתה חושבת עליך היית מתבאס. חוצמיזה שהחיים הם לא רק חיצוניות

נכון לא נכון מה שכתבת

זה לא משנה.

לא בריא לחיות ככה

אתה מוכרח להיות במבט אחר

על החיים, או אפילו בלי מבט

בלי לדרג ולתת ציונים יתר.

לזרום עם עצמך ולהיות במצב רוח יותר חיובי

אני מזדהה, קודם כל.

אצלי זה קשור לחוסר אמונה בעצמי. בגלל שאני מרגישה חוסר מימוש עצמי מצד אחד, וחוסר אמונה שאני יכולה להגיע לזה מהצד השני, לא נשאר לי אלא להשוות ולקנא... במקום להתרכז בעשיה. 

צריך איכשהו לחזור לעצמך. וזאת כנראה דרך ארוכה אבל משתלמת. זה הדברים היחידים שאני יודעת.

אז  במקום להסתכל מה קורה בדשא של השכן תתחיל להשקות את הדשא שלך. מאוד ממליצה לך על  צום דיגטלי.

ובעלי תמיד מאזן אותי בנושא הזה.
תמיד יהיו יפות ממני, מוצלחות ממני, עם מספר ילדים יותר גדול משלי, עם גוף יותר יפה, עם בעל יותר וואו, עם בית מתוקתק יותר
אבל איכות חיים פנימית
היא בלהודות על השפע הספציפי שמגיע אליי.
שפע שמגיע בדמות חברה שפתאום שולחת הודעה שמחממת את הלב,
צחוק של ילד,
זמן נחמד ביחד עם בעלי
הוכרת תודה להורים

אני מבינה מאיפה זה מגיע. זה הרצון לשלמות אובייקטיבית. שלמות שהיא בכל הפרמטרים, מקיםה את כל תחומי החיים, וכמובן שלמות עצמית.

התבגרות זה לעזוב את השלמות האובייקטיבית הזאת

לשמוע את השיר החדש והנפלא הזה של ישי ריבו - הנשמה לא meta.

מדבר ממש על ההפסד והשקר העצום ברשתות החברתיות.

ממש כל מילה שם מתאימה.

מצרפת את השיר:

שם המבט.

שם המיקוד.

פנימה.

איפה ואיך אני יכול לתקן? לשפר? להעצים? לבנות?

כי החוץ מלא שקר, מלא זרות, מלא זיוף, מלא הפסד, מלא הסתרה 

ובעיקר מלא במה שלא שייך לי.

אם נבין באמת כמה כוח עצום יש לכל אדם ובטח כל יהודי, זה לא נתפס!

אתה חלק אלו-ק ממש!

עוצמות על גבי עוצמות

נשמה מאירה של אינסוף

ואתה בהחלט יכול להביט בה, פנימה, ולהוציאה מן הכוח אל הפועל ולהביא אותה לזרוח להאיר ולחמם את חייך שלך ממש!

ב"הצלחה רבה

שלא טוב לך בחיים שלך עצמך.

קנאה מסמנת לנו שיש בתוכנו רצונות לא ממומשים, ומקומות או מצבים שהיינו רוצים להשתייך אליהם.

במקום לעסוק בפייסבוק ובחברים, כדאי לשאול את עצמך:

מה הייתי רוצה לשפר בחיים שלי? איך הייתי רוצה להרגיש?

מול עצמי, מול אשתי, מול הילדים?

בכלל?

עם מה מה שאני רואה בחוץ וצובט לי מפגיש אותי בתוכי? שם העבודה האמיתית.

אל תהיה קרבן, תנסה להבין מה חסר לך ואיזה טוב אתה רוצה בחיים שלך,

ומשם תצא לדרך שיהיו לך חיים משמחים ומספקים עבורך. 

כולנו יודעים את זה אבל אף אחד לא מחייך, וכשאני אומר מחייך אני מתכוון לשמחה אמיתית שבאה מהלב, לא שמחה תלוית נסיעה לחופשה בחו"ל, קניית בגד, מחמאה שקיבלנו, עיסקה שנסגרה או חצי בקבוק ויסקי. הרי נצטרך לחזור מחו"ל, ושמחת קניית הבגד חולפת מייד אחרי שהוא נלבש בפעם הראשונה, והעסקה חולפת והסוטול עובר.

אני רוצה שמחה אמיתית, שמחה של אהבה מתמדת, של הסתפקות במה שיש, של הכרת תודה. 

בai אתה יכול ליצור כל מה שתרצה