טאם הם היו שולחים אותה אליו או מחוץ לארץ התיכונה

אם לים - סאורון היה מוצא אותה, גם אם אחרי אלפי שנים

אם לולינור אז היה הרעלת 2 העצים מספר 2

כמעט חודשיים עשו בבית אלרונד. לבסוף, שבו הסייירים, ולא מצאו, כפי שהתברר, זכר כלשהו לפרשים מהלך ת"ק פרסה לכל רוח מריבנדל. אז זימן אליו אלרונד את פרודו וסם. "שליחות לפניכם," הכריז. "עדיין איתן אתה בדעתך, פרודו בן דרוגו?" "כן," השיב. "אני אלך עם סם." "אם כך, לא אוכל לסייע, ולו בעצה. אינני יודע את הקורות הבאות עימכם. אויבים רבים תפגוש, חלקם בתחפושת, אך ידידים ועזרה, יבואו לך ממקום אשר לא תפללהו. אעביר קול בין מודעיי  ברחבי הארץ התיכונה שיסייעו לך, אם תיקלע לארצם; אך רבים משלוחיי לא יגיעו ליעדם. ראה הזהרתי.

"אני אבחר לך מעט חברים לדרך, ככל שרצונם יעמוד, כי כל תקוותך במהירות וחשאיות. גם אם היה בידי ליגיונות של אלפים משוריינים נושאי-חנית, כימי קדומים, לא היה בהם מועיל, והם היו מעלים על עצמם את חימת מורדור. באחוות הטבעת יהיו תשעה, כנגד ט' הפרשים השחורים: אתה, משרתך, וכמובן גאנדאלף. הייתר ייצגו את יתר העמים החופשיים. בשם האלפים יילכו לגולאס וגלורפינדל, ובשם הגמדים גימלי בן גלויין. בשם בני האדם יבואו הלברד הדונאדאן, רעהו של אראגורן, שהגיע הלילה לנוח כאן. וכאשר דרש ממני גנדלף - גם מרי ופיפין. "והפסען?" שאל פרודו בתקווה. "לא," השיב קול מאחוריהם. "אני אלך עם בורומיר למינס טירית'."

כי ממש זילזלתי בזה ולא השקעתי כמעט מחשבה

גנדלף וגלורפינדל דיינו על הדרך וסכנותיה, אחרי שחושלה אנדוריל,  ועיינו במפות היער ובסיפורים על טום, עיתים עם פרודו, אך בדרך כלל נמצא הלה בחברת בילבו, שהעניק לו, ביחידות, את שיריון המית'ריל ועוקץ. שהגיע היום, בשעת ערביים, כל אחד לקח עימו נשק: האלבארד את חרבו, ולבש אך ירוק וחום. גלורפינדל חגר חרב ונשא מגן וקרן. גימלי לבש מעיל קצר של טבעות פלדה, ונשא קרדום רחב להב לגולאס צוייד באשפת חיצים וקשת, ותלה לחגורתו פיגיון גדול ולבן, ואילו ההוביטים, לבד מפרודו, נטלו את פיגיונתיהם הישר מתל הקבורה. פרודו לקח את עוקץ, תמורת פיגיונו השבור, ולבש את שיריונו מתחת לחולצתו. גאנגדאלף לקח עימו רק את מטהו וחרבו האדירה, גאלמאדרינג, פטיש השונאים, שחושלה על סדני האלפים בבלריאנד. אלרונד שר הבית צייד אותם בבגדים ושמיכות חמים ועבים, כמתנת פרידה. ולבסוף, אחרי כמעט חודשיים של השתהות, אחוות הטבעת יצאה מריבנדל מזרחה. ואלרונד אמר להם, בשעת פרידתם: "בסדר, הנה, הגיע הזמן. נושא הטבעת השלך לא ישליך מממנו את הטבעת, גם לא יתנה לרעהו; מלבד בומבאדיל - ולאנשי האחווה והמועצה, בשעת הדחק. הוא קשור לטבעתו כבשבועה. אך האחרים אינם כך. משרתו סם וגנדלף צריכים להגיע עד בן אדאר, ואז רשות בידם לשוב הביתה.   "היתר תפקידם להגיע עד אמצע הדרך בין ברי ליער העתיק, אם כי, שוב, אינכם מחוייבים בשלשלאות-נדר. אך הסכיתו לי: הזהרו מאוד, ואל תשבעו בשם הולאר והאחד להמשיך עד סוף הדרך, או סוף הדרך שלכם. כי איש מכם עודנו לא מדד את אומץ ליבו, ואינו יודע צרות ורעות דרכו, ואין יודע אשר תבואנה."

"המועל באמון הוא הנפרד לשלום ברדת שקיעה," העיר גימלי.

"מי שלא ראה ברדת שקיעה, בל יידור להלך באפל." השיב אלרונד.

"הנדר עשוי לחזק לבבות רפים," השיב גימלי.

"או לשבור אותם," ענה אלרונד. "אל תשקיפו למרחקים! בצעו את שליחותכם!"

ובילבו אמר: "היה שלום, ב-בחורי!" נתגמגם מחמת הכפור. "איני סבור שתוכל לנהל יומן, אך אצפה לדין וחשבון מפורט, עם שובך!" והם התקדמו לעבר המעבורת, ומלוויהם-בעיניהם סבו פניהם בדומייה, ובגעגוע שצמח כפתאום.

אגב, הדיון בין גימלי לאלרונד הוא ציטוט מדויק? כי זה ממש נראה טולקינאי

העתקתי אותו

"הנה," אמר גנדלף לאחר שסיימו לצלוח את הנחל המקיף דריבנדל, פשט את זרועותיו לעבר האופק, "החל מסענו לעבר בומבאדיל הקשיש, הזקן בזקנים. מי יתן ושליחותנו תבורך, כל עוד נכון כס המלך הקדום תחת האחד." "לו יהיה כדברך!" ענו כל בני האחווה, ושמחה אחזה בליבם, כבתחילת כל מסע גדול. האחווה הלכה בסדר מוקפד: פרודו באמצע, סם וגנדלף מימנו, משמאלו לגולס וגלורפינדל, מלפניו גימלי והלברד, ומאחוריו מרי ופיפין. ההוביטים, גנדלף והלברד, עישנו מעט בלכתם מעשב המקטרת המועט שנותר עימם. "גנדלף," שאל פרודו לבסוף, "תוכל לומר לנו, סוף סוף, מה טבעו של אותו טום?" גנדלף לבש מבט חמור-סבר. "קשה," פתח לאיטו, "קשה מאוד; אני מסופק אפילו אם אאונוה, כרוזו של המלך הקדום, יודע להשיב לך באמת. כי טום הוא, ובכן, טום. העתיק מכל חסר-האב. לא ברור, אפילו לא לחכמים, על איזה גזע הוא מתייחש. יש שאמרו, כי הוא נמנה עם המיאר, אך דעתי אינה נוטה לכך: הוא מתמעט להתערב בחזון ארו, בשירת האינור. ופשוט הוא לא מרגיש מיא.

"יש שאמרו כי הוא עלף, אך זה לא מסתדר עם זה שהוא היה קיים, והתהלך, לפני שניצנצו הכוכבים, שהעירו את העלפים. יש אומרים כי הוא אדם, אך הוא הרבה יותר זקן מהשמש, וכוחותיו מופלאים לבני אדם. היו שאמרו כי הוא ארו בהתגלמות גשמית, אך לארו אין התגלמות גשמית בכל מרחבי אאה. אך דעתי נוטה לזה שהוא רוח-טבע, שמייצגת את הגבעות הירוקות והיערות הפראיים. אם נכון הדבר, עלינו לנהוג בו כבוד רב.

"ייתכן שהוא מסוגל לנטרל את כוח הטבעת. אבל," הדגיש הקוסם, "עוד חוצצים מילן רבים ביננו לבינו. והוא הוציא עשבי-מקטרת, עישן, ונאנח אנחת רווחה. הוא עצר את האחווה, והורה לה להקים מחנה שם.

שהם התיישבו סביב המדורה, מתחממים מהאור, פתח גלורפינדל, "ברצוני לספר לכם סיפור. בשלהי העידן הראשונים, עת אארנדיל אבי אלרונד היה ילד קט, האויב הקדום - מורגות'," הוסיף בלחישה, "הצליח ללכוד את גונדולין, מעוז העלפים האחרון, ולכובשה. פליטי גונדולין נמלטו, בעורם, אל מעבר סודי דרך הערים. לפתע, בעלותם על ההרים שחבקו את גונדולין, הם נתקלו באורבים אורקיים, ובלרוג, שד-תופת עצום מהעולם הקדמון, עומד בראשם. באבוד התקווה, עת מנסת הגונדות'ולים עמדה להפוך לחורבן, חצני-נערתי, וניעור ת'ורונדור מלך העיטים. שעלה אליו השאון, הוא צווח צווחה נאה ומלכותית, וזימן אליו את עיטי ההרים החובקים. הוא עזר לנו, אך הבלרוג היה חזק, והוא ועיטיו התעסקו בעיקר עם האורקים.

"ואני הסתערתי, על הבלרוג. הוא היה כל כך חזק. על מאבקנו הושרו שירים רבים כל כך. הוא שיסע את כתפי, אבל הפלתי אותו, לבסוף. שהוא צנח אל מותו, הוא אחז בשיערותיי, גרר אותי עימו, ושנינו נפלנו יחדיו לתהום, אחרי מאבק שעוד ישירו עליו שירים רבים.

"ומתתי. אל מנדוס נשלחתי. וכשאארנדיל אבי אלרונד הגיע אל ארץ האלמוות, הוא שיחרר אותי. לחמתי במלחמת החרון והרעם, ונותרתי אחריה בארצות שבכאן, עד היום."

אבל יותר מדי תיאולוגי ופחות מדי סיפורי, קצת סילמריליון מדי לדעתי.

אתה יודע לכתוב סיפורים, תן לעצמך חופש סיפורי ואל תיקח סיפורים שכבר טולקין כתב

הוא די תיאולוגי האמת, צודק

לא חשבתי על זה

אני פשוט צריך לחשוב עם עצמי לגבי העלילה

מאוד קשה לי להמשיך את המסע

יש לי שלל רעיונות למה שיקרה ביער

אבל אני די חסום על המסע ליער

בומבאדיל הילך לו בארצו, שירקק לו, ונתן את קולו בשיר עליצים וקרתניים מדי אפילו למשתה חג יול הוביטי. הוא ירד אל גדת הוויתווינדל, כי שמע מפי הגיריות, כי הטבע שינה ממנהגיו: החבצלות הלבנות, לגולדברי, פרחו בינואר. בומבאדיל לא הופתע, אלא ירד הוויתווינדלה. הוא תיכנן מייד לאחר מכן, לרדת אל גבול היער העתיק, ולהיפגש לתה-של-מנחה עם ידידו הוותיק, האיכר מאגוט. אך תוכניתו זו - לא עתה בידו.  שהוא ראה את החבצלות הלבנות, הוא אץ רץ אליהן, לגזום כמה מהן ולתיתן לאשתו גולדברי. אך מייד שניגש, הנחל שצף וקצף. אך סופה החלה. אז נשמע קול רעם, וברק הבליח מבעד לעצים העבותים. הגל התרומם, מאיים להטביע את טום, ואז נשבר - ובמקום לנחות על בומבאדיל, הופיעה שם דמות. מלכותית, בעלת תפארת רבה וקומה נישאת. כתר כסוף וגבוה חבש, ושיער היה לו, לאותו יצור מוזר, ארוך כגלים ומבהיק כאפלולית הים בשקעיו הנמוכים ביותר. עיניו החודרות היו כחולות כמו מים. בזה הדרך ראה טום בומבאדיל, כאשר ראהו מכבר, את שוכן המעמקים, הואלא הקרוי בפי הנולדור אולמו שר המים. מהיראה הרבה, השתוחח פורן על גדת הוויתווינדל. "קומה, יארוואיין בן אדאר!" קולו היה עמוק, כאיל הגיע מאותם זמנים ומקומות רחוקים, אולמות אילובטר לפני כל הזמנים, עת שוררו האיינור ויצרו את אאה.

טום בומבאדיל קם. "הנני, אדוני, כי קראת לי."

על פניו העזים, הגאים והאביריים של האל התפרש חיוך. "אשלח אליך, בעוד חודש בלבד, אחווה מריבנדל, וביד מהפחותים בהם תהא טבעת של כלום, מחמד עיניו של סאורון. עליך יהא לקחת את הטבעת, לשמור עליה,  ולכפות את כוחך עליה, ולהחליש את כוחה היא. התקבל את המשימה עליך?"

טום כרע ברך לפניו. "קבל אקבל, השר."

"אם כך," אמר שר המים, "דע כי השר האפל יינתב את כוחותיו אל היער העתיק, וינסה להשמידו ולקחת את טבעתו בחזרה. יהא עליך להודפו! תוכל?"

"כן," השיב, "אשיר לו שיר שיקפיא את דמו!"

"אם כן, תשרה ברכתי עליך," אמרו אולמו, והסערה שככה, והוא נעלם.

מקץ שישה עשר ימים ליציאתה, הגיע לברי אחוות הטבעת. יושבי ברי הכירו רק את האלבאראד, ידידו של הפסען, את גאנדאלף הקוסם, ובמידה מועטת יותר, את ההוביטים. אנשי הפונדק, בני אדם, הוביטים וגמדים, לא הופתעו במיוחד למראה גימלי, אך השתוממו עד מאוד למראה לגולאס וגלורפינדל, האלפים יפי התואר, כי אף אחד מהם לא ראה אלף, כל ימי חייו. בארלימל באטרבר, בעל הסוסון המכרכר, פלט לקראתם אמרת שלום חפוזה, "מה תרצו, אדונים?"

 "מזון לתשעה," ביקש גאנדאלף, "ומיטות לתשעה, בכל הגדלים. אין עימנו בהמות רכיבה."

"יפה," נחפז בארלימן, "אלך לקרוא - נוב! שוטה לא-יוצלח!"

לשמע קולו חש נוב, ובארלימן מסר לו כמה הוראות, בעוד נועץ נוב עיניים בלגולאס וגלורפינדל. בארלימן השתהה לרגע. "אלפים!" מילמל חרש, "מה תמוה.צללים מהעבר רודפים אותנו: קודם באו אויבים מהמזרח לפונדקי, אחר כך יוצאים הוביטים לארצות הפרא, ואז אלפים,"

"קדימה בארלימן," קצף גאנדאלף, "אנו הגענו ממסע מלא תלאות. רק שיכר תוצרת הסוסון יהווה תרופה לדיאבון עצמותינו. "

"כן, כן, אדונים," מילמל. "נוב! קח את הסוסון שלהם!" והוא לקח את אפסרו של ביל הסוסון. "היכנסו, היכנסו!" קרא. "להגיש את הארוחה לחדר, או שתאכלו באולם?"

"נאכל באולם,", פסק פרודו.

"כרצונך, אדוני הקטן," קד. הם נכנסו לאולם, שהיה ריק מעט יותר מהרגיל.

"באטרבר," קרא האלבאראד.

"כן?" שאל בארלימן.

"ריק מעט יחסית. על מה ולמה?"

בארלימן נאנח. "תקופה קשה בעסקים. אנשים פוחדים, הדרכים מתמעטות. אבל," קרא כאילו-בחומרה, "שתו שיכר ותפוג עייפותכם!" הם מילאו את ספליהם שיכר (ורוקנו אותם) ועישנו את עלה לונגבוטום, באדיבותו של הפונדקאי. בסופו של דבר אחרי ששבעו - והתמלאו משיכר ועשן - שוחחו עם המוסבין. אורחי הפונדק נסוגו מהאלבארד, שהלך לקרן זווית, לעשן ולחשוב. כמו כן, יראו מהעלפים, ורחקו מהם כמה שולחנות. ההוביטים וגימלי דיברו, אך גנדאלף ישב איתם, ורק עישן, עישן וחשב.

ואני מאוד אוהב את הדימוי

בכל מקרה אולמו הוא מאדירי האיינור

תמיד קראו להם ולאר (כוחות העולם בקווניה, לא אלי העולם).

כתוב בסילנריליון "העלפים קראו להם ולאר, כוחות העולם, ואילו האדם קרא להם אלים".

כנראה שהאדם הפרמיטיבי היה עובד אלילים וקרא להם אלים, וכשהם באו במגע אם העלפים הם הבינו שהם רק מלאכים וקראו להם ולאר.

האמת שנראה לי שרק מוזכר שאורומה הוא "אחד האלים אשר מקדם" בהקשר של תיאור רכיבת הרוהירים, אז אולי הרוהירים עוד קראו להם אלים, עד שהם למדו מגונדור לקרוא להם ולאר?

גם טולקין היה מונותאיסט, אבל מצד שני רצה ליצור מיתולוגיה מומצאת לאנגליה, אז מתאים שהאדם יקרא להם אלים עד שהוא יתחבר לעלפים ויקרא להם ולאר.

לא ברור

אולי זקנעץ

אבל זה שהוא עתיק, לא אומר שזה עוצמתי יותר

יותר עוצמתי ממנווה.

הצחוק לא כבול למסגרות בעוד הרצינות כן.

לכן בומבדיל גר בתור איכר בבקתה קטנה בעוד מנווה גר בהר לובן עד כמלך.

אלא שהוא יודע על אי השפעת הטבעת על טום רק מפרודו.

אבל נראה שאת העובדה שסאורון יביס את טום הוא אומר די בוודאות. אבל יכול להיות שזו רק השערה. השאלה אם אלרונד יודע מי הוא באמת טום (מיא או איינור או משהו אחר)

אלרונד שמע על בומבדיל, הוא פשוט מכיר אותו בשם אחר, הוא לא יודע כלום על ירווין כמו שהוא לא יודע כלום על בומבדיל.

נכון, אבל באותו קטע הוא אומר שהוא לא באמת יודע משהו עליו אז לא משנה כמה הוא בטוח בעצמו בשיחה הזו, יכול להיות שהוא טועה.

שדמיינו כאפשרי בטרם המלחמה, שניתן לחכות שאויבים יתייבשו ונשקם יחליד. אבל האמת היא שהמציאות לא עובדת ככה, צריך לטפל ברע ולמנוע את קיומו ולא לתת לו להחליד בשקט.

מחשבות של שעת לילה

אשמח לרעיונות להמשך

מה שעשית כאן היה לכתוב סיפור על מה היה קורה אילו היו מחליטים משהו אחר בוועידה אצל אלרונד. בעצם, לקחת נקודה שבה הייתה בחירה בין דרכים שונות בספר וכתבת סיפור מה יכל להיות אילו. עשית את זה בצורה מאוד יפה

אני מציע לעשות סיפור של מה היה קורה אילו היו פועלים אחרת אחרי היציאה ממוריה, כי גנדלף נעלם שם וממילא יכלו להיות אפשרויות שונות לבחירה.

רעיון דומה אפשר בראורוס, כאשר החבורה מתפצלת, מה היה קורה אילו הם לא היו מתפצלים או מתפצלים באופן אחר או אם הקטע בין בורומיר לפרודו היה מתנהל אחרת.

מובן?

רעיון טוב

אהבתי

אולי אכתוב בהמשך (בנוגע לפאנפיקים, אני דחיין כרוני

אבל התכוונתי לרעיון להמשך הפאנפיק העכשווי?

שאריות שנותרו ביעראפל?

עצנים בדרך?

על זה שאבן-העלפים יבוא מגונדור ליער העתיק, כי שם המלחמה תהיה קשה?

אבל יכול להיות

איך היא תורמת למלחמה?

למה גונדור קשורה ליער העתיק?

תוכל לקשר כמובן רק שים לב שצריך לקשר

הוא אמר שנשות העצנים הן אוהבות טיפוח

היער העתיק...

זקנעץ חושב שמתאים להן להיות שם, הן נעלמו בשלב מסויים, כנראה שלא לצפון, שם האפלה היתה, ממזרח היה מישור הקרב, לא היו אנשים וקשה לי להאמין שהן רצו להתליל הכל מהתחלה. הכי סביר שהן הלכו מערבה, לכיוון היער העתיק (שהיה גדול יותר בעבר והגיע כמעט עד איסנגרד)

עריכה: לבי הטיפוח - הן רדומות כבר הרבה זמן ובעבר היער היה פחות עתיק ויותר מטופח

הוא הגיע מעבר לאיסנגרד

עד ארץ דון

יכול להיות אבל שם אין יערות.

אם הן היו בארץ דון מאוד סביר שהן התקדמו צפונה, לאזורים המיושבים יותר של המערב

תמשיך בבקשה

אני צריך להזדרז עם כתיבת הפרק האחרון של הכרך הראשון בספרי

ואז אתפנה לעניינים יותר נחותים, כפאנפיקים

בדרך חזרה לבומבדיל, אורקים שובים את מרי ופיפין ורוצים לסחוב אותם לחורבות קארן-דום, שם יושב הבן הנכד של אזוג שנאמן לסאורון.  רועי ארץ דון טובים רודפים מארץ דון אחרי האורקים והורגים אותם עם אבני קלע סמוך לפורנוסט. מרי ופיפין מטיילים בחרובות פורנוסט ומוצאים שם פלנטיר נוסף. הם פוגשים בפיברתיל אשתו של זקנעץ שמביאה אותם לחורבות אנונימס שם מתקיימת עצרת נשות העצנים (הגיוני כי בן דוד של סם ראה עץ בוקיצה מהלך צפונית לפלך). נשות העצנים מסכימות לקחת חלק מלחמת הטבעת ולעזור להוביטים בשל היותם חקלאים. בנתיים מרי רואה בפלנטיר את אולמו דמצווה עליו ללכת לים. מרי ופיפין, בהעדר דרך בטוחה מסביב להרים, עוברים דרך מכרות הגמדאים בהרים הכחולים, שהיו חלק מנוגרוד בעידן הראשון. הם פוגשים שם את הגמד זירק-זיגיל (שמוזכר בסילמריליון רק בשמו) מורהו של טלכר שיצר את נרסיל ואת אנגלכל של טורין. זירק-זיגיל נותן להם חרב שנוצרה מזהב של כוכב בוער שנפל מהשמים. הם ממשיכים עד לים, שם אולמו מופיע ואומר להם שהחרב שלהם יכולה לחתוך כל זהב שנכרה מהאדמה, כולל הטבעת, אך רק בומבדיל יכול לעשות זאת, מכיוון שכל אדם אחר לא ירצה להרוס את הטבעת. בנתיים גלורפינדל וגימלי יוצאים לחפש את מרי ופיפין, ומוצאים אותם מעשנים מקטרת ליד חורבות בירת לינדון העתיקה. בעזרת ספינה שבונה קירדן הם מפליגים עד שפך הברנדויין ובמעלה הנהר עצמו עד ליער העתיק. בנתיים סם ופיפין נפרדים מהחבורה ועוברים לבד בשפלות התלים לכיוון בומבדיל. גולום מנסה להורגם אך הם שרים את שיר בומבדיל והוא מופיע ומרפא את גולום מרשעותו. בנתיים מגיעים הנזגול וסאורון לארצו של בומבדיל וסאורון מנסה בעזרת כל כוחו לפרוץ לארצו. שודדי ים מאומבר מנסים להטביע את הספינה של מרי ופיפין אך אז מגיע ארגורן עם בורומיר ונלחם בהם. ברגע האחרון מרי ופיפין מביאים עם הספינה (שמושטת על ידי רוח דרומית של מנווה) את חרב הזהב ונותנים אותה לבומבדיל. בומבדיל חותך את הטבעת עם החרב ובכך משמיד את כוחה ונותן את הטבעת החתוכה לתכשיט לגולדברי. סאורון מובס וארגורן ממונה למלך.

מרי ופיפין עוברים במכרות ההרים הכחולים וגנדלף מצטרף אליהם, במכרות הם פוגשים את אונגוליאנט וגנדלף מנסה לעוצרה על גשר נוגרוד אך נופל לתהום יחד איתה. 

סרומן משתלט על הפלך ומושל עליו מהצריחים ממערב לפלך, שם הוא מנסה באמצעות הפלנטיר המשקיף למערב לפתות את אוסה להצטרף אליו. נשות העצנים שותלות גפנים מסביב לצריחים עד שהגפנים צומחות ומבקיעות את הצריח. אוסה מצטרף לסרומן והוא מנסה להטביע את הספינה של מרי ופיפין, אך בומבדיל מופיע ומצחיק את אוסה. מתברר שגולדברי בת הנהר היא מיא של אולמו ואחותו של אוסה, היא משכנעת את אוסה לחזור למוטב, דבר שאויינן אפילו לא הצליחה. אוסה חוזר למוטב ומטביע את ספינות אומבר. סרומן בורח לספינה בים בתקווה להפליג ולפתוח את דלתות הלילה ולהחזיר את מורגות, אך גנדלף קם לתחיה ודורש מאוסה להטביע את סרומן. סרומן טובע וההמשך כמו שכתבתי.

על איך הערים פורנוסט ואנונימס נראות

אגם הדמדומים ליד אנונימס מתחיל לגעוש בגלים, זה בעצם קול אולמו שגורם למרי להסתכל בפלנטיר ולראות את אולמו המצווה עליו. 

גולום מוביל את פרודו וסם בביצת מי-יבחוש והם רואים שם גופות של אנשים מממלכת ארנור שמתו ממלריה. 

פרודו וסם וגולום בדרך לשפלות התלים נשבים על ידי ראש הדונדן חבר של ארגורן בחשד שהם שותפים של גולום, ומובאים למקום מסתור של הדונדן, שם ראש הדונדן מתוודע על ידי סם לטבעת אך עומד בנסיון ומצייד אותם באוכל. הם ממשיכים אך גולום הולך בלילה לברי ומסכם עם ביל פרני לגנוב את הטבעת. גולום חוזר לפרודו אך במהלך הדרך ביל פרני קופץ ממקום מסתור והוא וגולום מנסים לשדוד את פרודו. סם משתלט על פרני וכובל אותו, והוא הופך להיות המשרת של סם. 

גנדלף מגיע לממיל מלך דון בהיכלו הלבן בגבעות הכבשים בארץ דון, ומסיר אותו מדכאונו ומיועצו "הדרומי חבר של ביל פרני" שהוא בעצם סוכן של סרומן, שמו הוא אנגרים לשון-השועל. סרומן בנתיים משלח את הבריונים שלו (וגם את ההוביטים הקשתים הנאמנים ללותו סקוויל-בגינס, בעיקר אנשי הנפה הדרומית) בממיל מלך דון. גנדלף מעודד את מלך דון להוביל את העם לתרבאד ולהתקיף את אנשי סרומן במעברות הנהר, ובנתיים נותן את השלטון בבירתו ביד בת אחיו, ארנדיס. מלך דון מנצח באמצעות קלעי האבן שלו ובקרב בתרבאד במעברות הגואתלו נהרגים כל ההוביטים הרעים הנאמנים ללותו. העצנים פוגשים את נשות העצנים ונוטעים מחדש את היערות מסביב לגאותלו. פרודו מתמנה להיות מלך הפלך הראשון, ונכרתת ברית בין הפלך לבין ממיל מלך דון.

סליחה על האיטיות...

בשחר, עת הנץ רק אור אפור, חבורת הטבעת החלה לעשות את דרכה מחוץ לברי, עם מעט מזון ומים, ומעט מדי שעות-שינה. אחרי כמעט שעה של צעדה, רכן הלברד לארץ בחשש. "האויב," לחש. "אלו טביעות רגליהם של אורקים מן הצפון."

   "אורקים? בארץ ברי?" נבהל גנדלף. "אתה בטוח?"

"במאת האחוזים, אלופי מיתרנדיר."

"אם כן, עלינו לחוש." אך היה מאוחר מדי. שאגת קרב מוות! מכוערת מאוד הידהדה במישור. וחמישים אורקים פגולים זינקו מכל עבר, מנופפים בחרבותיהם המעוקלות. גנדלף פקד על כולם, מלבד ההוביטים להתארגן למעגל, שבתוכו היו ההוביטים, על מנת להגן על החלשים. לגולס וגלורפינדל שלפו פיגיונות וחרבות קצרות, גימלי קרדום, גנדלף והלברד חרבות. הם עמדו בקרב דקות רבות, אך בסופו של דבר שוסע גבו של גימלי המסכן, והאורקים פרצו למעגל. הם קראו "הוביטים!" בתאוות דמים, והמ"פ צעק: "אל תפצעו את השבויים!" הם התחילו לחטוף את ההוביטים ולהימלט, אך בזכות תושייתם של גנדלף, לגולס, גלורפינדל והלברד הם ברחו ונלקח נקם, אך מרי ופיפין, חרף כל ניסיונותיהם, נשהו ביד הצורר האורקי.

המפקד האורקי תחב אותם לשק בגיחוך זדוני, מסופק ומטריד. "הוביטים נחמדים!" צחקק בהנאה. "אנחנו האורקים של קרן דום! וודאי שמעתם על סבי: אזוג." הוא השיב אותם לשק, מבלי לחכות שיענו לו, והחיש את חייליו. "לרוץ רציף את חורבות פורנוסט!" צרח. ההוביטים תיעבו אותו בכל נפשם עד יום מותם, ונרדמו והתעוררו לסירוגין, למרות ובגין המצב הלא נוח.

כעבור שש שעות הם התעוורו, מחמת זה שנזרקו מן השק אל סלע גדול. "אנו בפורנוסט!" צחק המפקד בקולו הצורם. "עוד זמן קצר נסמם אתכם, כדי להביאכם בבטחה אל קארן דום." הוא רמז לאחד מחייליו, שכבל אותם, והמפקד שלל מהם את גלימותיהם וחרבותיהם הקטנות. הם הותרו באחת מפינות החורבות ללא שמירה, מותרים משלשלאות.

אחרי כמה שעות, הם שמעו קולות קרב: "דון! דון!" היו אלה רועי צאן מארץ דון. כהי עור כשאר עמם, אך ליבם נכון לולאר ולאחד. הם הבחינו באורקים מתהוללים בחורבות פורונסט וקצפו מאוד, נטשו הצאן על שומר, ותקפום בעוז. הם היו מאה וחמישים רועי צאן, שלא בחלו בקרבות, למול שלושים אורקים, לא ממשמעתו של סארומאן: הקרב הוכרע תוך כמה דקות. הם שיחררו את ההוביטים, השקו אותם מעט מים, ובגלל שלא הצליחו לדבר, נתנו להם מעט שיכר וכמה צימוקים, ורוחם שבה אליהם.

"תודה, אדוני," מילמל מרי.

"מה אתם ומה מעשיכם בזו הארץ?" שאל הזקן שברועים, איש בעל עיניים, שיער וזקן עבות שחורים כעורו, שזורים בשיערות לבנות. עיניו היו נבונות ועמוקות מני-חקר. הוא היה ידידותי, אך הם חשדו בו קלות.

  " אנו הוביטים," אמר פיפין.

"הוביטים?" תמה. "מה פשרו של זה?"

"זוטונים, כך דומני שאנו בלשונכם," השיב מרי.

"זוטונים?!" הופתע האיש מאוד. "כלום באגדה אינכם מהלכים?"

"לא," השיב פיפין. "נשבינו ביד אורקים בדרכנו מן ברי ליער העתיק."

"הגעתם מרחוק," אמר הרועה הזקן.

"כדברך כן הוא," השיב מרי, "מה נעשה?" הרועה לאט את פניו בכפות ידיו בייאוש.

"איני יודע,ידידיי," השיב, "אך המתינו. הדרך עודנה רחוקה." והוא רץ ושב עם קולמוס וקלף, ועל הקלף היה שירטוט של צפון ומערב הארץ התיכונה, ובקולמסו התווה קו בין פורנוסט לברי. "אנו לא נוכל ללוותכם, לצערי הרב. אך נכין לכם צידה לדרך ונדריך אתכם לפני." "

אין בפינו מילים להודות לך," קרא פיפין.

"אל תודו לי," ביקש הרועה, "מילאתי חובה מוסרית בסיסית. אשלח עתה כמה מאנשיי אל הצאן על מנת שיכינו לכם צידה, אך אנו נאלץ להסתלק באשמורת הבוקר. הישארו כאן כמה שתחפצו," והוא הגיש להם את המפה.

אליו גמד ואדמה על ראשו. וישאל מאין באתה, ויאמר ממפלי הטייגלין. ויאמר נס גלאורונג מפני טורין וגם מכה גדולה היתה וטורין וניניאל מתו. ויאמר הורין איך ידעת זאת ויאמר נקרא נקראתי אל מפלי הטייגלין והנה טורין נופל על חרבו ויאמר לי אחטז בי ודקרני כי אחזני השבץ, ואמותתהו כי ידעתי כי לא יחיה אחרי נפלו. ואביא את קסדת גלאורונג אשר על ראשו. ויאמר אליו הורין בן מי אתה ויאמר מים אנכי גמד פעוט. ויאמר איך לא יראת לשלוח ידך בקסדת דור לומין. ויאחז בו ויהרגהו. ויקרע בגדיו ויקונן על טורין ועל ניניאל כי מתו. 

במית'לונד אשר בארצות שבכאן, ישב השר קירדאן הזקן. הוא היה כה קשיש, עד כי רבים טענו כי הוא היה מהעלפים שנתעוררו על מימי ההתעוררות, קווייווינן. הוא היה אחד משלשת ראשי האלדר בארץ התיכונה, יחד עם השר אלרונד והגבירה גלדריאל, והיה זקן יותר מהם. וישב למועצה עם חבר שריו. ואז שח פלוני אנאל, שחי עם קירדאן אלפי שנים, והיה אביו המאמץ של השר טואור: "מה נועיל עוד לשבת כאן בחוסר מעש?"

וקירדאן השיב: "אתה לא זוכר את טבח השארים בנמלי הסיריון?"

"אני זוכר, מה קשור?" ענה אנאל.

"מגלור," ענה קירדאן בשפל-קול. "הוא עדיין מסתובב כאן ושר בתוגה. הוא בעל השפעה חזקה על העלפים השוכנים לחופי הים הגדול. נצטרך אישור ממנו ליציאה למלחמה."

"נשלח אליו," התחנן אנאל. "זה לא כל כך פשוט," נאנח קירדאן. "יש כאן עניין פסיכוהיסטורי חזק שמשחק תפקיד. אתה יד ימיני, ואתה סבו החורג של אארנדיל, שאלווינג הנאווה הייתה אשתו, והיא מנעה ממאגלור להשיג את הסילמאריל. אם רק אחשוב לגשת אליו - כל לינדון תפנה נגדי."

אנאל שלף את חרבו הארוכה; "אם כך, הרגני נא הרוג."

קירדאן הינהן, ושלף את חרבו הלבנה שחושלה מברזל שנפל מן השמיים ככוכב בוער, והוא השפיל את חרבו של אנאל בעזרתה. "חי אילובאטאר," קרא קירדאן, "לא אניף עליך את חרבי לעולם. אך, אני משוכנע. מפקד מית'לונד יתחיל. אם מאגלור ירצה להצטרף - מה טוב. אם לאו - נסתדר."

כי אם לא אין סיכוי שאני מציץ

בתחנה המרכזית תקראו ל @כקדם😅

לא סובל "בני לילית"

תרגום כושל

על הסרט..