לא עונה לגופו של עניין, אבל רק מעיר שאין הוכחה מר' טרפון, שכן הוא לא הוליד ילדים מאותן נשים, ויש בעיה גם מצד גידול הילדים, שזו לא צורת גדילה בריאה לילד, וזה יכול להשפיע עליו רגשית לכל החיים. הצורה הבסיסית של בית היא שאבא ואמא חיים ביחד. והאדם צריך לחשוב לשם מה הוא מביא ילדים (יכול להיות שהתשובה תהיה חיובית, והוא יגיד שהעיקר זה להרבות חיים ולהוסיף ליישובו של עולם, ועדיף חיים מאשר כלום, ואפילו במצב של רעבון לחשוכי ילדים מותר לשמש כדי להביא ילד לעולם. אמנם בפשט קצת קשה כי ליוסף לא היו עוד ילדים וזה נלמד מיוסף, וצ"ע, אבל זו ההלכה).

בכל אופן, לא באתי להכריע בשאלה זו, רק אומר שזה לא פשוט בכלל מה שאתה אומר.

למרות שפעם זה היה יכול להיות פשוט מאוד..

מן הסתם יש בדורנו יותר משפחות חד הוריות מאשר פעם.

כמה זה משפיע על הילד וכמה אין איך לפצות על זה, צ"ע.

אגב, קידושי אישה הם בעלי משמעויות חמורות מאוד, והמעשה דר' טרפון די נועז.

(וחוץ מזה, על פי דין תורה, וכמנהג חלק מהקהילות, מותר לשאת יותר מאישה אחת

שגם זה אגב צריך עיון, כמה תורם חדר"ג, מול כמה זה גורע)

לא הבנתי, מה לא פשוט היום?

מה זאת אומרת קידושי אשה הם בעלי משמעויות חמורות מאוד? הוא קידש אשה, ואז מיד גירש אותה, לא מבין מה הבעיה. אני לא רואה בזה מעשה נועז. כמובן, זה היה לפני חדר"ג. ברור שחדר"ג יותר תורם, אני לא מבין איך יש הו"א לא לנהוג לפי חדר"ג. (המדרש אומר שהיה ליעקב חסרון בזה שהוא קידש יותר מאשה אחת, ולכן הוא לא יזמן לעתיד לבוא- עיין במדרש מה הכוונה, והמהר"ל מסביר שרק משום שמצד רוח הקודש היה צריך לשאת שתי נשים כדי להקים את האומה, לכן נשא את שתיהן ולא נשא רק אחת, שזה וודאי יותר מעולה. ולו הייתה את האפשרות בכלל לשאת, היום זה אסור משום חדר"ג, ורוח הקודש לא תעזור, כמובן).

"כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש", ולכן גם ספרדים לא יכולים לשאת יותר מאשה אחת, אא"כ זה מאושר ע"י הרבנות (כמו שולי רנד ודומיו), והם פשוט לא יצטרכו היתר של מאה רבנים אולי (וגם זה אולי, כי הגיוני לומר שכיום גם הקהילות הספרדיות קיבלו את חדר"ג על עצמם).

וגם אם לא, ההשלכות ההלכתיות חמורות גם לאותה השעה. זה יכול להגיע אפילו לסקילה..

תורה לא ניתנה למלאכי השרת, וזאת כנראה הסיבה שמותר לשאת שתי נשים, שמותר לאכול בשר ועוד.

לא פשוט לבוא ולאסור את המותר, ולחייב בזה את כל עם ישראל כאילו זה דין.

מה שמונע מקהילות מסוימות לישא שתי נשים, זה הרצון שלהם בעיקר, וגם חוקי המדינה.

שום עניין הלכתי. הם לא קיבלו חרם דרבינו גרשום. איך אפשר לכפות ולהפוך את זה לקונצנזוס?

לכן אני אומר שזה לא פשוט וצ"ע.

לפעמים נראה שגם ביחס לזה קיבלנו מתרבות המערב.. צריך להתייחס הלכתית-רעיונית-יהודית, ולא להתפתות למוסכמויות מערביות.

יש מגדולי הדורות (עד הדור האחרון) שהיו נשואים ליותר מאישה אחת..

אני פשוט לא מצליח להבין מה אתה כותב בתחילת תגובתך. למה מן הסתם יוסף גירש את אשתו לאחר שנות הבצורת? ולמה התכוונת במשפט אחרי כן?

קודם כל, לגבי אכילת בשר, אתה בשיטת הרב קוק זצ"ל, אבל הרמב"ן טוען שזה בגלל עילוי האנושות ולא בגלל ירידת האנושות (אם כי גם הוא מודה שלעתיד לבוא לא נאכל בשר, ואכמ"ל). לגבי נשיאת שתי נשים, להגיד משפט ש: "תורה לא ניתנה למלאכי השרת" כסיבה לכך, זה לא באמת פותר את הבעיה. מה עם רצח? האם נגיד שיש מקום לזה כי תורה לא ניתנה למלאכי השרת? נכון, זה לא פשוט, ולכן מזל שלא אני עשיתי את זה אלא רבינו גרשום. דבריך יכולים להישמע פעם, שהנורמה המוסרית הייתה לשאת שתי נשים, אבל היום שהנורמה המוסרית שונה, בוודאי שלא ייתכן שהדין יהיה שמותר. הרבה מפרשים שואלים את זה על אשת יפת תואר, איך ייתכן שבימינו התורה תתיר דבר כזה, ועונים תשובות שונות בעניין (הרב שילת אם אני לא טועה רצה להתאחד עם הרבה רבנים ולהוציא פסק לאסור את זה. אולי זה רב אחר, ככה זכור לי). חוץ מזה, ברור שלאשכנזי זה אסור, שהרי "מנהג ישראל דינא הוא", וכמו שמנהג קטניות מחייב מן הדין, כך גם זה, ולו מצד שזה מנהג.

בתרבות המערב יש גם דברים טובים.

איזה גדול דור היה נשוי לשתי נשים? על מה אתה מדבר?

יכולתי להביא גם את הדוגמה של אשת יפת תואר.

התורה התירה לנו משהו, כי זה מה שמתאים לבני אנוש.

לבוא ולאסור משהו שהתורה התירה זה ממש לא פשוט.

אז האשכנזים קיבלו את חדר"ג (אגב כמנהג ולא כאיסור), השאר אין סיבה שיהיו מחויבים לזה, אלא אם קיבלו גם.

איך הגעת להתיר רצח, שהתורה אסרה? דיברתי על משהו שהתורה התירה, ויש שרצו לחדש לאסור, למרות שלא מוזכר נדנוד עבירה בעניין.

התורה לא משתנה. אולי משתנה דעת האשה במעמד הקידושין, וזה יכול להשפיע, אבל גם זה לא מוכרח, וצ"ע.

גם לאסור אשת יפת תואר זה מעשה נועז מאוד. וצע"ג כשבאים לאסור את המותר עפ"י דין תורה.

(בקשר לתרבות המערב רק באתי להזהיר שהאבן השואבת לא תהיה משם, שאין בה שום שיקול הלכתי-רעיוני, אלא תהיה מתוך מקורות היהדות.)

האור החיים הקדוש, הבבא סאלי בדור האחרון ממש, ועוד מגדולי יהדות תימן.

ועוד היו שלא נישאו לכמה נשים, אבל התנגדו לעצם החרם, כהגר"א, ועוד מחכמי הספרדים, ויהדות תימן..

מאיפה הבאת את זה? לא נכון. הוא גירש אותן מיד, וככה נתן להן כתובה ועזר להן מבחינה כלכלית. אין לכך אף השלכה הלכתית. ואני מניח שהנשים שרבי טרפון נשא לא היו מזנות....

הרמב"ם כותב שהתורה ציוותה על הקרבנות כי לא יכלה להימנע מעבודה מעשית לגמרי, אחרי שיש את כל העבודות זרות עם הקרבנות וכו'. מה תגיד, האם זה כך יהיה לנצח? לא, אומר הרב קוק זצ"ל שלעתיד לבוא יקריבו רק מן הצומח (או שיקריבו גם מן החי, אבל רק מרצונם החופשי של החיות). אמנם בהתחלה יהיו קרבנות, אבל זה לא יהיה תמיד כך. הרב קוק מביא לדבריו סימוכין ממדרשים ומפסוקים. נכון, זה לא פשוט, אבל זו עבודה נצרכת (וגם אם ההוכחה מהתורה מסובכת, אין זה אומר שעצם הדבר לא פשוט). התורה לא משתנה, אבל הסנהדרין יכולים למצוא בתורה עצמה מקור לדבריהם ולראות איך בתורה יוצאים דינים חדשים שמתאימים למציאות החדשה, בבחינת תינוק ששמשמש וכו'....לאסור אשת יפת תואר זה ממש לא נועז, זה הדבר הכי בסיסי שצריך להיות, אני חושב. לא צריך אף עיון, יש בסמכות חכמים לאסור דברים, "ושמרתם את משמרתי", "על פי התורה אשר יורוך וכו'", זוה תפקיד חכמים, וזה דבר פשוט. השתנות המוסר של העולם אכן מעידה על רצון ה' במובן מסויים, "קול המון כקול ש-ד-י", אם כי אין זה שיקול הלכתי, מסכים, ובשביל להתיר/לאסור משהו צריך להתבסס על מקורות מהיהדות. זו לא יכולה להיות סיבה, אבל זה יכול להיות סימן.

הבבא סאלי הוא יחיד. כל השאר, כולם קיבלו את חדר"ג. מהדורות הקודמים אין הוכחה, כמובן, כמו שאין הוכחה מהדורות שלפני רבינו גרשום.

כמו שחז"ל צמצמו את הייבום. 

היום אין לנו סמכות לעשות דברים כאלה. זה יפה שהעולם מתקדם, אבל אנחנו לא כופים עליו להגיע לאן שיגיע.

מה זה אומר שהבבא סאלי הוא יחיד? שאין תוקף לזה? או טכנית שאין עוד צדיקים שנשואים ליותר מאישה אחת? גם זה לא נכון וגם זה לא.

אבל יש דברים שיש לנו סמכות לעשות היום. ולתקן תקנה לאסור אפשר.

מי אמר כופים?

אכן, זו דעת יחיד, ויש לנו רוב מוחלט שאומר אחרת. מי עוד יש? גם אם יש, מידי דעת מיעוט שאינו מצוי זה לא יצא

אולי אם כל חכמי ישראל יחליטו פה אחד.

מה דעת יחיד? לא כל מי שהתחתן עם אישה אחת בלבד, זה היה כי החזיק לאסור..

כבר הזכרנו שבעדות המזרח ויהדות תימן לא התפשטה התקנה הזאת,

אולי בקושי השתמשו בזה, אבל זה היה קיים ואפשרי.

המיעוט שאינו מצוי נוגע ביחס אליך, לא למי שיש לו מסורת ומנהג אחר.

מכיר תלמידי חכמים עד הדור האחרון מיהדות תימן שהיו נשואים לשתי נשים.

והרב עובדיה זצ"ל ניסה לבטל את הכפיה של בתי הדין על הספרדים שלא ישאו שתי נשים. (יבי"א ח אהע"ז- לא פתחתי שם)

השו"ע כותב - "טוב לעשות תקנה בחרמות ונידויים על מי שישא אשה על אשתו." (אהע"ז סי' יא).

וכך עשתה הרבנות הראשית בשנת תש"י ותיקנה "אסור לאיש ואשה מישראל לארס או להתארס עם אשה שניה על אשתו הראשונה, אם לא בהיתר-נישואין מאושר בחתימת הרבנים הראשיים לישראל.".

המהר"ל בתפארת ישראל פרק י"ט מדבר על זה.

לא לשתי נשים..

בטעות ערבבתי. צודק.

עם הרעיון להקליל את מוסד הנישואים אבל פחות התחברתי לאופן שהצגת.

אבל ברעיון יש בזה הרבה אמת.

לזה התכוונתי..

בנקודת הבחירה.

אל תשכחי שהצד השני הוא בן אדם. אם היה מלאך היה מושלם אבל אי אפשר היה להתחתן איתו. בדרך כלל כשלא מתחתנים זה קורה בגלל לולאה בנפש בצד שלנו ולא בגלל שהצד השני נוראי הוא לא מתאים?

השאלה המוסרית הגדולה היא כלפי הילד, אבל אני מעדיף לכתוב כרגע על הצד של ההורים.

זה לקחת הרבה מאוד מהעול של חיי משפחה, ולקחת הרבה פחות מהיתרונות של חיי משפחה.

זה לקחת המון אחריות של גידול וחינוך ילדים, ולוותר על הגמישות והקלילות של חיי רווקות, אבל לעשות את זה הרבה יותר לבד.

זה עדיין דורש לקבל החלטות משמעותיות לגבי הילדים ביחד עם אדם נוסף, אבל אותו אדם הוא לא מישהו שיש איתו קשר רגשי עמוק.

זה דורש עול כלכלי גדול יותר מהעול הכלכלי של נישואין. כיוון שבנישואין שני בני אדם מחזיקים דירה אחת, בעוד גידול ילדים במשמורת משותפת מצריך שתי דירות.

עובדה שיש כ"כ הרבה רווקים שמשתוקקים לזה..

אולי לא לכתחילה, אבל בנסיבות הקייימות, לפני שיהיה מאוחר מידי..

א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'

ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה

לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.

בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.

ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות

באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)

לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)

[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]

בפשטות מדאורייתא.

מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.

חשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת

אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.

כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).

ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)

גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).

א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.

ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.

ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.

בסדר העבודה היומיומי המתואר במסכת תמיד מתוארת שחיטת התמיד בתחילת פרק ד, וקריאת שמע של אנשי משמר בתחילת פרק ה. ובברייתא למדנו "הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרים", וברור מתוך דברי רש"י בברכות יא: שהברייתא מדברת באופן כללי, ולא רק יום הכיפורים, כך שיוצא ששחיטת התמיד בכל יום היתה עוד לפני זמן 'משיכיר'.

גם במסכת תמיד [פרק ג משנה ב])

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

הצתה מאוחרת אמנם, אבל היינו עסוקים בשטויות של בני אדם, וברגע מסוים גם סביב ענייני הקופים.

לי זה נשמע שיש קשר הדוק בין ההלכה לבין המדע, מפני שהניסיון האמפירי מפריד רביית אדם מרביית הקופים הגדולים (וכמובן קופים אחרים, שגם גנטית רחוקים יותר מהמשפחה). יש מקורות הלכתיים שמבדילים בין אדם לבין קוף, אבל הפרטים שהם מספקים כלל אינם מדעיים אלא אגדיים, כגון סנהדרין ק"ט ע"א.

האדם הוא פרימט, אבל לא קוף גדול. לקופים הגדולים 24 זוגות כרומוזומים בגרעיני התאים. לאדם 23 זוגות (ומן הסתם לכל ההומינידים). גם מבחינה פילוגנטית זה מפריד אדם מקוף, אחרת היינו גם קופים וגם בננות. השוני הכרומוזומלי אחראי ככל הנראה לשחרור שרירי הלסת העצומים המחזיקים בגולגולת הקוף, ועושים את מבנה הלסתות הקופי ל"חייתי" כלומר, מלבני. לסת האדם משוחררת מתפיסת הלחץ העצומה הזאת, והיא אליפטית.

מובן שכל זה הוא בהתיישבות מוחלטת עם האבולוציה הדרוויניסטית.

ולא נראה לי שסבר שהם תבוניים או שאדם יכול להוליד מהם. גם אם זה דברי אגדתא. מכאן רואים שרבי יוסי סבר שאם ישנו בעולם יצור דמוי אדם, הוא יטמא באוהל כאדם מריבוי בפסוק.

ב. לגבי שלדים אני לא חושב שהולכים כאן לפי מדע אלא לפי חזקה. אם זה נראה כמו אדם או לא

לפי הירושלמי זה משהו שאנחנו בכלל לא מכירים במציאות ["בר נש... חיי מן טיבורייה"], לפי הערוך אלה בני אדם אבל עם איזו מין מוגבלות ("הגדלים ביערים"), לפי התפארת ישראל שם זה אורנגאוטן. אני לא חושב שיש פירוש מובן ומקובל. לגבי ה"נראה כמו אדם", עדיין לא מתיישב לי מה לחשוב. האם הדניסובים היו "אדם"? אם דניסובי היה "מתגייר", האם היה גיורו מכניסו תחת שם ישראל? אני בספק רב שאתה או אני שאיננו פתולוגים או אנתרופולוגים נתבונן בשלד הדניסובי, נבין שזה היה משהו "אחר", ואנו יודעים בוודאות שזה היה משהו אחר ולא סאפיינס.

אילו זה בני אדם הגרים ביער רק עם מוגבלות הם היו בדין אדם לכל דבר.

"בני אדם הגדלים ביערים" זה כינוי לקופי אדם. כמו שבאינדונזית "אורנג אוטן" פירושו "איש היער" זה לא שחשבו שהוא אדם עם מוגבלות.

ב. לא צריך פה דין "אדם". אלא רק דין לטמא באוהל. רבי יוסי לא סבר שהם אדם לכל דבר, רק לגבי טומאה באוהל.

אם למראה עין הוא רנאה כמו שלד אדם - נראה שלא הולכים לפי המדע אלא לפי מראה העין. כי התורה ניתנה לבני אדם ולא למדענים במעבדה. כנל מותר לאכול חיידקים

(בעל תפארת ישראל על המשנה)

אך סביר הרבה יותר שמדובר בייצור קרוב הרבה יותר לבן אנוש.

מרדכי כסלו טוען טענה מרתקת לפיה מדובר בצאצאי ייצורים דמויי אדם (מיני 'אדם הקדמון') שהיו בעולם לפני בריאת אדם וחווה, אך לא היתה להם את יכולת הדיבור.

בהחלט ייתכן למשל שאדני השדה עשו שימוש בכלים (ברמה מתקדמת בהרבה מהשימוש בכלים שקופים עושים).

פרט של המין הביולוגי "אדם נבון" (סאפיינס)? או אדם, לצורך העניין הומיניד כלשהו, אבל נבון (כי כאמור הדניסובים היו לצורך העניין תבוניים לגמרי, או למשל הננסים של פלורס)?

ולא רק שמות עצם

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.

שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).

דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).

וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.

מחוברת לקרקע.

ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?

ומה לגבי דין סיכוך בסכך?

אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ

התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".

יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.

תנועה או חיבור לקרקע?

ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).

ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.

לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה

נראה לי שגם בגבעת אסף

הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.