הלוואי ותלכו לטיפול רגשי שיחפור את הסיבה לאכילה (כנראה, אני מניחה) הלא מותאמת... על מה זה יושב רגשי. חבל ללכת לדיאטנית זה עלול להמשיך לתת לה את התחושה של הכישלון של למה היא לא מצליחה לסגור את הפה.... 

יש לה תכנית מדהימה בזום.

אני עוקבת אחריה בסטטוס והיא שינתה לי את כל החשיבה!

זה נקרא נון דיאט

המון בהצלחה!

אני לא יודעת לנתח מה עומד מאחורי האכילה

ואפילו אם היא אוכלת אכילה רגשית

להיות במשקל יתר חייב לשבת איפשהו על הרגש.

ההרגשה שאת שונה...

אני מניחה שזה גם יושב על משהו רגשי, אבל יותר בקטע של הקושי לשים גבולות. בכל אופן - הדיאטנית שלה מעולה ובכלל לא למדברת איתה על לרזות אלא על הרגלי אכילה נכונים, הבנת המערכות בגוף, ושליטה באכילה. ההרזיה תגיע על הדרך...

קוראים לה נעמה וברח לי שם המשפחה שלה...היא מקלב במודיעין עילית ואולי בעוד מקומות

אבל גם לדבר על גבולות באכילה זה עלול לגרום לי לחשוב על עצמי שאני לא יודעת לשים לעצמי גבולות, שאני צריכה שמישהו יסביר לי איך הגוף עובד. שזה מעולה אבל זה לא נותן את המענה למה לבדי אני לא מצליחה וחברותיי הרזות לא צריכות את המידע הזה...

יש לי עוד הרבה מה לומר על זה אבל עצם ההליכה לדיאטנית זה כי אני צריכה עזרה חיצונית וזה לא בא מהכוחות שיש בי כבר, עלול לגרום לי לחשוב שאני צריך קביים בנושא כזה או אחר.

מקווה שהובנתי... 

המילה שליטה באכילה כיום גורמת לי להתכווץ.

ומסכימה לגמרי על מה שכתבת לגבי העזרה החיצונית, במקום לסמוך על הגוף שלנו...

קצת עצוב שזה נהיה הסטנדרט, רק הדיבור הזה כבר מנרמל חשיבה טורדנית והתעסקות אובססיבית סביב אוכל, משקל וגוף בעיניי.

כי תראי כמה טיפולים רגשיים לגבי קשיים יש היום למשל. או להתפתחות. שלא היו לפני 20 שנה.

אני חושבת ששליטה באכילה זה דבר חשוב

לא חושבת שזה דבר שנלמד דרך דיאטנית בהכרח, וצאוד חשוב איך מתווכים את זה בטח ובטח לילדות ונערות, אבל עצם ההתעסקות בזה היא חשובה וכוללת הרבה אלמנטים פיזיים- רפואיים, מנטליים תודעתיים ורגשיים.

שליטה באכילה היא לא מילה גסה. אוכל יכול להיות תרופה לגוף בצד החיובי, ובצד השלילי יכול להיות מחולל מחלה. מכל כיוון שלא תסתכלי עליו. הכל עניין של איזונים

גם את הפן הפיזיולוגי, המנטלי, הרגשי ואפילו ההתנהגותי.

אבל המילה שליטה באכילה לא נכנסת אצלי ללקסיקון.

מבחינתי זאת עוד פעולה שצריך לספק כמו שתיה, שינה, שירותים וכו.

ואני חושבת שבגלל הדיבור בעולם שלנו והעיסוק התמידי סביב דיאטות ומשקל ונראות וגוף, לפעמים צריך לחזור הרבה הרבה אחורה בשביל להבין כמה עטיפות ומילים מיותרות ומעשים יש לנו סביב אוכל ואכילה.

אבל נסכים שלא להסכים.

(למרות שקשה לי עם זה ואת חכמה ואני אוהבת את צורת החשיבה שלך)

עורכת:

רואה שכתבתי בלשון רבים, זה רק מתוך הרגל. מדברת על עצמי ועל מה שגיליתי עלי

בתור אחת שכן, שליטה על האכילה זה לא רק מה נכנס לפה. שליטה על אכילה שהיא רגשית מתחילה בשליטה וויסות רגשות שהופכים את האכילה לבדיוק מה שאמרת - צורך לקיום הגוף. בלי קשר למשקל או לכמויות או להגבלות. קודם כל לטפל במנגנון שהופך אוכל למענה רגשי/ חלופה להתמודדות. דיאטנית לדעתי היא בטוח לא הכתובת לכך, היא רק יכולה לתת כלים לשינוי הרגלים ולפתיחת הראש אולי בנוגע למאכלים בריאים. אבל שליטה במנגנון שגורם לאכילה לא מבוקרת שלא למטרת קיום הגוף - זה אחד הדברים החשובים בעיניי. כי זה לא רק אוכל. זה לדעת להתמודד עם עצמך ועם רגשות שצפים. מקווה שהובנתי עכשיו

ותודה!

סביב משקל ונראות

את חושבת שמטפלת רגשית תעזור?

יש לך המלצה?

למשקל גבוה אצלה יש עוד השלכות והסיבה שיהא הולכת זה לא המשקל או המראה אלא קשיים ביום יום כמו שפשפות, זיעה מוגברת ועוד

אני גם מפחדת שאולי זה מוקדם מדי (בת 14)

ואני גם חושבת שלכל אחד יש משקל גוך שאליו הוא שואף ואי אפשר להלחם במה שהגוף צריך ורוצה 

הלכתי לטיפול פסיכולוגי, גם הרגשתי שאין לי את הכוחות בעצמי להתמודד.

ובכל אופן הבנתי שזה חשוב יותר כי לבד אני לא מצליחה.

גם טיפול הוא כלי עזר חיצוני, שעוזר לנו להתמודד.

מי אמר שלהיעזר זה רע?

זו שאלה איך ניגשים לזה, אבל אני לא רואה הבדל בין להיעזר בדיאטנית לבין להיעזר בטיפול רגשי.

לא למה הולכים

כלומר, כשיש לי קושי שאני לא מצליח לבד לצאת ממנו, זה הדבר הטוב ביותר להיוועת ותהיעזר באנשי מקצוע, אבל באיזה תודעה אני הולך? שיש משהו שמפריע לי להתמודד לבד.

למשל מישהי שתבוא אליי הביתה לעזור לי לפתוח אץ המחשבה איך ךסדר יפה ומסודר את הבית, לא תחליף אותי בעצלנות ובחוסר חשק שיש לי להתעסק בסידור הבית אחרי שתלך.

אני צריכה להעמיק בזה ולחשוב, למה אני רוצה ביץ מסודר? מה מפריע לי כשהוא מבולגן?

ממש לעשות רשימה... להוסיף לה כל פעם שעולה לי משהו...

ואז זה נותן לי מוטיבציה *עצמית* לעשות שינוי. ואז ללכת ליועצת סדר (איך שלא קוראים לזה) זה מעולה כי היא תיתן לי כלים פרקטיים טכנים איך אפשר להיות בזה יותר יעילים ומדוייקים... אבל התודעה זה כי אני רוצה מעצמי להיות בן אדם שהבית שלו מסודר, מרגישה שייכות לזה, שאני מוצאת מה שאני צריכה ולא קונה ואוגרת מליון דברים כי אני אף פעם לא מוצאת שום דבר...

כל זה זה דוגמא אמיתית מחיי, שהמוטיבציה חייבת לבוא ממני, ואז לקבל עזרה זה מעולה... 

מה התחליף?

שאני אלך למסדרת וזה לא יחזיק מים ואחכ אחרי כמה זמן ששוב אתבאס שאני לא יוצלחית שוב אנסה שיטה אחרת וכו' וכו' 

וכל הזמן הזה התמלא בעוד ועוד תחושת כישלון ויאוש שזהו.. נועדתי להיות מבולגנת. שמה עליי תווית עם 100 חותמות שככה אני

ואני מפסידה את התהליך המדהים של להעמיק על מה זה יושב, למה זה לא מצליח לי.... 

אבל אם התודעה "במקום", אני לא רואה סיבה למה לא ללכת לדיאטנית ודווקא לטיפול רגשי.

מבחינת ה"כותרת" ותחושת חוסר ההצלחה, גם כאן וגם כאן יכולה להיות התחושה הזו.

בגיל כזה, כדאי באמת לדבר על זה עם הבת, לשמוע מה היא חושבת ומה היא רוצה ולא להנחית עליה מלמעלה.

אבל זה לא אומר שללכת לדיאטנית זה לא נכון.

ולא לכולם מתאים להתעמק בתחושות שלהם ובמה הם מרגישים, ולפעמים דווקא תהליל פרקטי יותר יתאים לחלק מהאנשים

אם יש משהו שקשה לי, אני יכולה להעזר במישהו אחר. 

לא רואה בזה שום בעיה. 

להפך.

מה ההבדל בין ללכת לדיאטנית שתעזור לי עם קושי בענין אכילה, לבין ללכת למטפלת רגשית שתעזור לי בענין חרדה למשל?

בעיני זאת אמירה מאוד בריאה- יש מצבים, יש זמנים, יש תחומים שבהם אני צריכה עזרה ואז הכי טוב זה ללכת לקבל אותה. 

דיאטנית טובה או מטפלת טובה או פסיכולוגית טובה או כל איש מקצוע טוב- לא "יוריד" את המטופל אלא "ירים" אותו ויתן לו כלים להתמודד ולהתקדם. 

אגב, נושא של הרגלי אכילה גם הרזות צריכות...בגיל 50 גם הרזות ירגישו את ההשלכות של תזונה לא טובה...וכן, בהחלט היום הרבה מאוד נערות צריכות שיסבירו להן הרבה דברים בסיסיים על איך הגוף עובד בענין התזונה. הלוואי שהיה שיעור כזה בכל חטיבת ביניים.

אם היא לא רפואית (כמו נניח נטילת תרופות משמינות) היא אחת- הרגלי אכילה לא נכונים.

להרגלי אכילה לא נכונים שגורמים להשמנה, יכולים להיות הרבה גורמים:

1. התערבות הורה או גורם אחר בבחירה של הילד מה/ כמה/ מתי לאכול

2. תיאבון מוגבר מולד ויכולת של מערכת העיכול להתמודד עם כמות גדולה של אוכל

3. חוסר מודעות לאכילה מכונה

4. חשיפה מתמדת למאכלים לא בריאים

5. בעיות רגשיות

לרוב יהיו משולבים כמה גורמים.

זה לא חייב לשבת על משהו רגשי, אבל עם הזמן כנראה תתפתח סביב הנושא גם בעיה רגשית.

הטיפול צריך להיות בהתאם לגורמים:

1. להפסיק התערבות הורית (אפשר לכוון אבל להשאיר את הבחירה ואת ההתנהלות אצל הילד)

2. זה גורם שיכולים לווסת אותו ע״י טיפול בגורמים האחרים

3. ללמוד מהי אכילה נכונה (מה/ כמה/ מתי/ איך לאכול)

4. להפחית מאכלים לא בריאים בבית ובחוץ

5. לטפל בבעיות הרגשיות ולדאוג לא להוסיף עליהם בהתנהלות שגויה

ובאופן כללי לכוון את הילד למודעות ושליטה עצמית.

באמת המידע התזונתי חשוב מאוד אבל הוא חייב בעיניי לבוא מתוך אחריות שאנחנו בעידן של אכילת יתר שלא באשמתנו... בגלל עידן השפע ובגלל שיש מי שרוצה שנישאר מכורים לסןכרים ופחמימות מעובדות ('זה סוכר כמובן גם)

לכן לדעתי צריך לידע את *כולם* על השפעות התרבות וללמד את כולם לקחת אחריות למה וכמה ואיך נכנס לנו לפה... ממש לא רק מי שזה כבר "מתדפק" אצלו בצורה של השמנה/מחלה כלשהי ל"ע....

בקיצור, באמת להוריד התערבות של ההורים לאפס.

אפשר לפתח דיונים אבל ממש אנחנן צריכים לשחרר מהאחריות שלנו על מה שנכנס לפה של מישהו *אחר*

כשהם קטנים זה הזמן שלי לחשוף ולתת גבולות כי הם לא במסוגלות להבין. בדיוק כמו שעם ילד קטן אני חוצה את הכביש אבל מגיל 9,זהו סלמאת' אני לא הולך איתו לכל מקום

וצריך להאמין בו! זה יתן לו מסוגלות לעשות בחירות כמה שיותר מדויקות ונכונות עבורו... בכל תחום....

@המקורית מקווה שזה עונה לך פחות או יותר

@lizi גם לך

אני חושבת שההתערבות מיותרת מגיל אפס, כן צריך הכוונה אבל לא התערבות ישירה בבחירה. אני חושבת שילד שעשו איתו טעות בגיל נניח שנתיים, יכול לגרור את זה לתקופה ארוכה ולרוב הטעות הזו תמשך לכל החיים.

יש חוסר מודעות גדול לאכילה נכונה ועוד יותר חוסר מודעות להכוונה הורית נכונה ואי התערבות בבחירה.

הגנטיקה מאוד מאוד משפיעה.

יש כאלו שגם עם הרגלי אכילה סופר נכונים, הקפדה על כל ההמלצות של תזונה נכונה+ פעילות גופנית

והירידה במשקל מזערית.

שלא לדבר על כאלו שאוכלים וטוחנים שטויות כל היום ונשארים זרים.

סליחה, אבל זה ממש ממש מעצבן אותי שכשרואים מישהו שמן/ מלא ישר חושבים שזה הרגלי אכילה לא טובים....

ולא נכנסת לנושא השרשור עצמו. שבאמת אין לי כ"כ מה להוסיף בנושא.

אני מניחה שבהכרח אוכל בריא...

אבל מה שאני כן רואה, על רזים, שמנים, חולים ובריאים, עם אכילה רגשית...

כתבתי:

׳תיאבון מוגבר מולד ויכולת של מערכת העיכול להתמודד עם כמות גדולה של אוכל׳

זה לגמרי גנטיקה

אי אפשר להשמין מאכילה נכונה (כמות ואיכות), אבל אפשר להישאר רזים אם אוכלים לא נכון.

כלומר, אמנם פעמים רבות יש קשר בין השמנה לאכילה רגשית 

אבל יש סיבות נוספות להשנה.

לדוגמא, אחת הנפוצות: שחלות פוליציסטיות. ל1 מתוך 10 נשים יש שחלות פוליציסטיות ולרבות מהן יש נטיה משמעותית להשמנה.

אני מכירה כמה פוליציסטיות שאוכלות ממש ממש בריא, ובכ"ז די מלאות. 

כמובן צריך להכיר את הסיטואציה הספציפית אבל בכלל לא תמיד זה יושב *רק* על עניין רגשי 

אבל זה ביצה ותרנגולת. ברגע שלוקחים אותך ךדיאטנית כי הגוף שלך לא בסדר (לא כי בדקו וראו שיש סיבה פזיולוגית... כמו שידוע לא עלינו שכימוטרפיה מחליש את הגוף)

אז את מאשימה את עצמך... ואז מתחיל רגשות אשם למה את ככה... וכו'.

ומפה הדרך לכעס תסכול שנאה וכו' קצרה מאוד... 

ולכן טיפול רגשי נותן כלים איך להתמודד כשאנחנו לא פועלים כמו "המצופה" מאיתנו... ולהיות בחמלה

טוב ששאלתי

אני חושבת אולי בכלל כדאי שלא תלך לדיאטנית כי אני מבינה שזה יכול לפגוע ולהזיק

אם יש לכן המלצה למשהו אחר שיכול לעזור תידה רבה

אם הילדה מעוניינת ללכת לדיאטנית,

דיאטנית היא מומחית לתזונה שתוכל לתת לה טיפים מעשיים איך לשמור על המשקל (בגיל הזה עצירת העלייה במשקל היא למעשה הרזיה כי עדיין גובהים).

דיאטנית מבינה גם בצד הריגשי שקשור לאכילה.

הייתי בעבר אצל דיאטנית עם בתי בגיל 14,

המפגשים היו פעם בחודש וההנחיות היו מעשיות אך כלליות, כלומר מה כדאי באופן כללי לאכול, איך צריכה להיות בנויה ארוחה וכדו'.

זה היה מוצלח כי נתן לה כיוון אבל לא היה אינטנסיבי ותובעני מדי.

לא מצליחה להבין את התגובות הרווחות פה של ללכת לטיפול ריגשי,

ילד שמתקשה בלימודים גם הייתן שולחות ישר לטיפול ריגשי או קודם מנסות לעזור לו לימודית?

(ברור שאם ניסו טיפול מעשי ולא עזר כדאי לבדוק גם את הצד הריגשי)

השמנה היא אכן בעיה שאפשר לפתור בפתרונות טכניים מעשיים ולאו דווקא טיפול רגשי.

בעיניי, לפני שנעזרים בגורם חיצוני , כדאי לעשות בדיקה עצמית אם ההתנהלות עם הילדה נכונה, כי אם ממשיכים להתנהל לא נכון, כנראה שום דבר לא יעזור.

כל בעיה והמקצוע המתאים.

כמובן שיש לבחור דיאטנית רגישה שיודעת לעבוד עם נוער, אבל לא כל דבר הפתרון זה טיפול רגשי.. 

בתור ילדה שהייתה מלאה מגיל צעיר הלכתי לדיאטנית וזה זכור לי כדבר מאוד טוב וחיובי

ואני חושבת שזה תלוי בכמה דברים

א. ההורים שלי מדהימים!! לרגע לא "ירדו" או עשו תחושה של חוסר שליטה או יופי ודימוי גוף חיצוני

אלא הלכו על הקטע של איכות חיים ובריאות!! הבנתי עוד בתור ילדה צעירה (סביבות גיל 11-12) שכדאי לי לשמור כי *אני" ירוויח חיים יותר טובים עבורי!

במיוחד שהייתי מאוד חברותית ומוכשרת גם בדברים אחרים שלא הרגשתי פגומה חס וחלילה

יכולה לכתוב לך על זה עוד הרבה מהצד של ההורים שלי איך יתמודדו עם ילדה בעלת משקל גבוה מאוד אבל זה רק אם רלוונטי..

ב. הדיאטנית שהלכתי אליה הייתה מדהימה! שום תחושה של משטר דיאטה בשביל מודל יופי אלא בשביל נטו תחושה ובריאות

ואגב, בתור נערה ואישה אף פעם לא הייתי דקיקה ורזה כי זה מבנה הגוף שלי ותמיד הרגשתי נח ונעים בדיוק בגלל התמיכה הזאת..

כמובן שכל זה מנוקדת מבט שמיועדת עבורי ואני לא מכירה את הבת שלך בשביל להגיד מאיפה זה מגיע ועל מה זה יושב.. אתם בעצמכם צריכים לראות את זה

בהצלחה רבה!!

היא מבקשת עזרה? היא ״מתלוננת״ שהיא שמנה?

או שאת רואה מהצד שהיא שמנה ומנסה לעזור לה?

קרובה אלי מאוד לא רוצה לפרט מחשש לאאוטינג

זה כל כל מורכב

אבל לאחרונה אני מרגישה שקשה לה אפילו יותר

גם פיזית, כבד וחם, שפשפות, סימני מתיחה, זיעה מוגברת ועוד.

אבל גם הסביבה כל כל קשה לאנשים בעלי משקל גבוה (גילוי נאות תמיד הייתי מאוד מאוד רזה וזה פשוט לא פייר האדרה והערצה לרזון)

בחנות כמו את צריכה מידה גדולה יותר, הערות מהסביבה שהיא שומעת ורואה בהם מעריצים נשים רזות ועוד

היא זרקה לאימא שלה הערה שתפסיק לתת לה כל פחמימות והתחילה לנסות לאכול פחות

אבל זה בא לדעתי ממקום פחות טוב

אצל אחת עבר כשהפכנו את כיוון הנסיעה, אצל אחד כשהפחתנו את כמות הנסיעות באופן דרמטי

אני משתדלת למשוך הרבה מעל גיל שנה נגד

וכשהפכנו זה התחלף בהקאות אצל חלק מהילדים ואז זה בכי קצר מאמצע הנסיעה עד שמקיאים

ולא לאורך כל הנסיעה...

מפסיקים להקיא אצלי בנתיים סביב גיל 5

הגיל הקטן שצורחים ואי אםשר לדבר איתם הוא נורא ואיום

אצלינו בגיל שנה וחצי בערך

כשהפכנו כיוון.

השלישית גם היתה ככה בהתחלה. עבר כמעט לגמרי ב"ה סביב גיל 4 חודשים

חיבוק

לתחוב גרביים מאחורי הכתפיים של התינוק בסלקל ומגבת מגולגלת מתחת לברכיים שלו.

לא זוכרת מי זאת היתה אבל היא אפילו צירפה סירטון. שווה לנסות.

בהדרגה

עד גיל שנה

חיבוק, זה סיוט סיוט סיוט סיוט

אצלנו לא היה שורד אפילו נסיעה של 2 דק בתוך השכונה, לאסוף את אחיו הגדול

אמאלה לבכות מלהיזכר...

גיל 2 ושמונה כזה אבל מאז שעבר הוא מטורף על נסיעות ובוכה כשמגיעים..."רוצה עוד באוטו עוד באוטו..."

מקוצוניות ולקיצוניות

הפחתת נסיעות ''בזכות'' הקורונה.

דווקא השארנו נגד הכיוון עדיין גם אז כי בעיקרון ההמלצה של בטרם זה שנתיים. וכבר לא בכה אז זה לא היה זה.

זה היה אבל פשוט סיוט... ניסינו כמה דברים אבל כלום לא ממש הועיל. בגדול כל נסיעה הכפילה כי עצרנו כל כמה זמן.

בע''ה יעבור לכם מהר.

עד גיל בערך 10 חודשים זה צרחות של החיים עד שנרדם.ואז מתעורר וחוזר חלילה.. יאו זה היה קשוח ממש.

אבל היה עוזר כיסא בטיחות במקום סלקל

הוא היה יותר רגוע. יכול להיות שלא אהב את הסלקל בכלל? אולי לא היה לו נוח... בכיסא שמתאים מגיל 0 היה קצת יותר מרווח..

צריך להיות אצל דיאטנית דבר כאשון. ואחר כך רופא אנדוקרינולוג רושם את התרופה.

אצלינו זה עבד מעולה הם במינון הכי נמוך הבת שלי ירדה 23 ק”ג בתוך חמישה חודשים ובעלי עוד לא עלה על משקל אבל בהיקפים מאוד בולט.

הבת שלי במקביל גם אצל דיאטנית.

גיסתי עשתה בעבר ניתוח ועשיו היא עם זריקות. כי עלתה אחרי כמה שנים.

זריקות זה חתונה קתולית, אם מפסיקים עוחים במשקל.

צריך לאכול המון חלבונים כי אחרת זה לא בריא.

אז יוצא שאני מבשלת המון בשרי ודדג ופחות פחמימות שזזה משמעוצי מבחינתי.

אני רוצה עוד הריונית (והרבה ;) ) זה אמור לפגוע?

זאת אומרת לקחת לתקןפה ואז להפסיק בשביל להכנס להריון

אלא צריך להפסיק אם נכנסים להיריון ויש התוויה מתי חוזרים לזה אחרי הלידה.

ממש מקווה שלא

לפני שמתכננים הריון

ואגב @ברונזה זה לא מתאים עם גלולות

אם הbmi שלך יותר מ30 היא תתן לך מרשם (אם יש טרום סכרת אז גם פחות מ30)

הקצב משתנה מאחד לשני, וגם משתנה בכמות שאת מזריקה. ממליצה להזריק פחות מהמנה המלאה כדי לצלוח את תופעות הלוואי.

לצורך העניין, אני ירדתי בממוצע 2.5 קילו בחודש.

יש בחילות והקאות כמו שליש ראשון, אבל לדעתי פחות נורא, כי זה מתרכז בעיקר בימים שאחרי ההזרקה ואח"כ נרגע.

אני נהנתי מאוד מהתהליך. הבעסה שאחרי הריון ולידה העלתי המון. לא הכל אבל המון.

היתרון מול ניתוח שזה נגיש, בלי כאבים והתאוששות וכו'. הבעסה שוב, שזה לכל החיים.

רופאים מאוד ממליצים לשלב ספורט תוך כדי, לא זוכרת להסביר בדיוק למה, יש הרבה פודקאסטים בנושא.

מוזמנת לשאלות נוספות 😊

כתבת

"אני נהנתי מאוד מהתהליך"

אשמח לשמוע ממה נהנת ;)

גם דוגרי, 2.5 קילו לחודש נשמע לי ממש קצת.. אולי אני לא מעודכנת?! וקצת רוצה קסם?

מלהסתכל במראה

מללכת לקנות בגדים

מזה שהאוכל לא בראש מעייני כל היום. אני לא עסוקה במה אני אוכל ומה אני אכין. ואיך בא לי עכשיו עוגת שוקולד... האוכל לא כ"כ עניין אותי, לפעמים אפילו שכחתי לאכול (בחייייםם לא קרה לי בשגרה)

ואחרי כמה זמן הפסקת לקחת?

(או שלא הפסקת?)

לא יודעת מה להגיד איתך באותה סירה… מאחלת לנו בשורות טובות בקרוב

דחוף

מעלה רעיון בעדינות, לא יודעת אם נכון בשבילך כרגע. אולי להשאיר את זה בידי שמיים? כשה' ירצה הוא ייתן, ובינתיים להתקדם מבחינה אישית ומקצועית, ובעזרת ה' כשיגיע תראי איך לשלב את הדברים...

הייתה לי מחשבה כזו שהשתעשעתי בה, אבל בסופו של דבר אני שואלת את עצמי עד מתי זה בכלל יהיה רלוונטי? הרי הגיל עולה, הפער העתידי גדל... אם אני עוד רוצה לעשות משהו זה עכשיו.

מה גם שאני כן צריכה להיות באיזה מעקב של מתי הביוץ כדי לדעת מתי תקופת הטהרה ואיך לסדר אותה.. קשה בסוף להתנתק ולהתעלם מזה.. ובאותו האופן, לא לדאוג להיות יחד סביב הביוץ (אצלי הוא רחוק מהטבילה אז זה גם ענין)

מזכירה לי מאוד את עצמי ...עם הציפייה הגדולה כל חודש שיקרה נס . הסיפור שלנו דומה ...

גם אני מוטרדת מהפער שגדל בין הקטן להריון חדש... ותוהה לעצמי איך יהיה לקטן לגדול בנפרד מהאחים שלו. אין לי תשובות. משתדלת להתפלל, להודות על כל הטוב הקיים, לחשוב עוד ועוד על השתדלויות שאפשר לעשות כמו לחפש עוד ייעוץ וכד'. והשאר להשאיר בידי שמים . אבל זה ממש בוערר בי 💖ממש מבינה אותך .

מברכת אותך שה' ימלא במהרה משאלות ליבך לטובה!!

תודה על ההזגהות, הלוואי וה' יברך אותנו בקרוב🌹

השאלה אם יש מה כן לעבוד מול הבעל איכשהו. וכן לעשות בדיקות בסיסיות (כולל זרע, זה בייסיק). כי זה כרגע את באפלה של הספק. יכול להיות שאם תדעי משהו שאפילו יגרום לכם להחלטה משותפת לוותר, תיהיה במקום יותר רגוע מאשר כל הערפל הזה. או שלא, לא תמיד ברור. אולי הוא יסכים להיות איתך במשהו יחסית מה''קל'' נגיד הזרעות או אפילו תזמון יחסים בדיוק לביוץ עם מעקב זקיקים וקצת תרופות, להגביל לכמה. לא יודעת, הייתי מתחרפנת לא להבין מה הולך בכלל. לא שזה בידיים שלנו בכל מקרה ועם כל תוצאה שלא תהיה, אבל במידת הכלים שיש לנו בעולם הזה בכל זאת. וגם אם הוא לא במאה שלם והוא מוכן לעשות איתך תהליך כלשהו, בהחלטה משותפת (אפילו אם חלילה כן מוצאים משהו ומחליטים לא להתערב אקטיבי ולשחרר), לפחות יוריד את הלבד וחוסר הוודאות הנורא הזה.

אגב עזבי את הפסים הדפוקים האלה. תעקבי אחרי ביוץ ותעשי בטא. מניסיון.

(בגדול יודעת מתי הביוץ, בכל מקרה משתדלים יום כן יום לא עד שבוודאות יודעת שעבר- עושה בדיקת דם לודא במידת הצורך). כלומר אני ממש על זה. הוא לא מודע. מבחינתו אני פשוט טובלת ואנחנו יחד...

לגבי תרופות, שאלה אם הוא יזרום, זה מעלה סיכוי להריון מרובה עוברים. אני בעד,כן? אבל נראה אם בעלי יאהב את הרעיון. הייתה לי מחשבה בעבר לנסות לעשות הזרעה ואז דרכה כבר תהיה בדיקת זרע. מזמן חשבתי על זה. בזמנו- הוא לא היה בעניין. מתלבטת אם לנסות ללכת לשם. (ויש לדעתי סיכוי שיש בעיה כזאת, מעדיפה לא להכנס לסיבה למה).

לפני קרוב לשנתיים נכנסתי להריון תוך כדי מניעה שנפל ממש מיד, זה כן קצת מעודד אותי. אבל לא מספיק. רוצה ילדים בריאים ושלמים🙏🏽

נראה לי שבאמת הכיוון עכשיו יהיה שיחה על המקום שלי מול זה ואז נראה מה יזרום לעשות. היתה לי מחשבה גם אולי ללכת לאיזה רב גדול.

מנסים מאוד שלא יעלה סיכוי למרובה עוברים. רצו לבטל לי פעם הזרעה בגלל כמה זקיקים. אבל בסוף עשו.

לא מאמינה שיתנו הזרעות ושום דבר בלי בדיקת זרע בכל מקרה זה דבר שצריך לעשות...

ממש בהצלחה בהכל וגם מול הבעל הלוואי שיצליח לך לגייס אותו לפחות לבירור קל.

רכב גדול גם אוכל המון דלק, הוא גדול והניידות שלו לא כ"כ נוחה.

חבל לצאת כל יום לעבודה כבר מעכשיו עם כל הרכב הזה והדלק ושהוא צורך ולחפש חניה גדולה.

ובכלל יש הרבה אנשים (כמוני) עם יותר משלושה ילדים, שמוצאים לנכון להתנייד בשני רכבים במקום באחד.

עד הילד הרביעי בע"ה הרבה דברים יכולים להשתנות:

אולי תקבלו רכב אחד מהעבודה

אולי יסתדר לכם בכלל לקנות רכב חשמלי

ויהיו לכם עוד הרבה שיקולים עוד שנתיים שלוש.

רכב קטן, קומפקטי, חסכוני- לדעתי האישית זה עדיף עכשיו והפער בדלק שווה את ההפסד של יד נוספת, אם בסוף תחליטו למכור אותו ולקנות 7 מקומות.

גם אוהבים לקחת טרמפים.. וגם יש מקום בשפע לדברים שאורסים כשנוסעים להורים וכו'

רכב 7 מקומות זו השקעה כספית הרבה יותר גדולה בכל המובנים. תיקונים טיפולים ביטוחים טסט וכמובן דלק.

מצד שני יש נוחות במרחב הגדול, בכיף לקחת עוד טרמפיסטים, קרובי משפחה או חברים של הילדים כשצריך.

גם אנחנו היינו צריכים להחליף רכב כשנולד השלישי אבל אני לא היינו ביכולת להשקיע כספית, לכן קנינו רכב רגיל ואחרי כמה שנים החלפנו לרכב 7 מקומות לפני לידה רביעית. מבחינה כספית יצא לנו חיסכון גדול מאוד כל השנים האלו.

רכב 7 מקומות עולה פי 3 מרכב 5

ואם קונים ביותר כסף, אז גם הביטוח יקר יותר, מעבר לזה בדרכ הדלק גם (למרות שיש גם חסכוניים של 7 ובזבזנים של 5), התיקונים יקרים יותר.

אם יש לכם תקציב משמעותי בנחת גם לקניה וגם להוצאות - אז לכו על זה, זה באמת נחמד שמרווח יותר ותחכסו את ההתעסקות עוד שנתיים,

אבל אם התקציב לא גדול, עדיף לקנות 5 וכשיהיה רלוונטי למכור אותו ולקנות 7.

בסוף קנינו 5 מקומות.

והילד הרביעי עוד לא הגיע🫢 השלישי בן 4.5.

מאמינה שחסכנו דיי הרבה בינתיים כי 7 מקומות עולה הרבה לתחזק.

הרבה יותר קל למצוא רכבים קטנים במצב טוב (נהג יחיד, קילומטרז' נמוך).

רכבי שבעה מקומות יד2 בממוצע שחוקים משמעותית.

אבל הספסל האחורי די רחוק ומנותק.. לא בטוחה שזה יהיה לו נחמד בכלל

מאד נח שהגדול יושב ליד התינוק ויכול לשעשע אותו בזמן הנסיעה.

ויכול לתת לו בקבוק או משחקים כשצריך

יותר חסכוני ויותר נוח לנהוג בו.

אם אתם נמצאים הרבה באזורים שיש מצוקת חניה, יותר קשה לחנות עם רכב גדול.

מסכימה עם מי שענתה שזה עניין של נוחות מול השקעה כלכלית. יותר נוח רכב גדול ומרווח, יותר נוח לא למכור ולקנות שוב רכב בעוד כמה שנים, יותר נוח שאפשר לצרף עוד מישהו לנסיעה מדי פעם, אבל זה עולה הרבה יותר. הביטוח יקר יותר, וזולל דלק הרבה יותר. אם למשל יש לכם הרבה נסיעות לעבודה, בעצם יוצא לשלם דלק יקר של רכב גדול על רכב ריק...

מה שכן, כשיש כבר ב"ה 3 ילדים, חשוב לקנות רכב מספיק מרווח, שייכנסו 3 כסאות בטיחות / בוסטרים לפי הצורך, וגם תא מטען מרווח.

לילדים הייתי מסבירה שהם התגרשו, ואם הם ממשיכים לשאול אפשר להסביר שהיו דברים שלא הלכו טוב ולכן הם מתגרשים, וזה אישי שלהם מה לא הלך טוב.

לגבי הקשר עם הגיסה, נראה לי תלוי מה האווירה סביב הגירושין אצלינו במשפחה הייתה דודה שהתגרשה והייתה עם המון כעס על הגרוש שמבחינתה עשה לה מעשים חמורים ואף אחד לא נשאר איתו בקשר, ולעומת זאת דוד שהתגרש ולא היה טעון עליה ואמא שלי נשארה בקשר עם הגיסה, אפילו הזמינה אותה לשמחות והיא באה עם הילדים לשבת אצלינו בבית וזה היה ממש בסדר. אז צריך להרגיש את המצב.

פשוט להגיד את האמת... להגיד שזה עצוב אבל קורה לפעמים

ולגבי קשר עם הגיסה מכירה כאלה שנשארו בקשר טוב עם גיסים לשעבר גם אחרי הגירושים. אם זה ממש מפריע לך את יכולה פשוט לשאול את אח שלך, יש סיכוי שזה בכלל לא מפריע לו...

וחיבוק זה באמת עצוב ממש ממש🫂

אני חושבת שצריך להגיד את האמת. שהם התגרשו. יש מציאות כזו הרי.. האמת הילדים שלי מכירים את זה בכלליות גם בלי קשר לזוגות שהם מכירים בחיים

אגב,לדעתי זה שהם התגרשו לא סותר יחס טוב עם אמא שלהם. אני מכירה המון משפחות של גרושים שמסתדרים ביניהם. היא עדיין אמא של האחיינים שלך.

אני מסייגת שבמקרי קצה (ויש גם כאלה) הנכון הוא להתרחק. אבל לא תמיד זה נכון

ולגבי אמא - אכן כואב, אבל היא תשלים עם זה מתישהו... לפעמים עדיף בנפרד מאשר ביחד

לגבי הילדים

אנחנו סיפרנו שזלדה וקלמן החליטו שהם נפרדים

הסברנו שאנחנו לא תמיד מבינים ויודעים מה הסיבות אבל אנחנו מאמינים שהם החליטו את מה שנכון להם

קלמן וזלדה תמיד ישארו הורים של הבני דודים שלכם והם אוהבים אותם מאוד אבל הם כבר לא יהיו זוג

(פה תתני להם להוביל את השיחה ואולי כדאי לפצל אם יש לכם פערי גליים)

אצלנו עלו שאלות טכניות כמו איפה הם יגורו

ואיפה יהיה הבית של הבני דודים

עלו גם שאלות לגבינו והבהרנו שאנחנו רוצים ובוחרים להיות ביחד ואין לנו כוונות להיפרד

לגבי הגיסה-

הייתי פותחת את זה מול אחיך

בהכי טוב

ואומרת בפשטות- אנחנו מאחוריך לכל מה שתחליט, אשמח חהישאר בקשר עם זלדה אבל אבין אם תעדיף שלא או לחילופין אם תעדיף שאעשה את זה בלי שאתה בלופ ולא אדבר איתך על זה

לגבי אמא שלך

קודם כל זה באמת שבר ומותר לבכות

זה ממש חורבן בית ואם זה טרי - תני לה את המקום

כאב של אמא על הבן שלה זה ממש מובן...

אבל גם הייתי מחזקת את האח מולה

אומרת שאת סומכת על שיקול דעתו.

שזוגיות היא סוד של 2 אנשים

אנחנו אפעם לא יודעים מה באמת קורה בין זוג

ואאתן רוצות שיהיה לו טוב

והוא כנרטה יודע מה טוב לו גם אם קשה לה לראות את זה

עדיף סוף כואב מכאב שאין לו סוף

ושולחת חיבוק ענק. (התגרש לי יותר מאח אחד....וכל פעם סיפור שונה ומורכב ואחר)

אני ממליצה להגיד בפשטות ובלי להסתיר.

ו----

לקחת בחשבון שהילדים יתחילו לבדוק אתכם

ולבחון אתכם

ולפרגן לכם שאתם כזה זוג מתאים

ולשאול אם גם לנו זה יכול לקרות

ועוד ועוד

ב"ה ותודה לה' שהילדים שלי חווים בבית, הורים עם זוגיות יציבה וטובה ומכבדת

במיוחד בתקופת הגירושין של אחיי, הקפדנו להראות בבית יותר גילויי חיבה, כמובן בצורה מכובדת אבל שהילדים יראו יותר מהרגיל

וכששאלו, והם שאלו- אם גם לנו זה יכול לקרות, אמרנו חד משמעית שאבא ואמא הכי אוהבים בעולם וטוב לנו ביחד וטוב לנו איתם וכו'

בקיצור- להיות כנים ואמיתיים, ולתת לילדים יציבות והבנה.

שוב חיבוק גדול

אני בהתחלה שמרתי איתה על קשר מאד טוב

גם כי באמת היינו גיסות המון שנים וחברות טובות

וגם בשביל הילדים....

באיזה שהוא שלב היא מיוזמתה ניתקה את הקשר

וזה חבל לי מאד

כי אני חושבת שזה אפשרי לשמור על יחסים טובים גם בכזה מצב- ולו רק בשביל הילדים.

דווקא אחי עודד אותי לזה והיה חשוב לו מאד

כן רצה לשמוע אותי אומרת שאני תמיד אקח את הצד שלו בסוף....

אמרתי לו שאני לא יכולה להבטיח לו את זה אבל מבטיחה שאני תמיד יקח את הצד של הילדים ויעשה מה שטוב לילדים......

האמת זה היה הלם

לא הכרתי מישהו בסביבה הקרובה שהם גרושים

אני זוכרת שאמא שלי סיפרה לי במילים הכי פשוטות

"ברונזה, יש לי משהו קצת עצוב לספר לך, איקס וואי מתגרשים"

מרוב הלם שאלתי רק למה והיא הסבירה לי שהקב"ה כלכך טוב שנתן את האופציה להתחתן ולחיות בצורה טובה ונעימה ויחד עם זאת נתן את האופציה להתגרש כדאי לחיות יותר טוב כי *להם* לא היה טוב ביחד

זה ממש הרגיע אותי, נתן לי תחושה שהכל בסדר הם פשוט לא מסתדרים וזה מותר

שהייתי יותר גדולה שאלתי קצת יותר וסיפרו לי את הסיפור המלא שלא היה נעים לשמוע בכלל🙄

חוץ מלומר לילדים בפשטות

ולתת להם מקום לשאול

ולתת ביטחון לגביכם,

חשוב לתת את הדעת איך להסביר לילדים את הסיטואציה מול בני הדודים. כלומר מבחינת הטקט הנדרש מול בני הדודים (שההורים שלהם התגרשו)

לא יודעת עד כמה אתם נפגשים אבל שיהיה במודעות ולחסוך עד כמה שאפשר אי נעימויות

אין לי יותר מידי עצות.

מתחברת למה שכתבו על לספר את האמת בצורה פשוטה ומובנת לילדים.

אני רק רוצה להוסיף, שלפעמים כשקורה משהו שמטלטל אותנו, קשה לספר לילדים כי אנחנו עוד מעכלים את זה בעצמנו. לפעמים צריך קודם לתת לעצמנו קצת זמן לעיכול, לפרוק את הקושי מול מי שיכול להכיל אותנו, ורק אחר כך לשתף את הילדים.

זה מטלטל מאוד. וכן, זה עצוב. זה בניין שמתפרק. וזה קשה. ולזכור שכמו בחורבן הבית של ה', כל החורבן הוא בסיס לבניה שתגיע בע"ה. גם לאחיך וגם לגיסתך בע"ה.

לא מוריד מהקושי... אבל קצת למצוא מחשבה מנחמת...

לא התנסיתי באיך להסביר כי מראש הבכור גדל לזה והשאר מכירים את הסיטואציה, אבל אני חושבת שגירושים כ"כ נפוצים שהילדים שלך כבר נתקלו בזה פעם בטח.

אז להסביר מה זה לא בטוח שצריך, אם את מדברת לעניין איך להסביר ספציפית על הנישואים של הדודים אני יודעת שאצלנו הסבירו בפשטות שבני הזוג לא הסתדרו והחליטו להיפרד.

כשמשהו לא מסתדר, זה טוב שאפשר להיפרד ולהתחיל מחדש במקום אחר.

אני חושבת שכן כדאי להסביר שאנחנו מאוד אוהבים ואנחנו לא חושבים שניפרד וכולנו שמחים לגור יחד תחת אותה קורת גג.

אני חושבת שהאחיינים שלי קיבלו את זה בשיוויון נפש- ממה שדווח לי לפחות.

אני עברתי גירושין, בלי ילדים... ועדיין זה היה ממש לא קל. ואני יודעת מהניסיון של האחים שלי - זה באמת לא קל להיות "אח של...", אז ממש חיבוק גדול.

(ב"ה אני התחתנתי)

מכירה... הסברתי במילים פשוטות. לא רוצה לעשות אאוטינג אבל בגדול לומר אמת. שלא הסתדר להם יחד והם החליטו שבנפרד יהיה לשניהם יותר טוב. כן חשוב לזרוע ביטחון לומר שזה לא סתם מריבות ולפעמים רבים וזה לא אומר שרוצים להיפרד. ולהדגיש שאצלכם זה ממש לא בכיוון. כי זה כן מערער לילדים את העולם וגם בהקשר של הזוגיות שלכם. עובר אחרי תקופה.

בקשר לגיסה זה מאוד תלוי באופי הגירושין. בגדול זה מתנתק... וזה לא קל. אבל גם לזה מתרגלים.

באופן כללי זה מאוד סוער לתקופה אבל בסוף זה לא הקן האישי שלכם ב''ה... וזה מתאזן.

בקשר להורים, את יכולה להקשיב ולהכיל אבל הם אנשים בוגרים ובסוף יסתדרו ויתמודדו עם עצמם ועם המציאות.

אפשר להגיד: לא ולהגיד את זה בנחת.

לבעלך עם הסברים, לשאר בלי.

וזהו, בלי לנהל דיון ובלי לנהל את זה עם רגש.

פשוט לא.

ואני מוסיפה ברשותך,

זה זכות לעזור להורים וגם מצווה.

מבחינת הלכתית מכבדים הורים מהכסף שלהם ולא שלכם, כמובן אם זה אפשרי לכם ולא אפשרי לו זה משהו אחר- רק מדברת עקרונית.

ורוצה להוסיף שהכרתי מישהי שעזרה לאמא שלה לשלם על המשכנתא לאורך שנים, כשהאמא נפטרה היא הורישה את הבית לכל הילדים בצורה שווה.

זה אומר שאחות אחת שילמה משכנתא שממנה הרוויחו כל האחים.

וגם לך יש אחריות להוריש לילדים שלך אחרי 120.

בשורות טובות

כל השנים

ופתאום יאללה לבקש עוד וזו לא פעם ראשונה

אני מדברת עם בעלי והוא כמובן נגוע כי זה אחיו

מבינה ממש את התסכול שלך..

הייתי ממליצה לך לא להיעתר לעזור כספית אם את לא עושה את זה מלב שלם אלא רק כדי לרצות. זה רק יפגע בזוגיות שלכם בעתיד ויהיה פתח לסכסוכים..

שמצווה לכבד הורים

לא חושבת שכל אחת יכולה להתמודד עם התחושה של אחזקת עוד בן אדם כשכולם מתעלמים ויש לו הרבה ילדים עם כסף

אני למשל הייתי עוצרת את הזרמת הכספים ולכן זה לא היה מגיע למצב של להתפוצץ על בעלי כי זה תחום שיותר קל לי לנהל את הגבול ברור ואז לא מתעצבנת.

כל אחת מתמודדת אחרת עם דברים, ומן הסתם לכל אחת יותר קל להתמודד עם הקשיים של חברתה מאשר עם הקשיים שלה.

שאתם בעודף כיבוד הורים.

לכן ציינתי שכיבוד הורים זה מכספם ולא מכספכם והזהרתי לעניין כך שאם את עוזרת את צריכה להיות גם היורשת.

ולא

לא היה לי קל להגיד את מה שאמרתי, לכן הסתייגתי מאוד ויצאו לא מובנים.

עכשיו הבנתי את כוונתך

אנחנו כל השנים תומכים באבא, אז פחות יכולים לעזור לאח.

ברוכים לנו שאין לו כסף להאכיל את הילדים

אני לא עומדת בזה גם

אבל מרגישה שלא סתם פונים אלינו שוב

בעלי היחיד שעובד נורמלי

לתת או לא

ואין מה לבוא בטענות אם החלטת לתת

אי אפשר לחנך אנשים מבוגרים

אפשר לבחור מה לעשות

כמה אחים שלא עובדים בצורה נורמלית

ואב שנתמך כלכלית (כמובן שאינני יודעת מה הסיבה המדויקת שלו)

זה כבר חינוך לא נכון.

אם תתנו יתרגלו לקחת

ולהיתמך על הציבור וגם יורישו את התכונה הזאת הלאה לילדים שלהם.

שיצאו לעבוד.

את לא צריכה להרגיש מגעילה.

אם אתם ממש רוצים להיות בעלי חסד,

אתם יכולים לתת הלוואה בשטר (!!!) כפי שנכון הלכתית או לסייע לרכוש מקצוע.

אבל מתנות חינם אני נגד.

מהתיאור הכללי שנתנה

אם כבר לתת כסף, כבר עדיף לתת ולהבין שהכסף לא יחזור בלב שלם מאשר לקוות שיחזור ולהתפוצץ על זה מעכשיו לנצח

כי יכול להיות שזה מציף אותך עכשיו.

בוודאי שנכון יותר שכולם יתמכו באב, ולא רק אתם.

אבל יש להם סיבה מהותית למה לא?

לגבי האח- פשוט שלא. אם הןא בזבזן אז עוד יותר.

אולי עזרה חד פעמית אבל בטח לא להחזיק גם אותו.

תתפוצצי קצת פה

ואפשר גם לא להתפוצץ בכלל

אבל קשה כשאת מעורבת מאוד רגשית

אני חושבת שאת לא חייבת להענות לבקשה (בתיאום עם בעלך) אם לא תעמדו בזה. אבל אם כן אז עניי ביתך קודמים

אתם גם יכולים להקציב סכטם מסוים וזהו

אבל בעלך לא אשם שזו המשפחה שלו

ולחשוב למה אתם מחזיקים את האבא? מתחושת חובה? מרצון? האם זו היכולת שלכם? האם זה נכון לכם ולו? האם אתם מנסים לשים כמה שאתם יכולים או סכום ש"יחפה" גם על האחים האחרים שלא נותנים? האם אולי צריך לפתוח את זה לחשיבה מחודשת?

וממש אותן שאלות לשאול על האח. במיוחד שאת אומרת שהבעיה נובעת מהתנהלות לקויה ולא ממחסור כלכלי.

אני מאמינה שזה דברים שיהיו ביניכם חילוקי דעות. לרוב לילד הרבה יותר קל לתת להורים שלו מאשר לתת להורים של בן זוג שלכאורה הם אנשים בוגרים וצריכים להסתדר לבד. אבל זה חשוב מאד כי אם את מתפוצצת מזה כבר אז יש מצב שאתם נותנים במידה שלא נכונה לכם

אני ילדתי לפני חודשיים כמה ימים לפני שנהייתי בת 36...

ולא אמרו לי שום דבר על זה.

הרבה מזל טוב לך!!!

ילדתי גם בגיל 57 ולא אמרו לי על זה כלום..בעיני תלוי גישה היתי מבררת

אנילקחתי בבי"ח והביאו לי לבית טלא הצלחתי ונהרס המזרקאז ויתרתי

כנראה משתנה בין בתי החולים

ובאמת אמורלי את זה שאלתי את הרופא שלנו והוא המליץ לקחת.

לקחתי ואז שחכתי ובסוף תרמתי מה שנשאר....

בגיל 38, אחרי שמונה לידות שארבע מתוכן קיסריות.

שאלתי את ההרופאה הפרטית שיילדה אותי. היא יילדה אותי גם בלידה הקודמת, ואז לא הציעה לי. (ובלידה שלפני בבית החולים רצו לתת לי וסירבתי...)

קיבלתי את הקלקסן רק בימי האשפוז (חמישה ימים) והרופאה אמרה שזה מספיק.

במצבך כנראה לא הייתי לוקחת...

חלק קטן מהאוכלוסיה יפתח קרישי דם אחרי הלידה והסיכון עולה עם הגיל.

בגלל שאי אפשר לנבא למי זה יקרה, צריך לתת לחתך מסויים שאצלו הסיכוי יחסית גבוה (אבל עדיין מאד נמוך. כנראה, אין לי את הנתונים הסטטיסטיים).

אם לא תקחי, סיכוי גבוה מאד שלא יקרה כלום, וסיכוי נמוך שתפתחי קרישים.

אישית ילדית אחרי גיל 35 ולא קיבלתי הנחיה כזאת. או שפספסו או שהמדיניות משתנה בין בתי החולים.

אחרי לידה רביעית בגיל 32 הביאו לי להזריק לעשרה ימים.

אבל זה היה אחרי לידת תאומים.

אז לא יודעת אם קשור או לא.

בגיל 36 כי היה לי pph (רק 2-3 זריקות)

ועכשיו בגיל 39 ל10 זריקות

זה הנוהל הרגיל, מעל גיל 35

שעשו לי היסטרוסקופיה ללא הרדמה באופן ידני ואז נתנו ציטוטק להפסיק את הדימום אחרי שלא היה ממצא ברחם...

במקרה כזה הם מבררים לפני שנותנים קלסקן באופן אוטומטי מעל גיל 35?

כי הוא מגביר דימום באמת.

אולי יתנו לך בכל מקרה כי היום לא לוקחים סיכונים על קרישי דם ואת אומרת שהדימום המוגבר היה רק בלידה השניה ולא בכל הלידות.

אבל תגידי להם כמובן כי זה שיקול.

על מישהי שנפטרה מזה (פעם זה לא היה המלצה גורפת כמו היום)

לא בקטע להלחיץ רק תדעו שזה לא צחוק

וקלקסן זה לא מסוכן רק לא נעים ולא כיף אבל אנחנו עושות מליון דברים לא נחמדים רק כדי לא לקחת סיכון....

אמרתי גם, בגיל 38, לא רופא! אחות! הפריע לי, אבל אני ממושמעת,

ואז בביקור רופא הבא שאלתי אותו ואמר לי שזו היתה טעות...

מסתבר שזה נכנס בכמה בתי חולים ולא בכולם,

אמא שלי חשדה שזה מחקר...

עלו לי שאלות אחר כך, כי ממליצים ליותר ימים מהאשךוז אבל בפועל נותנים רק בבית חולים, ועוד שאלות. למה לא אספירין? משהו בזה מוזר בקיצור.

קודם כל היא מאד יקרה, יש עוד הרבה דולות גם זולות יותר

עדיין זו השקעה של אלפים, ולכן חשוב ממש שתמצאי מישהי שאת מתחברת אליה.

שבעיניי, הבסיס זה מישהי עם אמונה וחיזוק רוחני.. לידה זה ליד ה'.

תכתבי כאן מאיזה אזור את ואולי ימליצו לך על דולות טובות.

לי יש המלצה בצפון, היתה איתי ב3 לידות מדהימה ממש..

רב הדולןת תפוסות בשלב הזה, זה עוד חודש

ממליצה על פרוייקט עטופה.

יש פרוייקטים דומים בכל מיני בתי חולים.

לא מכירה.

זה לא סביב החמש אלף

זה סביב העשר שתים עשרה

אז זה ממש מאוד לא אותו סכום…

כם הייתי ממליצה לחפש קצת דולה טובה, לתת לזה נגיד שבוע או כל טווך זמן מוגזר

ואם לא - אז לסגור עם זו שדיברת

והמחיר הזה נשמע מאוד גבוה.

יש דולות מצוינות שלוקחות מחיר יותר סביר. סביר ה- 3,000-4,000.

יש מיילדת מדהימה שעושה עיבוד לידה והכנה ללידה.

קוראים לה יעל גריינר.

אולי כדאי לך ללכת אליה למפגש שניים לפני הלידה.

נראה לי שהיא מאוד בקטע של לתת כוחות ליולדת ללדת.

(מסייגת שאני לא מכירה אישית ולא הייתי אצלה, רק עוקבת אחרי התכנים שלה וככה התרשמתי)

קודם כל זה ממש לא מחיר של מיילדת פרטית, מיילדת פרטית עולה לרוב כמעט או לפחות פי 2 מזה..

דבר שני זה אמנם מאוחר ורוב הדולות לא פנויות אבל בטוח יש כאלו שכן

ממליצה למצוא מישהי שתתחברי אליה ותרגישי שמדויקת לך, זה ממש משמעותי בליווי 🩷

והמחיר שלה יקר אם כי לא מופרך אבל יש לך סיכוי טוב למצוא ב3500-4000

בהצלחה גדולה!!