בן ה6 שלנו, מתוק ונבון, מתמודד הרבה זמן עם פחדים וחששות, אבל עם הרבה סבלנות ועבודה נבנה אצלו גם הביטחון העצמי והוא מתגבר על הרבה דברים.
לאחרונה זה החמיר, הוא מתאר שיש לו הרבה מחשבות מדאיגות שממלאות את הראש לו וקשה לו עם זה.
מה שמדאיג אותי זה פחות תוכן המחשבות, אלא התדירות שבה זה קורה והאופן שבו זה משפיע עליו.
הוא מתאר שהוא מודאג מאוד, שזה ממלא לו את הראש והוא לא מצליח לחשוב על משהו אחר, הוא מרגיש אחריות עצומה לנסות למנוע הכל כדי שלא ייקרו נזקים.
מרגיש לי שזה קצת הרבה על כתפיים של ילד בן 6.
אנחנו מחכים המון זמן כבר בתור לטיפול רגשי, אבל עוד לא הגיע תורנו.
מה אנחנו עושים בינתיים?
מנסים לא לבטל את הפחד, אבל גם למסגר אותו. כלומר לפחד זה יכול להיות דבר טוב כי זה מלמד אותנו להיזהר, אבל לפעמים זה משתלט עלינו ואז כבר לא נעים לנו.
לפעמים אנחנו מדברים על הפחד, במידה וזה משהו שלא יכול לקרות או מאוד נדיר אנחנו גם מסבירים את זה (כי מהעינייל של ילד בן 6 הכל יכול להיות, אז חשוב לנו גם להפריד בין מה זה פחד שמתאים למציאות ומה לא).
מנסים להציע לחשוב מחשבות טובות, לחשוב על דברים משמחים שקרו היום. להפוך את המחשבה הרעה למצחיקה.
ולפעמים גם מעבירים את האחריות אליו, אם זה כבר נמשך ונמשך ונמשך, מסבירים בעדינות שלפעמים מפחדים, וצריך גם להתגבר (בעזרת מה שדיברנו).
אבל אני מרגישה שזה לא מסודר ולא מספיק.
למישהי יש עצה בשבילנו או הכוונה איך נכון לעזור לו כרגע?
