מקפיצה לי לעוד תגובות

ו@עטלף עיוורעט איפה אני מוצאת תכנים שלה?

ושיטת שפר יותר מגיעה ממקום יהודי כזה

אז תבררי

אולי ידבר אליך יותר

(אבל לא יודעת להסביר בדיוק או מה ההבדלים בינהם... אני אוהבת את שיטת שפר, זה הסתדר לנו ללמוד מבחינת מדריכה וכו, לא בדקתי את אדלר...)

וגישת שפר לקחה את גישת אדלר ושילבה אותה יותר עם מקורות יהודיים (גם אדלר היה יהודי, אם אני לא טועה. אבל בלהה שפר שפיתחה את שיטת שפר, חיברה את זה יותר עם מקורות).

אהובה צוקרמן מלמדת בגישה הזו, אחותי למדה אצלה קורס בתואר ואמרה שזה נתן לה המון.

אני לא למדתי את הגישה הזו. באופן אישי מתחברת לגישות אחרות חינוכיות, אז לא השקעתי גם בלימוד שלה.

כן שמעתי מכמה שלמדו אותה (גם מאחותי, וגם מעוד כמה), שזו גישה שצריך לשים לב שהיא לא מנתקת אותנו מהרגש הטבעי שלנו.

לא רוצה להגיד יותר מזה, כי זה לא נכון בעיני לתת ביקורת על משהו שלא מכירים מבפנים. אבל זו כן נקודה שצריך לשים לב אליה.

ונראה לי ש@אמאשוני כתבה פה פעם בהרחבה על הגישה, על יתרונותיה וחסרונותיה. אם תרצי להרחיב...

אני לא לגמרי מבינה את הקשר בין אדלר לשפר,

אדלר למדתי במסגרת הלימודים (קורסים בפסיכולגיה) וקראתי הרבה,

שפר הייתי בקורס הדרכת הורים של 10 מפגשים, שזה הצצה יפה אבל לא לימוד מעמיק מאוד.

אני כותבת רק על סמך מה שנחשפתי אליו.

אני חושבת שיש המון אמת בגישת שפר, וממליצה לכל הורה לשמוע בראש פתוח.

יש עקרונות שלקחתי איתי לכל החיים.

על מה זה אמון אמיתי בילד וביכולות שלו, מה זה בניית חוסן, מסוגלות, לתת לו להתמודד. להפריד בין איך אני כהורה חווה את הסיטואציה לבין איך הילד שלי חווה אותה.

אני מאוד מאמינה בלתת לילד אחריות ובחירה על חייו.

מאמינה מאוד בכוח הפנימי שמניע כל ילד לפעולה.

מאוד לא מאמינה בסרט נע.

לא במסגרת הכיתה שכל הילדים צריכים להיראות אותו דבר, ולא במסגרת המשפחה שכל הילדים צריכים להיראות כמו שאני מדמיינת.

אני מאוד מאמינה בלהוביל את הילד לגלות את כוחות החיים שלו גם ע"י בחירות לא נכונות.

הצד השני של המשוואה,

ראיתי את זה גם באדלר וגם בשפר, זה חוסר התייחסות רגשית לתהליך שהילד עובר, ואני אסביר.

למשל אם יש ילד שלא מסתדר עם מורה מסויים, וההורה מוביל אותו לתהליך של תפתרו את הבעיות שלכם בעצמכם, אז הילד אכן יפתור את הבעיה בעצמו.

אבל הוא יכול לסחוב עם זה צלקת רגשית לכל החיים, וכמה שחיפשתי לא מצאתי תשובה לזה באדלר ושפר.

זה יכול להיות במשהו פשוט הרבה יותר כמו לחזור לבד בחום ממסגרת החינוך (שזה משהו אמיתי שאני בתהיות לגבי זה)

גישת שפר אומרת שברגע שההורה מנותק רגשית מהסיטואציה, אין ברירה לילד אלא להיכנס ולקחת אחריות על התהליך.

הרבה הורים שהיו איתי בהדרכה היה קשה להם לקבל שזה אכן יקרה. החשש שלי הוא הפוך.

אין לי ספק שזה יקרה. ודווקא בגלל זה, אני לעולם לא אדע מה המחיר הרגשי שהילד היה צריך לשלם במסגרת קבלת האחריות. כי כשאתה צריך לקחת אחריות על מציאות מחוסר ברירה, אתה "מכבה" את הצרכים הרגשיים שלך שלא מקבלים מענה.

זה יכול להיות לגבי פעוט שצריך ללמוד לישון לבד, וזה יכול להיות לגבי ילד מתבגר שצריך ללמוד לקחת אחריות על מעשיו.

הדוגמה הכי טובה שאני חוויתי בשנה האחרונה למשל הייתה בהקשר של המילואים,

המציאות שנכפתה עלינו אילצה את כולנו לשנות את ההתנהגות שלנו.

כל אחד היה צריך לקחת הרבה יותר אחריות על דברים. וזה עבד מצויין. זה באמת ממש תפקד.

אבל המחירים הרגשיים התגלו רק כשיכולנו לשחרר.

אצלי זה התבטא למשל בכאבים פיזיים איומים.

דווקא אחרי לילה שבעלי היה בבית ויכולתי לישון יותר רגוע, הייתי מתעוררת בלילה מכאבים גיהינום, לא יכולתי לקום מהמיטה ולעמוד על הרגליים.

אצל חלק מהילדים זה התבטא בחוצפה שהתחילו לפתח פתאום, חלקם ברגרסיות (הבת שלי התקשתה לישון לבד ודווקא כל תקופת המילואים נרדמה לבד בלי בעיה)

מה שאני רוצה להגיד, שהעובדה שזה עובד, לא אומר שזה נכון שזה יעבוד ככה.

צריך לבחון היטב את הסיטואציה.

קטע ששמתי לב אליו, שאצל אחרים ממש קל לזהות מתי ההורה מתקשה לשחרר אחריות בגללו, ומתי הוא צריך להיות שם בשביל הילד.

לפעמים אני רואה סיטואציות אקראיות ואני רוצה להגיד לאמא: שחררי, תראי כשתשחררי יהיה בסדר.

מכירות את האמהות שרועדות מפחד שהילד יפול מהסולם, ומעבירות את החשש הזה לילד ואת מהצד פשוט רואה איך החשש הזה פוגע בביטחון של הילד?

או האמא שאומרת לילד שלוש פעמים אל תשכח ש...

על אחרים מזהים את הסיטואציות האלו בקלות...

בעבר גם התייחסתי לעניינים רפואיים, למשל ילד שיש לו ירידה בשמיעה וההורים לא מאמינים בהתערבות כלשהי וממש מאמינים שהילד צריך לפתח אסטרטגיה בעצמו על אף הקושי,

אז זה נכון, גם ילד כזה ילמד להסתדר.

אבל המחיר שהוא ישלם לא מוצדק בעיני. וכאן יש מחוייבות הורית לעזור לילד להתמודד יותר טוב עם הבעיה.

יש ספר השראה לילדים על לואי ברייל, איך הוא התעוור בסביבה שלא ידעו לתת לו מענה מותאם ואיך הוא למד מתוך ההתמודדות לפתח אסטרטגיה ולהתמצא במרחב, ולהגיע להישגים כמו כולם ואף לעזור לאחרים אח"כ עם פיתוח כתב ברייל.

אז זה סיפור השראה מקסים, השאלה אם אני רוצה שהילד שלי יצטרך להתמודד עם כל זה או שאני רוצה להנגיש לו כלים שקיימים כבר ולהיות איתו בתהליך. לא מתוך רחמים, אלא מתוך הובלה הורית.

בקיצור, אני חושבת שהדרכת הורים בגישת שפר יכולה לתרום המון לכולם, במיוחד בחלקים שהתחלתי בהם על מה הוא אמון אמיתי ולהבין כמה כוחות חבויים יש בילדים שלא מתגלים רק כי אנחנו מרפדים אותם ולוקחים מהם את האחריות.

מכירות את זה שאת אומרת לילד לא לאכול את העוגה מהמקרר ואת ממש בטוחה באמירה הזאת וממש בטוחה שהילד מתאפק, אבל בבוקר ככה כשאת באה להוציא את החלב העיניים נודדות (ממש מעצמן!) למדף העוגה? ככה רק זרקו מבט חטוף, ממש ממש בטעות, כי באמת אני מאמינה בילד שאם אמרתי שלא יאכל אז הוא לא אכל. ברור!

ברור ידעתי שהעוגה תהיה שם, הרי אמרתי לו והרי הוא ילד מתאפק. ברור! בכלל לא ווידאתי שהיא שם.

פשוט.. לא הסתכלתי על העוגה, מבטיחה! הסתכלתי פה על הכתם מאחורה שתפס לי את העין....מה רציתי? חלב. כן חלב. ברור. הנה הוצאתי את החלב וסגרתי את המקרר.

אני חושבת שהדרכה בגישת שפר יכולה לעזור גם מאוד להורים שרוצים קצת לשחרר ולא יודעים איך.

שמרגישים שהם כל הזמן במרדף לספק לילדים שלהם את צורכיהם או עסוקים יותר מדי בלעמוד עלהם כמו שוטרים..

תעשה, תנקה, תפנה, תביא, תיקח, תצחצח, תסגור, אבל אמרתי לסגור, תלך, תוריד, תחזור..

היום שנה אחרי ההדרכה, ואחרי חיפוש האיזונים, אני חושבת שבמצב שהילד יורד מהדרך,

תפקיד ההורה לוודא איפה הוא, להזמין אותו לעלות איתנו חזרה על הדרך, ולוודא שיש לו דרך לחזור!

אם אין לו דרך לחזור, אי אפשר להשאיר אותו שם לבד.

אפשר לומר כשהוא ירצה לחזור הוא ימצא את הדרך. אני לא מסכימה עם זה.

להשאיר פתח. אם תרצה אני פתוח לשיחה על הנושא, אתה יכול לבוא ולהגיד את האמת ולבקש עזרה, אני לא אכעס ולא אשפוט אותך ולא אתנשא עליך.

אני על הדרך, כי זו הדרך הנכונה ללכת בה. אתה בוחר לא ללכת בה ואני מצטער על הבחירה שאתה עושה אבל מקבל אותה. אני לא שוכח אותך, ותמיד יהיה לך מקום כשתרצה לחזור למוטב.

למשל אני מאמינה בחיזוק חיובי חיצוני כדי לרכוש הרגלים טובים. זה לא מחליף את הרצון הפנימי האמיתי אבל זה כן מדרבן לתהליך.

למשל ילד שמבקש ממני עזרה בלהתרגל לצחצח שיניים. או ילד שמבקש עזרה בדרבן אותו לסדר את החדר.

יש בזה פתיחות וקשר חזק שהוא לא ברור מאליו.

אם לא הייתי נותנת לו את ההרגשה שהוא יכול לפנות אלי בבקשה העזרה הזאת, היה מתמודד לבד. ומצליח. אבל היינו מפספסים פה נקודת חיבור עדינה מאוד וחשובה כ"כ בין הורה לילד.

שורה תחתונה, הדרך שאני מובילה בבית תמיד תהיה קודם הגישה ההיקשרותית (תקשורת מקרבת) לדבר, לשמוע, להרגיש, לתת מקום לצרכים של כל אחד.

במצב שאני רואה שנכון להעביר לילד אחריות לפעולה מסויימת, אני מחליטה לעשות זאת בלב שלם.

זהצלא תמיד קל, אבל מזכירה לעצמי כמה אמון הוא דבר חשוב וכמה העברת אחריות עד הסוף היא קריטית פה.

אני קובעת את הגבול שלי ומפה עושה עבודה עם עצמי. מפעם לפעם זה נהיה יותר קל ויותר טבעי.

העיניים כבר לא נודדות בעצמן למדף של העוגה.

החוסן הזה שיש אצל ההורה. הביטחון שלו שהילד יתמודד עם האחריות, היא ממש ממש חשובה לילד ובונה אותו.

אם מישהי מרגישה שאין לה את זה מספיק, שהאמון הזה הוא לא ממש ממש עד הסוף, אז ממליצה ממש ללכת להדרכת שפר.

את המינון, מתי להיות שם עם הילד ומתי להתנתק מהסיטואציה אפשר לקבוע לבד.

למרות שהחסידים הגדולים של שפר אומרים ששפר זו דרך חיים. (גישה/ שיטה, כבר לא זוכרת את המינוח שמשתמשים בו)

אני לא מסכימה עם זה. אני חושבת שהיא מכילה עקרונות חשובים, אבל לא נכון תמיד ללכת לפי העקרונות האלו.

אלא כשמזהים את הסיטואציה, אז ללכת לפי העקרונות עד הסוף.

לא תמיד זה ברור, למשל אנחנו כבר תקופה מתמודדים עם איזה בעיה של בן 3 שלי עם בגדים.

היה קשה להעביר אותו מקיץ לחורף, אבל המעבר מחורף לקיץ היה ממש סיוט.

וכשרציתי להחליף לו נעליים מקרועות לחדשות, ידעתי שזה יוביל לקושי.

אז ביום שקנינו את הנעליים גרמתי לו ללכת איתם יחסית הרבה. בהתחלה ממש אמרתי מפורש מי שרוצה לבוא איתי לקנות ארטיק במכולת נועל נעליים חדשות.

אח"כ שאלתי מי רוצה לקנות מעדן והוא בא ובכלל שכל מהנעליים ואח"כ היה עוד גירוי.

ועדיין לא הייתי בטוחה עד הסוף עם ההתנגדות שלו היא כי קשה לו להתרגל או כי הנעליים לא נוחות לו (ואני לא רוצה שילך על נעליים לא נוחות)

לבעלי היה ברור שזה רק עניין של הרגל וצריך להיות החלטיים. (אמון עד הסוף, לא להעיף מבט לבדוק אם ההליכה שלו חופשית או שיש שם חוסר נוחות)

אז ביקשתי מבעלי שהוא יטפל בו בבקרים הראשונים כי ידעתי שאם אהיה באיזור ההססנות שלי תפגע בתהליך כי הוא מייד יביע התנגדות כי הוא ידע שזה מפעיל אותי ואולי אוותר על הנעליים החדשות.

וכך היה.

והוא אכן התרגל ואני הייתי נחושה לשמור על ההרגל  והסיפור הזה מאחורינו.

ועדיין טיפה עצוב לי שלא יכולתי להיות איתו שם מבחינה רגשית. לחבק אותו על הקושי של המעבר.

אז מה המסקנה?

שאם רוצים שתהליך יצליח- צריך להיות שם לגמרי עד הסוף גם במחיר של ניתוק רגשי. לטוב ולרע.

לפעמים זה מה שנכון לעשות, כי חיבור רגשי בסיטואציות מסויימות יזיק לתהליך וממילא לילד.

אבל קודם הייתי ממצה את האפשרויות האחרות.

ובמשל הקוצים, כשילד סוטה מהדרך, אני בהחלט אראה לו שאני שמה לב שהוא ירד מהדרך, ישב איתו, אשוחח, אגלה אמפטיה וחיבור רגשי.

אבל במצבים שבהם הנוכחות הרגשית מביאה ליותר ריחוק מהדרך, השתבללות ובלבול,

אפלס עביר הילד את הדרך חזרה לשביל, אניח סימני דרך ואחזור לשביל בלב שלם ורגוע ממש ממש עד הסוף, לא אחזור שוב, אאמין בו בלב שלם שיש לו את היכולת לחזור, ואקבל שזו בחירה שלו על החיים שלו.

אם ירצה ללכת יחף זו זכותו על רגליו

ואם החליט לפרוש מהלימודים זו זכותו על עתידו.

מקווה שהצלחתי להסביר את המנעד ואת האיזון.

ואם יצא מבולבל מדי אז כדאי ללמוד לעומק למי שמרגישה שרוצה להבין יותר.

כי בסה"כ אני חושבת שאפשר להפיק תועלת רבה מהלימוד עצמו.

את חושבת שבשפר מוכרח להיות הניתוק הרגשי?

או שאפשר לתת מקום לרגש שלו, אבל לא להתערבב מזה, להבין שהוא יכול ושזה שלו וכו

ואצל מדריכה אחת, אז עונה רק ממה שאני יודעת,

ובהחלט שאלתי וחקרתי את המדריכה על זה אבל עדיין מסייגת שלא בטוח שאני מכירה הכל.

בשפר, הגישה היא להעביר את האחריות לילד.

מכירה את זה שילד נופל ומקבל מכה?

אז יש את ההורים שממשיכים הלאה כי לא קרה כלום וגם הילד קם וממשיך מיד כי לא קרה כלום.

עכשיו השאלה היא אם עוצרים ושואלים את הילד מה אתה מרגיש וזה..

אז עצם העצירה והשאלות, מראות שכן קרה משהו, אז זה סותר את ההנחה שלא קרה כלום.

אז אני לא רואה איך זה בא ביחד.

או בדוגמה של העוגה, אם את יודעת בוודאות מוחלטת שזה ילד שמתאפק (לא ילד שמסוגל להתאפק, ילד מתאפק!! בהוויה שלו, במציאות שלו, עכשיו, לא בפוטנציאל. זה חידוד מאוד חשוב שלמדתי בשפר)

אז למה שתגשי אליו ותשאלי אותו לרגשותיו?

או בדוגמה עם הנעליים, אם הייתי שואלת את הילד לרגשותיו, או סתם מביאה לו פרס ניחומים בלי להגיד מילה על הנעליים, השדר שיש פה ספק ומקום להתנגד היה עולה, וזה היה מפעיל אותי ואז זה לא שווה. התחברתי אליו בשדה קוצים.

האם יש מקום לדבר על הרגשות ולתת לילד מקום להתנגדות מבלי לרדת מהשביל הבטוח שלנו?

אני לא רואה איך זה יכול להיות ביחד.

שפר אומר להמשיך בדרך שאנו מאמינים בה. הילדים יצטרפו אלינו.

כמו פעם שהאינדיאנים לא בקשו מהילדים להצטרף ולא "דיברו איתם על זה".

ההורים עשו והילדים אחריהם מכוח האבולוציה.

בקיצור, אני חושבת שלא, אבל אולי מי שלמד יותר לעומק יכול לשפוך אור על הנקודה הזאת.

אני חושבת שכן מצאתי איזון טוב שבו בשלב הראשון יש שיח, בירור, שחרור רגשות, שיקוף, דיון, עידוד.

ואחרי שמיציתי את זה,

נשאר להאמין בילד, לסמן לו את הדרך לעלות על דרך המלך ולקבל את הבחירה שלו להישאר בשדה קוצים להשלים איתה באמת מבחינה רגשית ולהמשיך הלאה.

אם ניקח את הדוגמה של הסולם, אז אני אסביר לילד איך נכון לעלות, אסביר את הכללים, אשאל אותו מה הוא מרגיש, אציע לו אם הוא רוצה שאעמוד לידו או לא.

אבל בשלב מסויים אחליט לשחרר לגמרי.

לא אסתכל, ולא אעודד ולא אשאל האם עלית, לא אחכה למחוא לו כפיים. אעביר את האחריות המלאה אליו. אסמוך עליו בכל ליבי ונפשי.

אם הוא יבקש עזרה, ייתכן ואענה לו, אבל הוא אחראי לבוא אלי, האחריות היא עליו להתמודד, ולבקש עזרה זה חלק מהכלים שעומדים לרשותו.

אבל אני יכולה להאמין שהילד יתאפק ולא יאכל את העוגה בטוח כי הוא שולט בעצמו ומתאפק וכו

אבל זה ממש קשה לו, זה מעורר רגשות שונים.. הוא מתגרה מהאחרים שכן אוכלים, והוא ממש רוצה את העודה, אבל הוא לא אוכל!!

או ילד נפל, אני כן חושבת שקרה משו קטן, הוא קיבל מכה, זה לא נעים, וזה לא סותר שהוא יקום וימשיך בעצמו..

נגיד ילד לא בודק גבולות בכשרות, ברור שלא אוכלים בשרי וחלבי יחד (בבתים דתיים)

אבל אני כן אתן לגיטימציה לקושי שלו כשהוא רוצה שוקולד אחרי הארוחה הבשרית,

זה מאד טעים ומגרה, ממש היית רוצה עכשיו שוקולד, הבעיה שאנחנו בשריים, אז אי אפשר.

ולגיטמציה לרגש, לא תערער את הבטחון שלי על זה.

אז מעניין אותי על אותה דרך עם עוד קשיים של הילד,

אפשר להבין אותו, וואו זה ממש סולם גדול, זה נראה קצת מפחיד,

ומצד שני לא להתערבב מזה ולחשוב מסכן הוא כזה קטן, למרות הפחד בטחון שהוא גדול ויכול לעלות..

אשמח לשמוע את דעתך בעניין

אני חושבת שאפשר כל עוד זה לא מסיר מהילד את האחריות והמסוגלות.

בדוגמה של הסולם,

הסולם גדול וגם אתה גדול, אתה מסוגל לעלות עליו.

אבל הסולם גדול ונראה מפחיד, האם יש לו לגיטימציה לפחד? את עושה דברים שמפחידים אותך?

כשאני חושבת על עצמי, כשאני מביעה אמפטיה לפחד, אני כן פותחת פתח להימנעות. למה ילד אמור לעשות משהו שמפחיד אותו?

אני חושבת שזה תהליך.

הסולם גדול ונראה מפחיד.

נדבר על זה, נמצר את הדרך להתגבר על הפחד.

עכשיו יש בי אמון אמיתי שאתה ילד שעולה סולמות. אני מתנתקת מפה.

לגבי הכשרות, כשאני הייתי ילדה וראיתי שוקולד לא כשר, לא ע,רה בי לרגע מחשבה שזה מגרה ושיש פה תהליך התגברות, כי להורים שלי היה כ"כ ברור שלא אוכלים לא כשר, שבאמת לא הרגשתי רגשות לגבי זה.

אני לא יודעת אם יש מצב אחר שבו מצד אחד יש וודאות כ"כ מוחלטת ומצד שני יש שם לגיטימציה להרגיש רגשות בקשר לזה.

אם יש לי ילד אלרגי ויש לי בדל של תחושה שהוא עלול להתגרות מהאחים שלו, אני מעיפה את העוגה לפח. לא מעמידה אותו לשניה בניסיון הזה,

הסיבה היחידה שאני לא אזרוק את העוגה זה רק כשיש לי וודאות מוחלטת כ"כ שהעוגה לא תיאכל, אני מדמיינת את הסיטואציה ולא רואה איך במצב כזה של וודאות מוחלטת אני מנהלת שיח על רגשות. אז אותו דבר על ילד שלא אלרגי.

אולי אתן דוגמה מתוך הסדנה.

אוהבים לתת דוגמה שמורים נכנסים ללמד בכיתה ואומרים להם שזו כיתת מחוננים.

המורים מתאימים את הרמה והדרישות ומלמדים בהתאם

מבחינת המורים, התלמידים מחוננים. לא ילדים שמסוגלים להיות מחוננים אלא ילדים מחוננים. בדוק.

התוצאה היא שמתוך האמון המוחלט הילדים הגיעו להישגים כמו כיתת מחוננים.

אז גם הדוגמה הזאת מראה שאין פה קשר לדבר על רגשות,

למה שתבואי לילד מחונן ותדברי איתו על הקושי ללמוד? לא קשה לו, הוא מחונן.

קודם כל, כל מה שאני כותבת זה רק עת סמך החוויה שלי מהלימוד, ייתכן שמישהי שלמדה איתי את אותו קורס תצא עם תובנות הפוכות.

בסוף. אין כמו ללמוד מכלי ראשון. זה תמיד עדיף על התרשמות סובייקטיבית מכלי שני, ואולי בכלל ממדריכה אחרת הייתי יוצאת עם רושם אחר?

דבר נוסף, הדגשתי הרבה את הניואנסים שלי גרמו לחידוד והתפעלות או המצד השני לחוסר הסכמה.

לא כתבתי בכלל על רוב תכנים שהם 70% מההדרכה, שבעיני דומים להדרכות בשיטות אחרות אז לי אישית לא חידשו הרבה, אז לא כתבתי עליהם בכלל,

מה שמוכיח שלהסתמך על תגובות בפורום יכול להיות בעייתי.

מי שלא למדה קורסים בגישות אחרות יכולה להיתרם מאוד משפר. ולא לפסול רק בגלל הניואנסים שאני פחות התחברתי אליהם.

אני רק סיפקתי הצצה למחשבות שעלו לי בעקבות ההדרכה, וכל אחת אחראית איך והאם לקבל את זה.

מי שהולכת לפי זה ומרגישה שנכון לה, שלא תתערער בעקבות התובנות שלי.

שורה תחתונה מסכימה מאוד עם הסיכום של אחות של בארץ אהבתי, לימוד הקורס תרם לי המון, רק לשים לב למקום של הרגש הטבעי.

לא למדתי מסודר אבל שמעתי המון שיעורים ופודקאסטים של שפר והרגיש לי מאד יהודי ואמיתי.

ומסכימה מאד לשים לב לא לאבד את הרגש..

תודה על כל התובנות!

תודה על זה

היה לי ממש מענין לקרוא .

אם אני לא טועה שפר מבוסס בין השאר על זה.

בטח שיש ספרים ואתרים. תוכלי למצוא בקלות בגוגל.

ממה ששמעתי ולא למדתי לעומק

מדברים הרבה על סמכות הורית

מפה לשם זה נהיה בסטיגמה קשוחים

אבל זה ממש לא מחייב קשיות ובטח ובטח לא צעקות וכו

בעיקר בעיקר להיות סמוך ובטוח שכהורה אתה מנהל את הסיטואציה, ומכתיב את הכללים בבית.

ומתוך הבטחון שלך הילד מבין את זה.

וקשוח זה לא == צעקות.

קשוח זה קשוח.... זה כללים נוקשים. זה פחות גמישות, פחות זרימה.

גם בשיטות של יותר היקשרות נדרש שההורים יקחו אחריות וינהלו את הסיטואציות.

הם לא קובעים לך

את מחליטה מה הכללים הקריטיים בבית, מה ניתן להתגמש... הכל לפי מה שאתם כהורים בוחרים..

יכול להיות אנשים עם המון גמישות ומרחב כי החוקים שהם קובעים הם מאד מצומצמים ובדברים הכרחיים, ובשאר הנושאים לשחרר.....

אני גם מאוד אוהבת לשמוע את עינת נתן שגם היא לפי אדלר וגם הלכנו להנחיה אצל מישהי אדלריאנית (אמנם דתיה אז היו התאמות שמאוד אהבתי, אבל לא הרגיש לי שזה מאולץ)

והכי, אנחנו ההורים הכי לא נוקשים בעולם וההורות שלנו גם לא כזאת. מאוד מחוברים גם לאינסטינקטים שלנו.

(סליחה שאני עפה על עצמנו ככה, זה אחרי המון עבודה🤭).

ממש מפתיע אותי שזאת השיטה שאנחנו די הולכים לפיה😅

זה גישה, לא שיטה עם כללים ברורים .

ובסוף כל אחד לוקח אותה למקום שנכון לו

אבל התיווך של ההדרכה מאוד משמעותי....

למדתי את שפר מכמה מקורות ומכל אחד מהם קיבלתי תמונה קצת אחרת (ואני עדיין לא יכולה להגיד שאני מסינה עד הסוף)

זה נכון כמובן גם לגבי אדלר ולגבי רוב ההדרכות

ותמיד גם חשוב לשמור על ראש ביקורתי. מה מתאים לנו? מה ישרת אותנו?

אז כיף שמצאתם הדרכה אחרת שמתאימה לכם ומצליחים ליישם

אקרא עוד מגוגל וננסה להבין יותר לעומק

בגלל צפי ירי מאיראן

תפילות

זה מה שיש לנו

יואווו

מתלבטת אם להעביר אותם

לא להלחיץ אותם במידה ולא יתפתח לאיזור הדרום משהו

בשורות טובות וישועות גדולות!

באופן היפותטי כמובן, מה הייתן מציעות לה לעשות כרגע?

כל זאת בתקווה שהיא בעניין לחזור....

יש לה גם רכב.

השאלה אם אפשר לנהוג ככה

זה בלתי כבר בלתי!!!

סופריקה

לנו יש בבית... (לא קנינו בתחילת שנות נישואינו) השילוב של ילדים בררניים עם אמא שלא אוהבת לבשל מצריך את נוכחותם (אבל האמת שחלקם בררניים עד כדי כך שגם לא אוהבים את זה...)

דברים מהירי הכנה נוספים שאנחנו קונים ובריאים יותר:

פלאפל קפוא וכדורי פירה קפואים (אופים בתנור).

כרובית וברוקולי (אופים בתנור עם תבלינים, אבל כמובן לא כולם אוהבים)

לפעמים גם קונים אורז עם תבלינים בשקית, שרק מבשלים וזהו. לא הכי בריא, אבל יותר בריא מדברים אחרים...

זה לא ארוחה מאוד בריאה וזה גם מאוד מאוד יקר אבל זה ארוחה הרבה יותר מוצלחת מלא לאכול בכלל, ואז כל היום לנשנש. מה לעשות שיש לנו בהחלט ימים כאלה שאין מה לשלוף ואין זמן להכין ואז זה סוגר פינה ויש משהו לאכול.

לא רוצה ליצור לילדים חסך כי כולם סביבם אוכלים מלא גאנק

בתכלס לא מאוד משתמשת בזה. נקניקיות יוצא לי לשלוח לילד השנה פעם בשבוע וחצי לצהריים בבית הספר כי אין הזנה (לפני כן אכל אולי פעם בחודשיים)

שניצל תירס הבת שלי מאוד רצתה. אכלה כמה פעמים ומאז לא נוגעת

מעדיפה שלא אבל לא תמיד מספיקה להתארגן על אוכל מבושל בגלל שעןת העבודה אז יש פה 

כי הילדים מאוד מבקשים

תכלס קצת לקרוא על זה מוריד את כל החשק

זה מזעזע בעיני

מביאה לו פעם בכמה חודשים ועושים לו בנינג'ה.

שניצל תירס לא אוהבים

אבל כן יש פה שניצלונים של עוף טוב.

מציל אותי האמת

יש פה ילד בררן קשות+ אסור להביא לגן מוצרי חלב. אז אני שמה לו שניצלונים וקטשופ הוא בעננים.

טבעול בכלל לא, נדיר ממש, ברמת פעם בשנה בערך...

נקנקיות רק שעושים על האש.

מעדיפה לבשל אוכל מזין

בעיקר הילד הבררן שלי

מכירות מותג בריא של נקניקיות עם כשרות טובה?

זה מוצר סופר מעובד

אני לא מכירה בכל אופן אבל אשמח להחכים

שזה אמור להיות בריא ולא מעובד..

זכור לי שפעם חיפשתי ולא מצאתי משהו נגיש בכשרות טובה אבל אולי השתנה משהו מאז 

נקניקיות לארוחת צהריים של יום שישי

שניצלים של עוף יש לי בשביל ארוחת צהריים לגדולה שלוקחת לבית ספר. לרוב יש לי בשרי מבושל וזה במקפיא ליאת ביטחון לימים שאין לי משהו לשלוח לה.  

אבל האמת היא שהסיבה היא שאני מכורההה לטבעולים. אוהבת את כל הסוגים. טעים לי התעשייתי הזה🤣 אז מעדיפה לא להחזיק בבית כדי שאני אוכל אוכל נורמלי ולא את זה. שומרת את חגיגות הטבעול לתשעת הימים.

יש לזוג ונראה לי גם למשפחה

אולי קוראים לזה חברותא

ויש גם בעותניאל אחד ממש כיף

צימרים על ההר

מקסים

יש באש קודש בקתה בכרם, יש בה בריכה שווה ממש...(למרות שזה לא רלוונטי לכם)

אבל הוא באמת יחסית "בעומק"

הנוף מהמם

אפשר לשאול מה יש בו שמאפשר הכנת אוכל (קומקום חשמלי, כיריים... אם יש כלים אז חשוב לוודא שיש הקפדה על כשרותם).

אם אתם צריכים - אז לבדוק שגם יש אפשרות של מיטות נפרדות בשבילכם או מזרן נוסף...

מכיוון שאתם באים עם שלושה ילדים מן הסתם תעדיפו שני חדרים נפרדים, אז תבררו גם על זה.

וכמובן - לקבל המלצות על הניקיון של הצימר... וגם על הבטיחות שלו מבחינת ילדים - חשוב מאוד!

אנחנו היינו פעם אחת בבית ההארחה של הר ברכה. פשוט מאוד-מאוד, אבל לנו זה הספיק.

מעבר לזה היינו עם הילדים רק בצימרים בצפון, אז אין לי המלצה... (ועל אחד מהם אני לא ממליצה🤭)

בהצלחה ותיהנו!

היינו בהר ברכה, מחפשים משהו יותר מפנק

תודה על הנקודות שכתבת!

משהו ששמעתי ששווה, נראה לי ביקב כביר

גם בבת עין יש כמה צימרים טובים 

את צימר נוף שומרון שהוא משפחתי ושמעתי שממש נעים

ובעלת הצימר היא שפית שיכולה לבשל לכם אם רוצים.

לא את כל החלונות מוציאים.

וגם כמובן לאחסן אותם בחדר אחר.

וגם לשים לב לסגור את ה"איבטוח" של החלון מתכת.

ויש חלונות שצריך להוריד

אבל אם יש אופציה עדיף להיות בקיר שלא של החלון ולא מול.

אבל אמרת שאת מוציאה את החלונות אז מניחה שאתם בחלונות של התקן החדש? אני חושבת שהם נחשבים עמידים.

אבל הריןן לא רצוי עולה הרבה יותר אחות. לא רק כסף

אגב, לא ממליצה להשתמש בדיאפרגמה בלי ג'ל. אחוזי המניעה יורדים בלעדיו

אני לא הלכתי למתאמת וקניתי את הקאיה ביחד עם הגל שלה באתר נשיותי. משתמשת.בה בנוסף לשמפ כבר 4 שנים

מתכננת למנוע עוד כמה חודשים מקסימום עוד שנה

אבל המחירים לא שפויים

רק המניעות הזוועתיות עולות גרושים כמו גלולות

אולי באמת ארכוש רק את הדיאפרגמה והגל ואלמד לבד להשתמש בזה

לדעתי זה משו שלא חוסכים בו. דווקא בגלל שיש מניעות זוועה (חוויתי על בשרי וגמני שילמתי)

אגב אם את מניקה אזלקחת בחשבון שתצטרכי ג'ל עד שיחזור לך ביוץ מסודר אחרת לא הייתי לוקחת סיכון (אבל זו אני)

@ooמשקל משתנה דרמטית ביות מ5 קילו אבל לדעתי זה די נשאר אותו דבר...

תלכי למישהי שמתאימה מיינקס, זה סוג מעולההה, ולא כולן מתאימות איתו

וחוץ מזה כל מניעה עולה כסף...

ומה תעשי תכלס? תיכנסי להריון / תימנעי מיחסים/ תקשיבי מניעה שמזיקה לך..?

אין באמת מה לעשות...

יש כן אפשרות להזמין דוגמית שליאפרגמה של קיה שהיא וואן סייז וזה בחינם ולבדוק לעצמך אם מתאים לך @המקורית ו @oo כתבו שעשו את זה..

אני ניסיתי והרגשתי שאני לא יודעת אם מתאים...

כן הבנתי שאחרי כמה לידות רצפת אגן יותר חלשה ועדיף דיאפרגמה מותאמת...

בהצלחה!!

תכלס השקט שווה את זה לדעתי..

וקוטל זרע הבנתי שהוא לא כזה משנה אםשמים דיאפרגמה נכון...

להגנה מירבית

קוטל הזרע מעלה משמעותית את אחוזי המניעה

דיאפרגמה וקוטל מונעים כל אחד בנפרד ביעילות לש 70-80%

שילוב שלהם נותן כפל הגנה, סביב 95%

שהותאמה זה 95 אחוז ועם ג'ל 98 משו כזה

ויש שטוענים שההבדל עוד יותר מינורי...

לי הדיאפרגמה התאימה גם אחרי לידה נוספת.. אז יש סיכוי שיהיה לך ככה.

והשקט מההורמונים ומדברים בגוף שלך שווה בעיני המון.

אם יש לכם החזרים ממילואים אז הרבה מתאמות הן גם מטפלות וכאלו ואפשר לעשות קבלה על טיפול.

ויש גם מתאמות זולות יותר, תעשי השוואת מחירים עם עוד כמה.

איך עושים את זה?

בכללי גם טוב לאכול דברים יבשים, לבדוק מה עושה לך טוב (או לפחות לא בחילות), לעשות הרבה ארוחות קטנות במשך היום, לאכול קרח או דברים קרים.

ג'ינג'ר , b6 (או שילוב של שניהם),

קרקרים/בייגלה(=נשנושים יבשים),

קולה,

בונגסטה/זופרן(=תרופות אם אין ברירה)

ארוחות קטנות

קרח/מאכלים קרים

תפוחים ירוקים/פחיות לימון (=חמוץ)

כל דבר נוסף שעזר לכן אשמח לשמוע, אין לי מושג איך אשרוד חודשיים לפחות ככה עם תינוק בבית ב"ה

אפרסקים/כל פרי שבא לך

ומוסיפה קינמון ודבש

בת גילך, אני הייתי בטוחה שסגרתי את הבאסטה

נתתי בגדי הנקה והריון לחברות

מסרתי עריסות ובגדים וכו בדיוק מהסיבות שציינת

ומשהו קרה

יותר שכל פחות בלב

הבנתי שסיכוי גבוה שאתחרט שאין לי עוד אחד מאשר שיש לי עוד אחד

הפסקתי אמצעים ואמרתי השם אתה תחליט מה צריך להיות, לא אני.

ואכן אני בתחילתו של הריון

ובה שמחה על ההחלטה שיהיה לי ילד זקונים עוד ממתק בבית

ויהיה בסדר

גם עם העבודה וגם עם ההריונות וגם עם הכל

כמו שהשם עזר עד עכשיו הוא עוזר ויעזור עם הכל גם בהמשך.

יחסי העבודה יעלו על שרטון ותתפטרי או יפטרו אותך מהעבודה חלילה, היית מצטערת שלא ניסית להרות עכשיו?

לדעתי - לא צריך להתפטר כדי להיכנס להריון, אפילו מיותר, יש לך זכויות לנצל בתור הריונית עובדת כמו ימי מחלה שמירה חלד חלת וכו

ההריונות הקודמים שהיו בסיכון וכללו אשפוזים וכו'  הם שיקול הרבה הרבה יותר משמעותי וצריך לקחת בחשבון גם השלכות לטווח הרחוק.

לאחרונה קרובת משפחה שלי היתה מאושפזת בהריון בסיכון ולאחר תקופה קשה (בעיקר לבעלה ולילדים שבבית) נולד פג וזה ממש לא פשוט…

ורלוונטי לי לענות לו.

מאוד תלוי מה הסיכון ומה ההשלכות

נכון שאין לך 10 שנים ללדת

אבל גם 5 שנים זה לא קצת

תחכי עוד קצת

הילדים טיפה יגדלו וזה כבר יראה אחרת..

בעיני כשיש מאוד רצון לעוד ילד אז שווה את המאמץ וגם את המחירים

זה דברים ידועים כבר והם לא יגיעו בהפתעה אז תוכלי להערך לזה במידה מסויימת ולקבל בסלחנות גם אם דברים לא יהיו כמו תמיד בתקופה מסויימת.

וכמובן יותר חדש ממומים לעובר

לכן דוקא אני לא הייתי דוחה לעוד כמה שנים

לדעתי עבודה זה לא שיקול, ילד זה החלטה לדורות קדימה

ועבודה עם כל החשיבות שיש לי לעבודה אני חושבת שהיא בכלל לא אמורה להיכנס למערך השיקולים.

תחשבי שתצאי לפנסיה ותגלי שתוך דקה כולם מסתדרים בלעדייך ואת לא הבאת עוד ילד כי יש לחץ בעבודה...

הרבה יותר חשוב מזה זה הדינמיקה במשפחה, הכוחות שלך, של בעלך והילדים לעבור שוב תקופה מורכבת ולא פשוטה.

אני חושבת שהצד השני של זה זה עד כמה אתם רוצים ומשתוקקים לעוד ילד.

כי כשהרצון מאוד מאוד גדול מסוגלים יותר לעמוד בקושי.

לא שאני חושבת שזה הצעד הנכון

אבל לפעמים צריך לחשוב מחוץ לקופסה..

לדעתי לנסות קודם להחליט מה הסדרי עדיפויות ולפי זה לנהל את החיים.. ולא לתת לחיים לנהל אותך..

לפעמים אני חושבת בסוף כשנזדקן בשיבה טובה בע"ה מה נעדיף לראות מהחיים שלנו? עוד כסף או עוד מימוש עצמי או עוד ילד או עוד רווחה, זה לא חייב להיות או או ואין כאן תשובה נכונה אבל לנסות לעשות פרספקטיבה....

אבל לדעתי טוב לדעת לעצור ולהחליט איך *את* רוצה לנהל את החיים *שלך*

כתבת " להתפטר כדי להיכנס להריון זה לא הגיוני בעליל "

מה אם תחליפי ל" לא נכנסתי להריון בגלל אי נעימות מהעבודה" או משהו כזה?

בטווח הרחוק המשפט האחרון נשמע לי הרבה יותר הזוי.

עכשיו ברור שצריך לעשות הפרדה- אם את מחזיקה כלכלית את הבית, ואין סיכוי מבחינתכם להסתדר במשך כשנה ללא המשכורת שלך - זה כמובן שיקול משמעותי ואי אפשר לקרוס כלכלית בשביל הריון.

אבל אם הסיבה היא "זה לא הגיוני" אז אפשר להגדיר מחדש את גבולות ההגיון...

אני לא קובעת שזה הצעד שאת צריכה לעשות, אבל לא חושבת שצריך לפסול אוטומטית.

כרגע נשמע שאת באמת בטרפת ויהיה קשוח מאוד.

בהצלחה רבה!

למה מפחיד אותך (הפותחת) לחשוב על הכיוון הזה מה הרגש שמנהל אותך לחשוב שזה לא כדאי?

אולי אם תשני זוית התבוננות משהו יתברר בראייה של המציאות באופן שלא חשבת עליו

לא הבנתי למה חייב להתפטר אם יש זכויות לממש בכלל

מילא אחרי אני מבינה, אבל תוך כדי ולפני לדעתי זה ממש לא צריך לבוא בחשבון

או תחליפי לעבודה קלילה יותר?
אם התשובה היא- לא
כנראה שזו גם התשובה לגבי עוד ילד...
נשמע שיהיה מורכב וקשה ושאת לא מוכנה נפשית לקושי הזה.

תעשי מה שנכון לך לעכשיו ואין

עוד שנה שנתיים, זה לא נורא לחכות.

מכניסים לנו לראש שהפוריות והפוריות והפוריות, בפועל אן אין משהו מסויים שצריך לחשוש ממנו ויש לך ילדים. אז אין מה לדאוג כל כך.

גם אם יקח קצת זמן להיכנס להריון, זה יגיע

אני נכנסתי להריון בגיל 39 אחרי כמעט שנתיים בלי מניעה ובדיעבד טוב שזה לא קרה לפני. סתם היינו מעמיסים על עצמנו. היום שהבנים כבר גדולים, הרבה יותר קל להתפנות לתינוקת

הפוריות באמת יורדת

קודם כל זה שאת נכנסת להריון, לא יכול להעיד כלום על אשה אחרת, סטטיסטית הפוריות מתחילה לרדת בגיל הזה, כמובן שגם הרבה נשים נכנסות בקלות להריון

וגם את מתארת שלקח לך שנתיים, זה לא מעט

והגיוני שזה קשור לגיל

ויש נשים שרוצות וכבר לא מצליחות

קוראת עכשיו את השרשור בנחת

ומקווה שלא הרגשת מותקפת...

חיבוק בכל מקרה על העומס הפסיכי...

האמת בלי קשר נשמע מטורף..

אבל אני טיפוס שחייבת נחת אז לא אובייקטיבית...

בע"ה תהיה הצלחה בכל והחלטות טובות!!

ורק לסייג שממש לא התכוונתי שצריך להתפטר,

אלא יותר ניסיתי להציע להיות בראש של פתרונות "אמצע" מחוץ לתבניות.. כי כולנו בסוף חושבים בתבניות.. בני אדם...

שוב בהצלחה גדולה בכל!

❤️❤️❤️

מציעה לחשוב מה יכול להקל לך על העומס בחיים, ההרגשה שהכל עמוס ולחוץ לא נראה לי מיטיבה.

האם יש מקומות שאפשר לשחרר? להקל עם מיקור חוץ ועוד...

לגבי ההריונות בסיכון- בעיני זה נושא חשוב, שכדאי להתייעץ בכובד ראש מה המשמעות, מה הסיכונים ולקבל החלטה קודם כל לגבי זה. אח"כ לחשוב על היתר.

התפיסה שלי בחיים היא שחלון הזמן של היכולת להרות קטן בפער משמעותי מהזמן בו אני יכולה להתקדם בעבודה, אבל זה שיקול שמנחה אותי, לא יודעת אם מתאים לכולן

נתתן לי נקודות נוספות למחשבה.

בעז"ה שאצליח למצוא את הדרך הטובה ביותר.

קראתי את כל התגובות, תודה לכל אחת השקיעה וכתבה🫶🏼

החכמתי

בגיל חצי שנה אני לא יודעת כמה טרמפולינה זה רלוונטי, בדרך כלל זה לגילאים קטנים יותר ובגיל הזה רוב זמן הערות זה משחק בשטיח וכו'

ולגבי המשקל לא נראה לי כדאי, בשלב הזה הוא כבר בטח הגיע קרוב ל9 קילו או אפילו עבר את המשקל

לדעתי אין למה לקנות משהו שתול חודש גג כבר לא רלוונטי בכלל...

אז לזה נראה לי כדאי עגלה או כיסא אוכל (אם זה עד חצי שעה אין בעיה להושיב גם אם עדיין לא יושב).

למה שלא תשקלי אותו עכשיו, אפילו במשקל ביתי- איתך ובלעדייך ולחשב את ההפרש ותראי כמה הוא שוקל?

יושב מעצמו- כך אמרה לי פיזיותרפיסטית.

מה שחשוב זה לא להושיב לזמן ארוך מדי.

אבל לזמן אוכל בודאי שאפשר ואף רצוי

אם יש לך למשל כסא של איקאה יש לקנות ריפוד שמתאים לקטנים יותר

ולא מומלץ לאכול, אולי רק קצת לטעימות בהתחלה...

לא הייתי קונה בגיל הזה

בכללי בגיל הזה חשוב זמן בטן כמה שאפשר...

עכשיו בן חצי שנה ואני בהחלט משתמשת בטרמפולינה, גם זה כרגע הכיסא אוכל שלו (אבל זה אני בשאיפה לקנות לו אחד מתאים לגיל חצי שנה) וגם לפעמים אחרי הנקה נניח הוא עדיין צריך קצת זוית כדי לא לפלוט או בזמנים אחרים שהוא לא רגוע על המשטח ובטרמפולינה כן. מאמינה שנשתמש בה עוד לפחות חודשיים.

אם זכור לי נכון יש הגבלה עד שהתינוק מתהפך

הוא כזה תופס את הצד של הטרמפולינה וחצי מתהפך אליו (בנסיון לאכול את המוטות שלה, זה הגיל שכל דבר בודקים דרך הפה) צריך לזכור לחגור אותו, לא יצא לי שהוא התהפך שם ממש אבל גם אם כן, הטרמפולינה שלנו די יציבה אז היא לא תתהפך איתו.