מקפיצה לי לעוד תגובות

ו@עטלף עיוורעט איפה אני מוצאת תכנים שלה?

ושיטת שפר יותר מגיעה ממקום יהודי כזה

אז תבררי

אולי ידבר אליך יותר

(אבל לא יודעת להסביר בדיוק או מה ההבדלים בינהם... אני אוהבת את שיטת שפר, זה הסתדר לנו ללמוד מבחינת מדריכה וכו, לא בדקתי את אדלר...)

וגישת שפר לקחה את גישת אדלר ושילבה אותה יותר עם מקורות יהודיים (גם אדלר היה יהודי, אם אני לא טועה. אבל בלהה שפר שפיתחה את שיטת שפר, חיברה את זה יותר עם מקורות).

אהובה צוקרמן מלמדת בגישה הזו, אחותי למדה אצלה קורס בתואר ואמרה שזה נתן לה המון.

אני לא למדתי את הגישה הזו. באופן אישי מתחברת לגישות אחרות חינוכיות, אז לא השקעתי גם בלימוד שלה.

כן שמעתי מכמה שלמדו אותה (גם מאחותי, וגם מעוד כמה), שזו גישה שצריך לשים לב שהיא לא מנתקת אותנו מהרגש הטבעי שלנו.

לא רוצה להגיד יותר מזה, כי זה לא נכון בעיני לתת ביקורת על משהו שלא מכירים מבפנים. אבל זו כן נקודה שצריך לשים לב אליה.

ונראה לי ש@אמאשוני כתבה פה פעם בהרחבה על הגישה, על יתרונותיה וחסרונותיה. אם תרצי להרחיב...

אני לא לגמרי מבינה את הקשר בין אדלר לשפר,

אדלר למדתי במסגרת הלימודים (קורסים בפסיכולגיה) וקראתי הרבה,

שפר הייתי בקורס הדרכת הורים של 10 מפגשים, שזה הצצה יפה אבל לא לימוד מעמיק מאוד.

אני כותבת רק על סמך מה שנחשפתי אליו.

אני חושבת שיש המון אמת בגישת שפר, וממליצה לכל הורה לשמוע בראש פתוח.

יש עקרונות שלקחתי איתי לכל החיים.

על מה זה אמון אמיתי בילד וביכולות שלו, מה זה בניית חוסן, מסוגלות, לתת לו להתמודד. להפריד בין איך אני כהורה חווה את הסיטואציה לבין איך הילד שלי חווה אותה.

אני מאוד מאמינה בלתת לילד אחריות ובחירה על חייו.

מאמינה מאוד בכוח הפנימי שמניע כל ילד לפעולה.

מאוד לא מאמינה בסרט נע.

לא במסגרת הכיתה שכל הילדים צריכים להיראות אותו דבר, ולא במסגרת המשפחה שכל הילדים צריכים להיראות כמו שאני מדמיינת.

אני מאוד מאמינה בלהוביל את הילד לגלות את כוחות החיים שלו גם ע"י בחירות לא נכונות.

הצד השני של המשוואה,

ראיתי את זה גם באדלר וגם בשפר, זה חוסר התייחסות רגשית לתהליך שהילד עובר, ואני אסביר.

למשל אם יש ילד שלא מסתדר עם מורה מסויים, וההורה מוביל אותו לתהליך של תפתרו את הבעיות שלכם בעצמכם, אז הילד אכן יפתור את הבעיה בעצמו.

אבל הוא יכול לסחוב עם זה צלקת רגשית לכל החיים, וכמה שחיפשתי לא מצאתי תשובה לזה באדלר ושפר.

זה יכול להיות במשהו פשוט הרבה יותר כמו לחזור לבד בחום ממסגרת החינוך (שזה משהו אמיתי שאני בתהיות לגבי זה)

גישת שפר אומרת שברגע שההורה מנותק רגשית מהסיטואציה, אין ברירה לילד אלא להיכנס ולקחת אחריות על התהליך.

הרבה הורים שהיו איתי בהדרכה היה קשה להם לקבל שזה אכן יקרה. החשש שלי הוא הפוך.

אין לי ספק שזה יקרה. ודווקא בגלל זה, אני לעולם לא אדע מה המחיר הרגשי שהילד היה צריך לשלם במסגרת קבלת האחריות. כי כשאתה צריך לקחת אחריות על מציאות מחוסר ברירה, אתה "מכבה" את הצרכים הרגשיים שלך שלא מקבלים מענה.

זה יכול להיות לגבי פעוט שצריך ללמוד לישון לבד, וזה יכול להיות לגבי ילד מתבגר שצריך ללמוד לקחת אחריות על מעשיו.

הדוגמה הכי טובה שאני חוויתי בשנה האחרונה למשל הייתה בהקשר של המילואים,

המציאות שנכפתה עלינו אילצה את כולנו לשנות את ההתנהגות שלנו.

כל אחד היה צריך לקחת הרבה יותר אחריות על דברים. וזה עבד מצויין. זה באמת ממש תפקד.

אבל המחירים הרגשיים התגלו רק כשיכולנו לשחרר.

אצלי זה התבטא למשל בכאבים פיזיים איומים.

דווקא אחרי לילה שבעלי היה בבית ויכולתי לישון יותר רגוע, הייתי מתעוררת בלילה מכאבים גיהינום, לא יכולתי לקום מהמיטה ולעמוד על הרגליים.

אצל חלק מהילדים זה התבטא בחוצפה שהתחילו לפתח פתאום, חלקם ברגרסיות (הבת שלי התקשתה לישון לבד ודווקא כל תקופת המילואים נרדמה לבד בלי בעיה)

מה שאני רוצה להגיד, שהעובדה שזה עובד, לא אומר שזה נכון שזה יעבוד ככה.

צריך לבחון היטב את הסיטואציה.

קטע ששמתי לב אליו, שאצל אחרים ממש קל לזהות מתי ההורה מתקשה לשחרר אחריות בגללו, ומתי הוא צריך להיות שם בשביל הילד.

לפעמים אני רואה סיטואציות אקראיות ואני רוצה להגיד לאמא: שחררי, תראי כשתשחררי יהיה בסדר.

מכירות את האמהות שרועדות מפחד שהילד יפול מהסולם, ומעבירות את החשש הזה לילד ואת מהצד פשוט רואה איך החשש הזה פוגע בביטחון של הילד?

או האמא שאומרת לילד שלוש פעמים אל תשכח ש...

על אחרים מזהים את הסיטואציות האלו בקלות...

בעבר גם התייחסתי לעניינים רפואיים, למשל ילד שיש לו ירידה בשמיעה וההורים לא מאמינים בהתערבות כלשהי וממש מאמינים שהילד צריך לפתח אסטרטגיה בעצמו על אף הקושי,

אז זה נכון, גם ילד כזה ילמד להסתדר.

אבל המחיר שהוא ישלם לא מוצדק בעיני. וכאן יש מחוייבות הורית לעזור לילד להתמודד יותר טוב עם הבעיה.

יש ספר השראה לילדים על לואי ברייל, איך הוא התעוור בסביבה שלא ידעו לתת לו מענה מותאם ואיך הוא למד מתוך ההתמודדות לפתח אסטרטגיה ולהתמצא במרחב, ולהגיע להישגים כמו כולם ואף לעזור לאחרים אח"כ עם פיתוח כתב ברייל.

אז זה סיפור השראה מקסים, השאלה אם אני רוצה שהילד שלי יצטרך להתמודד עם כל זה או שאני רוצה להנגיש לו כלים שקיימים כבר ולהיות איתו בתהליך. לא מתוך רחמים, אלא מתוך הובלה הורית.

בקיצור, אני חושבת שהדרכת הורים בגישת שפר יכולה לתרום המון לכולם, במיוחד בחלקים שהתחלתי בהם על מה הוא אמון אמיתי ולהבין כמה כוחות חבויים יש בילדים שלא מתגלים רק כי אנחנו מרפדים אותם ולוקחים מהם את האחריות.

מכירות את זה שאת אומרת לילד לא לאכול את העוגה מהמקרר ואת ממש בטוחה באמירה הזאת וממש בטוחה שהילד מתאפק, אבל בבוקר ככה כשאת באה להוציא את החלב העיניים נודדות (ממש מעצמן!) למדף העוגה? ככה רק זרקו מבט חטוף, ממש ממש בטעות, כי באמת אני מאמינה בילד שאם אמרתי שלא יאכל אז הוא לא אכל. ברור!

ברור ידעתי שהעוגה תהיה שם, הרי אמרתי לו והרי הוא ילד מתאפק. ברור! בכלל לא ווידאתי שהיא שם.

פשוט.. לא הסתכלתי על העוגה, מבטיחה! הסתכלתי פה על הכתם מאחורה שתפס לי את העין....מה רציתי? חלב. כן חלב. ברור. הנה הוצאתי את החלב וסגרתי את המקרר.

אני חושבת שהדרכה בגישת שפר יכולה לעזור גם מאוד להורים שרוצים קצת לשחרר ולא יודעים איך.

שמרגישים שהם כל הזמן במרדף לספק לילדים שלהם את צורכיהם או עסוקים יותר מדי בלעמוד עלהם כמו שוטרים..

תעשה, תנקה, תפנה, תביא, תיקח, תצחצח, תסגור, אבל אמרתי לסגור, תלך, תוריד, תחזור..

היום שנה אחרי ההדרכה, ואחרי חיפוש האיזונים, אני חושבת שבמצב שהילד יורד מהדרך,

תפקיד ההורה לוודא איפה הוא, להזמין אותו לעלות איתנו חזרה על הדרך, ולוודא שיש לו דרך לחזור!

אם אין לו דרך לחזור, אי אפשר להשאיר אותו שם לבד.

אפשר לומר כשהוא ירצה לחזור הוא ימצא את הדרך. אני לא מסכימה עם זה.

להשאיר פתח. אם תרצה אני פתוח לשיחה על הנושא, אתה יכול לבוא ולהגיד את האמת ולבקש עזרה, אני לא אכעס ולא אשפוט אותך ולא אתנשא עליך.

אני על הדרך, כי זו הדרך הנכונה ללכת בה. אתה בוחר לא ללכת בה ואני מצטער על הבחירה שאתה עושה אבל מקבל אותה. אני לא שוכח אותך, ותמיד יהיה לך מקום כשתרצה לחזור למוטב.

למשל אני מאמינה בחיזוק חיובי חיצוני כדי לרכוש הרגלים טובים. זה לא מחליף את הרצון הפנימי האמיתי אבל זה כן מדרבן לתהליך.

למשל ילד שמבקש ממני עזרה בלהתרגל לצחצח שיניים. או ילד שמבקש עזרה בדרבן אותו לסדר את החדר.

יש בזה פתיחות וקשר חזק שהוא לא ברור מאליו.

אם לא הייתי נותנת לו את ההרגשה שהוא יכול לפנות אלי בבקשה העזרה הזאת, היה מתמודד לבד. ומצליח. אבל היינו מפספסים פה נקודת חיבור עדינה מאוד וחשובה כ"כ בין הורה לילד.

שורה תחתונה, הדרך שאני מובילה בבית תמיד תהיה קודם הגישה ההיקשרותית (תקשורת מקרבת) לדבר, לשמוע, להרגיש, לתת מקום לצרכים של כל אחד.

במצב שאני רואה שנכון להעביר לילד אחריות לפעולה מסויימת, אני מחליטה לעשות זאת בלב שלם.

זהצלא תמיד קל, אבל מזכירה לעצמי כמה אמון הוא דבר חשוב וכמה העברת אחריות עד הסוף היא קריטית פה.

אני קובעת את הגבול שלי ומפה עושה עבודה עם עצמי. מפעם לפעם זה נהיה יותר קל ויותר טבעי.

העיניים כבר לא נודדות בעצמן למדף של העוגה.

החוסן הזה שיש אצל ההורה. הביטחון שלו שהילד יתמודד עם האחריות, היא ממש ממש חשובה לילד ובונה אותו.

אם מישהי מרגישה שאין לה את זה מספיק, שהאמון הזה הוא לא ממש ממש עד הסוף, אז ממליצה ממש ללכת להדרכת שפר.

את המינון, מתי להיות שם עם הילד ומתי להתנתק מהסיטואציה אפשר לקבוע לבד.

למרות שהחסידים הגדולים של שפר אומרים ששפר זו דרך חיים. (גישה/ שיטה, כבר לא זוכרת את המינוח שמשתמשים בו)

אני לא מסכימה עם זה. אני חושבת שהיא מכילה עקרונות חשובים, אבל לא נכון תמיד ללכת לפי העקרונות האלו.

אלא כשמזהים את הסיטואציה, אז ללכת לפי העקרונות עד הסוף.

לא תמיד זה ברור, למשל אנחנו כבר תקופה מתמודדים עם איזה בעיה של בן 3 שלי עם בגדים.

היה קשה להעביר אותו מקיץ לחורף, אבל המעבר מחורף לקיץ היה ממש סיוט.

וכשרציתי להחליף לו נעליים מקרועות לחדשות, ידעתי שזה יוביל לקושי.

אז ביום שקנינו את הנעליים גרמתי לו ללכת איתם יחסית הרבה. בהתחלה ממש אמרתי מפורש מי שרוצה לבוא איתי לקנות ארטיק במכולת נועל נעליים חדשות.

אח"כ שאלתי מי רוצה לקנות מעדן והוא בא ובכלל שכל מהנעליים ואח"כ היה עוד גירוי.

ועדיין לא הייתי בטוחה עד הסוף עם ההתנגדות שלו היא כי קשה לו להתרגל או כי הנעליים לא נוחות לו (ואני לא רוצה שילך על נעליים לא נוחות)

לבעלי היה ברור שזה רק עניין של הרגל וצריך להיות החלטיים. (אמון עד הסוף, לא להעיף מבט לבדוק אם ההליכה שלו חופשית או שיש שם חוסר נוחות)

אז ביקשתי מבעלי שהוא יטפל בו בבקרים הראשונים כי ידעתי שאם אהיה באיזור ההססנות שלי תפגע בתהליך כי הוא מייד יביע התנגדות כי הוא ידע שזה מפעיל אותי ואולי אוותר על הנעליים החדשות.

וכך היה.

והוא אכן התרגל ואני הייתי נחושה לשמור על ההרגל  והסיפור הזה מאחורינו.

ועדיין טיפה עצוב לי שלא יכולתי להיות איתו שם מבחינה רגשית. לחבק אותו על הקושי של המעבר.

אז מה המסקנה?

שאם רוצים שתהליך יצליח- צריך להיות שם לגמרי עד הסוף גם במחיר של ניתוק רגשי. לטוב ולרע.

לפעמים זה מה שנכון לעשות, כי חיבור רגשי בסיטואציות מסויימות יזיק לתהליך וממילא לילד.

אבל קודם הייתי ממצה את האפשרויות האחרות.

ובמשל הקוצים, כשילד סוטה מהדרך, אני בהחלט אראה לו שאני שמה לב שהוא ירד מהדרך, ישב איתו, אשוחח, אגלה אמפטיה וחיבור רגשי.

אבל במצבים שבהם הנוכחות הרגשית מביאה ליותר ריחוק מהדרך, השתבללות ובלבול,

אפלס עביר הילד את הדרך חזרה לשביל, אניח סימני דרך ואחזור לשביל בלב שלם ורגוע ממש ממש עד הסוף, לא אחזור שוב, אאמין בו בלב שלם שיש לו את היכולת לחזור, ואקבל שזו בחירה שלו על החיים שלו.

אם ירצה ללכת יחף זו זכותו על רגליו

ואם החליט לפרוש מהלימודים זו זכותו על עתידו.

מקווה שהצלחתי להסביר את המנעד ואת האיזון.

ואם יצא מבולבל מדי אז כדאי ללמוד לעומק למי שמרגישה שרוצה להבין יותר.

כי בסה"כ אני חושבת שאפשר להפיק תועלת רבה מהלימוד עצמו.

את חושבת שבשפר מוכרח להיות הניתוק הרגשי?

או שאפשר לתת מקום לרגש שלו, אבל לא להתערבב מזה, להבין שהוא יכול ושזה שלו וכו

ואצל מדריכה אחת, אז עונה רק ממה שאני יודעת,

ובהחלט שאלתי וחקרתי את המדריכה על זה אבל עדיין מסייגת שלא בטוח שאני מכירה הכל.

בשפר, הגישה היא להעביר את האחריות לילד.

מכירה את זה שילד נופל ומקבל מכה?

אז יש את ההורים שממשיכים הלאה כי לא קרה כלום וגם הילד קם וממשיך מיד כי לא קרה כלום.

עכשיו השאלה היא אם עוצרים ושואלים את הילד מה אתה מרגיש וזה..

אז עצם העצירה והשאלות, מראות שכן קרה משהו, אז זה סותר את ההנחה שלא קרה כלום.

אז אני לא רואה איך זה בא ביחד.

או בדוגמה של העוגה, אם את יודעת בוודאות מוחלטת שזה ילד שמתאפק (לא ילד שמסוגל להתאפק, ילד מתאפק!! בהוויה שלו, במציאות שלו, עכשיו, לא בפוטנציאל. זה חידוד מאוד חשוב שלמדתי בשפר)

אז למה שתגשי אליו ותשאלי אותו לרגשותיו?

או בדוגמה עם הנעליים, אם הייתי שואלת את הילד לרגשותיו, או סתם מביאה לו פרס ניחומים בלי להגיד מילה על הנעליים, השדר שיש פה ספק ומקום להתנגד היה עולה, וזה היה מפעיל אותי ואז זה לא שווה. התחברתי אליו בשדה קוצים.

האם יש מקום לדבר על הרגשות ולתת לילד מקום להתנגדות מבלי לרדת מהשביל הבטוח שלנו?

אני לא רואה איך זה יכול להיות ביחד.

שפר אומר להמשיך בדרך שאנו מאמינים בה. הילדים יצטרפו אלינו.

כמו פעם שהאינדיאנים לא בקשו מהילדים להצטרף ולא "דיברו איתם על זה".

ההורים עשו והילדים אחריהם מכוח האבולוציה.

בקיצור, אני חושבת שלא, אבל אולי מי שלמד יותר לעומק יכול לשפוך אור על הנקודה הזאת.

אני חושבת שכן מצאתי איזון טוב שבו בשלב הראשון יש שיח, בירור, שחרור רגשות, שיקוף, דיון, עידוד.

ואחרי שמיציתי את זה,

נשאר להאמין בילד, לסמן לו את הדרך לעלות על דרך המלך ולקבל את הבחירה שלו להישאר בשדה קוצים להשלים איתה באמת מבחינה רגשית ולהמשיך הלאה.

אם ניקח את הדוגמה של הסולם, אז אני אסביר לילד איך נכון לעלות, אסביר את הכללים, אשאל אותו מה הוא מרגיש, אציע לו אם הוא רוצה שאעמוד לידו או לא.

אבל בשלב מסויים אחליט לשחרר לגמרי.

לא אסתכל, ולא אעודד ולא אשאל האם עלית, לא אחכה למחוא לו כפיים. אעביר את האחריות המלאה אליו. אסמוך עליו בכל ליבי ונפשי.

אם הוא יבקש עזרה, ייתכן ואענה לו, אבל הוא אחראי לבוא אלי, האחריות היא עליו להתמודד, ולבקש עזרה זה חלק מהכלים שעומדים לרשותו.

אבל אני יכולה להאמין שהילד יתאפק ולא יאכל את העוגה בטוח כי הוא שולט בעצמו ומתאפק וכו

אבל זה ממש קשה לו, זה מעורר רגשות שונים.. הוא מתגרה מהאחרים שכן אוכלים, והוא ממש רוצה את העודה, אבל הוא לא אוכל!!

או ילד נפל, אני כן חושבת שקרה משו קטן, הוא קיבל מכה, זה לא נעים, וזה לא סותר שהוא יקום וימשיך בעצמו..

נגיד ילד לא בודק גבולות בכשרות, ברור שלא אוכלים בשרי וחלבי יחד (בבתים דתיים)

אבל אני כן אתן לגיטימציה לקושי שלו כשהוא רוצה שוקולד אחרי הארוחה הבשרית,

זה מאד טעים ומגרה, ממש היית רוצה עכשיו שוקולד, הבעיה שאנחנו בשריים, אז אי אפשר.

ולגיטמציה לרגש, לא תערער את הבטחון שלי על זה.

אז מעניין אותי על אותה דרך עם עוד קשיים של הילד,

אפשר להבין אותו, וואו זה ממש סולם גדול, זה נראה קצת מפחיד,

ומצד שני לא להתערבב מזה ולחשוב מסכן הוא כזה קטן, למרות הפחד בטחון שהוא גדול ויכול לעלות..

אשמח לשמוע את דעתך בעניין

אני חושבת שאפשר כל עוד זה לא מסיר מהילד את האחריות והמסוגלות.

בדוגמה של הסולם,

הסולם גדול וגם אתה גדול, אתה מסוגל לעלות עליו.

אבל הסולם גדול ונראה מפחיד, האם יש לו לגיטימציה לפחד? את עושה דברים שמפחידים אותך?

כשאני חושבת על עצמי, כשאני מביעה אמפטיה לפחד, אני כן פותחת פתח להימנעות. למה ילד אמור לעשות משהו שמפחיד אותו?

אני חושבת שזה תהליך.

הסולם גדול ונראה מפחיד.

נדבר על זה, נמצר את הדרך להתגבר על הפחד.

עכשיו יש בי אמון אמיתי שאתה ילד שעולה סולמות. אני מתנתקת מפה.

לגבי הכשרות, כשאני הייתי ילדה וראיתי שוקולד לא כשר, לא ע,רה בי לרגע מחשבה שזה מגרה ושיש פה תהליך התגברות, כי להורים שלי היה כ"כ ברור שלא אוכלים לא כשר, שבאמת לא הרגשתי רגשות לגבי זה.

אני לא יודעת אם יש מצב אחר שבו מצד אחד יש וודאות כ"כ מוחלטת ומצד שני יש שם לגיטימציה להרגיש רגשות בקשר לזה.

אם יש לי ילד אלרגי ויש לי בדל של תחושה שהוא עלול להתגרות מהאחים שלו, אני מעיפה את העוגה לפח. לא מעמידה אותו לשניה בניסיון הזה,

הסיבה היחידה שאני לא אזרוק את העוגה זה רק כשיש לי וודאות מוחלטת כ"כ שהעוגה לא תיאכל, אני מדמיינת את הסיטואציה ולא רואה איך במצב כזה של וודאות מוחלטת אני מנהלת שיח על רגשות. אז אותו דבר על ילד שלא אלרגי.

אולי אתן דוגמה מתוך הסדנה.

אוהבים לתת דוגמה שמורים נכנסים ללמד בכיתה ואומרים להם שזו כיתת מחוננים.

המורים מתאימים את הרמה והדרישות ומלמדים בהתאם

מבחינת המורים, התלמידים מחוננים. לא ילדים שמסוגלים להיות מחוננים אלא ילדים מחוננים. בדוק.

התוצאה היא שמתוך האמון המוחלט הילדים הגיעו להישגים כמו כיתת מחוננים.

אז גם הדוגמה הזאת מראה שאין פה קשר לדבר על רגשות,

למה שתבואי לילד מחונן ותדברי איתו על הקושי ללמוד? לא קשה לו, הוא מחונן.

קודם כל, כל מה שאני כותבת זה רק עת סמך החוויה שלי מהלימוד, ייתכן שמישהי שלמדה איתי את אותו קורס תצא עם תובנות הפוכות.

בסוף. אין כמו ללמוד מכלי ראשון. זה תמיד עדיף על התרשמות סובייקטיבית מכלי שני, ואולי בכלל ממדריכה אחרת הייתי יוצאת עם רושם אחר?

דבר נוסף, הדגשתי הרבה את הניואנסים שלי גרמו לחידוד והתפעלות או המצד השני לחוסר הסכמה.

לא כתבתי בכלל על רוב תכנים שהם 70% מההדרכה, שבעיני דומים להדרכות בשיטות אחרות אז לי אישית לא חידשו הרבה, אז לא כתבתי עליהם בכלל,

מה שמוכיח שלהסתמך על תגובות בפורום יכול להיות בעייתי.

מי שלא למדה קורסים בגישות אחרות יכולה להיתרם מאוד משפר. ולא לפסול רק בגלל הניואנסים שאני פחות התחברתי אליהם.

אני רק סיפקתי הצצה למחשבות שעלו לי בעקבות ההדרכה, וכל אחת אחראית איך והאם לקבל את זה.

מי שהולכת לפי זה ומרגישה שנכון לה, שלא תתערער בעקבות התובנות שלי.

שורה תחתונה מסכימה מאוד עם הסיכום של אחות של בארץ אהבתי, לימוד הקורס תרם לי המון, רק לשים לב למקום של הרגש הטבעי.

לא למדתי מסודר אבל שמעתי המון שיעורים ופודקאסטים של שפר והרגיש לי מאד יהודי ואמיתי.

ומסכימה מאד לשים לב לא לאבד את הרגש..

תודה על כל התובנות!

תודה על זה

היה לי ממש מענין לקרוא .

אם אני לא טועה שפר מבוסס בין השאר על זה.

בטח שיש ספרים ואתרים. תוכלי למצוא בקלות בגוגל.

ממה ששמעתי ולא למדתי לעומק

מדברים הרבה על סמכות הורית

מפה לשם זה נהיה בסטיגמה קשוחים

אבל זה ממש לא מחייב קשיות ובטח ובטח לא צעקות וכו

בעיקר בעיקר להיות סמוך ובטוח שכהורה אתה מנהל את הסיטואציה, ומכתיב את הכללים בבית.

ומתוך הבטחון שלך הילד מבין את זה.

וקשוח זה לא == צעקות.

קשוח זה קשוח.... זה כללים נוקשים. זה פחות גמישות, פחות זרימה.

גם בשיטות של יותר היקשרות נדרש שההורים יקחו אחריות וינהלו את הסיטואציות.

הם לא קובעים לך

את מחליטה מה הכללים הקריטיים בבית, מה ניתן להתגמש... הכל לפי מה שאתם כהורים בוחרים..

יכול להיות אנשים עם המון גמישות ומרחב כי החוקים שהם קובעים הם מאד מצומצמים ובדברים הכרחיים, ובשאר הנושאים לשחרר.....

אני גם מאוד אוהבת לשמוע את עינת נתן שגם היא לפי אדלר וגם הלכנו להנחיה אצל מישהי אדלריאנית (אמנם דתיה אז היו התאמות שמאוד אהבתי, אבל לא הרגיש לי שזה מאולץ)

והכי, אנחנו ההורים הכי לא נוקשים בעולם וההורות שלנו גם לא כזאת. מאוד מחוברים גם לאינסטינקטים שלנו.

(סליחה שאני עפה על עצמנו ככה, זה אחרי המון עבודה🤭).

ממש מפתיע אותי שזאת השיטה שאנחנו די הולכים לפיה😅

זה גישה, לא שיטה עם כללים ברורים .

ובסוף כל אחד לוקח אותה למקום שנכון לו

אבל התיווך של ההדרכה מאוד משמעותי....

למדתי את שפר מכמה מקורות ומכל אחד מהם קיבלתי תמונה קצת אחרת (ואני עדיין לא יכולה להגיד שאני מסינה עד הסוף)

זה נכון כמובן גם לגבי אדלר ולגבי רוב ההדרכות

ותמיד גם חשוב לשמור על ראש ביקורתי. מה מתאים לנו? מה ישרת אותנו?

אז כיף שמצאתם הדרכה אחרת שמתאימה לכם ומצליחים ליישם

אקרא עוד מגוגל וננסה להבין יותר לעומק

חפץ מעבר זה דבר טוב בעיקרון בעיני כאמא. עוזר להרדם, להרגע, להיפרד. בלי להרוס את הפה ואת נשימת האף למשל כמו מוצץ או בקבוק.

פשוט אצל המתוקה שלך זה נשמע קצת קיצוני. בפארק ובכל מקום. אז אפשר לעשות איזו חשיבה כמו שאז דובר בשרשור ההוא.

אני לא בטוחה שבובה חדשה תועיל לזה ספציפית. אין עוד בובות בבית? אפשר לעודד אותה להרחיב ולשחק גם איתן. לשחק איתה קצת ואז לשחרר אבל לא מאמינה שזה יתקרב לאיך שהיא עם הדובון...

לגבי מתנה אני בעד מה שכיף לגיל שנתיים- בובה ילדה ועגלה קטנה, מגנטים, כלי מטבח, פירות לחיתוך, אפשר ערכות כאלה של מליסה ודאג של גלידה, פיצה וכד'. ממש אוהבים בגיל הזה. וזה מעודד דיבור בשפה באופן טבעי משחקי ונכון לגיל... עם מגנטים אפשר לבנות בתים לחיות. בגיל הזה העבודה טבעית וכיפית עם כל האמצעים שהילדים אוהבים. את יכולה להכין איתה ארוחה לדובי ולעוד כמה בובות. להתחיל לשחק שהן משמיעות קולות או מדברות אם היא בשלה ואם לא אז עדיין לפעול עליהן בלי לתפעל אותן.

אז זה יעזור לה להתחבר אליה טוב יותר מאשר בובה שקיימת בבית... (אבל לא בטוח שזה יעבוד - לפני כמה זמן הלכתי איתה ועם אחותה הגדולה יותר, שרצתה בובה של חתולה, ואחרי שבחרתי בשבילה הצעתי לקטנה שתי בובות קטנות וזולות שתבחר אחת מהן, והיא בחרה בדובי קטן בהתלהבות - אבל כמה רגעים אחר כך זרקה אותו לרצפה בחוסר אכפתיות...)

אני אתייעץ גם עם קלינאית התקשורת שיש לה עכשיו, אבל בכל זאת - יש לך רעיונות איך למתן את הקשר שלה עם הדובי? והאם באמת צריך לעשות את זה כבר בגיל הזה?

תודה על שאר הרעיונות!

מגנטים יש לנו בבית והיא לא ממש מתעניינת בהם. עגלה ובובה היא אוהבת מאוד (יש לנו עגלה אחת, קצת מפורקת, אולי באמת אפשר לקנות חדש), אבל היא לא מגוונת את המשחק בבובה ככה (ולרןב שמה בעגלה את הדובי שלה). שאר המשחקים שהכרת באמת פגשנו אצל קלינאית התקשורת והיא נהנתה. החשש שלי שהחלקים של המשחק יתפזרו מהר מאוד ולא יהיו שמישים למשחק, כמו שקרה להרבה משחקים אחרים שקניתי במהלך השנים...

אבל אולי באמת צריך להשתדל עם זה באופן מיוחד, ולקנות משהו ולשמור עליו באדיקות בשבילה... (זה או ר גם לשמור עליו מפניה לפעמים🙈)

שאם זו מטרה איתה אז צריך איכשהו לעבוד על להרחיב גם אם לא קורה לבד. קצת להאכיל, לנדנד, לתת בקבוק... כמובן עם מלל מתאים וחזרתי. העבודה בעצם על השפה משולבת בעבודה על המשחק בגיל הזה. אם היא לא מוותרת על הדובי אז לגוון בסוג המשחק איתו. אם מוכנה לבובה אחרת אז אפשר אותו דבר כמו שעשתה עם הדובי, הבנת את הרעיון? לגוון בדבר אחד שישאיר אותה באזור בטוח שהיא תוכל להתפתח בו.

יכול להיות שאם היא תבחר בובה יפה בעצמה היא יותר תשחק. וגם עגלה זה אחלה לגיל הזה אם מה שיש כבר עשה את שלו. ומגנטים, שוב, צריך קצת ללמד, קצת לשבת, לתת ביטחון... נגיד בשבת אפילו קצת להקדיש לזה. לא צריך שעות.

לגבי הדובי בכללי, היא באמת קטנה... פשוט כמוך הייתי נגעלת מזה בפארק בקופ''ח או בקניון. אז משאירה באוטו או בתיק. או דברנו אז נראה לי על שקית מיוחדת שתהיה ''הבית שלו''. ברמה הזאת. לא צריך גמילה בגיל שנתיים. בעיני לפחות.

יכול להיות שבעבר משחקים נעלמו כי היו לך הרבה קטנים? אולי זה יהיה שונה עכשיו. ברור שזה קורה אבל אצלי נגיד לא בקצב וברמה שאת מתארת. אבל זה גם הרבה פחות ילדים. בכל מקרה גם בובה ועגלה עובד. ובלי קשר לשפה גם בימבות כיפיות לגיל... לכי עם הלב.

(6.5) יש בובה שהוא מאד אוהב ושמיכה שהוא מאד אוהב

לא רואה בזה בעיה

כן הרחבנו את מעגל השמיכות והבובות

אבל הוא שומר אמונים לאלה האהובים

ולפעמים אנחנו צריכים לחפש אותם כשהם נאבדים והוא לא יכול לישון בלעדיהם

נראה לי קצת דרמטי לדבר על בעיות כאלה בגיל שנתיים

זה טבעי שיש בובה אהובה

אלא אם היא הולכת איתה כל הזמן צמוד גם נניח לגן

כרגע זה טוב מבחינתי, כי היא עדיין בשלב ההסתגלות.

באמת זו שאלה, אם זה באמת לא טוב...

(יש לי עוד בת שהייתה לה בובה מסוימת אהובה בגיל הזה, אבל לאט לאט נוספו לה עוד בובות. ובגיל חמש בערך היא איבדה בהן עניין לגמרי... ועוד בת שאהבה לישון עם חיתול טטרה מגיל צעיר מאוד, ונגמלה מזה רק בגיל שמונה בערך. אני לא ראיתי בזה רע, אבל חמותי ששמעה על זה הייתה בהלם... וגם הילדונת שמעליה מכורה לכרית מסוימת, אבל בעיקר בשינה או כשהיא צריכה התפנקות, היא לא צריכה אותה בגן למשל... מעניין שאצלי רק הבנות התמכרו לחפץ מעבר🙃 ויש אחת שלא...)

אם היא עוזבת אותה לפעמים או ממש צמודה אליה

אצלי רק הוא עם חפצים כאלה

(ועוד אחד היה מחובר למוצצים שלו)

אבל הוא אף פעם לא לקח לגן את השמיכה/ בובה

היא כן מסוגלת להסכים לעזוב אותו כשחייבים, למשל כשנוטלים ידיים בבוקר או כשמתקלחים (אבל לפעמים קשה לה).

נשמע קצת יותר מדי

אבל היא עדיין קטנה

יש לזה הרבה זמן להתאזן לבד

אני לא מבינה בזה

אבל הבת שלי בגיל שלה וכרגע היא מאוד מאוד אוהבת עגלות של בובות

ימים שלמים היא משחקת בזה

גם בימבה היא אוהבת

אבל אולי צריך לגוון לה את יכולות המשחק, וזה מה שאני מתלבטת...

אני חושבת שזה ממש לגיטימי וטוב להתפתחות הרגשית שיש בובת מעבר בגיל הזה ואף לא רואה חשש שזה ימשיך לגיל מאוחר יותר. בסופו של דבר אף ילד לא ימשיך להידבק לדובי לעולמי עד, זה עובר לבד..(בניגוד למוצץ שכן יש חשיבות להפסיק עד גיל מסויים כי זה משפיע על תפקודי הפה).

את אמא שלה ומכירה את הבת שלך הכי טוב, תקני לה מה שהיא אוהבת כל משחק יכול לשרת אותה שפתית, זה הכל תלוי באיך המבוגר שלידה מעשיר אותה שפתית תוך כדי המשחק ונותן לה מודל לחיקוי.

בגיל הזה לאט לאט מתפתח משחק דמיוני. לכן אני מאד אוהבת בגיל הזה לקנות כלי מטבח, כלי רופא, אמבטייה לבובה, כלי עבודה (יותר לבנים..).

בהצלחה!

ואם המבוגר שלידה לא תמיד זמין כדי להעשיר לה את המשחק?...🙈

(ועכשיו אני קולטת שראשי התיבות שלך הם בעצם קלינאית תקשורת! נכון?)

הכל טוב, ברור שההורים לא תמיד יושבים צמוד לילד ומשחקים איתו, אבל כשכן יש את הזמן איכות אחד על אחד אז זה משמעותי- ומההיבט של קלינאית זה משמעותי איך משחקים ופחות במה משחקים..;)

וחוץ מזה שלא חייב לשבת לשחק כדי להעשיר את השפה, אפשר גם בשגרת היומיום- בזמן אוכל, זמן אמבטייה וכו'

אבל כנראה שבשבילה זה לא מספיק... (היא מתקדמת ב"ה, אבל לאט...)

ממש לא מסכימה.

חפץ מעבר זה צורך נפשי בסיסי שממש לא הייתי נלחמת בו, ואף להפך. חפץ מעבר נושר מעצמו שהצורך מגיע לסיפוק

אני גם אגיד בעדינות שקל''ת היא מומחית לתחומה, בתחום בריאות הנפש לא כלול בתוכו.

האם היא עסוקה רק בחפץ ולא פנויה לפעילות אחרת או שהוא מלווה אותה בפעילויות שונות?

שבדובי מפריע לה לפעמים לשתף פעולה בטיפול. גם השנייה אמרה את זה (אף שהיא לא אמרה שהדובי לא טוב בשביל הילדה).

ונכון, צודקת. נתייעץ על זה באמת גם עם מדריכת ההורים שלנו, שהיא פסיכולוגית...

שאלתי על איך את מתרשמת ממנה כאמא שלה.

האם היא עסוקה כל הזמן בדובי, או שהיא נגיד משחקת והדובי נמצא איתה, זו כוונתי.

אני יכולה להבין שבטיפול הנוכחות של חפתץ המעבר עשויה להפריע, השאלה אם הוא מפריע להתנהלות היום יומית שלה, האם רק הוא מעסיק אותה, או שהוא חלק מהמרחב

אני חושבת שהיא פשוט עושה את כל הדברים ביום יום עם הדובי (כמעט, לא ממש הכול), כלומר - הוא מתלווה אליה בכל מיני פעולות, וזה לא שהיא רק מתעסקת בו. יש לה עוד "תחומי עניין".

מסייגת שכמובן לא ראיתי...

אבל נשמע ממש בתחום הסביר

איך הוא לא מפריע לפעילויות אחרות?

מתואמת כתבה מקודם שהילדה מסכימה לפעמים להניח אותו כדי ליטול ידיים ולהתקלח, נשמע שבשאר הזמן הוא תופס לה יד, אלא אם הבנתי משהו לא נכון.

מסכימה מאד שלא להלחם בחפץ מעבר ושהוא ינשור כשהצורך יגיע לסיפוקו, אבל אם ילד מפתח תלות כל כך חזקה עם חפץ מעבר כדאי לחשוב מה הצורך שם כדי לספק אותו בתוך החיים והקשר עם ההורה.

הגעתי למסקנה שהוא כן מפריע לה בפעילויות מסוימות, כמו לטפס, והיא כמעט לא מוכנה חעזוב אותו במצבים כאלה.

אבל היא כן משחקת גם בדברים אחרים, לא רק בו, אלא שפשוט לרוב הוא מתלווה אליה. (ויש גם זמנים שהוא נשכח בצד, זה לא שהם בלתי נפרדים בכלל)

בכל אופן, גם אליי היא נצמדת לא מעט... (לפעמים ברמה שאני לא עומדת בזה - בעיקר בגלל הרגישות התחושתית שלי - ואז אני מחפשת דרכים להעסיק אותה הרחק ממני...)

בימבה ג'וק- מצאים יותר לשנה וחצי, תלוי בגובה של הילד

חיות קופצות

שטיח פעילות לחדר

מצעים

ספר מנגן

בן או בת?

ספרים

המשחק הזה של חיות קופצות כשלוחצים

כולם אומרים מטבח

וואלה אני הרגשתי בגיל שנה שכלום לא מעניין במיוחד וזה בעיקר מתנה שנותנת יחס לנו 😅

מה שלא תבחרו תקחו בחשבון שזה יותר להמשך...

לא יודעת מה התקציב אולי מנוי לאטרקציה כמו גימבורי/גן חיות

אותו אחרי כמה ימים, אז מה הקטע לקנות?

מצד שני טוב שיהיה לו הרבה מגוון, אין לנו כל-כך הרבה

גם אם עכשיו נראה לך שמשעמם אותו. למשל מגנטים זה לגמרי משחק למלא שנים שמשחקים אצלנו כמעט כל יום.

מגנטים

משחקי התפתחות כמו הך פטיש ומגדל כדורים

בובה עם או בלי עגלה

תכלס גיל שנה זה עוד לא ממש אבל בגיל שנה וחצי זה כיף שיש את המשחקים שנקנו לגיל שנה..

ילדתי רגע לפני שבוע 37.

חוץ מאחד ההריונות, שבאותה תקופה לא עבדתי.

אבל תמיד ילדתי לפני התאריך.

וזה יתקבל יפה, אז למה לא לצאת מיד אחרי החגים? בעיניי זה לא מנוון זה מאוורר...

יצאתי בשבוע 35

קמתי בבוקר והבנתי שזה גדול עלי להיסחב לאוטו ומשם לעבודה

היו לי ממש מעט ימי מחלה ולקחתי על חשבוני

בשבילי זה היה מאד נכון

לנוח בבית להיות בקצב שלי

לא להטריד את הגוף במאמץ שגדול עליו

ולהגיע ללידה בנחת

ובלידה אחריה ילדתי אחרי חודש וחצי בבית (עם כלביא שהתחבר כבר לחופש של התיכונים ולידה באמצע יולי😅)

אלא אם כן ילדתי לפני..

הכי טוב זה כמה ימים לפני

לא מידי הרבה

שיהיה בשעה טובה לידה קלה

בלידה הראשונה תכננתי לעבוד עד הלידה אבל בפועל כמה ימים לפני לא יכלתי כבר ולקחתי מחלה. תכננתי לחזור לעבוד אבל לא הספקתי...

אחכ בכל הלידות יצאתי מוקדם יותר מלכתחילה כדי לנוח לפני הלידה. בחלק ילדתי מיד וחלק היו לי כמה ימים בבית. אבל כחלד, לא מחלה

בין שבוע לשבועיים

למה מנוון? גם לנוח כל היום זה מצויין לפני הלידה

תמיד הגעתי ככה מאוד רגועה ונינוחה ללידה..

בדכ השתמשתי בימי מחלה בימים האלו שלפני הלידה

אם אין לך אז אולי באמת השיקולים הם שונים

יודעת כל עובדת משרד החינוך שימי מחלה יש בשפע 🤣

אני אחרי חודשיים חופש ומרגיש שאני בקושי זזתי ועייפה. אבל התכלס אפשר לקשר את זה לסוף הריון, פריטין נמוך וכבדות כללית.

אני לא חושבת שמישהו ימחא לי כפיים אם אעבוד עד הסוף.

למדתי שאם את לא דואגת לעצמך אף אחד לא ידאג לך לצערי.

ולצאת הכי מוקדם שמתאפשר לך זו מתנה בעיניי למנוחה והכנת הגוף לקראת הלידה

איך יש לנו קטע דפוק לרצות אחרים, ואף אחד לא שם לב..

לקחתי לתשומת לבי.

אתן מחזקות אותי לצאת מיד אחרי החגים בע"ה

ילדתי אחרי שבוע

מבחינתי הייתי חייבת את הזמן קצת בבית לפני

בפועל משבוע 38 כבר לא הייתי מסוגלת ללכת לעבוד וזה היה סיוט הפער בין הציפייה מעצמי ליכולת.

בעז"ה בהריון הנוכחי מתכננת מראש לצאת למחלה משבוע 38.

לדעתי הגוף צריך את הפסק זמן מנוחה הזה בבית.

ואם את יולדת מוקדם בדר"כ אז לצאת יותר מוקדםץ

ומתחברת מאוד למה שכתבו כאן שאף אחד לא ימחא לנו כפיים על מאמץ מעבר לגבולות היכולת שלנו אז ממש אין טעם לנסות לרצות...

אבל, בשבוע 37 לקחתי לי כמה ימי מחלה קצת לאפס את הבית, להכין בגדים לתינוק, לקנות דברים שרציתי, סתם לשבת בבית ולראות סדרה , לנשום לעשות דברים שאני אוהבת ואז ב39 כבר יצאתי לגמרי.

בסוף ילדתי ב41 אז הייתי בבית שבועיים חח אבל לא נורא;)

והייתי זמינה מרחוק לבלתמים

זה ממש עזר שהיינו כבר אחרי חפיפה ורק היה צריך לעבוד לא הרבה

וגם יתרון שאחרי הלידה עוד יותר לא היו הפתעות כי היה להם שבועיים לפני הלידה לשאול את כל מה שהיה צריך.

הכנתי גם חפיפה כתובה אז היה יותר קל.

לידה אחת ילדתי בתאריך ולידה אחת בשבוע 38 ובה עבדתי עד הלידה כי לא דמיינתי שאני אלד לפני התאריך וזה היה ממש מבאס..

אז מתכננת לצאת ב38- אבל אם אני אלד ב38 שוב לא יהיה לי כמעט זמן בבית ואם אני אלד הרבה אחרי אז אני כבר אשתעמם בבית כמו שאני מכירה את עצמי

חוץ מההיריון שבו עברתי את התאריך.

אבל ילדתי ב37

בפעמים השניה יצאתי שלושה שבועות לפני הלידה.

ובפעם השלישית באמצע 38, שבועיים לפני הלידה.

יצאתי כשהרגשתי את התחושות שלך, זה היה גדול עלי להמשיך לעבוד. פשוט לא הייתי מסוגלת.

הריכוז ממני והלאה, אני מלאת מכאובים, רוצה להגיע מתוך רוגע ללידה.

היו לי ימי מחלה, והכי הכי הכי מתאים אז לקחת אותם, הרופא רשם לי ימי מחלה בכיף. אם זה לא חולה, אז לא יודעת מה זה כן חולה.

אני מעדיפה לצאת ברגע האחרון, לא מסוגלת לחשוב על להיות בבית צניחה שאטפס על הקירות

יש לי 4 לידות שעבדתי בבוקר ובערב ילדתי.

אחת הייתי בשמירה בבית ואחכ באשפוז בביח

אחת לקראת סוף החופש, אז לא עבדתי

ואחת היתה לי דלקת מדבקת בעין, אז הייתי צריכה לקחת ימי מחלה וילדתי בסופם.

תמיד יצאתי בתחילת תשיעי.

אומנם מסיבות רפואיות כי יש לי בעיות רציניות באגן ומתחילת שמיני כל תזוזה שלי היא כאבים מטורפים (לא סימפי, יש לי משהו אחר),

אבל אני רוצה להגיד שלמרות שהייתי חודש בבית ולא יכולתי לזוז כמעט בכלל החודש הזה היה לי כיף ומלא נחת, תכננתי לי בלו"ז הרבה דברים שלא דורשים תזוזה, הרבה הרפיות, הרבה נחת עם הילדים, הרבה דברים שאף פעם אין זמן לעשות.

הרגשתי שהגעתי ללידה ממש בנחת ועם הרבה כוחות.

אז אני ממליצה, ואם יש לך אפשרות לזוז - זה בכלל יכול להיות כיף.

תסעי, תבלי, זה זמן נהדר... עדיין אין תינוק שצריך לטפל בו, וזה זמן עם משמעות, כי את צוברת כוחות ללידה...

אז כן הייתה לי תעסוקה.

אבל שוב, אם את יכולה לזוז - תמלאי לך את הזמן בחוויות חיוביות וזה שווה ממש!

אז אם יש לך ימי מחלה - בכלל לא הייתי מתלבטת. (לא שאצלי התלבטתי, אבל בכל זאת...)

יצאתי ב37 וילדתי ב41++

הייתי עושה את זה שוב אם כי כנראה שהפעם אני כן אמשוך יותר בקטע כלכלי

אם את ממש סובלת שווה להתייעץ עם הרופא על שילוב של נורמלקס\בנהפייבר.

בנתיים עובד בסדר גמור

(אבל אני לא יודעת אם זה מיועד לזמני מחסור/אנמיה או רק לחיזוק)

וגם עוזר לספיגה של הברזל

נשמע כואב ממש.

נשמע קשה ממש. שלא מתייחסים ולא מעריכים.

אין לי עצות, אז רק נותנת חיבוק ומקווה שתמצאי נחת 🙏

לדעתי תחשבי רגע על משהו קטן שיעשה לך נעים כי את דואגת לעצמך. משהו שניתן לך חיבוק לעצמך.

שוקו חם.

עוגיה.

איזה שיר שמרגש אותך.

משו קליל שניתן לך חיבוק. מגיע לך.

ואחרי זה אני היתי יושבת לחשוב מה יעשה לזה סוף. משו כלשהו חייב להיות.

♥️

את ראויה להרבה טוב 😘

כשיש פער בין איך שזה נראה

לבין המציאות

שאי אפשר להתלונן

שיוצאים קטנים

קשוח

דבר ראשון חיבוק, זה הרגשה נוראית לריב עם הבעל ולהרגיש לא מוערכת וכישלון..

שאלה מעצבנת מוזמנת לערוף לי את הראש וירטואלית - מה המצב ההורמונלי שלך?

שואלת רק! כי מזדהה כ"כ עם ההרגשה שהכל שחור ושהבעל מעצבן עד כדי רגשות הרהורי בריחה מהבית, ואז שבוע אחרי המחזור מגיע ואת כזה - אהה לכן הרגשתי ככה!

הרבה פעמים המצב בשעתו מרגיש נורא ואיום ושאין תקווה וש*הוא* כך וכך וכך

ובסוף בא הבוקר (או המחזור) והכל נראה יותר נורמלי

שהוא עושה לך מניפולציות, אולי אפילו על גבול הגיזלייטינג, ממה שאת מתארת זה נשמע שהוא מסובב את הכל וגורם לך להיות אשמה.

זה נשמע לי קצת מטריד.

אני יודעת שזה קלישאתי אבל ממליצה על טיפול או זוגי ואם לא אז לפחות לעצמך, לקבל כוחות, שלא תכתבי על עצמך שוב שאץ אכזרית חס וחלילה

מציעה ממש לחשוב על טיפול אישי... וחיבוק לך🫂

מצטרפת ל @מתיכון ועד מעון , גם לי נשמע שיש פה מניפולטיביות לא בריאה שהוא מפעיל עלייך.

מחזקת אותך ללכת לטיפול אישי ולקבל כוחות.

בהצלחה❤️

את טוב גדול, יש בך כוחות.

בלי קשר למה שאת עושה, בהשוואה אליו או מול הילדים או במדידה של כמה מטלות.

שבי עם עצמך, עם דף או בעל פה

היית אישה מדהימה גם לפני שהתחתנת

גם לפני שהפכת לאמא

(לא סותר את זה שאת כנראה אמא נהדרת)

להיאחז בנקודות הכוח הפנימיות.

להיזכר מי את.

תמצאי משפטים חיוביים שמגדירים אותך

תיאחזי בזה, תשנני לעצמך ברגעי הקושי

או כל ערב

מתי שאת צריכה.

להגיד כל בוקר בכוונה "אלוקיי נשמה שנתת בי טהורה היא"

אחר כך יהיה לך כוח לבדוק מה מניפולציות, מה טעויות, מה חולשות שלו ומה אולי תקופה קשה.

כי זה נשמע שאת מודדת את עצמך רק בהשוואה אליו

יש אותך ויש בל הרבה טוב, אני בטוחה.

קודם כל את

למצוא את הכוח שלך

להאמין בעצמך.

נשמע קשוח וכואב.

ועצתי;

כשלומדים להבין את המנגנונים שמפעילים מב9נים את כל הסיבוך, וגם לנהל דינמיקה זוגית בריאה של גבר אישה, זה יכול מאד לעזור.

אולי אפשר לקבל דרגה על סמך חודשים אחרים?

תפני לחריגים

ואני לא אשאיר אותו כשאני משלמת 4,500 לחודש

מעניין אותי אם זה סכום אחיד בכל המעונות תמת כי אצלינו גם כששילמנו על תינוק קטן בלי הנחה זה היה 3700... ( לא שזה זול אבל זה פער משמעותי)

ומשתנה בין קבוצות גיל

על חודש הפרש אני משלמת 1,000 שח יותר

אני בשוק איך המחיר קופץ!!

זה היה שנה שעברה

ואם זאת תקינה מורחבת

ובחודשים הראשונים גובים עוד כ200-300 שח לא יודעת על מה

לגבי החודש, מבינה אותך....

תחשבי שילדים שמחכים בבטן עוד 5 דקות במקום לצאת כבר משלמים על עוד שנה שלמה במעון 🙈

כמה עולה אצלכם מעון/ מטפלת פרטית?

אני גם לא שולחת לתמ"ת כי אין לי הנחה והמחירים שלהם פשוט מטורפים בעיניי...

משפחתון או מעון פרטי עולה בערך 3,000

ויש גם באיזור ה2,000

ויש חצי יום ב1,000+ לא יודעת מה המטפלת נותנת שם שזה הסכום שהיא מבקשת

איפה שאנחנו הפרטי עולה עוד יותר וגם אין הבדלי גיל אז שילמתי בגיל 3 3800 לחודש לפני שנה, וזה הזול באזור שלנו

למה אף אחד לא עוצר את זה זה מזעזע

והם עוד קוראים לעצמם אגף לעידוד תעסוקת הורים

מה עכשיו תעשי?

מעצבן.

מבאס ממש

משתדלת להאמין שהכל משמים לטובה אבל קשוח

בגלל הפרש של 5 ימים.

אין מה לעשות, הגבול צריך לעבור איפשהו ומי שעל הגבול נדפק🙄

אנחנו קיבלנו דרגה ממש מהר ואז תדעי בוודאות אם אתם זכאים או לא.

פחות משבוע. ועוד חברות שהגישו איתי

אני כבר צריכה להחזיר תשובה למישהי אחרת אני ממש בדילמה רצינית

אם גם ככה את משלמת על החודש הזה

אבל יש בשיין בהלבשה תחתונה מידות גדולות, הייתי מחפשת שם דברים שנראים טוב ועם ביקורות טובות (ותראי תמונות שנשים מעלות!), מזמינה אחד מכל סוג, ומחליטה מה מתאים לי. בעיקרון אפשר להחזיר אבל תבדקי כל מוצר בנפרד שבאמת אפשר.

בדרך כלל מזמינה 2-3 סוגים ותמיד הכל יוצא טוב!

מחירים מעולים

ואיכותי

לק"י

ואני קונה בלי ברזלים.

מבחינתי זה בסדר, אבל לא לוקחת אחריות על מה שאת תחשבי....

הדגם נקרא מוניקה 8487.

אני הפכתי חזיות טובות וחזקות לחזיות הנקה

אני מידה גדולה מאוד ( 34H )... אחרת המראה לא נחמד בכלל 😅

הכי טוב שיש.

אבל אין כמו ללכת לקנות ולמדוד. אין לזה תחליף.

ועדיף מינימייזר.

אני קונה ונראה מעולה ומחזיק טוב.

הזמנתי מהם ובהזמנה הראשונה היא התקשרה לפני המשלוח ושאלה כמה שאלות בשביל לדייק לי את המידה. יצא לה מידה מסויימת שונה ממה שהזמנתי זה היה נראה לי מוזר אבל כשהגיע זה ישב עלי בול. אני משתמשת בהן עד היום לא נעים אבל נראה לי שזה מאז שהבכורה שלי נולדה לפני כמעט 12 שנה...