יש מישהי פה שיכולה להסביר לי מהי שיטת אדלר?
או אולי יש ספר שמסביר את השיטה?
תודה רבה
יש מישהי פה שיכולה להסביר לי מהי שיטת אדלר?
או אולי יש ספר שמסביר את השיטה?
תודה רבה
מקפיצה לי לעוד תגובות
ו@עטלף עיוורעט איפה אני מוצאת תכנים שלה?
ושיטת שפר יותר מגיעה ממקום יהודי כזה
אז תבררי
אולי ידבר אליך יותר
(אבל לא יודעת להסביר בדיוק או מה ההבדלים בינהם... אני אוהבת את שיטת שפר, זה הסתדר לנו ללמוד מבחינת מדריכה וכו, לא בדקתי את אדלר...)
וגישת שפר לקחה את גישת אדלר ושילבה אותה יותר עם מקורות יהודיים (גם אדלר היה יהודי, אם אני לא טועה. אבל בלהה שפר שפיתחה את שיטת שפר, חיברה את זה יותר עם מקורות).
אהובה צוקרמן מלמדת בגישה הזו, אחותי למדה אצלה קורס בתואר ואמרה שזה נתן לה המון.
אני לא למדתי את הגישה הזו. באופן אישי מתחברת לגישות אחרות חינוכיות, אז לא השקעתי גם בלימוד שלה.
כן שמעתי מכמה שלמדו אותה (גם מאחותי, וגם מעוד כמה), שזו גישה שצריך לשים לב שהיא לא מנתקת אותנו מהרגש הטבעי שלנו.
לא רוצה להגיד יותר מזה, כי זה לא נכון בעיני לתת ביקורת על משהו שלא מכירים מבפנים. אבל זו כן נקודה שצריך לשים לב אליה.
ונראה לי ש@אמאשוני כתבה פה פעם בהרחבה על הגישה, על יתרונותיה וחסרונותיה. אם תרצי להרחיב...
אני לא לגמרי מבינה את הקשר בין אדלר לשפר,
אדלר למדתי במסגרת הלימודים (קורסים בפסיכולגיה) וקראתי הרבה,
שפר הייתי בקורס הדרכת הורים של 10 מפגשים, שזה הצצה יפה אבל לא לימוד מעמיק מאוד.
אני כותבת רק על סמך מה שנחשפתי אליו.
אני חושבת שיש המון אמת בגישת שפר, וממליצה לכל הורה לשמוע בראש פתוח.
יש עקרונות שלקחתי איתי לכל החיים.
על מה זה אמון אמיתי בילד וביכולות שלו, מה זה בניית חוסן, מסוגלות, לתת לו להתמודד. להפריד בין איך אני כהורה חווה את הסיטואציה לבין איך הילד שלי חווה אותה.
אני מאוד מאמינה בלתת לילד אחריות ובחירה על חייו.
מאמינה מאוד בכוח הפנימי שמניע כל ילד לפעולה.
מאוד לא מאמינה בסרט נע.
לא במסגרת הכיתה שכל הילדים צריכים להיראות אותו דבר, ולא במסגרת המשפחה שכל הילדים צריכים להיראות כמו שאני מדמיינת.
אני מאוד מאמינה בלהוביל את הילד לגלות את כוחות החיים שלו גם ע"י בחירות לא נכונות.
הצד השני של המשוואה,
ראיתי את זה גם באדלר וגם בשפר, זה חוסר התייחסות רגשית לתהליך שהילד עובר, ואני אסביר.
למשל אם יש ילד שלא מסתדר עם מורה מסויים, וההורה מוביל אותו לתהליך של תפתרו את הבעיות שלכם בעצמכם, אז הילד אכן יפתור את הבעיה בעצמו.
אבל הוא יכול לסחוב עם זה צלקת רגשית לכל החיים, וכמה שחיפשתי לא מצאתי תשובה לזה באדלר ושפר.
זה יכול להיות במשהו פשוט הרבה יותר כמו לחזור לבד בחום ממסגרת החינוך (שזה משהו אמיתי שאני בתהיות לגבי זה)
גישת שפר אומרת שברגע שההורה מנותק רגשית מהסיטואציה, אין ברירה לילד אלא להיכנס ולקחת אחריות על התהליך.
הרבה הורים שהיו איתי בהדרכה היה קשה להם לקבל שזה אכן יקרה. החשש שלי הוא הפוך.
אין לי ספק שזה יקרה. ודווקא בגלל זה, אני לעולם לא אדע מה המחיר הרגשי שהילד היה צריך לשלם במסגרת קבלת האחריות. כי כשאתה צריך לקחת אחריות על מציאות מחוסר ברירה, אתה "מכבה" את הצרכים הרגשיים שלך שלא מקבלים מענה.
זה יכול להיות לגבי פעוט שצריך ללמוד לישון לבד, וזה יכול להיות לגבי ילד מתבגר שצריך ללמוד לקחת אחריות על מעשיו.
הדוגמה הכי טובה שאני חוויתי בשנה האחרונה למשל הייתה בהקשר של המילואים,
המציאות שנכפתה עלינו אילצה את כולנו לשנות את ההתנהגות שלנו.
כל אחד היה צריך לקחת הרבה יותר אחריות על דברים. וזה עבד מצויין. זה באמת ממש תפקד.
אבל המחירים הרגשיים התגלו רק כשיכולנו לשחרר.
אצלי זה התבטא למשל בכאבים פיזיים איומים.
דווקא אחרי לילה שבעלי היה בבית ויכולתי לישון יותר רגוע, הייתי מתעוררת בלילה מכאבים גיהינום, לא יכולתי לקום מהמיטה ולעמוד על הרגליים.
אצל חלק מהילדים זה התבטא בחוצפה שהתחילו לפתח פתאום, חלקם ברגרסיות (הבת שלי התקשתה לישון לבד ודווקא כל תקופת המילואים נרדמה לבד בלי בעיה)
מה שאני רוצה להגיד, שהעובדה שזה עובד, לא אומר שזה נכון שזה יעבוד ככה.
צריך לבחון היטב את הסיטואציה.
קטע ששמתי לב אליו, שאצל אחרים ממש קל לזהות מתי ההורה מתקשה לשחרר אחריות בגללו, ומתי הוא צריך להיות שם בשביל הילד.
לפעמים אני רואה סיטואציות אקראיות ואני רוצה להגיד לאמא: שחררי, תראי כשתשחררי יהיה בסדר.
מכירות את האמהות שרועדות מפחד שהילד יפול מהסולם, ומעבירות את החשש הזה לילד ואת מהצד פשוט רואה איך החשש הזה פוגע בביטחון של הילד?
או האמא שאומרת לילד שלוש פעמים אל תשכח ש...
על אחרים מזהים את הסיטואציות האלו בקלות...
בעבר גם התייחסתי לעניינים רפואיים, למשל ילד שיש לו ירידה בשמיעה וההורים לא מאמינים בהתערבות כלשהי וממש מאמינים שהילד צריך לפתח אסטרטגיה בעצמו על אף הקושי,
אז זה נכון, גם ילד כזה ילמד להסתדר.
אבל המחיר שהוא ישלם לא מוצדק בעיני. וכאן יש מחוייבות הורית לעזור לילד להתמודד יותר טוב עם הבעיה.
יש ספר השראה לילדים על לואי ברייל, איך הוא התעוור בסביבה שלא ידעו לתת לו מענה מותאם ואיך הוא למד מתוך ההתמודדות לפתח אסטרטגיה ולהתמצא במרחב, ולהגיע להישגים כמו כולם ואף לעזור לאחרים אח"כ עם פיתוח כתב ברייל.
אז זה סיפור השראה מקסים, השאלה אם אני רוצה שהילד שלי יצטרך להתמודד עם כל זה או שאני רוצה להנגיש לו כלים שקיימים כבר ולהיות איתו בתהליך. לא מתוך רחמים, אלא מתוך הובלה הורית.
בקיצור, אני חושבת שהדרכת הורים בגישת שפר יכולה לתרום המון לכולם, במיוחד בחלקים שהתחלתי בהם על מה הוא אמון אמיתי ולהבין כמה כוחות חבויים יש בילדים שלא מתגלים רק כי אנחנו מרפדים אותם ולוקחים מהם את האחריות.
מכירות את זה שאת אומרת לילד לא לאכול את העוגה מהמקרר ואת ממש בטוחה באמירה הזאת וממש בטוחה שהילד מתאפק, אבל בבוקר ככה כשאת באה להוציא את החלב העיניים נודדות (ממש מעצמן!) למדף העוגה? ככה רק זרקו מבט חטוף, ממש ממש בטעות, כי באמת אני מאמינה בילד שאם אמרתי שלא יאכל אז הוא לא אכל. ברור!
ברור ידעתי שהעוגה תהיה שם, הרי אמרתי לו והרי הוא ילד מתאפק. ברור! בכלל לא ווידאתי שהיא שם.
פשוט.. לא הסתכלתי על העוגה, מבטיחה! הסתכלתי פה על הכתם מאחורה שתפס לי את העין....מה רציתי? חלב. כן חלב. ברור. הנה הוצאתי את החלב וסגרתי את המקרר.
אני חושבת שהדרכה בגישת שפר יכולה לעזור גם מאוד להורים שרוצים קצת לשחרר ולא יודעים איך.
שמרגישים שהם כל הזמן במרדף לספק לילדים שלהם את צורכיהם או עסוקים יותר מדי בלעמוד עלהם כמו שוטרים..
תעשה, תנקה, תפנה, תביא, תיקח, תצחצח, תסגור, אבל אמרתי לסגור, תלך, תוריד, תחזור..
היום שנה אחרי ההדרכה, ואחרי חיפוש האיזונים, אני חושבת שבמצב שהילד יורד מהדרך,
תפקיד ההורה לוודא איפה הוא, להזמין אותו לעלות איתנו חזרה על הדרך, ולוודא שיש לו דרך לחזור!
אם אין לו דרך לחזור, אי אפשר להשאיר אותו שם לבד.
אפשר לומר כשהוא ירצה לחזור הוא ימצא את הדרך. אני לא מסכימה עם זה.
להשאיר פתח. אם תרצה אני פתוח לשיחה על הנושא, אתה יכול לבוא ולהגיד את האמת ולבקש עזרה, אני לא אכעס ולא אשפוט אותך ולא אתנשא עליך.
אני על הדרך, כי זו הדרך הנכונה ללכת בה. אתה בוחר לא ללכת בה ואני מצטער על הבחירה שאתה עושה אבל מקבל אותה. אני לא שוכח אותך, ותמיד יהיה לך מקום כשתרצה לחזור למוטב.
למשל אני מאמינה בחיזוק חיובי חיצוני כדי לרכוש הרגלים טובים. זה לא מחליף את הרצון הפנימי האמיתי אבל זה כן מדרבן לתהליך.
למשל ילד שמבקש ממני עזרה בלהתרגל לצחצח שיניים. או ילד שמבקש עזרה בדרבן אותו לסדר את החדר.
יש בזה פתיחות וקשר חזק שהוא לא ברור מאליו.
אם לא הייתי נותנת לו את ההרגשה שהוא יכול לפנות אלי בבקשה העזרה הזאת, היה מתמודד לבד. ומצליח. אבל היינו מפספסים פה נקודת חיבור עדינה מאוד וחשובה כ"כ בין הורה לילד.
שורה תחתונה, הדרך שאני מובילה בבית תמיד תהיה קודם הגישה ההיקשרותית (תקשורת מקרבת) לדבר, לשמוע, להרגיש, לתת מקום לצרכים של כל אחד.
במצב שאני רואה שנכון להעביר לילד אחריות לפעולה מסויימת, אני מחליטה לעשות זאת בלב שלם.
זהצלא תמיד קל, אבל מזכירה לעצמי כמה אמון הוא דבר חשוב וכמה העברת אחריות עד הסוף היא קריטית פה.
אני קובעת את הגבול שלי ומפה עושה עבודה עם עצמי. מפעם לפעם זה נהיה יותר קל ויותר טבעי.
העיניים כבר לא נודדות בעצמן למדף של העוגה.
החוסן הזה שיש אצל ההורה. הביטחון שלו שהילד יתמודד עם האחריות, היא ממש ממש חשובה לילד ובונה אותו.
אם מישהי מרגישה שאין לה את זה מספיק, שהאמון הזה הוא לא ממש ממש עד הסוף, אז ממליצה ממש ללכת להדרכת שפר.
את המינון, מתי להיות שם עם הילד ומתי להתנתק מהסיטואציה אפשר לקבוע לבד.
למרות שהחסידים הגדולים של שפר אומרים ששפר זו דרך חיים. (גישה/ שיטה, כבר לא זוכרת את המינוח שמשתמשים בו)
אני לא מסכימה עם זה. אני חושבת שהיא מכילה עקרונות חשובים, אבל לא נכון תמיד ללכת לפי העקרונות האלו.
אלא כשמזהים את הסיטואציה, אז ללכת לפי העקרונות עד הסוף.
לא תמיד זה ברור, למשל אנחנו כבר תקופה מתמודדים עם איזה בעיה של בן 3 שלי עם בגדים.
היה קשה להעביר אותו מקיץ לחורף, אבל המעבר מחורף לקיץ היה ממש סיוט.
וכשרציתי להחליף לו נעליים מקרועות לחדשות, ידעתי שזה יוביל לקושי.
אז ביום שקנינו את הנעליים גרמתי לו ללכת איתם יחסית הרבה. בהתחלה ממש אמרתי מפורש מי שרוצה לבוא איתי לקנות ארטיק במכולת נועל נעליים חדשות.
אח"כ שאלתי מי רוצה לקנות מעדן והוא בא ובכלל שכל מהנעליים ואח"כ היה עוד גירוי.
ועדיין לא הייתי בטוחה עד הסוף עם ההתנגדות שלו היא כי קשה לו להתרגל או כי הנעליים לא נוחות לו (ואני לא רוצה שילך על נעליים לא נוחות)
לבעלי היה ברור שזה רק עניין של הרגל וצריך להיות החלטיים. (אמון עד הסוף, לא להעיף מבט לבדוק אם ההליכה שלו חופשית או שיש שם חוסר נוחות)
אז ביקשתי מבעלי שהוא יטפל בו בבקרים הראשונים כי ידעתי שאם אהיה באיזור ההססנות שלי תפגע בתהליך כי הוא מייד יביע התנגדות כי הוא ידע שזה מפעיל אותי ואולי אוותר על הנעליים החדשות.
וכך היה.
והוא אכן התרגל ואני הייתי נחושה לשמור על ההרגל והסיפור הזה מאחורינו.
ועדיין טיפה עצוב לי שלא יכולתי להיות איתו שם מבחינה רגשית. לחבק אותו על הקושי של המעבר.
אז מה המסקנה?
שאם רוצים שתהליך יצליח- צריך להיות שם לגמרי עד הסוף גם במחיר של ניתוק רגשי. לטוב ולרע.
לפעמים זה מה שנכון לעשות, כי חיבור רגשי בסיטואציות מסויימות יזיק לתהליך וממילא לילד.
אבל קודם הייתי ממצה את האפשרויות האחרות.
ובמשל הקוצים, כשילד סוטה מהדרך, אני בהחלט אראה לו שאני שמה לב שהוא ירד מהדרך, ישב איתו, אשוחח, אגלה אמפטיה וחיבור רגשי.
אבל במצבים שבהם הנוכחות הרגשית מביאה ליותר ריחוק מהדרך, השתבללות ובלבול,
אפלס עביר הילד את הדרך חזרה לשביל, אניח סימני דרך ואחזור לשביל בלב שלם ורגוע ממש ממש עד הסוף, לא אחזור שוב, אאמין בו בלב שלם שיש לו את היכולת לחזור, ואקבל שזו בחירה שלו על החיים שלו.
אם ירצה ללכת יחף זו זכותו על רגליו
ואם החליט לפרוש מהלימודים זו זכותו על עתידו.
מקווה שהצלחתי להסביר את המנעד ואת האיזון.
ואם יצא מבולבל מדי אז כדאי ללמוד לעומק למי שמרגישה שרוצה להבין יותר.
כי בסה"כ אני חושבת שאפשר להפיק תועלת רבה מהלימוד עצמו.
את חושבת שבשפר מוכרח להיות הניתוק הרגשי?
או שאפשר לתת מקום לרגש שלו, אבל לא להתערבב מזה, להבין שהוא יכול ושזה שלו וכו
ואצל מדריכה אחת, אז עונה רק ממה שאני יודעת,
ובהחלט שאלתי וחקרתי את המדריכה על זה אבל עדיין מסייגת שלא בטוח שאני מכירה הכל.
בשפר, הגישה היא להעביר את האחריות לילד.
מכירה את זה שילד נופל ומקבל מכה?
אז יש את ההורים שממשיכים הלאה כי לא קרה כלום וגם הילד קם וממשיך מיד כי לא קרה כלום.
עכשיו השאלה היא אם עוצרים ושואלים את הילד מה אתה מרגיש וזה..
אז עצם העצירה והשאלות, מראות שכן קרה משהו, אז זה סותר את ההנחה שלא קרה כלום.
אז אני לא רואה איך זה בא ביחד.
או בדוגמה של העוגה, אם את יודעת בוודאות מוחלטת שזה ילד שמתאפק (לא ילד שמסוגל להתאפק, ילד מתאפק!! בהוויה שלו, במציאות שלו, עכשיו, לא בפוטנציאל. זה חידוד מאוד חשוב שלמדתי בשפר)
אז למה שתגשי אליו ותשאלי אותו לרגשותיו?
או בדוגמה עם הנעליים, אם הייתי שואלת את הילד לרגשותיו, או סתם מביאה לו פרס ניחומים בלי להגיד מילה על הנעליים, השדר שיש פה ספק ומקום להתנגד היה עולה, וזה היה מפעיל אותי ואז זה לא שווה. התחברתי אליו בשדה קוצים.
האם יש מקום לדבר על הרגשות ולתת לילד מקום להתנגדות מבלי לרדת מהשביל הבטוח שלנו?
אני לא רואה איך זה יכול להיות ביחד.
שפר אומר להמשיך בדרך שאנו מאמינים בה. הילדים יצטרפו אלינו.
כמו פעם שהאינדיאנים לא בקשו מהילדים להצטרף ולא "דיברו איתם על זה".
ההורים עשו והילדים אחריהם מכוח האבולוציה.
בקיצור, אני חושבת שלא, אבל אולי מי שלמד יותר לעומק יכול לשפוך אור על הנקודה הזאת.
אני חושבת שכן מצאתי איזון טוב שבו בשלב הראשון יש שיח, בירור, שחרור רגשות, שיקוף, דיון, עידוד.
ואחרי שמיציתי את זה,
נשאר להאמין בילד, לסמן לו את הדרך לעלות על דרך המלך ולקבל את הבחירה שלו להישאר בשדה קוצים להשלים איתה באמת מבחינה רגשית ולהמשיך הלאה.
אם ניקח את הדוגמה של הסולם, אז אני אסביר לילד איך נכון לעלות, אסביר את הכללים, אשאל אותו מה הוא מרגיש, אציע לו אם הוא רוצה שאעמוד לידו או לא.
אבל בשלב מסויים אחליט לשחרר לגמרי.
לא אסתכל, ולא אעודד ולא אשאל האם עלית, לא אחכה למחוא לו כפיים. אעביר את האחריות המלאה אליו. אסמוך עליו בכל ליבי ונפשי.
אם הוא יבקש עזרה, ייתכן ואענה לו, אבל הוא אחראי לבוא אלי, האחריות היא עליו להתמודד, ולבקש עזרה זה חלק מהכלים שעומדים לרשותו.
אבל אני יכולה להאמין שהילד יתאפק ולא יאכל את העוגה בטוח כי הוא שולט בעצמו ומתאפק וכו
אבל זה ממש קשה לו, זה מעורר רגשות שונים.. הוא מתגרה מהאחרים שכן אוכלים, והוא ממש רוצה את העודה, אבל הוא לא אוכל!!
או ילד נפל, אני כן חושבת שקרה משו קטן, הוא קיבל מכה, זה לא נעים, וזה לא סותר שהוא יקום וימשיך בעצמו..
נגיד ילד לא בודק גבולות בכשרות, ברור שלא אוכלים בשרי וחלבי יחד (בבתים דתיים)
אבל אני כן אתן לגיטימציה לקושי שלו כשהוא רוצה שוקולד אחרי הארוחה הבשרית,
זה מאד טעים ומגרה, ממש היית רוצה עכשיו שוקולד, הבעיה שאנחנו בשריים, אז אי אפשר.
ולגיטמציה לרגש, לא תערער את הבטחון שלי על זה.
אז מעניין אותי על אותה דרך עם עוד קשיים של הילד,
אפשר להבין אותו, וואו זה ממש סולם גדול, זה נראה קצת מפחיד,
ומצד שני לא להתערבב מזה ולחשוב מסכן הוא כזה קטן, למרות הפחד בטחון שהוא גדול ויכול לעלות..
אשמח לשמוע את דעתך בעניין
אני חושבת שאפשר כל עוד זה לא מסיר מהילד את האחריות והמסוגלות.
בדוגמה של הסולם,
הסולם גדול וגם אתה גדול, אתה מסוגל לעלות עליו.
אבל הסולם גדול ונראה מפחיד, האם יש לו לגיטימציה לפחד? את עושה דברים שמפחידים אותך?
כשאני חושבת על עצמי, כשאני מביעה אמפטיה לפחד, אני כן פותחת פתח להימנעות. למה ילד אמור לעשות משהו שמפחיד אותו?
אני חושבת שזה תהליך.
הסולם גדול ונראה מפחיד.
נדבר על זה, נמצר את הדרך להתגבר על הפחד.
עכשיו יש בי אמון אמיתי שאתה ילד שעולה סולמות. אני מתנתקת מפה.
לגבי הכשרות, כשאני הייתי ילדה וראיתי שוקולד לא כשר, לא ע,רה בי לרגע מחשבה שזה מגרה ושיש פה תהליך התגברות, כי להורים שלי היה כ"כ ברור שלא אוכלים לא כשר, שבאמת לא הרגשתי רגשות לגבי זה.
אני לא יודעת אם יש מצב אחר שבו מצד אחד יש וודאות כ"כ מוחלטת ומצד שני יש שם לגיטימציה להרגיש רגשות בקשר לזה.
אם יש לי ילד אלרגי ויש לי בדל של תחושה שהוא עלול להתגרות מהאחים שלו, אני מעיפה את העוגה לפח. לא מעמידה אותו לשניה בניסיון הזה,
הסיבה היחידה שאני לא אזרוק את העוגה זה רק כשיש לי וודאות מוחלטת כ"כ שהעוגה לא תיאכל, אני מדמיינת את הסיטואציה ולא רואה איך במצב כזה של וודאות מוחלטת אני מנהלת שיח על רגשות. אז אותו דבר על ילד שלא אלרגי.
אולי אתן דוגמה מתוך הסדנה.
אוהבים לתת דוגמה שמורים נכנסים ללמד בכיתה ואומרים להם שזו כיתת מחוננים.
המורים מתאימים את הרמה והדרישות ומלמדים בהתאם
מבחינת המורים, התלמידים מחוננים. לא ילדים שמסוגלים להיות מחוננים אלא ילדים מחוננים. בדוק.
התוצאה היא שמתוך האמון המוחלט הילדים הגיעו להישגים כמו כיתת מחוננים.
אז גם הדוגמה הזאת מראה שאין פה קשר לדבר על רגשות,
למה שתבואי לילד מחונן ותדברי איתו על הקושי ללמוד? לא קשה לו, הוא מחונן.
קודם כל, כל מה שאני כותבת זה רק עת סמך החוויה שלי מהלימוד, ייתכן שמישהי שלמדה איתי את אותו קורס תצא עם תובנות הפוכות.
בסוף. אין כמו ללמוד מכלי ראשון. זה תמיד עדיף על התרשמות סובייקטיבית מכלי שני, ואולי בכלל ממדריכה אחרת הייתי יוצאת עם רושם אחר?
דבר נוסף, הדגשתי הרבה את הניואנסים שלי גרמו לחידוד והתפעלות או המצד השני לחוסר הסכמה.
לא כתבתי בכלל על רוב תכנים שהם 70% מההדרכה, שבעיני דומים להדרכות בשיטות אחרות אז לי אישית לא חידשו הרבה, אז לא כתבתי עליהם בכלל,
מה שמוכיח שלהסתמך על תגובות בפורום יכול להיות בעייתי.
מי שלא למדה קורסים בגישות אחרות יכולה להיתרם מאוד משפר. ולא לפסול רק בגלל הניואנסים שאני פחות התחברתי אליהם.
אני רק סיפקתי הצצה למחשבות שעלו לי בעקבות ההדרכה, וכל אחת אחראית איך והאם לקבל את זה.
מי שהולכת לפי זה ומרגישה שנכון לה, שלא תתערער בעקבות התובנות שלי.
שורה תחתונה מסכימה מאוד עם הסיכום של אחות של בארץ אהבתי, לימוד הקורס תרם לי המון, רק לשים לב למקום של הרגש הטבעי.
לא למדתי מסודר אבל שמעתי המון שיעורים ופודקאסטים של שפר והרגיש לי מאד יהודי ואמיתי.
ומסכימה מאד לשים לב לא לאבד את הרגש..
תודה על כל התובנות!
תודה על זה
היה לי ממש מענין לקרוא .
אם אני לא טועה שפר מבוסס בין השאר על זה.
בטח שיש ספרים ואתרים. תוכלי למצוא בקלות בגוגל.
ממה ששמעתי ולא למדתי לעומק
מדברים הרבה על סמכות הורית
מפה לשם זה נהיה בסטיגמה קשוחים
אבל זה ממש לא מחייב קשיות ובטח ובטח לא צעקות וכו
בעיקר בעיקר להיות סמוך ובטוח שכהורה אתה מנהל את הסיטואציה, ומכתיב את הכללים בבית.
ומתוך הבטחון שלך הילד מבין את זה.
וקשוח זה לא == צעקות.
קשוח זה קשוח.... זה כללים נוקשים. זה פחות גמישות, פחות זרימה.
גם בשיטות של יותר היקשרות נדרש שההורים יקחו אחריות וינהלו את הסיטואציות.
הם לא קובעים לך
את מחליטה מה הכללים הקריטיים בבית, מה ניתן להתגמש... הכל לפי מה שאתם כהורים בוחרים..
יכול להיות אנשים עם המון גמישות ומרחב כי החוקים שהם קובעים הם מאד מצומצמים ובדברים הכרחיים, ובשאר הנושאים לשחרר.....
אני גם מאוד אוהבת לשמוע את עינת נתן שגם היא לפי אדלר וגם הלכנו להנחיה אצל מישהי אדלריאנית (אמנם דתיה אז היו התאמות שמאוד אהבתי, אבל לא הרגיש לי שזה מאולץ)
והכי, אנחנו ההורים הכי לא נוקשים בעולם וההורות שלנו גם לא כזאת. מאוד מחוברים גם לאינסטינקטים שלנו.
(סליחה שאני עפה על עצמנו ככה, זה אחרי המון עבודה🤭).
ממש מפתיע אותי שזאת השיטה שאנחנו די הולכים לפיה😅
זה גישה, לא שיטה עם כללים ברורים .
ובסוף כל אחד לוקח אותה למקום שנכון לו
אבל התיווך של ההדרכה מאוד משמעותי....
למדתי את שפר מכמה מקורות ומכל אחד מהם קיבלתי תמונה קצת אחרת (ואני עדיין לא יכולה להגיד שאני מסינה עד הסוף)
זה נכון כמובן גם לגבי אדלר ולגבי רוב ההדרכות
ותמיד גם חשוב לשמור על ראש ביקורתי. מה מתאים לנו? מה ישרת אותנו?
אז כיף שמצאתם הדרכה אחרת שמתאימה לכם ומצליחים ליישם 
אקרא עוד מגוגל וננסה להבין יותר לעומק
לא ברור לי מה סבבה ומה נקרא מאמץ מידי.
אני שבועיים אחרי לידה ב"ה.
ה'בעיה' שזה לא לפי ההרגשה שלי. כלומר אני יכולה להרגיש יחסית בסדר ושיש לי כוח לעשות משהו, אבל זה לא אומר שטוב לעשות את זה.
אז מה אתן עושות שבועיים אחרי?
נגיד דברים כמו-
לשטוף קצת כלים,
להכין ארוחת ערב/ צהריים
לחתוך סלט
לקלח את הילדים (שזה כולל להרים את הקטנים מהמקלחת לשידה כדי להלביש אותם)
יש דברים שאין ברירה אבל לפעמים יש ברירה כמו להשאיר את זה לבעלי, אבל גם לו כבר די נגמרת הסבלנות אחרי שבועיים ואני לא רוצה למתוח את החבל מידי וגם לא סתם להתפנק יותר מידי כשאני יכולה להתאמץ קצת.. גם ככה הוא מפזר את כולם בבקרים ומארגן אותם לבד.
זה סבבה.
עדיף לנח. שאח"כ לא יתנקם.
(רצפת אגן וכו)
כלומר אולי היה אפשר לעשות בישיבה אבל זה כבר יותר מסובך (יש רק שולחן בסלון, אין במטבח. וזה מסורבל לי ולוקח הרבה יותר זמן מלעמוד במטבח לחתוך סלט למשל).
אז אני לא יודעת מה נכלל במנוחה ועד מתי כדאי לא לעשות דברים כאלו...
ולבשל בקטנה זה בסדר. כמה דקות להפעיל את הגוף בצורה מינימלית זה אפילו חשוב לדעתי.
לקלח זה יותר מדי. להרים על השידה ממש ממש לא!
(בעיני עד חודש אחרי לידה, אפילו חודש וחצי) אין כזה דבר להתפנק מדי. כל מאמץ הוא מאמץ מיותר. יש דברים שהם לא מאמץ בכלל מבחינתך וזה בסדר גמור, ויש מקרים שאין ברירה וחייבים לעשות, אבל בעיני זה שלבעלך נגמרת הסבלנות זה לא מקרה של אין ברירה
זה מקרה של שיתאמץ עוד קצת במקום שאשתו היולדת תתאמץ עוד קצת... זה לא לנצח, רק עוד שבועיים שלוש.
לשטוף כלים ולקחת ילדים
שבועיים אחרי לידה
זה ממש לא סבבה
להכין אוכל ולחתוך סלט, אם זה מרגיש לך בכוחות ובסדר לך - מעולה. תרוויחו כולכם אוכל מזין וטוב.
כלים - לא. זה משהו שיכול לחכות ואפשר גם להביא מנקה / נערה בתשלום, לא חייבים דווקא אותך בשביל זה.
לקלח ילדים - אני חושבת שכן, אבל אולי למצוא פתרון להרמה שלהם, למשל לתת להם לטפס לבד, או להלביש בישיבה על המיטה.
סותרות אחת את השניה
כל השאר לא. אז לא... ודאי לא לקלח ילדים, שזה ממש מאמץ...
ולא, זה לא פינוק, זו הבריאות שלך...
אז להרפות כמה שאפשר - שהילדים יתקלחו פעם ביומיים, לאכול כמה שיותר בחד פעמי, להזמין עזרה בתשלום אם גם מה שנשאר גדול על בעלך...
בבצלחה ומזל טוב!
בהריון תאומים שבוע 32.
התחיל לי כמין כאב בלתי נסבל רק בצד אחד מתחת החזה בצד ימין. כמין כאב בעור. ברגע שחולצה נוגעת לי בעור או כל מגע אחר בעור באזור הספציפי הזה מרגיש כמו סכינים בעור.
משהי נתקלה בדבר כזה. אני לא יכולה לעשות כלום כל שניה קופצת מכאב שהחולצה נוגעת שם. גם בלי חןלצה יש תחושת אי נוחות אבל כאב של סכין זה רם משהו נוגע בי.
הצילו
תודה רבה
הייתי מנסה לשים קרם או חמאת שיאה.
לא רואים שום דבר חיצוני, שמתי באמת קרם לחות אך עדיין רגיש מאד מאד
התרחבות של הרחם.
זכור לי שבערך בשבוע הזה גם התחילו לי כל מיני כאבים חדשים (גם בהריון תאומים).
אם זה ממשיך, הייתי מתייעצת עם הרופא.
חושבת שזה לא היה משהו מלחיץ
תנסי אולי קרם טוב? תתארי לאחות במעקב הבא
זה מרגיש באמת כמו משהו עצבי בעקבות מתיחת העור. השאלה אם יש איך לתפור את זה...
וגם אז יהיה כאבים אחרים 😊
אבל מעודדת אותך שכשנכנסים לשגרה זה ממכר.
😍😍
מגיעה על לחשוב על אחרי
תודה לך
כששמים לי בלידה את המוניטור על המקום הזה אני צורחת יותר מבצירים..
פעם רופא אמר שאולי זה בקע והעצבים חשופים יותר
תודה לך. זה ממש כאב לא נעים
בלי פער בגובה.
היתה לי מעץ והיה יותר קשה לנייד אותה בחדר
והיתה גם מבד אבל זה לא קו אפס ואז בלילה יוצא קשה להרים.
יש משהו שהוא גם וגם?
אחרי שהורדתי חלק שמושחל (מין פוליגל כזה), לא היה מפרידים, והיא נהייתה באותו גובה.
שאחפש לך את הקישור שלה?
מעץ עם גלגלים, עלה לי מחיר רגיל כמו בחנויות
וגם אולי לטיפול אישי רק לי (לא יודעת אם אפשרי בעמית כי בעלי זכאי ולא אני(
תודה!
על נגמרו לי השמות , יעל זקש
לא יודעת אם יש החזרים דרך עמית...
זה נקרא ייעוץ, לא פסיכולוגית
בai של גוגל כתוב שש וחצי. אבל באתר של הקניון כתוב שמונה וחצי. מניחה שזה משתנה בין שעון קיץ לחורף. אבל לא הכי בעניין לנסוע סתם....
מניחה שסתום לא העבירו לחורף. נקווה...
אשמח לשמוע אתכן
אני מוצאת את עצמי מסתבכת בסיטואציות של קידוש קהילתי או להכין עוגה ליולדת/מגויסת,
בגלל שלא נעים לי להכין סתם עוגה בחושה פשוטה, אני מרגישה שזה צריך להיות מספיק שווה ואז אני נתקעת....
לקידושים יצא לי להביא בעיקר עוגת שוקולד עם קרם וסוכריות ואז זה מרגיש לי גם פשוט וגם אטרקטיבי (למרות שמקווה שהורים לא מקללים אותי בלב על הלכלוך;),
ולמשפחות זה רק כשיש לי זמן וכוח להכין עוגיות יותר מושקעות.
בכללי מלחיץ אותי להביא אוכל לאחרים כי מי יודע איך יצא, למרות שאפיה זה בגדול דבר שאני טובה בו...
אשמח לשמוע מה מקובל להביא אצלכן,
מה תרגישו בנוח להביא או תשמחו לקבל
כדי לקבל איזו תחושה מה נורמלי ואולי רעיונות לעוד אפשרויות שיקלו עלי את החיים.
תודה 
מכינה עוגה שאני מכינה לנו, בד"כ עוגת שמרים טריה זה מפנק ממש.
לקידושים- בראוניז לוטוס נראה טעים ושווה ועבודה קלה
היתה לידה מהממת ב"ה, ועם אפידורל למתלבטות 🙃
כמה שאלות.
כאבי הנקה. אין פצעים בה אבל בדקה הראשונה של ההנקה מאוד כואב עד שמתרגלים. אין בעיה בתפיסה וזה משהו מוכר בהיסטוריית ההנקות שלי. זה שאין פצעים זו התקדמות. אבל מה יכול להקל בינתיים? שמה לנסינו ו קונכיות לסירוגין..
לתינוק המתוק יש יובש, ממש קילופים בגוף. לא היה לי לפני. מה יכול לעזור?
מתי נגמרות ההפרשות מהברית? שבוע זה תקין?
מזל טוב!!!! תרגישי טוב והרבה נחת!!!!!
בדיוק בדיוק ככה היה לי, בשניות הראשונות של ההנקה, פשוט כאב מפלח. עבר אחרי שבוע/שבועיים... תחזיקי מעמד
תקין לגמרי היובש, העור מתקלף ותיכף יחזור להיות עור בייבי חלק ונעים
איזה סוג הפרשות? הייתי שואלת את המוהל...
זה היה בסדר, אבל אני מציקה לו מלא אז חשבתי להתייעץ אתכן, נשמע שתקין ב"ה
לעשות לו אמבטיה עם שמן תינוקות לאמבט, בלנאום או של ד"ר שיפר. זה עוזר במיידי! גם למרוח בקרם (אני מעדיפה טבעי או שמן שקדים אבל אפשר גם של ד"ר פישר למשל)
ההפרשות אחרי הברית עדיין תקינות, ממה שזכור לי עד שבועיים זה יורד בהדרגה..
כמובן להמשיך לשטוף ושהאיזור יהיה תמיד נקי
ולגבי 2
זה עובר לבד
אם ממש מפריע לך אפשר למרוח בפנים (או בכל הגוף אם תרצי...) חלב שלך.
לגבי 3 תמיד כדאי לשאול את המוהל,
אבל ממה שזכור לי לקח איזה שבועיים עד שהיה נראה רגיל לגמרי
כן, זה כאבי תופת, אבל משתפר אחרי שבועיים בע"ה, ואחרי חודש כבר לא כואב כמה שאני זוכרת. מה שאת עושה זה מצוין.
זה בסדר גמור, מחליף את העור לעור של תינוק נעים ורך 😌
האמת לא זוכרת. אבל הייתי תמיד שולחת תמונות למוהל עוד מלא זמן אחרי הברית 🫣
לגבי פ2?
נסי לכבס בלי
ואולי חומר כביסה עדין
לפעמים הבישום עושה להם קילופי עור
רק גל תינוקות?
משתדלת לא לשים יותר מדי
ובלי מרכך בכלל
היה לי גם ככה. לנשום עמוק זה עבר אחרי כמה ימים.
בהמשך ל1
יש לי כאב חד בשד אחד. לא בפטמה, כמו דקירות כאלה פנימיות. כואב מאודדד ולא יודעת ממה זה יכול להיות?
לא יודעת בדיוק מה זה אומר..
יש לך יועצת הנקה להתייעץ איתה אפילו טלפונית?
אצלי עם כאבים שונים הרפידות הטיפוליות של ארדו מאוד עזרו
צריך לעסות בעדינות איפה שכואב , אפשר תוך כדי שהוא יונק
גם מקלחת חמה יכולה לעזור אם זה באמת גודש
תשאלי בגיפיטי. אם לא ישתפר עד אחרי שבת תנסי משחה של פטריה.
חשבתי בפטמה, אם זהלא שם אז לא יודעת מה זה,
אלא אם זה התמלאות בחלב.
לק"י
או שזה כואב מידי?
(לא יודעת אם זה אמור לכאוב עד כדי כך).
ומזל טוב!! הרבה נחת ושמחה!!
שאז זה הזרימה של החלב שמתחילה
או כל הזמן?
אם כל הזמן זה יכול להיות סתימה, וכדאי שתטפלי בהקדם. אצלי הנקת פוטבול שחררה סתימות
מתרגשתתת איתך!!
גיסתי (לא בדיוק, האישה של גיסי)
ואני
משוערות לאותו שבוע אני ליום ראשון והיא לחמישי
כבר בתשיעי אבל יש עוד קצת עד המשוער
אנחנו חברות טובות דווקא
אבל הבוקר כתבה לי שיש לה צירים מהלילה ימחכה שיצטופפו לראות אם זה לידה
וואלה עצבן אותי חח
כזה אופ נו מה נו
גם כי אני גם רוצה כבר ללדת
וגם כי, סיבה מטופשת אבל מה אני אעשה, אני מפחדת שאז לא חתייחסו אליי כשאלד… אופ
והיא ילדה 3 שבועות לפני 🤭🤭
זה שלב כזה שאת מתה ללדת...
ויוצאות לך העיניים מכל מי שכבר סוף סוף אחרי זה.
אבל אם קשה את יכולה להגיד לה שזה מלחיץ אותך
העיקר בעיתו ובזמנו.
ולהיפך, את תלדי אחריה אז היחס יעבור אלייך לא? 
ממני שלא רצתה ללדת ותמיד רציתי שישארו עוד בבטן, בשביל ההרגשה והכיף, בעיקר באחרון.
וכולם נולדו רגיל וטבעי עם צירים בשבוע 37...
גם לי זה היה.
משמים בסוף כל התיזמונים האלה...
השם ישלח לך מה שהכי טוב לך ❤️
בשלב הזה את רק רוצה כבר להיות עם תינוק מתוק ביד וכל מי שעוקפת אותך זה מעצבן😅
בקיצור, תכילי את עצמך, מותר לך
ותחשבי איזה כיף יהיה לבני הדודים עוד כמה שנים להיות כל כך קרובים בגיל
גיסתי היית צריכה ללדת שבועיים אחרי וילדה כמה ימים לפני.
וכן התעצבנתי חח
כשאת מוצפת הורמונים הכל הגיוני
הייתי אמורה ללדת חודש אחרי התל"מ האחרון של גיסתי (כאילו שבוע 42) בסוף ילדתי יום אחריה
ושתינו עשינו ברית.
האמת היה קצת מעצבן כי מהצד של בעלי רק חמי וחמותי הגיעו כי כולם הרגישו שיצאו ידי חובה בברית יום לפני 
אבל בפועל הם נולדו 3 שבועות הפרש. כך שהייתה ברית ויום אחכ פידיון. כולם הגיעו גם לזה וגם לזה (אבל אולי גם בגלל שפדיון זו מצווה שלא תמיד עושים, וזה גם היה אחהצ, בניגוד לברית שהיא בבוקר)
זה יכול להיות גם עניין של משפחות ומיקוםשימושיתוכו'
נחיה כנראה מה יקרה בסוף
לק"י
(אני דוקא לא מאלה שרק מחכות ללדת כבר. אבל מבינה את החלק הרגשי המשוגע בהריון....).
אףפעם לא הגעתי לתאריך ותמיד יולדת מוקדם.
הפעם גיסתי הייתה צריכה ללדת שבועיים וחצי לפני וכולם אמרו שבטח אלד לפניה. אז נכון שכבר הייתי בביח יום לפני שילדה אבל בסוף שחררו אותי. ילדתי 5 ימים אחריה וממש הייתי רוצה הפרש גדול יותר.
נראה לי באף לידה לא רציתי ללדת אבל מסתבר שהילדים שלי כבר רוצים לצאת...
שאני רוצה לסחוב כי אףפעם לא הגעתי לתאריך ואני לא יודעת איך זה...
כבר לא בטוחה שאוכל לנסות ולבדוק איך זה ..
אבל כנראה שאת ממש מיוחדת, כי גם כשעברת את התאריך, את עדיין אוהבת😉
אני כל כך אוהת להיות בהריון....
תמיד מרחמת על מי שכבר ילדה חחח.
הכי מושלם כשהם בפנים שמורים ומוגנים.
ואני כל כך יפה וסקסית...
לא כי כ"כ כיף לי להיות בהריון פשוט כי אני *מפחדת* להגיע לרגע הזה, אז כמה שאני סובלת וכאובה בהריון, אני לא מחכה להגיע לרגע הלידה, אבל מי שואל אותי? כשזה מגיע זה מגיע.
תמיד אני אומרת לעצמי שאיזה מזל שיש 9 חודשים מאז שנכנסת להריון עד הלידה, אם זה היה קצר לא הייתי מעיזה להכנס להריון.
אבל להיות אחרי זה כ"כ כיף לדעת שעברתי את זה!
אני לא מחכה ללדת
אני מחכה להיות אחרי
חחחח
לגבי השורה האחרונה שלך, קרה לי גם, ילדתי כמה ימים אחרי גיסתי וזה גרם רק להתרגשות שיא מצד המשפחה של בעלי. זה לא הוריד להם מההתרגשות בכלל
ילדתי פעמיים כמה ימים אחרי גיסתי, ולא הרגשתי שזה. השפיע על היחס של המשפחה.
זה מאוד הגיוני לרצות כבר ללדת ולקנא במי שכבר יולדת...
לא הבנתי למה הסקת מזה שאת אדם רע
את לא רוצה שלא יהיה לה
את פשוט רוצה כבר גם..
אבל נשמע שזה פחות עושה לך טוב התקשורת האינטנסיבית איתה כרגע, אז תכתבי לה משהו נעים שיאפשר לך מרחק
(אגב היא לחלוטין כן גיסתך חח)
והיא מסכנה עבר לה…
כל היום היתה עם ציר כל שעה ובערב הפסיק…
היא קבעה קיסרי לשבוע 39 כשאני הייתי אמורה להיות 38+4.
ולפני הלידה הזו ילדתי בסוף 39 עם זירוזים!!!!
הפלא ופלא הבן שלי החליט לצאת ב38+1😅😅😅😅
כולנו עד היום מופתעים שהוא גדול מהבת שלה חחחח
היא ילדה יומיים לפני
נראה לי דמעה שהייתי מאושפזת בתור לזירוז וזה הלחץ אותה ללדת,😂 סתם
הכל טוב ויפה רק שאני כבר חושבת מה עושים לשבת בר מצווה עוד עשור.נשמע לי פרוייקט מורכב