מקפיצה לי לעוד תגובות

ו@עטלף עיוורעט איפה אני מוצאת תכנים שלה?

ושיטת שפר יותר מגיעה ממקום יהודי כזה

אז תבררי

אולי ידבר אליך יותר

(אבל לא יודעת להסביר בדיוק או מה ההבדלים בינהם... אני אוהבת את שיטת שפר, זה הסתדר לנו ללמוד מבחינת מדריכה וכו, לא בדקתי את אדלר...)

וגישת שפר לקחה את גישת אדלר ושילבה אותה יותר עם מקורות יהודיים (גם אדלר היה יהודי, אם אני לא טועה. אבל בלהה שפר שפיתחה את שיטת שפר, חיברה את זה יותר עם מקורות).

אהובה צוקרמן מלמדת בגישה הזו, אחותי למדה אצלה קורס בתואר ואמרה שזה נתן לה המון.

אני לא למדתי את הגישה הזו. באופן אישי מתחברת לגישות אחרות חינוכיות, אז לא השקעתי גם בלימוד שלה.

כן שמעתי מכמה שלמדו אותה (גם מאחותי, וגם מעוד כמה), שזו גישה שצריך לשים לב שהיא לא מנתקת אותנו מהרגש הטבעי שלנו.

לא רוצה להגיד יותר מזה, כי זה לא נכון בעיני לתת ביקורת על משהו שלא מכירים מבפנים. אבל זו כן נקודה שצריך לשים לב אליה.

ונראה לי ש@אמאשוני כתבה פה פעם בהרחבה על הגישה, על יתרונותיה וחסרונותיה. אם תרצי להרחיב...

אני לא לגמרי מבינה את הקשר בין אדלר לשפר,

אדלר למדתי במסגרת הלימודים (קורסים בפסיכולגיה) וקראתי הרבה,

שפר הייתי בקורס הדרכת הורים של 10 מפגשים, שזה הצצה יפה אבל לא לימוד מעמיק מאוד.

אני כותבת רק על סמך מה שנחשפתי אליו.

אני חושבת שיש המון אמת בגישת שפר, וממליצה לכל הורה לשמוע בראש פתוח.

יש עקרונות שלקחתי איתי לכל החיים.

על מה זה אמון אמיתי בילד וביכולות שלו, מה זה בניית חוסן, מסוגלות, לתת לו להתמודד. להפריד בין איך אני כהורה חווה את הסיטואציה לבין איך הילד שלי חווה אותה.

אני מאוד מאמינה בלתת לילד אחריות ובחירה על חייו.

מאמינה מאוד בכוח הפנימי שמניע כל ילד לפעולה.

מאוד לא מאמינה בסרט נע.

לא במסגרת הכיתה שכל הילדים צריכים להיראות אותו דבר, ולא במסגרת המשפחה שכל הילדים צריכים להיראות כמו שאני מדמיינת.

אני מאוד מאמינה בלהוביל את הילד לגלות את כוחות החיים שלו גם ע"י בחירות לא נכונות.

הצד השני של המשוואה,

ראיתי את זה גם באדלר וגם בשפר, זה חוסר התייחסות רגשית לתהליך שהילד עובר, ואני אסביר.

למשל אם יש ילד שלא מסתדר עם מורה מסויים, וההורה מוביל אותו לתהליך של תפתרו את הבעיות שלכם בעצמכם, אז הילד אכן יפתור את הבעיה בעצמו.

אבל הוא יכול לסחוב עם זה צלקת רגשית לכל החיים, וכמה שחיפשתי לא מצאתי תשובה לזה באדלר ושפר.

זה יכול להיות במשהו פשוט הרבה יותר כמו לחזור לבד בחום ממסגרת החינוך (שזה משהו אמיתי שאני בתהיות לגבי זה)

גישת שפר אומרת שברגע שההורה מנותק רגשית מהסיטואציה, אין ברירה לילד אלא להיכנס ולקחת אחריות על התהליך.

הרבה הורים שהיו איתי בהדרכה היה קשה להם לקבל שזה אכן יקרה. החשש שלי הוא הפוך.

אין לי ספק שזה יקרה. ודווקא בגלל זה, אני לעולם לא אדע מה המחיר הרגשי שהילד היה צריך לשלם במסגרת קבלת האחריות. כי כשאתה צריך לקחת אחריות על מציאות מחוסר ברירה, אתה "מכבה" את הצרכים הרגשיים שלך שלא מקבלים מענה.

זה יכול להיות לגבי פעוט שצריך ללמוד לישון לבד, וזה יכול להיות לגבי ילד מתבגר שצריך ללמוד לקחת אחריות על מעשיו.

הדוגמה הכי טובה שאני חוויתי בשנה האחרונה למשל הייתה בהקשר של המילואים,

המציאות שנכפתה עלינו אילצה את כולנו לשנות את ההתנהגות שלנו.

כל אחד היה צריך לקחת הרבה יותר אחריות על דברים. וזה עבד מצויין. זה באמת ממש תפקד.

אבל המחירים הרגשיים התגלו רק כשיכולנו לשחרר.

אצלי זה התבטא למשל בכאבים פיזיים איומים.

דווקא אחרי לילה שבעלי היה בבית ויכולתי לישון יותר רגוע, הייתי מתעוררת בלילה מכאבים גיהינום, לא יכולתי לקום מהמיטה ולעמוד על הרגליים.

אצל חלק מהילדים זה התבטא בחוצפה שהתחילו לפתח פתאום, חלקם ברגרסיות (הבת שלי התקשתה לישון לבד ודווקא כל תקופת המילואים נרדמה לבד בלי בעיה)

מה שאני רוצה להגיד, שהעובדה שזה עובד, לא אומר שזה נכון שזה יעבוד ככה.

צריך לבחון היטב את הסיטואציה.

קטע ששמתי לב אליו, שאצל אחרים ממש קל לזהות מתי ההורה מתקשה לשחרר אחריות בגללו, ומתי הוא צריך להיות שם בשביל הילד.

לפעמים אני רואה סיטואציות אקראיות ואני רוצה להגיד לאמא: שחררי, תראי כשתשחררי יהיה בסדר.

מכירות את האמהות שרועדות מפחד שהילד יפול מהסולם, ומעבירות את החשש הזה לילד ואת מהצד פשוט רואה איך החשש הזה פוגע בביטחון של הילד?

או האמא שאומרת לילד שלוש פעמים אל תשכח ש...

על אחרים מזהים את הסיטואציות האלו בקלות...

בעבר גם התייחסתי לעניינים רפואיים, למשל ילד שיש לו ירידה בשמיעה וההורים לא מאמינים בהתערבות כלשהי וממש מאמינים שהילד צריך לפתח אסטרטגיה בעצמו על אף הקושי,

אז זה נכון, גם ילד כזה ילמד להסתדר.

אבל המחיר שהוא ישלם לא מוצדק בעיני. וכאן יש מחוייבות הורית לעזור לילד להתמודד יותר טוב עם הבעיה.

יש ספר השראה לילדים על לואי ברייל, איך הוא התעוור בסביבה שלא ידעו לתת לו מענה מותאם ואיך הוא למד מתוך ההתמודדות לפתח אסטרטגיה ולהתמצא במרחב, ולהגיע להישגים כמו כולם ואף לעזור לאחרים אח"כ עם פיתוח כתב ברייל.

אז זה סיפור השראה מקסים, השאלה אם אני רוצה שהילד שלי יצטרך להתמודד עם כל זה או שאני רוצה להנגיש לו כלים שקיימים כבר ולהיות איתו בתהליך. לא מתוך רחמים, אלא מתוך הובלה הורית.

בקיצור, אני חושבת שהדרכת הורים בגישת שפר יכולה לתרום המון לכולם, במיוחד בחלקים שהתחלתי בהם על מה הוא אמון אמיתי ולהבין כמה כוחות חבויים יש בילדים שלא מתגלים רק כי אנחנו מרפדים אותם ולוקחים מהם את האחריות.

מכירות את זה שאת אומרת לילד לא לאכול את העוגה מהמקרר ואת ממש בטוחה באמירה הזאת וממש בטוחה שהילד מתאפק, אבל בבוקר ככה כשאת באה להוציא את החלב העיניים נודדות (ממש מעצמן!) למדף העוגה? ככה רק זרקו מבט חטוף, ממש ממש בטעות, כי באמת אני מאמינה בילד שאם אמרתי שלא יאכל אז הוא לא אכל. ברור!

ברור ידעתי שהעוגה תהיה שם, הרי אמרתי לו והרי הוא ילד מתאפק. ברור! בכלל לא ווידאתי שהיא שם.

פשוט.. לא הסתכלתי על העוגה, מבטיחה! הסתכלתי פה על הכתם מאחורה שתפס לי את העין....מה רציתי? חלב. כן חלב. ברור. הנה הוצאתי את החלב וסגרתי את המקרר.

אני חושבת שהדרכה בגישת שפר יכולה לעזור גם מאוד להורים שרוצים קצת לשחרר ולא יודעים איך.

שמרגישים שהם כל הזמן במרדף לספק לילדים שלהם את צורכיהם או עסוקים יותר מדי בלעמוד עלהם כמו שוטרים..

תעשה, תנקה, תפנה, תביא, תיקח, תצחצח, תסגור, אבל אמרתי לסגור, תלך, תוריד, תחזור..

היום שנה אחרי ההדרכה, ואחרי חיפוש האיזונים, אני חושבת שבמצב שהילד יורד מהדרך,

תפקיד ההורה לוודא איפה הוא, להזמין אותו לעלות איתנו חזרה על הדרך, ולוודא שיש לו דרך לחזור!

אם אין לו דרך לחזור, אי אפשר להשאיר אותו שם לבד.

אפשר לומר כשהוא ירצה לחזור הוא ימצא את הדרך. אני לא מסכימה עם זה.

להשאיר פתח. אם תרצה אני פתוח לשיחה על הנושא, אתה יכול לבוא ולהגיד את האמת ולבקש עזרה, אני לא אכעס ולא אשפוט אותך ולא אתנשא עליך.

אני על הדרך, כי זו הדרך הנכונה ללכת בה. אתה בוחר לא ללכת בה ואני מצטער על הבחירה שאתה עושה אבל מקבל אותה. אני לא שוכח אותך, ותמיד יהיה לך מקום כשתרצה לחזור למוטב.

למשל אני מאמינה בחיזוק חיובי חיצוני כדי לרכוש הרגלים טובים. זה לא מחליף את הרצון הפנימי האמיתי אבל זה כן מדרבן לתהליך.

למשל ילד שמבקש ממני עזרה בלהתרגל לצחצח שיניים. או ילד שמבקש עזרה בדרבן אותו לסדר את החדר.

יש בזה פתיחות וקשר חזק שהוא לא ברור מאליו.

אם לא הייתי נותנת לו את ההרגשה שהוא יכול לפנות אלי בבקשה העזרה הזאת, היה מתמודד לבד. ומצליח. אבל היינו מפספסים פה נקודת חיבור עדינה מאוד וחשובה כ"כ בין הורה לילד.

שורה תחתונה, הדרך שאני מובילה בבית תמיד תהיה קודם הגישה ההיקשרותית (תקשורת מקרבת) לדבר, לשמוע, להרגיש, לתת מקום לצרכים של כל אחד.

במצב שאני רואה שנכון להעביר לילד אחריות לפעולה מסויימת, אני מחליטה לעשות זאת בלב שלם.

זהצלא תמיד קל, אבל מזכירה לעצמי כמה אמון הוא דבר חשוב וכמה העברת אחריות עד הסוף היא קריטית פה.

אני קובעת את הגבול שלי ומפה עושה עבודה עם עצמי. מפעם לפעם זה נהיה יותר קל ויותר טבעי.

העיניים כבר לא נודדות בעצמן למדף של העוגה.

החוסן הזה שיש אצל ההורה. הביטחון שלו שהילד יתמודד עם האחריות, היא ממש ממש חשובה לילד ובונה אותו.

אם מישהי מרגישה שאין לה את זה מספיק, שהאמון הזה הוא לא ממש ממש עד הסוף, אז ממליצה ממש ללכת להדרכת שפר.

את המינון, מתי להיות שם עם הילד ומתי להתנתק מהסיטואציה אפשר לקבוע לבד.

למרות שהחסידים הגדולים של שפר אומרים ששפר זו דרך חיים. (גישה/ שיטה, כבר לא זוכרת את המינוח שמשתמשים בו)

אני לא מסכימה עם זה. אני חושבת שהיא מכילה עקרונות חשובים, אבל לא נכון תמיד ללכת לפי העקרונות האלו.

אלא כשמזהים את הסיטואציה, אז ללכת לפי העקרונות עד הסוף.

לא תמיד זה ברור, למשל אנחנו כבר תקופה מתמודדים עם איזה בעיה של בן 3 שלי עם בגדים.

היה קשה להעביר אותו מקיץ לחורף, אבל המעבר מחורף לקיץ היה ממש סיוט.

וכשרציתי להחליף לו נעליים מקרועות לחדשות, ידעתי שזה יוביל לקושי.

אז ביום שקנינו את הנעליים גרמתי לו ללכת איתם יחסית הרבה. בהתחלה ממש אמרתי מפורש מי שרוצה לבוא איתי לקנות ארטיק במכולת נועל נעליים חדשות.

אח"כ שאלתי מי רוצה לקנות מעדן והוא בא ובכלל שכל מהנעליים ואח"כ היה עוד גירוי.

ועדיין לא הייתי בטוחה עד הסוף עם ההתנגדות שלו היא כי קשה לו להתרגל או כי הנעליים לא נוחות לו (ואני לא רוצה שילך על נעליים לא נוחות)

לבעלי היה ברור שזה רק עניין של הרגל וצריך להיות החלטיים. (אמון עד הסוף, לא להעיף מבט לבדוק אם ההליכה שלו חופשית או שיש שם חוסר נוחות)

אז ביקשתי מבעלי שהוא יטפל בו בבקרים הראשונים כי ידעתי שאם אהיה באיזור ההססנות שלי תפגע בתהליך כי הוא מייד יביע התנגדות כי הוא ידע שזה מפעיל אותי ואולי אוותר על הנעליים החדשות.

וכך היה.

והוא אכן התרגל ואני הייתי נחושה לשמור על ההרגל  והסיפור הזה מאחורינו.

ועדיין טיפה עצוב לי שלא יכולתי להיות איתו שם מבחינה רגשית. לחבק אותו על הקושי של המעבר.

אז מה המסקנה?

שאם רוצים שתהליך יצליח- צריך להיות שם לגמרי עד הסוף גם במחיר של ניתוק רגשי. לטוב ולרע.

לפעמים זה מה שנכון לעשות, כי חיבור רגשי בסיטואציות מסויימות יזיק לתהליך וממילא לילד.

אבל קודם הייתי ממצה את האפשרויות האחרות.

ובמשל הקוצים, כשילד סוטה מהדרך, אני בהחלט אראה לו שאני שמה לב שהוא ירד מהדרך, ישב איתו, אשוחח, אגלה אמפטיה וחיבור רגשי.

אבל במצבים שבהם הנוכחות הרגשית מביאה ליותר ריחוק מהדרך, השתבללות ובלבול,

אפלס עביר הילד את הדרך חזרה לשביל, אניח סימני דרך ואחזור לשביל בלב שלם ורגוע ממש ממש עד הסוף, לא אחזור שוב, אאמין בו בלב שלם שיש לו את היכולת לחזור, ואקבל שזו בחירה שלו על החיים שלו.

אם ירצה ללכת יחף זו זכותו על רגליו

ואם החליט לפרוש מהלימודים זו זכותו על עתידו.

מקווה שהצלחתי להסביר את המנעד ואת האיזון.

ואם יצא מבולבל מדי אז כדאי ללמוד לעומק למי שמרגישה שרוצה להבין יותר.

כי בסה"כ אני חושבת שאפשר להפיק תועלת רבה מהלימוד עצמו.

את חושבת שבשפר מוכרח להיות הניתוק הרגשי?

או שאפשר לתת מקום לרגש שלו, אבל לא להתערבב מזה, להבין שהוא יכול ושזה שלו וכו

ואצל מדריכה אחת, אז עונה רק ממה שאני יודעת,

ובהחלט שאלתי וחקרתי את המדריכה על זה אבל עדיין מסייגת שלא בטוח שאני מכירה הכל.

בשפר, הגישה היא להעביר את האחריות לילד.

מכירה את זה שילד נופל ומקבל מכה?

אז יש את ההורים שממשיכים הלאה כי לא קרה כלום וגם הילד קם וממשיך מיד כי לא קרה כלום.

עכשיו השאלה היא אם עוצרים ושואלים את הילד מה אתה מרגיש וזה..

אז עצם העצירה והשאלות, מראות שכן קרה משהו, אז זה סותר את ההנחה שלא קרה כלום.

אז אני לא רואה איך זה בא ביחד.

או בדוגמה של העוגה, אם את יודעת בוודאות מוחלטת שזה ילד שמתאפק (לא ילד שמסוגל להתאפק, ילד מתאפק!! בהוויה שלו, במציאות שלו, עכשיו, לא בפוטנציאל. זה חידוד מאוד חשוב שלמדתי בשפר)

אז למה שתגשי אליו ותשאלי אותו לרגשותיו?

או בדוגמה עם הנעליים, אם הייתי שואלת את הילד לרגשותיו, או סתם מביאה לו פרס ניחומים בלי להגיד מילה על הנעליים, השדר שיש פה ספק ומקום להתנגד היה עולה, וזה היה מפעיל אותי ואז זה לא שווה. התחברתי אליו בשדה קוצים.

האם יש מקום לדבר על הרגשות ולתת לילד מקום להתנגדות מבלי לרדת מהשביל הבטוח שלנו?

אני לא רואה איך זה יכול להיות ביחד.

שפר אומר להמשיך בדרך שאנו מאמינים בה. הילדים יצטרפו אלינו.

כמו פעם שהאינדיאנים לא בקשו מהילדים להצטרף ולא "דיברו איתם על זה".

ההורים עשו והילדים אחריהם מכוח האבולוציה.

בקיצור, אני חושבת שלא, אבל אולי מי שלמד יותר לעומק יכול לשפוך אור על הנקודה הזאת.

אני חושבת שכן מצאתי איזון טוב שבו בשלב הראשון יש שיח, בירור, שחרור רגשות, שיקוף, דיון, עידוד.

ואחרי שמיציתי את זה,

נשאר להאמין בילד, לסמן לו את הדרך לעלות על דרך המלך ולקבל את הבחירה שלו להישאר בשדה קוצים להשלים איתה באמת מבחינה רגשית ולהמשיך הלאה.

אם ניקח את הדוגמה של הסולם, אז אני אסביר לילד איך נכון לעלות, אסביר את הכללים, אשאל אותו מה הוא מרגיש, אציע לו אם הוא רוצה שאעמוד לידו או לא.

אבל בשלב מסויים אחליט לשחרר לגמרי.

לא אסתכל, ולא אעודד ולא אשאל האם עלית, לא אחכה למחוא לו כפיים. אעביר את האחריות המלאה אליו. אסמוך עליו בכל ליבי ונפשי.

אם הוא יבקש עזרה, ייתכן ואענה לו, אבל הוא אחראי לבוא אלי, האחריות היא עליו להתמודד, ולבקש עזרה זה חלק מהכלים שעומדים לרשותו.

אבל אני יכולה להאמין שהילד יתאפק ולא יאכל את העוגה בטוח כי הוא שולט בעצמו ומתאפק וכו

אבל זה ממש קשה לו, זה מעורר רגשות שונים.. הוא מתגרה מהאחרים שכן אוכלים, והוא ממש רוצה את העודה, אבל הוא לא אוכל!!

או ילד נפל, אני כן חושבת שקרה משו קטן, הוא קיבל מכה, זה לא נעים, וזה לא סותר שהוא יקום וימשיך בעצמו..

נגיד ילד לא בודק גבולות בכשרות, ברור שלא אוכלים בשרי וחלבי יחד (בבתים דתיים)

אבל אני כן אתן לגיטימציה לקושי שלו כשהוא רוצה שוקולד אחרי הארוחה הבשרית,

זה מאד טעים ומגרה, ממש היית רוצה עכשיו שוקולד, הבעיה שאנחנו בשריים, אז אי אפשר.

ולגיטמציה לרגש, לא תערער את הבטחון שלי על זה.

אז מעניין אותי על אותה דרך עם עוד קשיים של הילד,

אפשר להבין אותו, וואו זה ממש סולם גדול, זה נראה קצת מפחיד,

ומצד שני לא להתערבב מזה ולחשוב מסכן הוא כזה קטן, למרות הפחד בטחון שהוא גדול ויכול לעלות..

אשמח לשמוע את דעתך בעניין

אני חושבת שאפשר כל עוד זה לא מסיר מהילד את האחריות והמסוגלות.

בדוגמה של הסולם,

הסולם גדול וגם אתה גדול, אתה מסוגל לעלות עליו.

אבל הסולם גדול ונראה מפחיד, האם יש לו לגיטימציה לפחד? את עושה דברים שמפחידים אותך?

כשאני חושבת על עצמי, כשאני מביעה אמפטיה לפחד, אני כן פותחת פתח להימנעות. למה ילד אמור לעשות משהו שמפחיד אותו?

אני חושבת שזה תהליך.

הסולם גדול ונראה מפחיד.

נדבר על זה, נמצר את הדרך להתגבר על הפחד.

עכשיו יש בי אמון אמיתי שאתה ילד שעולה סולמות. אני מתנתקת מפה.

לגבי הכשרות, כשאני הייתי ילדה וראיתי שוקולד לא כשר, לא ע,רה בי לרגע מחשבה שזה מגרה ושיש פה תהליך התגברות, כי להורים שלי היה כ"כ ברור שלא אוכלים לא כשר, שבאמת לא הרגשתי רגשות לגבי זה.

אני לא יודעת אם יש מצב אחר שבו מצד אחד יש וודאות כ"כ מוחלטת ומצד שני יש שם לגיטימציה להרגיש רגשות בקשר לזה.

אם יש לי ילד אלרגי ויש לי בדל של תחושה שהוא עלול להתגרות מהאחים שלו, אני מעיפה את העוגה לפח. לא מעמידה אותו לשניה בניסיון הזה,

הסיבה היחידה שאני לא אזרוק את העוגה זה רק כשיש לי וודאות מוחלטת כ"כ שהעוגה לא תיאכל, אני מדמיינת את הסיטואציה ולא רואה איך במצב כזה של וודאות מוחלטת אני מנהלת שיח על רגשות. אז אותו דבר על ילד שלא אלרגי.

אולי אתן דוגמה מתוך הסדנה.

אוהבים לתת דוגמה שמורים נכנסים ללמד בכיתה ואומרים להם שזו כיתת מחוננים.

המורים מתאימים את הרמה והדרישות ומלמדים בהתאם

מבחינת המורים, התלמידים מחוננים. לא ילדים שמסוגלים להיות מחוננים אלא ילדים מחוננים. בדוק.

התוצאה היא שמתוך האמון המוחלט הילדים הגיעו להישגים כמו כיתת מחוננים.

אז גם הדוגמה הזאת מראה שאין פה קשר לדבר על רגשות,

למה שתבואי לילד מחונן ותדברי איתו על הקושי ללמוד? לא קשה לו, הוא מחונן.

קודם כל, כל מה שאני כותבת זה רק עת סמך החוויה שלי מהלימוד, ייתכן שמישהי שלמדה איתי את אותו קורס תצא עם תובנות הפוכות.

בסוף. אין כמו ללמוד מכלי ראשון. זה תמיד עדיף על התרשמות סובייקטיבית מכלי שני, ואולי בכלל ממדריכה אחרת הייתי יוצאת עם רושם אחר?

דבר נוסף, הדגשתי הרבה את הניואנסים שלי גרמו לחידוד והתפעלות או המצד השני לחוסר הסכמה.

לא כתבתי בכלל על רוב תכנים שהם 70% מההדרכה, שבעיני דומים להדרכות בשיטות אחרות אז לי אישית לא חידשו הרבה, אז לא כתבתי עליהם בכלל,

מה שמוכיח שלהסתמך על תגובות בפורום יכול להיות בעייתי.

מי שלא למדה קורסים בגישות אחרות יכולה להיתרם מאוד משפר. ולא לפסול רק בגלל הניואנסים שאני פחות התחברתי אליהם.

אני רק סיפקתי הצצה למחשבות שעלו לי בעקבות ההדרכה, וכל אחת אחראית איך והאם לקבל את זה.

מי שהולכת לפי זה ומרגישה שנכון לה, שלא תתערער בעקבות התובנות שלי.

שורה תחתונה מסכימה מאוד עם הסיכום של אחות של בארץ אהבתי, לימוד הקורס תרם לי המון, רק לשים לב למקום של הרגש הטבעי.

לא למדתי מסודר אבל שמעתי המון שיעורים ופודקאסטים של שפר והרגיש לי מאד יהודי ואמיתי.

ומסכימה מאד לשים לב לא לאבד את הרגש..

תודה על כל התובנות!

תודה על זה

היה לי ממש מענין לקרוא .

אם אני לא טועה שפר מבוסס בין השאר על זה.

בטח שיש ספרים ואתרים. תוכלי למצוא בקלות בגוגל.

ממה ששמעתי ולא למדתי לעומק

מדברים הרבה על סמכות הורית

מפה לשם זה נהיה בסטיגמה קשוחים

אבל זה ממש לא מחייב קשיות ובטח ובטח לא צעקות וכו

בעיקר בעיקר להיות סמוך ובטוח שכהורה אתה מנהל את הסיטואציה, ומכתיב את הכללים בבית.

ומתוך הבטחון שלך הילד מבין את זה.

וקשוח זה לא == צעקות.

קשוח זה קשוח.... זה כללים נוקשים. זה פחות גמישות, פחות זרימה.

גם בשיטות של יותר היקשרות נדרש שההורים יקחו אחריות וינהלו את הסיטואציות.

הם לא קובעים לך

את מחליטה מה הכללים הקריטיים בבית, מה ניתן להתגמש... הכל לפי מה שאתם כהורים בוחרים..

יכול להיות אנשים עם המון גמישות ומרחב כי החוקים שהם קובעים הם מאד מצומצמים ובדברים הכרחיים, ובשאר הנושאים לשחרר.....

אני גם מאוד אוהבת לשמוע את עינת נתן שגם היא לפי אדלר וגם הלכנו להנחיה אצל מישהי אדלריאנית (אמנם דתיה אז היו התאמות שמאוד אהבתי, אבל לא הרגיש לי שזה מאולץ)

והכי, אנחנו ההורים הכי לא נוקשים בעולם וההורות שלנו גם לא כזאת. מאוד מחוברים גם לאינסטינקטים שלנו.

(סליחה שאני עפה על עצמנו ככה, זה אחרי המון עבודה🤭).

ממש מפתיע אותי שזאת השיטה שאנחנו די הולכים לפיה😅

זה גישה, לא שיטה עם כללים ברורים .

ובסוף כל אחד לוקח אותה למקום שנכון לו

אבל התיווך של ההדרכה מאוד משמעותי....

למדתי את שפר מכמה מקורות ומכל אחד מהם קיבלתי תמונה קצת אחרת (ואני עדיין לא יכולה להגיד שאני מסינה עד הסוף)

זה נכון כמובן גם לגבי אדלר ולגבי רוב ההדרכות

ותמיד גם חשוב לשמור על ראש ביקורתי. מה מתאים לנו? מה ישרת אותנו?

אז כיף שמצאתם הדרכה אחרת שמתאימה לכם ומצליחים ליישם

אקרא עוד מגוגל וננסה להבין יותר לעומק

בני כמה הילדים? הם הולכים עצמאית?

לא הייתי לוקחת דונה כי סלקל משמעותית יותר כבד מטיולון, בטח אם יש הרבה מדרגות.

בגיל שמתאימים לסלקל - הרבה יותר נוח מנשא. הידיים שלך פנויות, הילד עוד לא כבד, לא מיטרטרים עם מדרגות וזה יותר חם ונעים לתינוק.

כשהילד כבד למנשא, הייתי הולכת על טיולון קל (איזיווקר, אינפנטי רויאל או משהו בסגנון) אבל זה עדיין ידרוש ממך יותר מאמץ פיזי במדרגות. 

עם מנשא בחצי שעה 40 דק של הסתובבות...

ותודה על התשובה!!

לי היה ממש טוב מנשא בעבר בחורף ועם פיצי

עגלה במדרגות זה כבד יוצר

הגדולים הולכים וסוחבים לבד את הציוד שלהם?

לא קשור למשקל התינוק.

בפרט בחורף.

אבל אני לא אשת מקצוע או משהו

אז באמת עדיף מנשא על פני עגלה.

אבל ללכת כל יום 40 דקות עם מנשא גם לא נשמע הכי מומלץ בשלב הזה...

אין סיכוי לקבל עזרה בשבועות הקרובים? אולי משכנות? אפילו בתשלום? (אולי בחלק מהפעמים בעלך יכול להיות גמיש ולהגיע מוקדם כדי לאסוף?)

זה לא לתמיד, רק לכמה שבועות הקרובים. יש סיכוי שתמצאו פתרון אחר שיאפשר לך לנוח?

ובימים שאין ברירה ואת חייבת לאסוף - יש סיכוי לבקש עזרה מאיזה שכנה רק עם העגלה במדרגות?

מצד שני, לפי האינטרנט, המשקל של הדונה הוא בין 7.5-8.5 ק"ג, יחד עם משקל התינוק נגיד שתגיעי ל10-12 ק"ג? (תלוי בדגם של הדונה ובמשקל התינוק שלך)

נכון שזה לא עלייך, אבל זה הרבה מאמץ פיזי במדרגות.

מנשא לעומת זאת זה רק משקל התינוק, אז נשמע לי קל יותר להתנהלות.

האמת שאני לא רואה פה תשובה נכונה "אידיאלית", לכל אפשרות יש חסרונות, השאלה מה את חושבת שיהיה לך קל יותר.

אולי כדאי לנסות יום אחד לשאול עגלת דונה ממישהי ולהתנסות, לראות כמה קל להתנייד איתה ולהחליט לפי זה 

אין דרך אחרת לאיסוף?

או תורנות עם שכנות

ממש קשוח במזג אוויר הזה ואחרי לידה בכללל

להרים עגלה במדרגות בעיני יותר קשה לגוף ממנשא

כן אנסה שאני אוספת רק חלק- יקצר את הדרך..

גם לי יש 3 איסופים שונים

ובאמת ברגל לוקח יותר זמן

אבל כן זה נשמע לי הרבה

אבל מניחה שזה המצב..

אחרי לידה נשמע לי מאוד קשוח עם קטן

והייתי ממש מרוצה!!

עזר לי מאוד עם הפיזורים והאיסופים

שימי לב -

לא בטוחה ששווה לקנות יד שנייה פג תוקף

תבדקי את זה

זהו אני לא מבינה בזה..

300 של לדונה בת 7 שנים נראלך משתלם?

א. לא כיף להעלות אותה מדרגות בעיני .יותר קלה מעגלת אמבטיה אבל היא נמוכה בידית והגלגלים לא זורמים כיף במדרגות..לפחות לפי דעתי

ב.היא פתוחה לגמרי לרוח ולקור

בעיני עדיף טיולון לסגור את הגגון ויש גם שקי שינה לקטנים שאפשר לעטוף את הקטן

צודקת ממש מבחינת הקור

אבל איך שמים פיצים בטיולון פשוט?

הטיולון של העגלה המשתלבת לא ייקל עלי מבחינת משקל..

והטיולון הפשוט מאוד לא יציב ומתנדנד ..

עולות/יורדות לגן או באמצע הדרך?

אצלנו היו מדרגות לגן אז באתי טיפה יותר מוקדם וכשבאה אמא שאני מכירה ביקשתי ממנה שתביא את הבת שלי / שתשמור על התינוק

ניסיתי כל מיני אופציות, הכל לא היה נוח ככ. כשקצת גדל הייתי משאירה את העגלה / הדונה (אם באתי עם הרכב)  ועולה במדרגות עם התינוק בידיים

בהצלחה! 

תודה ע ל התשובה!

למרות שיש שני מקומות שאין איך לעקוף

(יש לי הרגשה שזה לא יהיה קביל, כי למלא ילדים יש ירידה בשמיעה בגלל נוזלים...)

בכל אופן, אם יש קושי בשמיעה ובהבנה וידוע על נוזלים - אז למה שלא ימהרו לנתח? בטח בגיל צעיר, שזה משמעותי לשפה... (אבל האמת שגם בזה אין לנו ניסיון כי הלכנו למנתח פרטי)

עם ילד אחר שלנו, אשתדל לעדכן אותך איך הצלחנו...

אבל כרגע אנחנו מסתבכים😐 (אמרו לנו לפנות לרווחה. נכון לעכשיו הם לא עונים...)

נראה לי שביטוח לאומי זה אחד הגופים שהכי קשה לפנות אליהם, ובטח לקבל מהם משהו...

אבל אולי תתייעצו עם רופא הילדים? לפעמים הקופה יכולה לעזור בזה...

בירושלים גם לפני 20 שנה לא ענו לנו

לגבי תביעה נראה לי מספיק דוח רפואי שמתאר בצורה מפורטת את הבעיה

הרווחה יכולים לכתוב דוח סוציאלי אבל לא ידוע לי שזה נחוץ לביטוח לאומי

באסותא פרטי

אבל זה היה לפני הרבה שנים

לא יודעת איך זה היום

אבל כדאי להזדרז כמה שיותר כי זה יכול לפגוע בצורה משמעותית בהתפתחות השפה

האסתמה. רופא ריאות אמר לי רק בבית חולים, המצב שלו מעט מורכב , הוא יצטרך להישאר לאשפוז לילה-2 אחרי הניתוח גם לוודא שלא מתחיל משהו עם הריאות

הבנתי שהרבה פעמים מחכים לראות ירידה עקבית במס בדיקות כדי לנתח

אז אולי באמת לא ימהרו לנתח...

אם יש באפשרותכם, נראה לי שהכי כדאי לפחות להתייעץ עם רופא פרטי מומחה, או לבקש ייעוץ עם רופא מומחה בקופה.

אחד מהם עם אסתמה

אסותא זה בית חולים

אם היום הם כבר לא מקבלים עם אסתמה

אולי אפשר פרטי בבית חולים רגיל 

די הלחיץ אם נעשה באופן פרטי כמו אסותא. זה היה לפני מס חודשים שהירידה בשמיעה היתה עוד בסדר, עכשיו יש לו ממש ירידה בשמיעה. וזה מסביר את האי שקט שלו בבית לאחרונה

אולי יש להם אנטרס שנטפל רק בביה"ח? 

לפני שהייתי הולכת לביטוח לאומי, הייתי רצה לנתח אתמול לטובת ההתפתחות של הילד.

ירידה כזאת כאשר היא קבועה- מזכה בקצבה בביטוח לאומי, אם זו ירידה על רקע נוזלים

אז לא.

כי אצל הבת שלי גם יש ירידה והרופא נתן סירופ כזה לנסות לייבש את הנזולים

לכן לא יודעת אם ימליץ לנתח ואם כדאי להתעקש, הולכת להתייעץ בפרטי אז זה שונה קצת ממה שהייתי עד היום

ירידה קבועה לא ניתן לטיפול על ידי ניתוח, אלא נותנים מכשירי שמיעה.

נוזלים זו סיבה לירידה בשמיעה שהיא 'ברת תיקון'. לפעמים מחכים לראות אם מצליחים לייבש את הנוזלים לבד. אבל אם הוא כבר עם עיכוב שפתי, אז לא ממליצים להתעכב בדרך כלל.

ולגבי ביטוח לאומי - אין לי ניסיון בהקשר של שמיעה, אבל אני זוכרת שהוא מקבל טיפולים פרא רפואיים בכמה תחומים, אז יכול להיות 'יש לו עיכוב התפתחותי ברמה שמספיקה לקבל קצבה מביטוח לאומי. אני חושבת שמי שמגדיר את זה זה נוירולוג התפתחותי (ואם הוא אכן יקבל קצבה, אז יש אפשרות להכניס אותו למעון שיקומי, ואז הוא יקבל שם את כל הטיפולים, ובכלל מעטפת שתקדם אותו הרבה יותר, כי כל הצוות ימשיך את ההנחיות של הצוות הפרא רפואי לאורך כל השבוע).

והדולה גם אמרה לי עור לעור

וחשיפה לשמש, אפילו דרך חלון

במיטת אור כחול

אי אפשר עור לעור כי הוא צריך להיות שם כמה שיותר...

הוא נמצא לידך?

זה באמת לא פשוט גם לתת זמן במנורה וגם להספיק להניק מספיק.

אפשר כדי לזרז לסחוט מדי פעם טיפה חלב לכפית קטנה ולתת לו.

חשוב לא להגזים, קיבה של תינוק שרק נולד היא קטנה מאד

בימים הראשונים היועצת הנקה נתנה לי כפית כזאת קטנטנה של ערבוב קפה ואמרה לסחוט לתוך זה ולתת.

אפשר לשאוב וכשמוציאים אותו להניק כמה דקות ואז לתת את הבקבוק ששאלת, אני לא זוכרת אם נותנים לאכול בתוך המיטה, אם כן אז אפשר גם להאכיל את הבקבוק ששאבת...

יש לרוב בבתי חולים משאבות מעולות

בהצלחה ממש!!

לק"י

וגם אפשר לסחוט חלב ביד, למי שזה קל לה יותר.

העיצה שלי זה להאכיל הרבה. אם הוא בפוטו, אז אפשר להאכיל אותו גם במזרק, כדי לעזור לו להירגע בלי להוציא הרבה (אם הוא לא רגוע שם). כמובן לא במקום ארוחות מלאות, אלא בין לבין אם צריך.

לא חוויתי צהבת אבל יצא לי להתקע בבית חולים כמה ימים וזה קשוח

אצלי גם הייתי בבית חולים עם אוכל זוועה

ממליצה להזמין אוכל טעים ומנחם ולהרבות בפינוקים כמו שוקולד ומה שמפנק אותך😅

נשמע מעצבן אבל תכלס זו העצה הכי טובה...

גם לנו היה עם 2 ילדים 

לק"י

ואצל הקטן הברית נדחתה בכמה ימים בגלל זה.

בעז"ה לרוב זה יורד בסוף, אז מציעה להאכיל הרבה, ולנסות מה שהציעו לך בנחת. אם מלחיץ אותך אז לוותר.

ולכן להאכיל כמה יותר.

אני שילבתי הנקה ומטרנה וברור לי מכמה ילדים שהתוספת מטרנה עזרה משמעותית.

(אני אחת שתמיד משלבת מטרנה בימים הראשונים עד שמגיע החלב האמיתי ומעולם זה לא פגע לי בהמשך ההנקה..)

לפי מה שידוע לי, היום לא ממליצים באופן גורף להוסיף מטרנה כשיש צהבת. בדרך כלל עם הנקה בלבד הצהבת גם תרד.

לק"י

וכולם או לא קיבלו בקבוק או קיבלו בקבוק- שניים.

כך שזה לא היה משמעותי.

כן חשוב לפעמים להעיר אותם כדי שיאכלו טוב, כי הרבה פעמים הצהבת גורמת להם לישנוניות, ואז הם אוכלים מעט מידי.

יש נשים שהבדיקה הביתית לא מגלה אצלן, אולי השתנה לך משהו הורמונלי שמשפיע על זה.

כאילו גם יכול להיות שסתם היה ביוץ מאוחר אבל אם לא תבדקי לא תדעי

הן נחשבות מאוד אמינות

לי היה עם בדיקה אחרת רק בפעם השלישית חיובי

אז תחכי. לפעמים הביוץ מאוד מאוד מאוחר במקרה

זה גם גיל שילדים כל הזמן אומרים אחד לשני אני כן חבר שלך אני לא חבר שלך אז הוא מוודא מי איתו ומי נגדו (לא שזה כזה יציב, הם משנים את דעתם פעמיים בשעה).

הם גם פתאום נפתחים לענין שיש בחברה, תחשבי שעד לא מזמן חברים היו דבר נחמד שנמצא מסביב, אבל כל אחד משחק עם עצמו, רק עכשיו הוא אשכרה מתעניין בסביבה, אז הוא לומד אותה ואיך היא עובדת

הבת שלי בת 3.5 וגם כל הזמן אומרת לאחים שלה: "אתה חבר שלי, נכון?" או "אני לא חברה שלך!" אבל אצלה זו השפעה מובהקת מהאחים...

בכל אופן, בסביבות גיל שלוש-ארבע זה הגיל שבו נפתחים ל"עולם", ומגלים שהוא מורכב מעוד אנשים חוץ מבני המשפחה. ומכיוון שהאדם הוא יצור חברתי (בדרך כלל) זה מעסיק אותו כבר מהגיל הזה...

(ורק אוסיף בסוגריים שבאופן אישי אני לא מעודדת שיח של "חברים" בתוך המשפחה - במשפחה כולנו בני משפחה ואוהבים זה את זה ונותנים זה לזה באותה מידה. אבל לפחות לא מול אבא ואמא... כשילד שואל אם אני חברה שלו, אני אומרת לו שאני אמא שלו ומאוד אוהבת אותו. זוכרת שפעם שמעתי ברחוב אמא אומרת לבת שלה: "אם לא תבואי יפה אז אני לא אהיה חברה שלך" והזעזעתי ממש...)

אבל לא מחבבת את זה, ולפעמים מביעה את דעתי.

אבל אצלנו זה יותר: "אני חבר שלך, נכון? אז תכבדי אותי בממתק שקיבלת." ואז הילדונת מנצלת את המעמד ומנהלת 'מסחרה' של חברים מבין האחים, ולחלק נותנת את מהממתק ולחלק לא... את זה אני ממש לא אוהבת, ולכן מלכתחילה מעדיפה שהשיח בין האחים לא יכלול את המילה 'חברים'.

אנחנו פשוט לא מרשים. או שאתה אוכל את כל מה ששלך או שזה של כולם, אין דבר כזה לתת לחלק.

הפעם התנועות לא נעימות, מכאיבות, מרגישות כמו בוקס בבטן וגורמות לנשימה שלי להעתק.

השילוב של הכאב התמידי וחוסר הנוחות התמידי מתחילים לגרום לי להרגשה קשה כלפי העובר ואני אוכלת את עצמי על זה.

לא טוב לי כרגע.  

אני כבר מפחדת שזו אני שכתבתי באמצע הלילה בלי לשים לב

כולל ההערות שהוספת אח"כ

חיבוק גדול

מזדהה מילה במילה משהו מפחיד

בכל אופן אני לא הייתי מחפשת את האבחנה הספיציפית, למה זה יעזור?

לא יודעת...

אולי שאם זה יחמיר אוכל לקבל שמירת היריון, אולי שכשאגיע ללידה ב''ה אני לא אצטרך ''לשכנע'' את הצוות אלא יהיה לי מסמך רפואי רשמי עם האבחנה.

אני לא יודעת. 

מסיבה אחרת

אבל שמירה מקבלים רק כשלא עובדים ואם זה יותר מ30 יום. אם את לא עובדת אז מסכימה איתך שזה שווה

אבל אם לא אז הטרחה לא שווה את זה

וגם מאוד קשה בימינו לקבל שמירה לצערנו 

זה לא הריון ראשון והתופעות מחמירות

כאבים משתקים בעצמות ובתנוחות מאוד מסוימות (סיקול וכולי) אבל כאמור רק רופאות אמרו לי שזה נשמע כמו סימפיוליזיס בכמה מההריונות אבל לא אובחנתי ע"י אורטופד. קראתי תודה

ב''ה אין לי ניסיון עם זה. 

שעלולים להחשיד לרעלת הריון

כדי לשלול כדאי לעשות עוד בדיקות כמו לחץ דם, בדיקת שתן לחלבון וכו.

צריך לגשת להיבדק.

עוד סימנים שעלולים להיות ותרגישי אותם זה טשטוש בראיה וכאב ראש חזק

כואב לי הראש קצת, אבל יותר בקטע של שפעת מאשר משהו אחר. (נראה לי...)

אוי, ה', אין לי כוח לזה. 🤦🏻‍♀️

קודם כול, כאב ברום הבטן, ממה שאני מבינה, זה דבר די נפוץ. לפעמים זה יכול להעיד ח"ו על בעיה, אבל לפעמים זה פשוט כי כל האיברים הפנימיים נמעכים ומשנים מקום כדי לפנות מקום לרחם. זה מעצבן כואב אבל תקין.

יחד עם זה, כל השרירים הכואבים והתנועות הלא נעימות של העובר שתיארת - לפעמים זה כי יש שרירים תפוסים באיזור הבטן - אגן - מותניים. אני גם הייתי עם כאבים מטורפים, ועשיתי טיפול אקווילבריו, שזה כמו עיסוי אגן ורחם והאיזור הזה, וזה פשוט עשה לי פלאים ושחרר ברמה מדהימה!!

לא יודעת אם זה מתאים לך, אבל אולי היא מכירה מאיזור השומרון.

אביה: 0586920324

סימפי כשהוא ככה זה סיוט סיוט סיוט!!!!

וצינון בהריון זה קשוחחחח

גם לי הוא פשוט לא עבר עד הלידה,

וגם לי היה סיוט להשתעל ולהתעטש כי פשוו יצא לי פיפי כל פעם כי רצפת אגן בחודש תשיעי זה לא משהו לבנות עליו....

ושפעת בהריון שתדעי שזה לא משהו פשוט שעובר על הגוף, לשא נדע יש מקרים שזה מסתבך וב"ה שאצלך לא אבל זה ממש שהגיוני שעדיין לא חזרת לעצמך שבועיים אחרי!!! אז דבר ראשון לנוח הרבההההה ולשתות הרבה תה ואולי גם לקחת דברים מחזקים- תוספים וכזה...

לגבי הסימפי- זה סיוטטטט וטוב שהבנת שזה! ממש! איזה יופי שה' סידר את זה שתגיעי אליה והיא תגיד לך כי יש מלא שפשוט לא מכירות!!

אז ככה, לי מאודדד עזר להגיע למישהי בשם ריקי שמומחית לנושא, היא הכינה חוברת מידע שנותנת המון מידע על הנושא מכל זווית- ממה להימנע, איזה פעולות מחמירות את המצב, איזה אנשי מקצוע יכולים לעזור וכו וכו... ובנוסף היא מנהלת קבוצת מייל של 'סימפיות' שם אפשר להתייעץ על כל דבר , לקרוא הרבה מידע שמאות נשים משתפות על הנושא, להיתרם גם פרקטית וגם נפשית שם מבינות אותך ואת גם קוראת על נשים בול במצבך ועל הרבה שהרבה יותר גרוע ומתעודדת 😆

אבל באמת שפרקטית יש מלאאאאא מידע...

בהריון אין איך להעלים את הסימנים אבל אפשר ללכת לאקווליבריו/כירופרקטית/ אוסטאופטית ולטפל ובע"ה לפעמים מקל משמעותית!!! לי זה ממש עזר, אמנם לזמן קצר והייתי צריכה לעשות טיפול כל 3 שבועות אבל זה ממש נתן שפיות...

ולריקי פשוט שולחים מייל ל simfi.help@gmail.com

בהצלחה גדולה!!

ואם יש לך עוד שאלות בשמחה!!

קודם כל הכאבים נשמעים לי שרירים,אם את משתעלת אז זה עוד יותר ברור למה יש כאבים.

לגבי הסימפו, תפני לכתובת מייל ששלחה לך אוהבת את השבת,זה ייתן לל כיוון.

אבחנה מאורטופד בלי שמירת הריון ובלי שום טיפול יעיל לפי דעתי לא שווה את המאמץ היא מיותרת,החוברת שהמליצה לך אוהבת את השבת תעשה לך טוב יותר,

בהצלחה

בעז''ה מחר תור לרופא נשים ונראה אם יש מה לעשות.

תודה על התמיכה והעצות. 

הרבה יותר נוח וקל. פשוט מסבירים לו איך להכניס את הפין פנימה.

למה שהאסלה תהיה מסריחה? תקני באושר עד את השפריצר הזה של החיטוי ותנגבי את האסלה/ישבנון אחרי שהילד עושה, וגם תשימי את המתלה הזה של הכדורי ג'ל לאסלה ששוטף עם חומר בכל הורדת מים. לא רואה סיבה שיסריח.

אנחנו גם התחלנו מסיר ולא מאסלה אבל זה די דוחה ההתעסקות. מה שקצת עזר לי היה שלא עשו ישר בסיר אלא זה סיר שמלבישים שקית ואז זורקים אותה. אבל זה עדיין מגעיל. אם הילד זורם על ישבנון בשירותים בעיניי עדיף.

לגבי אוכל אני זורמת. כל עוד זה במגבלות מסוימות אני משחררת. יש לי מספיק דברים אחרים להתעקש עליהם

אבל בעיניי מוכנות מורכבת ממודעות - נגיד שהוא מודיע שהוא עושה עכשיו, ורצון - בקשה מצידו או היענות להצעה שלכם לשבת בשירותים/סיר.  

אחד מהם זה התחלה יפה, אבל לא הייתי מתחילה בלי שניהם.

לתווך - הייתי מסבירה שתינוקות וילדים קטנים עושים פיפי וקקי בחיתול,,וגדולים עושים בשירותים. כשהוא יהיה גדול אז גם הוא יעשה בשירותים/סיר, ואז אפשר לשאול אם הוא רוצה לנסות.

אם הוא אומר כן, אז להגיד לו שבפעם הבאה יגיד לפני שעושה ותלכו לשירותים.

מן הסתם בפעמים הראשונות יגיד רק כשכבר ממש עושה אז להסביר לו ולהראות שהחיתול כבר התמלא ופעם הבאה יוכל לנסות שוב. זה לוקח זמן..

יש כאלה שפשוט מורידים חיתול ונותנים לילד לפספס עד שהוא לומד לזהות מראש. אני אישית ממש לא אוהבת את זה ולא מאמינה בזה, לא אחפור לך בסיבות אבל אני חושבת שילד בשל בכל מקרה יגיע לגמילה, גם אם יש לו חיתול, ובאמת כשאני גומלת אני משאירה את החיתול בתקופת הגמילה עד שאני רואה שיש שבוע שבועיים יבשים ונקיים, ורק אז מחליפה לתחתונים. אפשר גם פתרון ביניים שנקרא חיתולי פול-אפ זה חיתולים שנראים כמו תחתון (לדעתי סופגים קצת פחות כמות ממידה זהה של חיתול רגיל כי נועדו בעיקר לפספוסים)

כדאי גם לקרוא איזה ספר בנושא שמסביר. יש כמה, הכי פופולרי לדעתי זה סיר הסירים. בעיניי ספר מעולה. יש גם מסדרת "לולו" ספר חמוד שנקרא הסיר של לולו. הוא אחלה אבל בעיניי פחות מפורט ומסביר לילד מאשר סיר הסירים. אם הספרים האלה (בעיקר הראשון) לא מתאים לכם בגלל פירוט יתר אז מאמינה שיש ספרים דוסיים יותר אבל לא מכירה..

אז לקחת אותו אז לשירותים זה מאוחר מידי. מה עושים?

ואיזה ישבנון לקנות? עדיף עם סולם או בלי? 

פשוט אומרים לו "מצוין, כשתגיד לפני נלך לשירותים".

מודעות לעצם העשיה של הצרכים זה שלב ראשון, זיהוי לפני זה שלב שני. אז אפשר לחכות.

ישבנון - אני אוהבת את אלה עם הסולם, כי הם משמעותית יותר יציבים ונוחים לילד

לק"י

מעדיפה מקטין אסלה ושרפרף. ומרימה לאסלה אם צריך.

גם ככה הרבה פעמים הם צריכים עזרה בהתחלה, ולא הולכים לבד.

מגיע לפעמים גם קצת מאוחר יותר

אבל מגיע הרבה פעמים.

אני אישית לא הייתי נכנסת עם הילד ל'מלחמות' סביב אוכל שמוגש על השולחן. מבחינתי חלה זה אוכל ולא יודעת אם הייתי מגבילה ילד בן שנתיים.

בגדול, אוכל זה ממש לא נושא שכדאי לריב עליו, כמו שראית את יכולה כך ורק להחליט מה הילד שלך *לא יאכל*, אין לך שום דרך להחליט עבורו מה הוא כן יאכל, וכמו שראית הילד יכול גם להחליט שהוא לא יאכל כלל, מה שישים אותך במצב בו יש לך בחירה בין שתי אפשרויות גרועות: להכנע ולתת לו מה שרצה, או להשאיר אותו רעב. עדיף בכלל לא להכנס למקום הזה מלכתחילה.

מה שכן, הייתי ממשיכה לחשוף לכל סוגי המאכלים, אם רואים שבאמת באופן עקבי הוא רוצה רק פחמימות, להשתדל לרוב להגיש דבר ראשון לשולחן את החלבונים והירקות, ורק אחרי זמן מסוים להוסיף גם את הפחמימה, בדרך הזו הרבה פעמים הם בכל זאת יסכימו לאכול מהאוכל הבריא יותר לפני שיתמלאו מהפחמימות.

זה עדיף בהרבה על פני האפשרות להגיש לשולחן הכל ואז לריב עם הילד שיקח דווקא מה שאת רוצה ולא מה שהוא רוצה. 

הבן שלי בן שלוש+ ובגן לימדו אותו לעשות בעמידה. אבל שם האסלה נמוכה וזה כנראה נוח לו.

אפשר להושיב על מקטין אסלה מספיק אחורה ושיתכופף קצת קדימה, ככה הפיפי לא משפריץ החוצה. או שיחזיק את האיבר שייכנס פנימה.

לק"י

להושיב על האסלה מידי פעם. נניח לפני המקלחת או בבוקר.

בעיני זה עוזר אחר כך כשמחליטים לגמול, שהילד מכיר את השירותים ויודע מה עושים שם.

ממליצה לקרוא איזה הדרכה לגבי הגמילה כדי להגיע מוכנים לתהליך...

והכי חשוב רוגע. לשדר רגוע. להיות מבפנים ברוגע.

לגבי איך- אצלנו אחד למד בעמידה היה לו עוד והשני לימדנו בישיבה כי יש לו זווית ללמעלה והוא לא מצליח שיצא בפנים..

לגבי בררנות חד משמעית לדעתי לא כדאי ראש בראש, רק ממתקים וגם זה אני משתדלת שלא אני אמסור עליהם משהו שמול העיניים..

בבררנות נראלי יכול לא לקדם אותך ואפילו להזיק לטווח הארוך...גם אצלנו מבאס אותי שהם אוהבים פחמימות ומסרבים לירקות ופירות לא מעט פעמים..

מה שקראתי פה בפורום זה לחתוך ירקות או פיתות לצלחת בצורה מזמינה ולהגיש כשרעבים עוד לפני הארוחה, או לזמני ביניים ואז הם אוכלים יופי...

כשחוזרים מהמסגרות או לפני א. ערב וכזה...

והאמת שמבחינתי חלה זה אחלה אוכל ויאכלו כמה שרוצים, העיקר שיאכלו חח...

בעיניי גיל כמעט שנתיים זה קצת קטן

לא אומרת שלא אפשרי

אבל מעבר למודעות הוא צריך גם בשלות של שיתוף פעולה. להסכים ללכת לשירותים, להוריד בגדים וכו'

אלא אם הוא ממש מראה סימנים מובהקים של מוכנות, ומבחינה מוטורית הוא עצמאי ומסתדר, הייתי מחכה לקיץ.

הרבה יותר נוח ונעים לכולם

וכן להמשיך עם המודעות, אבל בעיניי לגמול בחורף ילד קטן זה קשה.

לפי דעתי לא נכון למנוע אוכל שהוא אוכל אמיתי (כלומר, על ממתקים כן נכון וכדאי להגביל), נכון להציע ארוחה מגוונת שמכילה אוכל בריא ואת כל אבות המזון.

אבל בוודאי בארוחת שבת משותפת, כל אחד לוקח מה שרוצה.

אפשר להציע, אבל לא לאסור

הבן שלי גם בן שנתיים ומודע ממש יפה ליציאות שלו (אומר לפני שהוא עושה) ובכל זאת אני לא מתחילה לגמול עכשיו כי חורף וקר נורא. בעיני שווה לחכות לימים נעימים שאפשר לתת לו להסתובב בבית רק עם תחתונים או מכנס קליל, ושיש שמש טובה לייבש הרבה כביסות (לי אין מייבש, אבל גם לייבש את הספה נניח אחרי פספוס אז אני שוטפת ושמה אותה מול השמש בחלון).

את הגדול גמלתי בקיץ בגיל שנתיים וזה אפשרי בהחלט, אבל לא היה שם לקיחת אחריות שלו ולכן אפילו שהוא היה כבר בלי פספוסים הוא חזר לטיטול כשהתחיל מסגרת חדשה (בגלל הרצון שלו) ונגמל שוב באביב בגיל שנתיים ושמונה, גמילה הרבה יותר קלה וחלקה.

בגמילה מתחילים בעיני מלהוריד טיטול ואז יש פספוסים ומתוך הפספוסים האלה הילד לומד לזהות כשהוא עושה, לומד לעצור ולהתאפק ולומד לשחרר בשירותים. אולי זה שונה כשרמת המודעות של הילד ליציאות בטיטול גבוהה מאוד, אבל מהנסיון המועט שלי ראיתי שכל עוד יש לילד טיטול אז להושיב אותו בשירותים או על סיר לא כזה יעיל כי לרוב זה לא יהיה בדיוק בדיוק כשהוא צריך והשלב של לדעת לשחרר ולעשות בשירותים הוא השלב היותר מתקדם של הגמילה, מגיע אחרי השלב של לדעת להתאפק.

את הגדול גמלנו קודם כל הכל בישיבה, ככה הוא גם לא צריך ללמוד להפריד מה הוא עושה מתי, אבל אין מנוס, זה ממש מלכלך את כל הסביבה וכל החדר שירותים. כשלימדנו אותו לעשות בעמידה פתאום הכל נכנס לתוך האסלה (כמעט) והיה הרבה יותר נקי, אבל בגמילה צריך לנקות שתן כל הזמן, או כשמפספסים או מסביבות האסלה וכל החדר שירותים, לא רואה דרך שזה לא יקרה, ככל שתגמלי בגיל גדול יותר אז אולי השלב הזה יהיה קצר יותר.

לא רואה את עצמי מנקה שירותים. מגעיל אותי בטירוף. אבל גם להשאיר אותם ככה לא רלוונטי.

אני עושה בבית כמעט הכול אבל שרותים ופחים לא נוגעת. 

לק"י

כשהבנים יושבים על האסלה- הם צריכים או לדחוף את האיבר עם האצבע או לשבת קצת אחורה ולהתכופף טיפה (אבל אז לפעמים צריך להוריד לגמרי את התחתונים והמכנסיים).

ככה נשאר נקי.
 

ולגבי להושיב כשיש עדיין טיטול, אני דוקא ממליצה. חוץ מהבכור, שלושת האחרים היו יושבים לפעמים מערך מגיל שנה וחצי, ולפעמים גם עשו בשירותים. בשונה מהבכור, הם היו מודעים לעניין השירותים, כנראה כי ראו את הגדולים מהם מתפנים שם.

ואני אישית גם שולחת בהתחלה לשירותים בצורה יזומה או מציעה ללכת/ שואלת אם צריכים. אין לי כוחות למליון פספוסים (לא שאין, אבל פחות מן הסתם).