מקפיצה לי לעוד תגובות

ו@עטלף עיוורעט איפה אני מוצאת תכנים שלה?

ושיטת שפר יותר מגיעה ממקום יהודי כזה

אז תבררי

אולי ידבר אליך יותר

(אבל לא יודעת להסביר בדיוק או מה ההבדלים בינהם... אני אוהבת את שיטת שפר, זה הסתדר לנו ללמוד מבחינת מדריכה וכו, לא בדקתי את אדלר...)

וגישת שפר לקחה את גישת אדלר ושילבה אותה יותר עם מקורות יהודיים (גם אדלר היה יהודי, אם אני לא טועה. אבל בלהה שפר שפיתחה את שיטת שפר, חיברה את זה יותר עם מקורות).

אהובה צוקרמן מלמדת בגישה הזו, אחותי למדה אצלה קורס בתואר ואמרה שזה נתן לה המון.

אני לא למדתי את הגישה הזו. באופן אישי מתחברת לגישות אחרות חינוכיות, אז לא השקעתי גם בלימוד שלה.

כן שמעתי מכמה שלמדו אותה (גם מאחותי, וגם מעוד כמה), שזו גישה שצריך לשים לב שהיא לא מנתקת אותנו מהרגש הטבעי שלנו.

לא רוצה להגיד יותר מזה, כי זה לא נכון בעיני לתת ביקורת על משהו שלא מכירים מבפנים. אבל זו כן נקודה שצריך לשים לב אליה.

ונראה לי ש@אמאשוני כתבה פה פעם בהרחבה על הגישה, על יתרונותיה וחסרונותיה. אם תרצי להרחיב...

אני לא לגמרי מבינה את הקשר בין אדלר לשפר,

אדלר למדתי במסגרת הלימודים (קורסים בפסיכולגיה) וקראתי הרבה,

שפר הייתי בקורס הדרכת הורים של 10 מפגשים, שזה הצצה יפה אבל לא לימוד מעמיק מאוד.

אני כותבת רק על סמך מה שנחשפתי אליו.

אני חושבת שיש המון אמת בגישת שפר, וממליצה לכל הורה לשמוע בראש פתוח.

יש עקרונות שלקחתי איתי לכל החיים.

על מה זה אמון אמיתי בילד וביכולות שלו, מה זה בניית חוסן, מסוגלות, לתת לו להתמודד. להפריד בין איך אני כהורה חווה את הסיטואציה לבין איך הילד שלי חווה אותה.

אני מאוד מאמינה בלתת לילד אחריות ובחירה על חייו.

מאמינה מאוד בכוח הפנימי שמניע כל ילד לפעולה.

מאוד לא מאמינה בסרט נע.

לא במסגרת הכיתה שכל הילדים צריכים להיראות אותו דבר, ולא במסגרת המשפחה שכל הילדים צריכים להיראות כמו שאני מדמיינת.

אני מאוד מאמינה בלהוביל את הילד לגלות את כוחות החיים שלו גם ע"י בחירות לא נכונות.

הצד השני של המשוואה,

ראיתי את זה גם באדלר וגם בשפר, זה חוסר התייחסות רגשית לתהליך שהילד עובר, ואני אסביר.

למשל אם יש ילד שלא מסתדר עם מורה מסויים, וההורה מוביל אותו לתהליך של תפתרו את הבעיות שלכם בעצמכם, אז הילד אכן יפתור את הבעיה בעצמו.

אבל הוא יכול לסחוב עם זה צלקת רגשית לכל החיים, וכמה שחיפשתי לא מצאתי תשובה לזה באדלר ושפר.

זה יכול להיות במשהו פשוט הרבה יותר כמו לחזור לבד בחום ממסגרת החינוך (שזה משהו אמיתי שאני בתהיות לגבי זה)

גישת שפר אומרת שברגע שההורה מנותק רגשית מהסיטואציה, אין ברירה לילד אלא להיכנס ולקחת אחריות על התהליך.

הרבה הורים שהיו איתי בהדרכה היה קשה להם לקבל שזה אכן יקרה. החשש שלי הוא הפוך.

אין לי ספק שזה יקרה. ודווקא בגלל זה, אני לעולם לא אדע מה המחיר הרגשי שהילד היה צריך לשלם במסגרת קבלת האחריות. כי כשאתה צריך לקחת אחריות על מציאות מחוסר ברירה, אתה "מכבה" את הצרכים הרגשיים שלך שלא מקבלים מענה.

זה יכול להיות לגבי פעוט שצריך ללמוד לישון לבד, וזה יכול להיות לגבי ילד מתבגר שצריך ללמוד לקחת אחריות על מעשיו.

הדוגמה הכי טובה שאני חוויתי בשנה האחרונה למשל הייתה בהקשר של המילואים,

המציאות שנכפתה עלינו אילצה את כולנו לשנות את ההתנהגות שלנו.

כל אחד היה צריך לקחת הרבה יותר אחריות על דברים. וזה עבד מצויין. זה באמת ממש תפקד.

אבל המחירים הרגשיים התגלו רק כשיכולנו לשחרר.

אצלי זה התבטא למשל בכאבים פיזיים איומים.

דווקא אחרי לילה שבעלי היה בבית ויכולתי לישון יותר רגוע, הייתי מתעוררת בלילה מכאבים גיהינום, לא יכולתי לקום מהמיטה ולעמוד על הרגליים.

אצל חלק מהילדים זה התבטא בחוצפה שהתחילו לפתח פתאום, חלקם ברגרסיות (הבת שלי התקשתה לישון לבד ודווקא כל תקופת המילואים נרדמה לבד בלי בעיה)

מה שאני רוצה להגיד, שהעובדה שזה עובד, לא אומר שזה נכון שזה יעבוד ככה.

צריך לבחון היטב את הסיטואציה.

קטע ששמתי לב אליו, שאצל אחרים ממש קל לזהות מתי ההורה מתקשה לשחרר אחריות בגללו, ומתי הוא צריך להיות שם בשביל הילד.

לפעמים אני רואה סיטואציות אקראיות ואני רוצה להגיד לאמא: שחררי, תראי כשתשחררי יהיה בסדר.

מכירות את האמהות שרועדות מפחד שהילד יפול מהסולם, ומעבירות את החשש הזה לילד ואת מהצד פשוט רואה איך החשש הזה פוגע בביטחון של הילד?

או האמא שאומרת לילד שלוש פעמים אל תשכח ש...

על אחרים מזהים את הסיטואציות האלו בקלות...

בעבר גם התייחסתי לעניינים רפואיים, למשל ילד שיש לו ירידה בשמיעה וההורים לא מאמינים בהתערבות כלשהי וממש מאמינים שהילד צריך לפתח אסטרטגיה בעצמו על אף הקושי,

אז זה נכון, גם ילד כזה ילמד להסתדר.

אבל המחיר שהוא ישלם לא מוצדק בעיני. וכאן יש מחוייבות הורית לעזור לילד להתמודד יותר טוב עם הבעיה.

יש ספר השראה לילדים על לואי ברייל, איך הוא התעוור בסביבה שלא ידעו לתת לו מענה מותאם ואיך הוא למד מתוך ההתמודדות לפתח אסטרטגיה ולהתמצא במרחב, ולהגיע להישגים כמו כולם ואף לעזור לאחרים אח"כ עם פיתוח כתב ברייל.

אז זה סיפור השראה מקסים, השאלה אם אני רוצה שהילד שלי יצטרך להתמודד עם כל זה או שאני רוצה להנגיש לו כלים שקיימים כבר ולהיות איתו בתהליך. לא מתוך רחמים, אלא מתוך הובלה הורית.

בקיצור, אני חושבת שהדרכת הורים בגישת שפר יכולה לתרום המון לכולם, במיוחד בחלקים שהתחלתי בהם על מה הוא אמון אמיתי ולהבין כמה כוחות חבויים יש בילדים שלא מתגלים רק כי אנחנו מרפדים אותם ולוקחים מהם את האחריות.

מכירות את זה שאת אומרת לילד לא לאכול את העוגה מהמקרר ואת ממש בטוחה באמירה הזאת וממש בטוחה שהילד מתאפק, אבל בבוקר ככה כשאת באה להוציא את החלב העיניים נודדות (ממש מעצמן!) למדף העוגה? ככה רק זרקו מבט חטוף, ממש ממש בטעות, כי באמת אני מאמינה בילד שאם אמרתי שלא יאכל אז הוא לא אכל. ברור!

ברור ידעתי שהעוגה תהיה שם, הרי אמרתי לו והרי הוא ילד מתאפק. ברור! בכלל לא ווידאתי שהיא שם.

פשוט.. לא הסתכלתי על העוגה, מבטיחה! הסתכלתי פה על הכתם מאחורה שתפס לי את העין....מה רציתי? חלב. כן חלב. ברור. הנה הוצאתי את החלב וסגרתי את המקרר.

אני חושבת שהדרכה בגישת שפר יכולה לעזור גם מאוד להורים שרוצים קצת לשחרר ולא יודעים איך.

שמרגישים שהם כל הזמן במרדף לספק לילדים שלהם את צורכיהם או עסוקים יותר מדי בלעמוד עלהם כמו שוטרים..

תעשה, תנקה, תפנה, תביא, תיקח, תצחצח, תסגור, אבל אמרתי לסגור, תלך, תוריד, תחזור..

היום שנה אחרי ההדרכה, ואחרי חיפוש האיזונים, אני חושבת שבמצב שהילד יורד מהדרך,

תפקיד ההורה לוודא איפה הוא, להזמין אותו לעלות איתנו חזרה על הדרך, ולוודא שיש לו דרך לחזור!

אם אין לו דרך לחזור, אי אפשר להשאיר אותו שם לבד.

אפשר לומר כשהוא ירצה לחזור הוא ימצא את הדרך. אני לא מסכימה עם זה.

להשאיר פתח. אם תרצה אני פתוח לשיחה על הנושא, אתה יכול לבוא ולהגיד את האמת ולבקש עזרה, אני לא אכעס ולא אשפוט אותך ולא אתנשא עליך.

אני על הדרך, כי זו הדרך הנכונה ללכת בה. אתה בוחר לא ללכת בה ואני מצטער על הבחירה שאתה עושה אבל מקבל אותה. אני לא שוכח אותך, ותמיד יהיה לך מקום כשתרצה לחזור למוטב.

למשל אני מאמינה בחיזוק חיובי חיצוני כדי לרכוש הרגלים טובים. זה לא מחליף את הרצון הפנימי האמיתי אבל זה כן מדרבן לתהליך.

למשל ילד שמבקש ממני עזרה בלהתרגל לצחצח שיניים. או ילד שמבקש עזרה בדרבן אותו לסדר את החדר.

יש בזה פתיחות וקשר חזק שהוא לא ברור מאליו.

אם לא הייתי נותנת לו את ההרגשה שהוא יכול לפנות אלי בבקשה העזרה הזאת, היה מתמודד לבד. ומצליח. אבל היינו מפספסים פה נקודת חיבור עדינה מאוד וחשובה כ"כ בין הורה לילד.

שורה תחתונה, הדרך שאני מובילה בבית תמיד תהיה קודם הגישה ההיקשרותית (תקשורת מקרבת) לדבר, לשמוע, להרגיש, לתת מקום לצרכים של כל אחד.

במצב שאני רואה שנכון להעביר לילד אחריות לפעולה מסויימת, אני מחליטה לעשות זאת בלב שלם.

זהצלא תמיד קל, אבל מזכירה לעצמי כמה אמון הוא דבר חשוב וכמה העברת אחריות עד הסוף היא קריטית פה.

אני קובעת את הגבול שלי ומפה עושה עבודה עם עצמי. מפעם לפעם זה נהיה יותר קל ויותר טבעי.

העיניים כבר לא נודדות בעצמן למדף של העוגה.

החוסן הזה שיש אצל ההורה. הביטחון שלו שהילד יתמודד עם האחריות, היא ממש ממש חשובה לילד ובונה אותו.

אם מישהי מרגישה שאין לה את זה מספיק, שהאמון הזה הוא לא ממש ממש עד הסוף, אז ממליצה ממש ללכת להדרכת שפר.

את המינון, מתי להיות שם עם הילד ומתי להתנתק מהסיטואציה אפשר לקבוע לבד.

למרות שהחסידים הגדולים של שפר אומרים ששפר זו דרך חיים. (גישה/ שיטה, כבר לא זוכרת את המינוח שמשתמשים בו)

אני לא מסכימה עם זה. אני חושבת שהיא מכילה עקרונות חשובים, אבל לא נכון תמיד ללכת לפי העקרונות האלו.

אלא כשמזהים את הסיטואציה, אז ללכת לפי העקרונות עד הסוף.

לא תמיד זה ברור, למשל אנחנו כבר תקופה מתמודדים עם איזה בעיה של בן 3 שלי עם בגדים.

היה קשה להעביר אותו מקיץ לחורף, אבל המעבר מחורף לקיץ היה ממש סיוט.

וכשרציתי להחליף לו נעליים מקרועות לחדשות, ידעתי שזה יוביל לקושי.

אז ביום שקנינו את הנעליים גרמתי לו ללכת איתם יחסית הרבה. בהתחלה ממש אמרתי מפורש מי שרוצה לבוא איתי לקנות ארטיק במכולת נועל נעליים חדשות.

אח"כ שאלתי מי רוצה לקנות מעדן והוא בא ובכלל שכל מהנעליים ואח"כ היה עוד גירוי.

ועדיין לא הייתי בטוחה עד הסוף עם ההתנגדות שלו היא כי קשה לו להתרגל או כי הנעליים לא נוחות לו (ואני לא רוצה שילך על נעליים לא נוחות)

לבעלי היה ברור שזה רק עניין של הרגל וצריך להיות החלטיים. (אמון עד הסוף, לא להעיף מבט לבדוק אם ההליכה שלו חופשית או שיש שם חוסר נוחות)

אז ביקשתי מבעלי שהוא יטפל בו בבקרים הראשונים כי ידעתי שאם אהיה באיזור ההססנות שלי תפגע בתהליך כי הוא מייד יביע התנגדות כי הוא ידע שזה מפעיל אותי ואולי אוותר על הנעליים החדשות.

וכך היה.

והוא אכן התרגל ואני הייתי נחושה לשמור על ההרגל  והסיפור הזה מאחורינו.

ועדיין טיפה עצוב לי שלא יכולתי להיות איתו שם מבחינה רגשית. לחבק אותו על הקושי של המעבר.

אז מה המסקנה?

שאם רוצים שתהליך יצליח- צריך להיות שם לגמרי עד הסוף גם במחיר של ניתוק רגשי. לטוב ולרע.

לפעמים זה מה שנכון לעשות, כי חיבור רגשי בסיטואציות מסויימות יזיק לתהליך וממילא לילד.

אבל קודם הייתי ממצה את האפשרויות האחרות.

ובמשל הקוצים, כשילד סוטה מהדרך, אני בהחלט אראה לו שאני שמה לב שהוא ירד מהדרך, ישב איתו, אשוחח, אגלה אמפטיה וחיבור רגשי.

אבל במצבים שבהם הנוכחות הרגשית מביאה ליותר ריחוק מהדרך, השתבללות ובלבול,

אפלס עביר הילד את הדרך חזרה לשביל, אניח סימני דרך ואחזור לשביל בלב שלם ורגוע ממש ממש עד הסוף, לא אחזור שוב, אאמין בו בלב שלם שיש לו את היכולת לחזור, ואקבל שזו בחירה שלו על החיים שלו.

אם ירצה ללכת יחף זו זכותו על רגליו

ואם החליט לפרוש מהלימודים זו זכותו על עתידו.

מקווה שהצלחתי להסביר את המנעד ואת האיזון.

ואם יצא מבולבל מדי אז כדאי ללמוד לעומק למי שמרגישה שרוצה להבין יותר.

כי בסה"כ אני חושבת שאפשר להפיק תועלת רבה מהלימוד עצמו.

את חושבת שבשפר מוכרח להיות הניתוק הרגשי?

או שאפשר לתת מקום לרגש שלו, אבל לא להתערבב מזה, להבין שהוא יכול ושזה שלו וכו

ואצל מדריכה אחת, אז עונה רק ממה שאני יודעת,

ובהחלט שאלתי וחקרתי את המדריכה על זה אבל עדיין מסייגת שלא בטוח שאני מכירה הכל.

בשפר, הגישה היא להעביר את האחריות לילד.

מכירה את זה שילד נופל ומקבל מכה?

אז יש את ההורים שממשיכים הלאה כי לא קרה כלום וגם הילד קם וממשיך מיד כי לא קרה כלום.

עכשיו השאלה היא אם עוצרים ושואלים את הילד מה אתה מרגיש וזה..

אז עצם העצירה והשאלות, מראות שכן קרה משהו, אז זה סותר את ההנחה שלא קרה כלום.

אז אני לא רואה איך זה בא ביחד.

או בדוגמה של העוגה, אם את יודעת בוודאות מוחלטת שזה ילד שמתאפק (לא ילד שמסוגל להתאפק, ילד מתאפק!! בהוויה שלו, במציאות שלו, עכשיו, לא בפוטנציאל. זה חידוד מאוד חשוב שלמדתי בשפר)

אז למה שתגשי אליו ותשאלי אותו לרגשותיו?

או בדוגמה עם הנעליים, אם הייתי שואלת את הילד לרגשותיו, או סתם מביאה לו פרס ניחומים בלי להגיד מילה על הנעליים, השדר שיש פה ספק ומקום להתנגד היה עולה, וזה היה מפעיל אותי ואז זה לא שווה. התחברתי אליו בשדה קוצים.

האם יש מקום לדבר על הרגשות ולתת לילד מקום להתנגדות מבלי לרדת מהשביל הבטוח שלנו?

אני לא רואה איך זה יכול להיות ביחד.

שפר אומר להמשיך בדרך שאנו מאמינים בה. הילדים יצטרפו אלינו.

כמו פעם שהאינדיאנים לא בקשו מהילדים להצטרף ולא "דיברו איתם על זה".

ההורים עשו והילדים אחריהם מכוח האבולוציה.

בקיצור, אני חושבת שלא, אבל אולי מי שלמד יותר לעומק יכול לשפוך אור על הנקודה הזאת.

אני חושבת שכן מצאתי איזון טוב שבו בשלב הראשון יש שיח, בירור, שחרור רגשות, שיקוף, דיון, עידוד.

ואחרי שמיציתי את זה,

נשאר להאמין בילד, לסמן לו את הדרך לעלות על דרך המלך ולקבל את הבחירה שלו להישאר בשדה קוצים להשלים איתה באמת מבחינה רגשית ולהמשיך הלאה.

אם ניקח את הדוגמה של הסולם, אז אני אסביר לילד איך נכון לעלות, אסביר את הכללים, אשאל אותו מה הוא מרגיש, אציע לו אם הוא רוצה שאעמוד לידו או לא.

אבל בשלב מסויים אחליט לשחרר לגמרי.

לא אסתכל, ולא אעודד ולא אשאל האם עלית, לא אחכה למחוא לו כפיים. אעביר את האחריות המלאה אליו. אסמוך עליו בכל ליבי ונפשי.

אם הוא יבקש עזרה, ייתכן ואענה לו, אבל הוא אחראי לבוא אלי, האחריות היא עליו להתמודד, ולבקש עזרה זה חלק מהכלים שעומדים לרשותו.

אבל אני יכולה להאמין שהילד יתאפק ולא יאכל את העוגה בטוח כי הוא שולט בעצמו ומתאפק וכו

אבל זה ממש קשה לו, זה מעורר רגשות שונים.. הוא מתגרה מהאחרים שכן אוכלים, והוא ממש רוצה את העודה, אבל הוא לא אוכל!!

או ילד נפל, אני כן חושבת שקרה משו קטן, הוא קיבל מכה, זה לא נעים, וזה לא סותר שהוא יקום וימשיך בעצמו..

נגיד ילד לא בודק גבולות בכשרות, ברור שלא אוכלים בשרי וחלבי יחד (בבתים דתיים)

אבל אני כן אתן לגיטימציה לקושי שלו כשהוא רוצה שוקולד אחרי הארוחה הבשרית,

זה מאד טעים ומגרה, ממש היית רוצה עכשיו שוקולד, הבעיה שאנחנו בשריים, אז אי אפשר.

ולגיטמציה לרגש, לא תערער את הבטחון שלי על זה.

אז מעניין אותי על אותה דרך עם עוד קשיים של הילד,

אפשר להבין אותו, וואו זה ממש סולם גדול, זה נראה קצת מפחיד,

ומצד שני לא להתערבב מזה ולחשוב מסכן הוא כזה קטן, למרות הפחד בטחון שהוא גדול ויכול לעלות..

אשמח לשמוע את דעתך בעניין

אני חושבת שאפשר כל עוד זה לא מסיר מהילד את האחריות והמסוגלות.

בדוגמה של הסולם,

הסולם גדול וגם אתה גדול, אתה מסוגל לעלות עליו.

אבל הסולם גדול ונראה מפחיד, האם יש לו לגיטימציה לפחד? את עושה דברים שמפחידים אותך?

כשאני חושבת על עצמי, כשאני מביעה אמפטיה לפחד, אני כן פותחת פתח להימנעות. למה ילד אמור לעשות משהו שמפחיד אותו?

אני חושבת שזה תהליך.

הסולם גדול ונראה מפחיד.

נדבר על זה, נמצר את הדרך להתגבר על הפחד.

עכשיו יש בי אמון אמיתי שאתה ילד שעולה סולמות. אני מתנתקת מפה.

לגבי הכשרות, כשאני הייתי ילדה וראיתי שוקולד לא כשר, לא ע,רה בי לרגע מחשבה שזה מגרה ושיש פה תהליך התגברות, כי להורים שלי היה כ"כ ברור שלא אוכלים לא כשר, שבאמת לא הרגשתי רגשות לגבי זה.

אני לא יודעת אם יש מצב אחר שבו מצד אחד יש וודאות כ"כ מוחלטת ומצד שני יש שם לגיטימציה להרגיש רגשות בקשר לזה.

אם יש לי ילד אלרגי ויש לי בדל של תחושה שהוא עלול להתגרות מהאחים שלו, אני מעיפה את העוגה לפח. לא מעמידה אותו לשניה בניסיון הזה,

הסיבה היחידה שאני לא אזרוק את העוגה זה רק כשיש לי וודאות מוחלטת כ"כ שהעוגה לא תיאכל, אני מדמיינת את הסיטואציה ולא רואה איך במצב כזה של וודאות מוחלטת אני מנהלת שיח על רגשות. אז אותו דבר על ילד שלא אלרגי.

אולי אתן דוגמה מתוך הסדנה.

אוהבים לתת דוגמה שמורים נכנסים ללמד בכיתה ואומרים להם שזו כיתת מחוננים.

המורים מתאימים את הרמה והדרישות ומלמדים בהתאם

מבחינת המורים, התלמידים מחוננים. לא ילדים שמסוגלים להיות מחוננים אלא ילדים מחוננים. בדוק.

התוצאה היא שמתוך האמון המוחלט הילדים הגיעו להישגים כמו כיתת מחוננים.

אז גם הדוגמה הזאת מראה שאין פה קשר לדבר על רגשות,

למה שתבואי לילד מחונן ותדברי איתו על הקושי ללמוד? לא קשה לו, הוא מחונן.

קודם כל, כל מה שאני כותבת זה רק עת סמך החוויה שלי מהלימוד, ייתכן שמישהי שלמדה איתי את אותו קורס תצא עם תובנות הפוכות.

בסוף. אין כמו ללמוד מכלי ראשון. זה תמיד עדיף על התרשמות סובייקטיבית מכלי שני, ואולי בכלל ממדריכה אחרת הייתי יוצאת עם רושם אחר?

דבר נוסף, הדגשתי הרבה את הניואנסים שלי גרמו לחידוד והתפעלות או המצד השני לחוסר הסכמה.

לא כתבתי בכלל על רוב תכנים שהם 70% מההדרכה, שבעיני דומים להדרכות בשיטות אחרות אז לי אישית לא חידשו הרבה, אז לא כתבתי עליהם בכלל,

מה שמוכיח שלהסתמך על תגובות בפורום יכול להיות בעייתי.

מי שלא למדה קורסים בגישות אחרות יכולה להיתרם מאוד משפר. ולא לפסול רק בגלל הניואנסים שאני פחות התחברתי אליהם.

אני רק סיפקתי הצצה למחשבות שעלו לי בעקבות ההדרכה, וכל אחת אחראית איך והאם לקבל את זה.

מי שהולכת לפי זה ומרגישה שנכון לה, שלא תתערער בעקבות התובנות שלי.

שורה תחתונה מסכימה מאוד עם הסיכום של אחות של בארץ אהבתי, לימוד הקורס תרם לי המון, רק לשים לב למקום של הרגש הטבעי.

לא למדתי מסודר אבל שמעתי המון שיעורים ופודקאסטים של שפר והרגיש לי מאד יהודי ואמיתי.

ומסכימה מאד לשים לב לא לאבד את הרגש..

תודה על כל התובנות!

תודה על זה

היה לי ממש מענין לקרוא .

אם אני לא טועה שפר מבוסס בין השאר על זה.

בטח שיש ספרים ואתרים. תוכלי למצוא בקלות בגוגל.

ממה ששמעתי ולא למדתי לעומק

מדברים הרבה על סמכות הורית

מפה לשם זה נהיה בסטיגמה קשוחים

אבל זה ממש לא מחייב קשיות ובטח ובטח לא צעקות וכו

בעיקר בעיקר להיות סמוך ובטוח שכהורה אתה מנהל את הסיטואציה, ומכתיב את הכללים בבית.

ומתוך הבטחון שלך הילד מבין את זה.

וקשוח זה לא == צעקות.

קשוח זה קשוח.... זה כללים נוקשים. זה פחות גמישות, פחות זרימה.

גם בשיטות של יותר היקשרות נדרש שההורים יקחו אחריות וינהלו את הסיטואציות.

הם לא קובעים לך

את מחליטה מה הכללים הקריטיים בבית, מה ניתן להתגמש... הכל לפי מה שאתם כהורים בוחרים..

יכול להיות אנשים עם המון גמישות ומרחב כי החוקים שהם קובעים הם מאד מצומצמים ובדברים הכרחיים, ובשאר הנושאים לשחרר.....

אני גם מאוד אוהבת לשמוע את עינת נתן שגם היא לפי אדלר וגם הלכנו להנחיה אצל מישהי אדלריאנית (אמנם דתיה אז היו התאמות שמאוד אהבתי, אבל לא הרגיש לי שזה מאולץ)

והכי, אנחנו ההורים הכי לא נוקשים בעולם וההורות שלנו גם לא כזאת. מאוד מחוברים גם לאינסטינקטים שלנו.

(סליחה שאני עפה על עצמנו ככה, זה אחרי המון עבודה🤭).

ממש מפתיע אותי שזאת השיטה שאנחנו די הולכים לפיה😅

זה גישה, לא שיטה עם כללים ברורים .

ובסוף כל אחד לוקח אותה למקום שנכון לו

אבל התיווך של ההדרכה מאוד משמעותי....

למדתי את שפר מכמה מקורות ומכל אחד מהם קיבלתי תמונה קצת אחרת (ואני עדיין לא יכולה להגיד שאני מסינה עד הסוף)

זה נכון כמובן גם לגבי אדלר ולגבי רוב ההדרכות

ותמיד גם חשוב לשמור על ראש ביקורתי. מה מתאים לנו? מה ישרת אותנו?

אז כיף שמצאתם הדרכה אחרת שמתאימה לכם ומצליחים ליישם

אקרא עוד מגוגל וננסה להבין יותר לעומק

אפשר לעצב את השולחן בצורה מיוחדת, לקנות מפיות יפות מעוצבות לחג, להכין חידון או משחק למהלך הסדר, לבקש מכל אחד להכין משהו קטן.

לא יודעת מה יש לכם ברגיל/ בשגרה ומה היכולת הכלכלית, אז מציעה כל מיני דברים והלוואי ותמצאי פה משהו שיתאים לך.

•לערוך שולחן מראש, מוקדם

•אפשר להרגיש מיוחד ומרגש בפריט לבוש חדש או מיוחד. יכול להיות תכשיט פשוט ב20₪ שרק נותן גיוון...

•אפשר להוסיף פרחים יפים לשולחן החג

•להתחדש בכלי או אביזר, יפים ומיוחדים: מפה/ ראנר/ מפיות/ כוסות/ צלחות/ מגש למצות/ מרכז שולחן כלשהו, אפילו פלייסמנט או אגרטל לפרחים יפים...

אפילו להתחדש במשהו לבית, לא לשולחן דווקא. וילון, תמונה, מדף, וכו'.

•כריות להסבה בכל כיסא בשולחן עם ציפית לבנה חגיגית.

•אוכל מיוחד שאין בד"כ.

•משחקים תוך כדי הסדר. אם את בקטע של כאלו אולי יוכלו לעזור לך בזה פה...

•חידון. חידות בציורים...

אחרי שנים שזה היה בלית ברירה, היום אנחנו לא מוכנים להתארח בשום מקום

רוצים רק סדר פרטי עם הילדים....

וגם באשר החגים. בשל מורכבות משפחתית א"א להתארח אצל הוריי והורי בעלי כבר בשלב שמתארחים אצלי הילדים.

אני למדתי שאת האוירה אנחנו עושים

שום דבר חיצוני/אורחים.

עורכים שולחן סדר מפואר

לבושים בבגדים יפים

בעלי מספר את ההגדה בצורה מרתקת ומוסיף להם סיפורים מעניינים

את שאר אמירת ההגדה "המשעממת" אנחנו מריצים...

יש אוכל טעים

והכל נראה חדש ונקי.....

בהצלחה לכם.

בונים כל שנה בליל הסדר שולחן נמוך מיוחד.

שולחן בגובה שולחן סלון, וכולם יושבים על כריות מסביב. דמייני מאהל בדואי כזה? אז ככה.

זה ממש נצרב לילדים שלי, וגם כמה אורחים שהתארחו אצלנו אימצו אח''כ את הקונספט. זה שונה ומיוחד ממש.

אפשר גם להחליט שחלק מהסדר עושים בכלל בספות (מתבקש ה'מגיד' וה'הלל נרצה'), ולהוסיף לספות מיליון כריות להסבה.

מעצבים מרכז השולחן עם בדים כחולים ובאמצע אנשי פליימוביל, או חיות פלסטיק קטנות שצריך למצוא לאן במהלך ההגדה הן שייכות (חיות של ערוב, צפרדעים, קורבנות).

השנה ביקשתי מכל ילד לכתוב שלוש משימות על פתקים נפרדים, ובמהלך כל שיר נעביר קופסא עם הפתקים, ומישהו שלא יסתכל יגיד 'סטופ' ויצטרכו לבצע את המשימה (סוג של חבילה עוברת). נראה איך יהיה.

פעם ראשונה שלא השתגעתי על פסח בכלל

בעלי שכנע אותי.. ופעם ראשונה הוא הצליח

התחלתי מוקדם,  אבל נצמדתי רק למה שבאמת צריך.

ממש תחושת שחרור

ומרגישה הקלה לדעת שפסח לא חייב להיות האימה

מתפללת שאצליח להתגבר על עוד תבניות שיש לי בראש ודברים שמפעילים אותי..

שהמפגש עם xyz לא יפעיל אותי

שאצליח לאזן בחזרה לעבודה את ההשקעה בעבודה שלא תבוא על חשבון הבית

אמנם עייפות קיצונית אבל הכל היה בנחת. נשארו רק משימות בודדות ונראה שגם היום היום יהיה נינוח בע"ה.

האיראנים (או פיקוד העורף, איך שתבחרו להסתכל על זה) העירו אותי בשעה שרציתי לקום 😅

ובדיוק בזמן כדי להציל את הכביסה שלקחתי סיכון והשארתי בלילה בחוץ מהגשם.😄

כתבתי ספציפית על החג, ולא על השנה, מקווה שזה חוקי..

אלא של אתגר מתמשך...

אבל בתוך המהלך הזה היו גאולות קטנות

לא של גאולה כמו בדמיון שלנו

מרגישה שבזוגיות אחרי משבר של שנתיים התחלנו לעלות על הגל הנכון..לא לגמרי ולא מושלם אבל סוג של אתחלתא כזה..מהלך שעושה טוב...

וילדתי השנה ב''ה ❤️ שזה בטח תמיד גאולה והיא השמחת לב שלי לגמרי

אצלנו הילדים נזכרו לפני כמה ימים שמלאה שנה לכך שהם יודעים על האבחנה של אחותם (הרצף האוטיסטי).

לקחנו אותם באחד הימים של ערב פסח לאכול פיצה בגינה, ואז סיפרנו להם.

בכל אופן, זו אולי בשורה לא נחמדה כל כך, אבל בכל זאת אנחנו מלאי הודיה שהוא אובחנה בגיל צעיר כל כך, וכך לא נסחבנו שנים עם תהיות ותסכולים ובחוסר הבנה של ההתנהגויות שלה.

אז זו הגאולה שלנו😊

(וחוץ מזה - בתקופה זו הרווחנו מאוד מהיותה בגן מיוחד, כי החינוך המיוחד חזר לפעול בחלק מימי המלחמה, וכך היה לנו קצת פנאי לנקות כמו שצריך וגם היא זכתה ללמוד על פסח כמו שצריך

משחק הקלפים "מי גנב את האפיקומן?" (מבית "ישראטויס")

להלן ריכוז ההוראות המקובלות למשחק:

מטרת המשחק

להיות המשתתף שצבר את מספר הקלפים הגבוה ביותר בסוף המשחק, או לחילופין – להיות זה שחושף את "גנב האפיקומן".

מהלך המשחק

* הכנה: מערבבים את הקלפים ומחלקים לכל שחקן מספר שווה של קלפים (4–5 קלפים), ואת השאר מניחים כקופה במרכז.

* איסוף סדרות: כל שחקן מנסה להשלים סדרות של דמויות או פריטים הקשורים לליל הסדר (למשל: ארבעה קלפים של "כוס אליהו", "מצה", או דמויות של בני משפחה).

* בקשת קלפים: בתורך, עליך לפנות לשחקן אחר ולשאול אותו: "האם יש לך [שם הקלף]?".

  * אם יש לו – הוא חייב להביא לך אותו, ואתה ממשיך בתורך.

  * אם אין לו – עליך למשוך קלף מהקופה והתור עובר לשחקן הבא.

* השלמת סדרה: ברגע שיש לך סדרה שלמה, אתה מניח אותה גלויה על השולחן.

קלף "גנב האפיקומן"

זהו הקלף המיוחד של המשחק. בחלק מהגרסאות, מי שמחזיק בו בסוף המשחק "מפסיד" נקודות, ובגרסאות אחרות המטרה היא להשתמש בו כדי "לגנוב" סדרות שלמות משחקנים אחרים, אלא אם כן יש להם קלף "שומר" או "הגנה".

טיפים למשחק:

* ריכוז: חשוב להקשיב למה ששחקנים אחרים מבקשים כדי לדעת למי יש קלפים שחסרים לכם.

* גרסת הילדים: אם משחקים עם ילדים צעירים מאוד, אפשר לשחק בסגנון "רביעיות" קלאסי כשהנושא הוא חפצי הסדר.

חג שמח ובהצלחה בחיפושים!

יש כמה משתנים:

ילד- לא זוכרת את השמות אבל יש שני בנים ושתי בנות לכל אחד שם אחר

צבע הבגדים- אפור, ירוק, שחור לבן וחום

רהיט- מיטה, שידה, עגלה, ארון

בכל כרטיס יש שילוב של ילד+צבע+רהיט.

בכל סבב, אחד המשתתפים שהוא ה''מנחה'' מוציא כרטיס שרק הוא רואה. נניח הוא הוציא כרטיס שבו רחלי, לבושה בגד ירוק, מחזיקה עגלה.

שאר המשתתפים צריכים לגלות מה הנתונים בכרטיס של המנחה.

איך עושים את זה?

כל אחד בתורו שולף כרטיס, מראה למנחה ולשאר המשתתפים ושואל אם הכרטיס חשוד.

במידה שיש בכרטיס אפילו פרט אחד זהה לכרטיס שבידי ה''מנחה'' המנחה אומר שהוא חשוד.

במידה שאין שום פרט-המנחה אומר שלא חשוד.

המשחק הוא הצלבת מידע.

נחזור לדוגמא שלנו:

אם משתתף הוציא כרטיס שבו יוסי לבוש בירוק עומד ליד ארון- הכרטיס חשוד כי בכרטיס של המנחה הצבע הוא ירוק. ולכן הוא אומר ''חשוד''.

אין לשאר המשתתפים כרגע מושג מה הפרט הזהה.

אבל ע''י הצלבת מידע מהתשובות לגבי הכרטיסים האחרים אפשר להגיע לתשובה:

אם משתתף הוציא כרטיס שבו יוסי עומד ליד ארון ולבוש באפור והמנחה אומר שהוא לא חשוד, אפשר להסיק שבכרטיס שבידי ה''מנחה'' אין יוסי, אין אפור ואין ארון.

ולכן, כאשר נאמר ''חשוד'' על יוסי-ירוק-ארון, אחרי ששללנו כבר את יוסי ואת הארון, סימן שהצבע שבידי המנחה הוא ירוק..

ככה מתקדמים עד שעולים על המידע שבידי המנחה.

מנצח מי שמפענח את הנתונים בקלף בידי המנחה

הוא אמר לשטוף טוב וזהו

תודה רבה

עשיתי סטריליזציה לחלק מהדברים שאפשר

שאלה די מטומטמת כי התינוק מסרב לקחת בקבוק .... אבל בימים האחרונים כל יום מנסה לתת פעם אחת ולא רוצה לשבור את הרצף

כבולעו כן פולטו.. הסטריליזציה זה מים רותחים וזה מספיק אני חושבת. כמובן רק לחלקים שצריכים שטיפה. האחרים גם ככה לא נוגעים בכלום, רק אויר עובר שם.אולי הייתי מנגבת מבחוץ בקטנה.

תזכרי שגם חלב אם וגם תמל זה תמיד כשר לפסח

אם היה צורך בבקבוק, קניתי בקבוק חדש.

אחר כך או שהמשכתי להשתמש בבקבוק החדש, או ששמרתי אותו לפסח הבא.

שתראי ותרגישי ניסים גלויים!

כל כך לא פשוט.

מתפללת בשבילך...

בעז"ה שתראו ישועות בקרוב!

אם תרצי לתת שם לתפילה בפרטי - מוזמנת בשמחה. אם מתאים לך...

מתפללת בעבורכם לחירות אמיתית מכל המיצרים❤️

שתזכו לראות את ידו הגדולה של הקב"ה!

שיהיו ניסים ודברים יסתדרו בדרך ומעל הטבע!

שכבר לא תרגישי חנוקה ♡♡♡