מקפיצה לי לעוד תגובות

ו@עטלף עיוורעט איפה אני מוצאת תכנים שלה?

ושיטת שפר יותר מגיעה ממקום יהודי כזה

אז תבררי

אולי ידבר אליך יותר

(אבל לא יודעת להסביר בדיוק או מה ההבדלים בינהם... אני אוהבת את שיטת שפר, זה הסתדר לנו ללמוד מבחינת מדריכה וכו, לא בדקתי את אדלר...)

וגישת שפר לקחה את גישת אדלר ושילבה אותה יותר עם מקורות יהודיים (גם אדלר היה יהודי, אם אני לא טועה. אבל בלהה שפר שפיתחה את שיטת שפר, חיברה את זה יותר עם מקורות).

אהובה צוקרמן מלמדת בגישה הזו, אחותי למדה אצלה קורס בתואר ואמרה שזה נתן לה המון.

אני לא למדתי את הגישה הזו. באופן אישי מתחברת לגישות אחרות חינוכיות, אז לא השקעתי גם בלימוד שלה.

כן שמעתי מכמה שלמדו אותה (גם מאחותי, וגם מעוד כמה), שזו גישה שצריך לשים לב שהיא לא מנתקת אותנו מהרגש הטבעי שלנו.

לא רוצה להגיד יותר מזה, כי זה לא נכון בעיני לתת ביקורת על משהו שלא מכירים מבפנים. אבל זו כן נקודה שצריך לשים לב אליה.

ונראה לי ש@אמאשוני כתבה פה פעם בהרחבה על הגישה, על יתרונותיה וחסרונותיה. אם תרצי להרחיב...

אני לא לגמרי מבינה את הקשר בין אדלר לשפר,

אדלר למדתי במסגרת הלימודים (קורסים בפסיכולגיה) וקראתי הרבה,

שפר הייתי בקורס הדרכת הורים של 10 מפגשים, שזה הצצה יפה אבל לא לימוד מעמיק מאוד.

אני כותבת רק על סמך מה שנחשפתי אליו.

אני חושבת שיש המון אמת בגישת שפר, וממליצה לכל הורה לשמוע בראש פתוח.

יש עקרונות שלקחתי איתי לכל החיים.

על מה זה אמון אמיתי בילד וביכולות שלו, מה זה בניית חוסן, מסוגלות, לתת לו להתמודד. להפריד בין איך אני כהורה חווה את הסיטואציה לבין איך הילד שלי חווה אותה.

אני מאוד מאמינה בלתת לילד אחריות ובחירה על חייו.

מאמינה מאוד בכוח הפנימי שמניע כל ילד לפעולה.

מאוד לא מאמינה בסרט נע.

לא במסגרת הכיתה שכל הילדים צריכים להיראות אותו דבר, ולא במסגרת המשפחה שכל הילדים צריכים להיראות כמו שאני מדמיינת.

אני מאוד מאמינה בלהוביל את הילד לגלות את כוחות החיים שלו גם ע"י בחירות לא נכונות.

הצד השני של המשוואה,

ראיתי את זה גם באדלר וגם בשפר, זה חוסר התייחסות רגשית לתהליך שהילד עובר, ואני אסביר.

למשל אם יש ילד שלא מסתדר עם מורה מסויים, וההורה מוביל אותו לתהליך של תפתרו את הבעיות שלכם בעצמכם, אז הילד אכן יפתור את הבעיה בעצמו.

אבל הוא יכול לסחוב עם זה צלקת רגשית לכל החיים, וכמה שחיפשתי לא מצאתי תשובה לזה באדלר ושפר.

זה יכול להיות במשהו פשוט הרבה יותר כמו לחזור לבד בחום ממסגרת החינוך (שזה משהו אמיתי שאני בתהיות לגבי זה)

גישת שפר אומרת שברגע שההורה מנותק רגשית מהסיטואציה, אין ברירה לילד אלא להיכנס ולקחת אחריות על התהליך.

הרבה הורים שהיו איתי בהדרכה היה קשה להם לקבל שזה אכן יקרה. החשש שלי הוא הפוך.

אין לי ספק שזה יקרה. ודווקא בגלל זה, אני לעולם לא אדע מה המחיר הרגשי שהילד היה צריך לשלם במסגרת קבלת האחריות. כי כשאתה צריך לקחת אחריות על מציאות מחוסר ברירה, אתה "מכבה" את הצרכים הרגשיים שלך שלא מקבלים מענה.

זה יכול להיות לגבי פעוט שצריך ללמוד לישון לבד, וזה יכול להיות לגבי ילד מתבגר שצריך ללמוד לקחת אחריות על מעשיו.

הדוגמה הכי טובה שאני חוויתי בשנה האחרונה למשל הייתה בהקשר של המילואים,

המציאות שנכפתה עלינו אילצה את כולנו לשנות את ההתנהגות שלנו.

כל אחד היה צריך לקחת הרבה יותר אחריות על דברים. וזה עבד מצויין. זה באמת ממש תפקד.

אבל המחירים הרגשיים התגלו רק כשיכולנו לשחרר.

אצלי זה התבטא למשל בכאבים פיזיים איומים.

דווקא אחרי לילה שבעלי היה בבית ויכולתי לישון יותר רגוע, הייתי מתעוררת בלילה מכאבים גיהינום, לא יכולתי לקום מהמיטה ולעמוד על הרגליים.

אצל חלק מהילדים זה התבטא בחוצפה שהתחילו לפתח פתאום, חלקם ברגרסיות (הבת שלי התקשתה לישון לבד ודווקא כל תקופת המילואים נרדמה לבד בלי בעיה)

מה שאני רוצה להגיד, שהעובדה שזה עובד, לא אומר שזה נכון שזה יעבוד ככה.

צריך לבחון היטב את הסיטואציה.

קטע ששמתי לב אליו, שאצל אחרים ממש קל לזהות מתי ההורה מתקשה לשחרר אחריות בגללו, ומתי הוא צריך להיות שם בשביל הילד.

לפעמים אני רואה סיטואציות אקראיות ואני רוצה להגיד לאמא: שחררי, תראי כשתשחררי יהיה בסדר.

מכירות את האמהות שרועדות מפחד שהילד יפול מהסולם, ומעבירות את החשש הזה לילד ואת מהצד פשוט רואה איך החשש הזה פוגע בביטחון של הילד?

או האמא שאומרת לילד שלוש פעמים אל תשכח ש...

על אחרים מזהים את הסיטואציות האלו בקלות...

בעבר גם התייחסתי לעניינים רפואיים, למשל ילד שיש לו ירידה בשמיעה וההורים לא מאמינים בהתערבות כלשהי וממש מאמינים שהילד צריך לפתח אסטרטגיה בעצמו על אף הקושי,

אז זה נכון, גם ילד כזה ילמד להסתדר.

אבל המחיר שהוא ישלם לא מוצדק בעיני. וכאן יש מחוייבות הורית לעזור לילד להתמודד יותר טוב עם הבעיה.

יש ספר השראה לילדים על לואי ברייל, איך הוא התעוור בסביבה שלא ידעו לתת לו מענה מותאם ואיך הוא למד מתוך ההתמודדות לפתח אסטרטגיה ולהתמצא במרחב, ולהגיע להישגים כמו כולם ואף לעזור לאחרים אח"כ עם פיתוח כתב ברייל.

אז זה סיפור השראה מקסים, השאלה אם אני רוצה שהילד שלי יצטרך להתמודד עם כל זה או שאני רוצה להנגיש לו כלים שקיימים כבר ולהיות איתו בתהליך. לא מתוך רחמים, אלא מתוך הובלה הורית.

בקיצור, אני חושבת שהדרכת הורים בגישת שפר יכולה לתרום המון לכולם, במיוחד בחלקים שהתחלתי בהם על מה הוא אמון אמיתי ולהבין כמה כוחות חבויים יש בילדים שלא מתגלים רק כי אנחנו מרפדים אותם ולוקחים מהם את האחריות.

מכירות את זה שאת אומרת לילד לא לאכול את העוגה מהמקרר ואת ממש בטוחה באמירה הזאת וממש בטוחה שהילד מתאפק, אבל בבוקר ככה כשאת באה להוציא את החלב העיניים נודדות (ממש מעצמן!) למדף העוגה? ככה רק זרקו מבט חטוף, ממש ממש בטעות, כי באמת אני מאמינה בילד שאם אמרתי שלא יאכל אז הוא לא אכל. ברור!

ברור ידעתי שהעוגה תהיה שם, הרי אמרתי לו והרי הוא ילד מתאפק. ברור! בכלל לא ווידאתי שהיא שם.

פשוט.. לא הסתכלתי על העוגה, מבטיחה! הסתכלתי פה על הכתם מאחורה שתפס לי את העין....מה רציתי? חלב. כן חלב. ברור. הנה הוצאתי את החלב וסגרתי את המקרר.

אני חושבת שהדרכה בגישת שפר יכולה לעזור גם מאוד להורים שרוצים קצת לשחרר ולא יודעים איך.

שמרגישים שהם כל הזמן במרדף לספק לילדים שלהם את צורכיהם או עסוקים יותר מדי בלעמוד עלהם כמו שוטרים..

תעשה, תנקה, תפנה, תביא, תיקח, תצחצח, תסגור, אבל אמרתי לסגור, תלך, תוריד, תחזור..

היום שנה אחרי ההדרכה, ואחרי חיפוש האיזונים, אני חושבת שבמצב שהילד יורד מהדרך,

תפקיד ההורה לוודא איפה הוא, להזמין אותו לעלות איתנו חזרה על הדרך, ולוודא שיש לו דרך לחזור!

אם אין לו דרך לחזור, אי אפשר להשאיר אותו שם לבד.

אפשר לומר כשהוא ירצה לחזור הוא ימצא את הדרך. אני לא מסכימה עם זה.

להשאיר פתח. אם תרצה אני פתוח לשיחה על הנושא, אתה יכול לבוא ולהגיד את האמת ולבקש עזרה, אני לא אכעס ולא אשפוט אותך ולא אתנשא עליך.

אני על הדרך, כי זו הדרך הנכונה ללכת בה. אתה בוחר לא ללכת בה ואני מצטער על הבחירה שאתה עושה אבל מקבל אותה. אני לא שוכח אותך, ותמיד יהיה לך מקום כשתרצה לחזור למוטב.

למשל אני מאמינה בחיזוק חיובי חיצוני כדי לרכוש הרגלים טובים. זה לא מחליף את הרצון הפנימי האמיתי אבל זה כן מדרבן לתהליך.

למשל ילד שמבקש ממני עזרה בלהתרגל לצחצח שיניים. או ילד שמבקש עזרה בדרבן אותו לסדר את החדר.

יש בזה פתיחות וקשר חזק שהוא לא ברור מאליו.

אם לא הייתי נותנת לו את ההרגשה שהוא יכול לפנות אלי בבקשה העזרה הזאת, היה מתמודד לבד. ומצליח. אבל היינו מפספסים פה נקודת חיבור עדינה מאוד וחשובה כ"כ בין הורה לילד.

שורה תחתונה, הדרך שאני מובילה בבית תמיד תהיה קודם הגישה ההיקשרותית (תקשורת מקרבת) לדבר, לשמוע, להרגיש, לתת מקום לצרכים של כל אחד.

במצב שאני רואה שנכון להעביר לילד אחריות לפעולה מסויימת, אני מחליטה לעשות זאת בלב שלם.

זהצלא תמיד קל, אבל מזכירה לעצמי כמה אמון הוא דבר חשוב וכמה העברת אחריות עד הסוף היא קריטית פה.

אני קובעת את הגבול שלי ומפה עושה עבודה עם עצמי. מפעם לפעם זה נהיה יותר קל ויותר טבעי.

העיניים כבר לא נודדות בעצמן למדף של העוגה.

החוסן הזה שיש אצל ההורה. הביטחון שלו שהילד יתמודד עם האחריות, היא ממש ממש חשובה לילד ובונה אותו.

אם מישהי מרגישה שאין לה את זה מספיק, שהאמון הזה הוא לא ממש ממש עד הסוף, אז ממליצה ממש ללכת להדרכת שפר.

את המינון, מתי להיות שם עם הילד ומתי להתנתק מהסיטואציה אפשר לקבוע לבד.

למרות שהחסידים הגדולים של שפר אומרים ששפר זו דרך חיים. (גישה/ שיטה, כבר לא זוכרת את המינוח שמשתמשים בו)

אני לא מסכימה עם זה. אני חושבת שהיא מכילה עקרונות חשובים, אבל לא נכון תמיד ללכת לפי העקרונות האלו.

אלא כשמזהים את הסיטואציה, אז ללכת לפי העקרונות עד הסוף.

לא תמיד זה ברור, למשל אנחנו כבר תקופה מתמודדים עם איזה בעיה של בן 3 שלי עם בגדים.

היה קשה להעביר אותו מקיץ לחורף, אבל המעבר מחורף לקיץ היה ממש סיוט.

וכשרציתי להחליף לו נעליים מקרועות לחדשות, ידעתי שזה יוביל לקושי.

אז ביום שקנינו את הנעליים גרמתי לו ללכת איתם יחסית הרבה. בהתחלה ממש אמרתי מפורש מי שרוצה לבוא איתי לקנות ארטיק במכולת נועל נעליים חדשות.

אח"כ שאלתי מי רוצה לקנות מעדן והוא בא ובכלל שכל מהנעליים ואח"כ היה עוד גירוי.

ועדיין לא הייתי בטוחה עד הסוף עם ההתנגדות שלו היא כי קשה לו להתרגל או כי הנעליים לא נוחות לו (ואני לא רוצה שילך על נעליים לא נוחות)

לבעלי היה ברור שזה רק עניין של הרגל וצריך להיות החלטיים. (אמון עד הסוף, לא להעיף מבט לבדוק אם ההליכה שלו חופשית או שיש שם חוסר נוחות)

אז ביקשתי מבעלי שהוא יטפל בו בבקרים הראשונים כי ידעתי שאם אהיה באיזור ההססנות שלי תפגע בתהליך כי הוא מייד יביע התנגדות כי הוא ידע שזה מפעיל אותי ואולי אוותר על הנעליים החדשות.

וכך היה.

והוא אכן התרגל ואני הייתי נחושה לשמור על ההרגל  והסיפור הזה מאחורינו.

ועדיין טיפה עצוב לי שלא יכולתי להיות איתו שם מבחינה רגשית. לחבק אותו על הקושי של המעבר.

אז מה המסקנה?

שאם רוצים שתהליך יצליח- צריך להיות שם לגמרי עד הסוף גם במחיר של ניתוק רגשי. לטוב ולרע.

לפעמים זה מה שנכון לעשות, כי חיבור רגשי בסיטואציות מסויימות יזיק לתהליך וממילא לילד.

אבל קודם הייתי ממצה את האפשרויות האחרות.

ובמשל הקוצים, כשילד סוטה מהדרך, אני בהחלט אראה לו שאני שמה לב שהוא ירד מהדרך, ישב איתו, אשוחח, אגלה אמפטיה וחיבור רגשי.

אבל במצבים שבהם הנוכחות הרגשית מביאה ליותר ריחוק מהדרך, השתבללות ובלבול,

אפלס עביר הילד את הדרך חזרה לשביל, אניח סימני דרך ואחזור לשביל בלב שלם ורגוע ממש ממש עד הסוף, לא אחזור שוב, אאמין בו בלב שלם שיש לו את היכולת לחזור, ואקבל שזו בחירה שלו על החיים שלו.

אם ירצה ללכת יחף זו זכותו על רגליו

ואם החליט לפרוש מהלימודים זו זכותו על עתידו.

מקווה שהצלחתי להסביר את המנעד ואת האיזון.

ואם יצא מבולבל מדי אז כדאי ללמוד לעומק למי שמרגישה שרוצה להבין יותר.

כי בסה"כ אני חושבת שאפשר להפיק תועלת רבה מהלימוד עצמו.

את חושבת שבשפר מוכרח להיות הניתוק הרגשי?

או שאפשר לתת מקום לרגש שלו, אבל לא להתערבב מזה, להבין שהוא יכול ושזה שלו וכו

ואצל מדריכה אחת, אז עונה רק ממה שאני יודעת,

ובהחלט שאלתי וחקרתי את המדריכה על זה אבל עדיין מסייגת שלא בטוח שאני מכירה הכל.

בשפר, הגישה היא להעביר את האחריות לילד.

מכירה את זה שילד נופל ומקבל מכה?

אז יש את ההורים שממשיכים הלאה כי לא קרה כלום וגם הילד קם וממשיך מיד כי לא קרה כלום.

עכשיו השאלה היא אם עוצרים ושואלים את הילד מה אתה מרגיש וזה..

אז עצם העצירה והשאלות, מראות שכן קרה משהו, אז זה סותר את ההנחה שלא קרה כלום.

אז אני לא רואה איך זה בא ביחד.

או בדוגמה של העוגה, אם את יודעת בוודאות מוחלטת שזה ילד שמתאפק (לא ילד שמסוגל להתאפק, ילד מתאפק!! בהוויה שלו, במציאות שלו, עכשיו, לא בפוטנציאל. זה חידוד מאוד חשוב שלמדתי בשפר)

אז למה שתגשי אליו ותשאלי אותו לרגשותיו?

או בדוגמה עם הנעליים, אם הייתי שואלת את הילד לרגשותיו, או סתם מביאה לו פרס ניחומים בלי להגיד מילה על הנעליים, השדר שיש פה ספק ומקום להתנגד היה עולה, וזה היה מפעיל אותי ואז זה לא שווה. התחברתי אליו בשדה קוצים.

האם יש מקום לדבר על הרגשות ולתת לילד מקום להתנגדות מבלי לרדת מהשביל הבטוח שלנו?

אני לא רואה איך זה יכול להיות ביחד.

שפר אומר להמשיך בדרך שאנו מאמינים בה. הילדים יצטרפו אלינו.

כמו פעם שהאינדיאנים לא בקשו מהילדים להצטרף ולא "דיברו איתם על זה".

ההורים עשו והילדים אחריהם מכוח האבולוציה.

בקיצור, אני חושבת שלא, אבל אולי מי שלמד יותר לעומק יכול לשפוך אור על הנקודה הזאת.

אני חושבת שכן מצאתי איזון טוב שבו בשלב הראשון יש שיח, בירור, שחרור רגשות, שיקוף, דיון, עידוד.

ואחרי שמיציתי את זה,

נשאר להאמין בילד, לסמן לו את הדרך לעלות על דרך המלך ולקבל את הבחירה שלו להישאר בשדה קוצים להשלים איתה באמת מבחינה רגשית ולהמשיך הלאה.

אם ניקח את הדוגמה של הסולם, אז אני אסביר לילד איך נכון לעלות, אסביר את הכללים, אשאל אותו מה הוא מרגיש, אציע לו אם הוא רוצה שאעמוד לידו או לא.

אבל בשלב מסויים אחליט לשחרר לגמרי.

לא אסתכל, ולא אעודד ולא אשאל האם עלית, לא אחכה למחוא לו כפיים. אעביר את האחריות המלאה אליו. אסמוך עליו בכל ליבי ונפשי.

אם הוא יבקש עזרה, ייתכן ואענה לו, אבל הוא אחראי לבוא אלי, האחריות היא עליו להתמודד, ולבקש עזרה זה חלק מהכלים שעומדים לרשותו.

אבל אני יכולה להאמין שהילד יתאפק ולא יאכל את העוגה בטוח כי הוא שולט בעצמו ומתאפק וכו

אבל זה ממש קשה לו, זה מעורר רגשות שונים.. הוא מתגרה מהאחרים שכן אוכלים, והוא ממש רוצה את העודה, אבל הוא לא אוכל!!

או ילד נפל, אני כן חושבת שקרה משו קטן, הוא קיבל מכה, זה לא נעים, וזה לא סותר שהוא יקום וימשיך בעצמו..

נגיד ילד לא בודק גבולות בכשרות, ברור שלא אוכלים בשרי וחלבי יחד (בבתים דתיים)

אבל אני כן אתן לגיטימציה לקושי שלו כשהוא רוצה שוקולד אחרי הארוחה הבשרית,

זה מאד טעים ומגרה, ממש היית רוצה עכשיו שוקולד, הבעיה שאנחנו בשריים, אז אי אפשר.

ולגיטמציה לרגש, לא תערער את הבטחון שלי על זה.

אז מעניין אותי על אותה דרך עם עוד קשיים של הילד,

אפשר להבין אותו, וואו זה ממש סולם גדול, זה נראה קצת מפחיד,

ומצד שני לא להתערבב מזה ולחשוב מסכן הוא כזה קטן, למרות הפחד בטחון שהוא גדול ויכול לעלות..

אשמח לשמוע את דעתך בעניין

אני חושבת שאפשר כל עוד זה לא מסיר מהילד את האחריות והמסוגלות.

בדוגמה של הסולם,

הסולם גדול וגם אתה גדול, אתה מסוגל לעלות עליו.

אבל הסולם גדול ונראה מפחיד, האם יש לו לגיטימציה לפחד? את עושה דברים שמפחידים אותך?

כשאני חושבת על עצמי, כשאני מביעה אמפטיה לפחד, אני כן פותחת פתח להימנעות. למה ילד אמור לעשות משהו שמפחיד אותו?

אני חושבת שזה תהליך.

הסולם גדול ונראה מפחיד.

נדבר על זה, נמצר את הדרך להתגבר על הפחד.

עכשיו יש בי אמון אמיתי שאתה ילד שעולה סולמות. אני מתנתקת מפה.

לגבי הכשרות, כשאני הייתי ילדה וראיתי שוקולד לא כשר, לא ע,רה בי לרגע מחשבה שזה מגרה ושיש פה תהליך התגברות, כי להורים שלי היה כ"כ ברור שלא אוכלים לא כשר, שבאמת לא הרגשתי רגשות לגבי זה.

אני לא יודעת אם יש מצב אחר שבו מצד אחד יש וודאות כ"כ מוחלטת ומצד שני יש שם לגיטימציה להרגיש רגשות בקשר לזה.

אם יש לי ילד אלרגי ויש לי בדל של תחושה שהוא עלול להתגרות מהאחים שלו, אני מעיפה את העוגה לפח. לא מעמידה אותו לשניה בניסיון הזה,

הסיבה היחידה שאני לא אזרוק את העוגה זה רק כשיש לי וודאות מוחלטת כ"כ שהעוגה לא תיאכל, אני מדמיינת את הסיטואציה ולא רואה איך במצב כזה של וודאות מוחלטת אני מנהלת שיח על רגשות. אז אותו דבר על ילד שלא אלרגי.

אולי אתן דוגמה מתוך הסדנה.

אוהבים לתת דוגמה שמורים נכנסים ללמד בכיתה ואומרים להם שזו כיתת מחוננים.

המורים מתאימים את הרמה והדרישות ומלמדים בהתאם

מבחינת המורים, התלמידים מחוננים. לא ילדים שמסוגלים להיות מחוננים אלא ילדים מחוננים. בדוק.

התוצאה היא שמתוך האמון המוחלט הילדים הגיעו להישגים כמו כיתת מחוננים.

אז גם הדוגמה הזאת מראה שאין פה קשר לדבר על רגשות,

למה שתבואי לילד מחונן ותדברי איתו על הקושי ללמוד? לא קשה לו, הוא מחונן.

קודם כל, כל מה שאני כותבת זה רק עת סמך החוויה שלי מהלימוד, ייתכן שמישהי שלמדה איתי את אותו קורס תצא עם תובנות הפוכות.

בסוף. אין כמו ללמוד מכלי ראשון. זה תמיד עדיף על התרשמות סובייקטיבית מכלי שני, ואולי בכלל ממדריכה אחרת הייתי יוצאת עם רושם אחר?

דבר נוסף, הדגשתי הרבה את הניואנסים שלי גרמו לחידוד והתפעלות או המצד השני לחוסר הסכמה.

לא כתבתי בכלל על רוב תכנים שהם 70% מההדרכה, שבעיני דומים להדרכות בשיטות אחרות אז לי אישית לא חידשו הרבה, אז לא כתבתי עליהם בכלל,

מה שמוכיח שלהסתמך על תגובות בפורום יכול להיות בעייתי.

מי שלא למדה קורסים בגישות אחרות יכולה להיתרם מאוד משפר. ולא לפסול רק בגלל הניואנסים שאני פחות התחברתי אליהם.

אני רק סיפקתי הצצה למחשבות שעלו לי בעקבות ההדרכה, וכל אחת אחראית איך והאם לקבל את זה.

מי שהולכת לפי זה ומרגישה שנכון לה, שלא תתערער בעקבות התובנות שלי.

שורה תחתונה מסכימה מאוד עם הסיכום של אחות של בארץ אהבתי, לימוד הקורס תרם לי המון, רק לשים לב למקום של הרגש הטבעי.

לא למדתי מסודר אבל שמעתי המון שיעורים ופודקאסטים של שפר והרגיש לי מאד יהודי ואמיתי.

ומסכימה מאד לשים לב לא לאבד את הרגש..

תודה על כל התובנות!

תודה על זה

היה לי ממש מענין לקרוא .

אם אני לא טועה שפר מבוסס בין השאר על זה.

בטח שיש ספרים ואתרים. תוכלי למצוא בקלות בגוגל.

ממה ששמעתי ולא למדתי לעומק

מדברים הרבה על סמכות הורית

מפה לשם זה נהיה בסטיגמה קשוחים

אבל זה ממש לא מחייב קשיות ובטח ובטח לא צעקות וכו

בעיקר בעיקר להיות סמוך ובטוח שכהורה אתה מנהל את הסיטואציה, ומכתיב את הכללים בבית.

ומתוך הבטחון שלך הילד מבין את זה.

וקשוח זה לא == צעקות.

קשוח זה קשוח.... זה כללים נוקשים. זה פחות גמישות, פחות זרימה.

גם בשיטות של יותר היקשרות נדרש שההורים יקחו אחריות וינהלו את הסיטואציות.

הם לא קובעים לך

את מחליטה מה הכללים הקריטיים בבית, מה ניתן להתגמש... הכל לפי מה שאתם כהורים בוחרים..

יכול להיות אנשים עם המון גמישות ומרחב כי החוקים שהם קובעים הם מאד מצומצמים ובדברים הכרחיים, ובשאר הנושאים לשחרר.....

אני גם מאוד אוהבת לשמוע את עינת נתן שגם היא לפי אדלר וגם הלכנו להנחיה אצל מישהי אדלריאנית (אמנם דתיה אז היו התאמות שמאוד אהבתי, אבל לא הרגיש לי שזה מאולץ)

והכי, אנחנו ההורים הכי לא נוקשים בעולם וההורות שלנו גם לא כזאת. מאוד מחוברים גם לאינסטינקטים שלנו.

(סליחה שאני עפה על עצמנו ככה, זה אחרי המון עבודה🤭).

ממש מפתיע אותי שזאת השיטה שאנחנו די הולכים לפיה😅

זה גישה, לא שיטה עם כללים ברורים .

ובסוף כל אחד לוקח אותה למקום שנכון לו

אבל התיווך של ההדרכה מאוד משמעותי....

למדתי את שפר מכמה מקורות ומכל אחד מהם קיבלתי תמונה קצת אחרת (ואני עדיין לא יכולה להגיד שאני מסינה עד הסוף)

זה נכון כמובן גם לגבי אדלר ולגבי רוב ההדרכות

ותמיד גם חשוב לשמור על ראש ביקורתי. מה מתאים לנו? מה ישרת אותנו?

אז כיף שמצאתם הדרכה אחרת שמתאימה לכם ומצליחים ליישם

אקרא עוד מגוגל וננסה להבין יותר לעומק

בלידה האחרונה הייתי מאושפזת חמישה ימים, ובשלב מסויים אמרתי משהו על להפעיל מכונות כביסה. ואז הסתבר שבעלי עשה כביסות (זה משהו שהוא לא עושה ברגיל. תולה ומוריד לבקשתי- כן, אבל לא מפעיל). הוא היה בבית בבקרים לבד, וכנראה לא היה לו מה לעשות.

לק"י

אבל פספס די הרבה, וחזרתי הביתה לערימות מצחינות, הוא כתב הוראות הפעלה למכונה.

בגדול את הכביסה של הבגדים ומגבות אמבטיה אני מחלקת ללבן וצבעוני. ובלבן מרססת כתם כתם.

הוא כיבס הכל יחד, ונראה לי שהכל או הרוב המוחלט יצא נקי בכל זאת😅.

חחחחח

אבל הטראומה שלי מבוססת

בעלי אחרי החתונה רצה להפתיע אותי הפעיל מכונה והרס לי מעיל פרווה ממש ממש יקר ומאז הוא הבין שלא מתקרבים לכביסה

לאא..

אצלי מתישהו בתחילת הנישואין יחסית הכניס חולצות חדשות לכביסה שקיבלה כולה גוון צהבהב..

המזל הוא שהנזק היה לדברים שלו דווקא😅 (שרובם התאדו מהארון שלו בלי ששם לב..)

אולי בדרכים שונות משלי, אבל אני יודעת שאם יש צורך - אני יכולה לשחרר לגמרי.

אחרי לידות זו לגמרי הצלה...

(ונכון, צריך לעצום את העיניים לפעמים - למה אתה מכבס בגדים בכמויות, אבל מערים אותם בלי סדר כך שהילדים לא יוכלו אפילו למצוא אחר כך בגד בין הערמות? או למה אתה מעדיף לשטוף כלים ולא לסדר את הבלגן האטומי שבסביבה? אבל זה בסדר, זו הדרך שלו, והעיקר שהבית מתפקד ברמה זו או אחרת... תכל'ס, זה לא שאני מתפקדת אותו ברמה מושלמת🤭)

בדיפולט משחררת ברוב הדברים

זו אחת הסיבות שבעלי עושה הרבה בבית ועם הילדים (לא רק בהשוואה לגברים אחרים אלא גם בהשוואה אלי)

חשוב לפרגן!!!

קבוע כשאני משחררת משימות של בית אני מגלה שבעלי יודע לעשות דברים נהדר

אבל באמת הכביסה נשארת אצלי- יותר בשבילי, נותן לי הרגשה טובה שאני עושה את זה באופן בלעדי ותמיד

והתחתון שלך במגירה של הבת שלך.
קורע!!!!!!

הופתעתי לראות בתמונות כל ילד בדיוק עם הבגד שלא שלו.
 

קור יכול לגרום לזה,

אם את רואה שינוי בזמן האחרון אולי זה באמת קשור.

ואני מכסה בשמיכה ופוך

בגן?  גננת אחרת?
בבית- תינוק חדש?
משהו אחר?
בד"כ הם חוזרים להרטיב כשקורה משהו לאו דווקא שלילי.
מציעה לאחר ששלת דברים אחרים, ללחוש לה בלילה מה שנקרא לחישות לילה.
אצלנו רק זה עזר

ללחוש לה דברים טובים ועוצמתיים באוזן.
את בוגרת, את יכולה ממש לתאר לה את ההצלחה שלה.

לק"י

זה מוצר פשוט.

הייתי קונה מה שנראה לי. רק אולי לא עם חלקים מנגנים, שלא תהיה בעיה בשבת. או רק עם חלקים שאפשר להוריד לפני שבת.

אולי גם עכשיו יש משהו במחיר טוב...

וקניתי אחרת

היא טרמפולינה מה זה גרועה בעיני

לא טרמפולינה. של fisher price יחסית מהפשוטים (קניתי יד 2). הילדים מאוד אוהבים. הרגיע אותם מאוד ועזר לי לתקתק דברים.

לא יודעת בדיוק מה ההבדל בין זה לבין טרמפולינה האמת, ומה היתרונות החסרונות מכל דבר. שכנה שלי מכרה בזול אז אמרתי ננסה...

לגבי אוניברסיטה, יש לי אחד שאפשר לשים בטריות למוסיקה אבל מעדיפה לא לשים בגלל שבת והילדים הגדולים יותר. אולי בגלל שחורף הייתי מחפשת אחד קצת יותר עבה אם הרצפה אצלכם קפואה. אני צריכה לשים לפעמי שמיכה מתחת וזה סתם מעצבן אבל ממש לא קריטי..

ואז אפשר להניח על המקום הרגיל שעליו מניחים את התינוק.

לק"י

ולא לחכות להם.

זו התוכנית שלי עם בני 8 ו-11, שישנים מאוחר. גם לי נמאס לישון מאוחר מאוד, בין היתר בגללם (כי לרוב אני יושבת לידם לפני השינה).

אצלי חלק מהמטרה היא גם לגרום להם לישון מוקדם יותר. אצלך זה לא העניין, אבל אפשר לישון לפניהם.

הם התחילו להיכנס למיטה לפנינו, בטח אמא שלי.

היא קמה בשש בבוקר ובעשר- עשר וחצי היא כבר במיטה.

ובינינו זה גרם לנו גם קצת להתחיל להתקפל לכיוון החדרים וגם אם לא, אז היו כללים ברורים, אין חברים ומשאירים מטבח נקי כמו שקיבלנו (אפשר לבשל, לאכול וכו, אבל לנקות אח"כ).

באמת יש שלב שלמתבגרים אין תפיסת זמן בכלל ובעיניי ההורים לא אמורים לסבול מזה.

בתור מתבגרת הייתי נשארת ערה גם עד 3 בלילה

אי אפשר לחכות שכולם ילכו לישון...

רק נזהרתי לא להרעיש 

לעלות לישון כשהבית עוד שוקק חיי הגדולים...
לצערי הרב.
צריכה ללמוד ממך.
 

תיכוניסטית שלי לא לומדת ביום ראשון, שניים אחריה מתחילים ביום ראשון בשעה 11 , זה אומר שהם הולכים לישון במוצ"ש מאוד מאוחר.

אצלי לילות לבנים בסניף זו התמודדות רצינית כי אני רוצה לישון. וגם ל"ג בעומר...

דווקא כיף לך שאת יכולה להחזיק את עצמך ערה. אני פשוט נרדמת

אני ממש מזדהה איתך, בעיקר בקטע שאת מדליקה דוד לעצמך מתה כבר להתקלח ולהתרענו, ובדיוק איזה מתבגר בא ואז את נותנת לוו קודם. ואז את שוב צריכה לחכות לדוד שיחמם.

ואני לעולם לא הולכת לישון עד שכולם במיטות, זה סוג של שריטה שלי.
אצלנו הגדולה בעיקר אצל חברות עד מאוחר בלילה, הליכה רגלית (אוטובוסים לחברות לא מרשה אחרי 21:00).
היא חוזרת סביב חצות.
אתמול ממש כעסתי עליה והגבלתי עש שעה 22:00 היא התעצבנה ואמרה שכוחן עוד בחוץ בשעה הזו (מה שנכון אגב)
מה אני אמורה לעשות?
סליחה על הנצלוש, אבל מציעה לך ולי כשעייפים פשוט להיכנס לחדר, לסגור דלת לשכוח מהבית, לקרוא ולהירדם בכיף. ולשים את אחד הגדולים אחראי לכסות את הקטנים לפני שהולך לישון ולנעול דלת, לסגור חלונות וכו

לק"י

המינוס שאם היא לא תחזור, אז לא תדעי🤦‍♀️

אולי לשים שעון מעורר לזמן שהיא אמורה לחזור. אבל זה גם מבעס לקום באמצע השינה.

מזל שאצלי עוד לא הגיעו לשלב הזה.

לא משנה שאני ישנה מאוחר בכל מקרה.

(בת כמה הגדולה, שחוזרת רק ב12?)

אצל הילדים שלי בסניף לחזור ב 12 בלילה בליל שבת/ מוצאי שבת / חמישי בלילה/חופש גדול /בגיל 16 זה נורמלי מאוד. יכול להיות גם מאוחר יותר. אנחנו הולכים לישון. מבקשים שכשהם מגיעים יכנסו לומר לילה טוב. כשזו בת זה מלחיץ יותר, תמיד וידאנו שיש'לה עם מי לחזור( יש חברה שגרה צמוד אלינו). בת ה 13 עדין לא יוצאת עד שעות כאלה, לא יודעים מה נעשה כשתגיע לגיל שהולכים לסניף בליל שבת , כי אין חברה שגרה צמוד. אולי נאלץ להגביל אותה בשעות לשעה שנוכל לבוא ללות אותה חזרה. בכל אופן 12 בלילה בגיל 16 זה נורמלי לגמרי. 

לק"י

כי אני ישנה ב12 וממש קשה לי לקום.

(לא משנה שבן ה-11 שלי ישן הרבה פעמים ב11 גם. אבל אם רק חוזרים ב12 הביתה, אז בטח לוקח זמן עד שהולכים לישון).

אף פעם לא ישנתי לפני 12

זה גם אומר שאת הולכת לישון בלי קשר אם הם ישנים או לא, וגם נכנסת להתקלח לפניהם אם בדיוק תיכננת. הם כבר גדולים מספיק בשביל לדאוג לעצמם ולהשאיר נקי אחריהם, אפשר לשחרר ורק להציב להם כמה כללים למי שהולך לישון אחרון (בבית של ההורים שלי היה כלל שמי שחוזר אחרון עושה סבב שכולם נמצאים ונועל דלתות או מוודא שהבוילר/האורות מכובים). את יכולה גם פשוט להיכנס לחדר ולסגור את הדלת בשביל להרגיש שיש לך זמן לעצמך לבד ולדמיין שהם כבר ישנים

אבל באמת ממליצה לך לשחרר כבר עכשיו (לא יודעת בני כמה הם, אבל זה רק ילך ויחמיר עם השנים). אם את או בעלך מתעוררים לפעמים באמצע הלילה אתם יכולים לעשות סיבוב לראות שהכל בסדר, אבל נראלי ילדים שבגיל תיכון כבר יכולים להסתדר לבד בערב...

בעלי אחראי משמרת ערב

אני הולכת לישון מוקדם

והוא מתפעל את הילד שחוזר מאוחר

הוא לא מרשה זמן מסך

הילד אוכל מדבר איתו מתקלח מתארגן לשינה והולך לישון בזמן

יש ילדים שצריכים גם בגיל גדול הכוונה בניהול זמן

אם לא עוזרים להם הם יכולים לגלוש לשעות מאוחרות

וטיפ לגבי מקלחת

להתקלח לפני שהוא מגיע

אם יש רק מקלחת אחת

חבל להיות תלויים בעיכובים שלו

כשאנשים מסתובבים בבית

לא יודעת אם זה המצב של הפותחת

אבל אני כזאת

והייתי כזאת גם בתור מתבגרת

לא הצלחתי להשתחרר מזה גם כשישנתי בפנימייה

סבלתי מזה הרבה

כמה שניסיתי

שריטה שלי 

אבל יש גיל שבו באמת אי אפשר לחכות שירדמו....

אפשר לוודא שכולם בבית, שהבית שקט יחסית

אבל אי אפשר לצפות שבגיל נגיד 16-17 כולם ירדמו לפני

אצלינו כך עוד אני לא אומרת להם מה לעשות

הם לא עושים (קשיי קשב וריכוז..)

אז מהרגע שהם באים הביתה אני כל הזמן מתזכרת להם את סדר הדברים.

והכלל שמ10 לא מסתובבים בכל הבית

אפשר להיות במיטה בשקט

גם מאוד קשה להם לקום בבוקר

אז חייבת שישנו בשעה סבירה

אבל יש שלב בחיים שאני שחררתי והפסקתי ללכת לישון אחרי הילדים, אני קמה לפניהם, עובדת קשה, אין סיבה שאני אצטרך לחכות שהם ילכו לישון.

לגבי זמן זוגי, שהילדים גדולים גם אם הם במרחב הציבורי הם בד"כ בשקט ומתעסקים בעניניהם, ולא מפריעים לי לזמן לעצמי או לשיחה זוגית.

לגבי השיחה, אני מאוד אוהבת לשוחח איתם, ובאמת הרבה פעמים הם נפתחים דווקא בלילה בשקט, אם זה מפעם לפעם אני זורמת, אבל אם אין לי כוח אני מבקשת שנמצא זמן בימים הקרובים לשיחה.

לגבי השואב, אני מזכירה. אם חזר, נח אכל ועכשיו לא עושה כלום אבקש שוב. 

לי יש לנסינו חשמלית דו"צ והיא אחלה (עד כמה שלשאוב אחלה בשבילי).

צריך גם התאמה של גודל הקאפ לגודל שלך, זה משפיע על היעילות והכאב (בכל מקרה לא אמור לכאוב!)

משאבה של אוונט

שיכולה להיות גם ידנית וגם חשמלית

אבל היא חד צדדית

אני אישית מעדיפה דו"צ שיהיה כמה שיותר מהר

ולנסינו מעולה לי

קישור:
משאבת חלב חשמלית ניידת PHILIPS AVENT עם מסאג' חכם וסטימולציה של פרחים - שואב טבעי לתינוקות Mimics - AliExpress 1501 

לא ניסיתי, 

לי יש את של לנסינו, דו"צ, חשמלית..  והיא סבבה, ותו לא. 

אני חושבת שהיא לא מאוד שקטה אבל היא יעילה ואת יכולה לשלוט בעוצמה אז זה לא כואב

יש לי לנסינו חשמלית דוצ, זה לוקח חצי שעה ומרתק אותך למקום.

עם אוונט  ידנית תוך 10-15 דקות הצלחתי להגיע לריקון, וזה ממש נוח כי אני מתאימה לעצמי את העוצמה אם יש גודש וכאלה. ממש אהבתי אותה

לי עם לנסינו לקח 10-15 דקות

היום שומעים עליה פחות 

אבל שמעתי שהיא גם אחת המעולות.. 

לא ניסיתי אבל ממש מעניין אותי לבדוק אותה

Ardo melia

כמו הביאמבה אבל להבנתי המשאבה יותר חזקה

שואבת לי טוב ולא כואבת

מה שכן לפני כמה ימים לא שאב לי ככ מצד אחד וכאב ונראה לי לא היה מונח טוב אז עכשיו יותר שמה לב לזה

אני משתמש בו פעם ביום יומיים לא הרבה

אני הזמנתי סט חילופי ככה שתמיד יש לי שתיים שזה נח ( לחזרה לעבודה )

אם משהו יכול להביא לך מחו"ל זה ממש חצי מחיר 

מכירות את זה שלפעמים יש שריקות מהרוח דרך החריצים בחלון?

אז השבוע בגלל הרוחות העזות זה היה בעוצמה ממש גבוהה ואני כמעט התעלפתי כמה פעמים

כל פעם אני חושבת? זו אזעקה? לא זה הרוח..

והכי מצחיק שהיו איזה פעמיים כאלה שכנרא. השתנה לי הפרצוף והבת שלי בת 4.5 אומרת לי "זה לא אזעקה זה רוח!"

קראה אותך והרגיעה אותך